ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן כג
אמר רבא ש"מ מר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר ליה לחבריה ושרי איבעי להו בעל דין עצמו מאי אם יכול להזכירו או לא רב חביבא אמר אפי' עצמו מר בר רב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא פי' שאם הזכירו הבעל דין אינו יכול להעיד אפי' שעתה זוכרו שפיר מאחר שהוא הזכירו ואם צורבא מדרבנן הוא אפי' עצמו פי' רש"י אם העד ת"ח דאי לאו דרמיא אנפשיה ומדכר שפיר לא הוה סמיך למיקם אספיקא ומעיד ואין כאן שום צד ספק כי הא דרב אשי הוה ידע ליה בסהדות' לרב כהנא א"ל רב כהנא מי דכיר מר האי סהדות' א"ל לא א"ל רב כהנא וכי לאו הכי והכי הוה מעשה א"ל רב אשי לא ידענא לסוף אידכר רב אשי ואסהיד חזיה רב אשי לרב כהנא דהוה מגמגם עליה פי' שהיה חושדו לשקר מאחר שהזכירו בתחילה ואמר לא ידענא ואח"כ בא להעיד מסתמא אינו זוכר שפיר אלא שהוא מחניף לי ועל דברי הוא סומך א"ל רב אשי מי סברת עלך קא סמכיני אנא הוא דרמאי אנפשאי ואידכרי פ' חשבתי בעצמי עד שנפל לי בזכרון אלמא אע"ג דרב כהנא הזכירו מתחילה יכול להעיד מאחר שהוא ת"ח והרמב"ם פי' ואי צורבא מרבנן הוא הבעל דין שתובע ומביא ראיה מרב כהנא שהיה ת"ח ובעל דין וכן כתב בס"ה אבל ראבי"ה פי' כרש"י וכן נראה עיקר ואדרבא אי הבעל דין ת"ח והעד אינו ת"ח א"כ נמצא שסומך העד על הבעל דין וסבר ודאי קושטא קאמר ומעיד ועוד לישנא דתלמודא משמע כרש"י דלפי' הר"מ ה"ל למימר ואי צורבא מרבנן שרי ומדאמר ואי צורבא מדרבנן אפי' עצמו משמע דצורבא מרבנן לא קאי אבעל דין עצמו והא דאמרינן בגמרא צורבא מדרבנן לאו דוקא אלא ה"ה איש ירא שמים שמוחזק לכל שהוא אדם כשר וכן פסק ראבי"ה וכן ראו' לדין עכשיו ופסק במרדכי ארוך האי דאמר לא ידענא היינו לבעל דינו אמר כן אבל אי אמר בפני ב"ד לא ידענא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וראייה מפ' גט פשוט דרבה בר בר חנא אמר מתחילה על אשה שאינה זאת שכתב עלה השובר בכתובה ולבסוף הדר ואמרינן התם או לאו דצורבא מרבנן דאין דרכו למידק ולהסתכל בנשים הוה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולי נראה דלא אמרינן הכי אלא כשהגיד שום דבר ורוצה להחזיר מעניינו או להוסיף כה"ג אמרינן שוב אינו חוזר ומגיד אבל היכא שאמר לא ידענא דהיינו שכח ואח"כ נזכר אפילו אחר כמה ימים מעיד וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו שבא מכללו ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין משמע דוקא כה"ג אבל היכא שמתחילה לא אמר שום עדות דאין שייך לומר עליו ביטול או תוספת לא והתם בפ' גט פשוט היינו טעמא שמתחילה אמר להדיא אין אתה אותה אשה שחתמתי השובר א"כ ה"ל כהגיד ממש ששוב אינו חוזר ומגיד אבל אם אמר בתחילה לא ידענא פשיטא שאח"כ יכול לומר ידענא וראייה מפ' כיצד סי' כ"ח דאמרינן במכירין בעל השור ואינם מכירין השור וכו' ואחר ג' ימים חוזרים ואומרים מכירין אותו דנאמנים וכן מוכח להדיא מן הסוגיא כמו שפי' התוספת וא"כ ק"ו היא ומה התם שהעידו בפני ב"ד אין אנו מכירין אותו מ"מ יכולין אח"כ לומר שוב הכרנו אע"ג דלא שייך לומר דשוב מידכר אגביה אלא תלוי בטביעת עין אפ"ה יכולין לומר שוב נודע לנו ונפל לנו בזכרון וכך וכך הוא דמיונו ק"ו היכא שאמרו שכחנו הענין שיכול לומר שוב נודע לי ע"י סיבה זו ונפל לי בזכרון וכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם לקמ' סי' כ"ג שאם שכחו העניין הרי הם נחרשי' עד שיזכרו ואין חילוק בין חתומים בשטר לאין חתומים בשטר לענין זה כך נראה בעיני עיקר מסקנא דמילתא אדם הזוכר עדותו יכול להעיד עליה אפי' אחר כמה שנים ואינו צריך לפקפק עצמו ולומר אולי נתיישן הדבר ואיני זוכרו על בוריו אלא כל כמה דרמי עליה אנפשיה ומדכר יכול להעיד אפילו לא ידע עד שהזכירו העד אפי' אם הזכירו הבעל דין אם העד הוא ת"ח או ירא שמים ומוחזק לכל בכשרות מורינין ליה להעיד ואם בפני ב"ד אמר לא ידענא ואחר כמה ימים חזר ואמר שוב נודע לי אפי' הזכירהו אחרים יכול להעיד אפי' אינו ת"ח: