ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שנים עשר · לד
דין דאין חולצין אלא א"כ מכירין היבם והיבמה וכן גט מיאון ובדיעבד כשר גבי מיאון ואפילו אין מכירין הבעל רק שיכירו האשה:
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין אנו מכירין אותן היכא שבאו לפנינו יבם ויבמה לחלוץ מ"מ נזקקים לחלוץ וכן ב"ד נזקקים למיאון אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואין כותבין גט מיאון אלא א"כ מכירין ומ"ה נזקקין להם ב"ד לחלוץ ולמיאון דלא נפיק חורב' מיניה דהא העדים שראו החליצה והמיאון אינם יכולין להם לכתוב גט חליצ' וגט מיאון וכל קמא דלית לה לא נסיב' לה ורבא דידיה אמר אין חולצין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבים העדים גט חליצה וגט מיאון אע"פ שאין מכירין דליכא למיחש במידי מאחר שחלצו לה מסתמא כבר דקדקו הב"ד וכן במיאון, ופסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הלכה כרבא דאין חולצין אלא א"כ מכירין את היבם ואת היבמה. וצריך שיכירו שהיה היבם בעולמו של אחיו המת ואפילו עד אחד וקרוב ואשה נאמנים כן כתב הטור וכן משמע מדברי הסמ"ג. וכן אין ממאנין אלא אם כן מכירין (וכתב הרמב"ם ז"ל וכן הטור שצריך שיכירו את שניהם גם לענין מיאון אבל הרשב"א כת' שאין צריך להכיר רק האשה אבל אין צריך שיכירו הבעל דמאי איכפת לן בבעל אפילו אין זה בעלה הרי יכולה למאן שלא בפניו כו' עד אלא ההקפדה הוא בהכרת האשה דלמא מסקי שמה בשם אותה קטנה עכ"ל וכן כתב נימוקי יוסף והר"ן כתב בתשובה וז"ל אבל כשמכירין אותה אע"פ שאין מכירין הבעל מאי איכפ' לן הא קיימא לן בפרק בית שמאי דממאנת בפניו ושלא בפניו הלכך כשאמרה הריני ממאנת בפלוני בעלי אין כאן בית מיחוש ואף על פי שהרמב"ם הצריך שיהיו מכירין אותה ואת בעלה יש להעמידה כגון שבאה ואמרה הריני ממאנת באיש זה שאין לכתוב שמיאנה בבעלה סתם אלא אם כן מכירין אבל אמרה הריני ממאנת בראובן מאי ניחוש לה ואפשר ג"כ שהרב ז"ל החמיר בבעלה לכתחילה אבל דיעבד כיון שהכירו האשה כשר עכ"ל). הלכך כל שנים שראו החליצה והמיאון יכולין לכתוב לה לראיה:
דין שמצוה על כל הדיינים ועל כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ומשיאין לו עצה שלא יכניס קטטה בתוך ביתו אם הוא זקן והיא ילדה או היא זקנה והוא ילד: לה מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד והן משיאין עצה ההגונה לו פיר' שאם הוא זקן והיא ילדה או היא זקינה והוא ילד אומרים לו אל תכניס קטטה לתוך ביתך אלא כלך אצל שכמותך שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו וכל אותן הדברים הגדול שבדיינים אומר ועוש' אף דכתיב לשון רבים וכן איתא גבי קידוש החודש בר"ה שראש ב"ד אומ' מקודש החודש והתם יליף מקראי וידבר משה וגו' אלמא משה לבד אמר כן ואע"ג דבעי ב"ד ואשר תקראון אותן קאי לפי פשוטו אב"ד ואפילו הכי כי אמר אחד מהן כאלו אמרו כולן ה"נ לא שנא וכן מקרין לפניהם הגדול שבהם מקרי' כדאית' לקמן בסוגיא האי מאן דמקרי לה כו' וכן כל הדינים השייכי' בב"ד הגדול שבהן עושה וכן פסק מהררי"ב והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו מקרין לפניהם (ואפילו אם היא מאותן שחולצת ולא מתייבמת אפ"ה צריך קריאה כן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב הטור אחריו וכן כתב הרמב"ן בתשובה וז"ל שאלה יבמה שאינה רוצה ביבם והוא רוצה בה איך אפשר שתאמר מאן יבמי תשובה אחר שנותנין לו עצה ההוגנת אם הוא ילד והיא זקינה או להיפך שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה והוא שומע להם ומתרצה שכבר גמר בדעתו למאן ושלא לייבם אם כן יכול הוא לומר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמכל מקום מתבטלין הם היבומים וחולצים הם וגזירת הכתוב שכל החולצת תקרא היבמה מאן יבמי והוא יקרא לא חפצתי וכו' עכ"ל) ואחרי כן ונגשה יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מועל רגלו וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה בית אחיו עד כאן היו מקרין לפניהם וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר את כל הפרשה פירש אף הפסוק השני ונקרא שמו וגומר הקרה לה הוחזקו להיות גומרין כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים היושבים לפני רבן בעת החליצה ר' יודא אומר מצוה על על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל וכן הלכה: