ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן ג
איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד. אמ' רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכן בגירושין וכן בדינו ממונות כגון שאמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו ומלוה אומר לא נטלתי מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה. יכלי למימר פרענו למלוה. וה"מ קודם שתקנו שבועו' היסת אבל השתא דתקנו רבנן שבועו' היסת אמרי אי אהדרינהו ללוה בעי אישתבעי ליכא מיגו ניחא להו למימר פרעתינהו למלוה הלכך נוגעין בעדותם ולא מהימני לאפסודי למלוה. וכתב הר"ן היכא דפטרן הלוה מן השבועה קודם שליחתם דמהימני מני במיגו דשוב לא נוגעין בעדותם והקשו בתוספו' אמאי לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אין נוגעין בעדותם ואומר ר"י דלכך הן אינן נאמני' לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר ע"פ שני' עדים יקום דבר דמשמע דנאמנים בדיבורם בלבד אבל עדים הטעונים לישב' קודם שיאמינו דבריה' אין ממש בעדותן ואין חילוק בין עד א' לשני' ועיי' בפ"ק דב"מ סימ' ו' ע"ר נחזיר לסוגי' ומ"ה משתבעי' שנתנ' למלוה ועשאו שליחות הלוי ונפטרו הימנו והמלוה נשבע שלא נתנם לו ויגבה חובו מן הלוה כדין חנווני על פנקסו. וכתב הרא"ש מכאן ראיי' דאין הלכ' כבן ננס דאמר בפ' כל הנשבעין כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא ואע"ג דבריש ב"מ דחק ליישב כבן ננס כמו כן דוחק להעמידו כסומכס אע"ג דקי"ל כרבנן ע"כ ירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש חד בר נש אפקי' גרבי דחמרא גבו חברי' וכפר בי' אתא עובדא קמי' דר' ירמיה ונעשה השליח עד וחייבה שבועה על הכפירה, וזה לשון הירושלמי וחייבי' שבועה ע"י הכתף ע"י השליח הפועל שנשא המשא. ומכאן דקדק הר"ן דאפי' בשליח מושכר איירי דנעשה עד לחייבו שבועה אבל תמהיני דבתר דתקון רבנן שבועות היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י שליח פי' שהרי נוגע בדבר. ואפשר דנ"מ אם פטרה השבועה תחלה וכמו שכתבנו. ובעל התרומות כתב ההיא עובד' מיירי כגון שהמפקיד הלך עצמו עם הכתף ותו לא מצי מפקיד למיחשדי' שעיכבם לעצמו וליכ' עלי' שבועה כלל הלכך נעשה עד ע"כ וכן פסק הטור אחריו השליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח הלך עם השליח ועומד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו הרי אין השליח צריך לישבע לפיכך חשוב כעד א' ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאוריית' ואם הן שנים פטו' הלוה אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחתו אפי' אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו וכתב הקאר"ו וז"ל ואם הם שנים הן עדים ופטור הלוה ג"ז דברי בעל התרומות שם ויש לתמוה עליו דבשלמא כשהוא שליח אחד דין הוא שיהא הלוה נאמן לומר שראה שליח שעשו שליחתו לחייב למלוה שבועה דאוריית' כיון שאינו מחייבו ממון אבל כשהם שנים היאך נסמוך על הלוה לומר שראו שעשו שליחתם ומשווינן להו עדים על פיו לאפקועי ממוניה למלוה וצ"ע ע"כ ולי אין זו קושי' כלל דאין לך מיגו גדול מאחר שהוא טוען ברי ראיתי ששולחיי נתנו לך מעות והשלוחי' מעידי' כן אי בעו לשקר ה"ל ללוה או לנפקד למימר למלוה פרעתיך או למפקי' חזרתי לך והם יעידו כדבריו ולא יאמרו שהן שלוחים וה"ה בשליח א' נמי הוי מיגו כה"ג מ"ה נרא' היכ' שעשה שליח בעדי' לא מצי למימר אח"כ שלא היה שלוחים אלא עדים אפי' בשליח א' אין נעשה עד לחייבו למלוה שבועה כמה שאמר הלוה שראה שנתן לו ואין נראה לחלק בין שליח א' לשנים כמו שדימה הקאר"ו לחלק ביניהם. וגדולה מזו נראה אפי' כשבא הלוה לפני הב"ד והודה לשלוחי' שראה שעשו השלוחי' שליחתן קוד' שבא המלוה וטען שלא נתנו לו אפ"ה אין נאמני' אם לא במיגו שלא היו שלוחי' כדפרשי' אבל בלא מיגו איכא למימ' דמ"ה אמר כן כי כבר שמע שיכפור המלוה ויאמר שלא נתנו לו ומ"ה מקדים באלו שיהיו נאמנים. ומ"מ אם פוטר אות' משבועה קודם ששלחם פשיטא דשוב אינ' נוגעי' בעדותן וכן כתב הר"ן וז"ל וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדי' משבוע' ושוב לא יהיו נוגעי' בעדותן וכדאמרינן בפ' חזקת הבתי' ולסתלקו בתרי מינייהו ולידייני' י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פט' להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה בתחלה פי' קודם שליחתן ששלחם מהמני ע"כ והא דאמרינן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכו' ירשלמי א"ר אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעין בעדותן א"ר יוסי מכיון שהאמינם תור' אפי' בכסף מהימני אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד וכתב הרא"ש וז"ל וה"ר יונתן הכהן ז"ל כתב בקדושי הכסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרות לפקדון נתנוהו לי והם אומרי' לקידושי אמרינן הן הן שלוחי הן הן עדי' אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל. לא אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדי' ע"כ והר"ן כתב וז"ל על דברי ר' יוסי תמהינן דאמר מן התורה מהימני כיון דתקנו רבנן שבועו' היס' נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפי' יש להחמיר כדברי לא מיבעיא כשהיא מכחשיתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת וודאי דכיון שאין נאמני' מצד עצמן אלא מצד הודאות ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניה' מודי' אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר' יוסי המוזכרת בירושלמי חוששין וצריכה גט. ובעל הלכות ז"ל הבי' סתם הא דפסקינן הלכת' שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הרמב"ם ז"ל כתב סת' בפ"י מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה כהן ז"ל ע"כ. ולא הבנתי דעתו איך שייך לומר חוששין לחומרא ולהצריכה גט מאחר דמדאורייתא הוי עדות ומה בכך מאחר שנוגעין בעדות משום דנוגעין בעדותן: