אור ברסלב
ים של שלמה על כתובות פרק א › סימן ה

ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק א · סימן ה

סימן ד

תניא הרי שהיו פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברים את המת ואינו קורע ונוהג ז' ימי המשתה וכתב הר"ן וזה לשונו ואם תאמר והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילת מדאורייתא כפי סברת הגאון ז"ל והיכי אתא שמחת החתן שאינו אלא מדרבנן ודחיא אבילות דאורייתא לא קושיא היא דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותן היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה אבילות והיינו שב ואל תעשה ונחזור לסוגיא שאמרו ואח"כ קורע ונוהו ז' ימי אבילות וכל אותן הימים ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעל ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ופרש"י כל שכן לאחר שלשים והכ' פרושו אין מונעין תכשיטין כל שלשים יום אע"פ שהן ימי אבילות ופשיטא היכא דמת אביה או אמה דנוהג ז' ימי אבילות ותשלים שלשים כדינה ואפילו מת חמיה או חמותה דנוהגת עמו אבילות מכל מקום הכא שהן ימי שמחה אין מונעין ממנה כל שלשים וכל שכן לאחר שלשים והיינו משום דלא אשכחן לאסור האשה במלבושין ותכשיטין לאחר שלשים ואפילו על אביה ואמה והרא"ש והר"ן כתבו מפירש רש"י משמע דשאר נשים מונעים ממנה כל שלשים יום וליתא דאמרינן באבל רבתי דמותרת אשה בכל דבר כגון תספורות וגיהוץ אחר ז' כדי שלא תתגנה על בעלה ומשום הכי מפרשים דלא קאי אהא דלעיל אלא מילתא באנפי נפשא הוא וה"ק אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו אי מונעין תכשיטין ממנה אפילו תוך ימי אבילו' אף שאין הכרע כל כך לדבריהם ראוי להקל דאבילות דרבנן וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא וכתב הרמב"ן שמונין השלשים מימי אבילות ולא מז' ימי המשתה אע"פ שנוהג דברים שבצנעה לא דמי לקובר את מתו ברגל שמונה השלשים מיום הקבורה אע"פ שלא נהג אבילות אלא עד לאחר הרגל דהתם נהג דין שלשים ברגל שהוא גיהוץ ותספורות אבל הכא תוך שלשים שבעת ימי המשתה שרי בגיהוץ ותספורות דמלך ביופיו תחזנה עיניך וכן כתב הרא"ש והוא מדעת הרמב"ן ואמרינן בגמרא דווקא אביו של חתן או אמו של כלה שהוא מכין לו הסעודה ואמה מכין לה תכשיטין שהוא תמרוקי נשים שהוא דבר המתקלקל אם לא יעשה שבעת ימי המשתה ולא ימצא אח"כ מי שיכין עוד אבל איפכא לא וק"ו שאר קרובים וכתב בעל הלכות והרי"ף גיאות דבשאר קרובים או איפכא מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקוברים את המת ונוהגים שבעה ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי משתה וכתב הרא"ש שכך משמע מדברי הרי"ף וסיים ולא מסתברא כלל דמה תועלת יש במהירת ויבזו המת ויפסקו בין אבילות ובין החופה ובין שבעת ימי המשתה גם לא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן ואמה של כלה ואיפכא לא וגם איכא פסידה אבל כשאנו מקדימים אבילות למשתה גם החופה יאחר עד אחר שלשים וכתב הטור וז"ל אם לאו שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה ויפה כתב וכן הוא דעת הרמב"ן והרמב"ם וראבי"ה ומהר"ם ואני אומר שאף הרי"ף שכתב אינו נוהג ז' ימי המשתה ברישא אין ראיה שסובר כן דיש לומר הכי קאמר אין מכניסין את המת לחדר כו' כדי לסבב לדבר שיקבע רגל את עצמו וידחה אבילות מעליו וינהוג שבעת ימי המשתה ברישא אלא כלומר אבילות נוהג ברישא וממילא מאחרים החופה עד אחר אבילות גם מה שסבר הרא"ש שלא תעשה עד אחר שלשים אם יש לו בנים גדולים לא כן דעת הרמב"ן אלא לאחר שבעה וכן כתב הרמב"ן ז"ל ולא מאחרין ליה כשאר נשואין כיון דטרוח ליה וקאי עליה וכן הטור הביא דעת הרמב"ן אחר דעת אביו לפסק הלכה:

תו מסקינן בגמרא לא שנו שהתירו לדחות אבילות אלא שנתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור או בכפר אף שלא נתן מים על גבי בשר לפי שאין שם קונין אבל בכרך גדול אפילו נתן מים ע"ג בשר יש קונין הרבה ובכרך אמצעי בלא נתן מים על גבי בשר מיזדבן ואין דוחין אבילות ולפי שאין לעמוד מהו כרך גדול ובאיזהו ענין מתקלקל ואיכא פסידה או לא משום הכי אין נוהגים האידנא דין זה וכן כתב גדול הדור מהר"ר שלום מווינא אם לאו שמת אחד מן הקרובים אפילו אביה ואמה אחר החופה נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ קובע ונוהג ימי אבילות ואף דין זה נראה דווקא במקום שנוהגים שבעת ימי המשתה אבל במקום שלא נהגו בכך ופסק שמחת החתן עם השושבינים אחר יום או יומים מיד היכא שפסקו נוהג ימי אבילות וגו' אם מת לאחר שפסקו מלשמוח דנוהג כשאר אבל גם מה שכתבתי לעיל אם מת לה בתוך שלשים יום אין מונעין תכשיטין בתוך ז' לא נהגו כן אלא כל היכא שמתחלת לישב ז' ימי אבילות מונעין תכשיטין ממנה והולכות בבגדי חול אבל בגדי פשתן לבנים אין מונעים ממנה כדי שלא תנוול אם הוא בתוך שלשים לשמחתה ובארץ אשכנז נהגו באביה ואמה עד י"ב חודש לילך בבגדי חול ולימנוע תכשיטים ממנה ובשאר קרובים שלשים יום אף שאינו מן התלמוד ואין הכרע למנהג זה מ"מ אינו כ"כ להדיא נגד התלמוד אבל היכא שנשאת בתוך י"ב חודש פשיטא דאין מונעין ממנה בגדים ותכשיטין כל שלשים יום לנשואין ואין לחוש למנהגא דודאי דין התלמוד דאין מונעים כו' דוחה מנהגם שאין לו סעד ורמז כלל:

מסקינן בברייתא מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס ביום ג' ולא מיחו בידם חכמים משום שגזרו שמדות בתולה הנשאת ביום ד' תבעל להגמון תחילה ואיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ולא עבדי איסורא ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומשני כהנות דאסור אף באונס והקשה ר"ת הא היא מחויבת למסור עצמה להריגה דאמרינן בע"ז כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרוג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים ותירץ ר"ת דביאת גוי כביאת בהמה דרחמנא אפקריה לזרעי' ומשום הכי התיר בת ישראל שנשתמדה ונבעלת לגוי ושוב חזרה ונתגיירה עם הגוי והתירה לו דלא שייך לומר ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דביאת גוי כביאת בהמה וליתא לדבריו דלא אפקריה לזרעיה אלא לענין יחוס שזרעו חשוב כזרע בהמה אבל ביאתו הוי ביאה ושגגה גדולה שגג הא אמרינן בהדיא בסוטה מקנין על ידי גוי ולא ע"י בהמה והכא הכי פרישו ולידרוש להו דאונס שרי ולא תמסור עצמה להריגה אלא תהיה לפניו קרקע עולם ולא תעשה מעשה הא דאמרינן תיהרוג ואל תעבור היינו היכא שתעשה מעשה שתביא עליה או כה"ג וכל שכן הבועל שהוא עושה מעשה אפילו אנסוהו גוים והביאו על הערוה שהם עושים המעשה אפילו הכי היכא שיכול להשמט ממנה ע"י שימסור עצמו להריגה הרי הוא יהרוג ואל יעבור אם לאו שכבר נתקשה ותקפוהו גוים והדביקו על הערוה שאז הוא אונס גמור או כשיודע בעצמו שלא נתקשה כדפירשתי בפרק הבא על יבמתו סימן ג' וכן נמי גבי רציחה דמחויב למסור היינו שיעשה מעשה אבל אין אומרים לו הנח שנדרוך אותך על התינוק להתמעך כה"ג לא יהרוג אדרבה אמרינן מאי חזית דדם התינוק סומק טפי מדמו ואפילו בע"ז אינו מחויב למסור עצמו היכא שכפפו קומתו להשתחוות לע"ז מאחר שאינו עושה מעשה והראש מקיים פסק דר"ת להתיר אותה לגוי שנתגייר משום דלא אמרינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אלא היכא שלא היתה אסורה לו אלא ע"י ביאה זו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו לא קרינא ביה ונטמאה כו' ונהי דאסרה לבעל מ"מ לא נתוסף איסור לבועל בבעילה כיון דבלאו הכי אסורה לו וכן מוכח בסוף פרק ארוסה גבי מקנין ע"י גוי דפריך פשיטא מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה לו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו כו' כלומר חדא הא דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרינא ביה ונטמאה לבועל לאפוקי גוי דלא קרינא ביה ונטמאה לבועל כיון דבלאו הכי אסורה ליה לא קרינן ביה ונטמאה קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל קרינא ביה ונטמאה לבעל ע"כ וא"כ לפי דבריו היכא שזינתה עם בעל אחותה ואח"כ מת אחותה שרי לו ולא נהירא לי דלפי פרושו לא צריכה לקיים ונטמאה לבעל ולבועל א"כ הא דמסקינן לקמן בסוגיא דבת שבע היתה מותרת לדוד משום דאונס הוי ומה לי בכך וכי בעבור שאנסה תהא לו מותרת יותר א"כ חוטא נשכר אלא ע"כ טעמא מאחר דלא קרינא ביה ונטמאה לבעל לאוריה דאונס הוי שרי אף לבועל וכן כתבו התוס' בסוף ד' אחין ה"נ מאחר דלא קרינן ונטמאה לבועל שרי לבעל א"כ ולמה מקנין ע"י גוי אלא בוודאי קמ"ל דקאמר התם בסוטה ה"פ קמ"ל דשפיר קרוי זה ונטמאה לבועל אף דבלאו הכי אסורה לו ולא בעי קרא למעוטי אלא היכא דשרי לאחד שרי אף לשני שוב מצאתי שפסק הגאון אהרא"י שלא להתיר היכא שזינתה עם בעל אחותה כו' אלא שחילק מטעם אחר לאיסור ומ"מ נראה לקיים פסק רבינו תם כמו שכתב ר' יואל מפריז דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומעשה הראשון חלף והלך לו:

תוכן העניינים

ים של שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה