ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן כד
זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו וכן השני אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו הרי אלו נאמנים ואם זה אומר זה כתב ידי וכן השני אומר זה כתב ידי ואין אחד מעיד על חבירו צריכין שיצטרף עמהם אחד מן השוק להעיד עליהם דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכים צירוף ומסיק בגמרא דעיקר תמצית טעמו של ר' דסבר על כתב ידם הם מעידים הלכך צריך שנים על כל חתימה וחכמים סוברים על מנה שבשטר הם מעידים מ"ה אין צריך צירוף ואפילו אומרים להדיא שאינם מעידים על מנה שבשטר לחוד אלא גם על כתב ידם אפ"ה חשבינן כאילו העידו על המנה שהוא חייב לו ומאחר שהלואה אמת כפי עדותן ג"כ השטר מקיימים על פי עדותן והלכה כרבנן ולפי זה היכא דליכא העדים לפנינו ושנים מן השוק מעידים על כתב ידן צריכים כל השנים להעיד על כל חתימה וחתימה אבל אחד מעיד על חתימת האחד והשני על השני לא מהני אלא שיצטרף עמהם אחד מן השוק דהא לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכתיבת עדים וכתב הרא"ש דמודה רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ואינם זוכרים אפילו על ידי ראיית השטר דלא אמרינן אמנה שבשטר הם מעידים וצריך צירוף אחר או שכל אחד יעיד על חבירו והביא ראייה מהירושלמי דלא איירי רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ולא פליגי אלא בזוכרין העדות ע"י השטר ואני אומר זו אינה צריכה רבה דפשיטא דהיכא דשכחו ההלואה, אפילו ע"י ראיית השטר איך נאמנים על מנה שבשטר הם מעידים אבל מה שסובר הרא"ש דדי בזה כשיש צירוף אחר עמהם או שכל אחד ואחד יעיד על חבירו זה אינו מוכח מן הירושלמי וע"כ אני אומר בין לרבי בין לרבנן סברי שאינם יכולים להעיד כלל אפילו על השטר דמפיהם אומר רחמנא ולא מפי כתבם וזהו מפי כתבם מאחר שאין להם שום ידיעה כלל מן העניין ואף שהתוס' כתבו בשמעתא כותב אדם עדותו על פנקסו וכו' דשטר שיש בו עדים יכולין להעיד על זה שכתב בו אפי' אינם יודעים מן הלואה כלל וראייה מהא דנמחק שטרו אם רשימו ניכר מעמיד עליו עדים וכו' וכן בהגוזל גבי שרף שטרו של חבירו אי ידעי סהדי מאי הוה כתוב ביה נכתב ליה שטרי אחרינא אומר אני אף דלא דמי כלל דהתם מה שהעדים מעידים שכתוב בו זו הוא עדות פיהם אבל עדים גופם הבאים להעיד על השטר ועיקר העדות נעלם מהם מה שהיה להם להעיד שפיר ממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף שהתוספת לא חילקו בזה גבי כותב עדותו וכו' אפשר לחלק דהתם לא בא עדיין לכלל עדות ולא הוה עד בדבר אלא שכתב על פנקסו לעדות ולזכרון מה היה ראוי להעיד אפי' אחר שכחא לגמרי מתוך הכתב וזו הוא עדותן מתחילה מה שאין כן בעדים החתומים על השטר שהיו מתחילת עדות על גוף הלואה והתחיל עדותם כראוי שוב אינם ראוים להעיד מפי כתבם ולפי' סברה זו אתו שפיר הא דמסקינן בפ' ד' אחין גבי ליתקן זמן בשטר קדושין ומשני שם אי לינחו גבי סהדי אי דדכרי ליתי וליסהידו ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתי לאסהיד ורחמנא אמר מפיה' ולא מפי כתבם והיינו ממש כמו שפי' אלא שהתו' והרא"ש כתבו שם להדיא שאף גבי שטר קדושין אם היו מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא הוה זה מפיהם ולא מפי כתבם אלא דחיישינן שלא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו מעצמן כאילו הם זוכרים מעצמם והם אינם זוכרים אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומ"מ איכא למימר דוקא כשזוכרים החתימה כמו שמשמע הלשון שאם הם מעידים שחתמו א"כ זו הוא עדות פיהם אבל כשהם אינם זוכרין אפי' החתימה א"כ נתבטל עדות הראשון שהיה להם להעיד והוי הכל מפי כתבם ועוד היכא שאינם זוכרים מה שחתמו אלא שמכירין חתימתן איכא למימר בע"כ זייף חתימתן כמו שמצינו בפ' אט פשוט גבי רבא שטעה בחתימת עצמו אף דלא חיישינן להכי מן הסתם כמו שכתבתי לעיל סי' כ' אבל הכא דאיכא ידים מוכיחים שאינם זוכרים אפי' ע"י ראיית השטר ואינו מן הדרך לשכוח כל כך שלא לעיקר הדבר על לבו וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה אסור להעיד וכו' שאין אדם מעיד על כתב ידו אלא על מנה שבשטר וכו' כתב עוד קל שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאינו זוכרו אלא מתוך הכתב יכול להעיד והואיל והדבר כן עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחושים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אלא שיצא כתב ידם ממקום אחר או שיש עדים שזהו כתב ידם שאז מקיימין השטר ושוב אינו משגיחים בדבריהם שאומרים אין אנו זוכרים העדות דשמא חזרו בהן וכו' עכ"ל ומ"מ נראה מדכפ' הרמב"ם בדברים לעיל אבל אינו זוכר העדות ולא ימצא בלבו זכרון כלל ואח"כ נמי כתב אבל אין אנו יודעין ואין אנו זוכרים וכו' משמע דוקא בכה"ג שאין להם שום זכירה בעולם אבל אם קצת מסתפקים בדבר ויש כעין דמיון לפניהם יכולין להעיד וכן ראוי לדין מפני תקון העולם ואז צריך נמי צירוף כדברי הרא"ש עד שיזכרו העניין אפי' אחר כמה ימים ומה שהשיג הטור בסוף סי' מ"ו על הרמב"ם וכתב עליו ונראה שאפילו אם אין זוכרין שלוה או שחתמו מעולם כיון שמעידים שזהו כתב ידם מקיימין על פיהם אין זו השגה כי הוא סובר כדעת אביו הרא"ש (בו יגלו) שס"ל אפילו אינו זוכרים כלל יכול לקיימו רק ע"י צירוף ומ"מ תמה אני על הטור דמניין לו להקל אפי' אינם זוכרים כלל מן החתימה שמא הרא"ש לא כתב אלא ששכחו ההלואה אבל זוכרין שחתמו אותו השטר ואפשר שהרא"ש ג"כ חולק על הרמב"ם ומודה היכא ששכחו הכל שאסורין להעיד אבל לא מסתבר לומר דאף הרמב"ם סובר כדברי הרא"ש דבעי צירוף ואסור להעיד קאמר היינו בלא צירוף וכן פי' מהרר"י קארו וכתב שכך פי' ר' ירוחם בספר מישרים ולפי זה צ"ל מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו משום דס"ל לבעל הטור דלא בעי צירוף כדעת הרי"ף בפ' ד' אחין וכתב נמי שכן דעת מהרר"י קולין בשורש ע"ד וכתב עוד שדעת הטור הוא דעת התוספת שכתבו דאפי' אומרים בפירוש על כתב ידינו אנו מעידים אין צריכים לצרף עמהם אחר ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים וה"ה כשאומרים שאין זוכרים ההלואה ה"ל כאלו אומרין על כתב ידינו אנו מעידין דלא חיישינן לדבריהם וחשבינן כאלו על מנה שבשטר הם מעידים והנה טעה כמה טעיות חדא בע"כ הרמב"ם לא ס"ל הכי שהרי כתב ואסור להעיד וכו' ואם היה מהני בצירוף אין שייך בו איסור ומה שכתב שכך כתב בספר מישרים שקר הוא כך כתב הרי"ף חולק על הירושלמי בעניין שחילק אם זוכרין ההלואה אבל מהרמב"ם נראה כמו הירושלמי וכן הרא"ש וכן האמת ששניהם סוברים כמו הירושלמי שצריכין לזכור ההלואה ולאפוקי מדעת הרי"ף דפרק ד' אחין אבל כשאין זוכרין ההלואה בזה אפשר שאין שוין שהרמב"ם פוסל העדות לגמרי ולדעת הרא"ש סגי בצירוף או אפשר אף שהרא"ש מודה לדברי הרמב"ם כשאין זוכרין כלל אפי' [ההלואה] כדפירישית ועוד מה שכתב שדעת הטור הוא דעת התוספת הלא הרא"ש "ש שפסק כדעת הירושלמי דבעי צירוף כשאין זוכרין ההלואה כתב נמי הוא שכתב הטור דאפי' אמרו בפי' על כתב ידינו חשבינן כאלו מעידים על מנה שבשטר ואפשר משום שזהו ברור יותר אומרי' על כתב ידינו היו מעידים אבל כשאומרים בפי' שאין זוכרים ההלואה אף התוספת מודה לדברי הירושלמי וכן בספר מישרים כתב להדיא בשם התוספת כדעת הירושלמי ועוד הא הטור גופא כתב מעצמו בתחילת סי' מ"ו דאם אין העדים זוכרין ההלואה דבעי צירוף בלי שום מחלוקת וא"כ איך סותרין דבריו זה את זה אלא בוודאי מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו שסובר שהרמב"ם אוסר להעיד אפי' בצירוף והוא מכשירו ע"י צירוף כדפי' ומה שסבר על דעת מהררי"ק אמת שכך כתב וז"ל מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דאמר רב יהודא ורבינו משה בר מיימין מדתנן בפרק ב' דכתובת זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי ואמר בגמרא כשתימצא לומר לדברי רבי על כתב ידם הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידים פירוש אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודא גאו"ן ורמב"ם לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורי לא עכ"ל ותמיהנו על מה סמיך לחלוק על הגאונים אפי' אם פשוט לו דלשון הסוגיא משמע דלרבנן לעולם על מנה שבשטר הם מעידים אפי' מעידים להדיא על כתב ידן כדעת התוס' ס"ס מניין לחלק על הגאוני' הלא האשר"י ס"ל נמי הכי ואפ"ה פוסק כמותם כמו שפירש לעיל גם מה שרצה לחלק בין דיני ממונות לאיסורא לא נראה בעיני לחלק שהרי הרמב"ם כתב קל הוא שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאין זוכרין אלא מתוך הכתב וכו' ואפ"ה כתב שאם אין זוכרים כלל שאסור להעיד כ"ש באיסורין: