ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב
סימן א
האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר או היורשים לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהנומא, וראשה פרועה פי' צעיף על ראש הכלות ומשורבב על עיניה שפעמים מתנמנות בו וראשה פרוע כלומר השערות היו יוצאים מתוך אותה הינומה על כתיפה וכך היו רגילים להוציא הבתולות מבית אבי' להחתונה וה"ה כל עיר ועיר לפי מנהגו הקבועות מה שעושים לכל הבתולות הרי כתובתה מאתים ואמרינן בגמרא טעמא דאיכא עדים הא אין לה עדים הבעל מהימן משמע אפילו בלא שבועה ואין זה כמודה מקצת משום דהוה כהילך מאחר שאין לו טענת לפטור הימנה וכן דעת הרא"ש והביא ראייה מהירושלמי דלא חשבינן כה"ג כמודה במקצת ולא כרמב"ם שפסק שהבעל נשבע שבועה דאורייתא אלא היסת בעלמא וכן דעת הראב"ד וכן במגיד משנה כתב כדברי הרא"ש רק שכתב האידנא דנגבי מטלטלים ובאתרא דנהיגי לכתוב כתובתה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון פרעתי כשהוא מודה שלא פרע ואומר אלמנה נשאתיך נשבע שבועת התורה וזה אינו מחוור דלפי דבריו שיכול לומר פרעתי א"כ נאמן במגו ואפי' היסת לא צריך כמו שפי' התוס' וכן פי' הר"ן ועוד אומר אני שאף לטעם הילך לא צריכ' אלא משום האי טעמא לא חשבינן כהודה במקצת לחייבו שבועה דאורייתא דהא שבועה דהודה במקצת לאו מכח כפירה היא באה שהרי כופר הכל פטור אלא מכח הודאה והאי הודאה כמאן דליתא דמי ושוב לא יכול לכפור בה ולא למצא שום טענה בעולם לפטור מת עצמו מאותה מנה בלא שובר או עדים וא"כ חשבינן כאלו אינה טוענת אותה מנה אלא המנה אחרים והוא כופר הכל ונשבע הוסת וכן מורין הדברים בירושלמי ומסיק אפילו ר"ג מודה הכא דהיא אינה נאמנת בלא עדים הינומא דבברי וברי לא אמר ונראה לפי מה דק"ל הלכה כרב נחמן דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דלא אמרינן ברי ושמא אלא היכא דאיכא מיגו כדפיר' בסי' מ"א א"כ אפילו בלא האי טעמא דברי וברי היא לא מהימנת אלא בעדים ואיירי הכא בדליכא כתובה בקנין כגון במקום שאין כותבין או שכותבין ונאבדה והיא כותבת שובר לאותן דסברי שלא יכול לטעון פרעתי אפילו בנאבדה כמו שנפרש בפ' הכותב בעז"ה:
סימן ב
ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא כלומר לפי יופיה וחשיבתה ולא יותר וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה אפילו היא חיגרת או סומא וכן מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לעשות לאיש ואיש כרצונו אמרו עליו על ר' יודא בר' אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואמר כלה נאה וחסודה ואמרינן על רב שמואל בר' יצחק שהיה מרקד אתלת' ואמר עליו ר' זירא מכסף לן סבא כלומר שמיקל בעצמו בפני ההמון והוא מזלזל בכבוד התורה לאחר פטירתו איפסיק ליה עמודא דנורא בינו לבין העם וכזה אין מראין אלא לאחד בדור או לשנים ואמר ר' זירא מהני ליה שטותא כלומר שהיה נוהג בשטותא מכאן משמע שמצוה גדולה היא עד מאוד שרבי זירא לא תלה ליה האי עמודא אלא בזכות זה מ"מ יזהר מי שהוא ראש לציבור איך ומה יתנהג שלא יתבזה בעיניהם ודבריו לא יהיו נשמעים ויצא שכרו בהפסדו והבא לטהר מן השמים מסייעין ליה:
סימן ג
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוסי מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתה כוותיה ואפילו ביום ראשון אסור אלא להסתכל בבגדיה ותכשיטיה ולא בפניה כלל ושאר אשת איש אפילו כה"ג אסור ונראה דווקא להסתכל קאמר דומיא דהמסתכל בקשת שהוא דרך עיון והבטה אבל דרך ראיה בעלמא שרי אפי' בשאר אשה ואף שמדברי הרא"ש נראה דאפילו ראיה בעלמא בפניה אסור מ"מ לא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שיכיר אם היא פנויה אם אשת איש שיוכל להעיד עליה ודוקא ת"ח אמרינן בפ' גט פשוט דלא דייק בנשים להכירה משמע הא ראייה בעלמא שרי אפילו לת"ח ושאר בני אדם דייקי אפילו להכירה ואף דת"ח אמרינן התם שאם דייק משמע משום איסור אלא שכך היא מנהג אלמא דלא אסרו אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה והתבוננות בצורת קלסתירה ואפילו במלבושיה אסור כה"ג כדאיתא בפ' ע"ז. וכן כתב הרמב"ן אסור להביע ביופיה של אשה והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות בה כו' משמע כמו שפירשתי ואפ"ה מי שיוכל להזהר ולהוסיף אזהרה ושמירה והוא פרוש בכל מילי דשמיא ויודע שלא יחשבו לו כיוהרא נקרא איש קדוש ותע"ב:
סימן ד
ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אמרו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ואף שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול פרשת דרכים הואי ולא ניכר שעבר מפניה אלא כאלו פינה לצד אחר שצריך לו ונראה דהשושבינים ההולכים עם החתן או הכלה לא יעבורו מלפני המת חדא דחתן ג"כ בשעתו דומה למלך כדאיתא בירושלמי למי החתן דומה למלך ועוד השושבינים לא יכווין לזלזלו בכבודו אפילו החתן מוחל ולא יהיה נראה שהוא צוה אלא משום העבירם אותם מלפני המת והקילו בו א"ל בפרשת דרכים והיכא שיש אבל בשבת וכפי מנהג אשכנזים שהולכים בבוקר בשבת אחר התפילה לבית האבל נראה דילכו השושבינים וכל עיקרי הציבור בתחלה עם החתן לביתו והאבל עם קרוביו יוצאים אח"כ מבית הכנסת וילכו לביתם אף שנאמר טוב לילך אל בית האבל מלכת אל בית המשתה שאני הכא שמצינו שמעבירים את המת מלפני הכלה וכן איתא בהגהת מיימני להדיא וז"ל והא דמעבירין את המת משמע כשיש אבל וחתן בבה"כ שהחתן ושושביניו יוצאים תחלה ושוב יוצא האבל ומנחמיו והקרובים לשניהם אם ירצו אוכלים עם החתן כי כבודו קודם ע"כ משמע דקרובים אבלים לחודא אסורים לאכול עם החתן וכן המנהג וכן נוהגים שמת בו אביו ואמו אם חל בשבת אבל בסעודה שלישית נוהגים לאכול עם החתן ואפילו הקרובים של אבל אם ירצו מותרים וכתב עוד באותה הג"ה ולמחר בהשכמה כשמוליכין הכלה לבית החתן אם יש מת בעיר מוליכין הכלה תחלה קודם שיקברו המת או ימהרו בקבורת המת קודם שיגיע הכנסת כלה ע"כ והרמב"ן הביא בתורת אדם שדוקא הכנסת כלה קודם אבל כל שבעת ימי המשתה וז' ימי אבילות אז הבראתו של אבל קודם להבראה של חתן וה"מ שיש בידו כדי סיפוק שניהם אבל אין. בידו כדי סיפוק שניהם משתה החתן קודם משום כבוד חיים וכן תנחומי אבלים קודם לשמחת חתן וכלה שנאמר טוב לילך אל בית האבל וגומר וכן כתב הטור מ"מ נראה בעיני בשבת שאינם בהבראה ואין מנחמים אותם בשבת כמו בחול אלא כעין שאילת שלום ומנהג בעלמא היא על פי המדרש פשיטא דהחתן קודם כמו שפירשתי ולא כיש מורים וראשי הוראות שמוליכין החתן עמהם והולכים לבית האבל לנחמו דבודאי עוז גדול בידם דאין להתערב אבילות בשמחה אבל מנהג יפה כשיש חינוך זכר שנולד והולכין עם החתן לאותו בית בשבת לבקרו והוא במקום אותו סעודה שרגילין לטעום שם בלילי שבת והוא מצוה רבה כמו שכתב מהרא"י בת"ה והבאתי במרובה בסי' ל"ו והוא מנהג אשכנז ומצוה היא בידם אבל לא בע"א כלל:
סימן ה
ת"ר מבטלים ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר' יודא בר' אלעי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין שם כל צרכו וכמה צרכו חד אמר י"ב אלפי וחד אמר י"ח אלף וחד אמר שיהיו אנשים הרבה שיגיעו משער העיר עד הקבר ולית הלכה כוותיה אלא כרבי יוחנן דאמר עד ס' רבוא ויהיב טעמא למלתא דנטילתה כנתינתה מה נתינתה שנתנה לו התורה בסיני שכל הנשמות היו לשם ס' רבוא אף נטילתה של התורה בס' רבוא וכן פסק הרמב"ם כוותיה ומסיק ה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני עם תלמידים אחרים אין שיעור אפילו יותר מס' רבוא ומשמע מכאן שחובה הוא לבטל ת"ת למאן דקרי ותני מפני הוצאת המת מדמדמה נטילתה כנתינתה והא דנקט רבי יודא בר אלעי לחוד אדרבה אני אומר ראייה משם דהא אפילו ר' יודא בר אלעי שהיתה תורתו אומנתו אפ"ה היה מבטל ואי לאו דחובה הוא לא היה מבטל מאחר שתורתו אומנתו ולאו דוקא מת מצוה אלא כל מת סתמא קאמר והא דנקט במגילה פ"ק מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף לאו דוקא אלא אגב מילי אחרינא דהתם נקט מת מצוה וכן פי' התוס' והרא"ש והא דאמרי' בפרק אלו מגלחים מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה וה"מ דליכא חברותא אבל איכא חברותא מותרים השאר פי' כשנחלקו בני העיר לחבורה שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמם וסתמא קאמר משמע אפי' למאן דקרי ותני היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאת המת כולם בטלים מת"ת למאן דתני וקרי אבל שאר מלאכות בלא ת"ת כולם בטלים בשעת הוצאה אפילו למאן דלא קרי ותני וכן קודם הוצאה אי ליכא חברותא שמיוחדים או קברנים ממונים על כך כולן בטלים דלא מחלק בפרק אלו מגלחים בין מאן דתני וקרי לאינו קרי ותני רק הכא גבי ת"ת הוא מחלקינן ואוקמי אקרי ותני דוקא לענין הוצאות עי"א כל זמן שמוטל לקוברו אין מבטלין ת"ת בעבורו אפילו קרי ותני רק שיש בו כדי צרכו אפי' אי ליכא חברותא דמן הסתם היכא שיש יורשים אין צריך לשאול אחריו דבודאי הם ישתדלו למורישן כל צרכי הקבורה אבל היכא שאין לו יורשים או עני וג"כ ליכא חברותא דהיינו ממונים או מיוחדים לכך צריך לבטל מת"ת עד שיהיה לו כל צרכיו דהיינו שיהיה מעסקי' אחרים זולתו והיכא דלא קרי ותני כתבו הגאונים דבעשרה נקרא כל צרכו וסגי בהכי ואין צריך לבטל תורה בהוצאות המת וכן כתב הרמב"ם דמסתברא דסגי בעשרה דיכולי' לומר קדיש וברכת אבלי' ואיכא שורה ובאשה כתב הרא"ש דדינק כקר כקר ותני כיון שאינו מצווה על הלימוד אין לאזולי בה מפני חסרון לימודה מאחר שמשגחת על לימוד בעלה ובניה מצוה לכבדה כדאיתא בפרק הי' קורא גדול הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות וגו' במאי זכיין באקרויי בנייהו בי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרין לגברייהו עד דאתי מבי רבנן ואמרו נמי כן יתן לידידו שינה אלו נשים של ת"ת שמנדדות שינה בעולם הזה מכל הלין משמע דוקא באשת ת"ח דקרי ותני אבל באשה אחרת לא עדופי מבעלה ומ"מ ודאי נראה אם היא אשה חשובה ובעלת צדקה וגומלת חסדים לפי יכולתה ורשותה ואית לה שמא במתא ראוי לכבדה כי עומדים מפני גומלי חסדים כמו מפני לומדי תורה כדאיתא בירושלמי סוף מסכת בכורים הלין דקיימי מקמי מיתי לא קיימא אלא מקמי דגומלי חסד ומצינו במדרש שחכמי התורה היו מכבדים בעלי צדקה והיו מושיבם ביניהם ושיעור ההוצאה היינו ללות את המת לפחות ד' אמות ונהגו בגולה עד קצה רחוב היהודים ודוקא אדם בינוני אבל אדם ידוע שהוא רשע אסור להתעסק בקבורתו וק"ו שלא לבטל לימודו בעבורו ותינוקת של בית רבן אין מבטלים מלימודם אפי' למאן דתני וקרי דאפילו לבניין ב"ה אין מבטלים אותם מלימודן ק"ו להוצאות המת שהוא לכבוד המת בעלמא ומ"מ נראה דוקא למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני פי' שימוש ת"ח ומלמד עם אחרים דאין לו שיעור אפילו תינוקת ראוי לבטלן לכבודן:
סימן ו
אמרינן בירושלמי בפרק אלו עוברים נמנו בעליות בית ארוס בלוד התלמוד קודם למעשה רבי אבהו שלח לר' חייא בריה ללמוד בטבריה שלחו ואמרין ליה גומל חסדים הוא שלח ליה המבלי אין קברים בקסרון שלחתיך לטבריא כבר נמנו בעליות בית ארוס התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרן הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעש' קודם לתלמוד מכאן נראה כל מידי דאית ביה מצוה אם אין שם מי שיעשה דראוי לבטל ת"ת ממנה ובפרט בזמן הזה שאם יראו ההמון שיקילו במצוה לא ידונו אותו זכות אלא כמתרשלות מן המצוה וישאו ק"ו בעצמם להרע ולהטיב לא ידעו ובפרט האידנא שיש בעו"ה כמה עונות בשנה שמבטלים מת"ת בלאו מצוה דאין נמצא האידנא שיעסוק בתורה כל ימיו בלי בטול זמן והבא לטהר יראהו לו מן השמים הדרך הנכון:
סימן ז
ומודה רבי יהושיע באומר שדה זו של אביך היתה ונקחתיה ממנו שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה של אביו אפילו בשעת שאמר לו שדה זו של אביך היתה לא היו עדיין עדים מעידים והוא ג"כ לא תבע אותו אפילו הכי אינו נאמן עד שיביא ראיה שלקחה הימנו ואף דמתניתין איירי שהיורש לא ידע שהיתר של אביו כמו שפירש רש"י מ"מ נראה ה"ה אפילו טעון יורש מ"מ נאמן במגו מאחר שאכלה שני חזקה היה יכול לומר לא היתה של אביך מעולם וכן גבי מטלטלים אם אמר לקחתי ממך נאמן במגו לומר להד"מ וכן מוכח בסוגיא להדיא ולא כמו שפי' רש"י דדוקא בהכי איירי וכן דעת התוספות והרא"ש ואף לפי רש"י דוקא לרבי יהושיע הוא דאמרינן הכי דסבר לעיל בפי' גבי משארסתני נאנסתי אינה נאמנת במגו אבל לר"ג דהלכתא כוותיה נאמן בכל אפי' כה"ג אבל האידנא דנשבעים היסת היכא שטוען הוא ברי אף שנאמן במגו מ"מ צריך שבועת היסת דאלו הוה טעון להד"ם נמי מחויב שבועת היסת אבל היכא דאמר ליורשים שדה זו של אביך היתה והוא לא טען מידי דנאמן מכח פה שאסר פה שהתיר ואפילו היסת לא צריך וכן גבי לעיל משארסתני נאנסתי כו' בפ"ק דנאמנת במגו אפילו הכי לא בעי היסת לפי שהוא אינו טוען ברי ואינו מכחיש אותה ואלו היתה טענת מוכת עץ אני תחתיך ג"כ היתה נאמנת בלא היסת אלא שיכול להחרים:
סימן ח
ופריך בגמרא ולימא מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתי לך שהוא נאמן ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן ומשני דקיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ועדין קשה לי ליתני ומודה באומר לחבירו גזלתי כו' אלא ש"מ דאף בגזילה הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להשיב לו בעדים וכן כתב הר"ן:
סימן ט
העדים שאמרו כתב ידינו היא זה ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואומרים מיד תוך כדי דבור אנוסים היינו או קטנים היינו או פסולי עדות היינו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וא"ל להימנוהו במגו דאי בעו אמרו פרוע הוא כיון דשטר מקוים הוה הוה כמגו במקום עדים ועוד כיון דחתימו על השטר ונתקיים הוי כמגידים ושוב אין חוזרים ומגידים כדאיתא בסוגיא ועוד בשני עדים לא אמרינן מיגו משום דלא ידעי לכוון לדעת אחת דאין אחד יודע מה בלב חבירו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקו כן פי' בתוספות וכל הני שינויי כולן אמת ואליבא דהלכתא דלא אמרינן מגו נגד שטר מקויים וכן גבי ב' עדים המעידים לית לן מגו אבל שני אנשים הנתבעים נראה דאית להו מגו דכל אחד טוען בפני עצמו ומתחייב ממון כטענותו מ"ה אית להו נמי מגו בפני עצמו ודוקא היכא שבא לפסול את השטר לא אמרינן מגו אבל החזרתי או פרעתי אמרינן שפיר מגו נגד השטר כמו שכתבנו בפרק המוכר את הבית סי' ל"ו ואמר רמי בר חמא לא שנו דנאמנים העדים מכח פה שאסר פה שהתיר דוקא אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע בין שאמרו שגיזם להם לאבד ממונם ולשרוף דאין אדם יכול להציל את עצמו בממון של אחרים והא דנאמנים גבי פסולים איירי דוקא בפסול קורבא אבל פסולי מחמת עבירה אפילו שאמרו עשינו תשובה מ"מ מאחר שמבטלין השטר במה שעשו עצמם רשעים אינם נאמנים כן כתב הטור להדיא ואף שפי' רש"י במשנה פסולי עדות היינו כגון קורבא או משחקים בקוביא לא פליג אהא שכתב הטור ואדרבא מדלא פירש גזלניתא אלא כלומר משחקי בקוביא שאינה פסולה אלא מדרבנן וקלליה ובכה"ג דוקא אי אמרי פסולים היינו ועשינו תשובה מהימנו אבל לא לשאר פסולים וכתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו נהי דאין נאמנים לבטל השטר מ"מ מחויבים לשלם ללוה ההפסד מכח דינו דגרמי שחתמי שקר דלגבי דידהו מהימני דהודאות בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ ונראה ה"ה בסיפא דמתני' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו' נהי דאינם נאמנים מ"מ משלמים ונראה דוקא כה"ג שאמרו שקר הוא אבל היכא שאמרו אמת הוא החוב רק שאנו פסולים בעבירה היינו ובידיעת הלוה נעשה או שטר אמנה והלוה צוה לנו לחתום פטורים אף שהלוה אמר להד"ם דלגבי הלוה הוי להו הפה שאסר הוא הפה שהתיר כתב הרשב"א בתשובה עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינן נאמנים דכיון דקיי"ל חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משווי נפשייהו רשעים ואין אדם משים עצמו רשע:
סימן י
אמר רב יודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינם נאמנים דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה לפסולי פטר דמלוה אי דקאמר מלוה תע"ב אלא דקאמרי עדים ואי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימניה דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון ש שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני הפה שאסר הוא הפה שהתיר אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שהוא חייב לאחרים וא"כ בעל חובו בא לגבות משטר זה כדרב נתן דאמר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מן האחרון ונותנין לראשון ת"ל ונתן לאשר אשם לו וא"כ זה שאומר אמנה אינו נאמן לחוב בהודאתו לאחרים וה"ה דלא מצי למימר פרוע הוא ואפילו ששטר זה הוא ביותר מכפל מה שחייב וחב נמי לעצמו בהודאתו מ"מ אינו נאמן ודווקא שהוחזק השטר בב"ד או ביד שליש הא לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי מצנע ליה כדמוכח בסוף פרק זה בורר ואיירי הכא אף שלא נודע לנו בעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לן אח"כ איגלויי מילתא למפרע שחב לאחרים ולא מהימן ודווקא שיש נאמנות בשטר אבל אין נאמנות בשטר יכול הוא לומר פרוע הוא דהא בעל חובו לא יכול לגבות שטר זה אלא מכחו ואין לו כח יותר ממנו שאם הוא היה תובע היה לו להשבע שלא נפרע והלוה אמר פרוע הוא וכן פסק הרא"ש והטור וכל כה"ג שאין לעולם לבעל חוב השני יותר שיפסיד עליו ממה שיש למלוה הראשון והוא דברי ר"ת כאשר כתב הא"ז פ' ח"ה כתב הרא"ש בתשובה ששאלת ראובן יש לו חוב בשטר על שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא חבירו לגבות מלוי וטען לוי אתי גמלני חסד והלוינו להחזיק ידי והתנה עמי שלא יתבעני לפרוע אלא לכשארצה וב"ד מכירין טענתו קצת שהיה אמת אי הוה טענה או לא תשובה יראה אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא לכשירצה אין לוי משעובד לראובן יותר מלשמעון אבל אם אין התנאי מפורש בשטר אע"פ שידוע הוא ששמעון לא היה נוגש את לוי אחיו לפרוע מ"מ בכל עת שירצה יגבנו מלוי אח"ז עכ"ל והיכא שמת הוא ונשארו יורשין הם גובין מלוי ונשבעין שלא פקדני אבא שפרוע וחוזרין ופורעין לראובן מהא דר' נתן והיכא שהיורשין אומרים ידענו שהוא פרוע י"א שהוא משביע היורשין היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו חוב זה מאביהן ויש לו לזכות בו וי"א שהוא נשבע שלא פקדני שמעון וגובה וסברא ראשונה הוא דעת בעל העיטר ועיקר שהרי בנים כרעיה דאביהון נינהו בכל מילי כדאמרי' בבבא בתרא וכי היכא דאביהם קיים היה נאמן לומר פרוע דע"כ בליכא נאמנות בשטר איירי דאי איכא נאמנות בשטר אפילו אביהם הוה חי לא הוה נאמן דחיישינן לקנוניא וא"כ הם מחויבים לישבע שלא פקדני אבא במקום אביהם והם אומרים שהוא פרוע ועוד היאך שייך לישבע שלא פקדני שמעון מה"ש לו ליפקוד לאחרים הלא הוא היה מפקיד לבניו לגבי הא דר' נתן אי אפשר לומר אלא שחייב לראובן בשטר דאי בעל פה או בכתיבת ידו ואינו מקויים הוה נאמן במיגו דפרעתי והוה משתבע ה"נ משתבע דאמנה הוא והיכא שלוי חייב לשמעון בעל פה בלא שטר ובא ראובן להוציא מר' נתן פשיטא בעיני שנאמן המלוה לומר פרוע הוא ואפי' שבועה אינו צריך אף שראבי"ה נסתפק בכה"ג מ"מ נ"ל מאחר שהמלוה גופא אינו תובעו ואומר פרוע הוא א"כ אין משביעין על טענת שמא והיכא שקבל הב"ח על לוי בפני ב"ד להוציא ממנו מכח דר' נתן והב"ד עדיין לא פסקו לשלם והלך לוי לשלם לשמעון אפי' בפני עדים נראה שחוזר ומשלם אף לראובן אף שבטור כתב בזה הלשון אחר שנתחייב בדין וכו' מ"מ עיקר כמו שפסק הא"ז דאפי' קודם שפסקו לשלם ואפשר הטור נמי ה"ק אחר שנתחייב בדין כלומר שתבעו בדין והודה שחייב רק שלא גמרו אם ישלם לו חוזר ומשלם לזה דמשעת העמדה בדין נשתעבד לו כתב הרא"ש בתשובה אע"פ שראובן מיתה בלוי שלא יפרע לשמעון לא מיקרי ראובן מוחזק בהכי דלא משתעבד לוי לראובן מדר' נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו:
סימן יא
הקשו התו' וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה ומשני בחד שינוייא משום דאין אדם מוחל החוב שלו אבל השתא שאומר אמנה לא מפסיד מידי שסבר הלוה אינו גזלן וישלם לו ולא נהירא מאחר שאמר אמנה הוא ואינו חייב הוה כאלו מחלו כמו שכתבתי בפ' הגוזל בתרא סי' נ"ד בשם מהר"ם מי שאומר בודאי אינך חייב לי אינו צריך לשלם לו אפי' הוא יודע שחייב לו שכבר מחלו ואם תחלק הכא לא אמר אמנה הוא ואינו ת"ל אלא להפקיע מב"ח ה"ה אם מחל ליה נמי יאמר כך והר"ן כתב טעם אחר משום דמיכסיף ליה מקמי ב"ח שיאמר לו למה מחלת את החוב בכדי כדי להפקיע חובי ושלא לשלם לי אבל גבי שטר אמנה מצי אמר קושטא קאמר ודברים של טעם רק שאינו מספיק אלא היכא שהיה חייב לו לוי אחר שנשה מראובן אבל אם נשה לוי משמעון קודם שנשה מראובן שיכול לומר מחלתי לו קודם שלויתי ממך מאי איכא למימר אלא עיקר כמו שכתבו התוס' בשינויי בתרא מאחר דהא ר' נתן הוא שיעבוד דאורייתא אינו יכול למחול ולהפקיע חובו שלא כדין דדוקא המוכר שטר לחבירו דמכירת שטר הוא מדרבנן יכול למחול אבל לא במידי דאורייתא והא דמכירת שטר חוב מדרבנן הוא תקנת חכמים כדי שיוכל האדם למכור חובו מפני דוחקא כאשר כתב הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה לא הכריע אי כדברי הרי"ף אי כדברי ר"ת שסובר מכירת שטר חוב דאורייתא אבל בתשובה כתב שבפ' מי שמת משמע כדברי הרי"ף והא דאמרינן בפ' החובל שיכולה האשה למחול הכתובה לבעלה היינו טעמא משום שעדיין לא הגיע זמנה של החוב לגבות דדלמא היא תמות מתחילה ואין כאן שיעבוד כלל וכן דעת הרמב"ם להדיא בפ' עשירי דהלכות זכייה ואף שדעת הרא"ש אינו כן אלא בשינויי' קמא דתו' מ"מ הטור גופא פסק היכא שחייב לאחרים שאינו יכול למחול וכן דעת הר"ן וכן פסק המרדכי ובפסקי התוס' מצאתי כן משמע כשינוי' בתרא עיקר ומ"ה כל מילי שהוא דאורייתא כגון מלוה ושכירות וגזילה מוציאין מדר' נתן ואינו יכול למחול ואף מסירות כמו שכתבני בפ' דו"ה פ' י"ח אבל כל מילי שהוא חייב מדרבנן משום קנס יכול למחול ונאמן נמי בטענת אמנה במגו שיכול למחול היכא דלא שייך למימר מכסף כמו שפי' היכא דחוב זה הוא קודם הרבה או בלא האי טעמא גבי מסירות לא שייך למימר מיכסף אלא כנגד בעל חוב ונראה שאפילו יש לו נכסים לשמעון בעת שמחל מ"מ אין המחילה מועלת מאחר דכל נכסי' דאינש משעובד לבעל חובו מדאורייתא עד שישלם לו ודוקא מלוה בשטר אבל בעל פה ואית ליה נכסי פשיטא דהוה מחילה ואין כאן מקום שתהא ח"ו עליו שיעבוד היכא דאיכא נכסים בהדי' אבל בשטר שפיר נופל עליו השעבוד אפי' גבי נכסים אחרים ולא כה"רן כמו שכתבתי בפ' דו"ה אבל אין להקשות ס"ס איך יכול למחול כל החוב דהא ס"ס מחוייב לשלם כפי דמים שקנה ממנו מכח דינא דגרמי כדלקמ' בפרק הכותב ובהגוזל קמא סי' כ"ו הוכחנו דכל דיני דגרמי הוי דאוריית' וא"כ איך ימחול כל החוב הא יש לו עליו שיעבוד כפי מה שקנה ואף אם תאמר דמלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא מ"מ לא גרע ממלוה על פה שלא יכול למחול אפי' יש עליו חוב על פה וצ"ל לפי זה שלא שייך לומר נשתעבד האחרון מכח דר' נתן ולא יכול למחול אלא היכא שכבר נתחייב לאחר אבל הכא קודם המחיל' אינו חייב לשו' אדם ולית גבי' הלואה שהרי אינו חייב לו מידי אלא במה שמחלו נתחייב לו מכח דיני דגרמי א"כ כבר נמחל השיעבוד ולא אתא לכלל דר' נתן ויתר דיני' ממוכר שטר חוב לחבירו ומחלו אכתוב בפרק הכותב בעז"ה אבל החילוקים דשייכו בדר' נתן כתבתי בפ' דו"ה סי' י"ח:
סימן יב
כתב הראב"ד ז"ל היכא דפרע שמעון לראובן אחר שאמר שטר אמנה הוא וחזר ובא לגבות מלוי ואמר אינו אמנה שפיר גבה לי' מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים אמרינן לאשתמוטי מינייה הוא דקאמר לגבי לו' נמי לא תפסינן לי' בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידיה הוה מפקינין מיניה דלוה ויהיבנ' ליה השתא דפרע להו מדידי' גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים והרב ר' יונה ז"ל היה אומר דאם תבע בעל חוב בב"ד לגבות משטר זה ובא המלוה ואומר שטר אמנה זה יש לדון זה כדברי הראב"ד שלא אמר זה אלא לדחות את ב"ת אבל אם אמר המלוה בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן דהודאות בעל דין כמאה עדים דמי ולגבי ב"ח אינו נאמן וכתב הרא"ש ומסתבר הוא ואף ששלשה עמודי עולם הם השוו שאם תובע ראובן מתחילת כו' שחוזר שמעון ותובע בשטר זה אפ"ה לא הוכשר בעיני וחלילה לי לחלוק עליהם אלא שאם בא לפני מעשה לא הייתי מוציא ממון בשטר זה אם הלוה היה טוען אמת הוא שהוא אמנה או פרוע דהודאות ב"ד כק' עדים דמיא ולאו כל כמיני' לחזור ולומר לא נתכוונתי אלא לדחות זה מעלי ולעשות עצמו רשע שהיה בא להפקיע את ממוני אף שאינו רשע גמור דיכול לומר לאישתמוטי הוא דבעינ' מ"מ לאו כל כמיניה לחזור ולטעון טענה גרוע ולסתור דבריו הראשונים שלא כשורה וזה נשבע בנקיטת חפץ שפרע או אמנה הוא ואם טוען אמת שאני חייב לו אבל מחל לי מאחר שאמרתי שאינו חייב לי' או הוא פרוע יכול להשביעו היסת שלא מחל לו אלא להפקיע מב"ח נתכווין וכן אם מחל לו שמעון וחייבו הב"ד ללוי לשלם למלוה שני שהמחילה אינו מועיל כמו שפי' לעיל והלך שמעון ופרע וחוזר וטוען מלוי יכול לגבות ממנו שמחילה זו לא היה מחילה לגבי אחרים ולגבי דידי' נמי לא הוי מחילה רק שנשבע היסת שלא כוון במחילה זו אלא לדחות הב"ח מעליו:
סימן יג
נחזור לסוגיא רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימנא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ואמר רב שישא ברי' דרב אידי ש"מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מ"ט עולה הוא ועדים אעולה לא חתמי אבל אם אמרו שלא ידעו בשעת שחתמו ואח"כ נודע להם בבירור שאמנה הוא מהמני כך כתב הרא"ש וכן כתב הר"ן בשם הריטב"א בפות"ה סי' רי"ז אבל קשה הוא לברר שיכול לומר אפילו אם הודתי בפניכם שאמנה הוא לא כיונתי אלא שלא להשביע את עצמו ונוטל אלא [דווקא היכא] שנשבע בפניהם או שבא עם הלוה ויחדם אותם לעדות שאמנה הוא:
סימן יד
אומר ר' יהושיע בן לוי אסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו שנאמר אל תשכן וגו' וכתב הר"ש בר צמח שאם אינו רוצה להחזיר ללוה שטר פרוע ראו' לנדותו עד שיחזירנו ופירוש שאסור לשהות אותו בביתו בעבור שפרע בעבור הלוה שכר כתיבת השטר ועל הלוה מוטל לשלם ואפ"ה אינו עושה כדין שהיה לו לכתוב על השטר מבחוץ או למטה וכן כתב הר"ן שאסור וה"ה אם נפרע החצי שאסור להשהות כל השטר אלא יעשה שטר אחר או יכתוב מבחוץ עליו או למטה שהחצי פרוע אף שהר"י והרא"ש מתירין אין להקל כי אני ראיתי כמה קלקולים ועיוותים באו מזאת ודכוותי' וכן דעת הרי"ף שכתב הא דריב"ל סתמא איתמר ספר שאינו מוגה אמר רב אמי אסור להשהות בביתו יותר מל' יום עד שיתקנו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ופי' רש"י ס"ת נביאים וכתובים וכתב הרא"ש שמשום הכי פי' כך משום דבימי רב אמי לא הי' עדיין נכתבים ספרים אחרים אבל לא בא רש"י למעט ספרים הנמצאים עתה אם נמצא איזה טעות בגמרא או בפוסקים או מספרי' אחרים שיכול להתיר את האסור ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו ואני אומר שרש"י לא כיון לדבריו דא"כ לא היה לו לפרש מידי מאחר שאינו בא למעט ואדרבא אני אומר דדוקא ס"ת נביאים כתובים הוא דשרי עד ל' יום אבל גמרות ופוסקים אפילו שעה אחת אסור להתרשל אלא יתקן המעות מיד היכא דאיכא למטעי:
סימן טו
אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מודעה היו דברינו אינם נאמנים מר בר רב אשי אמר מודעה היה דברינו נאמנים מ"ט מודעה ניתן לכתוב כדי להציל את האנוס אבל אמנה לא ניתן לכתוב וכן הלכתא כמר בר רב אשי בכל דוכתא חוץ ממפך שבוע' וכו' ומדתלי טעמא באין ניתן לכתוב ש"מ דאיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר בלא טעמא דאין ניתן לכתוב לא מהימנו לומר אמנה היו כדמסיק לעיל כיון שהגיד שוב וכו' וכן פי' התוס' והרא"ש א"כ גבי. מודעו' דמהימני איירי דווקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ולא כהרמב"ם והר"ן שכתבו אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה מהימני ולא נהירא דא"כ היה להם למסור מודעה שמחויבים לחתום כדי להציל האנוס ומדלא עשו כן לא מהימני אלא מכח הפה שאסר היא הפה שהתיר גם משמעות הלכה אינו משמע אלא כדפי' דומיא דאמנה הוא דאיירי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ומ"ה חזר מר בר רב אשי בדבריו אמנה אינ' נאמנים וכו' דבחד עניינא איירי אבל אם יש שטר מודע' שחתמו הם קוד' שטר המכירה אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים וכן פסק הר"ן והוא פשוט אמ' וכו':
סימן טז
עדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים וכי אתו לקמ' דרב נחמן א"ל זילו וקיימו תנאייכו וחותו לדינא עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אין תנאי אמר רב פפא תרוייהו בשטר מעליא קמסהדי והאי דאמר תנאי הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף ליה רב הונא ברי' דרב יהושיע אי הכי תרוייהו נמי אמאי ליהמנו פי' רש"י כיון שהעידו על כתב ידם קיימו השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי וכי אמרו תנאי היה דברינו הוה להו כמגידים וחוזרים ומגידים ומסיק אלא אמרינן הכי למעקר סהדותייהו קאתי כלומר במה שאמרו כתב ידינו הוא מסקי דיבורייהו ואמרו אבל תנאי היה עד אחד נמי למעיקר' סהדותי' קאתי ונמצא שאין בשטר חתום אלא עד אחד וכן הלכה בימי רב האי נחלקו בזה רב האי גאון וסייעתו מפרשים דאיירי אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר מהימני וכן פסק הטור והרבה מפרשים חלקו עליו ואמרו דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן נראה מפי' רש"י דאיירי דוקא בהעידו על כתב ידם וכן פסק הרמב"ם וכן הכריע הרמב"ן ואמר דאי בשכתב ידם יוצא ממקום אחר אין סברא שיהיה עד אחד נאמן באומר תנאי כמו שאינו נאמן לומר בשטר מקוים פרוע הוא ק"ו בתנאי שהוא קצת מגיד והוה כחוזר ומגיד והר"ן כתב שאין נראה לו דברי הרמב"ן דאפי' עד אחד נאמן בכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמילתא אחריתי וגלוי מילתא בעלמא שמעיד על השטר שבתנאי נעשה ואינם דברים של טעם בעיני שלפי דבריו ה"לל אי הכי אפילו תרוויהו נמי אלא למילתא אחריתי הוא וגילוי מילתא בעלמא וכו' ומדאמר למעקר סהדותא קאתי משמע שעוקרי' דבריהם בתוך כדי דבור ומפרשי' שתנאי היה ומהימני משום שהפה שאסר הפה שהתיר הוא שהרי הם קיימו השטר שאומרים כתב ידינו הוא וכמו שפי' רש"י וכן כתב הרשב"א בתשובה דההוא תנאי היה דברינו דנאמנים דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכתב עוד הרשב"א על ראובן שכתב משכונא ת"ק דינרין על חצירו של שמעון אחיו ומתו ראובן ושמעון ויורשי ראובן טוענין שלא היתה משכונא זה אלא היתה לתנאי שיקנה ראובן זה קרקע לאשתו וכבר קיים תנאו ונתבטל כח שטר משכונא זה ויורשי שמעון אינם מודים בתנאי זה ויש ליורשי ראובן עדים בתנאי זה והשיב שנאמנים העדים ואפי' כתב ידן של עדי השטר יוצא ממקום אחר לפי שאין אלו העדים מכחישין את העדים אלא בירור בעיקר העדות הוא כתב הרא"ש בתשובה שטר שכתב בו נשבע פלוני ואינו אומר בשטר אם בהזכרת השם או בתורה שואלין בעדים דעדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים עכ"ל ואם יש עדים ללוה שבתנאי נעשה ואין המלוה מודה לי מקבלים עדות שאפי' עדי השטר עצמן נאמנים לומר תנאי היה דבריהם אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ויפטר הלוה אפי' בלא שבועה ואם אחד מעידי השטר אומר תנאי היה ואחד אומר לא היה תנאי בטל השטר ונשבע הלוה היסת ונפטר אבל אינו נשבע שבועת התורה להכחיש העד שאומר אינו תנאי כיון שהעדים מכחישים זה את זה ע"כ והיכא דעדים מכחישים אחד אומר תנאי והשני אומר בלא תנאי בטל השטר או העדות וזהו נשבע שבועת היסת והרמ"ה כתב נשבע' שבוע דאוריית' על פי העד כיון דמהימנ' רחמנא לעד אחד לעניין שבוע' הוה לי' כשנים והאחד שאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ע"כ צריך לישבע שבועת התורה נגד העד ואף שהרמ"ה גדול מופלג בדורו היה אבל דברים כאלו כי ניים אמר דלא הימני תורה עד אחד לשבועה אלא במקום שהאמינ' תורה שנים לממון וכי היכא דשנים מוכחשים עד אחד נמי מוכחש בין בשטר בין בעל פה ואין כאן אלא שבועת היסת וכן פסק הטור גם תלמודא דקאמר מהימן משמע לגמרי דאין לו עליו שום דין ודברים מ"מ שבועת היסת דרב נחמן לא פטור דלא גרע מאין לו עדים כלל ולפי מה שפי' דאינו נאמן בתנאי אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובתוך כדי דבור ה"ה בלא שטר נמי אחר שנחקר עדותן בב"ד אין יכולים לומר שום תנאי היה וכן כתב הרמב"ם וז"ל וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו בב"ד שבא מכללן ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין לו אף שכתב עליו הטור וז"ל וא"א הרא"ש כתב דבתנאי שומעין לו אפי' אחד אומר תנאי ואחד אומר אינו תנאי שומעין לזה שאומר תנאי ע"כ ואיני יודע מה אשיב חורפי דבר אמאי תולה בדברי אביו הלא גמרא להדיא הוא כמו שכתבנו ומן הגמר' אין ראייה כמו שפי' דאיירי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובתוך כדי דיבור אומרי' כן כמו שפי' אבל לא אחר שנחקר עדותן כלל וכתב הטור ואם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוה שום שיור בשטרא לא יכלו למימר תנאי היה דברינו דאינהו גופייהו מרעי לסהדותא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומיהו אם העדים מעידים שהיה במכר תנאי ואומרים מה שכתבו בשטר שלא היה בו שום שיור לא נאמר לבטל התנאי אלא רצו לומר שבגוף המכר לא היה שיור לכשיתקיים התנאי נאמנים ודבר ברור הוא אלא צריך לדקדק הדיין מהו תנאי דמכר ומהו תנאי שאינו בגוף המכר ונראה שאם אומר לא אמכור זה אלא בתנאי שתניח לי דרך או רשות בו וכל כה"ג קרוי תנאי בגוף המכר ואם אומר בתנאי שתעשה לי כך וכך או על מנת שלא יהיה זה וכל כה"ג קרוי תנאי שאינו במכר וממילא אם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוה שום שיור בשטרא ולא שום תנאי אז אין יכולין להעיד אפי' על תנאי שאינו במכר כתב הטור סי' ת"ב מדברי בעל התרומות וז"ל טען הלוה השטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטור וקיימתיו כבר והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי ובלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן לומר בתנאי נעשה ואם אין מפורש בו שבלא שום תנאי היה והלוי אומר בתנאי היה וקיימתיו ואין המלוה מודה לו שהיה שום תנאי ביניהם ואין העדים לפנינו נשבע המלוה כעין של תורה ונוטל חובו שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי הוא כטענת פרעון ואפי' אם יש בו נאמנות אינו מועיל שהרי אין הנאמנות רק כנגד הפרעון ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאמר שעדיין לא קיימו הלוה הואיל ומודה לדברי הלוה ובא להוציא מן הלוה על המלוה להביא ראיה ואינו נאמן במיגו שאין אומרים מיגו להוציא ממון ואם אין לו ראייה נשבע הלוה היסת ונפטר וכו' והנה מה שכתב שאין אומרים מיגו להוציא ממון לא נהירא דהא שטר בידו ועומד לגבות בלתי טענתו אלא שהודה שהיה תנאי ויש לו מיגו בזה שקיים תנאו ובא להעמיד השטר בחזקתו וכמו שכתב התוס' להדיא בפ' חזקת הבתים והבאתי לשם סי' כ"ד ועוד אפי' בלא מיגו אם אתה רוצה לחשוב הודאתו הודאה תחשוב נמי הודאתו הודאה במה שקיים תנאו ולמה רוצים אנו לחלק דבריו להאמין בזה ולא בזה ולפסול את שטרו גם כתב המרדכי ברי' ב"מ בשם רב האי דאם תלה הודאתו בדברים אחרים אין הבעל דין יכול לומר הודאתו יקבל ושאר דבריו בטלים אלא הודאתו בתשלום דבריו ועל זה אמר הפה שאסר הפה שהתיר ע"כ וסתמ' קאמר משמע אפי' בלא טעמ' דמיגו ועוד דאי משום מיגו מאי קמ"ל בהא דלא אמרינן מקצת דברי' נקבל וכו' הא מהימן משום מיגו אלא ודאי אפי' היכא דליכא מיגו לא מסלקינין בהודאה להאמין מקצת ולבטל מקצת כדפי':
סימן יז
ת"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואומרים ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו אפי' ע"י ממון או קטנים או פסולים אפי' בעבירה הרי אלו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים אחרים שכתב ידם הוא או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין אלו נאמנים ופריך מדקתני אין אלו נאמנים משמע דמגבינין מיניה אמאי תרי ותרי נינהו אמר רב נחמן הא דקתני אינו נאמנים לא למגבי בו אלא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין אילו נאמנים דקתני פי' ר' שמשון נ"מ שאם היו אותם החתומים בשטר ומתו עדי שובר שהאחרונים אינם נאמנים לפוסלן ואוקי ממונא בחזקת לוה שהשובר שיש לו כשר ומ"מ אין הלשון סתם דבריית' משמע דאיירי דוקא בשובר אלא נ"מ כדפי' רש"י שאם תפס לא מפקינין מיניה אף שמוכח בפ"ק דב"מ גבי תוקפו כהן מוציאין מידו והבאתי פ' כיצד הרגל סי' ח' דלא מהני תפיסה בספק הנ"מ בספק ממש אבל הכא שטוען המלוה ברי ושטר מסייעו כשר ומ"ה נראה אפי' העדים מעידים להדיא שאף עתה הם פסולים אפי' היו עדיין חיים לפנינו וא"כ הוי כעדות אחר ואילו העדים הראשונים היו עומדים לפנינו ובאו שנים ואומרים פסולים הם פשיטא דמהימני אפ"ה לא מהימני כה"ג הכא גבי שטר דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם בפרט שכבר מתו ולא יצא עליהם שום ערעור בחייהם, ע"כ לא חשבינן להו אלא תרי נגד תרי ולא מהימני לפסול השטר וכן פסק הרא"ש ולא כדעת התוס' דמפרשי' דוקא שהעדים אחרונים אינם פסולים עכשיו אלא שאמרו כבר היו פסולים כשחתמו השטר ועכשיו הם כשרים שעשו תשובה אבל אי אמרו פסולים הם עכשיו נאמנים דלא גרע מאילו עומדים לפנינו וכו' ואין נראה שסתם בריית' יהא איירי דוקא בעשה תשובה והתלמוד לא מחלק בזה וכן הרי"ף וכל המפרשי' לא חילקו ומ"מ נראה שאם היו חיים לפנינו אפי' הם החתומים בשטר יפולים שנים אחרים לפסול אותם דלית להו חזקה שהרי הורע כחן בפניהם אף שמדברי הרא"ש משמע דאין חילוק מ"מ כדאי הן התוס' בכהאי גוונא לקיימו דבריהם היכא דלא אשכחן להדיא כנגדם דבריית' לא נאמר אלא מתו ומ"ה אינם יכולין לפסול אפי' בפסלוני' של עכשיו דיש להם חזקת כשרות בחייהון אבל בפניהון דוודאי מצי פסלי ואף שר' יונה ורמ"ה חלקו על פי' רש"י בהאי דמהני תפיסה מ"מ התוס' והרא"ש ומרדכי והר"ן מסכימי' לדעת רש"י וכן עיקר והיכא שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא על ידם מקיימים השטר דנאמנים לפסול השטר ומקרעינין ליה מ"מ אי טען ליקבע ליה זמני ואקיימנו ממקום אחר יהבינן ליה ואי מקיים לא קרעינן ליה אבל כל היכא דלא טען לא טענינן ליה וקרעינן ליה ולא חיישינן דלמא ליומא אוחרא משכח סהדי למקיים ליה כיון דאפי' משכח ליה אכתי הוו תרי ותרי וספק פסול היא ולא מגבינן ביה מ"ה קרעינ' ליה להדיא כל זמן שלא טען כן פסק הר"ן בשם הרשב"א ועיקר:
סימן יח
בר שטיא זבין נכסיה ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין ותרי אחרינא אמרו כשהיה חלים זבין כלומ' כשהיה בכחו ובישוב דעתיה אמר רב אשי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שעיא ואין חילוק בין הוא עכשיו לפנינו שוטה או תלים לא אזלינן בתר השתא מאחר שעתים שוטה ועתים ברי וכתבו התו' והרא"ש דוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי אבל מטלטלין לעולם הם בחזקת המוחזק כדמוכח בפ' השואל ובכמה דוכת' ומסיק לא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקת של אבותי' באותה קרקע שמכר אבל לית ליה חזקת אבותיו אלא שהוא עצמו קנה בעתים שוטה בעתים חלים אמרינן ממ"נ אם מכירתו אינה מכורה א"כ לית ליה חזקה בגוה דג"כ כשהיה שוטה זבין ואינם שלו וע"כ המוכרים שלו אינם יכולין להוציא ממנו דחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא בדוקא שבדקהו יפה שהיה חלים ואזלינן נמי בתר האי חזקה ולומר מכירתו מכורה אפילו היכא דאיכא עדות מכחשת ואומרי' כשם שקנה כשהיה חלים ג"כ מכר כשהיה חלים והעדים אחרים טענו שלא דקדקו יפה ואל תשגיח בדברי הר"ן שכתב דהאי שמעתא דאיירי דוקא שקנה בר שטיא הקרקע בשאר קניינים כגון בכסף או בחזקה בפני עדים ואותם העדים אפילו שראו המקח לא דקדקו אם היה שוטה או ברי ומ"ה אין מוציאים הנכסים מיד הלוקח להחזירן לבר שטיא שמא נמי כשקנה היה שוטה אבל אם באו בעלים הראשונים מוציאי' הנכסי' מידו של לוקח כדי להחזיר להן שהרי מבר שטיא יכולין להוציאו ובהכי איירי שמעתת' אבל אי הוה בשטר הוה ליה חזקה דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ בדקוהו והוה מוקמינין בר שטיא בחזקת נכסים ולא הוה מפקינין מיניה בעדות מכחשת וליתא דא"כ אמאי אמר לא אמרן אלא דאית ליה חזקת דאבות וכו' ה"ל למימר לא אמרן אלא שקנה בשטר וק"ו היכא דאיכא חזקת דאבותיה אלא כמו שפי' ומ"מ נראה היכא שבעלים הראשונים מודים שמכרו לו כשהיה ברי לא אמרינן כשם שהם מכרו לו בעת שהיה ברי מסתמא כך מכר הוא דלא אמרינן הכי אלא כשנוכל להפוך העניין ולומר ומה עתה כשהיא שוטה מכר דלמא נמי כשהוא שוטה לקח ולא דקדקו העדים יפה אלא מאי אית לך למימר וכו' וכן משמע לישנא דתלמודא כשהוא שוטה זבין אבל מודים אם היא כמו שיש לו חזקת אבותיו מה חילוק בירושה או במכר וכן אם הקנו לו הקרקע ע"י אחר במתנה דקנה קניין גמור הוא כמו חזקת אבותיו ואוקמינ' בר שטיא בנכסיה ודוקא במכר הוא דאמרינן הכי אף שהקנו לו ג"כ ע"י אחר לא זכה בהן זכיה גמורה דזכיית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קאי' מקני ליה ואם אין בו דעת להמחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכייה לשוטה מידי דהוי אקטן דאית ליה זכייה הואיל ואתא לכלל דעת גם זה היה עתים חלים כן כתב הרא"ש בשם הרמ"ה ודברים של טעם ומ"ה נראה גם כל מה שכתב הר"ן שאי אתו בעלים הראשונים היכא דליכא עדים שטר שיכולין להוציא אף מבר שטיא דליתא דג"כ אוקומני אחזקה שמסתמ' לא מכר זה אלא כדי שיתחייב הוא בדמים וא"כ בוודאי הם דקדקו עם עדי של אותו מכירה שהיו מכיריו יפה ולא היה שוטה ועוד נראה דלא כל כמיניה לומר שוטה היה בעת שמכר לו דא"כ שויה נפשייהו כרשעים להוציא ממנו ממון שלא כדין ואם אח"כ כשלא נצרך למעותיו נחזיר והלכך כל היכא שירש הבר שטיא הקרקע או שנתנו לו במתנה ע"י אחר או שמודים הבעלים הראשונים שמכרו לו כשהיה בריא ואח"כ מכר בעדות מוכחשת אוקימנ' הקרקע בחזקת בר שטיא אבל אם קנה בר שטיא והמוכרים אינם לפנינ' בין קנה בשטר בין קנה בחזקה הו' אוקימנ' בחזקת הלוקח והבעלים הראשונים לעולם אין יכולין לחזור ולומר שוטה היה כשקנה ממנו אפי' בלא שטר:
סימן יט
אסר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישים את העדים אפי' שלא בפניהם והומה נמי שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהו הוה מכאן פסק רי"ב דקבלת עדות שלא בפני ב"ד לא הוה עדות וכבר הארכתי בפ' הגוזל בתרא סי' ע' ועיין לקמן סי' נ"ג:
סימן כ
אמר רב אשי אין מקיימין את השטר והכשירו אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד והרי"ף גורם אין מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא א"כ הוחזק בב"ד פי' אבל לא הוחזק בב"ד לא אעפ"י שזה שקרא עליו ערעור וחז' ושתק אפ"ה אינו ראוי' לקיים ממנו אלא שיחזיקנו בב"ד ולפי זה אי לא קרא עליו ערעור אפי' לא הוחזק בב"ד מקיימין אבל רש"י והרא"ש גורסי' כגרסת שלנו וכן מוכח מברייתא דלעיל סי' י"ז ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אלמא דוקא קתני ומ"מ אפילו לפי גרסת שלנו נוכל לומר דלאו דוקא קאמר שקרא עליו ערעור דה"ה נמי אם הוחזק בלא ערעור כיון דמקוים בב"ד הוא בתר בי דינא לא דייקינן דודאי לא קיימון עד שנתברר להם שהוא חתימתן אלא שבימיהן לא היו נוהגין לקיים חתימת העדים בב"ד בלא ערעור וכן כתב הרא"ש אף שמדברי רש"י והרמב"ם לא משמע הכי מ"מ נראה דברי הרא"ש עיקר דאי בשקרא עליו ערעור דוקא תליא מילתא ה"ל לומר אלא משטר שקרא עליו ערעור ובטלו ב"ד ערעורו ומה לי במקיימי אותו או לא אי לאו דבא נמי להשמיענו דקיומא בב"ד הוא העיקר ואפי' בלא ערעור ומ"מ נראה האידנא שהב"ד בישראלי' מקולקלים וכל אחד בונה במה לעצמו ואינם מדקדקים בקיומא אלא אחר כבודם או שכרן ראוי לפסוק שאין מקיימים השטר להכשירו מערעורו אלא משטר אחר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד או בטלו ערעורו ומפני כן אמרו נהרדעי אין מקיימים את השטר אלא משתי שטרות שדות או שתי כתובות והוא שאכלו בעליהן שלש שנים באותה שדה בשופי בלא ערעור לכאורה נראה דהא דקאמר והוא שאכלו בעליהם ג' שנים קאי דוקא אשתי שדות אבל גבי כתובה אינו צריך שום ראייה מאחר שהן יושבת תחת בעליהן א"כ בודאי אמת חתימתן וכן נראה מלשון הר"ן שכתב דנהרדעי ורב אסי לא פליגו אהדדי ודקא מביא נהרדעי משתי שדות או משתי כתובות היינו למעוטי שתי הודאות והלואות דדילמא מזויפת נינהו ולוה לא ידע בהן כלל אבל משתי שדות כיון שלוקח מוחזק בהם ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובת דכיון דהנשים הללו יושבת תחת בעליהן ולא ידעי שיש להן כתובה אחרת אלמא לא שטרי זויפת ני נינהו וכו' אלא דלא בעי מוחזק אלא גבי לוקח ולא גבי כתוב' וכן משמע לישנא דתלמודא והוא שאכלו בעליהן וכו' אלא שהרמ"ה פי להדיא וז"ל דוקא ב' שטרי שדות או ב' שטרי כתובו' שאכילת פירות של המחזיק ג' שנים בשופי וכן כתובת אשה שיושבת תחת בעלה ג' שנים בשופי וכו' והטור הביאו ואולי ראייתן מדקאמר תלמודא בתחילה שתי שדות ואח"כ שתי כתובת וכו' אלמא דבחד עניינא איירי ונראה כדברי הר"ן דדוקא מהני הוא דמקיימי אבל לא משטרי חובות או שוברים שמאלו אין מקיימין מהן דליכא מידי במה דמחזיקים בהני שטרות לומר דאינם מזויפים דשמא זייפינהו מרייהו ולא ידעו בהו הנך דליתבעינהו וכן כתב הרמ"ה וברור היא השתא לא פליגי אהדדי דלרב אסי נמי מקיימין השטר משני שטרות כה"ג אפי' לא הוחזק בב"ד וכן נהרדעי מקיימים אפי' שטר אחד שהוחזק בב"ד כן דעת הרמב"ם והרא"ש להדיא דלא פליגי אהדדי ולא כדעת הראב"ד דסבר דאין מקיימים השטר אלא משני שטרות מקויימין או משני שטרות שדות שאכלום וכו' והיינו בנהרדעי וכן משמע מדעת ר"ת שהביא המרדכי ותדע מדלא אמרינן נהרדעי אמרי אלא אמרי נהרדעי והוא כלל גדול בתלמוד דכל כה"ג מילתא אחרינא היא תו מסיק אמר רב שימא בר ר' אשי וביוצא שני שטרות מתחת ידי אחר אפי' מאדם אחד ולא כהרמ"ה שכתב שצריך שיהיה יוצאים מתחת יד ב' לקוחות אבל מתחת ידו לא אפי' הן מקויימים דחיישינן דילמא זיפו זייף פי' מינייהו זייף כך דעת רש"י והטור ורוב האחרונים ולא כדעת הרמב"ם דנפרש מתחת ידו לא דשמא הכל זיוף וא"כ אם מקויים לא חיישינן אפי' יוצאים מתחת ידו וכן כתב הר"ן אליביה אבל לישנא דלמא זיופי זייף לא משמע כפירושו דא"כ ה"לל דלמא זיופי נינהו אלא עיקר בפירוש רש"י ואם יש לאדם שתי שטרות מחתימה אחת אומר ר"ת דלא אמרינן שיהיו פסולים דשמא זייף אחד מחבירו דהכא הוא חיישינן לפי שאין מכירין אנו החתימה אלא ע"י שאני מדמין חתימה לחתימה אבל היכא דמכירין חתימת ידי עדים מטביעת עין אם איתא דזיופי זייף היה ניכר אף שמצינו בגט פשוט שרבא טעה בחתימת עצמו מ"מ מלתא דלא שכיח ולא חיישינן להכי אלא בודאי וכתב הרא"ש ומדבריו נלמוד דמי שיש לו שני שטרות בחתימת שני עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין ולא בדימוי עוד כתב הרא"ש שאם העדים סופרים לא חיישינן שמא זייף מתוך הסופרים דאין האדם יכול ללקט האותיות מתוך הספר ולזייף אלא מחתימת ידי העדים וכן מוכח קצת לקמן דקאמר לכתוב חתימת ידייהו אחספא ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפילו אמגילתא אלא ודאי אי אפשר לדמות יחד אלא כשחותמים שמו ואפי' שאינו יכול לזייף מ"מ מקיימים הכתב מספר שכתבו העדים אם הוא סופר מומחה שהיה נזהר בכתבו שתהיה מתוקן וכן איתא בירושלמי והביאו הר"ן ור"י בר ששת אבל אין מקיימים כתב אגרת לפי שאין אדם נזהר בהן בכתיבתו ואינו מדקדק בהן:
סימן כא
ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפי' אחר כמו ימים פי' אם מסרו לו עדות וירא שמא ישכח יכול לכתוב בפנקסו לזכרון ומצניעו ומעיד עליו אפי' אחר כמה ימים אמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו כלומ' עיקר עדות זוכר מעצמו רק שמתוך הכתב הוא מתבונן לעמוד על תוכן הדברים ותנאים בלי פקפוק ור' יוחנן אומר אפי' אינו זוכר שום דבר מעצמו אלא מתוך פנקיסו יכול לומר להעיד פי' אחר שראו בפנקסו וזכר דאי לאו הכי הוה מפיהם ולא כפי הכתב ולא מהני ועיקר דין מפיהם ולא מפי כתבם אם יכולים לשלוח עדותן בכתב כתבתי בפ' ד' אחין סי' י"ג אמר רבא ש"מ מר' יוחנן הני תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו ומדכר ליה לחבריה ונזכר הדבר שפיר יכול להעיד כך פי' הרי"ף ורש"י וכל הגאונים והלכה כר' יוחנן דרבא מסיק אליביהו ורב האי גאון פי' הברייתא כותב עדות בשטר כגון שנמסרה לו עדות בקנין ושהתה לזמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותובע עדותו יכול להעיד לו עדות בב"ד או אף לכתוב לו עדות על השטר ולא חיישינן שמא נפרע אותו החוב או שמא נמחל וכו' ולא אאריך בפירושו כי כותב אדם עדותו על השטר אינ' משמע כלל כפי' וכן הסוגיא הא דאמר רבא ש"מ מדר' יוחנן וכו' אינו מתיישב כלל אליביה וכן כתב עליו הרי"ף וכתב הרא"ש מ"מ יש לסמוך על דברי רב האי גאון שיכול האדם לחתום עדותו הנמסר לו ולהעיד עליו אחר כמה שנים ואין לחוש לפרעון או למחילה דלוה דאית לן למימר דאם איתא דפרע איבעי ליה לעדים שלא יחתמו או שלא יעידו ואיהו הוא דאפסיד עליה ע"כ וכן כתב הרשב"א א"כ אפילו לפי דבריו דוקא שהיה הלוה אצל העדים קודם שתבעו המלוה לדין אבל לא היה הלוה והמלוה אצל העדים קודם שתבעו לדין חיישינן דלמא פרע לו או מחל באותו זמן שלא היה הלוה והמלוה אצלם אלא שיש לומר טעמא אחריני מאחר דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ הוי כאלו כבר נכתב השטר ולא ה"ל למפרע עד שיתן לו שובר ומ"מ נראה בעיני דאינו מן הנכון דכמה פעמים שוכח הלוה מי היו העדים דלא רמי אנפשיה לדוכריה אלא אמלוה ולא אלוה וסבר שדי לו בזה ששילם לו ואינו חושש מן המלוה מאחר שאין לו עליו שטר ע"כ אין ראוי לחתום ואין עדות זו מועלת אחר זמן פריעת החוב דאמרינן שמא פרע או מחל לו אבל קודם זמן הפירעון פשיטא שכותבין לו דסתם קנין לכתיבה עומד א"ל שימחה ומאחר שאינו מוחה כותבין ונותנין כדאיתא בפ' זה בורר ולא חיישינן למידי וכן דעת הרמב"ן דלא כרב האי גאון והאריך בראיות אף שיש לדחות מ"מ נראה דהכא מסתברא כדפי' וכן נראה מן הרי"ף שכתב פי' רב האי גאון והקשה על פי' רב האי גאון וכתב הלכך האי פירושו בתרא עדיף וטפי מסתברא ע"כ ומדכתב טפי מסתברא משמע שדברי רב האי גאון אינו מסתבר' בעיניו ועוד מצא הרמב"ן שכתבו מקצת הגאונים סיוע לדבריו שכתבו וז"ל לא שנו שכיב מלוה לא שנו שכיב לוה כל דסמיך לקניין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה לכתוב איכא למיחש שמא פרע ואם הוא סתם הלוואה דלא קבע ליה זמן קודם דלישהא ל' יום כותבים ונותנים ע"כ והנה מה שכתב משיך למילתיה ולא תבעי משמע קצת אפי' קודם שהגיע זמן הפירעון אבל אינו נראה כלל וכן הרמב"ן גופא מודה בזה ולא פליג אלא כשהגיע זמן ומסתמא מפרש הא דמשיך למילתיה היינו עד אחר שהגיע לזמן הפירעון ומה שכתב בסתם הלואה ל' יום יפה כתבו שיעור זה ולאו משום שאין אדם פורע בתוך זמן וסתם הלואה אינה ניתנית לתביעה תוך ל' יום וכמו שפי' הר"ן דברי מקצת הגאונים דהא מוכח להדיא בריש ב"ב דגבי סתם הלואה אמרינן שפורע אדם תוך ל' יום אלא נראה מאחר שאין ניתנה לתבוע קודם ל' יום וסתם קניין לכתיבה עומד ממילא כותבין ואם הלוה הזה פורע לו הוה מודה להו בפני סהדי או היה שובר וא"כ איהו דאפסיד אנפשייהו אבל אחר ל' שהגיע זמן הפירעון חיישינן שמא פרע ולית לן לכתוב שטרא דאינו עומד שוב לכתיבה אחר שהגיע זמן הפירעון ואדרבא איכא לומר מדלא תבע בעדים לכתוב תוך זמן א"כ בוודאי פרע בזמנה והאמין לו ולא חש מעדים או לאו אדעתיה הילכך עידי קנין חותמים השטר קודם שהגיע זמן הפירעון בין מת מלוה בין מת לוה א"ל שמוחה בהם שלא יכתבו כדאית' בפ' המוכר את הספינה ובפ' ז"ב אבל אין נאמן לומר פרעתי אפי' לא כתבו אבל לאחר זמן אין כותבין כלל ונאמן לומר פרעתי וסתם הלואה כקנין עד ל' יום כותבים ונותנים כל זמן שאינו מוחה אבל מוחה קודם שכתבו ונאמן לומר פרעתי אפי' בתוך ל' יום ואחר ל' יום אין כותבין כלל וכ"ש שנאמן לומר פרעתי ולא כריב"ן שכתב אין חל שום קניין על סתם הלואה ועיין בפ' זה בורר סי' ל"ג:
סימן כב
פסק מצאתי בתשובה וז"ל מי שרגיל לכתוב מיד בשעת הלואה המשכון בפנקיסו והפתקא במשכנו וכן הוא עושה תדיר וגוי תובע ממנו משכון ואומר שמשכון לו והוא אינו מוצא ברשותו ולא כתוב בפינקסו ואינו זוכר אם הלוהו ואם לאו אם יכול לשבע שלא משכנו לו אף כי אירע לו פעם אחת שמצא משכון בביתו בפתקין שלא היו בפנקסו מ"מ משכון זה לא נמצא ברשותו ולא בפנקסו אם יש לחוש למקרה שמא הלוהו ונגנב מיד בביתו קודם שכתב בפנקסו ומתוך זה שכח וזהו חששה גדולה תשובה נראה שאדם כותב בפנקסו כל דבר בדקדוק כדי שיהא זכור כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו בעל פה ויכול לשבע על זה ושבוע' תלוי בלב כיון שלבו אומר לו שהוא אמת כההוא דרב כהנא ורב אסי וכו' דאמר להו רב ואת לבך אנסיך דאף עונש שבועה ליכא והביא ראייה מפר"ק דנדרים דקאמר התם כשם שנידרי שגגות מותרות ומפרש שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חדא וחדא דאתא דשפיר אשתבע וההיא דגיטן פרק השולח שאמרה יהנה סם המות מבניה ונענשים התם פשעה ליתן בכד של קמח ממה שהופקד בידה כי ידעה שסופה לישבע ובנדון זה נמי אין שום פשיעת ואין שום עונש אף היה שנמצא אח"כ כדברי הגוי כי מה יוכל אדם לעשות אם לא יסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו ע"פ וה"נ אמרינן גבי עדות כותב אדם עדותו ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים ואמר ר' יוחנן ואעפ"י שאין זוכרה מעצמו ואעפ"י שיש לדחות שאני התם דאעפ"י שאין זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מ"מ ע"י כתב ידו מדכר דכיר גוף שעדות ה"נ אם ע"י פנקסו אמר לו לבו שכן הוא היינו ידיעה גמורה ואם הוא רפוי בידו יראה שיוכל לישבע על פנקסו להחזיק מה שבידו ואין כאן עונש שבועה כלל גם מההוא דחנווני על פנקסו מוכח שיש לסמוך על הפנקס כמו שכתבתי ע"כ כפי שמצאתי בתשובה ואני אומר לא מפיה אנו חיין ולית ביה עיקר ממ"נ אי לית ליה זכירה כלל אפי' במקצת מה שהלוהו א"כ אפי' בלא פנקס ופתק יכול לישבע מאחר דאינו יודע אפי' רמז מזה א"כ ליביה אנסיה כמו שכתבתי ואם מסופק קצת כמו שמשמע לשון התשובה שאינו זכור אם הלוהו או לא ובתשובה אחרת מצאתי להדיא אפי' אם הוא רפוי בידו ודבר תימה הוא דפשוט בעיני שאינו יכול לישבע כלל בשלמא בדיני ישראל היה נשבע שאינו יודע ונפטר כמו מנה ליה בידך והלה אומר איני יודע דנשבע היסת ונפטר אבל לישבע בדיני גוים על הודאי שכך היא דיניה' אי אפשר שישבע על הספק בפרט הכא דשמא אירע לו איזה סיבה שלא כתב וגדולה מזו נראה בעיני אפי' נמצא בפסקו כתב שפלוני חייב ופלוני זה אמר להד"ם ואמר אינני רוצה לישבע השבע וטול והוא אינו יודע כי אם על פנקסו דלא גרע שבועה מעדות א"ל נזכר בה במקצת אף אחר שכתב עדותו בשטר שלא יכול להעיד אף שהוא ודאי ק"ו שבועה שצריך לישבע על אמיתת הדברים אף שיש לחלק בין עדות דגזירת הכתוב מפיה' ולא מפי כתבם מ"מ קשה נילף בק"ו דהא חמיר עונש שבועה מעונש עדות כאשר פי' התוספת בהאי פירקא לקמן וכן פי' הרא"ש בתשובה גבי הא דנשבע חנוני על פנקסו שלא יכול לישבע אם אינם זכור אלא שיש רגלים לדבר וכן עיקר ושם נאריך בזה שוב מצאתי בתשובה מי שרגיל לכתוב כל עניינו על פנקסו מיד ומצא כתוב על משכון אחד ט"ו זהובים והגוי אומר שאינו אלא עשרה זהובים יכול לישבע על פנקסו שאומר לו לבו שהוא כן והדין נראה בזה אף שכתבתי שכה"ג גבי ישראל לא יכול לישבע מ"מ גבי גו' שרי מאחר שנשבע על פי דיניהם ודרך שבועה לישבע על אמיתת בבחינת הלב בלא רמיה אף שאין שם ראייה ושמיעה או ידיעה באחת מן החושים אלא על פי קושט דעתם הם נשבעים והם רגילין לישבע על כן וכן דרכי משפטם יורה שלפעמים אחד נשבע בצירוף ג' או שבעה אף שהאחרים לא ראו ולא שמעו ולא ידעו מזה כאשר ידוע לשופטים עצמם אלא שהם מצטרפים לישבע על קושט דעתם שטוען אמת בלי התל ורמיה א"כ כה"ג ג"כ נשבע לגוי ולכך הוא על פי קושט דעתו בלי התל ורמיה והוה כאלו פירש להדיא שבאופן זה הוא נשבע ולא על אמיתת הענין:
סימן כג
אמר רבא ש"מ מר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר ליה לחבריה ושרי איבעי להו בעל דין עצמו מאי אם יכול להזכירו או לא רב חביבא אמר אפי' עצמו מר בר רב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא פי' שאם הזכירו הבעל דין אינו יכול להעיד אפי' שעתה זוכרו שפיר מאחר שהוא הזכירו ואם צורבא מדרבנן הוא אפי' עצמו פי' רש"י אם העד ת"ח דאי לאו דרמיא אנפשיה ומדכר שפיר לא הוה סמיך למיקם אספיקא ומעיד ואין כאן שום צד ספק כי הא דרב אשי הוה ידע ליה בסהדות' לרב כהנא א"ל רב כהנא מי דכיר מר האי סהדות' א"ל לא א"ל רב כהנא וכי לאו הכי והכי הוה מעשה א"ל רב אשי לא ידענא לסוף אידכר רב אשי ואסהיד חזיה רב אשי לרב כהנא דהוה מגמגם עליה פי' שהיה חושדו לשקר מאחר שהזכירו בתחילה ואמר לא ידענא ואח"כ בא להעיד מסתמא אינו זוכר שפיר אלא שהוא מחניף לי ועל דברי הוא סומך א"ל רב אשי מי סברת עלך קא סמכיני אנא הוא דרמאי אנפשאי ואידכרי פ' חשבתי בעצמי עד שנפל לי בזכרון אלמא אע"ג דרב כהנא הזכירו מתחילה יכול להעיד מאחר שהוא ת"ח והרמב"ם פי' ואי צורבא מרבנן הוא הבעל דין שתובע ומביא ראיה מרב כהנא שהיה ת"ח ובעל דין וכן כתב בס"ה אבל ראבי"ה פי' כרש"י וכן נראה עיקר ואדרבא אי הבעל דין ת"ח והעד אינו ת"ח א"כ נמצא שסומך העד על הבעל דין וסבר ודאי קושטא קאמר ומעיד ועוד לישנא דתלמודא משמע כרש"י דלפי' הר"מ ה"ל למימר ואי צורבא מרבנן שרי ומדאמר ואי צורבא מדרבנן אפי' עצמו משמע דצורבא מרבנן לא קאי אבעל דין עצמו והא דאמרינן בגמרא צורבא מדרבנן לאו דוקא אלא ה"ה איש ירא שמים שמוחזק לכל שהוא אדם כשר וכן פסק ראבי"ה וכן ראו' לדין עכשיו ופסק במרדכי ארוך האי דאמר לא ידענא היינו לבעל דינו אמר כן אבל אי אמר בפני ב"ד לא ידענא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וראייה מפ' גט פשוט דרבה בר בר חנא אמר מתחילה על אשה שאינה זאת שכתב עלה השובר בכתובה ולבסוף הדר ואמרינן התם או לאו דצורבא מרבנן דאין דרכו למידק ולהסתכל בנשים הוה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולי נראה דלא אמרינן הכי אלא כשהגיד שום דבר ורוצה להחזיר מעניינו או להוסיף כה"ג אמרינן שוב אינו חוזר ומגיד אבל היכא שאמר לא ידענא דהיינו שכח ואח"כ נזכר אפילו אחר כמה ימים מעיד וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו שבא מכללו ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין משמע דוקא כה"ג אבל היכא שמתחילה לא אמר שום עדות דאין שייך לומר עליו ביטול או תוספת לא והתם בפ' גט פשוט היינו טעמא שמתחילה אמר להדיא אין אתה אותה אשה שחתמתי השובר א"כ ה"ל כהגיד ממש ששוב אינו חוזר ומגיד אבל אם אמר בתחילה לא ידענא פשיטא שאח"כ יכול לומר ידענא וראייה מפ' כיצד סי' כ"ח דאמרינן במכירין בעל השור ואינם מכירין השור וכו' ואחר ג' ימים חוזרים ואומרים מכירין אותו דנאמנים וכן מוכח להדיא מן הסוגיא כמו שפי' התוספת וא"כ ק"ו היא ומה התם שהעידו בפני ב"ד אין אנו מכירין אותו מ"מ יכולין אח"כ לומר שוב הכרנו אע"ג דלא שייך לומר דשוב מידכר אגביה אלא תלוי בטביעת עין אפ"ה יכולין לומר שוב נודע לנו ונפל לנו בזכרון וכך וכך הוא דמיונו ק"ו היכא שאמרו שכחנו הענין שיכול לומר שוב נודע לי ע"י סיבה זו ונפל לי בזכרון וכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם לקמ' סי' כ"ג שאם שכחו העניין הרי הם נחרשי' עד שיזכרו ואין חילוק בין חתומים בשטר לאין חתומים בשטר לענין זה כך נראה בעיני עיקר מסקנא דמילתא אדם הזוכר עדותו יכול להעיד עליה אפי' אחר כמה שנים ואינו צריך לפקפק עצמו ולומר אולי נתיישן הדבר ואיני זוכרו על בוריו אלא כל כמה דרמי עליה אנפשיה ומדכר יכול להעיד אפילו לא ידע עד שהזכירו העד אפי' אם הזכירו הבעל דין אם העד הוא ת"ח או ירא שמים ומוחזק לכל בכשרות מורינין ליה להעיד ואם בפני ב"ד אמר לא ידענא ואחר כמה ימים חזר ואמר שוב נודע לי אפי' הזכירהו אחרים יכול להעיד אפי' אינו ת"ח:
סימן כד
זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו וכן השני אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו הרי אלו נאמנים ואם זה אומר זה כתב ידי וכן השני אומר זה כתב ידי ואין אחד מעיד על חבירו צריכין שיצטרף עמהם אחד מן השוק להעיד עליהם דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכים צירוף ומסיק בגמרא דעיקר תמצית טעמו של ר' דסבר על כתב ידם הם מעידים הלכך צריך שנים על כל חתימה וחכמים סוברים על מנה שבשטר הם מעידים מ"ה אין צריך צירוף ואפילו אומרים להדיא שאינם מעידים על מנה שבשטר לחוד אלא גם על כתב ידם אפ"ה חשבינן כאילו העידו על המנה שהוא חייב לו ומאחר שהלואה אמת כפי עדותן ג"כ השטר מקיימים על פי עדותן והלכה כרבנן ולפי זה היכא דליכא העדים לפנינו ושנים מן השוק מעידים על כתב ידן צריכים כל השנים להעיד על כל חתימה וחתימה אבל אחד מעיד על חתימת האחד והשני על השני לא מהני אלא שיצטרף עמהם אחד מן השוק דהא לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכתיבת עדים וכתב הרא"ש דמודה רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ואינם זוכרים אפילו על ידי ראיית השטר דלא אמרינן אמנה שבשטר הם מעידים וצריך צירוף אחר או שכל אחד יעיד על חבירו והביא ראייה מהירושלמי דלא איירי רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ולא פליגי אלא בזוכרין העדות ע"י השטר ואני אומר זו אינה צריכה רבה דפשיטא דהיכא דשכחו ההלואה, אפילו ע"י ראיית השטר איך נאמנים על מנה שבשטר הם מעידים אבל מה שסובר הרא"ש דדי בזה כשיש צירוף אחר עמהם או שכל אחד ואחד יעיד על חבירו זה אינו מוכח מן הירושלמי וע"כ אני אומר בין לרבי בין לרבנן סברי שאינם יכולים להעיד כלל אפילו על השטר דמפיהם אומר רחמנא ולא מפי כתבם וזהו מפי כתבם מאחר שאין להם שום ידיעה כלל מן העניין ואף שהתוס' כתבו בשמעתא כותב אדם עדותו על פנקסו וכו' דשטר שיש בו עדים יכולין להעיד על זה שכתב בו אפי' אינם יודעים מן הלואה כלל וראייה מהא דנמחק שטרו אם רשימו ניכר מעמיד עליו עדים וכו' וכן בהגוזל גבי שרף שטרו של חבירו אי ידעי סהדי מאי הוה כתוב ביה נכתב ליה שטרי אחרינא אומר אני אף דלא דמי כלל דהתם מה שהעדים מעידים שכתוב בו זו הוא עדות פיהם אבל עדים גופם הבאים להעיד על השטר ועיקר העדות נעלם מהם מה שהיה להם להעיד שפיר ממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף שהתוספת לא חילקו בזה גבי כותב עדותו וכו' אפשר לחלק דהתם לא בא עדיין לכלל עדות ולא הוה עד בדבר אלא שכתב על פנקסו לעדות ולזכרון מה היה ראוי להעיד אפי' אחר שכחא לגמרי מתוך הכתב וזו הוא עדותן מתחילה מה שאין כן בעדים החתומים על השטר שהיו מתחילת עדות על גוף הלואה והתחיל עדותם כראוי שוב אינם ראוים להעיד מפי כתבם ולפי' סברה זו אתו שפיר הא דמסקינן בפ' ד' אחין גבי ליתקן זמן בשטר קדושין ומשני שם אי לינחו גבי סהדי אי דדכרי ליתי וליסהידו ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתי לאסהיד ורחמנא אמר מפיה' ולא מפי כתבם והיינו ממש כמו שפי' אלא שהתו' והרא"ש כתבו שם להדיא שאף גבי שטר קדושין אם היו מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא הוה זה מפיהם ולא מפי כתבם אלא דחיישינן שלא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו מעצמן כאילו הם זוכרים מעצמם והם אינם זוכרים אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומ"מ איכא למימר דוקא כשזוכרים החתימה כמו שמשמע הלשון שאם הם מעידים שחתמו א"כ זו הוא עדות פיהם אבל כשהם אינם זוכרין אפי' החתימה א"כ נתבטל עדות הראשון שהיה להם להעיד והוי הכל מפי כתבם ועוד היכא שאינם זוכרים מה שחתמו אלא שמכירין חתימתן איכא למימר בע"כ זייף חתימתן כמו שמצינו בפ' אט פשוט גבי רבא שטעה בחתימת עצמו אף דלא חיישינן להכי מן הסתם כמו שכתבתי לעיל סי' כ' אבל הכא דאיכא ידים מוכיחים שאינם זוכרים אפי' ע"י ראיית השטר ואינו מן הדרך לשכוח כל כך שלא לעיקר הדבר על לבו וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה אסור להעיד וכו' שאין אדם מעיד על כתב ידו אלא על מנה שבשטר וכו' כתב עוד קל שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאינו זוכרו אלא מתוך הכתב יכול להעיד והואיל והדבר כן עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחושים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אלא שיצא כתב ידם ממקום אחר או שיש עדים שזהו כתב ידם שאז מקיימין השטר ושוב אינו משגיחים בדבריהם שאומרים אין אנו זוכרים העדות דשמא חזרו בהן וכו' עכ"ל ומ"מ נראה מדכפ' הרמב"ם בדברים לעיל אבל אינו זוכר העדות ולא ימצא בלבו זכרון כלל ואח"כ נמי כתב אבל אין אנו יודעין ואין אנו זוכרים וכו' משמע דוקא בכה"ג שאין להם שום זכירה בעולם אבל אם קצת מסתפקים בדבר ויש כעין דמיון לפניהם יכולין להעיד וכן ראוי לדין מפני תקון העולם ואז צריך נמי צירוף כדברי הרא"ש עד שיזכרו העניין אפי' אחר כמה ימים ומה שהשיג הטור בסוף סי' מ"ו על הרמב"ם וכתב עליו ונראה שאפילו אם אין זוכרין שלוה או שחתמו מעולם כיון שמעידים שזהו כתב ידם מקיימין על פיהם אין זו השגה כי הוא סובר כדעת אביו הרא"ש (בו יגלו) שס"ל אפילו אינו זוכרים כלל יכול לקיימו רק ע"י צירוף ומ"מ תמה אני על הטור דמניין לו להקל אפי' אינם זוכרים כלל מן החתימה שמא הרא"ש לא כתב אלא ששכחו ההלואה אבל זוכרין שחתמו אותו השטר ואפשר שהרא"ש ג"כ חולק על הרמב"ם ומודה היכא ששכחו הכל שאסורין להעיד אבל לא מסתבר לומר דאף הרמב"ם סובר כדברי הרא"ש דבעי צירוף ואסור להעיד קאמר היינו בלא צירוף וכן פי' מהרר"י קארו וכתב שכך פי' ר' ירוחם בספר מישרים ולפי זה צ"ל מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו משום דס"ל לבעל הטור דלא בעי צירוף כדעת הרי"ף בפ' ד' אחין וכתב נמי שכן דעת מהרר"י קולין בשורש ע"ד וכתב עוד שדעת הטור הוא דעת התוספת שכתבו דאפי' אומרים בפירוש על כתב ידינו אנו מעידים אין צריכים לצרף עמהם אחר ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים וה"ה כשאומרים שאין זוכרים ההלואה ה"ל כאלו אומרין על כתב ידינו אנו מעידין דלא חיישינן לדבריהם וחשבינן כאלו על מנה שבשטר הם מעידים והנה טעה כמה טעיות חדא בע"כ הרמב"ם לא ס"ל הכי שהרי כתב ואסור להעיד וכו' ואם היה מהני בצירוף אין שייך בו איסור ומה שכתב שכך כתב בספר מישרים שקר הוא כך כתב הרי"ף חולק על הירושלמי בעניין שחילק אם זוכרין ההלואה אבל מהרמב"ם נראה כמו הירושלמי וכן הרא"ש וכן האמת ששניהם סוברים כמו הירושלמי שצריכין לזכור ההלואה ולאפוקי מדעת הרי"ף דפרק ד' אחין אבל כשאין זוכרין ההלואה בזה אפשר שאין שוין שהרמב"ם פוסל העדות לגמרי ולדעת הרא"ש סגי בצירוף או אפשר אף שהרא"ש מודה לדברי הרמב"ם כשאין זוכרין כלל אפי' [ההלואה] כדפירישית ועוד מה שכתב שדעת הטור הוא דעת התוספת הלא הרא"ש "ש שפסק כדעת הירושלמי דבעי צירוף כשאין זוכרין ההלואה כתב נמי הוא שכתב הטור דאפי' אמרו בפי' על כתב ידינו חשבינן כאלו מעידים על מנה שבשטר ואפשר משום שזהו ברור יותר אומרי' על כתב ידינו היו מעידים אבל כשאומרים בפי' שאין זוכרים ההלואה אף התוספת מודה לדברי הירושלמי וכן בספר מישרים כתב להדיא בשם התוספת כדעת הירושלמי ועוד הא הטור גופא כתב מעצמו בתחילת סי' מ"ו דאם אין העדים זוכרין ההלואה דבעי צירוף בלי שום מחלוקת וא"כ איך סותרין דבריו זה את זה אלא בוודאי מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו שסובר שהרמב"ם אוסר להעיד אפי' בצירוף והוא מכשירו ע"י צירוף כדפי' ומה שסבר על דעת מהררי"ק אמת שכך כתב וז"ל מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דאמר רב יהודא ורבינו משה בר מיימין מדתנן בפרק ב' דכתובת זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי ואמר בגמרא כשתימצא לומר לדברי רבי על כתב ידם הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידים פירוש אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודא גאו"ן ורמב"ם לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורי לא עכ"ל ותמיהנו על מה סמיך לחלוק על הגאונים אפי' אם פשוט לו דלשון הסוגיא משמע דלרבנן לעולם על מנה שבשטר הם מעידים אפי' מעידים להדיא על כתב ידן כדעת התוס' ס"ס מניין לחלק על הגאוני' הלא האשר"י ס"ל נמי הכי ואפ"ה פוסק כמותם כמו שפירש לעיל גם מה שרצה לחלק בין דיני ממונות לאיסורא לא נראה בעיני לחלק שהרי הרמב"ם כתב קל הוא שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאין זוכרין אלא מתוך הכתב וכו' ואפ"ה כתב שאם אין זוכרים כלל שאסור להעיד כ"ש באיסורין:
סימן כה
אמר רב יהודא אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן או הלך למדינת הים צריכים שנים מן השוק להעיד על חתימת המת אבל הוא ואחד לא מצטרפי להעיד על חתימת המת דא"כ נפיק ג' רבעי ממון אפומיה דעד אחד החי ואנו על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה שני וכתב הרמב"ם והטור אחריו שה"ה נמי אותם שנים שמקיימים חתימת השני לא יהא שום אחד קרוב לאותו העד המעיד על כתיבת ידו שהרי ג' רבעי ממון יוצאים ע"י קרובים והיכא דליכא שנים אלא הוא ואחד כיצד יעשה יכתוב בפני עדים חתימת ידו על החספא וישליכנו לב"ד כדי שיקיימו הב"ד כתיבת ידו מתוך כתב ידו שעל החרס שלא יהא צריך הוא להעיד על כתיבת ידו שהרי נתקיים בלא עדותו ויעיד עם אחר על כתיבת ידו השני ועיין בפ' ח"ה סי' ק"ט ולאו דוקא אחספא אלא ה"ה בריש מגילתא כדאמרינן בגט פשוט דליכא למיחש למידי וחרס דנקט לרבותא דאפי' בסוף החרס יכול לכתוב דלא יכול לזייף דהשטר שכתב על החרס פסול כן כתבו התוספת וכן דעת הרמב"ם שכתב אפי' על חרס משמע דכ"ש אריש מגילתא ומסיק בגמרא אבל אמגילתא לא לכתוב דלמא משכח איניש דלא מעלי' ויכתוב עליה מאי דבעי הנני הח"מ חייב לפלוני אלף זוז וכו' ותניא הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ומסיק הרי"ף דוקא שאמר לא היו דברים מעולם אבל נאמן לומר פרעתי ולא מצי אומר ליה שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה מנכסים משועבדים וכן דעת הרמב"ם ואעפ"י דהוא נאמן לומר פרעתי מ"מ לא לכתוב אמגילתא דשמא יטעון האמת לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי ואפי' בשבועה אינו נאמן אלא בעל השטר יוציא ממנו וכן דעת הרא"ש שנאמן לומר פרעתי ומה שהניח אצלו השטר היינו משום דכתב ידו לית ליה קול ופעמים שאדם שוכח שמסר לו כתיבת ידו אבל התוספת כתבו ואין נראה לר"י כי מניין לו החילוק כי הסברא נותנת דבכל שטר אין רגיל הוא לפרוע עד שיחזור לו שטרא וכן כתב בספר מצות גדול שמורי ר' יודא חולק בשם ר"י וכן דעת הראב"ד והרשב"א כמו שכתב ר' ניסי' וכן דעת הר"ז וכן דעת רשב' אף שמהר"ם כתב בפרק גט פשוט בסופו אף שרשב' חולק על רי"ף והמיימוני מספיקא לא מפקינן ממונא ונאמן לומר פרעתי בשבועת היסת נראה שאם היה ידע מהר"ם מרובי החולקים כגון ראב"ד ורשב"א ור"ז אולי הכריע כמותם וק"ו שלא ידע מר"י בעל התוספת שהרי לא הזכיר אלא רשב"ם ודרכו לבנות יסודו' על ר"ת ור"י ואולי כתב שלו לא מצא וכן האשר"י נמי לא הזכירו כי לא נמצא כתוב בחבורי התוספת אלא שר' יהודא קבל בעל פה מר"י שאין לחלק בין שטר בחתימת ידו לחוד לשטר שהוא בעדים ובפרט האידנא שמדקדקים בשטר על חתימת ידם ורוב הסוחרים מקפידים ומאמינים אכתיבת יד כמו בעדים ועוד יותר ליכא מאן דפליג דאינו נאמן לומר פרעתי ודינו כשטר מעליותא מאחר שכתב ידו יוצא ממקום אחר ואינו טורף ממשועבדים דקלא לית ליה ואי אין כתב ידו יוצא ממקום אחר פשיטא שנאמן לומר פרעתי במגו דלהד"ם דאפי' בשטר העדים הדין כך הוא ואם יש בו נאמנו' אפילו אינו מקוים אינו יכול לומר פרעתי אעפ"י שיכול לומר להד"ם ושטר חספא בעלמא הוא מ"מ מאחר שמודה' על כתיבת ידו ויש בו נאמנות א"כ הודאות ב"ד כמאה עדים דמי וק"ו בשטר שיש בו עדים וכן פסק בעל העיטר ואל תשגיח בדברי הטור שכתב אפי' נאמנות אין מועיל בשטר שאינו מקוים ויכול לומר פרעתי כי אינם עיקר בעיני דלית כאן מגו מאחר שהודה על עצמו שיהיה נאמן מי שכנגדו הוה כמגו במקום עדים ומ"מ אף לפי דבריו היכא שאמר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי אם אינו מקוים פשיטא שנאמן ואם כתוב בו נאמנות אפילו על האי גונא שלא יכול לומר אמנה הוא או לא לויתי ממך שהרי האמינו בכתב ידו אכן הטור כתב עליו שבעל התרומת חולק עליו וז"ל ובעל התרומות כתב שהוא נאמן כיון שאין הכתב כלום אלא ע"י הודאתו בנאמנות שאפשר שהאמינו ואעפ"כ פרעו ולא תבע את שטרו ולפי שהיה בוטח בו כיון שאינו יכול לקיימו כי אם על פיו ע"כ ודעת זו היא המחייב בעיני' ובעלי התוספת ס"ל הך סברא מדמסיק התוספת בריש גיטין ובפרק קמא דב"ח דטענינן מזויף ליתמי וללקוחות דאל"כ לא שבקי' חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות ואי מזה אין ראיה דאפילו דלא טענינן להו מזויף טענינן להו פרוע וכו' מ"מ יש להוכיח דטענינן להו מזיוף דאל"כ כל אחד ובחוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה מיתומים ומלקוחות דהשתא לא שייך לומר פרעתי ע"כ והשתא אי ס"ל לבעלי התוספת כדעת העיטור למאי בעי לומר שיכתוב שטר מכר תיפוק להו שיכתוב שטר חוב ויכתוב בו נאמנות דשוב לא מצי למטען פרעתי שהרי אף אביהם לא הוה נאמן לומר פרעתי לדעתו אלא בודאי ס"ל כדעת בעל התרומות שיכול לומר פרעתי בכל עניין ולפי מה שאמרנו אינו נאמן לומר פרוע נגד כתב ידו כשהוא מקוים או שיכול לקיים שטר שכתוב בכתב ידו אני חייב לך ולא הזכיר שם המלוה כל המוציא שטר זה מידו גובה ולא יכול לומר לא לך אני חייב אלא לאיש אחר ואתה מצאתו במגו דאי אמרת פרעתי מאחר שאינו נאמן לומר פרעתי אלא שלא הוחזק כתב ידו שנאמן במגו דלא היו דברים מעולם והיכא שכתיבת יד של בעל דין מסייעו דפוטרו משבועה כתבתי בפ"ק דב"מ סי' ח' ודוקא בחתימת ידו אבל היכא שלא חתם שאר אלא שהוא כתיבת ידו נהי דמהני לגבות בו מבני חורין ולא יכול לטעון להד"ם כאשר אבאר אכן אם טוען פרעתי נאמן בשבועת היסת ואין שייך לומר שטרך בידי מאי בעי לכ"ע לפי שאין שטר עליו וגם אין דרך התגרות בכך והא לך לשון הרמב"ם והטור הביאו וכתב הרמב"ם דה"ה נמי לא חתם למטה אלא כתב אני פלוני בר פלוני חייב לך מנה אלא שבזה יש חילוק כשחתם למטה אפילו כל העליון כתב יד אחר גובה אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל כתיבת ידו דשמא חתם שמו בראש המגילה ומצא אחר וכתב תחתיו אבל כשהוא הכל כתב ידו תו ליכא למיחש לזיופא אפי' לא כתב שמו אלא שכתב אני חייב לפלוני כך וכך כיון שהוא כתב ידו לפיכך הפיתקו' שהשותפים מוציאין זה על זה הואיל וכתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובים בו מבני חורין ואינו נאמן לומר להד"ם והיכא שחתם ידו למטה שאמרנו שלא יכול לטעון פרוע היינו בשטר איכא דליכא (ביה ריעותא אכן היכא דאיכא ביה ריעותא כגון שהוא שטר ישן או דמוכח מטענותיה דאיכא ביה רמאות נעמיד אותו על פסקי הגאונים שמהימן לטעון פרוע אפילו בשבועה אם לא שיש בו נאמנות והכל לפי ראות עיני הדיין והיכא שלא יכול לטעון פרוע מכח נאמנות שבו וכתב בו נאמנות אף לבאי כחו ויורשי המלוה באו בטענת שלא פקדנו אבא אין מועיל נאמנות כה"ג גבי יורשין אם לא בטענת ודאי עיין לקמן בפרק הכותב סי' ל"ו: