אור ברסלב
ים של שלמה על יבמות פרק חמשה עשר

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק חמשה עשר

פרק ארבעה עשר

א

דין אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי תנשא וכן לעניין יבום ואם יש מלחמה בעולם אף שיש שלום בינו לבינה או אם קטטה בינו לבינה אף שיש שלום בעולם אינה נאמנת וביארנו דאפי' אמרה סתם מת ולא אמרה במלחמה אפי' הכי אינה נאמנת:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינ' הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמר' מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלה אינה נאמנת ר' יהודא אומר לעולם אינה נאמנת אלא א"כ באה בוכה ובגדיה קרועים וכן ב"ה אומרים לא שמענו אלא באה מן הקציר לבד כמעשה שהיה כו' וכל זאת אינה הלכה אלא כשיש שלום בינה לבינו ושלום בעולם לעולם נאמנת ומפרש טעמא דבמלחמה אינה נאמנת משום דאמר' בדדמי ס"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט ואף אם ת"ל כיון דשלום בינו לבינה אינטורי וחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעבדי ליה סנתרי שהוא תחבושת וחיי משו"ה אינה נאמנת ואפילו אמרה סתם מת ולא אמרה מת במלחמה אפ"ה אינה נאמנ' דשמא במלחמ' קאמרה ובדדמי א"ל שאמרה להדיא שלא מת במלחמה כדלקמן ובודאי שהוא סובר שיש חילוק בין במלחמה:

ב

דין דאם אמרה ששב ממלחמה בפצעיו ומת על מטתו באותו פצעים נאמנת וביארנו דהא דלא מהימנא כשאמרה מת במלחמה היינו שהולך להלחם להרוג או ליהרג אבל אם לא הלך אלא סמוך למערכת המלחמה הוי כאמרה מת על מטתו ודין דבעת רעבון אפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת עד שתאמר וקברתיו ואם אמרה בהדיא לא מת ברעב אלא בחולי אחר נאמנת וביארנו דאם אמרה מת במלחמה וקברתיו נאמנת וכן אם אמרה בהדיא מת במלחמה אבל לא מחמת מכת אויב אלא מת מעצמו בין אנשי המצור הוי כמת על מטתו ונאמנת:

אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאלו במלחמה מת על מטתו נאמנת ואלו רעבון לא מהימנא עד שאמרה מת וקברתיו פירש היכא שאמרה מת על מטתו אפילו אמרה ששב ממלחמה בפצעיו ומת באותו פצעים נאמנת דהא לא חיישינן שתשקר אלא שתאמר בדדמי וזה אינו אלא בדשבקא ליה ואזלה דמאחר שראתה שהוא מוכה חרב יראה גם לנפשה ואזלה ואמרה בדדמי שהוא מת משא"כ במת על מטתו וכן פירש בנימוקי יוסף וכן נוטה דעת ראבי"ה שפוסק הא דאמרינן מת במלחמה דלא מהימנא כגון שהולך להלחם להרוג או ליהרג אבל אם לא הלך אלא בדרך סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל וביזה לא אמר' בדדמי שהרי ניהוג הוא שבני אדם ההולכי' בלי כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם והוי כמת על מטתו ולא אמרה בדדמי ומשו"ה נ"ל אפילו אמרה להדיא מת במלחמה אבל לא מת מחמת מכת אויב אלא מעצמו מת בין אנשי המצור דהוי כמת על מטתו ומהימנא אבל ברעבון לא מהני מת על מטתו בסתם דאמרה בדדמי אלא כשאמרה וקברתיו דלא חיישינן שתשקר ולפי זה אפילו בעת רעבון אם אמר' בהדיא לא מת ברעב והיה לו לחם כל צרכו אלא חולי אחר בא לו ומת בו או נהרג דמהימנא דלא חיישינן דמשקרא וכן אפילו אמרה מת סתם במלחמה ואמרה וקברתיו דמהימן ולא כדעת הרמב"ם שכתב אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו היכא שהמלחמה ידוע וטעמא דיליה דחיישינן שמא תשקר מטעם דאמרה בלבה שמת בודאי והוא בדדמי וקשה א"כ אמאי מהני ברעבון וקברתיו ובסוגיא משמע דרעבון גרוע ממלחמה וכן השיגו עליו הרשב"ם והרשב"א והטור ועיקר:

ג

דין אם אמרה מת תחת מפולת או שהיה רוח סערה שמפיל הבתים ואמרה מת אפילו סתם אינה נאמנת ואפילו אמרה שהוציאו אחר שעה מת מתוך המפולת ודין אם יש בעולם שילוח נחשים ועקרבים אפילו אמרה מת סתם אינה נאמנת וכן אם יש דבר ג"כ אינה נאמנת ובכל הני אם אמרה מת על מטתו או אמרה וקברתיו נאמנת וביארנו דאפילו אמרה נפל מן הגג ומת לא מהימנא ואם אמרה ראיתי במלחמה שנפצע מוחו או חתכו ראשו באופן שאי אפשר לחיות נאמנת ועד אחד בשעת הדבר אינו נאמן אלא אם כן יאמר קברתיו וכ"ש עכו"ם מל"ת:

מפולת פירש שיש מפולת בעולם רוח סערה שמפיל הבתים אפילו אמרה מת סתם הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי וכ"ש אם אמרה שכפל עליו הבית ומת דלא מהימנא וגדולה מזו נראה שאפילו אמרה ראיתי שהוציאו אחר שעה מת מתחת המפולת לא מהימנא דשמא חלש כדרך הנופלים בתוך המפולת עד שתאמרה מת וקברתיו או שהיה בתוך המפולת זמן מה שאי אפשר שהחלשי' מתוך המכה יכולין לשהות בחלושותיהן ולחיות כ"כ נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה פירש שילוח נחשים ועקרבים א"כ שבקא ליה ומשום הכי אפילו אמרה מת סתם אינה נאמנת וכ"ש אם אמרה שנשכו נחש או עקרב ומת מאחר שיש שילוח נחשים ועקרבים א"כ שבקא ליה ואזלא ואמרה בדדמי ולא מהימנא עד שתאמר מת וקברתיו אבל בלא שילוח אם אמרה נשכו נחש או עקרב ומת נאמנת דלא אמרינין בדדמי אלא היכא דשבקא ליה ואזלא כדפרישית דבר אמרי לה כמלחמה משום דאמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכי מדאמרי אינשי שבע שני הוי מותני ואיניש בלא זימנא לא שכיב ואזלינן לחומרא בספק אשת איש ומשום הכי אפי' נשאת תצא אם לא שאמרה מת וקברתיו וכתב הר"ן בתשובה עד אחד שמעיד בשעת הדבר לא מהימן עד שיאמר מת וקבר' וכ"ש בעכו"ם מל"ת עכ"ל:

(וכתב המגיד משנה וכן, אם אמרה מת על מטתו נאמנת ככל הני דלעיל) וגדולה מזו נראה אפילו אמרה נהרג או נפל מן הגג ומת דלא מהימנא דנהי דלא חיישינן דמשקרא מ"מ כל היכא דשבקא ליה ואזלא אמרה בדדמי ושמא לא מת מחמת הריגה או נפילה זו דעכבי ליה וחיי ולפי שיטה זו דאמרינן לא משקרא כלל א"כ אפילו יש מלחמה בעולם ואמרה מת במלחמה ואמרה שראתה שנפצע מוחו עד שנשבר מוחו וכ"ש חתכו ראשו וכל הדומה שא"א לחיות ולא מהני ליה סנתרי דמהימנא ודומה לזה כתב בתשובה והיא בהג"ה מרדכי ארוך:

ד

דין אם החזיקה היא מלחמה כגון שאמרה מת במלחמה ולא היו יודעים אלא ע"פ אינה נאמנת ואפילו נשאת מוציאין אותה:

איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם כגון שאמרה מת במלחמה מהו מי אמרינ' מה לי לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם ואף אם תאמר דלא בעית לשקורי מ"מ הוי לה לשתוק ומדאמרה הכי בודאי דייקא לומר קושטא וא"כ לא אמרה בדדמי או דלמא כיון דקיי"ל חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה ולא איפשיטא ועבדינן לחומרא והרמב"ם פסק שאם נשא' לא תצא ולא ידענא טעמא למלתא דכל ספק א"א לחומרא וכ"ד הרא"ש והטור וכן השיג הריא"ז:

ה

דין אם אמרה האשה עישינו עלינו הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת ואם אמרה נפלו עלינו עכו"ם או ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת:

עישינו עלינו הבית עישינו עלינו המער' פי' שהציתו באש ונתמלא עשן הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת דאמרינן לה כי היכא דלדידך איתרחש ניסא לדידיה נמי איתרחש ניסא נפלו עלינו עכו"ם ליסטים ואני נצלתי נאמנת כדרב אידי דאמר אשה כלי זיין עליה פירש במלחמה ממש דוקא הוא דאמרינן דאמרה בדדמי משום דשבקא ליה ואזלא ולא שייך לומר אשה כלי זיין עליה שהורגין כל מה שמוציאין ואינן מבחינין בין טוב לרע אבל במלחמה קטנה כי הכא נטרה וחזיא ליה דלא מסתפיא מלסטין ולא אמרה בדדמי:

ו

דין אם יש שריפה בבית והאשה אמרה חזו גבראי שהאש שרפתו ומצאו איש שרוף ופסתא דידא שדיא נאמנת האשה:

ההוא גבר' דבשילהי הילולי' אתלי נורא בגנניה וי"מ בגניה אמרה דביתהו חזו גבראי חזו גבראי פירש שהאש אוכלתו אתו אינשי וחזו גברא דשדי ופסתא דידא דשדיא פירש במקום אחר רחוק מן הגוף הנשרף רבא אמר נאמנת ורב חייא בר אבין אמר האי גברא חרוכא דלמא איניש מעלמא הוא דאתא לאצוליה ואכלתיה נורא והאי פסתא דידא דחתנא הוא ומחמת כסופא עריק ואזיל ליה לעלמא ע"כ הנוסח של הרי"ף והרא"ש אחריו ולפי זה ראוי לפסוק לחומרא כרב חייא וכן כתב נימוקי יוסף שכן פסקו רוב הראשונים אבל בגמרא גרסינין סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עשינו עלינו הבית כו' כלומר ואינה נאמנת דשמא איתרחש ליה ניסא אמר רבא מי דמי התם, לא קאמרה חזו גבראי כו' ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ומקשה תלמודא ורב חייא כלומר מאי הוה דעתו ומשני גברא חרוכא דילמא איניש מעלמא כו' ולפי זה הלכה כרבא דהא סבר רב חייא קאמר וכן נראה עיקר דלא מחמירין כולי האי בהיתר נשים משום עיגונא בפרט חששא רחוקה כאלו והיא אומרת להדיא דלא הכי הוה:

ז

דין דעד אחד במלחמה אינו נאמן אלא א"כ אמר וקברתיו וביארנו דבשני עדים לא שייך לומר שהעידו בדדמי:

איבעיא להו עד אחד במלחמה פירש שאמר מת במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן בעדות אשה מלתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר וה"נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד דמהימן משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא דלא דייקא ומינסבא משום דאמרה בדדמי פירש וסומכת עליו יותר מאלו אמר מת על מטתו כיון שהיא רואה בדבריו שיש רגלים לדבריו ובעי למיפשט מהא דתניא מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי את נשותיהם על פי נשים והא מים כמלחמה דמי דאיכא למימר בדדמי ונשים אפילו מאה כאחד דמי' וקתני השיאו כו' ומשני דהתם איירי בכה"ג דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימני' דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ולא נפשטה וממילא אזלינן לחומרא ואפילו אם נשאת תצא ולא כהרמב"ם שכתב לא תצא שהלך לשיטתו להקל בספיקות אלו כדלעיל סימן ג' ופסק הרי"ף והרמב"ם היכא שאומר מת וקברתיו דמהימן אף דלפי הך בעיא אין חילוק בזה שאם נאמר שלא האמינו חכמים לעד אלא משום דהיא גופא דייקא והכא ליכא האי טעמא לפי שסומכת עליו שאומר קצת דברים נכרים כדפרי' א"כ אפילו וקברתיו לא יועיל ואי לא הוי טעמא משום דדייקא ומינסבא א"כ אפילו בלא אמר קברתיו יהא נאמן דהא בבעיא זו לא תלה בדבר בעד אם אומר בדדמי או לא אלא עיקר הבעיא תלה אם טעמא משום דדייקא ומינסבא כו' מ"מ יש סעד וראייה מעובדא דתלמודא היכא דליכא למימר גבי עד גופא דאומר בדדמי כגון וקברתיו דהא מהימן כדאשכחן לקמן גבי ההוא גברא דטבע בדיגלת כו' ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה לבתר ה' יומי אלמא דמהימן בכה"ג היכא דליכא למימר בדדמי כגון הכא שהכירו אחר שהעלוהו דבהכרה ליכא למימר בדדמי וה"ה בקברתיו וכ"ש אם אומר מת על מטתו בעת המלחמה דאין כאן מקום לומר בדדמי והרי"ף הפריז על מידותיו דאפילו בשניים צריכים לומר וקברתיו הא לאו הכי אמרינן דאמרי בדדמי והראב"ד הפריז איפכא שאפילו עד אחד לא בעי קברתיו וליתא אלא גבי עד אחד אמרינן דשמא אמר בדדמי במקום ששייך לומר בדדמי מאחר שאין כאן עדות מספקת ומים שיש להם סוף דמתירין לקמן בפרק אחרון כעובדא דחסא ע"פ עד אחד אפילו בלא קברתיו משום דלא שייך התם בדדמי כיון שעומד וראה כל סביביו המים ושהה שם כדי שתצא נפשו בודאי מת אבל גבי תרי סהדי דמסהדי מדאורייתא בוודאי כל ענין מהימנא ואין לסור מדבריהם ולפסול עדותן אלא שיחקור החכם וידרוש ויאיים עליהם שלא יאמרו בדדמי וכן פסק הרא"ש:

ח

דין עד אחד או אשה שראו הטביעה והכירו אותו אחרי כן בטביעת עין נאמנים והיינו כשראו מיד אחר ההעלאה ובסימנים מובהקים אפילו שהה הרבה לעולם נאמנים וביארנו דהיכא דלא ראו הטביעה ואחר זמן הכירו בטביעת עין אינו כלום וביארנו דגם במלחמה אם אומר ראיתי אח"כ הרוג והכרתי ובטביעת עין יפה נאמן ודין היכא שאדם אחד נטבע והעלוהו מיד ומכירים אותו ובא עד אחד להעיד אינו נאמן בלא קברתיו:

פסק כתב הרי"ף דבעינן דווקא דאמרי בכה"ג דאסקי' לקמן וחזינהו לאלתר ואישתמודעינהו ליה דאיהו פלניא דין וכדאסיקנן למעשה דההוא בשני ת"ח כו' וכההוא דטבע בדיגלת כו' ויראה הא דבעי' ואסיקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט אמרי שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי וכן פי' ר"י הא דבעי' הכא סימנין ולא סגי בטביעת עין לחוד היינו משום דראו הטביעה ואמרו בדדמי וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל ור"ח פי' מדבעי' הכא סימנין שמעי' דאשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסיח לפי תומו ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרה בטביעת עין בלא סימנין ואפשר דמיירי הכא בשלא נמצא הגוף שלם דאכלוהו כוורי ולא נשאר מהם אלא מה ששנו במשנה פרצוף פנים עם החוטם אבל אם גופן שלם מכירין אותו ואפי' לאחר כמה ימים מהני טביעת עין וכתב הרא"ש על דבריו וכן פר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים ולמאי דפריש' שיש חילוק בין אות' שראו הטביע' לאחרי' ניחא עכ"ל ולפי זה כ"ש בשראוהו במלחמה ואח"כ ראהו מת במלחמה דלא מהני אח"כ הכרת טביעת עין כי אם סמנין מובהקים ואני אומר שהמנהג ישר הוא ולא צריכ' לחלק במידי כי מה שכתב בסוגיא דלעיל וקאמרי סימני' כו' היינו לפי דדחי דעד אחד אינו נאמן כלל אפי' היכא דליכא למימר דאמר בדדמי משום דלא הימנוה לעד אחד אלא משום דהיא דייקא והכא לא דייקא דעליה סמכא כדפרישי' וא"כ מאחר שק' נשים כעד אחד דמיין א"כ כולהו לא מהימנא עד דאמרי סימני' דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' כדמסיק בסוגיא אבל לפי מה דפשיטא לן דעד אחד מהימן היכ' דליכא למימר בדדמי א"כ הכי נמי נשים או עד אח' מהימן אפי' בלא סימני' ע"י טביעת עין דמה שייך לומר בדדמי היכא שאומרים שמכירין אותו כי לא מצינו בתלמוד בדדמי אלא שמדמין לומר מת ועדיין לא מת אבל מילתא דתלוי בהכרת טביעת עין לא מצינו ששייך עליו בדדמי וזהו כוונת הרי"ף שכ' ואשתמודעינ' ליה כו' אלמא דלא בעינן לפי המסקנא אלא הכרה בעלמא בטביעת העין וכדאישתמודעינ' שכתב בנוסח גט חליצה ואף שהתו' מפרשי' דדוקא ע"י סימני' יש להאמינ' אבל לא בטביעת עין משום דאמרי בדדמי נוכל נמי לפרש דאינהו לא קאמרי אלא לפי שינויי' דדחי תלמודא דעד אח' לאו מהימן בכה"ג א"ל שיתן סימן מובהק אבל לפי האמת שמצינו בתלמוד לקמן גבי האי גברא דטבע בדיגלת כו' שהימנהו לעד בטביעת עין מודים שפיר שכן הלכה אפי' ראה הטביעה וכן נראה בעיני הלכה למעשה להתיר על עדותו שמכיר בטביעת עין אפי' היכא שראה הטביעה וליכ' אדם אחד שמכירו ואף דעת הרמב"ם נמי ס"ל שמהימן אפי' בלא סי' אלא דבעי לומר וקברתיו וכבר הוכחנו דלא בעינן קברתיו (מיתבי) גבי מלחמה וה"ה כה"ג דלא שייך בדדמי ומ"מ שמעינן מיניה דלא אמרינן בדדמי שאם היינו אומרים שיאמר בדדמי ואינו מכירו ממש ושמא אחר הוא א"כ מאי מהני וקברתיו ותדע שצריכין אנו לומר מאי דאמר בסוגיא וקאמרי סימני' כו' אינו לפי המסקנא אלא לפי מה דדחי דהא תלמודא מסיק דלאו עלייהו קסמכינן אלא אסימני' משמע להדיא דלא מהימני כלל אלא שהיו נותנין סימני' בגופן קודם שראו אותן וכל אפיי שוי דמהימן אפילו ראוהו ואומר מכירו אני ע"י סימן זה דלא שייך לומר בדדמי אלמא דלפי המסקנא אזלה האי סוגיא ואין לבנות עליה א"כ ה"ה דמהימן אף בטביעת עין (וכן כתוב במרדכי וז"ל דבמקום שאמר העד אפי' בשעת המלחמה הראיתיו הרוג ואח"כ והכרנו יפה יפה בטביעת עין בהא לא איבעי לן דפשיטא דנאמן דלא גרע עד אחד מאשה דאי אמרה מת על מטתו נאמנת דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייכא אלא בהריגה שיש לאמרה על ספק אבל באמיתת הדבר מ"ל עת המלחמה או עת שלום א"ל שתאמר דמיירי הכא שלא ראהו מתחילה במלחמה עוד נראה בעיני הא דבעינן וחזינהו לאלתר היינו מיד אחר ההעלאה היינו היכא שבאנו להתיר' בהיכר' ע"י טביעת עין משום שהפרצוף משתנה אחר עלותו אבל בסימן מובהק פשיטא שמהימן אפי' אחר ששהה ומה שאמר בתלמוד וחזינהו לאלתר כו' אפי' היכא דקאמרי סימני' היינו דלא הוי אומרים סימני' מובהקים מ"ה מהני בהצטרף עם טביעת עין דסימני' לאו דאוריית' כדפי' בתו' ומ"ה בעינן שחזינהו לאלתר אפי' גופו שלם ולא כדברי הרא"ש כמו שמוכח בפרק בתרא סי' ה' אבל בסימני' מובהקים פשיטא דמהני לעולם מאחר שאינו עשוי כן להשתנות לא במים ולא ביבשה וכן ראיתי בתשובת אחרוני' אכן מה שכתב הרא"ש והטור אחריו היכא שלא ראו הטביעה דמהימן אפי' בהכרת טביעת עין ולא בעי לאלתר ולא נהירא לי כלל דנהי דלא אמר בדדמי מ"מ מאחר שהפנים משתנה כששהה לאחר העלותו מן המים א"כ שמא יחטא בדמיונו ויסבור שהוא ואינו כן וכן שאר הפוסקים לא הקילו בזה ולא חילקו כה"ג והיכא שאדם נטבע מעצמו והעלו אותו מיד ובא העד למקום אחד והעיד שהוציאוהו מת והכירוהו נראה דלא שריא האי איתתא עד שיאמר קברתיו דשמא נתעלף ונתרפא אח"כ כגון שהפכוהו על ראשו וחממוהו בכרי' וכסתות עד שחזר רוחו אליו וכן ראיתי ושמעתי:

ט

דין מי שהפקיד אצל חבירו שומשמי או שאר דברים והנפקד אומר שלי הן ושלך החזרתי אפי' אם המפקיד אומר כך וכך חבית היו וכן מצאו החשבון מ"מ נאמן הנפקד ומיירי שדרך בני אדם להצניע בעניין זה המדה ודין זה מיירי אפי' הפקיד אצלו בעדים וראו עדים שעדיין בידו ואם יש עידי פקדון וגם נותן סימן מובהק אז נאמן המפקיד כו':

ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חברי' א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקלתינהו א"ל והא כן וכן הויא ובחביתא רמיתי א"ל דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים דלא אמרינן אזיל הם לעלמא והני אחרי' נינהו א"ל רב' מי דמי התם קאמרי סימני' הכא שומשמי מאי סימנ' אית בהו ודקא"ל כן וכן הווין אימר איתרמיי איתרמוי ליה מאי הוי עלה רב יימר אמר לא חיישינן שמא פינן רבינא אמר חיישינן והילכתא כרבינא דחיישינן שמ' פינן מאחר שאינו סי' מובהק ואית' נמי בירושלמי בפרק ב' מעש' שני ר' יונה ור"י הוו שותפין בגרב' דחמר' כד דמיך ר' יונה אמר ר' מנא בריה דר' יונה לר' יוסי כל גרב דכתב ביה יונה דידי הוא א"ל אשתקד הוי דידך השתא דידי אינון ע"כ וכן הביא הרא"ש וכתב התוספת הא דאמרי' בפרק ב' דב"מ מדמשקל הוה סי' מדה ומנין נמי הוי סימן איירי במנין שאין דרך בני אדם להצניע כך אבל הכא איירי שדרך בני אדם להצניע במידה זו והנה מה שכתבו דהכא איירי במנין שדרך בני אדם להצניע כך יפה כתבו דאי לאו הכי לא מיסתבר למימר דהכי איתרמי אלא איירי כמנין שדרך בני אדם להצניע כגון שדרכו להצניע בחבית עשר וט"ו וכ' וכ"ה והוא אמר אחד מהן אמרינן הכי איתרמי ליה אבל מה שכותבין דהתם איירי כמנין שאין דרך להצניע באותו מנין לא נהירא אלא אפילו דרך להצניע באותו מניין אפ"ה הוי סימן דלא אמרינן התם דמנין לא הוי סימן אלא בשוין ופירש רש"י שכבר נהגו הציידין לחרוז במנין אחד משמע להדיא דלא אמרינן איתרמי התם אלא דוקא בשוין דלא הוי סימן כלל ואולי מה שאמרו התוספת אין דרך להצניע כלומר אין דרך להיות בשוין ור' ניסין חילק דדוקא גבי מציאה הוא דהוי מנין סימן והיינו טעמא דגבי מציאה מאחר שבא זה ואמר סימן וטען וודאי וליכא מאן דאכחושי לא אמרינן דאיתרמי אבל הכא גבי פקדון שזה טוען ודאי שאינו שלו ואתה בא להוציא ממנו אמרינן איתרמי וכן לענין התרת בעינן סימן מובהק דלא שייך לומר ביה איתרמי אף דליכא מאן דאכחשיה משום חומר דעריות דהא תלמודא משוה להדדי (והר"ן אזיל לשיטתו כמו שחילק נמי בפרק איזהו נשך בסימן נ"ו לעניין משקל אבל התוספת לא ס"ל הך סברא ודבריהם עיקר ע"ש) והא דאמרינן חיישינן שמא כיון איירי שהפקיד אצלו בעדי' וראו ג"כ עדי' שעדיין בידו כך וכך דלית ליה מיגו אפ"ה אמרינן שמא פינן מאחר דלית ליה בהו סימן ממש אבל אם המפקיד אצל חבירו בעדי' והיה לו בו סימן מובהק וראו אותו בידו שלא יכול לומר החזרתי לך לא אמרינן שחפץ אחר בא לידו שיש לו סימן כזה או לקח ממנו או נתן לו במתנה ואפילו העדים שראו עתה בידו אין מכירין אותו אלא מתוך הסימן שיודעים שנתן לו דבר אחד שיש לו סימן כזה סגיא בהכי והריטב"א כתב שאפילו בלא עדי פקדון אם הוא מודה בפקדון וזה נותן בו סימן מובהק ויש עדים שכך הוא ברשות הנפקד כסימן זה שאומר מפקיד תו לא מהימן נפקד בשום מיגו ע"כ והוא דעת הרשב"א בכל סימן מובהק לא בעי עדי פקדון והיכא דאיכא עדי פקדון לא בעי סימן מובהק ודעת התוספת והרא"ש דבעינן תרווייהו עדי פקדון וסימן ולא הבנתי דבריו אמאי לא מהימן במיגו דלקוח הוא בידי היכא דליכא עדי' פקדון ואולי מה שכתב דלא מהימן במיגו היינו היכא שאין לו טענה בגוף הממון אלא שטוען שתופסו בעבור תביעה אחרת והוא על דעת ר' שמחה דס"ל דכל היכא שאין טוען על גוף הממון אלא שרוצה לעכבו בעבור ממון אחר וזה שכנגדו אינו מודה לו בממון אחר דאפילו במיגו לא מהימן וכבר כתבנו בפרק ח"ה סימן ל"ה וליתא לדבריו דמיגו דאורייתא ובכל ענין נאמן ע"כ וכתב הטור וז"ל אם עדים מעידין שהפקיד בידו זה החפץ ורואין אותו בידו אינו נאמן לומר החזרתי לך או לקחתי ממך או נתת לי במתנה ולא מיבעי אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפילו אם מת מוציאין אותו מן ידי היורשין אפילו בלא שבועה ולא מיבעי אם העדים מכירין החפץ ורואין אותו עתה בידן אלא אפילו לא ראו עתה בידן אלא המפקיד בא לב"ד ואומר יש לי עדים שהפקדתי ביד פלוני חפץ שסימכו כך וכך ואנו רואין אותו ביד היתומים באותו סימן שהוא אומר צריכין להראותו לעדי' אם העדים מכירין שהוא זה מחזירין אותו אע"ג דלגבי אביהן בכה"ג נאמן לומר לקוח הוא בידי במיגו דהחזרתי לך כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו והכירוהו לגבי יתומים לא טענינן הכי כיון דלא שכיח וצריכי' להראות לעדים ואם יכירוהו שזהו החפץ הוי ליה כעדים שראו ומוציאין אותו מידו אע"פ שאם היתומים בעצמם היו טוענין אבינו אמר שלו הוא והיו נאמנים בשבועה כל זמן שלא ראו אותו עדים בידן ממש אנו לא טענינן להו עכ"ל ומדבריו מוכח דלא מהני סימן אפילו יש עדים שהפקיד אצלו חפץ בסימן זה עד שיראו החפץ ויכירוהו ומדלא חילק בין סימן לסימן משמע דאפילו בסימן מובהק דינא הכי והוא דברי הרא"ש דפרק איזה נשך סימן נ"ג דאפילו יש עדי פקדון ונותנין בו סימן מובהק ואנו רואין בו זה סימן אפ"ה לא מהני אלא שכופין ליתומים להראות לעדים אם יכירוהו מאחר שאנו רואין בו זה סימן תחת ידינו גבי דידיה לא כפינן להראות לעדים וכל זמן שלא ראו נגדינו והכירו יכול לומר לקוח הוא בידי במיגו דהחזרתי לך את שלך וזו כלי אחר והיינו איתרמי וכן יראה קצת מפירש התוספת דפרק איזהו נשך ורחוק הוא מן הדעת גם הוא חולק על דברי הרשב"א יותר נראה עיקר דברי מהרי"ק שכתב בשם ר"י דדוק' בסימן שאינו מובהק אבל סימן מובהק שהוא דאורייתא מהימן בעדי פקדון ולא אמרינן לגבי מיגו שאפילו לו לא הפקיד אצלו בעדים אלא שמודה] שהופקד אצלו אלא שטוען שהחזיר לו וזהו אחר ואיתרמי משום דהוי כמיגו במקום עדים והיכא שלא הפקיד אצלו בעדים והוא מת ונתן בו סימן תמצא בפרק הכותב סימן י"ג:

י

דין פלוני היוצא מעיר פלוני מת שם והעידו הב"ד איך שמת אותו פלוני בעירם והעידו עליו עדים:

יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקרטובא לאספמיא ושכיב שלחו וכו' מי חיישינן לתרי יצחק או לא וכתבו התוספת והרא"ש אחריהם דאיירי בלא הוחזקו תרי יצחק ושכיחא שיירתא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו והלכתא כרבא וכתבו בתשובת מיימוני אחר שהעכו"ם לא העיד בפי' פלוני נהרג אלא אמר היהודי מעיר פלוני בסתם יבדק שלא יצא מן אותה העיר שום יהודי הדר שם שלא חזר כ"א זה דאפי' לרבא לא חייש לתרי יצחק הכא חייש כיון שלא הזכיר שמו או בשום סימן אחר מובהק דנוכל לידע מתוך כך בבירור שהוא הוא עכ"ל ודוקא הכא הוא דפסקינן לקולא אבל גבי נפל הגט פסקינן לחומרא עיין בפרק כל הגט סימן ה' וכתב בנ"י עובדא הכי שידוע היה כי יצחק ר"ג יצא מקורטבא ושלחו מאספמיא איש אחד ששמו יצחק ר"ג מת בעירם והעידו הבאים עמו שיצא עמהם מקורטבא לאספמא אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירין שיהא הוא אותו יצחק של קורטבא והיינו דאמרינן מי חיישינן שמא יצחק ר"ג אחר בא ממקום אחר לקורטבא ויצא והלך לאספמיא ומת שם או לא חיישינן אביי סבר חיישינן משום דשיירות מצויות היו ורבא סבר כיון שהעדים שראוהו שמת באספמיא ראו שאותו יצחק של קורטבא יצא עמהם ובא לאספמיא לא חיישינן שמא אחר הוא שבא לקורטובא והוא הוא שבא עמהם לאספמיא ואותו של קורטבא אזל לעלמא אלא אמרינן כאן נמצא בקורטבא וכאן היה ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע כיון דלא היה בקורטבא יצחק ר"ג אלא אחד ע"כ וכן דעת המרדכי שכתב הבא להעיד על שם לבדו לא סגי אם לא מזכיר גם כן שם עירו כי הרבה שמות שוין ע"כ ודוחק לומר דמרדכי מיירי שאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד היא דצריך להזכיר שם העיר שאותו פלוני יצא עמהם מאותו העיר פלוני אבל אינם יודעים אם הוא אותו פלוני שדר לשם או שמא בא לשם ממקום אחר וכגון דשכיחי שם שיירות אז משיאין האשה ע"פ וכגון שלא הוחזק איש אחר בשם זה באותו העיר שיצא משם אבל לא העידו שיצא עמהם מעיר זה אין משיאין אשתו על פיהם אם לא שיש הוכחה ואמתלאות שלא היה אלא הוא ולפעמים מתירין בהוכחות אפילו בלא שמו כלל ולא כדעת הרא"ש שכ' בתשו' על עד. שהעיד שמכלוף בן מלול נהרג קרוב לפא"ס ניכר מתוך עדותו של העד שהכיר אותו' האיש הנקרא מכלוף בן מלול בטביעת עין אך לא ידע אם הוא בעלה של אשה זו וגם לא העיד על שם מקומו יש לחפש לה היתר כיון שידוע שהיה שם בעלה של אשה זו מכלוף בן מלול ואין מכלוף בן מלול אחר בעיר נראה לי דאיתתא שריא לינשא וראייה מעובדא דיצחק ר"ג והוא דומה לנדון זה שהרי המעידי' לא העידו כי אם על שמו אבל לא הביא לא את מקומו ואת אשתו אלא כך היה שם האיש שנפטר בכאן שאילו העידו עדות גמורה שידעו שהיה בעלה של אותו אשה בהא לא הוי אמר אביי חיישינן לתרי יצחק אלא ודאי ההוא עובדא הוה דלא אחזיקו שני יצחק ובשכיחי שיירות והלכתא כרבא הלכך בנדון זה אפילו אי שכיחי שיירות אם לא הוחזקו מכלוף בן מלול אחר איתתא שריא לינשא וכן מצאתי בחבורו של הרמב"ם שכתב בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעין פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת ואין אנו חוששין שמא יצחק בן מיכאל אחר שמת כו' ועוד האריך כו' ולפי מה שפירש' נראה דלא כיון לשריותא כראוי דאין מתירין כלל אלא כשמכירין שם העיר או שידוע שהלך מזה העיר ולא בע"א ומדברי הרמב"ם אין ראייה כלל שהרי לא התיר אלא היכא שאמרו לו כשתלך למקום פלוני שהרי מוכח שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך לשם להעיד. והכי נמי תניא בתוספתא אין מעידין עליו אלא א"כ מכירין שמו ושם עירו. וכתב על זה הר"ן בתשובה לא בא למעט אלא שאין סומכין על אומד הדעת כגון שמעידין על גופו דארוך וגוץ וכן למעט שאין סומכין על עדות שמו בלא שם עירו אלא בוודאי נ"ל מ"ש עיר בדבר ברור שא"א לספק באחר משיאין אשתו אע"פי שלא הזכיר שמו ודבר ברור הוא זה מדאמרי פרק אשה שלום אלא ה"ד כגון דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנין ע"כ:

וכן כתב רבינו ישעיהו מטורני בהדיא שצריך להזכיר שם עירו בפרק האשה שלום וז"ל באו עדים והעידו שמת יוסף ב"ש מעיר פלוני מתירין את אשתו ואין חוששין שמא יוסף ב"ש אחר היה באותו העיר וכו' עד ואם יאמרו העדים יוסף ב"ש מת ולא ידעו מאיזה עיר היה אע"ג דלא הוחזקו יוסף ב"ש אחר בעיר הזאת חוששין ליוסף ב"ש אחר בעולם ואין מתירין אשתו של יוסף ב"ש הידוע לנו ע"כ והביאו מהרי"ק בתשובתו וכתב עליו הרי לך בהדיא שצריך להזכיר שם עירו ולא סגי בהזכרת שמו ושם אביו ואע"ג דלא הוחזק לנו אחר בעירו שיהא שמו כן ע"כ ומ"מ כתב הורו לשם שאם יש שאר הוכחות ואמתלאות שלא היה אלא הוא ראוי לצרף ולסמוך עליהן וכן עיקר (מ"מ אין להוכיח מתשובה זו שמהרי"ק בעצמו יסבור בהחלט שצריך להזכיר שם עירו שהרי בתשובה אחרת בסי' קט"ו כתב דמהני אפי' לא הזכיר שם העיר כו' והכא לרווח' דמילתא כתב דאפי' לרבינו ישעיה מטורני יש להתיר מכח הוכחות ואמתלאות כו' כתב הרא"ש בתשובה על תלמיד א' שבא לטילוטל' ללמוד לפניו והעתיק התוס' שחיבר הרא"ש אח"כ יצא לשוב לביתו ואח"כ בא תלמיד אחד והעיד שעבר עליו תלמיד אחד שמו ר' אשר וסיפר לו שבא מליטולא ושלמד בפני הרא"ש והראה לו תוספו' הרא"ש ואחר ימים נפטר והתיר הרא"ש אשת רבי אשר ע"פ עדות זו ותשובה זו ביארנו בשורש קפ"ה):

יא

דין גט דאשכח במקום פלוני וכתוב בו במקום הזה אני פלוני כו' מגרש את אשתי ובאותו העיר יש אחר שגם שמו ושם אביו כשמו ואפילו יש עדים שאותו פלוני היה באותו יום שנכתב הגט אצלם וגם בדקנו מאותו העיר שנכתב הגט עד למקום דאשתכח הגט ולא מצא איש אחר ששמו כשמו אפ"ה כיון שהוחזקו שני אנשים באותו העיר בשם אחד חיישינן שמא בא בגמלא פרחה לשם ואין חילק בין המקומות מרוחקים הם או לא:

אמרינן ההוא גיטא דאישתכח בסורא וכתב ביה בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותרך ית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבר מענץ בר חייא מחגר' דהוי בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי כי איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגר' גבן הוי אמר אביי אפי' לדידי דחיישינן אף בלא הוחזקו מ"מ הכא לא חיישינן אף בהוחזקו דהא קאמרי סהדי ההוא יומא דאיכתיב גיטא ענן בר חייא גבן הוי בנהרדעא מאי בעי בסורא רבא אמר אפי' לדידי דלא חיישינן הכא חיישינן הואיל והוחזק איש בעירו כשמו והאי דקאמרי סהדי דבנהרדעא הוי אותו יום דילמא בגמלא פרחא אזיל א"נ ע"י שם בקפיצה א"נ מילי מסר לעדים בנהרדעא והלכו מנהרדעא לסורא וכתבו שם וכדאמר רב וכן רב הונא לספריה כי יתיביתו בשילי כתובו בשילי אף על גב דמימסר' מילי בהיני וכן איפכא והלכתא כרבא לגבי אביי וכתב ר"ת דלרבותא נקט הני מקומות אע"ג דסמוכי' הן זה לזה ולולי פה קדוש הייתי אומר דדוקא נקט הני מקומות שרחוקין זה מזה אבל בסמוכות [לא] קפדינן אבל חליל' לחלק על קבלתו (ואין אני מבין דבריו הא איתא במסכת ביצה דף כ"ה ע"ב אחי שקי' דאמר אנא אפקיתיה לרב הונא מהיני לשילי ופירש"י מהיני לשילי מקומות סמוכין ואין תחום שבת ביניהם):

אם יש קטטה בינו לבינה שאמרה גירשתני בפני עדים פלוני ופלוני ושאלום ואמרו להד"ם בין ארגיל הוא קטטה או ארגילה היא אינה נאמנת ואפילו אמרה מת וקברתיו ודין עד אחד בקטטה נמי אינו נאמן אלא שאם נשאת לא תצא:

יב

פסק קטטה בינו לבינה ה"ד קטטה באומרת דבעלה גרשני ופריך כולהו נמי הכי אמרי בכעסן אלא באומרת לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד"ם מ"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר רב אשי אמר משום דאמרי בדדמי פי' מאחר ששנאה אותו אינה נותנת דעת' לעמוד על שורש העניין שמא לא מת מאי בינייהו איכ' בינייהו דארגיל הוא קטטה למ"ד משום דמשקרא יראה כל כך לשקר כיון דמרחמא ליה ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי אבל היכא דארגלה היא לעולם יש לחוש כיון ששנאתו כן פי' התו' וי"מ אמאי לא אמר איכא בינייהו היכא שאמרה מת וקברתיו למ"ד דמשקרה אינה נאמנת ולמ"ד בדדמי מהימנא ונראה בעיני לפרש דבודאי ידע תלמודא האי נפקותא איכא בינייהו וממילא אין חוששין להחמיר שאפי' אמרה מת וקברתיו לא מהימנא משום דמשקר' אלא שבא למצא חומרא אפי' למ"ד משום דאמרה בדדמי היכא דארגיל הוא קטטה וכדפרישית והשתא תימא על הרמב"ם שלא תפס אלא האי טעמא לחוד משום דמשקרא היה לו לתפוס שניהם לחומרא וכן הוא עיקר דאינו נאמנת אפילו ארגיל הוא קטטה היכא דשייך לומר בדדמי אבל אמרה מת וקברתיו והיכא דארגיל הוא קטטה דמשקרא אפי' אומרת מת וקברתיו לא מהימנ' והטור נשמר יפה בזה שכתב בין ארגיל הוא בין ארגיל היא קטט' אינה נאמנ' אבל לא נשמר בזה שהשמיט דין מת וקברתיו כפי מה שפירשתי ומסיק איבעי להו עד א' בקטטה מהו ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא וכן דעת הרי"ף ותמה הרשב"ם עליו מאחר דפסק הרי"ף לעיל דעד אחד היכא דליכא למימר בדדמי דמהימן משום דלא משקר והכא פסקינן לחומרא דלא מהימנא בקטטה כמו היא והיינו אפי' ליכא למימר בדדמי אלא משום דמשקר ויותר תמהו על הרמב"ם שכתב שהיא אינה נאמנת אפי' אם בא העד וסייע' לה דשמא שוכרתו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד ע"כ ותמהו עליו שאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ואני אומר בודאי היכא שיש עדות מספקת לא חיישינן במידי ואין להרהר אחריהם וכדפרי' לעיל סי' ו' אבל בעד אחד דמדאורייתא לא מהימן אלא שהקילו חכמים לגבי עדות אשה א"כ בקל נוכל למצוא צד ולגרוע עדותו כגון הכא שידוע שיש קטטה ביניה' איכא למיחש דשמא שוכרתו עד שתביא שני עדים כשרים וכן פסק הטור:

יג

דין דאשה שאמרה מת בעלי כשיש שלום בעולם ושלום בינו לבינה דנאמנת נוטלת ג"כ כתובתה ואם נתייבמה היבם נוטל נחלת אחיו והיכא דאמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא אין מתירין אותה גם אין נותנין לה כתובה אפילו אם תפסה מפקינן מינה:

מתניתין ב"ש אומרים תנשא ותטול כתובתה וב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובת' אמרו להם ב"ש התרתם הערוה החמורה ולא תתירו את ממון הקל אמרו להם ב"ה שכן מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתו' ליכי וחזרו ב"ה להורות כב"ש אמר רב חסדא נתייבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הם דרשו מדרש כתובת ואנו לא נדרש מדרש תורה יקום על שם אחיו המת אמר רחמנא והרי קם ומסיק אמר רב נחמן באתה לב"ד ואמר' מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובה תנו כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה מ"ט אדעתא דכתוב' אתאי איבעי להו התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מהו כיון דקאמרה תנו לי כתובה אדעתא דכתובה אתאי או דילמ' כל מידי דאית ליה לאינש קאמר בבי דינא תנו לי כתובתי והתרוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי ולא מהימנא או דילמא משום דלא ידעה במאי משתריא תיקו. וברי"ף גרסינן ואת"ל כל מילי דאית ליה לאינש קאמר ליה לבי דינא תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מהו כו' ולפי זה הלכה כאת"ל דמתירין להנשא וכן פסק הרמב"ם ויש לה כתוב' ובבעיי' האחרונה כתב נמי דמתירין להנשא אלא שאין לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה ולא ידענא מהיכן לקח סברא זאת ולפי גירסת הרא"ש דלא גרסינן ואת"ל בשתיהן אין מתירין להנשא וכ"ש שאין לה כתובה וכן כתב הטור להדיא ואני אומר מאחר דברוב ספרי' גרסינן ואת"ל ובספרי הרי"ף שהוא בנוי על קבלת הגאונים א"כ הלכה כאת"ל ומתירין להנשא ויש לה כתובה ואם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא כבע' אחרונה אין מתירין אותה להנשא וגם אין לה כתובה ואם תפסה מוציאין מידה ככל תיקו הנאמר בתלמוד כדפרישית בפירקין לעיל:

דין אלו נשים שאינן נאמנות לומר מת בעל' חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה והכלה אפילו אמרה מת בעלי תחלה ואח"כ מת חמי ובת חמיה ואשת אב: יד מתניתין הכל נאמנים להעידה חוץ מחמות' ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח תנא ר' יודא מוסיף את אשת אב והכלה אמרו לו אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל כלומר כשם שבת הבעל אינה מעידה לאשת אב ומשום דסניא לה כך אשת אב אינ' מעידה לבת הבעל דסניא לה וכלה הרי היא בכלל חמות' כשם שאין חמות' מעידה לכלה משום דסניא לה כך אין הכלה מעידה לחמותה דסניא לה דכתיב כמי' הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ופריך בסוגיא בת חמיה מהו בת חמותה היינו טעמא משום דאימי' סניא לה היא נמי סניא לה משא"כ בבת חמיה או דילמא כבת חמותה משום דאמרה קאכלה לגירסנ' דאימא פי' לכל יגיע ועמל דאימא ה"נ קאמרה קאכלה לגירס' דבית נשא ולא איפשיטא ואזלי' לחומרא ותימא על הרי"ף והרא"ש שלא הזכירו בעיי' זו ויותר תימא על הרמב"ם והטור שלא הזכירו בת חמיה ואפשר דפשיטא להו דהוא בכלל בת חמותה ובפרט לפי מה שהביא בברייתא דרבנן סברי שאשת אב והכלה הן בכלל מכח מים הפנים כו' ומ"ה לא תניא ק"ו שבת חמיה היא בכלל חמותה שהרי איכא טעם אחד הדומה ומספיק לתרווייהו תו מסקינן הא דקאמרה והני לקלקולא לחמותה הוא דקמיכוונה ואע"ג דהשתא ליכא איבה שהרי בנה שהוא בעלה הוא במדינת הים ואינו אצל אמו לדבר על כלתה דברי' רעים אפ"ה מסקא אדעת' וסברא לבתר שעתא לא תיתי ותצערי א"כ ה"ה ה"נ גבי חמות הבאה לאחר מכאן נימא כן ודחי דלמ' שאני התם דרגיל לה צערה וכתב הרא"ש ולא אפשיטא פיר' ואזלינן לחומרא באיסור אשת איש וכן פסק הטור והרי"ף לא הביא בעיי' זו כלל ואפשר משום דס"ל דפשט דמתניתין נוטה לחומר' כמו יבמתו דפסול להעיד משום צרתה הבאה לאחר מכאן ה"נ גבי חמותא אבל תמה אני על הרמב"ם שלא הזכירה והשתא בפרטן תמצא נשים שאינן מעידות זו לזו חמותה וחמותה לאחר מיתה שהיא אם היבם ולא של בעל ובת חמותה ובת חמיה והכלה וצרתה ויבמתה ובת בעלה ואשת האב:

טו

דין עד אחד אומר מת ונשאת ובא עד אחד ואומר לא מת הרי זו לא תצא ואם התירוה להנשא ובא העד האחד ואמר לא מת לא תנשא משום לזות שפתיים אבל מן הדין מותר להנשא עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אף על פי שנשאת לאחד מעדיה תצא ואם נשאת מעצמה ע"פ עד אחד ואח"כ בא ע"א ואמר לא מת אם אין לה בנים תצא:

מתניתין עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פי שנשאת תצא (וכתב הטור אע"פי שנשאת לאחד מעדיה וזהו פשוט) שנים אומרים מת ועד אחד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא ומפרש תלמודא דברישא לאו דוקא אם נשאת ואח"כ בא העד קאמר אלא אפילו התירוה להנשא ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון משום דעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתבו התוספ' דהאי לא תצא מהתירה הראשון דקאמר היינו לענין אם נשאת שלא תצא אבל לכתחילה לא תנשא משום דרב אסי דאמר בס"פ שני דכתובות אכה"ג הסר ממך עקשות פה וגומ' והנה הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו כל זאת והתירו אפילו לכתחילה וכן יראה מדעת הרמב"ן שמוקי הא דאמר בירושלמי בעד אחד אומר מת ועד אחד אמר לא מת שלא תנשא ואם נשאת לא תצא איירי בזה אחר זה ולית ליה דעולא אלמא דס"ל דעולא אפילו לכתחילה קאמר ואמת שאין לנו ראייה מהא דכתובות דמשני התם לכתחילה לא תנשא משום דרב אסי כו' היינו לפי שנויי דקבעי אביי ומשני הכי דברי ר' יוחנן אבל לפי המסקנא דמשני רבא ורב אשי בע"א אין אנו צריכין לכל זאת ורב אסי גופא לא פסק לאיסור אלא שהיה רגיל להביא פסוק זה לתועלת דברים אחרים הדומי' לכיעור וכמו שפירש בתוס' או אפילו תימא שאהא גופא אמר עולא מ"מ לא אמר שאסורה להנשא אלא עצה טובה לרוב פרישות קאמר שלא תנשא ומדברי הירושלמי לית לן סיוע לאיסור דהתם איירי שבאו בבת אחת ר"ל קודם שהתירוה כמו שנפרש לקמן או שאיירי בזה אחר זה ופליג אדעולא וכן יראה מדעת הרא"ש שכתב הכא דמתקנ' דרבנן שריא להנשא אלא דקאמר תלמודא בפ"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא ע"כ:

ולפי זה אין כאן איסור בדבר אלא עצה טובה קאמר שלא תנשא ולא נהירא דהא לאביי מוקי הא דקתני לא תנשא היינו משום לזות שפתים וא"כ ש"מ שאסור להנשא וממילא אף לדידן נהי דלא מפרשינן לברייתא בהכי מ"מ אינה ראויה לנשא מאחר דחיישי' ללזות שפתים דרב אסי ועוד מאחר דמסקינן לשם בכתובות בפ"ב סי' ל"ד דגבי שנים אומרי' ראינו שנתגרשה וב' אומרים לא ראינו שנתגרשה דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ומפרש משום דאמרינן לא ראינו אינה ראייה דשמא גירשה בצנעה ושנים הראשונים שאמרו ראינו שנתגרש' קושטא קאמרי ואפ"ה לא תנשא לכתחילה ופי' רש"י משום לזות שפתים אלמא דקתני לא תנשא דמשמע לכל הפחות שאסור לה להנשא וא"כ כ"ש בנדון זה דליכ' תרי סהדי דמפקי לה מאיסורא אלא שהתירוה ע"פ עד אחד שאסור לה להנשא בהכחשה משום לזות שפתים ומ"מ נראה דאין מוחין בה אם רצונה לעבור ולא לחוש בלזות שפתים דליכא תקנתא לאיסור' למחות בזה דאל"כ מה חילוק יש בין היכא דאיכא עדים בהכחשה שלא תנשא מכח דינא דתרי ותרי ספיקא דרבנן ובין היכא דליכא הכחשה כגון הכא דאומרים לא ראינו שנתגרשה דליכא הכחשה דאפשר דגרשה בצנעה אלא כדפי' דיש איסור בדבר אלא שאין מוחין בדבר אם באה להנשא משא"כ בתרי סהדי בהכחשה שמוחין בה אז ואם עברה במזיד תצא דאל"כ מה כח ב"ד יפה וכבר הארכתי בזה פר' שני:

כתב הר"ן בתשובה שאפי' נשאת בעצמה ע"פ עד אחד בלא הוראת ב"ד ואח"כ בא עד אחד ואמר לא מת לא תצא וכן כתב הר' דוד כהן בתשובה והרמב"ן כתב שלא תנשא אלא ברשות ב"ד וכל שלא עמדה בפני ב"ד אין דברי העד כלום וכן נראה עיקר דאל"כ לא תבא לעולם לב"ד:

מ"מ נראה פשוט שאם יש לה בנים לא תצא:

יו

דין עד אומר מת וקודם שהתירוה בא שני ואמר לא מת אפילו נשאת תצא ואם נשאת לאותו העד לא תצא ואם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אפילו התירוה אפילו לאחד מעדיה לא תנשא ואם נשאת לאחד מעדיה לא תצא:

פסק כתב רש"י לא תצא מהתירה הראשון ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא ולא אחשביה כתרי ע"כ משמע אפילו לא באו בבת אחת אלא שבא קודם שהתירוה שלא תנשא ואם נשאת תצא שהרי כתב דלא חשבינן קמא כתרי ומה שכתב הרמב"ם והרמב"ן באו שניהם כאחד אחד אומ' מת ואחד אומ' לא מת כו' שתצא לאו דוקא כאחד אלא שבא קודם שהתירוה חשיב כאלו באו כאחד א"נ לרבותא קאמר שאפי' באו כאחד אפ"ה נשאת לאותו העד לא תצא כמו שכתב אח"כ וראיי' מפרק ב' דכתובות דאמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ותירגמ' אביי דאיירי בעד אחד ולא שנים איתמר בדברי ר' יוחנן ומ"ה עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי כדעולא כו' והאי דקאמר לא מת הוי ליה חד ואין דבריו של אחד כו' ופריך א"ה אפילו לכתחילה נמי משום דרב אסי דאמר הסר ממך עקשות פה וגומר והשתא אמאי לא מוקי שבא העד האחד שאמר לא מת קודם שהתירוה ולא נצטרך לדחוק להא דרב אסי כו' אלא בודאי לעולם תצא עד שיבא העד האחד אחר שהתירוה אבל מכל מקום נראה אם נשאת לאותו העד לא תצא היכא שאומר ברי לי וכמו שפסק הרמב"ם ומה שכתב הרא"ש בתשו' דעד אחד לא מת קודם שיתירוה להנשא אם עברה ונשאת פשיטא דתצא ואפילו נשאת לעד שהעיד הוא מדעת הרמב"ן שכתב העד אחד בהכחשה לא מלתא היא ודייק מסוגיא זו שהבאתי מדלא מוקי שנשאת לאותו העד והוא אומר ברי לי ולא יצטרך לדחוק להא דרב אסי כו' נ"ל שאין זו קושיא שזהו דוחק גדול יותר מדאי דבבריית' קתני שנים אומרים מת כו' והא איירי בעד אחד וגם סתם נשאת דקאמר יהא איירי דוקא שנישאת לאותו העד דבתרתי דחיקי לא בעי לאוקמי וטפי עדיף למוקמי בהא דרב אסי כו' שיהא ואם נשאת כו' דקאמר סתמא בכל אדם איירי וכן פירש המגיד המשנה ואדרבה אמינא שיש ראייה ברורה לדברי הרמב"ם מדקתני במתניתין לקמן עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא ולא קתני אם נשאת תצא אלמא דגבי עד ועד המכחישים זה את זה לא תצא וכבר הוכחנו דתצא בכל עניין א"ל שבא אחר שהתירוה וא"כ אי אפשר לישבו אלא שנשאת לאותו העד ואומ' ברי לי וכן מוכח מן הירושלמי ועיקר והיכא ששנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דהוי עדות מוכחשת אסורה להנשא אפילו לאחד מעדי' הא לאחר שהתירוה נשאת לאחד מעדי' לא תצא בפ"ב דכתובות סימן ל"ד ע"ש ופירש של אומר ברי לי כתבתי נמי לשם סימן ל"ב:

יז

דין אשה אומרת מת ושתי נשים אומרות לא מת והתירוה להנשא תצא אפילו היא נמי מעידה שמת ואם שתי נשים אומרות מת ואחת אומרת לא מת אפילו לכתחילה תנשא אפילו האשה שאומרת לא מת באה תחלה ואפילו אשה אחת והיא, עצמה נמי כשתי נשים דמיין ואם עד כשר אומר מת אפילו ק' נשים אומרת לא מת בפלגא ופלגא דמיין ואם התירוה להנשא לא תצא מהתירה הראשון ואם באו בבת אחת אפילו אם נשאת תצא ואם נשאת לאותו העד לא תצא כשאומר ברי לי והיכא שאשה אומרת מת או היא עצמה והתירוה להנשא ואח"כ בא עד אחד כשר ואומר לא מת לא תצא מהתירה הראשון כמו בעד אחד אומר מת כו' ואם לא התירוה אפילו עד אחד כשר בא מתחלה ואומר מת ואח"כ באה אשה ואומרת לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא א"ל שנשאת לאותו עד וביארנו דכמו שהדין בב' נשים ועד אחד כן הדין בב' קרובים או עכו"ם ועד אחד וכן לעניין הכחשה זה את זה בעכו"ם מסיחין לפי תומן שמת והתירוה ואחרי כן באו מסיחין לפי תומן שאינו מת מותרת להנשא לכתחילה ואם לא התירו לא תנשא ואם ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת לא תנשא ואם עכו"ם אחד אומר מת ואחד אומר לא מת הוי דין ממש כמו בישראל:

פיסקא עד אחד אומר מת כו' פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים לא צריכא בפסולי עדות כדר' נחמי' דתני' רבי נחמי' אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואיבעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקר' אפי' מאה נשים כעד אחד דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדר' נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשי' באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלג' והלכת' כלישנא בתרא כדמוכח בירושלמי וכן פסקו כל המחברים תו מסיק שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת כו' פשיטא מאי קמ"ל פסולי עדות וכדרבי נחמיה דאזיל בתר רוב דעות היינו הך מהו דתימא לחומרא אבל לקולא לא קמ"לן וכתב הרא"ש ואע"פ שלא התירוה עדיין לינשא תנשא והשתא לפי האי מסקנא אם אשה אומרת מת ושתי נשי' אומרות לא מת אפילו התירוה להנשא ונשאת תצא ואפילו אם היא נמי מעידה שמת בעלה תצא והוי תרי ותרי ס"ס הבא עליה באשם תלוי קאי ואם שתי נשים אומרות מת ואחת אומרת לא מת אפילו לכתחלה תנשא אפילו באה האשה שאמר' לא מת בתחלה ולאו דוקא שתי נשים מעלמא אלא אפי' אשה אחת והיא מצטרפת להיות שתים ולהלוך אחר רוב דעות וכן אם ו' נשים אומרות לא מת וי"א אומרות מת הרי זו תנשא אבל איש אחד ושתי נשים או מאה נשים והיא אף עמהם לעולם כפלגא ופלגא חשבינן בין הנשים האומרות מת בין העד אומר מת כו' והוי כעד אומר מת ועד אומר לא מת שאם התירוה לא תצא מהתירה הראשון ואם לא התירוה אפי' נשאת תצא א"ל שנשאת לאותו העד המתיר' ואומר ברי לי ולא כרשב"א שפירש כפלגא ופלגא היינו כשתי נשים המכחישין זו את זו שאעפ"י שהתירוה להנשא תצא מהתירה הראשון אלא העיקר הוא כמו שפירש' וכן פירש רש"י וכן כתב המגיד משנה שכן דעת הרמב"ם וכן מוכח מפי' הרמב"ן כדפרישית והיכא שאשה אומרת מת וכ"ש אם היא אומרת מת אפילו התירוה להנשא ואח"כ אתא עד כשר ואומר לא מת כתב הרמב"ם והטור אחריו שאפילו נשאת תצא וראייתו מאחר דלפי המסקנא בסוגיא חשבינן עד כשר כשתי נשים לעניין פלגא ה"ה לעניין הכחשה והרמב"ן רוצה להכריע דדוקא בהיא אומרת מת כו' הדין כך אבל באשה אומרת מת והתירוה על פיה לא תצא מהתירה אפילו בא עד כשר ואני אומר נהי דחשבינן עד כשר כתרתי נשים היינו להיות פלגא אבל לעניין הכחשה חשוב כחד ואשה ועד בין היא מקודם או הוא מקודם לעולם חשבינן כעד ועד המכחישים זה את זה שאם התירוה לא תצא מהתירה הראשון אפי' התירוה על פיה וכן איתא בירושלמי להדיא כל מקום שהכשירו חכמים עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש וא"ל שהירושלמי אתי כלישנא קמא דהכא שהרי איתא בירושלמי אח"כ ממש כלישנא בתרא אלא בע"כ בהכחשה לא עשאו אותו כשתים ואדרבה בטל לגבי אשה שהתירוה על פיה שהרי היא כשנים ואם לא התירוה אפי' עד כשר כמו מעיקרא ואומר מת ואשה אומרת לא מת הוי הכחשה ולא תנשא ואם נשאת תצא א"ל שנשאת לאותו העד ואומר ברי וכן דעת הר"ן בפ"ק דכתובו' סי' ל"ח וכן נוטה דעת נימוקי יוסף ועיקר כמו שהדין בשתי נשים ועד אחד ה"ה בשתי קרובים ועד אחד או שתי עכו"ם המסיחי' לפי תומן ועד אחד וה"ה לעניין הכחשה בעכו"ם מסיחי' לפי תומ' זה את זה נמי דינא הכא כהכחשת נשים ואזלינן נמי בתר רוב דיעות בין לקולא בין לחומרא וכן פסק ר"ג מ"ה בתשובה והיכא שבאו ב' עכו"ם ומסיחין לפי תומן מת או נהרג והתירוה להנשא ובאו שני עכו"ם כה"ג ואומרים איפכא אפי' לכתחילה תנשא לפי מה שפי' דאין שייך לזות שפתים אלא בעדות מוכחשת ממש דהיינו עדים כשרים טוב הוא שלא תנשא באחד אומר מת ואחד לא מת בין בכשרים בין בפסולין מאחר שעדות ישראל הוא אבל בעדות של עכו"ם לא מיקרי עדות כלל לכה"ג אבל מ"מ היכא שלא התירוה להנשא שלא תנשא כלל לכתחיל' ולאפוקי מיש גאונים שאומרי' שעדות עכו"ם לא מקרי עדות מאחר שאינ' נאמן לא לאיסור ולא להיתר א"כ לא אמרינן גבי עדות עכו"ם דווקא התירוה להנשא כו' אלא מאחר שנאמן העכו"ם בהסיח לפי תומו שוב לא יכול להכחישו השני אפי' הוא במסיח לפי תומו. ובתשוב' להרמב"ן כתוב שיש אומרים שאפי' אם שני עכו"ם באים אח"כ ומסיחי' לפי תומם שאינו מת אין מוציאין אותה מהתירה הראשון שהתירוה ע"פ עכו"ם אחד מל"ת אכן הסכמת כל רבותינו שאין חילוק בין עכו"ם לשאר פסולים וכי היכי דבשאר פסולים הולכין אחר רוב דעות ה"נ גבי עכו"ם עכ"ל וכן אם באו שני עכו"ם ומסיחין לפי תומם שמת או נהרג אפילו אם באו שני עכו"ם אחרים ומסיחין לפי תומן איפכא יש אומרים דלא מהימנ' אכן דעת הר"ג מ"ג ור"ת בתשובה דאין חילוק כלל בינייהו והיכא ששנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא וכן עכו"ם אחד אמר מת ואחד אמר לא מת הוי ממש כעד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת כו' וכן עיקר כתב הר"ן בתשובה אם שנים מעידים ששמעו כל אחד מפי אחר, שמת פלוני ועד אחד מעיד ששמע מפי אחר שהוא חי דאיתתא שרי' להנש' דפסולי עדות הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומר' ע"כ כתב בתשובת הרשב"א דעד מפי עד נר' שאינו נאמן לפסול העדות הראשון אפילו שנים מעידין מפי שנים אלא שיש להחמיר למעשה עכ"ל:

יח

דין שתי צרות אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובתה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג אע"פ שמכחישות זו את זו סוף סוף שתיהן מודות שאינו קיים ומותרות להנשא:

מתניתין אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת שמת תנשא ותטול כתובתה וזו שאומרת לא מת לא תנש' ולא תטול כתוב' ומפרש תלמוד' דה"ה אם שתקה דלא תנשא דהא אין צרה מעידה לחברתה אלא רבות' קמ"לן דלא תימא מאחר שבאת' לערער ולומר לא מת בוודאי מחמת איבה הוא דקעבד כדי לעגון ותמות נפשי עם פלשתים קאמרה ואפילו היא גופא תשתרי קמ"לן אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא תנש' ר' יהודא ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנש' (פירש לאחד מעדיה כדפרי' לעיל סימן י"ד הא לאחר תצא ואגב דעד אחד כו' נקט נמי גבי אשה אחת לא תצא) ופריך תלמוד' ולפלוג ר"מ נמי ברישא א"ר אלעזר במחלוקת שנויה ואשה נמי ר' יהודה ור"ש היא ור' יוחנן אמר ברישא אפי' ר' מאיר נמי מודה דכל לא מת בעדו' צרה לאו הכחשה היא תנן אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא ומשמע סתמא אפילו צרתה אמרה לא מת בשלמא לרבי אלעזר סתמא כר"מ אלא לר"י קשיא קשיא ולפי זה נר' לכאורה דהלכה כר"מ ואף דבכל מקו' הלכה כר' יהודה ור"ש לגבי דר"מ מ"מ הכא הוי סתמא ברישא ואח"כ מחלוקו' בסיפא וא"כ הלכה כמחלוקת ועוד סתמא בתרייתא דקפרי' מיניה דחזר וסת' כר"מ אכן כל המחברים פוסקי' כר' יהודה ור"ש וצ"ל כדברי הרא"ש שכתב וז"ל הא דפריך לר' יוחנן משום דמשמע ליה דאשה אומרת לא מת איירי אפילו בצרה דאי לאו הכי היינו רישא עד אחד אומר מת ועד אומר לא מת ולפי סברת המקשה קאמר תלמודא קשיא אבל לר' יוחנן לא חש לאותו קשיא דמוקי מתניתין באשה דעלמא ומתניתן נקט בין בעד כשר בין בעד פסול וכן מוכח בירושלמי והלכה כר' יוחנן ולכך לא הביא רב אלפס ז"ל כל זה דמילתא דפשיטא דהלכה כר' יוחנן נגד ר' אלעזר תלמידו אבל אם היה הלכה כר' אלעזר משום דר' יוחנן נשאר מוקשה אז הוי הלכה כסתמא בתרא דהכחשת צרה הוי הכחשה ע"כ:

יט

דין אשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה להנשא ואם היא בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בשבילו וכן הדין ממש באומר' מת בעלי ואח"כ מת חמי:

מתניתין האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישרא' לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר"ע אומ' אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שתהא אסור' מלינש' ואסורה מלאכול בתרומה אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסור' היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיב' אומר אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה ומלינשא ואסורה מלאכול בתרומה ומסיק אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון דאין חוששת לדברי צרתה כלל והרי הוא כחי לגבה:

כ

דין אם קדש אחת מה' נשים ואינו יודע איזה קידש נותן גט לכל אחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק ואם קידש בביאה קונסין אותו ונותן כתובה לכל אחת ואסור בקרובות כולן ומיירי שכתב לה כתובה ונאבדה או התנה לה אע"פ שלא כתב או שכתב לארוסתו ולא הזכיר שמה או קנו מידו והלכו עדים למד"ה וכן הדין כשגזל מאחד מה' ואינו יודע כו' צריך להשיב לכל אחד ואחד:

מתניתין קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה קידש כל אחת אומרת אותי קדש נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובתה ביניהן ומסתלק דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר אין זה דרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת ואסור בקרובות כולן גזל א' מהן ואינו יודע איזה גזל כל אחד אומ' אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר אין זה דרך מוציא מידי עבירה עד שישלם לכל אחד ואח' והלכה כר"ע לגבי ר' טרפון דהלכה כר' עקיבא מחבירו ואמרי' בפרק הכותב דר' טרפון חבירו של ר' עקיבא היה וכן דעת כל המחברים ואל תשגיח בהג"ה מיימון שכתב בעניין זו אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ולא כר' עקיבא כי טעה וסבר מאחר שכתב הרמב"ם שמניח כתובה אחת ביניהם ומסתלק ולא עיין במה שכתב אחריו ואם קידש בביאה שנותן כתובה לכל אחת והיינו כדברי ר' עקיבא דרבי עקיבא מודה בקידש בלא ביאה כדפרי' ומפרש תלמודא דהאי קידש דקאמר קידש בביאה קאמר ומשום דעבד איסורא קנסוהו חכמים שיתן כתובה אבל קידש בכסף ובשטר דלא עביד איסורא לא קנסוה ומודה רבי עקיבא דמניח כתובה ביניהן ומסתלק ואיירי במקום שאין כותבין כתובה א"נ במקום שכותבין כתובה אבל הוא ידוע שלאחת מהן נאבדה כתובתה וכל אחת אומרת אותי קידש וממני נאבד וכן כתב הטור:

כא

דין אשה שאמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת וחולצ' ולא מתייבמת ואם אמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני אינה נאמנת וחולצ' ולא מתייבמ' וביארנו דמיירי באשה גרושה או כיוצא בה דכבר נפסלה מהכהונ' אבל בע"א אינה חולצת אמרה ניתן לי יבם במד"ה מת בעלי ואח"כ מת יבמי מת יבמי ואח"כ בעלי נאמנת הלכה היא ובעלה ויבמה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ יבמי או יבמי ואח"כ בעלי אינה נאמנת שאין האשה נאמנת לומ' מת יבמי שתנשא וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו ודין המזכה גט לאשתו במקום יבם הוה ספק גט וחולצת ולא מתייבמת ואפי' האידנא שאין נוהגין ביבום ובמקום שנתפשט חרם ר"ג מגורשת דוקא בדיעבד וכן אם היבם רחוק וקטן נמי בדיעבד אכן אם הוא קרוב ומכרת אותו אפי' הוא קטן אינה מגורשת בודאי וחולצת ולא מתייבמת וביבם משומד או מוכה שחין או שהיה קטטה בינה לבין היבם הוי מגורשת ודאי דזכות הוא לה ואינה צריכה חליצה:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאתה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת וחוששים לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאמנ' מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת (ומייירי באשה שכבר נפסלה מן הכהונה כגון גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו אבל בע"א אינה חולצת שמא יבאו עדים ויאמרו שהדבר כן כמו שאמרה שהבעל מת תחילה נמצא שחליצה זו אינו כלום ותנשא לשוק ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והכי מוקמינ' הא מתני' בהדיא בפ' האשה בתרא) ניתן לי יבם במדינת הים ואמרה מת בעלי ואחר כך יבמי יבמי ואחר כך מת בעלי נאמנת הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים אמרה מת בעלי ואחר כך יבמי יבמי ואחר כך בעלי אינה נאמנת שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא [ולא מתה אחותה שתכנס לביתו ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו] ולא מתה אשתו שישא אחותה. בעא מיני' רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא לה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא כיון דזימנין דרחמ' ליה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינא חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת פי' רש"י מדקתני בתרתי בבי דמתניתי' חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם חוששין כו' ולא אמרינן לוקמא אחזקה ותנשא ודאי משקר' ומשום דמרחמי' ליה ליבם קאמרה הכי אלמא לא מחזקינן לה בהכי ומדקתני ביוצאת חזקת ליבום ובאה והחזיקה עצמה לשוק חוששין כו' ולא אמרינן לוקמא אחזקת יבום ובודאי משקר' משום דסניא ליה ליבם קאמרה הכי אלמא דמספק' לן אי רחמ' ליה או סניא ליה וגבי גט נמי הכי הוא ואי הוה מזכה לה גט ע"י אחר חולצת ולא מתייבמת ולכאורה היה נראה דהאידנ' שאין נוהגין ביבום א"כ בודאי זכות הוא לה אכן מאחר שכתבתי ביבמות דאם שניהם מכוונים למצוה דאין מוחין בידם א"כ אף האידנ' איכא למיחש אכן במקומות שנתפשטה חרם ר"ג שלא לישא שתי נשים ולא לגרש אשתו בעל כרחה בודאי זכות הוא לה דאין סבר' לומר שתצפה שתמות אשתו וישאנה אפ"ה לא מלאני לבי להקל לגרשה לכתחילה ע"י אחר אבל בדיעבד מגורשת ופטורה מן החליצה וז"ל הוורחכי בתי' בספר אביי אסף מעשה באחד שחלה ותקיף ליה עצמ' והיתה אשתו במקום רחוק והיה לה יבם קטן ושאלו את פי אבא מורי אם בכה"ג זכות הוא לה שלא בפניה או לא ואמר דלא שנא כיון שהתלמוד לא חילק ומורי רבינו משה בר ר' שלמה אמר לי דנראה לו דזכות הוא לה וזוכין לה ואמר שכמדומה לו שמפי רבינו תם שמע הדבר דאמר' בהגדה בריש פרק מי שאחזו מ"ט כי חזית לההיא חדותא בכית א"ל בעי מימית גברא ובעי למינטר ליבם תליסר שנין ויש לדחות דדילמא תליסר שנין שאני ועוד דתרתי איכא דמית וגם בעי למינטר ורפיא בידי עכ"ל. ובראה בעיני נהי דרפי' בידו היינו לכתחילה אכן אי עבר וגירש ע"י אחר פטורה מן החליצה דהא ידוע לכל שאין דעתו של אשה לישב עגונה ולצפות על היבם בפרט ג"כ כשהוא במקום רחוק אכן בקרוב לה ומכרת בו איכא למיחש דשמא מרחמ' ליה וביבם משומד נראה בעיני פשוט דזכות הוא לה ואפי' איגלאי מילת' דבשעת זכוי הגט שב, בתשובה ואפי' אם נשתמד באונס כל שמצא שעת הכושר ולא נמלט הוי משומד גם לעניין גט ואף שכתבתי בפרק השולח דשמא זכות הוא שתצפה עליו שיחזור בתשובה היינו בבעל אבל ביבם שכבר הוא בספק דסניא ליה א"כ כולי האי לא אמרינן דמרחמא ליה וכן הוא מוכה שחין או ידוע שהיה קטטה ושנאה בינ' ובין, היבם שלא מחמת הבעל דבודאי לא מרחמי ליה דדוקא גבי בעל אמרינן דאפי' במקום קטטה ומוכה שחין טב למיתב טן דו אבל לא לגבי יבם הנראה בעיני כתבתי. וכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' יבום אע"פ שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותינשא או תתיבם אין היבמה נאמנ' לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה שלא האמינו ע"א אלא משום התרת עגונה עכ"ל ומהאי טעמ' נמי אינה נאמנת לומר מת אחותי דליכ' כאן עיגונה אפי' אם לא תנשא לו ותמה אני על הרמב"ם והטור שלא הביאו הא דאינה נאמנת לומר מת אחותי ואפשר דפשוט הוא להם מטעם שפרישית ומדברי הרמב"ם שמעינן דאשה שפיר מעידה לחברתה שמת יבמה כמו שתעיד שמת בעלה דאין שייך לומר גבי אחרי' שמקילה באיסור לאו כ"א גבי דידה ב זהו פשוט:

כב

דין המזכה גט לאשתו במקום קטטה אינו כלום וחולצת או מתייבמ' וכן אם הוא מוכה שחין ואפי' צווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה והיינו במקום קטטה אבל במוכה שחין לא אמרינן שחזרה אם צווחה וביארנו דאפי' אם שואלין את פיה עכשיו ואמרה שאינה חוזרת אפ"ה אינו מועיל ומ"מ אסור ליבם דשויא נפשה חתיכה דאסורה:

א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מתו כיון דאית ליה קטטה בהדי' זכות הוא לה א"ד ניחא דגוף עדיף לה ת"ש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו לפי' אין חוששת כלל או חולצת או מתייבמ' וה"ה אם מוכה שחין דעליה ג"כ אמרינן בכה"ג פרק המדיר טב למיתב טן דו כו' וכן הוא נמי בירושלמי בהדיא וכן כתב להדיא בנימוקי יוסף בשם הרשב"א וכתב עוד אפי' צווחה להתגרש כו' דאמרינן שמא חזרה בה ואני כתבתי בפרק השולח סי' ד' דאין נראה לי לומר חזרה בה אלא בסתם אשה אפי' במקום קטטה דלמא חזרה ונתפייסה אבל היכא שהוא מוכה שחין אוקמיה אחזקה שלא חזרה בה וודאי זכות הוא לה עוד כתב בשם הריטב"א וא"ת נשאלה את פיה עכשיו ואם היא (חזרה בה ועראו זכות הוא לה) רוצה בגירושין נשמע דזכות הוא לה ותירץ בשם רבו דכל מילת' דהוי חוב אע"ג דלכי ידע אמר ניחא לי אין זכין למפרע פירש דשמא באותו העת היה חוב ולאו כל הימים לברר הדבר למפרע ואף היא גופא לא ידעה מ"מ נר' בעיני אם אמרה ניחה לי בהני וזכות הוא לה נהי דלא מפטרה בחליצה מ"מ שוב אסורה ליבם דשמא היה זכות הוא לה באותה העת מאחר שדעתה ולבה מסכמת לכך לזכות היה לה ועוד דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורה לפי דבריה:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה