ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן נג
מתניתין אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה כלומר שבועה במקדש זה לא זזה ידי מתוך ידה משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו חכמים אין אדם מעיד על עצמו ופלא היא בעיני וכי אין אדם נאמן לעצמו במידי דלעצמו בפרט במידי דלית כאן נ"ד וודאי אלא ספיקא ואפשר שמעלה עשו ביוחסין לכהונה ומ"ה נראה לגבי ישראל אפילו נחבשה ע"י נפשות אסורה אפילו לישראל מ"מ הבעל נאמן עליה ואף לכהונה דוקא בכה"ג שיש עדים שהיתה בעיר שישבה או נשבית אבל היכא דליכא עדים והן באו מעצמם לומר היינו ביחוד נאמנים במיגו כמו סתם שבויה ותניא בגמרא אע"פ שאסר' עליו יחד לה בית בחצרו וכשהיתה יוצאת היתה יוצאת בראש בני' שלא תתיחד עמו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בני' שלא יתיחדו בחצר, ואעפ"י שאין יחוד בחצר בפרט באותה שעה פורתא שהיא נכנסת תחילה אלא חומרא ופרישות עביד אנפשיה מ"מ צריכין להיות עמו בחצר תמיד לשומרו ומ"מ היו מקל בגוף דבר שיחד לה בית בחצירו אלא לפי שבשבויה הקילו מאחר שלא נאסרה אלא מספק אבל אם יש עדים שנטמאת אסורה לדור בחצירו וכן יראה מדעת הרמב"ם אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם הי' כהן לא תדור עמו במבוי רש"י פירש ואם הי' כהן אפילו לא נשאת אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור עמו בשכונתו אבל בחצר אחד לא דחיישינן שמא יבא עליה לשם קדושין כדאיתא בהזורק ועדי יחוד הן הן עדי ביאה או חיישינן לזנות בעלמא וכן פסק הרמב"ם דוקא גרושה מן הנשואין אבל מן אירוסין אפילו בחצר אחד שריא ומ"מ אפילו מן הנשואים יכול לזון ולפרנס אותה בחצר אחרת וכן איתא בב"ר א"ר יוחנן כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו ודריש מבשרך לא תתעלם זו היא גרושתו ומביא מעשה מר' יוסי הגלילי דהוה לה איתתא והוית מעיקרי' ליה כו' שמע קולהון מתבזין בשוקא נסבון ויהבין בגו חד ביתא מן דידיה והווי מסיק להו למזונ' כל ימי חייו על שם ומבשרך אל תתעלם ומשמעות פי' רש"י יראה דשכונה קטנה ממבוי והא דגבי כהן אפילו במבוי לא תדור לפי שהחמירו גבי כהונה דמעלה עשו ביוחסין וק"ו נשאת אבל התוס' מפרשים אדרבה מאחר דקילא ליה אסרו אפילו במבוי אבל נשאת דחמירא אפילו גבי כהונה אינה אסורה אלא בשכונה דהיינו ג' בתים כדאיתא סו' פר"ק דע"ז ומסקינן בגמרא וכפר קטן נידון כשכונה פי' לפי שאין בני אדם מצוין בה ורגיל יותר לבא אצלה והרמב"ם והסמ"ק גרסו וכפר קטן נידון כמבוי אבל הרי"ף והרא"ש והר"ן פירשו דשכונה גדולה ממבוי והיכא דאיסור' לא חמירא גם חכמים לא החמירו ועיקר ראייתם דאין שייך לומר כפר קטן נידון כשכונה וכבר תירצו התוס' שפיר מאחר שאין בני אדם מצוין שם דינו כשכונה והלשון מוכיח מדאמר כפר קטן נידון כשכונה ולא אמר כפר קטן כשכונה אלא נידון קאמר כלומר אע"פ אינו כדומה ממש מ"מ נידון כמותה מטעמי דפרישית וכתב הר"ן בשם תוס' דר' אורליינש הא דאסרינן במבוי היינו כסתם מובאות האמורין לענין שבת שהן מובאות סתומים אבל במבואות שלנו המפולשין מתוך שרבים בוקעין בו לית לן בה וכן איתא בהג"ה אש"רי שאם רשות הרבים מפסקת בין בית לבית שריא ומ"מ באותו צד המבוי בתוך השכונה אסור לעולם וגרושה שנשאת וחזרה ונתאלמנה או נתגרשה דהוי נמי בלאו דינה כגרושה לכהן ואע"פ שהר"ן כתב בשם ר"י מאחר דאביי ורבא מודי' במחזיר גרושתו דאם בעל ולא קידש אינו לוקה א"כ אף במבוי רשאה לדור עמו אבל בחצר ודאי לא והיינו לדידיה דסבר מבוי קטן משכונה ומ"מ אומר אני מילקא הוא דלא לקי הא איסורא דאורייתא איכא וקילה ליה ואסורים אף במבוי וכ"ש בשכונה לפי מה שפרשנו ותדע דהא הרמב"ם והסמ"ג ס"ל דאף בכהן בגרושה אינו לוקה אלא א"כ קידש ובעל ומ"מ אסרינן ליה לדור עמה במבוי אלא כדפרישית כתב הריב"ש בתשובה דכונס מינקת חבירו דכופין אותו להוציאה בגט ואסור לדור עמה במבוי דומיא לכהן שגירש כו' כתב הרשב"א בתשובה יבם ויבמה אסורים לדור בבית אחד חצוצה חליצה היכא דגייסי אהדדי כתב בתרומת הדשן ראובן שגירש אשתו ונשא שמעון בעיר קטנה שאין יהודים אחרים דרין בה אלא אלו השנים ובתיהם נחלקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להן עסק ביחד נכנס ראובן לבית שמעון ושוהה שם שעה ושתים אין איסור בדבר במה שהן דרין בעניין זה וגם מה ששוהה שעה או שתים אין קפידא ע"כ ומ"מ נ"ל מקולא וסובר הוא וראוי להחזיר: