אור ברסלב

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק ששה עשר

פרק חמשה עשר

א

דין האשה שהלך בעלה וצרתה למדינה הים ובאו ואמרו מת בעלך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע אם צרתה מעוברת או לא וגם לא תחלוץ לעולם ואם היתה אשה שכבר פסולה לכהונה חולצת אחר ט' אבל תוך ט' לא תחלוץ אפי' להנשא אחר ט' והצרה שבמדה"י תמתין צ' יום וחחלוץ או תתייבם וביארנו דאם יש לה בן במדה"י תנשא ולא חיישינן שמא מת ודין היתה לה חמותה במדה"י אינה חוששת שמא ילדה חמותה ואם יצאת מעוברת חוששין:

האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך לא תנש' ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרת' היתה לה חמות אינה חוששת יצתה מלאה חוששת ר"י אומר אינה חוששת ומפרש ר' חנינא בסוגיא ולא תנש' דקאמר במשנתינו לעולם קאמר עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט' ממ"נ ותנש' לשוק שאם ילדה זרע קיימ' חולצת בחנם וא"ל חלצה בדין משום דגזרינן שמא יהא ולד של קיימ' ויודע הדבר ונוצא זו החלוצה מותרת לכהן וצריכה הכרזה שלא היתה חלוצה מעיקר' ושמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והלכת' כר"ח דהכי נמי קיי"ל בפרק החולץ וכן פסקו כל המחברים (ואם היתה גרושה או חללה שכבר נפסלה לכהונה תחלוץ אח' ט' חדשים ממ"נ ותנשא אבל לא תחלוץ תוך ט' ותנש' אחר ט' שמא היתה צרתה מעוברת והפילה ולא הוי החליצה כלום דחליצת מעוברת לא הוי חליצה וכתב הרמב"ם וזו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין צ' יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתייבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה) ופריך תלמוד' מה היא צרתה דקאמר הא קמ"ל דלצרה אחריתי לא חיישינן פירש רש"י אם באו עדים והעידו שאין מעוברת אין חוששין שמא נש' אחרת ומותרת ליבם ויש רוצין לדקדק מפירושו דדווקא בכה"ג הוא דאין חוששין מאחר שיש לו אשה א"כ מן הסתם לא נש' אשה על אשה אבל הלך בלא צרה חיישינן מאחר שאסור לו להיות בלי אשה דהא אפי' חכמי ישראל הראשוני' היו מזמינים להם נשים כשהיו בדרך ואמרי מאן איכא ליומא כדאית' בפרק החולץ וא"כ אמרינן בודאי נש' ואיכא למיחש שמא הוליד עמה ולא נהיר' דדווקא היא צרתה קאמר דחוששין הא לצרה אחריתי בשום עניין לא חוששין ואדרבה נר' דעיקר מיעוט' דמתניתין לא בא אלא אכה"ג שהלך בלא צרה דלא חיישינן אצרה אחריתי דאי כשהלך עם צרתה פשיטא דלא חיישינן אצרה אחריתי. וכתב הרמב"ם ה"ה אם יש לה בן במדה"י דתנש' ולא חיישינן שמא מת הבן אלא הוא בחזקת חי דלשמא מת לא חיישינן כדאיתא בפרק כל הגט:

ב

דין דלא חיישינן למיעוטא ומפני זה אין בודקין י"ח טריפות וסמכינן ארובה ומ"מ הלכתא כסתם מתניתין דהכא מטעם המבואר בסוף דברינו:

לא תנשא ולא תתייבם בשלמא יבומי לא דדלמא מיעברה וקא פגע באשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים שמתעברות ויולדות לימא ר"מ היא דחייש למיעוטא דאמרינן קטן וקטנה חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצא פוגעין ומסיק מחוורתא מתניתין ר"מ ופריך במאי אוקימתא כר"מ אימא סיפא היה לה חמותה אינה חוששת ואמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וסתם היולדת מחצה זכרים ומחצה נקיבות סמוך מיעוט דמפילות למחצה נקיבות וה"ל זכרים מיעוט וליחוש כו' עד אלא אמר רבא רישא הוי חזקה ליבום ורובא לשוק ורובא עדיף מחזקה סמוך מיעוט דמפלת לחזקה וה"ל פלגא סיפא חזקה לשוק ורוב לשוק וה"ל זכרים מיעוט' דמיעוטא ומיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ וכתבו התוספת והרא"ש אף דבגמרא מוקי מתניתין כר"מ מיהו אנו לא קיי"ל הכי ולא חיישינן למיעוטא מדאמר בפ"ק דחולין ור"מ היכא אכיל בישרא משמע דלדידן ניחא דאין אנו חוששין למיעוטא וגם אנו אין בודקין כל י"ח טריפות וסמכינין ארובה ולפי זה לא הוי הלכת' כהך מתניתין דחוששין למיעוט' ובסיפא גבי יוצאת מלאה דחוששין לת"ק היינו משום דחיישינן חד' למיעוט' מאחר דליכא כאן חזקת שוק שהרי היא מעוברת ורישא נמי דלא תינשא כו' הוא משום דחיישינן למיעוט' והא דקאמר סמוך מיעוטא דמופילו' כו' לא משום דבעי חזקה בהדי מיעוט אלא לאפוקי אם היה החזקה מסייעתו לרוב דאז הוי המיעוט מיעוט דמיעוטא כן פי' התו' להדיא ותימא על הרמב"ם שפסק ממש כהאי מתניתי' וא"ל הרמב"ם לא חש לראיית' ואף ששואל התלמוד ור"מ היכא אכיל בישרא אפ"ה לא חש ותפס כותיה שהרי בפרק גיד הנשה גבי בשר שנתעלם מן העין ורב היכא אכיל בישרא חולק הוא ותפיס כוותיה דרב וכן דעת הרי"ף אכן הרמב"ם פסק להדיא דלא כר"מ דחייש למיעוטא גבי קטן וקטנה דמייבמין וכן גבי גבינות ומורייס בפרק אין מעמידין פסק כחכמי' דלא חייש למיעוטא ולשם בפי' המשנה כתב להדיא דלא קיי"ל כר"מ וצ"ל שהרמב"ם סבר שרבא פליג אהא דלעיל דקאמר מחוורתא כר"מ ומוקי מתניתין אליבא דכ"ע ורישא דהלכה צרתה כו' משום דסמיך מיעוט דמפלת לחזקת שוק שהיתה עומדת בתחלה וה"ל מחצה על מחצה ואתי אפילו רבנן ובסיפא דחמותה כו' אתי אפילו כר"מ דמודה במיעוט דמיעוט ומה שסבר הת"ק ביוצא מלאה כו' דחוששין ולא תנשא אף ע"ג דזכרים ה"ל מיעוט' שהרי אין כאן חזקת יבום ביצאה מלאה היינו משום דמיעוט כה"ג שהריעותא הוא לפנינו שהרי היא מעוברת ושמא תלד זכר ואיך תנשא עד שתדע מה ילדה ואמת שהדבר מסתבר לחוש למיעוטא כה"ג בפרט מאחר שיצאה מליאה מלפנינו וזהו נמי סברת הרי"ף שהביאו המשנה כצורתה אלמא שפסק הלכה כת"ק דר' יהושע וכסתם מתניתי' וראייה לדברי מדפריך בתחלת סוגיא לימא מתנית' ר"מ היא כו' ודחי ליה בתחלת הסוגיא כו' ואיך לא אסיק אדעתיה סיפא דחמותה יוצאה מלאה כו' דחייש להדי' למיעוט ואף אח"כ דמסיק מחוורתא כר"מ ופריך לה מחמותה כו' דלא חיישינן למיעוט והלא מסיפא מיצאה מלאה ומוכיח להדיא איפכא דחוששין למיעוט אלא ודאי כדפרישי' דאין ראייה מחמותה מלאה דחוששין למיעוט וכן נר' דברי הרמב"ם עיקר אכן הטור שפסק נמי כן ולא הזכיר דברי אביו הרא"ש כמדומה שלא הרגיש בזה.

ג

דין הלוקח בהמה מניקה מן העכו"ם ואין הולד כרוך אחריה מן הדין החלב לבד פוטר אלא שנהגו להחמיר ומ"מ כל ספיקא שיבא בזו מקילין ביה וכן אם מצטרף איזה היתר אחר עמו אע"פ שאין מספיק אותו ההיתר בלבד מספיק כאן

פסק לפי מה דק"ל דלא חיישינן למיעוט' לחוד בלי חזקה המצטרפ' עמו א"כ הא דפסקינן בפ' הלוקח כה"ג הלכתא כרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן עכו"ם אין חוששין דשמא בנה של אחרת הוא משום דלא מרחמ' ליה אלא א"כ ילדה דמשמע בלא בנה כרוך אחריה אלא חולב' לבד אינו פוטר ובריש האי פירקא אמרינן התם דמ"ש חלב אינו פוטר משום דחייש למיעוטא והא ק"ל דלא חיישינן למיעוטא ומתוך זה דחק ר"ת לומר דחלב אינו פוטר משום דמסייע ליה חזקת בהמה דאוקימנא אחזקת' שלא ילדה והוי כפלג' ופלגא וקשה אדרב' נימא העמד ולד על חזקתו שיהא חולין כמו שהיה במעי אמו ועוד א"כ מאי פריך בההיא פירקא על ר' יהושע דאמר חלב אינו פוטר אלמא דלא חייש למיעוט' מהא דקאמר במתני' גבי חמות' שאפי' יוצאת מלאה אין חוששין לה אלמ' לא חייש למיעוט' דזכרים עד דאפיך ליה ר' יהושע ומאי קשה ליה דילמא בחלב משום הכי ס"ל דאינו משום דמסייע ליה חזקה אבל גבי חמות' מלאה ליכא שום חזקה דמסייע למיעוט ואף שכבר כתבנו דמאחר דכבר מלאה בא לפנינו עדיף משאר מיעוט היינו דס"ל לת"ק הך סברא הוא אבל ר' יהושע לא ס"ל הך סברא אלא כל היכא דליכא חזקה דמסייע למיעוט לא חייש ותדע הא ברישא דהלכה צרת' לא פליג ר' יהושע והיינו משום דאיכא חזקה דמסייע למיעוט' ומודה ביה וא"כ מאי פריך מחלב אלא ודאי דקים ליה לתלמודא דחלב אינו אלא מיעוט' וליכא חזקה גבי דמסייע ומ"ה מאחר דק"ל דלא חוששין למיעו' החלב שפיר פוטר וכן פוסק הרמב"ם והרא"ש וכן דעת התו' ורוב המחברים אלא הא"ז שפסק כר"ת וכתב המרא"י דאין להקל שכבר נהגו בכל אשכנז להחמיר א"ל שבנה ג"כ כרוך אחריה כי נמצא כתו' בשם מהר"ם שהמנהג להחמיר ואומר אני אף שלא אבא להסתיר המנהג אכן אם יצטרף היתר אחר עמו אפי' שאינו מספיק במקום אחר יספיק כאן וגם כל ספיקא שבא לידי אומר ספיק' לקולא שהרי מן הדין אין אנו צריכים לחוש כלל למיעוט דחולב' כאשר פרשתי ושאר חידושי' אלו אכתוב בעז"ה במסכת בכורות:

ד

דין ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעל של זו וזו אסורה מפני בעל של זו לזו עדים ולזו אין עדים אותה שיש לה עדים אסו' ואותה שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים אותה שיש לה בנים מותרת ושאין לה בנים אסורה לזו עדים ובנים ולזו אין לה לא עדים ולא בנים שתיהן מותרת נתייבמו ליבמין שבכאן ומתו אסורות להנשא זו מפני בעל של זו וזו מפני בעל של זו ואם הניחו בנים או שגירשום היבמים מותרות לזר:

מתני' שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומר' מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו לפי שאין אשה נאמנת לומר מת בעלה שתנשא יבמתה לשוק על פיה לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין לה בנים את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה ובברייתא מוסיף לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות:

נתייבמו ליבמין שהיו בכאן לפי שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותתייבם ואח"כ מתו היבמין אסורה להנש' זו מפני בעלה של זו וזו מפני בעלה של זו ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם ואין הלכה כר' אליעזר לגבי ת"ק וכתב הרמב"ם נתייבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר עכ"ל וכן אם מתו הייבמין והיו להם בנים מותרות לזר ולא אסרו כאן אלא כשמתו בלא בנים שאז כל אחת צריכה לעדותם חברתה וכן כתב המגיד משנה וכן דייק לשון רש"י ז"ל:

ה

דין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ופדחת אע"פ שכל הגוף שלם ודוקא בתוך ג' ימים ואחר ג' ימים אין מעידין אפילו אינו נחבל בפניו ואפילו הוא שלם וביארנו דאין מעידין אסימניו שבכליו וגופו ואם יש סימני' מובהקים אגופו מעידים ואם נמצא הרוג ומכירין אותו בטביעת עין ואין ידוע מתי נהרג תולין לומר תוך ג' נהרג והיכא דיצא קול איש פלוני מת ולאחר ג' ימים מצאו מת והכירו שהוא אותו פלוני משיאין אשתו:

מתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פי שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידין בו אלא עד שתצא נפשו אפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו. אין מעידין בו אלא עד ג' ימים ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין ותני בברייתא פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם וכתב ר"ת בספר הישר הא דאמרינן אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' היינו כשאין שם אלא הראש אז אין יכול להכירו בטביעת עין א"ל שיהא כל הפרצוף עם החוטם אבל אם כל הגוף שלם אפילו אם אין פדחת וחוטם יכול להכירו בטביעת עין או סימנים מובהקים שהיה בגופו ואפילו לאחר כמה ימים והיכא שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו בטביעת עין של גופו וצורתו כי צורתו אינו משתנה כל כך ונר' לעינים שמכירין אדם מת בטביעות עין אחר כמה ימים ואף שאין להעד עליו אלא תוך ג' ימים אם נמצא הרוג שמכירין אותו בטביעות עין ואין ידוע מתי נהרג תולין לומר שהוא בתוך ג' ימים בשיטה זו כתבו התוספת והרא"ש והטור פסק נמי כר"ת אלא שלא כתב לסמוך על הטביעו' עין וסימנים כו' אחר ג' ימים אלא היכא שאינו נחבל בפניו שיכולין להכירו בטביעות עין שבגופו וצורתו והיינו תפס הדבר פשוט שכתבו אבל כל רבותי' שבספרד חולקין וז"ל נימוקי יוסף על דברי התוספות שכתבו ר"ת ואין זה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א דהא מתניתין סתמא קתני ואפילו כל הגוף שלם ולא עוד כיון דקתני בסיפא אפילו יש סימנים בגופו כו' משמע אף על פי שגופו שלם ויש בו סימנים אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהא ראיה סימנים מובהקים בגופו מעידין עליו בכל מקום שבגופו דהא פליגי בסוגיא אי סומא הוי סימן מובהק ונראה דבריהם דבמת שנשתנה כל שעה אין שייך לומר שיהא ניכר על בוריו בטביעת עין א"ל שיהא שלם ראשו וכל גופו ולא נחבל בפניו כלל כה"ג דוק' איכא למיסמך אנשי' כשרים ונבונים שמכירין בטביע' עין וכל זאת בתוך ג' ימי' הוא אבל אח' ודאי משתנ' ואינו ניכר על בוריו למסמך עליו אפי' הוא שלם ואף שהם כתבו שדבר פשוט הוא בעיניהם בעיני אינה פשיטא כלל אלא רחוקה היא דהא סתמא קתני אין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ותו הא קאמרי' לעיל בפרק האשה שלום סימ' ז' דבעינן דאפקי' לן לקמן וחזנהו לאלתר וסתמא איירי אפילו היו שלימים בגופו ועוד יש ראייה ברורה מדאבעיא לן לקמן בגמר' רבי יהוד' בן בבא אי לקולא פליג אי לחומרא ובא למיפשט מההוא דטבע בדגלת ואנסבו לאנתתי' לבתר ה' יומי ואמרינן ואי אמרת רבי יהודה לחומרא פליג האי דאכשרה להך איתתא כמאן עביד ואם איתא מאי קושי' דהתם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוה ודילמ' כשהכירוהו בפרצוף פניו ובגופו אלא ודאי משמע דבין נחבל בין שלם אמרי רבנן דדוקא עד שלשה ימים ותו לא וכן כתב בנימוקי יוסף בשם אותם הגאונים הנ"ל ומה שדחה במרדכי קושיא זו דקים ליה לתלמודא דהאי עובדא לא הוה אלא כעין מתניתין שלא היה אלא פרצוף פנים עם החוטם ותו לא אין זה אלא דברי נביאות דמנלן כל זאת ועוד הא מוקי תלמודא הך עובדא בדליכא מכה ומשמע כפשוטו דליכא מכה כל עיקר גם מה שכתבו שאם נמצא הרוג ואינו ידוע אם בתוך ג' להריגתו או לא דתולין להקל לומר שהוא בתוך ג' ימים והרשב"א מסופק בדבר מפני שלישנא דמתניתין לפי גירסתנו אין מעידין עליו אלא עד שלשה משמע לחומרא אכן הריטב"א כתב דמסתבר לקולא כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים לא חיישינן לשמא נתפח שהיא חששא דרבנן וספיקא לקולא וכן עיקר וכתב הרא"ה לפי דברי התוס' היכא שיצא קול איש פלוני מת ולאחר ג' ימים מצאו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו בסימניו בטביעות עיני' שיכולין להעיד עליו לאשתו ותנשא על פיהם ממ"נ אם הקול היה אמת א"כ אין לנו צריכין לעדות אחרת ואם הקול אינו אמת א"כ דנינן להקל שהוא בתוך ג' ע"כ ודברים כזו אינם צריכין חיזוק ועיקר דין נטבע במים ואשתהי אכתוב לקמן סימ' ט':

כתב הר"ן בתשובה שנשאל על מימון מאלקי שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא עכו"ם ואמ' מל"ת כי הוא ראה מימון מאלקי והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו עם חוטמו וגם סימן שהיה בראשו וסימן אחר וצלקת שהיה בזרועו ושאלוהו כמה ימים יש מן הטביעה עד שראהו ואמר כמו ששה שבתות עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ליבשה ואומר שדבר זה שאל לצופה המגדל ואמר לו כמו ששה ימים והשיב שכיון שלא העיד דחזייה בשעתיה אין להתיר אשה זו. ואפילו לפי מה שכתבו התוספ' דיכול להיות דהיכא דאין ידוע מתי נהרג אין תולין אלא בתוך ג' ימים מסתברא לי שאינו עניין לנדון זה דכיון שאין שיעורו אלא שעה אחת אין לתלות ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראהו שיותר מצוי ששהא יותר משעה אחת ועוד שאפילו נקל לומר דתליא לקולא ואמרינן דלמא בשעתיה חזייה עדיין אין להתיר אשה זו שהרי עכום זה אומ' שצופה המגדל הגיד לו כמו ששה ימי' עברו שפלטוהו המים ומה שנסתפקתם לומר שאולי אין לחוש לדברי הצופה הוי דעכו"ם אינו בן עדות כלל ואפי' במלתא אין בזה מקום לספק כלל דל"מ הכא דאין עכו"ם זה מכחישו לצופה המגדל אלא אפילו היה מכחישו ואמר שלא לאלתר פלטם המים אכתי לא תנשא דה"ל כאותו ששנינו אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זה לא תנשא עכ"ל. ונראה מדבריו דהני סימני שאמר העכו"ם לא חשיבי סימני' מובהקים דא"כ היה לו להתיר אע"פ דאישתהי:

ו

דין דסימנים ורשומים שבגופו לא חשיבי סימנים מובהקים:

ת"ר אין מעידין על השומא ר' אליעזר אומר מעידין אמר רבא דכולי עלמא סברי סיצנים דרבנן ולא סמכינן עלה ופליגי אי שומא סימן מובהק או לא והלכתא כתוספת דשומא אינה סימן מובהק לפי שהיא עשויה להשתנות ולא אסתם סימנים שבגופו וכן אסימנים שבכליו אפילו הן מובהקים דחיישינן לשאלה והיכי שנמצא הרוג ואין לו סימנים מובהקים אלא סימנים בעלמא בגופו כי אינו שלם ונמצא ג"כ סימנים בכליו מצטרפין יחד ואף שכמה גדולים חילקו בדבר אכן ע הרבה שהתירו ומהר"ן מאיגרא היה מן המתירין להביא ראיי' מספ' אח' שהיה בידו ושם הספר היה מתית וכתוב באותו ספר היכי דאיכא סימן בגופו וגם יש סימן בכליו מצטרפין יחד והוי כמו סימן מובהק ע"כ ומהרי"ו הביא דבריו וכן יראה לסמוך על הגדול מאחר שספרו היה בידו וגם הדברים מראים פנים להלכה שהרי מה שאין אנו סומכין על סימני כליו משום דחיישינן לשאלה ומאחר דחששה רחוקה היא קצת א"כ כדי הסימנים שבגופו לסמוך עליהן בצירוף בשעת הדחק ומשום עגונא:

אף שמהרא"י בכתבי' פקפק בדבר והא דחיישינן לשאלה לעניין איסור אבל לעניין ממון סמכינן אסימנים ולא חיישינן לשאלה כאשר כתבתי בפ"ק דב"מ סימן ס"ה:

ז

דין דאם ראוהו מגוייד אפילו מן הסתם אין מעידין עליו אלא אם כן ידוע בוודאי שמגוייד בחרב אבל מן הסתם אמרי שמא בסכין מלובנ' גיידו או שכווהו באופן שיכול להתרפאות ולחיות:

פיסקא ואפילו ראוהו מגוייד כו' למימרא דמגויד חי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגויד ואפילו גוסס טמוייא לא מטמא הא מחיי לא חיי ומשמע שימות לאלתר דומיא דגוסס אמר אביי לא קשיא הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן דתניא מעידין על המגויד ואין מעידין על הצלוב ר"ש בן אלעזר אומר אף על המגויד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולהחיות ומי מצית לאוקמי כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששילשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכובה ולמעל' תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנש' שאני מיא דמרזי מכה כו' והאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא טעייא דשקיל ספסיר וגיידא לגמלא ולא אפסיקתי' לנערותי' אמר אביי האי כחישה הוי רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל. והלכה כרבא ולפי זה מעידין על המגויד א"ל שראוהו שגיידו אותו בסכין מלובנת או שכווהו בודאי אח"כ אבל סתמא (כתב) מעידין עליו ולא אמרינן מפני שיכול לכוות ולחיות דהלכת' כרבנן וכן פסק הרמ"ה אכן נ"ל דהרי"ף והרא"ש שלא הביאו כל זה אלא הניחו המשנה דאין מעידין על המגוייד כצורתה דהיינו אפילו מן הסתם אין מעידין עליו וכן איתא בירושלמי אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת וחיה וטעם יפה לדבר דסתם מגוייד הוא בדיני מלכות ועל הרוב עושין תחבולות שיחיה המגויד כך ימים ושנים מחוסר באיברים כדי שיהיה למופת ואימות דמלכות הוא וכן היה בימיהם משום הכי אפי' על הסתם אין מעידין (דרוב אין מעידין) דרוב המגוידים כך הוא ומשום הכי קתני במתניתין לישנא דמגויד אבל הוא מגויד בחרב מעידין עליו שימות בודאי מהר אבל הוא חביל אפילו בפצעים רבים במקום שעושה טריפה אין מעידין עליו וכמו שאפרש לקמן ואינו דומה למגויד והא דמן הארכובה ולמעלה תנשא בודאי שיערו חכמים שימות מהר ובפרט ע"י מים דמרזו מכה וכל הני שאין מעידין עליו להשיא את אשתו לאו דוקא שמחזיקין אותו בחזקת חי אלא נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכמו שאיתא בירושלמי בפר' כל הגט שכתב שהוסיפו אותו שגוררת חיה וששוטפו נהר ושנפל עליו מפולת שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ושם בפ' כל הגט כתבתי כל הנפקות' בחומרי מתים:

ח

דין אם ראוהו שהחיה אוכלתו ממקום שנפשו יוצאה בו כגון לב או מוח או בני מעיים מעידין עליו וכן אם שחטו בו שנים או רוב שנים מעידין עליו וביארנו דשאר מכות ופצעים רבים אפי' במקום שעושה אותו טריפה אין מעידין עליו:

פיסקא והחיה אוכלת כו' אמר רב יהודא א' שמואל לא שנא אלא ממקום שאין נפשו יוצאת אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין ואמר רב יהודא אמר שמואל שחט בו ב' סימנים או רוב שניים וברח מעידין עליו ותנש' אשתו והא דאמר שחט בו ב' סימנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו היינו משום דאמרינן חי הוא וסופו למות ונראה בעיני מדקאמר שחט בו רוב שניים משמע דוקא מכה שימות מהרה אבל שאר מכות ופצעים רבים אפילו במקום שעושים אותו טריפה אינן מעידין עליו וכן פסק הטור להדיא ולא כדעת הרמב"ן וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב שחטו בו שני סימנים או רובן אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו ראהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו ה"ז מעיד עליו שמת ע"כ והיינו כדקתני במתניתין סתמא שאפילו ראהו מגויד כו' שאין מעידין עליו (וכמו שפירשתי דברי הרי"ף והרא"ש והמגיד משנה שמתמיה על הרמב"ם שהשמיט דין מגויד נר' דאין זו תמיה כי מה שכתב הרמב"ם אע"פ שדקרוהו כו' הוא דין מגויד וק"ל):

ט

דין דבטבע במים אפילו שהה יותר מי' ימים אינו משתנה ומעידים עליו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים תוך שעה וגם שאין בו מכה אבל אם יש בו מכה או שלא ראהו אלא אחר שעה אחר עלייתו ממים אין מעידין עליו אפילו לא ידעינן בודאי שתפח ואם נשאת תצא ובניה בחזקת ממזרים וביארנו דאפילו תוך ג' ימים אם העלוהו ואשתהי שעה חיישינן שמא תפח:

הא דאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים מוכח בסוגיא דה"מ ביבשה אבל במים אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה דכל היכי דליכא מכה מיא מצמת צמותי לגופ' שלא ישתנה כדאמר בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשיבסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינ' בתר ה' יומי וה"ה יותר ובירושלמי איתא מעשה שלאחר י"ז ימים במים התירו והכא בגמרא דילן מעשה שהיה כך היה וה"מ דחזו ליה בשעה דאסקוהו אבל אי שהה מיתפח תפח ואינו ניכר (וכתב הריב"ש היכא דאשתהי אם נשאת תצא והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזק' ממזרים ע"כ) ולאו דוקא לאלתר מן המים אלא שלא שהה ביבשה יותר משעה ואל תשגיח במה שכתב ברמב"ם י"ב שעות כי טעות הוא אלא שעה וכן משמע להדיא בפירש של מגיד משנה וכן בנימוקי יוסף להדיא ולישנא דתלמודא מסייע לן והוא דחזיוה בשעת כו' כלומר באותו שעה ולאו דווקא שבעינן שיתפח אלא כל ששהה ג' ימים במים ושהה אחר העלותו שעה חיישינן דתפח ונשתנה ואין מכירין בו שנתפח כבר וזו המחוור בעיני שעלה בלבי מדעת המפרשים [ולא כהרמב"ם שכתב דווקא לשון ונתפח ש"מ אם לא נתפח אין חוששין אבל הרשב"א כתב שאין לשון הגמרא מורה כדבריו אלא אמרי שמא תפח וכתבו הרמב"ן והרשב"א שבדין זה אין הפרש בין תוך ג' לאחר ג' כיון שעמד במים אם העלוהו ואשתהי מיתפח תפח):

י

דין נפל במים שיש להם סוף ושהה שם כדי שתצא נפשו תנש' לכתחילה ואם שילשלוהו במים שאין להם סוף והעלוהו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה תנשא אבל נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מן הארכובה ולמעל' אין מעידין עליו אלא א"כ יש בו סי' מובהק וביארנו דמי שאבד זכרו אין אשתו נשאת ולא יתירוה אלא אחר י"ב חודש:

מתני' נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה א"ר מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימי' א"ר יוסי מעשה באחד בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולו ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא וכתב בנימוקי יוסף הא דאמרינן למעלה מן הארכובה תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגלו א"כ הא ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלה רגל אחד מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אלא א"כ יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח מעובדא דההוא חרוכ' בפרק האשה שלום ומההוא דכתב ר"ת דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרינן הני אחריני נינהו ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו או באחד מאיבריו אין לך סימן גדול מזה וזהו מה שכתב הרמב"ם שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלה אבר אחד ממנו שמשיאין את אשתו ומדקאמר אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו ע"כ ודברי' של טעם הם (כתב בהגהות מרדכי דכתובות נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה. כתב הר"ש בר צמח מי שאבד זכרו אין אשתו נשאת):

יא

דין אם נפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה לכתחילה ואם נשאת לא תצא והרב המורה להתיר לכתחלה בזה וכיוצא בזה בכל דבר שאם נשאת לא תצא מנדין אותו אם לא שהתיר בטעות וביארנו שצריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו אם נשאת תצא וספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת חיים ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וביארנו שהרב המוחזק להוראה אפילו טעה בדבר איסור ערוה כגון שאם התיר מים שאין להם סוף או כל כיוצא בזה שבדיעבד מותר אין מנדין אותו ולא מכלימין אותו והרי הוא בחזקת כשרות:

נפל למים בין שיש להם סוף ובין שאין להם סוף אשתו אסורה דברי ר' מאיר וחכ"א מים שאין להם סוף אשתו אסורה ומים שיש להם סוף אשתו מותרת וה"ד מים שיש להם סוף כל שעומד ורואה מד' רוחותיו דאי איתא דסליק מיחזו הוי חזי וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והלכתא כחכמים ומאן דמורה במים שאין להם סוף שאשתו מותרת בר שמתא הוא וכדאמרינן ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי ואנסבי רב שילא לדביתהו וא"ל רב לשמואל תא לשמתיה א"ל נשלחו ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמי דסמקי מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף שלח להו מים שאין להם סוף ומ"ט עביד מר הכי מטעא טעינא אנא סברי כיון דקוו וקיימו כמים שיש להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוה קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און פירש שלא נדהו קרי רב עליה דשמואל ותשועה ברוב יועץ. ואני אומר שמוכח מזה מי שהוחזק להוראה אפילו טעה בדבר באיסורי דערוה לא זו שאין מנדין אותו אלא אין מורידין אותו ואין מכלימין אותו והרי הוא בכשרות הראשונה שהרי שמחו על ככה שלא עשו לו שום נזיפה ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ"ה בכל מה שאמרו אין מעידין המורה בהן להתיר מנדין אותו אפילו היכא שאמרו שאם נשאת לא תצא עכ"ל ודוקא לכתחלה הוא דאין מתירין במים שאין להם סוף אבל אי נשאת על פי חכם לא תצא כדמסקינן לקמן ההוא דהוי קאמר ואזל מאן איכא בי חסא מן איכ' בי חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא מדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא א"ל ולא מידי אמר רב אשי ש"מ הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחלה אבל אינסיבא לא מפקינן לה מיניה וא"ד אסבה רב נחמן לדביתהו ואמר חסה גברא רבה הוא אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתיה ולא היא לא שנא גברא רבה ול"ש גברא דלא רבה דיעבד אין לכתחלה לא כתב הרמב"ן בתשובה שצריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ושמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שראה שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קורין לדברים אלו טביעה ואין מדקדקין בין שנשברה במקום רחוק מאוד מן העיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה בין שראוהו טובע ממש וכסהו המים ושהו עליו ויש הפרש גדול בין זה לזה אפילו במים שאין להם סוף כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת בדיעבד לא תצא כמו שאמרו בסוף יבמות ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצל על גבי עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדאית' בפר' כל הגט עכ"ל:

יב

דין נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה לעולם אפילו יש חזקות מוכיחות שנטבע והרב המורה להתיר אפילו בזמן מרובה מאוד הוא בר שמתא ודין דאם נשאת גובה כתובתה:

פסקא בתשובה הר"ר אליעזר מוורדי"ן דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמר אסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר וכן נראה שתלו רבותינו עליהם השלום על חכמי הדור ויראי שמים שיתבוננו וישכילו על ענין המאורע באדם והאריך מאוד למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ארבעה שנים כי נטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים וכן כתב רבינו אברהם בר משה שכל מה שהורגלו העולם לפרש דאסורה לעולם נראה משום דסתמא קאמר אסורה ולא יהיב קצבה לדבר ועל זה המשמעות יש לתמוה דהא דרב אשי הוא ס"ד למימר צורבא מדרבנן אפילו במים שאין להם סוף מותרת דאי איתא דסליק קלא אית ליה א"כ לדברי המפרש אסורה לעולם ואזלינן בתר סתמא דקתני אסורה סתמא א"כ צורבא מדרבנן למה לא נתנו שיעור מתי מותרת שהרי זה יהיה כמי שנתת דבריך לשיעורין דשמא הרחיק מהלך יום או יומים ויצא הרי צריכה להמתין עד שיבא שום אדם ויגיד אין נעשה דבר וכמו שזה הדבר דצורבא מדרבנן סמכן באומדן דעתא אע"פ שאין זה הדבר מפורש סמכו באמדן דעתא כמו כן יש לומר דאפילו היכי דליכא צורבא מדרבנן סמכו אאומדן דעת' ומיהו הר"ר אברהם כתב דקשה בעיניו להתיר וכן נראה לר' ברוך וכן כתב ראבי"ה דחזינין קמן דראוי לשמתא המתיר לכתחילה כעובדא דרב שילא ולא קבעי חכמי' זמן לדבר ואין בידינו לבדות מלבינו דברים בלא ראייה לתת אמתלאות כי במקום שרצו חכמים להתיר פירשו הדברים כגון עד מפי עד ומסיח לפי תומו ופסול עדות ורבות כאלה ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כגון במים שאין להם סוף וכן בראוהו מגויד או צלוב והחיות אוכלת בו ולא אזלינן בתר אומדנ' דשכיחי ומה שלפעמים הקילו משום עגונ' מפרש בריש פרק יש בכור כי אקילו בסופה כו' ואע"ג דלא שנינו אסורה לעולם אורחא דתלמודא למיתני אסורה ואסור סתם פתרונו לעולם אך במקום שנהגו לשנות לעולם יש טעם בדבר כמו בריש יבמות עד סוף כל העולם ומופרש בריש גמרא משום דלצרור תרתי משמע ולא יותר וכן בתמורה ולד ולדות עד סוף כל העולם והמעט יורה על רובן ע"כ גם בעיני פשוט דאסיר' לעולם ולא חילקו חכמים בדבר והמותיר אפי' כה"ג וחולק על דברי רבותיו הוא בר שמתי' כתב הרשב"א בתשובה אם לא הית' ראויה להנשא לכתחילה אלא שאם נשאת לא תצא י"ל שאינ' גובה כתובת' שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר כל שאינה יכולה לינשא לכתחילה וי"ל דכל שאם נשאת לא תצא אף היא גובה כתובתה דשפיר קרינן ביה לכשתנשא לאחר שכבר נשאת ולא תצא וזה נ"ל יותר והיתום אינו יכול לירד לנכסים דאין היורשי' נכנסים לנחלה אלא ע"פי שנים עדים אבל אם היה האב חייב למלמד והיה דבר ברור שחייב לו ושלא פרע כגון שהיה תוך זמן בזה מגבין הא לאו הכי לא דמלוה ע"פ היא ואינו גובה בכי הא אפי' מן יורשים דשמא פרע האב עכ"ל וכתב המרדכי אם נפל למים שאין להם סוף ע"פ עדים נחתי יורשים לממון דגבי ממון אמרינן מיית וגבי איסור אחמור ולא דמי לאין האחי' נכנסים לנחלה על פיה לא ע"פ נחתי כ"א ע"פ המעידי' עכ"ל:

יג

דין נפל לגוב אריות אין מעידין עליו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ואם נפל לתוך כבשן אש העמוק ואינו יכול לעלות ממנו מעידין עליו אבל נפל למדורה של אש אין מעידין עליו אלא א"כ שהה עד שישרוף ואם נפל ליורה של יין ושמן ומים מרותחין מעידין עליו:

ת"ר ראוהו שנפל לגוב אריות אין מעידין עליו לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ר' יהודה בן בתירא אמר אף לחפירה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו דשמא חבר הוא ות"ק סבר אגב איצצא פי' שדוחקן וכשעמד עליהם חזקי' ליה משא"כ בגוב של אריות שרחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינן רעבים ואינם אוכלים אותו והלכתא כת"ק עוד ת"ר נפל לתוך כבשן של אש מעידין עליו ופי' בנימוקי יוסף לפי שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו אבל נפל לתוך הדליקה אינו יכול להעיד אלא א"כ שהה שם עד שנשרף ליורה מלאה יין ושמן שהוא מרותח מעידין עליו משום רב אחא אמרו של שמן מעידין עליו מפני שהוא מבעיר האש וא"כ כשנפל האדם לתוכו אף שנתזו השמן מן היורה מ"מ מבעירו יותר ואינו שובת רתיחת היורה של יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר ובהא נמי הלכה כת"ק ולא ק"ל בהא דירושלמי דאמר בכולן אין מעידין עליו דשמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה אלא תלמודא דידן עיקר דס"ל אין מזכירין מעשה נסים ומ"ה נמי מתירין מים שיש להם סוף כחכמים דפליגי על ר"מ שא"ל אין מזכירין מעשה נסים וכתב הרשב"א ונפל ליורה של מים לא הוזכר אם מעידין עליו ומדברי רש"י נראה שמעידין עליו וכן נראה בירושלמי דמים ויין האי חד דינא הוא עכ"ל:

יד

דין אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו ובין מתכוין להעיד או לא מתכוין ומסיחין לפי תומן והעכו"ם אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו ואם שמע מן התינוקות דרך סיפור מעשה כגון שאמרו הרי אנו באים מספוד ומלקבור את פלוני כך וכך ספדני' ורבנים היו הרי זה מעיד מפיהם. אבל קטנים המכוונים להעיד ואומרי' מת פלוני בן פלוני אין העדות כלום ואפי' יש לה כמה בנים תצא ואת המורה משמתין ואפילו להעיד בגדלן מה שראו בקוטנן והיכא שהקטן מסיח לפי תומו מת פלוני אם מעיד לאלתר אינו נאמן במסיח לפי תומו אלא אם כן הקדי' קצת סיפור דברים לפניו וביארנו דת"ה צריכין להיות מצויין אצל ההספד והקבורה:

מתניתין אפילו שמע מן הנשים ואמרו מת איש פלוני דיו ר' יהודה אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרות הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני בין שהוא מתכוין ובין שהוא אינו מתכוין ר' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ובעכו"ם אם היה מתכוון אין עדותו עדות ובכל הך מתניתין לית בה פלוגתא אלא הלכתא בכולהו ופריך תלמודא ודילמא לא אזלי התינוקות אמר רב יהודה אמר שמואל דקאמרי הרינו באי' מלספוד ומלקבור איש פלוני ופי' התוס' דמתניתין ה"ק הרי אנו הולכים לביתינו שבאנו מלספוד כו' ופריך דילמ' קמצא בעלמא שכיב להו פי' חגב או נמלה ואסיקוהו על שמיה ומשני דקאמרי כן וכן רבנן הוי התם וכן ספדינ' הוי התם מכאן יראה שדרך הת"ח להיו' מצוין אצל ההספד והקבורה שהרי קאמרינן וכן רבנן הוי התם וכן נאה להם א"ל מי שתורתו אומנתו והארכתי בזה בריש פרק ב' דכתובות ופסק הטור הא דבעי למימר הכי היינו כשאומרים באנו מן ההספד כו' כדאיתא במתני' אבל אמר להדיא פלוני בן פלוני מת בין מתכוין לעדות בין אינו מתכוין סומכי' עליה' ומשיאין את אשתו ע"כ וא"כ יראה מדבריו שמפרש הא דקתני במתניתין בין מתכוין כו' קאי על התנוקות וחלילה להתיר עדות הקטן שהוא בלי דעת וקל להתפתות שיכוין להעיד בדבר שבערוה והאיך עדותם עדות וכו' וכתב הרמב"ם הא דעד מפי עד כשר לעדות אשה ה"מ כששמע מבן דעת שמת פלוני כגון עבד ושפחה אבל אם שמע מפי שוטה או מפי קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מן התינוקות שהם אומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו וכך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהם ע"פ הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו עכ"ל. משמע להדיא דלא סמכינן כלל אקטן א"ל שיאמר אמתלא לדברו דרך סיפור מעשה ולא דרך עדות כלל וגם לשון המשנה מוכח שאינו כן דא"כ ה"ל למימר בין שהם דבריהם מתכוונים כו' מאחר שאתינוקות דלעיל קאי אלא מילתא באנפי נפשיה הוא דכל עד שהכשירו חכמים להעיד בעדות אשה הוא בין מתכוין בין אינן מתכוונים ור' יהודה מחלק אח"כ ואומר אעפ"י שכן הדין בכל העדים בין אנשים בין נשים בין קרובים אבל בעכו"ם אינו כן כו' אבל בתינוק פשיטא שאינו בכלל עדות אם לא שמכלל סיפור דבריהם נודע שמת פלוני זה וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל נאמנים דברי התינוק אצל רבי יהודה בשתי תנאים האחד שיאמרו הרי באנו מלספוד ומלקבור פלוני השני שישמעו אותם מסיחין בקצת עניינים מהסיפר שיאמרו כך וכך ספדנים היו שם והיה שם חכם פלוני ועשה חכם פלוני כך וכך כל כיוצא בזה ע"כ הרי לך בהדיא דאין מועיל דברי התינוק אלא בסיפור דברים כעניין המשנה ולא בע"א כלל וכן כתב מהרא"י בכתבי' סי' ר"ך ואומר אני שהמתיר האשה בעדות קטנים המכוונים להעיד ראוי לשמת' ואפילו יש לה כמה בנים תצא ולפי זה נרא' לכאורה דאפילו במסיח לפי תומו לא מהימן הקטן לומר שמת אלא בסיפור דברים ממש כעין המשנה שהענין תולה במעשה הקטן עצמו שלא כהא"ז שכתב בשם ראב"ן וז"ל קטן מסיח לפי תומו לאלתר כשר לעדות אשה וראבי"ה כתב דאפילו לאחר זמן סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסיח לפי תומו אבל במתכוין להעיד לא סמכינן עליה כלל אפילו להעיד בגודלן מה שראו בקטנן משא"כ בשאר מילי כו' עכ"ל ואין לי לפלוג על כל אלו בעלי הוראה אכן נראה דלא נקרא מל"ת גבי קטן אלא בהקדמה לו דבר קצת ולא שיאמר מבלי הקדמה וקישור פלוני מת אף שלקמן אפרש שדעתי נוטה להקל גבי עכו"ם מל"ת דאפילו כה"ג מהימן אמנם קטן שאין לו דעת צריך קישור דברים לכ"ע ודוקא שאינו אומר לאלתר אבל אם בא הקטן והגיד המאורע לאלתר בלי שיכון לעדות אז אפילו סתם מל"ת נאמן ובזה יהא הכרע בין דברי ראב"ן ובין דברי ראבי"ה דשפיר בעינן לאלתר במל"ת היכא שאומר סתמא פלוני מת אבל היכא דהוי העניין במל"ת ובהקדמת דברים אז מהימן אפילו לאחר זמן רק שלא יהא שם עניין שנוכל לומר שאומר בדדמי ואף שהרמב"ם כתב בספרו גבי תינוקות עכשיו באנו מלהספיד כו' הוא תפס לשון התו' דאיירי בלאלתר אבל לאו דוקא הוא אלא שעניין הסיפר איירי בלאלתר הרי עתה אנו הולכים לבתינו לפי שבאנו מן ההספד:

טו

דין אפילו שמע קול מקוננות שמזכירות בין המתים דיו וביארנו דיש למחות ביד אשה שנתעלם בעלה ואין עדות להתירה ויש אומדנו' שמת שלא תספידנו וכן יש למחות מלומר עליו השכבה וקדיש:

פסק מדקאמר במתניתין אפילו שמע מפי הנשים כו' ופירש רש"י שלא היו מתכוונת להעיד ומסיחות לפי תומן דיו ויכול לילך ולהעיד ולהשיא את אשתו ע"כ פי' לפירושו דמ"ה פי' כן דאי איירי שהעידו הנשי' להדיא שמת הא תנן במתניתין עד מפי עד כשר אפילו מפי עבד ושפחה אלא איירי שמסתפר דרך הנשים דרך סיפור בעלמ' לפי תומן ולא אמרינן דשמא הנשים במורך לבביה' ופחד עיניהם דרך שמיע' בעלמא מספרות כן אפילו אינו על בירור אמיתו וה"א דלא סגי עד שיאמרו בשורש הענין כגון באנו מן ההספד כו' שהוא דבר ברור מבלי שיפול בו ספיקא אפ"ה קמ"ל דמתניתין דסגי בהכי וכה"ג איתא בתוס' והמגיד משנה הביאה וז"ל אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו וכן כתב הרשב"א ז"ל עכ"ל. וכתב מהרר"י קארו ועל זה אני סומך למחות ביד אשה שמתעלם בעלה ואין עדות להתירה ויש אומדנות המוכיחות שמת שלא תספידנו כיון שאינה מותר להנשא ע"פ אות' האומדנות וכן אני מוחה מלומר עליו השכבה כדי שלא יבאו להשיא את אשתו וכיוצא בזה מצאתי לריב"ש בתשובה סימן קמ"ט על אשה שנתעלם בעלה ובא עד אחד ולא היה עדותו כדי להתירה ושמע שהיתה קוראת למקוננות לספוד על בעלה ולבכותו ושלח למבוררים למחות בידה וכן עשו ושמו בקנס עליה לבלתי עשו' עוד ואף היה מוחה שלא תלבש שחורים ע"כ ואני בחורפי ת"ל ג"כ כוונתי לזה ומחיתי שלא יאמרו הבני' קדיש על אביהם במעשה הדומה לזה:

טז

דין דלא מיקרי מל"ת א"ל כשקדם לו הסיפור לפניו או לאחריו כגון איש טוב היה כמה נאה וכל הדומה לזה והיכא שאומ' העכו"ם עש' דבר פלוני או אהרוג אותך כמו שהרגתי לפלוני אין משיאין אשתו דלמא אימת' קמכוין וביארנו דמסיח לפי תומו אינו נאמן אלא היכא דליכא חששא דשיקרא ויש לדיין לדקדק יפה וביארנו דמל"ת אינו צריך שיהיה בפני ב"ד אלא השומעי' דברי העכו"ם יבאו ויגידו לפני ב"ד וביארנו דעכו"ם מסיח לפי תומו אפי' במלחמה נאמן וביארנו דעכו"ם שאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן להכחיש עכו"ם אחד שהסיח לפי תומו:

פיסקא ובעכו"ם אם היה מתכוין כו' אלא בעכו"ם דעדותו עדות בלא מתכוין היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו ההוא דהוה קאמר ואזיל ווי ליה לפרשא זריזא דהוי בפומדיתא דשכיב ואנסבה רב יוסף לדביתהו והנה יש מפרשים שמעולם לא נקרא מסל"ת אלא כשקדם לו הסיפור כגון מאן איכ' בי חיואי כו' או סיפר לאחריו איש טוב היה והדומה לו וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור שכתבו כיצד מל"ת כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה או כמה טובות עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו לשם עדות כו' משמע שאם אמר פלוני מת לבדו אפילו בלא בפני ב"ד שיכול להיות שאינו מתכוין להעיד מ"מ אין עדותו עדות דאדרבה בעינן הוכחה שלא נתכוין להעיד וי"מ אפילו אמר מת לבדו סגי וקרוי מסל"ת ולא נקרא מתכוין להעיד אלא בבא לפני ב"ד ואמר פלוני מת אבל אם אמר פלוני בר פלוני מת או פלוני ממקום פלוני סגי וכן כתב מהרר"י קאר"ו בשם גדולים אשר היו אצלו ולפניו שכך התירו הלכה למעשה והר"ר דוד כהן בתשובתו בנה יסודו על דברי הר"ן שכתב בתשובה וז"ל ולעניין מה שאמרת כי עכו"ם שבא לפנינו ואמר מל"ת איש פלוני מת לבד אם נאמר שהוא מכוין להעיד כל זמן שלא יקדים דברים אחרים דומיא דמאן איכא ביה חיואי וחבל על פלוני ודומיהן אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שאומר מסל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר עניין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר ואינו נאמן וכו' עובדי דגמרא הכי איתינהו והכי מוכחא ע"כ והנני אומר שדעתי מסכמת לדעת הר"ן ואף שכתב החולקים או' שראיותיו חלושות דאפשר לומר בכולן מעשה שהיה כך היה כאן לא שייך למימר הכי מדקאמר תלמודא היכא משכחת ליה ומייתי הני עובדא משמע דווקא בכה"ג ועוד דאי כדבריהם דכל כה"ג הוי מסיח לפי תומו א"כ מאי שואל תלמו' אלא בעכו"ם דעדותו עדות היכא משכחת לה הלא בכל עניין עדותו עדות א"ל שמתכוון להתיר או להעיד בפני ב"ד אבל כל היכא דאינו מוכח שמתכוין להעיד עדותו עדות אלא בוודאי דס"ל דלעולם אין עדותו עדות עד שיהא מוכח שלא מתכוון להעיד א"כ פריך שפיר היכא משכחת לה ומשני בכה"ג שקדם לו הסיפור כדברי הר"ן וכן לאחריו כמו שכתב הרמב"ם והטור ועיקר. ומכל מקום לא באתי לחלוק על הגדולים במקום שנהגו היתר כגון גדולי סאליניקי שיש להן על מי שיסמכו אלא שאם מעשה בא לפני להתיר לא הייתי מתירו אפילו בכינוף חכמים גם לא הייתי חולק עליהם תו אמרינן ההוא עכו"ם דאמר ליה לבר ישראל קטיל אספסת' פי' שחת ושדי לחיות' בשבת ואי לא קטלינא לך כפלניא בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדרה בשבת ולא בשיל וקטלתיה שמע דביתהו אתי לקמיה דרבא פשיט לה מהא מתניתין עכו"ם שהיה מוכר פיר' בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן של עזיקא הן פי' בר של א"י וחייבן במעשר לא אמר כלום שלא נתכוון אלא להשביח מקחו וה"נ לא מתכוין זה עכו"ם אלא לאיים עליו שיעשה מלאכתו ואין מהימן כלל בין שישאל אותו היהודי המדבר עמו בין ששמע שני יהודי' שואלי' אחד לחבירו על יהודי אחד מה היה (חייב) לו והעכו"ם משיב שהוא מת או נהרג שאינו נקרא מסיח לפי תומו ולקמן גבי איה חברינו אאריך מזה אבל הר"ן הפריז על המידה וכתב אפילו במסיח לפי תומו בלי שאלה כלל מ"מ לא מהני א"ל שיקדים לו עניין וז"ל בתשובה ולעניין מה שאמרת כי עכו"ם שבא לפנינו ואמר מל"ת איש פלוני מת לבד אם נאמר שהוא מכוין להעיד כל זמן שלא יקדים דברים אחרים דומיא דמאן איכא בי חסא או חבל על פלוני ודומיהם אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שהוא אומר מל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו ואינו נאמן וכולהו עובדי דגמרא הכי אית להו והכי מוכחי עכ"ל אכן כל האחרונים הגדולים שהיו לפנינו חלקו עליו וכתבו שראייתו חלוש' דמעשה שהיה כך היה וכן חילוק מעט איכא בין מת בסת' או מאן איכא בי' חסא כו' וגם כל גדולי סאלינ"ק מקום גדולים תושיה התירו בכה"ג וכן חכמי א"י וגדולים הפוסקים להיתר בסתם מל"ת אפי' בלתי קדימה הלכה למעשה וכן נ"ל להיתר שהרי כל הפוסקים כתבו בסתמא מל"ת דמהימן וכן בדברי התלמוד ומאחר שאפי' בלא קדימה וסיפור דברים ג"כ נקרא מל"ת רק שהוא בלי שאלה א"כ למה נוציא אותו מן הכלל הא דמל"ת מהימן נראה דוקא היכא דישראל מהימן אבל היכא דישראל גופו לא מהימן משום דאיכא למימר בדדמי א"כ כ"ש דמל"ת אינו מהימן. וכן כתב רבינו ירוחם וכן כתב הר"ן בתשובה והבאתי לעיל בפרק האשה סימן ג' אכן במרדכי כתב ודוקא גבי ישראל אמרינן שמא העיד בדדמי ולא גבי עכו"ם מל"ת וז"ל וסברת הלב היא דלא שייכא אותה בעי' בעכו"ם שאינו נאמן אלא במל"ת דבשלמא ישראל המתכוין להתיר י"ל דבשע' מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמ' ודבר ההוה להיות אבל עכו"ם שמספר מעשה לפי תומו ולא שם כוונתו לשם אותו דבר אינו אומר אחר הנדמה כי אם כאשר ראה וכן הסכימו הר"ר נתן ורבי שמחה. והא לך הכלל דמל"ת לא מהני אלא שנוציא העכו"ם מחזקתו שהוא משקר להדיא אבל כל מה דאיכ' למיחש בעדו' ישראל איכא נמי למיחש לגביה וזהו פשוט ומצאתי כתוב בשם האחרונים כל היכא דעכו"ם אינו מסיח לפי תומו שאינו מהימן אינו מהימן אפילו להכחיש עכו"ם אחד שהסיח לפי תומו שאמר מת ונראה בעיני פשוט מאחר שהרי אין עכו"ם נאמן לא לאסור ולא להתיר א"ל במסיח לפי תומו א"כ איך יכחיש העד שהאמינו חכמים אפילו להתיר:

יז

דין דלא אמרינן להטיל אימה מכוון אלא כשניכר מתוך דבריו אבל עכו"ם שהלך בדרך עם יהודי ומספר לפי תומו אני הרגתי את פלוני לא אמרינן להטיל אימה קמכוין וביארנו דאותו היהודי ששמע יבא לב"ד ויעיד ויתירוה:

פסק נראה בעיני דלא אמרינן דעכו"ם להטיל אימה קמכוין אלא שמגלה כך בדבריו כעובד' דלעיל קטול לי אספסת' כו' אבל יהודי שהולך עם העכו"ם בדרך והעכו"ם מסיח לפי תומו דרך סיפור דברי' אני הרגתי את פלוני לא אמרינן שלהטיל אימה קמכוין וכן כתב מהר"ם בתשובה כדומה לזה וז"ל וליכא למיפסליה משום דאיכא למימר דמשקר והאי דקאמר הוא הרגו דילמא למירמא אימתא איהודים אחרי' הוא דקא' הכי כדאשכחנ' בההו' עכום דא' לישראל שקול אספסת' ושדי לחיותי בשבת ואי לא קטלינ' לך כפלוני ישראל דאמרי ליה בשיל קדר' בשבת' ולא בשיל וקטלתי' ומסקינן דלא מהימן משום דלמירמא אימתא אהאי ישראל הוא דקעבד לא דמי דשאני התם דמוכח' מילתא מתוך דבריו דלמירמא אימת' הוא דקעבד דא"ל להאי ישראל שקול אספסתא בשבתא ולשדייה לחיות' אבל הכא דלא מוכחא מילתא מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא לבתר הכי דלמירמא אימתא קא עביד לא תלינן להחמיר ומהימן שאם באנו כך להחמיר היכי סמכינן על שום עדות עכו' מסיח לפי תומו נימא דילמא לא מת ולקלקל האשה הוא חפץ או מתכוין למצוא חן כדי שיטיבו לו האשה וקרוביה לאחר זמן אלא ודאי לא חיישינן למידי בכל מסיח לפי תומו היכא דלא מוכחא מתוך דבריו דמשקר ועוד האמר בפ' כל הגט מקומנטריסי' איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו וכו' עד דעבידי לאחזוקי שקרייהו משמע דרגילי בהכי העכו"ם לשקר ועבידי לאחזוקי שקרייהו אבל אי לא רגילי שאר עכו"ם בכך לאחזוקי שקרייהו לא הוי תלינן לומר דילמא האי עכו"ם דקא מסהיד עביד לאחזוקי שקריה אלמא דלא תלינן להחמיר אלא במילתא דמוכחא טובא ועוד מסתמא לא בחנם נקט בגמרא ההוא עכו"ם דא"ל שקול אספסת' כו' עד ואי לא קטילנא לך דלא ה"ל למנקט אלא ההוא עכו"ם דא"ל לישראל קטלתי לפלניא אלא ש"מ בכה"ג דוקא לא מהימן דמוכחא מילתא כדפרי' ולא מסתבר כלל למימר דליכא לפלוגי בין מוכחא ולא מוכחא ומעשה שהיה משתעי תלמודא כמו שהיה וכן משמע מתוך דברי רבי משה בר מיימון וז"ל בד"א שלא היה שם אמתלא בשיחת העכו"ם שמ' לא נתכון אלא לדבר אחר כגון שאמר לאחד עשה עמי כך וכך שלא אהרג אותך כדרך שהרגתי את פלוני שאין זה מסל"ת שכונתו להטיל אימא על זה עכ"ל אלמא משמע דוקא בכה"ג תלינן להטיל אימא קא עביד אבל אמר הרגתי פלוני סתמא לא ע"כ ואף שעובד' של מהר"ם לא איירי בהולך עמו בדרך דאיכא למימר ביותר שבא להטיל עליו אכן רוב ראיותיו מספיקים לנו דלא אמרינן מן הסתם דלהטיל אימה קא מכון אלא בגילוי דברים:

ודומה לזה כתב הרא"ש בתשובה בכלל י"ח סי' י' וסיים בה והיהודי ששמע מפי העכו"ם יבא לב"ד ויעיד ויתירוה ככתוב בתשובת מהר"מ:

יח

דין עכו"ם המסיח לפי תומו אפי' הזכיר תביעות ממון בעדותו נאמן אם הוא מילתא דעביד לגלוייא ואם לא עביד לגלוייא לא מהימן מאחר דהזכיר ממון:

פסק חזרנו על כל צדדים וצדי צדדי' וכמדומה אנחנו דלית דין ולית דיין דאיתת' שריא לאינסובא דאין לך עדות גדול ממסיח לפי תומו כי למה לא יחשב מסיח לפי תומו למה יגרע אי משום דקאמר למה אינכם מביאים אותו יהודי שנהרג כי הוא שוכב שם באותו מקום הדר אמר ואני הייתי לוקח ליטר' מכם ומביאו בעגלה שלי לעיר פלוני' וקא חיישיתו משום שהזכיר ממון בעדותו שמא להוציא ממון מקרובים נתכוון ולא חשיב מסיח לפי תומו אדרבה כ"ש דאלי' סהדותי' טפי משאר מסיח לפי תומו האומר פלוני מת או נהרג סתמא דלא עביד לאגלויי כולי האי ואינו בהכחשה והזמה כלל אם הוא משקר ואפילו הכי מהימן כ"ש בנדון זה דעביד לגלויי לאלתר ומרתת שמא ימצא מוכחש אם יאמרו לו אחרי שאתה יודע מקומו הראהו לנו וניתן לך ליטר' להביאו דאיכא להימוניה טפי ואי חיישינן דילמא משקר כדי שיתנו לו ליטרא להביאו ליכא למיחש שהרי אינו שואל ליטר' אלא להביאו ואם הוא לא יביאנו לא יתנו לו הליטר' עכ"ל מהר"ם ונ"ל דעיקר שריות דיליה מאחר דעבידא לגלויא לא קא משקר אבל זולת זה לא היה נקרא מל"ת מאחר שאיגלאי מילתא דלהנאת עצמו הוא דורש וכי גרע ממה שאומר פירות של ערלה של עזקה כו' דאמרינן מן הסתם להשביח מקחו כדרך התגרי' ק"ו בהא שחזינן גילוי דברי' שרודף אחר הנאתו שנוכל לומר שתחלת דברים היה להשביח ענייניו ויצא מכלל מל"ת:

יט

דין עכו"ם המסיח לפי תומו עכו"ם מפי עכו"ם אחר כשר ואפי' עכו"ם האחרון לא ביאר אם העכו"ם הראשון היה מסיח לפי תומו וכן לשאר אמתלאות לא חיישינן כל זמן שאינו מוכח וביארנו דאם העכו"ם סיפר ע"י שאל' בין שאל אותו ישראל או עכו"ם לא חשיב מל"ת:

פסק עכו"ם המסיח לפי תומו עכו"ם מפי עכו"ם אחר נראה בעיני פשוט דכשר וכן כתב מהררי"ק בתשובותי' אכן נמצא כת' בשם הר"ן דבעינן שיאמר העכו"ם האחרון במל"ת איך ששמע מן הראשון שהיה נמי מל"ת ודברי' של טעם הם אכן נראה דלא בעינן מל"ת לגבי הראשון אלא מן הסתם סגי בהכי ונימא מסתמא גם הראשון העיד אמיתת העניין לפי תומו ומהרא"י כתב בת"ה בנדון זה דלא בעינן כלל מל"ת אלא בעכו"ם האחרון ולא בעכו"ם הראשון ז"ל בסימן רל"ט ואף דאיכא למימר בנדון זה דלמא ע"י שאלה ספר עכו"ם הראשון מ"מ נראה דהיינו ששואלין אותו ישראל לא חשיב מסיח לפי תומו משום דמרגיש שיש להם נפקותא בדבר ומשקר אבל אם שואלין אותו עכו"ם שלא בפני ישראל והוא משיב חשיב שפיר מסיח לפי תומו ותו נראה דכיון שעכו"ם האחרון לא ביאר דבריו אם העכו"ם הראשון ספר דבריו מעצמו או על ידי שאלה לא תלינן להחמיר לומר ע"י שאלה סיפר והכי איתא בתשובה מור"ם במיימון דאפי' אומ' עכו"ם אני הרגתי את פלוני מהני במסיח לפי תומו ולא אמרינן דלמירמא אימת קא עביד אלא א"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארו' או למצוא חן קמתכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אלא א"כ מוכח וא"כ הוא הדין נמי לעניין שאלה דידן ע"כ ואומר אני דסוף דבריו אמת בעיני אבל תחילת דבריו שמחלק בין שאלת ישראל לעכו"ם לא נהירא לי כלל מאחר שהעכו"ם מן הסת' מוחזקי' לשקרנים אשר פיהם דבר שוא וגו' א"כ לא מחזקינן להו בחזק' כשרות כל היכא שמשיבין דבר לשואליהן א"ל מעצמן וכן נמצא כתוב בשם הר"ן שכת' כן בתשובה וכן עיקר ועיין בתשובת הריב"ש שהאריך בזה העניין:

כ

דין העכו"ם אמר בשעה שדנוהו למיתה מעולם לא פשעתי כ"א יהודי אחד במקום פלוני שהיה מוליך כך וכך לפלוני בממון אם שאלו את פלוני אם שלח לפלוני כך וכך ליטרן ואעפ"י שלא הזכיר שם יהודי וביארנו דאם אמר כן בשע' עינוי אינו נאמן:

פסק כתב בהגה"ה מרדכי דסוף יבמות מעשה בעכו"ם אחד שאמר בשעה שדנוהו למיתה מעולם לא פשעתי כי אם פעם אחת הרגתי יהודי בין ניקולא לעיר לאוריך שהיה מוליך י' ליטרן ששלח מרת יהודית לאחיה בניקולא והתירו אשתו משום מל"ת ע"י ששאלו לה אם שלחה המעות ואעפ"י שלא הזכיר שם יהודי כדאמרינן פרק בתרא דיבמות בעובדא דפרשא זריזא דפומבדיתא ע"כ ונראה דוקא שאומר בשעת שדנוהו למיתה אבל לא בשעת העינוי המצוי בדת של אדום שאין לסמוך עליו כי אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה כו' וזהו בעו"ה מנוסה בכמה צדיקים ישראל שאמרו ע"י עינוים על אחיהם מה שלא היה וע"י זה נשפך דמי הקדושי' הי"ד ינקום נקם:

כא

דין דבעכו"ם היכא שהכיר כבר היהודי אין צריך לומר קברתיו ובשלא הכירו צריך לומר קברתיו וביארנו דבמכירו במת לחוד סגי ואין צריך שיאמר ראיתיו שמת ואם אומר דברי' שמוכח שמת לא בעי קברתיו וביארנו דגבשושית על החוטם מהני עם טביעת עין אף היכא כשהכירו כבר וכ"ש בסימנים מובהקי' ממש:

מסקינן בסוגיא והרי"ף הביאם אבא יודן איש ציידן אמר מעשה בישראל ועכו"ם שהיו מהלכין בדרך ובא עכו"ם ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו שוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא עכו"ם ואמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכים לכרכום של ביתר ובא עכו"ם ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום. של ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן משמע מדע' הרי"ף דבעי קברתיו בעכו"ם מסיח לפי תומו אלא במעשים הללו אכן בכל המעשים דלעיל בסוגיא לא הזכיר וקברתיו והרי"ף הביא וכן בדברי הרמב"ם שכתב גבי מל"ת דלעיל בסימן ט"ז דמהימן בלא קברתיו וגבי מעשי' אלו פסק דבעינן קברתיו והנה הר"ן מישבו כל היכא שהעכו"ם עצמו אינו מכיר היהודי אלא שעל פיו אנו יודעים כי ידענו שזה היהודי הלך עמו כהני עובדא דהכא צריך לומר וקברתיו וטעמא למילתא מאחר שאומר שהוא מכירו א"כ לא חיישינן שאומר בדדמי' אבל בלא מכירו חיישינן שיאמר בדדמי' לפי שאין הדברים ברורים ע"כ ובשטה זו הלך המגיד משנ' והריטב' ליישבו בכה"ג כל היכא דעכו"ם מכריז ואמר מאן איכא בבי פלוני בזה סגי בלא קברתיו כיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר אי לאו דקים ליה הכי דשכי' לא הוי אומר אבל בעכו"ם מל"ת דעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי' וצריך שיאמר קברתיו וזו היא שיט' הרשב"א וכתב נמי מי יכניס ראשו להקל נגד גאוני עולם הרי"ף והרמב"ם דסברי בעינן קברתיו והטור השיג וכתב דלא ידע למה בעי קברתיו ואני אומר ולפי מה שכתבתי בפרק האשה שלום דאפי' גבי עד אחד לא בעי קברתיו אלא במקום דאיכא למימר בדדמי כגון בשעת מלחמה וכה"ג ככל הני המעשי' בריש פרק האשה שלום וא"כ מאחר שהעכו"ם במל"ת מחזקינן בחד סהדא דקושטא קאמר וא"כ היכ' במקום דליכא למימר בדדמי גבי ישראל ה"ה גבי עכו"ם סגי בלא קברתיו במל"ת ומן התלמוד אינה ראייה דשמא מעשה שהיה כך היה וגם רבותא קמל"ן אף שאמרו קברנוהו בדרך אפ"ה לא הוצרכו חכמים לשאול בענין ולחקור מהם באיזה מקום קברוהו ולבדוק אם ימצא דבריהם כני' אלא מיד התירו נשותיהן ומ"מ נ"ל שלא להקל ולהתיר גבי עכו"ם מל"ת בלא קברתיו ולא נוציא המאמרין של תלמוד מידי פשוטו וא"כ בודאי תחילת מעשים שהוזכרו בתלמו' בלא קברתיו סגי ואלו הן המנויי' כאן בקברתיו בעינן שיאמר קברתיו ועיקר החילוק כמו שכתב הר"ן דבמכירו לא בעינן קברתיו מאחר דמהימן הוא בחזקת אמת מחזקינן לדבריו א"כ למה נאמר שאמר בדדמי במקום דלא שייך בדדמי (וכן חילוק מהררא"י בכתבים סי' רנ"ג וכן פסק מהר"ם דבעכו"ם מל"ת המכירו לא בעינן קברתיו וכן נהגו העם ועוד כתב הר"ן דהיכא דמכירו במת לחוד סגי ואין צריך שיאמר ראיתיו שמת אלא כל שאומר מת די וכהנהו עובדי דבי חיואי ובי חסא ע"כ) אכן בעכו"ם שאינו מכירו אמרינן שיאמר בדדמי כי סתם עכו"ם הרואה את ישראל מת בדרך ואינו מכירו אינו מטפל עמו אלא רואה מעט בו והולך וא"כ איכא למיחש שיאמר בדדמי שמא נתעלף היה ולא מת ע"כ לא סגי עד שיאמר קברתיו ולפי זה אפי' היה מעייל נפשי' לאכרוזי מאן איכא כו' כסברת הריטב"א אלא שלא מכירו רק שאומר מי שהלך עמדי כו' ואינן מכירין אותו על פיו אלא שנותן סימנים מובהקים בגופו אפ"ה לא מהני דשמא אומר בדדמי כדפרי' אכן אם יאמר בו דברים שמוכח שמת ודאי כגון שראה ששחטו בו שנים או חתכו את ראשו וכל הדומה לזה שמוכח שמת לא בעי קברתיו וכן אם אומר שהיה מטפל עמו והוליכו מת למקום יהודי' בכל הני סגי וזהו עיקר לסמוך עליו (וכתב הרשב"א בתשובה על דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ה שאמרו דבעינן קברתיו בעד אחד וגבי עכו"ם מל"ת אבל מקצת מן האחרונים אמרו שהוא נאמן באומר מת סתם ולא אמר קברתיו ואעפ"י שאין דעתי מכרעת כך נוטה דעתי מפני שיש בזה כמה ראיו' מן הגמרא מירושלמי ומ"מ מי יקיל ראשו להקל דבר של ערוה נגד האבות העולם אין לנו אלא לשית לב לדעתם ע"כ וכן כת' הריב"ש בתשובה לעניין עכו"ם שצריך שיאמר קברתיו אכן. מאי דמשמע בתשובת הרשב"א דלרמב"ם צריך שיאמר קברתיו אף גבי ישראל לא משמע כן בדברי הרמב"ם כלל וגם גבי עכו"ם מה שהביא הרי"ף מפ' כל הגט היכא ששמע מב"ד של ישראל שהי' אומרים איש פלוני מת כו' כתבתי שם סי' ט'):

כב

דין דמעידין לאור הנר ולאור הלבנה ואפי' לא שמעו אלא קול אומר פלוני מת ולא מצאו שום אדם משיאין האש' והוא שראה בבוא' דבבואה וביארנו דהאידנא אין אנו בקיאין בבוא' דבבוא' ולא עבדינן עובדא ובארנו דדוקא בשדה או בעיר בבור או בחורב' הוא דחיישינן שמא, שד הוא צריך בבואה דבבואה אבל בעיר שלא בכור ושלא בחורב' אין צריך שום צל ודין קול הברה בעלמ' שיצא בעיר שמת פלוני ק אין משיאין אשתו:

מתני' מעידין לאו' הנר ולאור הלבנ' ומשיאין על פי בת קול א והאידנא לית' כלל לשמש בבת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירו והלכו והשיאו את אשתו ופריך תלמודא דילמא שד הוא אמר רב שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה ואינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה א"ר חנינא א"ל יוחנן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ודילמא צרה הואי תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין וי"מ הא ר' ישמעאל נמי בא לתרץ דלא ניחוש לשד הוא כמו דלא ניחוש לצרה וליתא דא"כ ה"ל למימר אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל כו' אלא דוקא אצרה קאי וכן פסק הטור וכן מוכח דעת הגאון שכתב האידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הילכך לא עבדינן בהו עובדא ע"כ פי' אין מתירין ואין אוסרין אם היו רואין בבואה דבבואה ומ"ה השמיט הרמב"ם דינים אלו שסבר כדעת הגאון ומ"מ כתבו התו' והרא"ש בשם הירושלמי דאין לחוש לשד אלא בשדו' או בבורות וחורבות אפי' בעיר וכן הא דאמרינן אל יתן אדם שלום לחבירו בלילה ג"כ כה"ג איירי ודין שאם מצאו בשטר כתב מת איש פלוני דפליגי ביה בירושלמי כתבתי בפרק ג' סי' י"ג (ודין מי שנשתתק וכתב שמת פלוני מקומו בריש פרק מי שאחזו כתב בתשובה הרמב"ן מה ששמעה שמת בעלה נראה שלא שמעה כן אפי' מעד א' אלא קול הברה בעלמ' שיוצא בעיר ואם הדבר כן אינה מותרת לינשא לאחר בקול וכ"כ בתרומ' הדשן סי' ס"ב:

כג

דין דמשיאין על פי עד א' ואשה ועד מפי עד וע"פ פסולין בעבירה דרבנן ולא פסולין דאורייתא אכן במסיח לפי תומו כשרין כולן:

מתניתין אמר ר' עקיב' כשירדתי לנהרדע' לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי א"ל שמעתי שאין משיאין את האשה בא"י על פי עד א' אלא יהודא בן בבא בלבד ונומיתי לו כן הדברי' אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות ואיני יכול לילך אצלם להעיד שזה שמעתי כך מקובלני מר"ג הזקן שמשיאין את האשה ע"פ עד אחד ונשאתי והרצתי הדברים לפני ר"ג שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר' יהודא בן בבא מתוך הדבר נזכר ר"ג שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר"ג נשותיהן על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ר"א ור' יהושע אומרים אין משיאין את האשה על פי עד אחד ר' עקיבא אומר לא על פי אשה ולא על פי עבד ולא ע"פ שפחה ולא על פי קרובי' ואין הלכה לא כר"א ולא כר"י ולא כר' עקיבא אלא כת"ק דמתניתין שאמר הוחזקו להיות משיאין ע"י עד מפי עד מפי אשה ואפי' מפי עבד מפי שפחה כו' מפי קרובים ומ"מ צריך להיות מפי עד ממש לאפוקי קול הברה בעלמא שבא להעיד לא מהני כלל וכן פסק הרמב"ן בתשובה שהבאתי לעיל וא"כ אפי' אם נשאת תצא:

כתב הר"ן בשם הרמב"ם בפ' המדיר עד אחד שאמר לאשה בינו לבינה מת בעלך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת ודאי בכה"ג לא מהימנא שכן הדין בה מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן כו' עד וכ קבלתי דין זה ע"כ וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו גרסינן בראש השנה בפירקא קמא אמר רב מנשה גזלן דבריהם כשר לעדות ובפרק כיצד אשת אחיו נמי מקשינן מיני' והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה ושמעינן מיני' דפסול מדברי תורה פסול לעדות אשה אבל פסול מדרבנן כגון משחק בקובי' וחביריו כשרין לעדות אשה ומסתברא לן דפסול מדברי תורה מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו"ם וכן פסק הרמב"ם וצריך ליתן טעם מאחר שפסולי עדות דאורייתא פסולי' לעדות נשים א"כ עבד ושפח' אמאי מהימני וכ' בנימוקי יוסף דהיינו טעמא מפני שאין פסולי' לעדות מחמת עבירה וכל פסולי' דאורייתא שאמרנו היינו פסולי בעבירה אפ"ה כשרים במל"ת וכת' הרשב"א והר"ן דלפי זה אפילו משומד גמור כשר במל"ת ובסוף כת' הר"ן ומ"מ יש שחלקו על הרי"ף ע"כ:

כד

דין היכא דעכו"ם שהסיח לפי תומו שמת פלוני ובא ישראל שנשתמד וחזר לדת אכן לא שב בכל לבו ואמר שראהו חי אינו מהימן לאסור האשה מאחר שלא שב בתשובה שלמה א"ל שידוע ששב בתשובה שלמה וביארנו דאפי' ישראל שמוחזק לפריצות לא סמכינן אדבריו להתיר א"ל בדרישה הטוב ודין מי שמעיד שמומר אחד אמר על פלוני שהוא אחיו ואח"כ מת המומר אע"פ שאינו נאמן להחזיקו בנחלה מ"מ לענין מל"ת סגי:

פסק כת' בתשובה בש' מוהר"ם היכי שהעכו"ם מסיח לפי תומו על יהודי אחד שמת ובא ישראל אחד שנשתמד וחזר לדת אלא שלא עשה תשובה כראוי והכחישו ואמר שחי הוא שאינו מהימן לאסור האשה וז"ל יראה דאיתתא שריא כיון שנשתמד וכפר בעיקר ואכל נבילות וטריפות ועבר כל עבירות שבתורה פסול לעדות עד שיעשה תשובה מעלייתא כדגרסינן פרק זה בורר ההוא טבחא דנפק טריפות מתותי ידיה פסליה רב נחמיא ועברינן אזיל ורבי מזייה וטופרי' סבר רב לאכשורי א"ל רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה החשוד, על הטריפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה ויחזי' אבידה בדבר חשוב כו' וגרסי' נמי התם גבי מלוים בריבית מאימת חזרתן משיקרעו שטריה' ויחזרו בהן חזרה גמור' דאפי' עכו"ם נמי לא מוזפי כלומר דאפי' בדבר מותר מרחיקין עצמ' מענין העבירה שחטאו בה ומשחקי בקוביאות דאפי' בחנם נמי לא עבד וכן סוחרי שביעית וכן כל עבירה צריך שיעשו תשובה מעלייתא ולעולם הוא בפסולו עד שיתברר הדבר שיעש' תשובה שלמה כדאמרינן פרק זה בורר חד אמר קמי דידי גנב חושלי וכו' ולא אכשרינן מספק לומר שמא עשו תשובה והשיב את הגזילה אשר גזל וראייה נמי ממאי דפריך ואע"ג דרבי מייזה וטופרי' לא מכשירין ליה לעדות עד שילך למקום שאין מכירין אותו כו' וכ"ש התועב הזה וכיוצא בזה שטובלין ושרץ בידם והדבר ידוע שאין מחזיקין עצמן יהודי אלא כדי שיתנו להם לאכול ושיוכלו לגנוב ולעשות כל תאותם דהאי פסול לעדות הוא ובהא כל אפיא שוין דכיון דאידי ואידי פסולי לעדות נינהו אזלינן בתר רוב דיעות ושריא איתתא לאינסובי ע"פ ב' עכו"ם המסיחים לפי תומן ואין דבריו של אחד במקום שניים ואפילו לזות שפתים ליכא כדפרישי' לעיל עכ"ל מהר"ם וכת' מהררא"י בכתבי' וז"ל מדכפל ושלש מהר"ם לתת טעם אמאי לא מהימן עד אחד הפסול שמעינן דע"כ ס"ל דאע"ג דאותו התועב וכיוצ' בו פסולים משמע אין פסולים מן התורה וכשר הוא לעדות אשה להתירם דאי ס"ד דרשע הוא מן התורה ופסול הוא לעדות אשה להתירה א"כ מכיון דהוכיח מהר"ם דלא מקרי בעל תשוב' שלמה עד דחזינן מיניה עד דעביד תשובה מעלייתא כהנך דמייתי ממלוה רבית ומשחק קוביא וכיוצא בהן מה צריך תו לומר דבהא כל אפין שוין דאזלינן בתר רוב דיעות ואין דבריו של אחד במקום שנים פשיטא ופשיטא דהך עד פסול אפילו במקום חד ליתא דכיון דרשע דאורייתא הוא כי האי גוונא ופסו' לעדות אשה אף להתיר בלא הכחשה היאך נעמידנו אפילו כנגד אחד מסיח לפי תומו דאיהו כשר לעדות אשה בלא הכחש' ומאי לזות שפתים הוי שייך הכא כיון דאינו נאמן אפילו להתיר בלא הכחשה ודאי אינו נאמן לאסור כו' והאריך וקצרתי אכן נראה בעיני דאין לו ראייה שהרי מהר"ם לא כתב שהוא כשר אפילו מדאורייתא אלא שלא תבא לחשוש בדבר ולהחמיר ולומר בודאי אמת שהוא חי נהי דחשוד להעד שיקרא מחמת הנאה כגון שיאמר שמת דשמא (שיחרור או) בא להחניף ודעתו כדי לקבל שכר פשיטא דאינו כשר להעיד אבל היכא שבא לומר איפכא כי התם ולא היה שם טעם ואמתלא שהיה שייך לומר שבא להעיד בכונה בשקר א"כ ראוי היה להחמיר בדבר בפרט כשבא להכחיש מה שכבר הועד ע"כ הוצרך מהר"ם להאריך בטעם שאינו מהימן כלל נגד המתירי' וחשבינן כמאן דליתא אבל להתיר בודאי אין מתירין שום אשה על פיו מאחר שיצא מן הדת א"כ שחזר בתשוב' גמור' ואף מהרא"י כתב בשם גדול אחד בסת' בעל תשובה שאינו מוחזק לפריצות כשר לכל עדות היכא שידעינן ביה דחזר לדת האמת ע"י מלקיות ותעניות וטבילה וכפר בע"ז ברבים סגי בהכי ולא בדקינן אחריו והיכא שמוחזק בפריצות לא זו משומד אלא אפילו שהוא מן הריקים והפוחזי' לא סמכינן אדבריו להתיר א"ל בכמה חקירו' ודרישות ושאר אמתלאות המסייעי' לדבריו שקושטא קמסהיד וכן כתב מהרא"י בכתבי' במקום אחר ששלחו לו להתיר אשה אחרת ע"י עדות עד א' והשיב הך איתת' שריא ויוכל מר להתירה אך בתנאי זה אם ידוע למר שהועד העדו' בלי רמיה כי אינו מכיר העד אם הוא מן הריקים והפוחזים דלא חיישי במידי לאסהודי שיקרא וכ"ש כה"ג דסבורי' בודאי שלא יבאו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך לכך אם נראה שיש שם עיקול וכבל ועיקבא בהעדת עדות זו כגון אם חשדוהו להעיד וכה"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירת חכמים עכ"ל:

כתב הר"ן בתשובה על מי שמעיד שאמר ליה מומר אחד שיש לו אח בארגו"ן שמו משה דקישטרי"ש ש ואח"כ מת אותו מומר מה שאמרת שאין עדות זה מספיק להתיר אשת משה לשוק דהא תנן האומר זה אחי אינו נאמן וגם מה שהעיד שא"ל עכו"ם אחר שאותו מומר היה אחיו של משה קשטרי"ש אין כאן עדות כלל לפי שאינו בתורת עדות אין קושטא קאמרת דלזכותו בנחלה אינו בתורת עדות אבל לענין מל"ת שהוא, כשר בעדות אשה מסתברא דסגי עכ"ל:

כה

דין דמשומד אפילו שב בתשובה שלמה אפילו הכי אינו יכול להעיד מה שראה בשמדותו לענין עדות אשה אכן אם נשאת לא תצא:

פסק כתב הרא"ש בתשובה וז"ל בכלל נ"ב סימן ה' עדות זו נ"ל טוב כיון שחזר בתשובה וכן עשינו מעשה באשכנז בשעת גזירות התרנו נשים ע"פ עדות בעלי תשובה ובכלל נ"ד סימן א' כתב וז"ל אמנם עדות העדים צריך דרישה וחקירה אם ידוע שהיו אנשי' טובים והגונים בשעת הגזירות ועתה שבו כהוגן אם אונס נפשות חטאו כאשר מצאו נס ומלטו מיד לא נפסלו ואף אם מצאו מקום ושעה לימלט ועשו ואכלו נבילות לתיאבון ונפסלו להעיד על מה שראו באותה שעה מ"מ מה שמעידים על הריגת זה היה בשעת השמד ועדין לא נשתיירו בין העכו"ם ובאותה שעה היו כשירים להעיד ואף אם אח"כ אכלו נבילות ואח"כ שבו ה"ל תחלתו וסופו בכשרות כמו שהיה יודע לו בעדות עד שלא נעש' חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר להעיד אמנם צריך לדקדק הרבה בעדות לאפוקי ממונא כי יש הרבה מן האנוסים שאף קודם הגזירות היו חשודים ודאי בעדות עיגונא היה לנו לקבל עדותן אך בהוצאת ממון צריך לדקדק וצ"ע עכ"ל מתוך דבריו מוכח להדיא אפילו שב בתשובה שלמ' והוא מוחזק ליהודי כשר אפ"ה לא יכול להעיד מה שראה בימי שמדותו וחלילה לי להתיר לכתחלה במקום שהוא אוסר ואין לי סעד מדברי הגאונים אכן אם נשאת אשה בעדות זו נראה בעיני דשרי כי נעלם ממני טעמו טעמו של דבר נהי דפסול מדאורייתא משום דבעינן תחילה וסופו בכשרות ס"ס מ"ש מעבד ושפחה דפסולי' ג"כ מדאוריית' וכשרים לעדות אשה ולא דמי לשאר פסולי עבירה דהיינו טעמא שמחזקינן כסהדי שיקרא א"כ החכמים אף לעדות אשה לא רצו להאמינו חשבוהו לעכו"ם ממש אבל זה שמחזיק לכשרו' ולא יעיד שקר כלל אלא שגזירת הכתוב הוא שבעינן תחילתו וסופו בכשרות אמאי יהא גרע מעבד ולא דמי לגדול שלא יעיד מה שראה בקטנו כדפרי' לעיל גבי שמע מן התינוק היינו משום שלא היה בר דעת באותו העת ואף עתה לא יכול להעיד על בוריו משא"כ בנדון זה ולפי זה נראה אפילו העכו"ם שנתגייר ומוחזק לישראל כשר דיכול להעיד בעדות נשים מה שראה בנכרותו אלא שלא מלאני לבי להקל לכתחלה:

כו

דין היכא שהתחיל העכו"ם ומסיח לפי תומו ואע"פ דמהדרינן ומגלינן מיניה מלתא, שפיר הוי מסיח לפי תומו והיכא שהתחילו ע"י שאלה אפילו אמר אח"כ לפי תומו לא הוי מסיח לפי תומו וביארנו דהיכא שאמ' העכו"ם לישראל לא שמעת מזה הפלוני ואמר לא והשיב העכו"ם הלא הרגו עכו"ם אחד במקום פלוני נאמן וחשיב מל"ת והיכא שקול יוצא שהיהודי נהרג בכפר אחד ושאלו לעכו"ם אחד מאותו כפר מה חידוש יש אצליכ' והשיב נהרג יהודי פלוני לא הוי מסי' לפי תומו אבל אם לא היה קול יוצא שנהרג חשיב מל"ת מאחר שלא שאלו אלא מה חידוש יש אצליכם:

מתניתין אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והביאו בפונדק ובחזרתן אמרו לפונדקי' איה חברינו נומית להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת כפונדקי' אמר להו לכשתהא כפונדקי' נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו ופריך תלמודא מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית עכו"ם היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו וכן תניא אבא בריה דרב מניומי בר חייא פונדקית עכו"ם היתה ומסיחה לפי תומה הית' זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו והא איה חברינו קאמרי לה כיון דחזיתינתו בכיה אמרו לה איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו:

והקשו התוספת א"כ מאי מייתי רבנן ראייה מן הפונדקית מאחר שהיתה מסיחה לפי תומה, ותירצו מאחר שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה דמה שהוציאה מקלו ותרמילו מה היתה יכולה לעשות מאחר שחקרו אחריו וא"כ עד אחד לא ברור הימנה והשיב ר' עקיבא שאין לך מל"ת גדול מזו מאחר שהתחילה לבכות והלכ' כחכמים א"כ לא בעי מסיח לפי תומו ממש ואין חילוק בין בכת' ללא בכת' אלא שהתחילה לספר במקצת לפי תומה ואח"כ חקרו ושאלו ממנה הענין עד שגילתה הכל נאמנת אפילו אין לה ראייה בסימני כליו כגון מקלו ותרמילו וכן כתב הרי"ף והרא"ש אחריו שמעינן מהא דהיכא דמתחיל העכו"ם ומסיח לפי תומו אף על גב דהדרינן ומגלינן למילתיה מיניה שפיר לא נפיק מיניה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו ע"כ וכתב בנימוקי יוסף שכתבו המפרשים דכן נמי יש לנו לומר דכי היכי דכל שהתחיל לומר במסיח לפי תומו אעפ"י ששאלוהו לבסוף והגיד על פי שאלות נאמן כן נאמר דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך או שהנחנו כאן כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נידון במל"ת וכן הלכתא ע"כ וכן כתב המגיד משנה בשם הרשב"א ז"ל ונראה לומר שאף על פי שאח"כ אמר העכו"ם חבל עליו שהיה כל כך נאה או גבור וכשהלכנו למקום פלוני נפל ומת פתאום ותהמנו לדבר וכיוצא בדברי' אלו שהם עיקרי דברי מל"ת כמו שמפרש הרמב"ם אפ"ה כיון ששאלוהו עליו תחלה אינו נדון במל"ת וכן פסק מהרר"י קארו ס"ד לא בעינן למעוטי אלא שלא יהא בשאלה כלל בין בשאלת ישראל בין בשאילת עכו"ם כדפי' לעיל בסי' י"ט אכן לא מצאנו למעוטי היכא דליכא שאילה כלל אפילו העכו"ם ליהודי לא שמעת מאיש פלוני ואמר לא והשיב לו העכו"ם הלא הרגו עכו"ם אחד באותו מקום ולא כסברת הרב דוד כהן שכתב בתשוב' כל כה"ג לא נקרא מל"ת דהוי כאלו רוצה להשיב על שאילותם ובקשתם כי היכא דגבי פונדקית חשבינן בכייתה כאלו התחילה היא להודיע להם קודם שישאלו איה חברינו ה"נ חשבינן מה שהיו מבקשים כבר לדעת מה נעשה הימנו והוא אמר לא שמעתם כו' כלו' ממה שאתה חוקרי' ודורשי' כו' והיהודי' משיבי' לא ר"ל עדיין אנו מבקשין לדעת וא"כ הרי הוא כמשיב על שאילתם וכה"ג לא נקרא מל"ת ולא נהירא כלל דאדרב' הוא מל"ת ממש ודרך ספור דברי' הוא ומה בכך שהוא שואל את היהודי וכי לא שמעת כן כי לא מעטינן אלא כששואלין העכו"ם המעיד גם מהרר"י קאר"ו כתב שבימיו נחלקו עליו הגדולים בהאי עובדא וכתב ג"כ שתשובה מהר"ם ומהריק בסי' קכ"א הם נגדו לפי פשוטו מהר"ר בנימן היה בעל דעובדא והוא כתב בתשובותיו אפילו שטרודים כדלעיל אלא שהתחיל לאמו' ומ"מ נראה שהשאלה שאמרנו נראה שלא דוקא שישאלוהו להדיא על הנהרג אלא כל היכא ששואלין אותו והעכו"ם מרגיש ששואלין אותו כך לא נקרא מל"ת כגון שהקול יוצא שיהודי נהרג בכפר אחד והיהודי שואל לעכו"ם אחד מן הכפר או הסמוך וכי לא יש שום דבר חידוש בארצכם והוא משיב נהרג יהודי אחד כך וכך סימנים אפ"ה לא נקראו מל"ת אכן אם הקול לא יצא ולא נתפרסם ולא נשמע אפילו קול הברה שבמחוז זה נעשה מעשה ושאל היהודי לפי תומו מה חידוש יש ביניכם והוא משיב ג"כ לפי תומו נראה שאינו יוצא מכלל מל"ת וראוי לסמוך עליו:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה