אור ברסלב

ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק א

סימן א

מתניתין בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי ולמה נשאת ליום הרביעי כדי שתבעל בליל חמישי ואם ימצא טענת בתולים ישכים לבית דין בעוד כעסו עליו ולא יתקרר דעתו שפעמים בשבת בתי דינין יושבין ביום ב' וביום ה ופריך תלמודא ותנשא באחד בשבת שלמחר נמי יושבים כו' ומשני שקדו פירש מיהרו חכמים ואימנו לתקן תקנת בנות ישראל שיהיו אדם טורח בסעודה שלשה ימים ראשון ושני ושלישי ואיירי שלא הכין עצמו מקודם על הנשואין כגון שכלו זמן הבתולה לאירוסין דהיינו י"ב חודש ביום א' ואז הוא הדרך להתחיל ולהכין לצורך הנשואין אבל היכא שהכין עצמו מקודם אין צריך ג' ימים וכתב רבינו אפרים אי אמר החתן לא טרחנא אלא אכניסה בלא סעודה לא זו שהיא יכולה לעכב אלא אפילו אי קרובי הכלה בעו דלעבד סעודה כפינן ליה למעבד סעודה כפום מנהגא דחזייא לדידיה ולדידה ומסתמא כמנהג המקום וכן כתב שמעשה בא לפני רבו הרי"ף והורה כן וכן הסכימו האחרונים ונראה לי ראייה לדבריו מדקאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל משמע דבדידה תליא דחשו חכמים לכבודה ומדבריהם משמע דהוצאת הנשואין על החתן וכן משמע לקמן גבי מת אביו של החתן כו' אם לאו שמתניא בקנין מקודם כי הכל לפי התנאי:

סימן ב

הקשו בתוספות ותנשא בליל ה' ותירצו דלית כתובה דלא רמו בה תיגרא ואי יעש' נשואין בליל' איכ' למיח' שמא יטרד ולא יבעול במרדכי כתב דאין דרך לעשות נשואין בלילה אבל מן הדין עושין חוץ מליל שבת דאין עושין כלל דהא חופה קונה גבי בתול' למעשה ידיה ולמציאות' ונמצא קונה בשבת וה"ה דאין מקדשין וקודמין לעשות נשואין בלילה לאלמנה דאז אסור לבא עליה דגבי אלמנה ביאה קונה ונמצא ביאה ראשונה בשבת ומשום הכי אסורה לטבול בליל שבת דהא אסורה לו לבעול וכן כתב מהר"י לוי ובמוצאי שבת נמי אסורה לטבול דלהרחיק הטבילה מן החפיפה לא שרינן לכתחילה ולחפוף בלילה נמי לא דמהמת לביתה וחיישינן דלא חייפא שפיר כדפריש רש"י גבי הילכתא אשה חופפות ביום וטובלות בלילה אע"ג דמותר לחוף ולטבול בלילה כדמקשינן הילכתא אהילבתא ומשני היכא דאפשר כו' וכן נוהגים לטבול אף ביום או במוצאי שבת ויום טוב היינו היכא דחל טבילתה בכך והוי כזמנה אבל לכתחילה שלא בזמנה לא שרינן והיכא שהיא טהורה צריך לבוא עליה מבעוד יום אחר ברכת נשואין דהיינו קודם ברכו כמו שפסק מהר"ם ורוב האחרונים ולא די ביחוד לבד אך בהעראה סגי וכן הורה הגדול מהר"ר שלום מווינא לתלמידו מהר"י לוי דלא סגי ביחוד אלא בעי לעשות מעשה וליכא קפידא כלל במה שיאמרו הקהל ברכו ויקבלו עליהם שבת אלא הוא עם שושבינים יעשו עדה לבדו ויקבלו עליהם שבת אחר היחוד ויתפללו ברכו עמו והיכא שהיא נדה דבלאו הכי אסורה (לא) [לו] שרי לעשות החופה אף בשבת אבל קידושין אסורין לעולם בשבת ולפעמים מושכין החופה עד הלילה אפילו בשבת סומכים ארבינו תם שבשעת הדחק התיר לקדש בשבת אף שכתוב לשם בהג"ה מימוני וכן בסמ"ג שלא הורה כן הלכה למעשה היינו היכא שלא היו בדעתו לקדש אלא בשבת אבל היכא שהכינו עצמם לעשות הקידושין וחופה ביום ומשום קטט ומריבה ושאר אונסים אישתהה שרינן מסתמא דהפסד מרובה ודבר מצוה הוא ושרי אבל בשאר לילות אפילו לכתחילה שרי ולא כא"ז שכתב בתשובה אשה שקבלה גירושין בלילה אינו גירושין וספק אם אמרינן ה"ה קידושין דכתיב ויצאה והייתה ואיתקשי להדדי עכ"ל ונמצא כתב במרדכי ריינוס שבימיו היו חולקים עליו גדולי הדור אף גב' גט וכן גבי קידושין והרמב"ם כתב להדיא באריסין כל ימות החול בין ביום בין בלילה וכן הורה מהר"י וויל בתשובה ואני מצאתי במרדכי דגיטין בהגהות ומעשה היו בימי רש"י ז"ל על אשת משומד שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י לאחר לקבל הגט שלא מדעתה עוד השיב אע"ג שהשליח נותן הגט בפני ג' משום דדמי למשפט אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן יכול לתנו בלילה ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דתחילת דין הוא אבל הכא סוף דין הוא ע"כ ונראה בעיני דמה שהשיב רש"י שיכול לתנו בלילה קאי נמי על מעשה שהיו דומיא דאשת משומד שהקיל בה משום דוחק וחשש עיגונא אבל לכתחילה אסור כשאר קיום שטרות שלא מקיימינן בלילה כמו שכתבתי בפרק מצות חליצה סימן כ"ו גם מצאתי בדברי מהר"י כתב שמורי הוראה שלפנינו לא רצו ליתן שום גט אחר תפילת ערבית אפילו מבעוד יום מאחר שיצא הדבר מפי האור זרוע אכן יש חשש אחרת היכא שנתן הגט הבעל בעצמו משום דהוי גט שלא ניתן בזמנו ור"י כתוב כל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע"י שליח ואותה חששא אינה אלא כשהוא לילה משום דאז חשבינן ליה כיום אחר ואפילו הכי נראה היכא שעבר ונתן גט כה"ג ואיכא חשש עיגונא שכשר בדיעבד כמו שכתבתי בפרק ב' דגיטין סימן ה' וכ"ש היכא דאיכא חשש עיגונא שיכולים לכותבו וליתנו בלילה (זה שייך לתחילת הפסקא אחר תיבת נמצא ביאה ראשונה בשבת) דאמרינן בירושלמי אמר רב מתנא הדא אמרת אילן דכנסין ארמלין בערב שבת צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת וכתב הרא"ש לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודו של ביאה הוח זוכה במציאותה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתיחד עמה בע"ש מבעוד יום הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דעל ידי החופ' הוא זוכה במציאותה ובמעשה ידיה והוי לה כקונה קנין בשבת עד בא.

סימן ג

מסקינן עכשיו ששנינו שקדו מה ששנינו בפרק אע"ג הגיע זמן של הבתולה להנשא דהיינו י"ב חודש לבתולה ולאלמנה שלשים יום אוכלת משלו הגיע הזמן באחד בשבת שאין יכול לישאנה מפני תקנת חכמים אנוס הוא ואינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או היא קודם הזמן או שפרסה נידה אינו מעלה לה מזונות ואף שראויה להכנסת לחופה אף בימי נידות כאשר אפרש בפ' אע"פ בע"ה סימן ו' מכל מקום יכול הוא לומר לא בעינה לכונסה מאחר שאינה ראויה לביאה והוא הדין היכא שנעשה הזמן בקנין ביניהם לעשות הנשואין יותר מי"ב חודש או פחות ובא אונס כה"ג אינה מעלה לה מזונות ויתר דינים מהגיע הזמן אפרש בפ' אע"פ:

אמר רבא לענין גיטין אינו מועיל שום טענת אונס אלא לעולם התנאי קיים והגט כשר דגזרינן משום צניעות ומשום פרוצות צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זימנין דלא אניס וסברה דילמא אנוס ואינו גט ומיעגנא ויתבא פרוצות זימנין דאנוס ואינו גט ואמרה דלא אנוס כדי שתנשא ותמצא היא באיסור אשת איש ובניה ממזרים משום הכי תקנו דאין שום טענת אנוס מועיל ואיכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין איכא טענת אונס ופסקו ר"ת ורי"ף והתוס' דהלכה כלישנא קמא דרבא וכתב ר"י דשלשה עניני אונס הם אונס דלא שכיחא כלל כגון ההיא דמי שאחזו הרי זה גיטך אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או שנשכו נחש ואכלו ארי לכולי עלמא לא הוי גט דאונס כה"ג ליכא למגזר משום צניעות ומשום פרוצות דלעולם לא יטעו הצניעות ויסברו שהוא אונס כזה כיון דלא שכיח ופרוצות נמי לא יאמרו על אונס גדול כזה שאינו אונס ואונס דשכיח כגון האי שאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לא ליהוי גיטא ואתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא שהייתה מעברת הנהר לצד אחר לכולי עלמא הוי גט מאחר דשכיח איבעי ליה לאתנוי וכיון דלא אתא איהו דאפסיד אנפשיה אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי הך תרתי לישני והילכתא כלישנא קמא ואין חילוק בין אונס הבא בידי שמים לאונס אחר:

סימן ד

פסק השיב מהר"ם על שמעון שנתקשר בקנס שאם יגיע בן ראובן לי"ג שנה שיהא ראוי לקדש אז הוא יקבל קידושין ממנו לבתו או היא תקבלה בעצמה ומת שמעון קודם שהגיע בן ראובן לי"ג שנה ועתה תובע הקנס מיורשי שמעון והשיב שפטורים היורשים דאפילו אביה היו פטור באונסים והיכא דהוי חלה הוה אונס כדאמרינן הכא כל שכן מיתה דאין לך אונס גדול מזה ע"כ במרדכי ריינוס ודומה לזה פסק גבי אשה שהשכירה בית ומתה במרדכי בפרק האומנין וכתב מהר"י וויל בתשובה דוקא כה"ג שנתקשרו בקנס אבל אם נתן שטר חוב על הקנס חייבים דגבי שטר חוב אין מועיל שום אונס ונראה שאם היה מת ראובן ושמעון היו רוצה לחזר דאז היו שמעון חייב לקיים התנאי או לשלם הקנס ולא מצי אמר אדעתא דהכי לא נחתנא להזדווג שאם הייתי יודע שימות אביך לא הייתי לוקח אלף זהובים והייתי נותן לך בתי או אם מת אבי המשודכת ויאמר המשודך כה"ג לא היו טענה דהא מהר"ם לא פוטר מיתה משום אומדנא ולומר אדעתא דהכי לא קמתחתן שאם היה יודע שימות לא היו נותן ביתו לנער קטן אלא לאיש הבא בשנים לתועלת היתומה או היו מזדווג חיתון אחר אלא משום מיתה שהוא אונס פטרו ועיקר דברים אילו כתבתי פרק איזהו נשך סימן לג' והיכא שנתקשר בקנס ובני המשפחה מוחים כתבתי בפרק המוכר פירות סימן ל' ואב שהשכיר מלמד לבנו ומת נמי דינא הכי כאשר כתבתי בפרק השואל סימן י"ח:

סימן ה

תניא הרי שהיו פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברים את המת ואינו קורע ונוהג ז' ימי המשתה וכתב הר"ן וזה לשונו ואם תאמר והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילת מדאורייתא כפי סברת הגאון ז"ל והיכי אתא שמחת החתן שאינו אלא מדרבנן ודחיא אבילות דאורייתא לא קושיא היא דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותן היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה אבילות והיינו שב ואל תעשה ונחזור לסוגיא שאמרו ואח"כ קורע ונוהו ז' ימי אבילות וכל אותן הימים ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעל ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ופרש"י כל שכן לאחר שלשים והכ' פרושו אין מונעין תכשיטין כל שלשים יום אע"פ שהן ימי אבילות ופשיטא היכא דמת אביה או אמה דנוהג ז' ימי אבילות ותשלים שלשים כדינה ואפילו מת חמיה או חמותה דנוהגת עמו אבילות מכל מקום הכא שהן ימי שמחה אין מונעין ממנה כל שלשים וכל שכן לאחר שלשים והיינו משום דלא אשכחן לאסור האשה במלבושין ותכשיטין לאחר שלשים ואפילו על אביה ואמה והרא"ש והר"ן כתבו מפירש רש"י משמע דשאר נשים מונעים ממנה כל שלשים יום וליתא דאמרינן באבל רבתי דמותרת אשה בכל דבר כגון תספורות וגיהוץ אחר ז' כדי שלא תתגנה על בעלה ומשום הכי מפרשים דלא קאי אהא דלעיל אלא מילתא באנפי נפשא הוא וה"ק אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו אי מונעין תכשיטין ממנה אפילו תוך ימי אבילו' אף שאין הכרע כל כך לדבריהם ראוי להקל דאבילות דרבנן וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא וכתב הרמב"ן שמונין השלשים מימי אבילות ולא מז' ימי המשתה אע"פ שנוהג דברים שבצנעה לא דמי לקובר את מתו ברגל שמונה השלשים מיום הקבורה אע"פ שלא נהג אבילות אלא עד לאחר הרגל דהתם נהג דין שלשים ברגל שהוא גיהוץ ותספורות אבל הכא תוך שלשים שבעת ימי המשתה שרי בגיהוץ ותספורות דמלך ביופיו תחזנה עיניך וכן כתב הרא"ש והוא מדעת הרמב"ן ואמרינן בגמרא דווקא אביו של חתן או אמו של כלה שהוא מכין לו הסעודה ואמה מכין לה תכשיטין שהוא תמרוקי נשים שהוא דבר המתקלקל אם לא יעשה שבעת ימי המשתה ולא ימצא אח"כ מי שיכין עוד אבל איפכא לא וק"ו שאר קרובים וכתב בעל הלכות והרי"ף גיאות דבשאר קרובים או איפכא מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקוברים את המת ונוהגים שבעה ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי משתה וכתב הרא"ש שכך משמע מדברי הרי"ף וסיים ולא מסתברא כלל דמה תועלת יש במהירת ויבזו המת ויפסקו בין אבילות ובין החופה ובין שבעת ימי המשתה גם לא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן ואמה של כלה ואיפכא לא וגם איכא פסידה אבל כשאנו מקדימים אבילות למשתה גם החופה יאחר עד אחר שלשים וכתב הטור וז"ל אם לאו שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה ויפה כתב וכן הוא דעת הרמב"ן והרמב"ם וראבי"ה ומהר"ם ואני אומר שאף הרי"ף שכתב אינו נוהג ז' ימי המשתה ברישא אין ראיה שסובר כן דיש לומר הכי קאמר אין מכניסין את המת לחדר כו' כדי לסבב לדבר שיקבע רגל את עצמו וידחה אבילות מעליו וינהוג שבעת ימי המשתה ברישא אלא כלומר אבילות נוהג ברישא וממילא מאחרים החופה עד אחר אבילות גם מה שסבר הרא"ש שלא תעשה עד אחר שלשים אם יש לו בנים גדולים לא כן דעת הרמב"ן אלא לאחר שבעה וכן כתב הרמב"ן ז"ל ולא מאחרין ליה כשאר נשואין כיון דטרוח ליה וקאי עליה וכן הטור הביא דעת הרמב"ן אחר דעת אביו לפסק הלכה:

תו מסקינן בגמרא לא שנו שהתירו לדחות אבילות אלא שנתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור או בכפר אף שלא נתן מים על גבי בשר לפי שאין שם קונין אבל בכרך גדול אפילו נתן מים ע"ג בשר יש קונין הרבה ובכרך אמצעי בלא נתן מים על גבי בשר מיזדבן ואין דוחין אבילות ולפי שאין לעמוד מהו כרך גדול ובאיזהו ענין מתקלקל ואיכא פסידה או לא משום הכי אין נוהגים האידנא דין זה וכן כתב גדול הדור מהר"ר שלום מווינא אם לאו שמת אחד מן הקרובים אפילו אביה ואמה אחר החופה נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ קובע ונוהג ימי אבילות ואף דין זה נראה דווקא במקום שנוהגים שבעת ימי המשתה אבל במקום שלא נהגו בכך ופסק שמחת החתן עם השושבינים אחר יום או יומים מיד היכא שפסקו נוהג ימי אבילות וגו' אם מת לאחר שפסקו מלשמוח דנוהג כשאר אבל גם מה שכתבתי לעיל אם מת לה בתוך שלשים יום אין מונעין תכשיטין בתוך ז' לא נהגו כן אלא כל היכא שמתחלת לישב ז' ימי אבילות מונעין תכשיטין ממנה והולכות בבגדי חול אבל בגדי פשתן לבנים אין מונעים ממנה כדי שלא תנוול אם הוא בתוך שלשים לשמחתה ובארץ אשכנז נהגו באביה ואמה עד י"ב חודש לילך בבגדי חול ולימנוע תכשיטים ממנה ובשאר קרובים שלשים יום אף שאינו מן התלמוד ואין הכרע למנהג זה מ"מ אינו כ"כ להדיא נגד התלמוד אבל היכא שנשאת בתוך י"ב חודש פשיטא דאין מונעין ממנה בגדים ותכשיטין כל שלשים יום לנשואין ואין לחוש למנהגא דודאי דין התלמוד דאין מונעים כו' דוחה מנהגם שאין לו סעד ורמז כלל:

מסקינן בברייתא מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס ביום ג' ולא מיחו בידם חכמים משום שגזרו שמדות בתולה הנשאת ביום ד' תבעל להגמון תחילה ואיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ולא עבדי איסורא ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומשני כהנות דאסור אף באונס והקשה ר"ת הא היא מחויבת למסור עצמה להריגה דאמרינן בע"ז כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרוג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים ותירץ ר"ת דביאת גוי כביאת בהמה דרחמנא אפקריה לזרעי' ומשום הכי התיר בת ישראל שנשתמדה ונבעלת לגוי ושוב חזרה ונתגיירה עם הגוי והתירה לו דלא שייך לומר ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דביאת גוי כביאת בהמה וליתא לדבריו דלא אפקריה לזרעיה אלא לענין יחוס שזרעו חשוב כזרע בהמה אבל ביאתו הוי ביאה ושגגה גדולה שגג הא אמרינן בהדיא בסוטה מקנין על ידי גוי ולא ע"י בהמה והכא הכי פרישו ולידרוש להו דאונס שרי ולא תמסור עצמה להריגה אלא תהיה לפניו קרקע עולם ולא תעשה מעשה הא דאמרינן תיהרוג ואל תעבור היינו היכא שתעשה מעשה שתביא עליה או כה"ג וכל שכן הבועל שהוא עושה מעשה אפילו אנסוהו גוים והביאו על הערוה שהם עושים המעשה אפילו הכי היכא שיכול להשמט ממנה ע"י שימסור עצמו להריגה הרי הוא יהרוג ואל יעבור אם לאו שכבר נתקשה ותקפוהו גוים והדביקו על הערוה שאז הוא אונס גמור או כשיודע בעצמו שלא נתקשה כדפירשתי בפרק הבא על יבמתו סימן ג' וכן נמי גבי רציחה דמחויב למסור היינו שיעשה מעשה אבל אין אומרים לו הנח שנדרוך אותך על התינוק להתמעך כה"ג לא יהרוג אדרבה אמרינן מאי חזית דדם התינוק סומק טפי מדמו ואפילו בע"ז אינו מחויב למסור עצמו היכא שכפפו קומתו להשתחוות לע"ז מאחר שאינו עושה מעשה והראש מקיים פסק דר"ת להתיר אותה לגוי שנתגייר משום דלא אמרינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אלא היכא שלא היתה אסורה לו אלא ע"י ביאה זו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו לא קרינא ביה ונטמאה כו' ונהי דאסרה לבעל מ"מ לא נתוסף איסור לבועל בבעילה כיון דבלאו הכי אסורה לו וכן מוכח בסוף פרק ארוסה גבי מקנין ע"י גוי דפריך פשיטא מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה לו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו כו' כלומר חדא הא דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרינא ביה ונטמאה לבועל לאפוקי גוי דלא קרינא ביה ונטמאה לבועל כיון דבלאו הכי אסורה ליה לא קרינן ביה ונטמאה קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל קרינא ביה ונטמאה לבעל ע"כ וא"כ לפי דבריו היכא שזינתה עם בעל אחותה ואח"כ מת אחותה שרי לו ולא נהירא לי דלפי פרושו לא צריכה לקיים ונטמאה לבעל ולבועל א"כ הא דמסקינן לקמן בסוגיא דבת שבע היתה מותרת לדוד משום דאונס הוי ומה לי בכך וכי בעבור שאנסה תהא לו מותרת יותר א"כ חוטא נשכר אלא ע"כ טעמא מאחר דלא קרינא ביה ונטמאה לבעל לאוריה דאונס הוי שרי אף לבועל וכן כתבו התוס' בסוף ד' אחין ה"נ מאחר דלא קרינן ונטמאה לבועל שרי לבעל א"כ ולמה מקנין ע"י גוי אלא בוודאי קמ"ל דקאמר התם בסוטה ה"פ קמ"ל דשפיר קרוי זה ונטמאה לבועל אף דבלאו הכי אסורה לו ולא בעי קרא למעוטי אלא היכא דשרי לאחד שרי אף לשני שוב מצאתי שפסק הגאון אהרא"י שלא להתיר היכא שזינתה עם בעל אחותה כו' אלא שחילק מטעם אחר לאיסור ומ"מ נראה לקיים פסק רבינו תם כמו שכתב ר' יואל מפריז דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומעשה הראשון חלף והלך לו:

סימן ו

תניא וכן אם פרסה נידה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל אבל בעל בעילת מצוה דלא תקיף ליה יצריה כ"כ אשתו ישנה עמו בבית וכתב מהרר שלום מוינא הא דפירסה נידה ולא בעל כו' לא דווקא בתולה אלא אפילו אלמנה לאלמן היכא שלא נבעלה לו ופירסה נדה שצריך לישן בין האנשים ואף שבתוספות פ"ק דיומא מפקפקין לחלק בין אלמן לבחור מ"מ דברי ר"י עיקר שלא חילק ואינו תוס' מטוך אלא מתלמידי ר' יחיאל מפריז ובפרק החולץ לא הביאו אלא דברי ר"י שלא חילק והיכא שלא בעל בעילת מצוה אבל היתה ישנה עמו בקירוב בשר ופירסה נידה נהגו העולם שלא להצריך שמירה ומהרא"י נתן טעם לדבר דכיון דחזינן דלא תקיף יצריה בוודאי לא יעבור וראייה מפרק כיצד הרגל דאמרינן שור חוזר לתמותו כי ראה שורים ג' פעמים אע"ג דתקיף נמי יצריה ליגח אפ"ה אמרינן מאחר דלא נגח נח יצריה ולא אמרינן היום או למחר הדר ליה יצריה ה"נ כה"ג ולא נהירא לי כלל דאינו דומה אדם לבהמה דגבי אדם אמרינן אינו דומה למי שיש לו פת בסלו ומשום הכי בתחילה היו פת בסלו ונח יצריה אבל השתא דקמה עליו באיסורא ליכא פת בסלו וחיישינן דלמא תקיף יצריה וכה"ג איתא להדיא בפ' החולץ ממש כהאי סברא גבי רב מכריז מאן איכא ליומא כו' ופי' ר"י ועוד לישנא דסוגיא משמע להדיא דלא אמרינן נח יצריה אלא היכא דבעיל אבל היכא דלא בעיל אלא ישן בקירוב בשר או אפילו שימש דרך איברים עד שהוציא זרע ונתקרר בה לא דאמרינן לא שנו אלא שלא בעל בעילת מצוה כו' ולא אמר סתמא לא שנו אלא שלא בעל דהא אפילו באלמנה נמי איירי כדפי' אלא בא לומר דלא מהני אלא בעילת מצוה דהיינו בעילה גמורה אבל בעילה דרך איברים או אפילו העראה לא מהני לענין זה דנימא נח יצריה ולעולם ישן בין האנשים וכן עיקר ומסיק ואע"ג דבאבילות אפילו בעיל צריך לישן בין האנשים שאני האי אבילות דקילא ליה לפי שהקילו ביה חכמים שנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ימי אבילות אתא לאקולי אף בתשמיש המטה אבל ברגל אף שנוהג נמי ימי הרגל תחילה התם לא קולא ליה דדינא הוא הכי שהרגל קדמה למיתה וקבע לכל אבל הכא דמת ליה מת קודם החופה והוא קובע רגל לעצמו ודחה האבילות קולא ליה וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם וכן כתב הרא"ש אחריו ולפי טעם זה היכא שנכנס לחופה ואח"כ מת לו מת בתוך חופתו אינם אסורים ביחוד וכתב הרמב"ן וכן לשון הגמרא מוכיח ואני אומר אדרבה מלשון הגמרא מוכח דעיקר קולא היינו דנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות אבל מה שהזכיר הוא דקולא ליה מאחר שהוא קבע רגל לעצמו וחכמים סבבו הדבר להכניס המת לחדר כדי לדחות האבילות [אינו] מבואר בתלמוד אלא נראה הטעם כמו שכתב הראב"ד משום דז' ימי המשתה אית ביה אפושי שמחה ושושבינים ולבני החופה אבל רגל לית ביה אפושי שמחה ועוד אומר אני דברגל שאני שהרי אסור בתספורות ובגיהוץ אבל הכא דשרי בכל דבר ואפילו דין שלשים אינו נוהג קיל ליה כדפירשתי לעיל וא"כ לפי זה אפילו מת לו מת אחר החופה ובעל כבר צריך הוא לישן בין האנשים כו' ודווקא אבילות דהכא אבל שאר אבילות חמירא ליה מנדה אף שנדה כרת ואבילות דרבנן לפי שלבו של אדם נכנע בזמן אבילות משום הכי אף שנדה אינה מוזגות לו הכוס ואינו מצעת לו המטה כגון הוצאת סדינים ומכסה שהוא דבר של חיבה ואינה רוחצות פניו ידיו ורגליו פירש אפילו לשפוך לו מים כשהוא רוחץ אבל נגיעה ממש בלאו הכי אסורה גבי אבילות אמרו אף שאינו רשאי לכוף אותה להיות כוחלות ופוקסות אבל מוזגות לו כוס ומצעת לו המטה ורוחצות פניו ידיו ורגליו ואבילות דהכא אף דקילא ליה אפילו הכי מוזגות לו הכוס כו' דלא חיישינן להרגל עבירה כמו שאפרש וכתב הרמ"ה אע"פ דאמרינן הכא חתן שבעל ופרסה אשתו נדה דישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בלא אבילות ואסרו עליו דם בתולים כדם נדה ואפ"ה התירו לו לגמור ביאתו א"כ קילא ליה ואסורה להתיחד ומחמ' עומק פילפולו רצה להביא ראיות דחויו' לדבריו כי לא ימצא קולא אלא מה שעשו חכמי' קול' כנגד הסבר' שהרי התירו לו החופ' לקבוע רגל לעצמו כד' לדחות האבילות מעליו ועוד קצת הקילו מה שאסרו אונן בתשמיש המטה והכא שרי ליה בעילת מצוה לחוד כמו שכתב הרמב"ן אבל קולא דהתם גבי דם בתולים אינה נגד הסברא דאם לא יכול לגמור ביאתו יהא לבו נוקפו ופורש כדאיתא בפרק תינוקת ואדרבה מן הסברא הוא שדם בתולים אינה דם נדה וחומרא הוא שאמרו חכמים עליו להיות נזהר בה אחר גמר הבעילה כנדה ממש דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקון ועוד מדאמר הכא בברייתא מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן כו' ולא תני במשנה אחרונה דהתם הוא ישן בין האנשים וכו' ש"מ דליתא וכן עמא דבר כן פסק הרא"ש ועיקר ואדרבה אני אומר דלפי משנה אחרונה אפילו גב' חתן אין צריך לישן בין האנשים וכו' דלא אמרינן קילא לי' אלא לענין אבילות שרואה שקבעו לו רגל האבילות א"כ יקל באבלו אבל היכא שאסורה לו לפי משנה אחרונה כמו נדה ואינו נוגע בה אפילו באצבע קטנה וכי בעבור שהוא חתן ויש לו עליו דין רגל יקל בנדה וכי היכא דליכא אבילות אין צריך שמירה ה"נ אפילו גבי אבילות אם לאו אחר שטבלה מדם בתולים קודם כלות הז' אבילות שהוא י"ד ימים אחר שימוש הראשון באותה הזמן צריך שימור לחוד והיכא שאינה רוצה לטבול בזמנה ולהמתין עד אחר כלות ימי אבילות שתהא ראויה הרשות בידה וכתב הרא"ש במ"ק שכתב הראב"ד ז"ל דתרווייהו דווקא בעינן שיהיו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ודווקא בלילה אבל ביום מותר להתיחד עמה כשאר נשים ואינו אסור אלא בתשמיש אבל במיני פרישה במזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אפילו חיבוק ונישוק וכיוצא בו מותר ע"כ ומאוד הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך ב' משמורת והפליג להקל ביום ולהתיר יחוד וחיבוק ונישוק ואיפכא מסתברא כי למראות העין היצר מתגבר בלבך בלילה או ביום קתני והיחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות אינו צריך להרחיק עכ"ל הנה הסמ"ג והמרדכי התירו אפילו בשומר אחד ולא נהירא שאם יצטרך אחד לנקביו א"כ יתיחד עמה אבל בשנים בוודאי סגי או הוא בין האנשים או היא בין הנשים והמנהג הוא ליחד אחד עם החתן ואחת עם הכלה אבל לא טוב הדבר שלוקחים תינוק ותינוקת דלא סגי בהו חדא מאחר דקילא ליה לא מסתפי מינייהו או יפתה אותם שלא יגלו והם סוברים שבהיתר בא הוא לאשתו ומאן מוחה בו וישתקו אבל מה שכתב דביום שרי להתיחד עמה כשאר נשים יפה כתב דלא אמר התנא אלא הוא ישן בין האנשים ולא יושב והולך קאמר ומה שכתב דמי בשאר פרישות מותר כגון מזיגת הכוס והצעת המטה ואפילו חיבוק ונישוק ג"כ יפה כתב דלא דמי לנדה שאסורה בשאר פרישות אפילו בלא נגיעה משום הרגל תשמיש אבל הכא דישן בין האנשים דליכא למיחש לתשמיש וביום נמי אינו יחוד גמור אלא כמו עם שאר נשים שיוצאים ונכנסים לא חיישינן והנה הרא"ש בכאן פסק דאינו מוזגות לו הכוס כו' ובמ"ק כתב כדברי הראב"ד לענין שאר פרישות מסברא וכתובות פירש ברישא ואח"כ מ"ק והא ראי' שהטור הביא מסקנת אביו שכתב ושם במ"ק דשרי שאר פרישות ומאחר שחזר משאר פרישות והודה לדברי הראב"ד נוכל לומר גם בזה שהתיר הראב"ד חיבוק ונישוק דבריו מתוקנים וישרים ואמת שמצאתי שהרמב"ן כתב בזה הלשון על דברי הראב"ד וכבר הורה זקן ונ"ל דאיירי שלא בעל בעילת מצוה דא"כ אסורה עליו האידנא כנדה או שלא היו יכול לגמור בעילתו או שהיתה בעילה כבר א"נ אחר שטבלה בתשובת הרשב"א משמע דאם החתן ישן בבית אחד והכלה בבית אחר אין צריכים שום שימור:

סימן ז

אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו דבתולה נשאת ברביעי אלא מתקנת עזרא ואילך שהיו בתי דינים קבועים לישב בב' וה' אבל היכא דליכא ב"ד קבועות אלא כל מי שיצטרך לדון מכניף ב"ד ומושיבים כמו האידנא אשה נשאת בכל יום ודווקא כשטרת לי' והכין הכל לסעודה והאי בכל יום לאו דווקא דבשבת לא נשאת כלל כדפי' אבל להנשא בששי נפל מחלוקת בין הקודמים הרמב"ם והרמב"ן אסרו וכתב הרמב"ן שמנהג בידית הוא לעשות הנשואין ביום ששי אלא שלא מיחו בידם חכמים כדתניא להדיא בברייתא דגזרינן שמא ישחוט בן עוף והתוס' והרא"ש כתבו הא דפסקינן בסוגיא והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת קאי אפילו היכא דנשאת ביום ששי דלא חיישינן שמא ישחוט בן עוף וכן הוא דעת הרי"ף שהשמיט ברייתא דאין נשאת לא בע"ש ולא במוצאי שבת משום שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הנשואין ואני אומר סוגיא דשמעתתא משמע דהאי פלוגתא לא קאי אלא על איסור חבורה דלעיל מיני' שקיל ושרי אי שרי למבעל משום חבורה היכא דנשאת כבר ולא קאי אתחילת נשואין כלל גם לא מסתברא כלל דתלמודא פליג אסתמא דברייתא מאחר דלא אשכחן תנא להדיא דמתיר למבעל בשבת אלא משום דלא חיישינן לאיסור חבורה אבל הנשואין לעולם אסרינן בששי משום גזירה ומ"מ נראה בעיני האידנא שמכינים עצמם מכל וכל קודם הנשואין לפי שיש יהודים מועטים ויודעים כמה יהו מן הקרואים ואיך ומהו צריך לסעודה בטל הגזירה וגם לא החמירו כל כך מפני תקנת עניים כדאיתא במרדכי ומשום טענת בתולים ליכא למיחש דאף בשבת יכול לסדר טענתו לפני שלשה כמו שכתב הרא"ש ואני אומר שאם רצה לסדר עליה יכולין אף לדון בשבת דאיסורא שאני כדי להפריש מבעלה או זינתה תחתיו וק"ו בזמנינו דליכא למיחש כלל לטענת בתולים שהאירוסין והנשואין באחד אבל בליל מוצאי שבת פשיטא דלא שרינן משום שמא ישחוט בו עוף קודם הנשואין דהאי גזירה עדיין לא בטלה וג"כ ליכא תקנת עניים לעשות כמ"ש:

סימן ח

תניא בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמשי אבל לא נבעלת ברביעי משום ברכה שנאמר לדגים ביום החמישי פרו ורבו ומלאו את המים אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן שיתקרר כעסו בהאי פורתא וכתבו התוס' דנפקא מינה משום ברכה אינו אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא לאפוקי תקנת טענת בתולים ושקדו כפינן ליה ומסיק אלמנה נשאת בחמשי ונבעלת בששי משום ברכה שנאמר לאדם ואינה נבעלת בחמשי משום ברכה דדגים דברכה דאדם עדיפא ליה א"נ מ"ה נבעלת בששי משום שישמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וששי ויום השבת שאם תנשא ברביעי ותבעל בחמישי שמא ישכים לאומנתו וילך וגבי בתולה לא חיישינן דבלא הכי נוהג עמה שבעת ימי המשתה ופי' רש"י חמשי בשבת יום החופה וששי בשבת חיבת ביאה ולפי זה היכא שפרסה נדה קודם החופה אין כונסים ביום חמשי שמא ישכים לאומנתו וילך וכתב מהרי"ח מאחר דברכה דאדם עדיפא לו אף עכשיו דנשאת בתולה בכל יום מ"מ עצה טובה הוא שתנשא ביום ה' ותבעל בששי משום ברכה דאדם ויראה מדבריו דפסק כלישנא קמא דסבר דברכה דאדם עדיפא ומ"ה כתב עצה טובה משום דטעמא דברכה אינו אלא עצה טובה אבל [האמת] דלישנא בתרא עיקר ומשום שקדו כדאיתא בברי בברייתא אחריתי ולאו משום דברכה דאדם עדיפא לי' וכן פסק הרא"ש להדיא וכן האידנא לא נהגו אלא ביום ששי ואפשר אף ללישנא קמא דברכה דאדם עדיפא מ"מ מחמת רוב קושיות ודוחק המחיה והפרנסה בגלות הארוך לא קפדי אברכה ומאחר דטעמא דשקדו עיקר א"כ כל אדם בטל דלא חיישינן שמא ישכים לאומנתו או שיהיו יום טוב ביום ששי אלמנה נשאת בכל יום ואפשר אף ללשנא דברכה יכולה להנשא דהא טעמא דברכה אינו אלא עצה טובה למאן דקפיד בה ואם חל יום טוב של גליות ביום ששי אז שרי להנשא אף ביום שלישי ונבעלת ברביעי שהוא עי"ט כי משום ברכ' אין ראוי לדחות הנשואין לשבוע אחרת אבל מ"מ לכתחילה אינה נשאת ביום ב' או ביום א' אם לאו שחל י"ט של פסח או סוכות באמצע שבוע ודווקא דטרח ליה הכל מקודם ותימא על הרמב"ם שלא הזכיר חילוקים דאלמנה בין אדם בטל לאינו בטל או שחל יום טוב וכו' מאחר דטעם דברכה אינו מעכב כלל אלא עצה טובה:

סימן ט

איבעי להו מהו שיבעל לכתחילה בשבת ומסקינן והלכתא מותר למבעל בתחילה בשבת ולא חיישינן לחבורה ור' זביד נמי בעל בתחילה בשבת ובאשכנז נהגו פרישות ואיסור שלא למבעל לכתחילה בשבת וחומרא זו נתפשט מדברי מהר"ח וז"ל ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום דרוב בקיאים בהטיה א"כ השתא דאין בקיעים אסור ותו דר"י פירש דווקא כשאין מתכוון לבעול בעילה גמורה א"כ משמע דאי מתכוון אסור ואמאי סמכינן השתא עכ"ל ולא נהירא אמת שכך אמר רבא לאביי דחכמים דמתירים למבעל בתחילה בשבת היינו ר' שמעון דשרי דבר שאינו מתכוון ואף שמודה ר' שמעון בפסיק רישא הכא שרי משום דרוב בקיאים בהטיה וכמו שפי' ר"י שאין מתכוון לבעול בעילה גמורה אבל סתמא דתלמודא דמסיק והלכתא מותר למבעל כו' ולא אמרו והלכתא כחכמים או כר' שמעון דמתירים לבעול כו' משמע דפוסק הלכתא סתמא לאו מטעמא דר' שמעון אלא מטעמא דנפשיה דלא חיישינן לחבורה כלל לכ"ע בין לר"י בין לר"ש דדם מפקיד פקיד ופתחא ממילא קאתי ומקלקל הוא אצל פתח כדאיתא בלישנא קמא וכן יראה מדעת הסמ"ג שכתב והלכתא מותר למבעל בתחילה בשבת ואין כאן חבורה וכן הרי"ף והרא"ש כתבו סתמא מותר לבעול בשבת וכן פי' הר"ן להדיא דליכא למיחש לחבורה אלא לפתח וכן נמצא במרדכי ריינוס וז"ל וי"מ ובלבד שלא יכוון לבעול בעילה גמורה אלא בהטיה ולא נהירא דכל אמוראי דשרי ורב זביד דעביד עובדא לא הזכירו הטייה בדבריהם וא"כ מאחר שחומרא זו אינו אלא מדיקדוק מהרי"ח שלא כהלכתא אפילו באתרא דנהיגי חומרא אתה רשאי להתיר בפניהם לבעול בליל שבת וטוב הוא לו יותר כדי שלא יתגבר יצרו עליו ואולי יוציא ש"ז לבטלה שלא במקום מצוה ומ"מ מי שיכול לכוף ביצרו ורוצה להמתין בבעילה הראשונה שהיא בעילת מצוה עד ליל חמישי שהוא ברכה לדגים או עד ליל ששי שהוא ברכה לאדם טוב ויפה הוא:

סימן י

התוס' מפרשים על הא דאבעי לקמן אי שרי למבעל בשבת משום חבורה איירי אף אליבא דמתניתין אחר תקנת עזרא דלא היתה נשאת אלא בד' ופריך היכא שלא בעל אי שרי למבעל בשבת דמסתמא לא חייבו חכמים להמתין עד יום ב' או עד יום ה' וכתבו מי ששאל האבעי לא ידע גזירה שמא ישחוט בן עוף דאי ידע לא הוי קמבעיא לי' מאחר דלא ידע עדיין החכמים דמתירין לבעול בשבת מכאן יש מדקדקים שעושים סעודה לבעילת מצוה דהא הכא איירי שנשאת בד' ואפ"ה איכא חשש דבן עוף היכא דיבעול בליל שבת ונ"מ דהוי סעודת מצוה ונ"מ לנדרים וכה"ג וטעות בידם כי לא עלה על דעת התוס' כן דמסתמא גזירה דבן עוף דליל שבת הוי כגזירה דמוצאי שבת דהיינו צורך הנשואין ודעת, התוס' הכי דהך בעיא אי מותר לבעול בשבת איירי סתמא ואיירי אף אליבא דמתניתין דנשואין ברביעי והיכא דלא בעיל ואיירי מכ"ש אליבא דידן דנשאת בכל יום ואליבא דידן דנשאת בששי צריכים אנו לפרש דלא ידע הגזירה דישחוט בן עוף לצורך הנשואין אבל היכא שכבר נשאת ליכא חיוב סעודה כלל אלא בעילת מצוה לחוד וכן הא דאמרינן והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת קאי אפילו היכא שנשאת בששי כדפרש"י לעיל סי' ז':

סימן יא

רב אמי שרי למבעל בשבת אמרו לי' רבנן והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי נגד כתובתה ופי' התוס' בפ' אע"פ דאיירי שקיבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו דבלאו הכי אסורה כדמוכח שם והרי"ף והרא"ש הביאו סתמא משמע דאף בלא אחריות איירי וכן יראה דהא אפילו באחריות אסור מתקנת חכמים כדאיתא בסוף האשה שנפלו לא יאמר הרי כתובתך מונחת לך על השולחן כו' אלא בשעת הדחק התיר ליחד מטלטלי עד שיכתוב לה כתובה וכן כתוב בס' אבי אסף שאם נכתב הכתובה בטעות והוא בע"ש שאין שהות לכתוב אחרת שמיחד לה מטלטלי עד שיכתוב לה כתובה ומ"מ נהגו האידנא לסמוך על עדי קנין כמו שפסק ריב"א ומ"מ לא סמכינן אריב"א אלא בשעת הדחק יום או יומים כמו שכתב הסמ"ג וכן כתב מהר"י קולין בתשובתיו וכ"ש היכא שנאבדה או שנשרפה ואיכא עדי קנין דסגי בהכי עד שיכתבו כתובה אחרת ולא סגי במה שיכתבו העדים בפנינו נשרפה ומ"מ לא יכתבו אחרת בלא רשות הבעל וכתב ר' אליק"ם לפי פי' ריב"א דסגי בעדי קנין למה אמר ר' אמי לאתפוסי מטלטלי ולא להקנות בקנין משום דבשבת היו ואני אומר אפילו מבעוד יום היו דלא שרינן למסמך אעדי קנין אלא שנכתבה הכתובה ונחתמה ואח"כ נאבדה או נמצא בה טעות דסוף סוף הקנה לה כתובה לאפוקי אם לא נכתבה כלל דאפילו בשעת הדחק לא מהני עדי קנין כדמשמע מלשון ריב"א שכתב והא דאמרינן אסור לשהות עם אשתו כו' איירי בדליכא עדי קנין ולא הקנה לה כתובה משמע דתלוי בהקנאת כתובה והיא הכתובה עצמה שכותבים העדים וחותמים והר"ן כתב אהא דאתפסוה מטלטלי אף דבשבת אסור להקנות ואיירי מבעוד יום ולא היו לכתוב לה כתובה או מצוה שאני וליתא לדבריו דהתפסת מטלטלין בעבור שעבוד חוב אף בלא מצוה שרי בשבת וכן כתב הרא"ש על אחד שנשבע לשלם לחבירו בז' בניסין ולא ידע שיהיו בשבת ופסק שיקיים שבועתו ויתן לו משכן שוה החוב דחפץ שמים הוא ואי הוי בזה קנין לא הוי שרינן לזה המלוה לקבל המשכן דהוי ליה הקונה ביום השבת אלא היו ליה למחול השבועה עד למחר אלמא דבנתנת המשכן אין שום קנין אלא דומה לפרעון חוב ומשום חפצי שמים הוא דשרינן מאחר שנשבע ובלאו הכי אסור אבל כתובה דאינו דומה לפרעון דאינה אלא שעבוד אם הוא ימות תחילה שרי וכן מוכח מר' אליקם דלעיל שכתב טעמא דלא הקנה לה בקנין משום דשבת היו משמע דאתפסת מטלטלין ליכא שום איסור ומ"ה היכא שיש אסמכתא בין ראובן ושמעון בקנין ע"י ב"ד חשוב או איזה המראה בענין שגובין זה מזה יכולין להניח משכן אחד לחבירו בשבת דאין זה דומה לא לקנין ולא לפרעון:

סימן יב

אמר רב הונא אמר רב זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה שנשאת לבחור טעונה ברכה כל שבעה אבל אלמנה לאלמן אינה טעונה ברכה אלא יום אחד והא דתניא לעיל גבי אלמנה שקדו חכמים על בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בנשאת לבחור הא אמרת כל שבעה ואי לאלמן הא אמרת יום אחד איבעות אימא בבחור א"א באלמן א"א בבחור שבעה לברכה וג' ימים לשמחה וא"א באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה מדקאמר יום אחד לברכה וג' לשמחה משמע דלא מברכין יותר מיום אחד אפילו אשר ברא ולא כדעת הטור שכתב שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ג' דהא ג' לשמחה ולא לברכה קאמר אבל שהשמרה במעונו מברכים כל ג' ימי שמחה וכן משמע להדיא בפ' ב' דהלכות ברכות ברמב"ם שאפילו ברכה אחרונה שהיא אשר ברא אין מברכין לאלמן ולאלמנה אלא יום אחד ומדהביא הרי"ף הך תרי לישנא מסתמא לא פליגי אהדדי וכן פסק הרמב"ם וכן דעת הרא"ש והטור להדיא דאלמנה שנשאת לבחור מברכין כל ז' ואין חיוב בשמחה אלא ג' ימים והיכא שנשאת לאלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה והסברא נותנת משום דהברכה היא עיקר על שמחת לבו של חתן מ"ה בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין כל שבעה אפילו נשא אלמנה ואלמן כיון שכבר נשא וגם היא אינו בתולה שתהיו בשמחה חדשה אינה אלא יום אחד אבל שמחה דהיינו בעול מלאכה דמשום תקנתא דידה הוא וכיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי כל כן ודי בג' ימים שישמחנה אפילו הוא בחור לא מזדהיקין לו יותר ואם הוא אלמן אפילו הכי צריך ג' לשמחה מאחר דימי שמחה לתקנת דידה הוא ובתולה לעולם שבעה בין לברכה בין לשמחה אפילו נשאת לאלמן וכתב הר"ן וז"ל ומיהו איכא למאן דאמר הני תרי לישנא פליגא אהדדי ונקיטא כלישנא בתרא דאלמנה שנשאת לאלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה אבל אלמנה לבחור ז' לברכה ולשמחה ולא נפישי ימי ברכה משמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכין לן ברכת חתנים וכן נהגו עכ"ל ואני אמר אף שהנראה בעיני שהך לישני לא פליגי כדפי' לעיל מדקאמר תלמודא בתחילה א"א בבחור א"א באלמן משמע דחד שנוי' הוא מ"מ לא ישר בעיני לברך ברכת חתנים היכא שמשכים למלאכתו ואפילו בבתולה היכא שפסק מלשמוח כגון במדינת הללו דלא נהיגי כל ז' ימי המשתה ומסתמא אין מברכין ברכת חתנים דלא נהיגי כמסכת סופרים לברך ברכת חתנים על הכוס בלא סעודות שמחה וכן השיב רבינו האי גאון שאינו מנהג יפה לברך אפילו בפניה חדשות א"ל במקום סעודה שמרבים בשבילם וק"ו היכא שפסקו מלשמוח ואין עושים סעודה לשמחה שושבינים דלא מברכין ומ"מ נראה לקיים דעת הראשונים שאלמנה לבחור ג' לשמחה וז' לברכה בסיגנון זו דבוודאי לא מחייבינן ליה לשמוח עמה רק ג' ימים ולא פחות ואם רוצה לשמוח יותר הרשות בידו עד שבעה ויכול לברך כל ז' וליכא ברכה לבטלה אבל אלמנה לאלמן אינו יכול לברך יותר מיום אחד אף שמחויב לשמוח עמה ג' ימים כדפי' לעיל אבל תימא על מנהגינו בגליל שלנו מאחר שמחויב לשמוח עם בתולה כל ז' ימים ולאלמנה ג' ימים למה אנו אין מקיימין דברי חכמים וגם אסור במלאכה הוא והיא כל אותן ימי השמחה כאשר כתב הרמב"ם והוא מפרקי ר"א פ' ט"ז ואין נזהרים בזה ואפשר משום דעיקר תקנה נעשה לתקנה דידה ומאחר שהוא וקרוביה מוחלין על זה אינו מחויב לשמח דחכמים נמי תיקנו שיהא טורח בסעודה ג' ימים והיכא שהיא וקרוביה מוחלין לחתן שלא יטריח פשיטא שהרשות בידה אפילו בימי חכמים הראשונים והאידנא בוודאי שערבה כל שמחה וקושי הגלות וצער המחיה כולן מוחלין על שמחה זו שערבה בעו"ה כל שמחה ומ"מ לא שבקינן לאלמנה להנשא אם לא ביום החמישי או אדם בטל כדפ"י לעיל אף שהיא רוצה למחול על ימי המשתה לא עברינן על דברי חכמים להדיא והיכא שנשאת ביום ואו כגון לאדם בטל אין מברכין ז' ברכות אלא בליל שבת דהיינו סעודה ראשונה אבל לא למחר דהא אין מברכין אלא יום אחד וא"ת א"כ גם בליל שבת לא יברך דהא הוי יום שני לנשואין מ"מ חשוב יום מאחר שהיא סעודה ראשונה לנשואין חשבינן ליה כאותו יום עצמו כאשר נפרש לקמן:

סימן יג

אמר רב נחמן אמר לי הונא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ר' אבוה אמר במקהילות ברכו אלקים ממקור ישראל על עסקי מקור וכתב הרמב"ם שצריך עשרה גדולים ובני חורין ופ"י המ"מ דהיינו ר"ל לאפוקי עבד וקטן וכן בכל מקום שצריך עשרה ור' אחאי גאון כתב דאף ברכת אירוסין צריך עשרה ור' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך עשרה אלא בברכת נשואין והרא"ש כתב מיסתברי דברי אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי גם בועז עשה ברכת אירוסין בעשרה ולמאן דיליף ממקור וגו' גם ברכת אירוסין על עיסקי מקור הוא בא ואני אומר דברכת אירוסין בוודאי לא נקרא מקור אלא נשואין שעומדים לביאה וגם בועז לא היו אירוסין אלא נשואין שהר' עניה היתה והוא נמי כנסה מיד לקיים פריה ורבי' כדאיתא במס' ב"ב ותדע דלעיל בסוגיא שואל התלמוד וכי אלמנה לאלמן אינה טעונה ברכה חתנים והא בועז אלמון שנשא אלמנה ואפילו הכי בירך ברכת חתנים כו' ומאי פריך דילמא אלמן ואלמנה אין צריכין ברכת נשואין אלא ברכת אירוסין משמע להדיא דברכת בועז על נשואין קאי וכן דעת הרמב"ן שאין ברכת אירוסין צריך עשרה אלא ברכת נשואין ועין סימן ט"ז:

כתב מהר"י קארו נשאל הרשב"א על עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נשואין וא"א להביאם שם ממקום אחר והשיב ברכת חתנים אינו בפחות מעשרה ובכתבי מהר"ר איסרלן סי' ק"מ כתב בשם תשובת המימני דאין ברכות מעכבת דיעבד דמסתברא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה אלא דנקיט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נשואין וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עכ"ל ואין דבריו נראין דמה טענה היא זו דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריע הדבר מעצמו עכ"ל ואני אומר שאין הדבר צריך הכרע שלא אמרו שאינו אלא בעשרה ובפחות אינו יכול לברך אבל לא אמרו שהברכות מעכבות:

(חסר כאן בהכ"י שורה אחד)

סימן יד

ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יודא אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ועכשיו שבירך א"כ ביחוד וברכה סגי אעפ"י שמיחד עמה שלא לשם חופה. ומזה למד הרמב"ם בפ"י דאישות דעיקר חופה הוא היחוד וברכה לחוד אינה עושה חופה לא להתירה ולא לשום זכייה:

המברך ברכת חתנים אחר האירוסין ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין הברכה עושה הנשואין אלא החופה אירס וכינס לחופה ולא בירך הרי זו נשואין גמורין וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים ומזה אנו לומדים מה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה בלא חופה קאמר אבל ברכות אינן מעכבות וכן כתב עליו המ"מ ראי' נמי מהאי ארוס וארוסה שנשבו לבין הגוים והשיאו זו לזו אמרה אל תגע בי שאין לי כתובה ממך משמע דאברכה לא קפדי כלל לעכב אלא שמצוה בכך אבל אחופה שפיר קפדינן אבל לשם היו יחוד ומ"ה לא היתה חוששת אלא בכתובה ומ"מ כתב הרמב"ם דאף כתובה אין עושה נשואין אלא חופה שהוא היחוד וכל דבריו ישרים אבל מה שכתב לברך ברכת נשואין אחר כמה ימים לא נהירא כלל מאחר דהברכה אינה נתקנה אלא לשמחת הנשואין ומאחר שעברו ימי המשתה ליכא כאן ברכה ונתבטל כמו שלא בירך ברכת אירוסין אף בשעת החופה דלכ"ע נתבטלה ואין לברך אח"כ ה"נ ברכת נשואין ומ"מ נ"ל דברי רמב"ם שיש לברך בתוך ז' ימי המשתה דדומה למי שלא בירך ברכת המזון שיכול לברך כל זמן שלא נתעכל המזון אבל לאחר כמה ימים לא נ"ל כלל לברך מאחר שהיא אשתו בקידושין ובחופה וכראוי ברכה זו מה טיבה וברכת אירוסין לא יצטרך כלל:

וכתב הרמב"ם דמברכים ברכת חתנים קודם כניסת לחופה וכן כתב הטור והר"ן כתב דאין מברכים אלא אחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכת תפילה ושבת תדע שהרי מברכים כל ז' וכן נראה מדברי בעל הלכות גדולות אבל הרמב"ם כתב שצריך לברך קודם וכן דעת הרמב"ן ולא מפני שצריך לברך עובר לעשייתן שהרי ברכת השבח הן אלא מפני החופה יחוד הוא ובעינן ראוי לביאה עכ"ל:

סימן טו

היכא שנתקדשה בטבעת של נחושת והיתה סבורה שהיא של זהב וכן המקדש סבר שהוא של זהב וא"כ הוי קידושי טעות ואח"כ כשנודע הדבר אי מפרישים אותה ממנו עד שיקדשנה שנית או לא ואם צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין אם לא והנה כבר נפתח הדבר בתשובת ר' שמשון בר אברהם בהגה"ת מיימני ויש לשם שני תשובת הפוכות זו מזו שבאחת כתב שאפילו קידושין אינה צריך ובאחת כתב שצריך קידושין רק ברכת חופה אינה צריך וראיתי בתשובת האחרונים שרצו ליישבם בשינוי דחוקי שאינו עולה על הלב לפי אמיתת הענין גם מצאתי בתשובות האחרונים שהורו לחומרא לקדש פעם שנית ושלא לברך וגם לא לכתוב אפילו כתובה אחרת כמו שכתב מהר"י וויל למהר"מ מינץ ובתשובת מהרר"ז אופנהיים כתב שיחזירו לקדש ולברך אפילו יש לו כמה בנים והביא כמה מעשים שראה ככה ואני אומר כפי אשר יראני מן השמים ובתחילה אעתיק מה שנמצא כתוב בשם רש"י דבתר רישא גופא אזיל וז"ל בא מעשה לפני רש"י באחד שקידש ונמצא אחד מעדי הקידושין קרוב או לא הי' שוה פרוטה והשיב אע"פ שצריך לקדש פעם אחרת אין צריך לא כניסת חופה ולא ברכה אחרת של אירוסין ונשואין אע"פ שצריך לקדש פ"א ונמצא שהיתה החופה קודם הקידושין מה בכך הרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה אין הקידושין קידושין עד שיגדלו ויבעלו ואמרינן בפ' בכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים כו' ונמצאת חופתו קודמות לקידושין עכ"ל ולכאורה ראיה ראשונה שהביא רש"י אינה ראיה דשאני גבי קטנה דתקינו ליה רבנן קידושין אבל גבי קידושי בטעות (שאינן קידושין כלל ואפשר משום) שנעשו לכתחילה כהוגן על פי התורה כדת משה וישראל רק שבא מכשול בשגגה לא גרע מקידושי קטנה ובעבור שיש לחלק ולהשיב מ"ה הביא רש"י ראי' מקטן דלא תקינו לי' רבנן נשואין כדאיתא בפ' האיש מקדש ואפילו הכי מהני ליה חופה והברכות דקודם קידושין אבל קשה מנין לו דלימא גבי קטן גופא צריך חופה וברכה כשיגדל וא"ל דדייק מדקתני שעל מנת כן קיימא משמע לשון קיימה כתובת נשואין ראשונים זה אינו דהא גבי גר נמי תנא לשם במתניתין בהאי לישנא וכן גר שנתגייר ואשתו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה והתם ע"כ צריך קידושין אחרים וחופה וברכה דפשיטא דנשואין דגויותה לא מהני ואפ"ה קאמר כתובתה קיימת כו' ה"נ גבי קטן אלא נראה דרש"י סבר מאחר שכתובתה קיימת א"כ לא חשבינן לה כבעולה ואם איתא דהוי צריך קידושין וחופה וברכה א"כ להדיא הוי חשבינן להו כל בעילות ראשונות כזנות וא"כ הוי כתובה מנה אלא מסתמא מאחר שנשאת לקטן על פי אביו בכתובה ובברכה ובקידושין אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין מ"מ לא הוי בעילת זנות כמו שמפרשים התוס' בפ' הנשרפים ובפ' הבא על יבמתו גבי המשיא בניו סמוך לפרקו דמעליותא קא עביד והרא"ש כתב בפ' האיש מקדש בשם התוס' דאפילו קטנה שנתקדשה ואביה הי' במדינת הים אף שאפילו מיאון אינה צריכה מ"מ אינה אסורה לו מאחר שנשאת לו בחופה ובקידושין ובברכות א"כ ק"ו היכא דנשאת לכתחילה כהוגן אלא שבא שמה דמהני החופה והברכה אבל זהו תימא למה הצריך רש"י קידושין אחרים מאחר שמדמה לקטן ולשם בוודאי אין צריך קידושין אחרים ואין לומר דהתם גבי קטן מסתמא בועל בגדלותו מיד לשם קידושין דאדם יודע שאין בקידושי קטן כלום וכן קידושי קטנה אבל הכא שבאו הקידושין בטעות דבועל על דעת קידושין הראשונים כדאיתא בפ' המדיר גבי הבועל על תנאי וקידש כו' ס"ס קשיא דגבי קטן משמע קצת דאפילו לכתחילה לא מצריכינן ליה קידושין אחרים אפילו באותו יום שהגדיל ועדיין לא בעל ואף דלא תקנו ליה רבנן קידושין וכן המקדש קטנה דלעיל שכתבו התוס' אלמא דאמרינן דאפילו כה"ג הקידושין תלוין עד שיגדלו ויבעלו ואפשר שיש לתרץ שרש"י לא כתב להצריך קידושין אחרים אלא כשלא בעל עדיין קודם שנודע לו קידושי טעות א"כ אי שרי ליה השתא לבעול בלא קידושין הוי כמקדש בביאה אבל לשון רש"י משמע דבכל ענין מצריכינן ליה קידושין אחרים ולא שרינן ליה לבעול מטעם דפרישית דלא דמי לקדושי קטנה ואפשר דלא דמי לקדושי קטן וקטנה שהרי קידש כמו שראוי לקדש ומאחר שחכמים חשבו ליה למעליותא להשיאן סמוך לפרקן א"כ טפי לא הוי ליה למעבד אבל הכא שקידש קדושי טעות אי לא יקדש קידושין אחרים יאמרו הרי גילה שלא רצה לקדש כראוי אבל מ"מ קשיא לי מהא דמסקינן ביבמות ובקידושין ובכתובות גבי נישואי טעות שאמר ר' ישמעאל אפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכות משמע דאי בעי יתבא תותי' דומיא דקטנה יתבא אלמא דאפילו גבי קידושי טעות לא צריכה למידי ועוד דאמרינן בפ' חרש גבי חרש ושוטה שנשאו נשים פיקחות ונתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליהן כלום פי' לענין כתובה דתנאי שלהן וקניינם שהבטיחו לית בהו ממשא ואם רצו לקיימם כתובה מנה לפי שלא תקנו רבנן לחרשי כתובה ולשוטה אפילו נשואין לא תקנו כדאיתא התם א"כ הוי ליה כבעולה וא"כ במאי איירי אי איירי בקידושין אחרים פשיטא שכתובה מנה אלא בוודאי אם רצו לקיימה על דעת קידושין הראשונים קאמר אלמא דמהני בעילה ראשונה גבי שוטה דליכא שום תקנה וגרע יותר מקידושי טעות דאפילו מצוה ליכא בהך נשואין ומ"מ היכא שנשא בסופה וקידושין ובברכות אפילו אינן קידושין כלל גדולי הקידושין ותדע דגבי חרש ושוטה מיירי בלא קידושין אחרים דהירושלמי מסיק בריש כתובות הא דיש לה כתובה מנה היינו שבא עליה אחר שנתפקח ונשתפה כו' ואי איירי בקידושין אחרים אמאי צריך שבאו עליה וא"ל דכבר באו עליה ומ"ה אין צריך קידושין אחרים דוודאי לשם קידושין בעל כדפי' לעיל דא"כ מהו אם רצו לקיימה דקאמר אלא בוודאי קודם בעילה קאמר אם רצו לקיימה כתובתה מנה היכא שיבעלו אח"כ ולא חשבינן כבעילת זנות אלמא דאפילו לכתחילה לא מצרכינן ליה קידושין אחרים ולא כמו שכתב המ"מ בפ' י"א דאישות ד"א לדברי הרמב"ם פקח שנשא שוטה ונשתפה אח"כ מאחר דלא תקינו ליה רבנן נשואין צריך קדושין אחרים וברכה וחופה דוודאי נראה בעיני שלא צריך כמו שוטה שנשא פיקחת כמו שהוכחתי ובמקומו אאריך בעז"ה גם בלא הכי לא אדע למה נצריך קידושין אחרים למה לא יקדשנה בבעילה אף דאמרינן בפ"ק דקדושין וביבמות פרק כ"ג דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה פשיטא לפי' ר"ת דחשיב כפריצות משום דצריך עדי ביאה או עדי יחוד מסתמא הכא לא צריך עדי ביאה מאחר שהיא אצלה הכל יודעים כו' ואין צריך עדי יחוד דדבר שבגלוי הוא מאחר שאשתו היא ומתיחדת עמו בחדר אין לך עדי יחוד גדול מזה וכן כל קידושי קטנה דגדלי עמה וכשבעל בגדלותה דהוי קדושין דאורייתא וא"א דאורייתא מסתמא אפילו בלא עדי יחוד איירי וכן כתב ר' שמשון אלא אפילו לפי' ר"י דכתב ועיקר הטעם דפרישית שעושה תחילת קנינו בביאה ה"נ לאו תחילת קנינו דהא כבר קידש אדעתא דקידושין דבסוף לא שכ"ר להיות תחילת קנינו בכך ואף שמ"מ נעשים השתא תחילת קנינו בביאה מה בכך הלא יבמה נמי מקדש והדר בעיל ואיפכא לא אף שנעשית תחילת קנינו בביאה דהא יבמה אינה נקנית אלא בביאה כדאיתא התם אלא כל היכא דלא אתחיל קנינו בביאה אינו פריצות ק"ו הכא שבעל כבר כמה זמנין דלא נראה תחילת קנינו בכך דומיא דקדושי קטנה את"ל הקצרה ידינו מלהחמיר לקדש פ"א מאחר שיצא הדבר מפי קדמאי וכתב מ"מ אומר אני שאין להחמיר אלא היכא דאינה מעוברת אבל היכא דהיא מעוברת ק"ו אם יש לה להבנים אם נצרכים לקדושין אחרים בפני עדים אוושא מילתא ומוציא לעז ופגם על בניה שהן נולדים מן הפנויה אף שהן ראוים להיות כהנים גדולים כמו שכתב ר' שמשון מ"מ איכא פגם צא וראה מה שעשו חכמים בגט ישן ופסלוהו משום שמא יאמרו גיטא קודם לבנה ק"ו שלא נעשה תקנה לקילקול הנראה בעיני כתבתי:

סימן טז

תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתני' וברכת אירוסין בבית אירוסין וכתב ר' שרירא גאון שאם לא בירך ברכת אירוסין בשעת אירוסין אז חיסר את אירוסין ברכה שהיא מצוה והמברך אותה ברכה בבית חתנים בירך ברכה שהיא בלא תשא והר' נסים חולק והורה לברך בשעת נשואין עם שבע ברכות וכן כתב הר' יונה ודימה אותם למי שלא בירך אחר אכילתו שחוזר ומברך אחר המזון כל זמן שלא נתעכל המזון שבמעים וכן הכא נמי אע"פ שעבר זמן מרובה כל זמן שלא נגמר ההיתר דהיינו החופה יכולין לברך בשעת נשואין וכן הסכים הרא"ש ובתשובת ריב"ש כתב ומה שאמר ה"ר אפרים ז"ל שהראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו שהמקדש ע"י שליח צריך לחזור ולקדש בעצמו בשעת נשואין ממה שאמרו בפ' האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו תמהני פה קדוש כמו הראב"ד ז"ל איך יאמר דבר זה כי שם לא אמרו אלא כשבא לקדשה בתחילה מצוה בו יותר מבשלוחו אבל אחר שנתקדשה לשלוחו ויש עדים כאן מה מצוה יש לחזור ולקדש כבר היא מקודשת ועומדות ואין זה כי אם פעל הבטלה ויגיע לריק אמת שראיתי בכל נשואין שהיו נוהגין כן ולא מטעם זה אלא שהיו אומרים שכיון שנהגו לעולם לקדש בשעת הנשואין אם לא יקדש עתה יחשבו שאינה מקודשת שאין הכל יודעין בקדושי השליח ולא היו מזכירין לשם שמים בברכת אירוסין שניים זולתו על היין שטועמים ממנו גם בברצולני נהגו ע"פ הרב רבינו נסים אבל מורי הר' פרץ הכהן ז"ל היו מלעיג על זה מה תועלת לברך אחר שאי אפשר להזכיר בה שם שמים ומה שאמרת שמצאת סיוע לדבריך בס' המנהיג שכתב שראה שהיו מקדשים פעם שנית בשעת נשואין אע"פ שהיתה מקודשת מכמה שנים והי' עושים כן לברך ברכת אירוסין שלא ברכו אותה בשעת אירוסין ראשונים אין כאן סיוע לדברך שהרי כבר הוא אומר הטעם כדי לברך ברכת אירוסין שלא ברכו אותה ואף בנודע שהיא מקודשת ע"י עצמו היו עושין כן מפני חסרון הברכה ואני אומר שהמנהג ההוא יפה הוא כיון שלא ברכו ברכת אירוסין בתחילה כי לעולם חייבים באותה ברכה כל זמן שהיא ארוסה כו' והראי' מברכת המזון דתנן בפ' א"ד במי שאכל ושכח ולא בירך שמברך כשנזכר כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו ושיעור עיכול מפרש ר' יוחנן בגמרא שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה כנידן זה ג"כ כל זמן ששם ארוסה עלי' מברכין אותה אבל אחר כניסתה לחופה אין מברכין אותה שכבר נסתלק מעלי' שם ארוסה וחל עלי' שם נשואה ומה שנהגו לחזור ולקדש ולברך יפה הם עושים שאם יברכו בלא קידושין היו נראה כברכה לבטלה אבל כשמקדש קודם הברכה אין נראה כן ואין כאן ברכה לבטלה אע"פ שכבר היתה מקודשת כיון שהוא מחויב בברכה מחמת קדושין הראשונים עכ"ל ואני מצאתי בתשובה שאין לקדש פעם שנית שלא יאמרו קדושי שליח אין בהן ממש ויבא להתיר קידושין ע"י שליח אף שנמצא שר' פרץ חולק ואומר היכא דקדושין הראשונים היו בלא עשרה והשניים בעשרה אז שרי לקדש כדי לברך ברכת אירוסין וכבר כתבתי שאין ברכת אירוסין צריך עשרה ע"כ אין ראוי לקדש א"צ במקום שנהגו כך לעולם לקדש אבל לא בעלמא והנה אמה שדימה ר' יונה ברכת אירוסין לברהמ"ז שמענו היכא שעשו נשואין בחופה ולא ברכו ועברו שבעת ימי המשתה שאין לברך כלל דהוי כמו עיכול מזון וברכות אין מעכבות כמו שכתבתי בסי' י"ד ומ"ה כתבנו לעיל בסי' י"ג אפילו ליכא עשרה יכול לעשות נשואים שהרי ברכות אינן מעכבות וכן משמע להדיא בתשובת ר' שמשון וכן ברשב"א וכן בתשובת ר"י קולין:

סימן יז

מאי מברכין ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין ברוך אתה מקדש ישראל כן הוא ברי"ף ורמב"ם וברא"ש והמקדש ע"י שליח נמי מברך השליח ברכת אירוסין וכתב רבינו האי גאון שאין להוסיף ע"י חופה וקדושין וכן דעת הרמב"ן והטעם שאין קדושת ישראל תלוים בכך והרא"ש והגהת מימוני כתבו שהאידנא נהגו לומר ע"י חופה וקידושין וכן נראה כדי שיהי' סמוך לחתימה מעין חתימה ואמת שהרבה קדושה תלוי בה והוא דבר הגורם לכמה קדושות ופרישות כשאתה מתכוין איך החמירו ישראל בקדושתם אפילו בדבר המותר ק"ו באסור להם גם יש ב' שבח ודוגמא למתן תורה שהקב"ה קידש לישראל בקדושי התורה שהיא מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה וענן על ההר כעין חופה וישראל זכו לאותה קדושה והזכוכית שמשברין תחת החופה י"א זכר לאבילות ירושלים כלומר וגילו ברעדה כהאי דכתב בריש אין עומדין רב אשי עביד הילולא לברי' כו' ועל דרך הכוונה הראשונה נראה שהוא רמז לזכור קדושין הראשוני' שמשה שיבר הלוחות שהי' של סנפרינן וביטל קצת קדושין ע"י עון העגל ואותה עון הוא פקודה עדיין לרוב קשוין (עדפי"נהו) ובהגהת מימוני כתב מקדש עמו ישראל וברי"ף ובמימיני וברא"ש ובטו"ר אינו וכן ר' פרץ שהזכיר הנוסח כמה פעמים ולא משתמט לומר מקדש עמו ישראל אבל בסמ"ג ובמרדכי איתא ואולי ט"ס לשם וכן נראה ראי' מכל התפילות שאין חותמין עמו אלא מקדש ישראל והזמנים ולא דמי לברכת כהנים שאומרי' עמו ישראל שהלשון נופל כלפי כהנים אבל מה שאנו מברכים אין שייך לומר עמו ור"ת הגיה לומר והתיר לנו את הנשואות לנו לאפוקי נשואות אחרים ויפה הגיה דהא ואסר לנו את הארוסות קאי על כל הארוסות בין דעלמא בין שלנו לפי שגזרו אף על יחוד של ארוסה א"ל היחוד שהוא לשם חופה או באתרא דנהיגי כמו ביהודה שהיו מיחדין ומ"ה היו מברכין ברכת חתנים אבל באתרא דלא נהיגי יחוד להדיא אסור ליחד א"ל לשם חופה ואז מברכין ברכת חתנים וכתב האגודה והקנין שאנו עושים אף שאין איסור בדבר להיות יחד בבית אחד בדירה מאחר שאין מיחדים אך אין טוב הדבר מפני שיקוצו זה בזה וכן משמע במרדכי ע"כ וכתב הרא"ש ויש מקשים על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכי' על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין מברכין שאסור לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין בלא חופה ונראה לי כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פרי' ורבי' אינו מחויב לקדש אשה וכן הנושא אשה זקנה איילנות ועקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום פרי' ורבי' והלכך לא נתקנה ברכה במצוה זו ואף בנושא אשה לשם פרי' ורביה כיון שאפשר לקיים פרי' ורבי' בלא קדושין ואינו דומה לשחיטה שאינו מחויב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פרי' ורבי' בלא קדושין וגם התם אפקי' קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחתם ואכלתם אבל הכא כתיב כי יקח איש ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה הלכך מברכין על שחיטה וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אקב"ו להבדילנו מן העמים וציונו לקדש אשה המותר' לנו ולא אחת מן העריות להזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקדושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קדושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדווקא ברכת חופה היא המתרת הכלה ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת קדושין עכ"ל ויפה כתב על מה שאין מברכין לקדש וכן משמע בתשובת מהרי"ק בשורש קכ"ח שכך עיקר ולא כר' יחיאל מפריש שהיו נוהג ע"פ הירושלמי לברך לקדש ומזה יש ראי' מדבריו שפלגש בלא קדושין כאשר הוכחתי ביבמות בפ' כיצד סימן י"א ומה שכתב עוד ברכת חופה היא המתרת לאו דווקא קאמר דחופה לבד היא המתרת. כאשר כתבנו לעיל סי' י"ג וברכה דקאמר משום שהוא חיוב הראשון היכא דאיכא עשרה כמו שאמרו כלה בלא ברכה לפי שלכתחילה הוא מן הדרך ומן החיוב לברך בעת החופה היכא שיש מנין ואפשר המזיד בדבר ואינו מברך היא אסורה לו ומה שכתב ע"י חופה וקדושין היינו ע"י חופה שאחר ברכת קדושין כלומר שהחופה עיקר כמו שעושים חופת חתנים ובמרדכי כתב טעם על מה שהקדימו חופה משום היכא דמקדשים בשעת ברכת נשואין כמו שאנו עושים ואז הכנסת חופה לקדושין כי הכנסת חופה הוא שמסרוה לחתן בשחרית קודם הברכה ולא נהירא דמה נפשך מסירה בלא יחוד אינו חופה כלל ועוד מה מועיל יחוד או חופה בלא קדושין וכן כתב הרמב"ם בהלכות אישות עיקר חופה שתתיחד עמו ויפרישנה לו לשם נשואין ויחוד זו נקרא חופה ע"פ וכן כתב בטור אלמא דשרי יחוד לאישות וזו היא החופה והר"ן כתב בההיא דפירסה נדה כו' וז"ל איכא דיליף מהכא דחופ' היינו יחוד ואחרים אומרים דחופה לא היינו יחוד אלא כל שהביא' הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין ע"כ כתוב בא"ח חופה הוא שמוסר האב ומכניסם בבית שיש בו חידוש כגון סדינין המצוירין ויש סוכה מוורדין או מהדס ובה מתיחדים שנים והאומר חופה הוא סודר שחופין על ראשה בשעת הברכה לאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה בירושלמי עד שיכנס לחופה וש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבונין היא חופה והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שכנסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שם הרי הוא כבית שיש בה חופה עכ"ל והרא"ש כתב וז"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נשואין דהיינו תחילת הנשואין ולהכי קרי' ליה חופה אי אפשר לומר כך שלפעמים מברכין אותה ברחוב העיר שהעם מרובין אלא במקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי חופ' ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ע"כ ומ"מ נראה לי שהחופ' שלנו קונה וקרוי' חופ' לכל מילי בפרט לבתולה וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב עיקר חופ' ולא כתב אין חופ' אלא ביחוד אלא עיקר שם חופ' כך הוא אבל מ"מ חופת חתנים שאנו עושין נמי קרא חופה דוגמא חופת נותן תורה דוגמת חופת לויתן שיעשה הקב"ה מעורו בב"ב דמשמע חופ' לכל ומה שאנו פורסין טלית ושרינן בי' ציצית מנהג תורה הוא דכתיב גדלים תעשה לך וגו' וסמיך לי' כי יקח איש אשה וגו' והנראה בעיני כדברי העיטור בשם הרי"ף שהנוסחא היא ע"י חופ' בקדושין בבי"ת אלא מפני שהדייקנין קראוה לבית ההיה רפא מפני שהיא סמוכה לה"א לפי שאותיות יהו"א מרפ"ות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבוה בוא"ו ונ"ל עיקר דאל"כ תאמר שהחופה היא מתרת אפילו אותה הקדושין ואינו מסתברא כלל ולענין ברכת אירוסין אם לאומרה קודם הקדושין נוהגים כדברי הרמב"ם שכתב שכל הברכות עובר לעשייתן ומה שאחרים הקשו שמא יחזיר בו החתן או היא ועוד מקשים מאחר שאין מברכין על עשיית המצוה כמו לקדש אשה א"כ אין צריך להקדים מאחר שאין המקדש בעצמו מברך רק אחר א"כ אינו מוטל עליו כל זאת אינו שוה לי דוודאי דבכל ענין ראוי לברך קודם עשייתן והא דחוששים שמא יחזיר מילתא דלא שכיחא היא וראי' מי שאוכל ע"י אדם אחר כגון שהוא גידם נימא נמי שלא יברך מקודם שמא יחזור המאכילו ועוד ברכת נשואין לקטנה שמא תמאן אחר חופה אלא לא חיישינן וכן כתב הרא"ש בתשובה ונתבאר שם שכן דעת הרי"ף שמברכים ברכת אירוסין קודם הקדושין ומזה הטעם צריך ב' כוסות דהא הקדושין מפסיקין ביניהם אפילו באותן דקדשי כבר מ"מ נהגו לקרות כתובה בנתים כדי לברך כל אחת לבדה על כוס שלה לאפיקי נפשייהו מפלוגתא וכן נמצא בשם רש"י ומה שכתב נמי בשם אביו לברך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס נראה בעיני דלא גרע מד' כוסות לאותן שמברכין על כוס האחרון ותו לא ולענין ברכת הכוס כתב הרא"ש הורה ר' ניסים אם היו מקום שאין מצוין יין ולא צמוקים לשרות אותם במים יברך על השכר דאי אפשר בברכה בלא כוס אבל ברכת אירוסין במקום שאינו מצוי יין אלא שכר מברך בלא כוס דלאו מצוה מן המובחר הוא וכן כתב הטור בסי' ס"א אבל הרמב"ם כתב שנהגו לסדר ברכת אירוסין אפילו על שכר והטור הביא נמי דבריו סי' ל"ד לפסק הלכתא ונהגו העם כרמב"ם והאידנא נהגו שלא לברך המקדש עצמו ואפשר הטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע דומיא דקריאת הפרשה שהיא חובת גברא אפ"ה אינו קורא בעצמו ולקחו מנהג זה מקריאת ביכורים ק"ו כה"ג ובחידושי מרדכי כתב שרש"י מצא בתשובת הגאונים וז"ל הכי אמר רב שלום גאון מקום שאין בקי לברך ברכת אירוסין או נשואין אלא חתן לבד חתן מברך לעצמו אבל אם יש אחר לברך לא יברך החתן משום יהורא ונ"ל דווקא משום יהורא הוא דאסור אבל משום שלא לבייש ליכא איסורא דהא איירי בדליכא אנשים מרובים אלא מועטים וא"כ ליכא כאן תקנת שלא לבייש האחר שאינו יודע מאחר דליכא כאן פרסום גם מילתא דלא שכיחא הוא:

סימן יח

ת"ר ברכת חתנים בעשרה כל שבעה פי' כל שבעה ברכות אמר רב יודא והוא שבאו פנים חדשות רב אשי אמר יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו אם לאו אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך כל ז' ימים שהשמחה במעונו ואשר ברא ופי' פנים חדשות היינו שלא היו שם אתמול ונראה דווקא שלא היו ג"כ בברכת נשואין אבל אם היו בברכת נשואין במקום חופה ושמעו הברכות אין מברכין בשבילם וכן כתב הרמב"ם ולא כהרא"ש והוא דעת הרמב"ן שכתב אפילו היו גבי ברכת נשואין רק שלא אכלו עדיין בסעודה קרוי פנים חדשות ולא מסתברא כלל דלא מקרי פנים חדשות אלא כשלא שמעו הברכות דומיא דגבי אבילות ופנים חדשות כתב התוס' ורש"י היינו אנשים חשובים שמרבים שמחה בשבילם פי' שידוע ששומחים בעלי הסעודה לקראתם וק"ו קרובי החתן והכלה ובגמרא לא נאמר עד כמה מברכין בשביל פנים חדשות אם כל היום או פ"א ביום ור"ת כתב יום ולילה עמו ולא מסתברא כלל ועוד מסתמא פ"ח דז' ימים בחדא מחותא מחינהו ואותם שבאו ביום אחר אין מברכין אלא ביומו ותו לא אף כל ששה ימים אין מברכין בעבור פ"ח אלא יומא כגון אם בא קודם סעודת ערב אז סעודת ערב ושחרית מברכין בשבילו ואם בא ביום אחר סעודת ערב אז אין מברכין אלא סעודת שחרית ותו לא אפילו אם אירע שהיום גדול שאכלו עוד סעודה קודם מנחה אפילו הכי אין מברכין ז' ברכות בעבור פ"ח דלא אמרי' מברכין בעבור פ"ח אלא סעודות הקבועות כגון בוקר וערב דמסתמא לא עדיף כבוד בו"ד מכבוד המקום דהא השבת שקרוי פנים חדשות ע"ד המדרש דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת שאמר הקב"ה פ"ח באו לכאן שהכל שמחו לקראתה ומרבים שמחה בשבילה ומברכין ז' ברכות אפילו בא באמצע ז' ימי המשתה כשעושה סעודת מריעים ערבית ושחרית ומ"מ סעודת שלישית אפילו זימן הקרואים אין מברכין ז' ברכות ובתשובת מעיל צדק כתב לברך אף בסעודה שלישית וליתא כאשר כתב הרא"ש והטור ואף שרבינו מנחם מעיל צדק היו מן המורים האחרונים הלא מהר"י לוי שהי' גדול בדורו תלמיד מהרי"ו מגדולי המורים כתבו שאין לברך כלל בסעודה שלישית ז' ברכות ואל תשגיח בבני רוסי' שאינן בני תורה ומברכין אף בסעודה שלישית ובכמה מקומות בטלתי הדבר ובכמה מקומות לא שמעו לי וחששו לניחושא כאלו דומה למיעוט השמחה ולא חששו לעונש ברכה לבטלה בלא תשא וה"ה י"ט ראשון של גליות מהאי טעמא דשמחים לקראתו ומרבים בשבילו שמחה קרוי פ"ח וכן כתב הטור אף שמצאתי בשם הגאון מהר"ש מווינא היכא שחל שבועות ביום א' אחר החתונה אז יש לברך ז' ברכות אבל אם חל ביום ב' אין לברך דאז הפסיק יום ראשון השבוע ואפילו אם חל ביום א' ביום שני אין לברך ממ"נ אי חול הוא אין כאן פ"ח אי י"ט הוא הרי הפסיק יום א' בין שבוע שעברה ותימא מה חילוק יש בין שבוע שעברה לשבוע שבא לענין ז' ימי המשתה להיכא שפסקו ומ"מ לא מיושב לפי דבריו למה לא יברכו ביום ב' של שבועות נהי דראשון חול הוא מאחר שס"ס לא פסקו בשמחה ובברכה ועוד מאי חילוק בפסקו מאחר שחזרו לשמוח בתוך ימי המשתה אני אומר דהכל תלוי בסעודה כל היכא שעושים סעודת מריעים נוהג ז' ימי המשתה כדעיל בסי' י"ב אפי' פסקו כבר מ"מ יכול לחזור אם הוא בתוך ז' כגון שבת וי"ט ט או פ"ח ומ"מ נראה שאין לברך ז' ברכות ביום שני ס"ס כבר אזלי ליה פ"ח ביומא קמא בשלמא שבת וי"ט ב' קדושות והוי כפ"ח אחרים ואף שכתב בטור י"ט ראשון ושני נ"ל ט"ס הוא מדלא כתב ושני י"ט של גליות א"נ איירי כשחל י"ט ראשון בשבת דאז י"ט שני הוי כפ"ח וכן מסתברא אבל אי חל יום ראשון של י"ט ביום ב' שפיר יש לברך ז' ברכות אם הוא בתוך ז' כדפרישית והרא"ש כתב אף שבירך בליל שבת מ"מ מברך אף בשבת משום דכבוד יום עדיף והוי כפ"ח אחרים משמע דבפ"ח בעלמא אין מברכין רק פ"ח והוא רחוק מדעת ר"ת ולא נהירא כלל דמסתמא פנים חדשות הוי כיומא חדתא לברכה ומברכין כל היום כמו יומא קמא דאמרינן בגמרא מברך כולהו סתמא קאמר לילו ויומא ה"נ לענין פ"ח ואפשר הרא"ש גופא לא כתב הך טעמא דכבוד יום עדיף כו' אלא לאותם שפירשו יומא קמא הוא סעודה קמייתא כדאמרי' בפסחים יומא קמא לא תלושו בחלבא כו' ומיהו אם לא אכלו בני החופה עד הלילה מברכים ז' ברכות אפילו למאן דפי' יומא קמא אינו קאי על סעודה רק על היום וא"כ סעודת לילה הוי כיום שני אפילו הכי מברכין מאחר שלא אכלו עדיין בני החופה לא גרע מפנים חדשות ומשמע הא אלמן ואלמנה אין מברכין אלא יום אחד אפילו בפ"ח א"כ אי לא אכלו עד הלילה שאין מברכין לפי מה שהעיקר אצלינו יומא קמא קאי על היום ולא על סעודה כמו יום אחד דקאמר גבי אלמנה אבל אין נראה כאשר כתבתי בסי' י"א דלעולם מברכין בסעודה הראשונה כאשר נמצא בתשובה דאפילו אם נפרש יומא קמא כפשוטו מ"מ הסעודה חשובה כיומא קמא מאחר שעשוי' לכבוד החופה שעשוי ביום עוד כתב הרא"ש מסתבר דהשמחה במעונו לא בעי עשרה לכ"ע ואשר ברא י"א דבעי עשרה כגון הרמב"ם ומסתברא דלא בעי דלא הוזכרו עשרה אלא כשמברכים כל ברכת הזיוג דומיא דבועז ומקור ישראל דלעיל וכן כתב הר"ן שמשמע כך מדברי הרמב"ם שכתב אפנים חדשות שמברכין כל ז' ברכות והוא דאיכא עשרה משמע דאשר ברא לא בעי עשרה וכן עיקר מדקאמר רב יהודה והוא שבאו פ"ח כו' משמע דברכת חתנים דקאמר לא קאי אאשר ברא א"כ עשרה נמי דקאמר אברכת חתנים לא קאי אאשר ברא וגבי שהשמחה במעונו אף הרמב"ן מודה דלא בעי עשרה אבל לענין שצריך סעודת מריעים אין חילוק בין אשר ברא בין השמחה במעונו ושניהם אין להזכיר אלא בסעודת מריעים אבל חתן עם בני ביתו לבד לא מדקאמר תלמודא אפושי שמחה בעלמא הוא כו' כלומר סעודת הקרואים ומריעים וכן כתב הרמב"ן וכן משמע מלשנא דגמרא לקמן אי אמרת מחמת הילולא כו' משמע דעיקר שמחה בקרואים איירי ולענין זה אין לחלק בין תוך ז' בין לאחר ז' ואדרבה איכא למימר דאפילו אחר ז' שכבר גמר כל ימי המשתה א"כ נימא דלא בעי אח"כ קרואים אלא לברך כל שלשים יום שהשמחה במעונו עם בני ביתו דהא כל שלשים יום איקרי כלה אפ"ה בעי קרואים מחמת הילולא כ"ש בתוך ז' דאילין הו' קרואים א"כ שמעינן דפסקת שמחתם וכל היכא דפסק שמחתם בטל הכל כדלעיל סי' י"ב ומה שהקשה הר"ן א"כ לפי זה נמי אשר ברא לא יברך ותלמודא סתמא קאמר אשר ברא מברכין כל ז' ואני אומר דכ"ש הוא דאפילו שהשמחה במעונו לא מברכין כ"א אסעודות מריעים ק"ו אשר ברא שמזכיר חתן וכלה בברכה ומאחר שפסקה סעודת מריעים ופסק מלשמוח א"כ אין שם חתן וכלה עליהם וכן נוהגים והראי' מאחר שאין מברכין בשום ענין ז' ברכות בלא סעודה אפילו בשחרית בשבת כדעת מסכת סופרים אלמא דעיקר הברכות לא נתקנו אלא לשמחת הסעודה עוד כתב הרמב"ן פנים חדשות שכתב תלמודא אפילו לא אכלו כלל אלא עומדים שם והיא דעת רחוקה עוד כתב רבינו ניסים פירושים אחרים בפנים חדשות דברים שאינו עולה על הלב ומ"ה לא כתבתים ואם יש שני חתנים כתב הטור שמתברכין כאחד וכן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב הרשב"א שאם ב' חתנים עושים חתונה בבית אחד מסתברא שמברך על שניהם כאחד בשני חבורות שאוכלין זו לעצמם כו' ודעתי נוטה שכל כת וכת מהחתני' מכניסין לחדר אחד לעצמו כדי שיהי' ניכר שם ב' חתונות ואין מברכין לזה בפני זה וזה בענין ז' ברכות שעושין מחמת כניסתן לחופה ובברכת אירוסין אבל לענין ז' ברכות שנוהגין אין צריך ע"כ ובתשובת תשב"ץ כתב וז"ל ואני הצעיר ראיתי דמשום עין הרע נמנעו להכניס שני חתנים לחופה אחת לפוטרם בחד ברכות ע"כ ודין ב' תינוקת כתבתי בפרק כיסוי הדם סי' ט':

סימן יט

מסקינן משבעה עד שלשים בין אמר לקרואים מחמת הילולא בין לא אמר להם מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו היכא דאיכא קרואים משלשים ואילך אי אמר מחמת הילולא אין ואי לא לא ואי אמר מחמת הילולא עד אימת עד תריסר יראי שתא וסי' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח ומעיקרא מאימת פי' רש"י קודם החופה אבל אחר ברכת אירוסין מכי רמי שערי באסינתי פי' שהי' מטילים ושורים שעורים בעריבות מים לשכר או שזורעים בעציץ שעורים לסי' חתן וכלה לומר פרו ורבו כשעורים הללו וכתב בס' המצות והאידנא דערבה כל שמחה אין לומר כלל אחר ז' לא אשר ברא ולא השמחה במעונו וכן כתב הטור אבל שהשמחה במעונו מברכין אחר אירוסין קודם החופה כשמתחילין להכין צרכי סעודת החופה ודוקא כשעושים סעודת מריעים וסעודת אירוסין והיכא שלא הכין עדיין לחופה פסק ר' שמואל בן חפני דאפילו בירכו ברכת אירוסין אין מברכין שהשמחה במעונו ורב פפא דבירך משעת אירוסין משום דטריח פי' שהכל הי' מוכן לחופה וכן פסק ראב"י ור' אפרים בר יצחק וריב"ן משפש"א פליגא ואמר דלא גרע משבוע הבן דלולי צערא דינוקא היו מברכין שהשמחה במעונו ורב פפא בשעת שידוכים הוי ולא באירוסין מ"ה אמרינן היינו טעמא דטריח לי' א"נ משעת אירוסין ואילך אבל בסעודת אירוסין עצמם אפילו לא טריח לי' מברכים ויש דוחים שאני מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך ואני אומר פדיון הבן יוכיח דמברכים שהשמחה במעונו רק שבארצות האלו אין נוהגים משום דזימנין דמת התינוק אחר שלשים ואיכא מ"ד צריך לפדותו ומאחר דלשם אין מברכין דצערא איכא מ"ה לא חילק ואין מברכין בשום פדיון הבן וא"כ כ"ש ברכת אירוסין שבוודאי שמחה גדולה שמצא בת זוגו ואין צריך לירא שמא יקדימה אחר בתפילתו שראוי לברך ובעי"ט או שבת אין עושין סעודת אירוסין אלא מארסין ביום והסעודה אח"כ בלילה דומיא דנשואין וכן פסק הא"ז במסכת סוכה ברק הישן דאין עושין הסעודה בע"ש או בעי"ט ומשמע שם שעושין שפיר אפילו סעודה ראשונה של אירוסין או נשואין בי"ט וכן משמע מדברי רש"י בפ"ק דמ"ק אהא דמותר לישא ערב הרגל שמותר לישא לכתחילה אע"ג דז' ימים של סעודה היו ברגל ואע"פ דאין עושין סעודת אירוסין ברגל היינו עם האירוסין כגון שאירס בח"ה שאז אין עושין הסעודה משום דאין מערבין שמחה בשמחה ואירוסין עם הסעודה הוי שמחה שלימה אבל היכא שאירס או כנוס מבעוד יום הוי הסעודה טפילה לגבה ולא קרוי מערבין שמחה בשמחה אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו שאין עושין סעודת אירוסין וסעודת נשואין בי"ט דמשמע להדיא אפילו כנסה מבעוד יום אסור לעשות הסעודה דהא ס"ל להדיא דאין נושאין כלל במועד ויש ליישב דבריהם דאיירי היכא דכנסה בהיתר כגון מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל היכא דכניס מבעוד יום שפיר דמי וכן פסק הרשב"א בתשובה וכן הריב"ש וכן פסק בתוס' בשם ריב"א וכן פסק ר' מנחם מעיל צדק הלכה למעשה אבל מארסין בערב י"ט ושבת ביום ועושין סעודה בליל י"ט ושבת נברך לאלקינו ונוסח אמר שהשמחה במעונו שאכלנו משלו [שורה זו צ"ע] והא דמברכים שהשמחה במעונו כתב הרא"ה אין הכוונה שיעשה ברכה בפני עצמו אלא יאמר נברך אלקינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ע"כ ויש טועים ואומרים שהשמחה במעונו ושאכלנו בוי"ו וטעות גדול הוא בידם דהא אין מברכין אשמחה אלא אאכילה אלא שמזכירין מענינו נברך לאלקינו שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה אינו משלנו אלא ממעונו במה נברך נברכיהו במה שאכלנו משלו אבל אין מברכים אותם במה שמשמחין דזה לא שייך לענין אכילת ברכת המזון ועוד ה"ל למימר שמשמחים ממעונו אלא סיפור דבר להזכירו מענינו ובעבור שהרבה לומדים טועים בזה כתבתי כל זאת:

תוכן העניינים

ים של שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה