ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק ששה עשר · כב
דין דמעידין לאור הנר ולאור הלבנה ואפי' לא שמעו אלא קול אומר פלוני מת ולא מצאו שום אדם משיאין האש' והוא שראה בבוא' דבבואה וביארנו דהאידנא אין אנו בקיאין בבוא' דבבוא' ולא עבדינן עובדא ובארנו דדוקא בשדה או בעיר בבור או בחורב' הוא דחיישינן שמא, שד הוא צריך בבואה דבבואה אבל בעיר שלא בכור ושלא בחורב' אין צריך שום צל ודין קול הברה בעלמ' שיצא בעיר שמת פלוני ק אין משיאין אשתו:
מתני' מעידין לאו' הנר ולאור הלבנ' ומשיאין על פי בת קול א והאידנא לית' כלל לשמש בבת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירו והלכו והשיאו את אשתו ופריך תלמודא דילמא שד הוא אמר רב שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה ואינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה א"ר חנינא א"ל יוחנן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ודילמא צרה הואי תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין וי"מ הא ר' ישמעאל נמי בא לתרץ דלא ניחוש לשד הוא כמו דלא ניחוש לצרה וליתא דא"כ ה"ל למימר אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל כו' אלא דוקא אצרה קאי וכן פסק הטור וכן מוכח דעת הגאון שכתב האידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הילכך לא עבדינן בהו עובדא ע"כ פי' אין מתירין ואין אוסרין אם היו רואין בבואה דבבואה ומ"ה השמיט הרמב"ם דינים אלו שסבר כדעת הגאון ומ"מ כתבו התו' והרא"ש בשם הירושלמי דאין לחוש לשד אלא בשדו' או בבורות וחורבות אפי' בעיר וכן הא דאמרינן אל יתן אדם שלום לחבירו בלילה ג"כ כה"ג איירי ודין שאם מצאו בשטר כתב מת איש פלוני דפליגי ביה בירושלמי כתבתי בפרק ג' סי' י"ג (ודין מי שנשתתק וכתב שמת פלוני מקומו בריש פרק מי שאחזו כתב בתשובה הרמב"ן מה ששמעה שמת בעלה נראה שלא שמעה כן אפי' מעד א' אלא קול הברה בעלמ' שיוצא בעיר ואם הדבר כן אינה מותרת לינשא לאחר בקול וכ"כ בתרומ' הדשן סי' ס"ב: