אור ברסלב
ים של שלמה על קידושין פרק א › סימן יג

ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק א · סימן יג

סימן יב

בני רב הונא בר אבין זבין אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכ' עילייהו פירש חתיכות של כסף אייקר אמת' את' לקמי' דר' אמי א"ל פריטי אין כאן פי' אותו פריטי שהתנו עלי' הלכך נסכא שהו' משכון אין כאן להיות במקומו לקנות ת"ר התקדשי לי במנ' וזרקתו לאור או לכל דבר האבד אינ' מקודשת ומפרש תלמוד' שה"ה אם השליכתו לפניו אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואקדש לך דהתם איהי קאמרה לה מעיקרו אבל כאן אמרינן משטי הייתי בך לומר תן מעותיך לאחרים אם אמר התקדשי לי במנה תנם לאבא לאביך אינה מקודשת ואם היא אמרה ע"מ שיקבלם לי מקודשת התקדשי לי במנה תנהו לפלוני אינ' מקודשת ע"מ שיקבלם לי מקודשת ועבי' צריכות' דאי תנא אבא ואביך ה"א אבא ואביך דסמכ' דעת' עילייהו אבל פלוני כו'. אפי' כשאמרה שיקבל לי' אינ' מקודשת דלא סמכ' דעת' עילייהו ואי תנא פלו' ה"א פלו' דלא סמכא דעתי' כו'. דכי אמרה תנהו לפלוני אינ' מקודשת אבל אבא ואביך אפי' כי אמרה תנהו לאבא ואביך מקודשת צריכא תו מסיק ת"ר התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינ' מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת ופירש"י שהסלע קונה מטעם חצירה בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו. וכתב הרא"ש מדברי התוספות וקשה מההי' דהמוכר את הספינה דקאמר חצר השותפין קונין מקח מזה לזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל ע"ג קרקע לא וא"כ תפשוט מינה דאינ' מקודשת וי"ל דהכא אין הדבר תלוי בקנין שתהא קונה ע"י הסלע דמיירי הכא אפי' זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בבריי' תנם ע"ג הסל' אינה מקודשת מיירי אפי' זרקו לתוך חיקה וקבלתו דכיון דאמרה תנם ע"ג הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקידושין ואפי' אם זרק' לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גלתה דעתה שאינ' רוצ' להתקדש לו יכולה היא שתאמר בתורת מתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודש' שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין ע"כ. ונראה בעיני אף שמלשונו קצת משמע דאפי' בסלע שלה אינ' מקודשת כ"א בזרק לתוך חיקה. מ"מ נראה בעיני פשוט דבכל ענין מקודשת אפי' נתנ' על הסלע מאח' שהסל' שלה הוי כחצירה אלא שהרא"ש רוצה לפרש כל הסוגיא בענין אחר אלא שדברי הטור משמע דווק' בעינן לתוך חיקה שכתב והוא שזרק לתוך חיקה ומ"מ עיקר כמו שפרשתי. ובתשובת מהר"ם שבסוף ספר נשים כתב על ראובן שקידש לאה וזרק לה קדושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה וודאי כיון שחצר שקידש שם אינה שלה אפי' זרק לה הקידושין תוך ד' אמותיה אינו מקודש' כדתנן בהזורק. אבל אם זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מקודשת אעפ"י שראו עדים שנענה בגדיה להשליך הטבעת של קידושין מעליה אין לדמותה להא דאמרינן בפ' קמא דקידושין התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינ' מקודשת בו דלמה שדיתנהו קמי' דאינ' מקודשת כו'. דשאני התם דאיהי לא אמרה מעול' מקודשני לך אבל בנדון זה כיון דשמעו העדים דאיהי אמר' לו מעיקרא פלוני הוא וקדשני. וגם שוב בשעת הקידושין כשאמר' בפני כול' פלוני' בקש' ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע"ג דבתר דנפל לתוך חיקה שדתינהו איכא למימר דמעיקרא קבלה לשם קידושין וכי שדתינהו בתרה כי מהדר קא הדר' בה ואע"ג דתוך כדי דיבור לקבלה שדתינהו בקידושין משום חומרא דא"א קי"ל דתוך כ"ד לאו כדיבור דמי כדאית' בפ' יש נוחלין ופרק ה' דנדרים. ואע"ג דאמר' בלבי לא הי' אלא לשחוק ומעול' לא נתרציתי לו דברים שבלב נינהו ואין דברים. ואע"ג דאיכ' למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ גבי קידושין. משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעת' לומר לא הי' בלבה כך וודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא נמי למימר אתת' בכל דהו ניחא לה אמנם דקדקתי בכת' העדיות וכתב בו שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת של הקידושין בחיקה, ולפ"ז נראה לי דאינ' צריכה גט דאפי' היא יוד' בטוב שנפלה לתוך חיקה בעי' דליהוי סהדי שהגיעו הקידושין לידה. והיכא דאיכא תרי סהדי א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוי ספק קידושין. והיכא דליכא אפי' חד שראה שהגיעו הקידושין לידה אינ' מקודשת אפי' מדרבנן. ואעפ"י שהיא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה דומי' דאמרינן המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו ואפי' שניהם מודים והאריך בדבר ובסוף כתב וטוב בעיני שלא להחמיר להצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כסף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה כל ימיה עגונה. מצאתי בהגה"ת מרדכי סוף גיטין וז"ל פסק י"ג בתשובתו וז"ל מה שהעד אומר שראה שחלק ידו שע"כ ונתן הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואעפ"י שיש עדים שלא דיבר עמה בשעת נתינה כיון שדיב' עמה תחלה הוו קידושין דתנן הי' מדבר עמה וכו' עכ"ל. נחזיר לדברי הרא"ש ומבעיא לי' לרב ביבי אם הסלע של שניהם מה יש לדון בלשון זה נ"מ אם זרקו לתוך חיקה בשתיקה וע"ד זה יש לפרש התם ע"כ שיטת הרא"ש מדברי התוס' אבל הרמב"ם כתב פ' ד' מה"א זרק קידושין לתוך חצר של שניהם או על מקום שניהם אעפ"י שלא הגיע לידה או לתוך חיקה מקודשת מספק וז"ל הרמב"ם הי' עומדת ברשות שהוא של שניה' וזרק לה קידושין מדעת' ולא הגיעו לידה או לחיקה ה"ז מקודשת קידושי ספק וכתב המגי' משנה שאינו דומה לחצר השותפין לענין מכירה דבקידושין יש לחוש שמא הי' משאיל לה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בה וכן כתב רבינו ניסים בסגנון זה. וע"כ אין להקל כלל. וכתב הטור בשם הרמ"ה דווק' שיחדה לו הסלע. אבל אם לא יחדה לו הסלע אפי' סלע שלה אינ' מקודש' והביאו הטור סי' ל'. וכן ירא' מדעת הרמב"ם בפ"ד מה"א שכתב אם אמרה לו הנה קידושין תנם על מקום זה ואותו מקום של שניהם מקודשת מספ' שצריך לברר אעפ"י שאין ראי' גמורה על מקום שלה. מ"מ זכר לדבר מיהא דבעינן בירור מקום גם כדי הוא דברי הרמ"ה לסמוך עליו בפרט מאחר שלשון התלמוד מורה כדבריו מדקאמ' ואם הי' הסלע שלה מקודשת ולא אמר ואם הניח על סלע שלה מקודשת אלא בוודאי ה"ק ואם הי' אותו סלע שאמרה להניח עליו הוא שלה מקודשת אלמא דבירור מקום בעינ' תו מסיק התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינ' מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת בעי רב אשי כלב ורץ אחריה לנשכה מהו בההיא הנאה דקא מצלה נפשה גמרה ומקני לנפשה א"ד מצי א"ל מדאוריית' חייבי מחייבת להצילן תיקו:

התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואעפ"י שעני הסמוך עליה מ"ט דאמרי לי' כי היכי דמחייבנא בי' אנא ה"נ מחייבת בי' אתה ע"כ הסוגי' וכתב הטור וז"ל גם בזה מפרשי' התוספו' דמיירי בכה"ג שזרקו לה לתוך חיקה אחר שאמרה תנהו לכלב התקדשי לי בככר זו תנהו לפלו' עני אינ' מקודשת אפילו בעני המוטל עלי' לפרנסו גם זה מיירי בכה"ג ע"כ ובתוספו' שלנו לא מצאתי גם הרא"ש לא פיר' וגם לא מסתבר' כלל לפרש בכה"ג ודווק' גבי סלע דלית לי' דעת לקבל' ולא בר מיכל הוא דמפרשינן הכא. אבל אם אמר' תן לכלב או לעני מיירי כפשוטו שאף הוא נותנו להן ולולי דמסתפינא להקל הייתי אומר שאם היא אמרה תנהו לכלב והוא שלה והוא זרק לתוך חיקה יכולה לומר אח"כ לקבולי בעצמי לא בעינא אלא ליתנו לכלב ואת לא קיימת תנאי אלא שיש לומר דבהאי גוונא אין קפידא הלא יש בידו ליתנו לכלבה. ולפי' הרמ"ה שכת' לעיל שצריך היא שתאמר לאותו סלע. א"כ גבי כלב נמי פרושו הכי ואם אמרה תן לכלב והוא נתן לכלב שלה אינ' מקודשת. וגבי עני אפי' אמרה תן להעני הסומך עלי' אינה מקודשת. וכתב הרא"ש ז"ל בתנה ע"ג הסלע או תנה לכלב איכא לספוקי אם אמרה האשה תן מנה ע"ג הסלע ולקדש אני לך כפשוטו בלא זרק לתוך חיקה וכן ככר לכלב ואקדש אני לך אם היא מקודשת מדין הערב כמו תן מנה לאבא ולאביך תן מנה לפלו' תן ככר לעני ואקדש אני לך. א"ד לא אמרי' מדין ערב אלא דומי' דערב דאע"ג דלא מטי לידי' איהו מטי לאינש אחריני גמר ומשעבדי' נפשי'. אבל היכי דלא מטי הנאה לשום אינש לא דמי לערב והא דקתני בברייתא התקדשי לי במנה תנם ע"ג סלע איכא למימר דה"ה אם אמרה האשה תן מנה ע"ג סלע ואקדש לך שאינה מקודשת. אלא אפשר דכייל להו בהדי הך דתנא לאבא ולאביך ותנם לפלוני ואגב אינך תני בהאי לישנ' פירש כי שם אם הית' אומרת ואקדש לך אני וודאי מקודשת ויען כי ראיתי מקצת הגדולים שכתבו דהוי מקודשת מדין ערב כתבתי הנרא' לי שדעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל. אבל הרמב"ן חולק שכתב גבי תן לכלב ואקדש אני לך ומקודשת מדין ערב כיון שהוציא ממון על פיה אבל תן על סלע כו' מאחר דלא עביד מידי אפומה אין שייך דין ערב כי מסתבר וק"ו לפי סברת הרשב"א שמיקל בכולהו:

כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימ' י"א שנשאל על לאה שאמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ג' פשיטי' וכשנותנה בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפיצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטת בפניה וצעקה אוי ואבוי והשיב יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידים שלא נתרצית בקידושין וזרקתן לאלתר מידה ואפי' קול של קידושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שובר עמה ע"כ ותימא דפשיט' הוא מאחר שמצינו אפי' השליכתו לפניו דלא הוו קידושין מכ"ש הוא ונראה דהך תשובה בא להשמיע לנו דאפי' יצא לה קול קידושין בעיר אפ"ה לא חיישינן לה שהרי שובר עמו ומ"מ נראה דלאו דווקא צעקה אוי לי אלא אפי' בהשליכתו נמי קול ושוברו עמו אלא שמעשה שהי' כך הי' אבל מ"מ שמעת' גבי מיהב יהיב או מיהב לחוד וכל הני דלעיל נהי דלא הוי קדושין מ"מ אם יצא לה קול בעיר צריכ' גט משום קלא דאין זה שוברו לפי שאין ברור כ"כ למשמעות לשון בני אדם שמיאנה בקידושין. עוד נראה בעיני אפי' לא השליכה ותפסה בעבור חובה אלא שאין חפיצה בקידושין דלא חיישינן כלל:

תוכן העניינים

ים של שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה