ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן מה
תנן במסכת מכשירין מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים בעיר הרי הוא כגוי ופריך למאי הלכתא אמר רב פפא להאכילו נבילות ואם רוב ישראל בעיר מחזירין לו אבדה כישראל וכ"ש שמנווים להחיותו ורבותא קאמר אפילו החזרת אבידה לגוי שהוא איסור גדול כדאיתא בע"ז שנאמר למען ספות הרוה את הצמאה אפ"ה ברוב ישראל שרי וחייב אבל להחיותו אפילו בגוי שרי ואדרבה מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום מחצה על מחצה ישראל למאי נפקא מינא לנזקים אבל לא להחזיר אבדה ואינם מצווין עליו להחיותו אלא לנזקים הוה כישראל שאם נגח תורא דידיה לתורא דישראל פלגא משלם ממנה ואידך פלגא אומר ישראל אני ואינו משלם אלא חצי נזק ואם אתה רוצה נזק שלם הבא ראיה דגוי אני שמשלם נזק שלם לאפוקי ברוב גוים משלם אפילו תם נזק שלם ולא יכול לומר ישראל אני דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב כמו שנפרש לקמן מ"מ הכא שאני שלא יכול לומר ישראל ודאי אני ומן המיעוט אני שהרי הוא עצמו מסופק בדבר הוה כמי שאין לו חזקת ממון ואזלינא בתר רוב גוים כן פי' המגיד משנה להדיא וכן היכא דנגח תורא דידן לתורא דידיה דאומרים לו גוי אתה תביא ראיה שאינך גוי ואשלם לך ואמר רב הא דרוב ישראל ישראל דוקא להחיותו וכן להשיב לו אבדה אבל לענין יוחסין אם נקיבה היא לא מכשירין לכהונה אלא עד דאיכא תרי רובא ומשום אסופי ליכא למיחש שהוא ממזר והושלך להריגה כגון דאיכא קמיע בצווארו או שאר הוכחות שאבריו מתוקנים כדאיתא בפ' בתרא דקדושין אלא דחיישינן שמא בת גויה היא והוה כגיורת ופסול לכהונה ובעינן תרי רובא ואף היכא דרוב גוים גוי שמותר להאכילו נבילות מ"מ אמר שמואל ולפקח עליו הגל אינו כן דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אלא מפקחין עליו הגל בשבת ונראה הא דמותר להאכיל נבילות היינו בקטנות שעדיין אין אנו יודעין בו אם נהג דת יהודית וזהו ברור והרמב"ם פסק שאין מפקחין עליו הגל אלא במחצה על מחצה ודלא כדעת הרי"ף וגם פסק שבמחצה על מחצה מצוה להחיותו וליתא דעיקר כמו שפי' וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והטור ובפי' בתרא דיומא אאריך בעז"ה בענין ספק בפיקוח נפש והנה יש מן המפרשים שכתבו אפילו ברוב ישראלים אם נגח תורא דידן לתורא דידיה פטור דאין הולכין בממון אחר הרוב כדברי שמואל והא דמחזירין לו אבדה משום שלא היו לו חזקת ממון שבאה לו בחנם דרך מציאה אבל לא להוציא ממנו ממון וכן כתב הטור א"ע ובקצת. א"ע אינו אבל במדויקים ימצא וכן כתב המ"מ ולכאורה נראה כן מדלא קאמר תלמודא רבותא אם רוב ישראל ישראל לשלם לו נזק וק"ו להחזיר לו אבדתו אלא שבדברי התוס' ביומא מצאתי להדיא שכתבו שהוי מצי לאשכוחי לענין נזקים אף ברוב ישראל וכדפי' אלא דניחא ליה לאשכחו גבי כל חד וחד חידוש בפ"ע אלמא דס"ל חייב כה"ג ואף שיש להשיב על דברי תוס' ס"ס מאי איכפת ליה לתלמודא לאשכוחו גבי כל חד וחד חידוש בפ"ע וכי לא ניחא לאשכוחי רבותא דאפילו לשלם לו נזק ק"ו להחזיר לו אבדה י"ל דהא רבותא טפי בשלמא נזק מן הדין אף הישראל מחויב לשלם נזק לגוי אלא שקנסו אותם א"כ פשיטא דאזלינן בתר רובא אבל להחזיר לו אבדה דפשיטא דמן התורה אינו מחזיר לו ועון הוא בידו אפ"ה מחויב לו להחזיר ועוד דנוכל לומר דמדיוקא קמ"ל דדוקא ברוב ישראל מחזירין לו אבדה אבל לא במחצה על מחצה וכמו שאמר רב להחיותו גבי רוב ישראל דאינו בא אלא להשמיע הא מחצה על מחצה אינו מחויב להחיותו כמו שפי' התוס' להדיא צ"ל לפי' התוס' דיומא דס"ל דאפילו את"ל אין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כה"ג לענין מקום מסתברא דחייבים לו לשלם מאחר דלכל מילי שבעולם הוא ישראל גמור ולענין ממון אתה משוה אותו גוי וזהו כנגד הסברא ודאי לא אמר שמואל כה"ג אין הולכין בממון אחר הרוב כך הוא דעת התוס' אבל אין להן הכרע בתלמוד ומניין לנו להוציא ממון על פי הסברא עוד שכתב הרמב"ם בפי' המשנה במכשירין דוקא לאותן ענינים שמחלק התלמוד אם רוב ישראל או רוב גוים כגון להחזיר לו אבדה או להאכילו נבילות אבל לשאר דברים אינו שלעולם הולכין להחמיר כגון אם קידש אשה דהוה קדושין מספק בין רוב ישראל בין רוב גוים וכן אם הרגו אינו נהרג עליו וכן פסק בספרו וכן הטו"ר הביאו ולא נהירא מאחר דבכל התורה אזלינן בתר רובא לכל איסורים שבתורה אפי' לענין נפשות כדאיתא בפ' הנשרפים חוץ מלענין יוחסין א"כ בוודאי ההורגו נהרג היכא דאיכא רוב ישראל וקדושין קדושין דאורייתא ודאי הן והמקדש אחריו אינו קדושין והורגים על קדושין מי שמזנה עם אשתו ואם רוב גוים אין כאן קדושין אפילו מדרבנן אם לאו שטבל לשם גיורת דאז הוה כישראל גמור ודעת הרמב"ם מדלא אשכח התלמוד לומר ולא הך חדושיו להחזיר לו אבידה ולהחיותו וכן להאכילו נבילות ש"מ דבכל שאר עניינים אינו כן וזה אינו דאדרבא רבותא קמ"ל דאפי' בממון הולכין אחר הרוב וק"ו לענין נפשות ולענין איסורא וכן להאכילו נבילות נמי רבותא דאפי' לכתחילה מאכילין אותו בידם ק"ו להתיר קדושין ולהפקיעו וכמו שכתבתי הוא דעת הראב"ד: