ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן כב
פסק מצאתי בתשובה וז"ל מי שרגיל לכתוב מיד בשעת הלואה המשכון בפנקיסו והפתקא במשכנו וכן הוא עושה תדיר וגוי תובע ממנו משכון ואומר שמשכון לו והוא אינו מוצא ברשותו ולא כתוב בפינקסו ואינו זוכר אם הלוהו ואם לאו אם יכול לשבע שלא משכנו לו אף כי אירע לו פעם אחת שמצא משכון בביתו בפתקין שלא היו בפנקסו מ"מ משכון זה לא נמצא ברשותו ולא בפנקסו אם יש לחוש למקרה שמא הלוהו ונגנב מיד בביתו קודם שכתב בפנקסו ומתוך זה שכח וזהו חששה גדולה תשובה נראה שאדם כותב בפנקסו כל דבר בדקדוק כדי שיהא זכור כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו בעל פה ויכול לשבע על זה ושבוע' תלוי בלב כיון שלבו אומר לו שהוא אמת כההוא דרב כהנא ורב אסי וכו' דאמר להו רב ואת לבך אנסיך דאף עונש שבועה ליכא והביא ראייה מפר"ק דנדרים דקאמר התם כשם שנידרי שגגות מותרות ומפרש שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חדא וחדא דאתא דשפיר אשתבע וההיא דגיטן פרק השולח שאמרה יהנה סם המות מבניה ונענשים התם פשעה ליתן בכד של קמח ממה שהופקד בידה כי ידעה שסופה לישבע ובנדון זה נמי אין שום פשיעת ואין שום עונש אף היה שנמצא אח"כ כדברי הגוי כי מה יוכל אדם לעשות אם לא יסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו ע"פ וה"נ אמרינן גבי עדות כותב אדם עדותו ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים ואמר ר' יוחנן ואעפ"י שאין זוכרה מעצמו ואעפ"י שיש לדחות שאני התם דאעפ"י שאין זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מ"מ ע"י כתב ידו מדכר דכיר גוף שעדות ה"נ אם ע"י פנקסו אמר לו לבו שכן הוא היינו ידיעה גמורה ואם הוא רפוי בידו יראה שיוכל לישבע על פנקסו להחזיק מה שבידו ואין כאן עונש שבועה כלל גם מההוא דחנווני על פנקסו מוכח שיש לסמוך על הפנקס כמו שכתבתי ע"כ כפי שמצאתי בתשובה ואני אומר לא מפיה אנו חיין ולית ביה עיקר ממ"נ אי לית ליה זכירה כלל אפי' במקצת מה שהלוהו א"כ אפי' בלא פנקס ופתק יכול לישבע מאחר דאינו יודע אפי' רמז מזה א"כ ליביה אנסיה כמו שכתבתי ואם מסופק קצת כמו שמשמע לשון התשובה שאינו זכור אם הלוהו או לא ובתשובה אחרת מצאתי להדיא אפי' אם הוא רפוי בידו ודבר תימה הוא דפשוט בעיני שאינו יכול לישבע כלל בשלמא בדיני ישראל היה נשבע שאינו יודע ונפטר כמו מנה ליה בידך והלה אומר איני יודע דנשבע היסת ונפטר אבל לישבע בדיני גוים על הודאי שכך היא דיניה' אי אפשר שישבע על הספק בפרט הכא דשמא אירע לו איזה סיבה שלא כתב וגדולה מזו נראה בעיני אפי' נמצא בפסקו כתב שפלוני חייב ופלוני זה אמר להד"ם ואמר אינני רוצה לישבע השבע וטול והוא אינו יודע כי אם על פנקסו דלא גרע שבועה מעדות א"ל נזכר בה במקצת אף אחר שכתב עדותו בשטר שלא יכול להעיד אף שהוא ודאי ק"ו שבועה שצריך לישבע על אמיתת הדברים אף שיש לחלק בין עדות דגזירת הכתוב מפיה' ולא מפי כתבם מ"מ קשה נילף בק"ו דהא חמיר עונש שבועה מעונש עדות כאשר פי' התוספת בהאי פירקא לקמן וכן פי' הרא"ש בתשובה גבי הא דנשבע חנוני על פנקסו שלא יכול לישבע אם אינם זכור אלא שיש רגלים לדבר וכן עיקר ושם נאריך בזה שוב מצאתי בתשובה מי שרגיל לכתוב כל עניינו על פנקסו מיד ומצא כתוב על משכון אחד ט"ו זהובים והגוי אומר שאינו אלא עשרה זהובים יכול לישבע על פנקסו שאומר לו לבו שהוא כן והדין נראה בזה אף שכתבתי שכה"ג גבי ישראל לא יכול לישבע מ"מ גבי גו' שרי מאחר שנשבע על פי דיניהם ודרך שבועה לישבע על אמיתת בבחינת הלב בלא רמיה אף שאין שם ראייה ושמיעה או ידיעה באחת מן החושים אלא על פי קושט דעתם הם נשבעים והם רגילין לישבע על כן וכן דרכי משפטם יורה שלפעמים אחד נשבע בצירוף ג' או שבעה אף שהאחרים לא ראו ולא שמעו ולא ידעו מזה כאשר ידוע לשופטים עצמם אלא שהם מצטרפים לישבע על קושט דעתם שטוען אמת בלי התל ורמיה א"כ כה"ג ג"כ נשבע לגוי ולכך הוא על פי קושט דעתו בלי התל ורמיה והוה כאלו פירש להדיא שבאופן זה הוא נשבע ולא על אמיתת הענין: