אור ברסלב
ים של שלמה על יבמות פרק שנים עשר

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק שנים עשר

פרק אחד עשר

א

דין דחליצה צריך ג' דיינים אפי' הדיוטו' וצריך שידעו להקרות ליבם וליבמ' הפסוקי' וצריך שיהיו כשרי' ובארנו דאם א' מדייני' סומא באחת מעיניו לכתחלה לא ישבו לחליצה ואפי' אם עבר וחלץ אם היב' לפנינו צריך לחזור ולחלוץ אבל אם היבם רחוק או אם כבר נשאת בחליצה זו אין להקפיד:

מצות חליצה כו' דיינים שיודעי' להקרות ליב' לא חפצתי לקחת וליבמה לא אבה יבמי מאן יבמי להקים וגו' וכתב הרשב"ם שאם נמצאו עמי הארץ שאינם יודעים להקרות החליצה כשירה וכן כתב הטור והיינו משום דבדיעבד הקריאה אינה מעכבת ובלבד שיהיו ראויין להקרות לאפוקי אלמים וחרשים ואפי' הן הדיוטות רק שיהיו כשרים וכתב התו' שאפי' אינן בקיאין בשאר דברים שרי מאחר שבקיאים בקריאה וטעמא מפני ששאר דברים אם לא יעשו בטוב יוכלו לשאול לבקיאים ע"כ אבל בנימוקי יוסף כתב בשם מפרשים דלא קרי להו הדיוטות אלא משום דלא בעי סמוכין אבל צריכין שידעו הלכות חליצה וקריאה ע"כ. ומסיק תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה כו' שיודעים להקרות כעין דיינים ר' יודא אומר בחמשה אמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה כו' משום דסתם לן תנא בריש סנהדרין סתמא במקום מחלוקת דתנן סמיכו' זקני' ועגלה ערופה כו' דברי ר"י ר' יודא או' בחמש' החליצ' והמיאונו' כו' ולא פליג ר' יודא ש"מ דהדר ביה ר' יודא. בסוגי' מפרש מאי טעמא דת"ק דכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים זקני' שני' ואין ב"ד שקול הרי כאן ג' ור' יודא כתיב נמי וקראו לו זקני עירו הרי כאן ד' ואין ב"ד שקול הרי כאן ה' ות"ק זקני מאי עביד לרבויי אפי' זקני הדיוטות ור' יודא הדיוט' מנ"ל נפקא מלעיני דאמ' מר פרט לסומ' ומדאצטריך למעוטי סומ' ש"מ דלא בעינן דייני' סנהדרין דאי סנהדרין פשיט' דפסולין ולמה למעוטי סומ' הא תני רב יוסף כשם שב"ד מנוקי' בצדק כמו כן מנוקי' מכל מום שנאמר על הסנהדרין כולך יפה רעיתי ומום אין בך ות"ק לעיני מאי עביד מבעי ליה לכדרבא דאמר צריכי' הדייני' לראות הרוק שיצא מפיה ור' יודא הא מבעי ליה לעיני לכדרבא אין ה"נ אלא הדיוטו' מנ"ל נפקא ליה מדוכת' אחריתי כו' וכתב ר"ת מדהדר ביה ר' יודא ש"מ דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחת מעיניו ויכול לראות הרוק מפי היבמ' ע"כ ותימ' לי אמאי תלה דבריו במאי דהדר ביה ר' יודא מדינו הלא מסקי' להדיא דאפי' ר' יודא גופ' לא דריש במסקנ' לעיני כמו ת"ק ומוקי לכדר' ולענין פסק הלכה נראה אף שהא"ז הסכי' עמו וכתב להדיא דכשר וכן יראה מדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מדלא הזכירו זה מסתמ' כשר סומא באחת מעיניו כשאר דיני ממונות אבל בספר אבי"ה כתב וז"ל ולא יהיו סומי' אפי' באחת מעיניהם דלעיני הזקני' כתיב והכי איתא בירושלמי ומיהו באחת מעיניו לא הוזכר שם ור"ת מכשי' באחת מעיניו לחליצה עכ"ל, והנה מה שכ' בירושלמי לא הוזכר אחת מעיניו אין חשש בזה דע"כ באחת מעיניו איירי דאי בשתי עיניו לא איצטריך למעוטי דלא גרע מדיני ממונו' דפסול סומא בשתי עיניו כאשר כתב הרי"ף בפרק אחד דיני ממונו' והרמב"ם בהלכות סנהדרין אף שהתוס' כתבו בפרק בא סי' דאפי' סומא בשתי עיניו כשר לדין אף ששנינו כל הכשר לדין כשר להעיד וסומא בשתי עיניו פסול להעיד האי משנה אוקמינ' כר"מ דמקיש ריבים לנגעים ופוסל סומא אפי' באחת מעיניו אבל לרבנן דלא מקשינן סברי אפי' בשתי עיניו כשר כהאי סומא דהוי בשבבותי' דר' יוחנן דדאין דינא מ"מ נראה דברי הרי"ף עיקר וכן דעת הרא"ש בפ' אחד דיני ממונות וכן דעת הר"ן והוא מסתבר דלא פסקינן כרבנן אלא במה דלא מקשינן ריבי' לנגעים וסיפא דמתני' דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדין לאתויי סומא באחת מעיניו מוקמינן כר"מ דמצינו נמי ששונא ואוהב שכשרי' להעיד ופסולי' לדין אבל רישא דכל הכשר לדין כשר להעיד הא פסול להעיד אינו כשר לדין אתי' ככ"ע ועוד וק"ו דלא גרע דין מעדות מה במקום שכשר להעיד כגון אוהב ושונא פסול לדין סומא דפסול להעיד ק"ו דפסול לדין וכן פסק הטור כל שפסול להעיד פסול לדין א"כ בע"כ הא דממעטינן מעיני אפי' סומא באח' מעיניו איירי כאשר יראה מדעת ר"ת גופי' והר"ן שכתב בפ' אח' דיני ממונות סומא בשתי עיניו פסול לדין והכי משמע בפרק מצות חליצה דמסיק מדממעט מלעינו פרט לסומא ש"מ דלא בעינן סנהדרין כו' ואי ס"ד סומ' בב' עיניו כשר בדיני ממונות הא איצטרי' שפיר למיפסל סומ' בחליצה והדיוטות מנ"ל דילמא סנהדרין לא בעינן אבל מומחין בעי אבל אי פסילי סומא בשתי עיניו בדיני ממונות לא איצטריך לעיני אלא לאכשורי הדיוטות עכ"ל א"כ מדבריו משמע דלא ממעטינן מלעיני אלא סומא בשתי עיניו ולא נהיר' דבריו כלל חדא דזה לא יתכן אלא לרב' דאמר דבר תורה כל דיני ממונות בעי' ג' מומחין אלא משום נעילת דלת הקילו אבל לרב אחא ואידך אמוראי דלא בעי בכל ד"מ ג' מומחי' א"כ אפי' תאמר כשרים הדיוטות עדיין קשה לעיני ל"ל דלא גרע מדיני ממונות דפסילי סומי' וא"כ מלעיני לא משמע מידי ועוד מאי דייק (דילמא לעולם סנהדרין לא בעי מומחי') דאי ס"ד סומי' כשרי' בדיני ממונות כו' דילמא לעולם סנהדרין לא בעי מומחי' בעי ולעיני בעינן למעוטי סומי' כו' ומה ראיה איכא דהלא אפי' בדיני ממונות נמי פסולין סומי' מ"מ בענין לעיני למעוטי סומ' ולא למעוטי סומא בב' עיניו דודאי לא בעי קרא אלא בע"כ למעוטי סומא באחת מעיניו קאתי קרא ועוד קשה לדבריו אמאי מסיק סוגיא דאי ס"ד סנהדרין בעי לפי דבריו היה לו לומר דאוסר מומחי' בעי לא גרע מדיני ממונות ולא צריך לאתויי הא דרב יוסף כשם שב"ד מנוקי' כו' אלא אגב חורפא לא דק כי תלמוד' ס"ל דאי לאו הכי דכשרים הדיוטו' שיודעי' להקרו' א"כ ממיל' בעי כעין סנהדרין דאי לא בעי כעין סנהדרין מומחי' ל"ל הא לא צריכין להיות נושאין ונושאי' בשו' דין אי לא דבעי קרא חשיבותא כעין סנהד' שיפקיעו איסור יבמה לשוק אבל בהא דגמירי לא תלוי מידי כמו שפי' נמי התוס' שאם יבא איזה ספיקא להם יכולי' לשאול למומחי' וא"כ דייק שפיר מהא דרב יוסף נפקא אפי' סומא באח' מעיניו ולעיני ל"ל ועוד תדע דע"כ מהא דלעיני אפי' באחת מעיניו קא ממעט דאי לא תימא כן מאי דייק דילמא לעולם סנהדרין בעי והא אפי' בא' מעיניו פסול מ"ה כתב לעיני דהשת' בע"כ מוכרח לומר דבאחת מעיניו כשר וא"כ ה"א אפי' סומא בשתי עיניו כשר מ"ה בעי לעיני לגופ' דפסול ומנין לאצטריכא המדאצטריך על הדיוטות נעשה המדאצטריך מיניה וביה ודוק אלא ש"מ דלעיני אפי' א' מעיניו קממעט ואין להקשות מהא דאמרי' בפ' בא סי' דמקשינן ריבים לנגעים מה נגעים אפי' בא' מעיניו אינו רואה דכתיב לכל מראה עיני הכהן כו' ומשמע אי לא דכתיב לכל מראה מעיני לחוד לא הוי ממעטינן סומא באחת מעיניו וכ"מ מרש"י לק"מ דהתם מראה עיני לגופה דקרא קאתי שהכל תלוי בראיות הכהן מ"ה אי לא כל לא הוי ממעטינן סומא בא' מעיניו אבל הכא דלעיני מיותר הוא מדכתיב ועלת' יבמתו השערה אל הזקנים וגו' ואח"כ כתיב ונגשה יבמתו לעיני הזקני' למה לי דלפני זקנים הוא והם יראו ויתקנו הכל וממילא סומא בשתי עיניו פסול אלא ע"כ למעוטי סומא בא' מעיניו בא ועוד דסומא בשתי עיניו לא גרע מד"מ דפסיל לדון משום שפסול להעיד כדפריך לעיל אלא ע"כ לסומ' באחת מעיניו בא ואף דמוקי תלמוד' לכדרבא דאמר צריכי' הדייני' למחזי רוקא מפומ' דיבמה לא בא למעוטי דלא אתי למעוט' סומ' אלא ה"ק ליכ' למידק מיני' הדיוטו' מדאצטריך למעוטי סימ' דדילמ' לכדרבא לחודה הוא דאתי אבל לפי האמת שפיר ממעטינן לסומ' דאין מקר' יוצ' מידי פשוטו ומ"מ אף הא דרבא נשמע מיני' דשקולי' הם ויבואו שניה' כמו שפי' התו' בהאי פירק' לקמן ולפ"ז אף רבנן יכולין שפי' למידרש מלעיני דאמ' מר משמע הילכת' פסיק' כמו ואנו ק"ל וא"כ איך יתכן שיאמר אח"כ אלא כדרבא הו' דאתי כו' א"כ הא דאמר מר מאי נעביד ביה אלא כדפרישי' דבודאי מאי דאמר מר כו' וכל דבריו קיימין אלא שלא תוכל למידק מיניה הדיוטו' וממיל' נתבטלו דברי ר"ת דפס' דכשר משום דהדר ביה ר' יודא מדבריו הלא ל"פ רבנן עליה בזה ואינו תלוי במחלקותיו ואם הדר בי' הדר מדרש דבישרא' כו' ועו' נרא' להחמי' מאחר שמצינו שר"מ פוסל אפי' בד"מ סומא בא' מעיניו למה נקיל באיסור ערוה ועוד אפי' רבנן מסתמא מודים בזה מאחר שדומה לנגעים דחליצ' ג"כ פסולה בלילה א"כ אין להקל כלל ע"כ נראה דברי ראבי"ה עיקר שחלק על ר"ת וכן נמצא בתשו' מהר"ר משה מינ"ץ שכתב להחמיר וכ' שיכול להשיב כ"ד ולסדר להם כל דבר. הלכך נראה בעיני דלכתחלה לא ישב בחליצה ואי עביד צריכה חלי' אחרית' היכ' שהיבם לפנינו אבל היכא דנשאת כבר או שהיבם הלך למרחקים בהאי חליצה כדאי הוא ר"ת וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק:

ב

דין דצריך לקבוע מקום מערב בין מנחה למערב ולמחר יחלצו אבל לא יקבעו קודם מנחה ולא אחר מעריב שהוא ליל' וכשרוצין לחלוץ ביום א' יקבעו מקום ביום ו' לאחר מנחה קודם ברכו אבל לא יקבעו בשבת וצריכין לקבוע ולישב שם מעט והקביעות מקום יהיה בעזרת בה"כ ולכתחילה משום פרסומי מילתא צריך עוד שנים ואותן השנים ג"כ צריכין לקבוע מקום וישבו קצת רחוק מן הג' מן הצד ואם אירע מקרה שלא קבעו מקום כלל וחלצו כשרה אבל לא שיקבעו מקום במקום זה ויחלצו במקום אחר כלל והיכא דאיכא שעת הדחק יכול לקבוע מקום אפי' באותו יום שיחלצו והיכא דאירע עיכובא בחליצה שלא חלצו באותו יום אז בטל גם הקביעות וצריך לחזור ולקבוע מקום ובארנו דלמחר כשיחלצו יקבצו עד שיהיה עשרה בין כולם:

אמר רבא צריכי דייני למיקבעי דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה משמע מקום המזומן לכך רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה ופריך והא ר' יודא הדר ביה לפרסומי מילתא פי' שהכל ידעי שהיא חלוצה ולא לינסבא לכהן א"ר כהנא הוה קאימנא קמי' דרב יודא אמר לי תא סק לזירוזא דקני לאיצטרופי בי חמשה כדי לפרסומי מילתא פירש"י זירזא דקני חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו עכ"ל וזה לשון הרמב"ם צריכי' הדייני' לקבוע מקום שישבו בו ואח"כ תחלוץ לפניהם לא נועדו ולא קבעו מקו' אלא נקר' המקר' והקרו הוא והיא לפניהם וחלצו חליצה כשירה ודבר ברור הוא דקביע' מקום אינו מעכב מ"מ נראה שאם קבעו מקום ובעת החליצה הלכו למקום אחר גרע מאלו לא קבעו מקום ומסתפינ' שצריכה חליצה אחרת דהוי כחליצה פסולה והאי קביע' מקום משמע סתמא בתלמוד' שעה מועטת קודם שחלצו כדמשמע נמי מן הרמב"ם ואבי העזרי כתב רבותי אמרו בההוא יומא ואני ראיתי לאבא מורי שקבע מקו' בערב ביום שלפניו וכל הפוסקים הראשונים והאחרונים לא הזכירו קביעת מקום מבערב זולתו רק שהטור הביא דבריו ובסדר חליצה שהבי' בסוף לא הזכיר אלא קביעות מקום סתם ומנהיגי הדור אשר לפנינו נהגו כראבי"ה דהיינו הגאוני' מהרר"י לוי כת' שמתחילה בירר אליו שנים שהיו יחד ג' דייני' והלכו לב"ה בשעת מנחה וקבעו להם מקום ואמרו במקום הזה נחלץ למחר וישבו שם זמן מועט בשחר כשיצאו מב"ה אמר לשני חביריו הדייני' שקבעו מקו' מאתמול לברר עוד ב' להיות עדים והג' ישבו על מקום שקבעו אתמול ואות' השנים ישבו על האצטבא מן הצד קצת רחוק מהם ע"כ (וכ' בהגהות מרדכי שיאמרו ג' הדיינים אל השנים נלך ונשב במקום פלוני ומהר"י ברונא כ' דלאו דוקא שכולם יאמרו אלא החכם שבהם וכ"מ בגמ' דא' רב פפא לרבא תא סק לזירוז' כו' ולא אשכחן שהם אמרו כלום עכ"ל) ומהר"י ברונא כתב שהמנהג לקבוע מקום בין מנחה למעריב וכן ראיתי מרבותי אפי' בלילה יכול לקבוע לו מקום שאין כאן משום תחילת דין אלא כאלו בונה מקו' שיהא מזומן לב"ד עכ"ל. ובתשו' בשם הגדולים מצאתי שהשיב גדול בדורו וז"ל על החליצה שקבעו מקו' באותו יום דבר פשוט הוא שמותר לכתחילה לעשות כן בלא אונס כאשר כ' הרי"ף וז"ל סדר החליצה ברישא צריכ' ב"ד למיקבע דוכתא ביממא עכ"ל ומ"ש ראבי"ה רבותינו אמרו ביממא ואני ראיתי א"ו שקבע בערב היום שלפניו נראה שבא לאשמעינן שאף זה מועיל שלא תאמר דוקא באותו היום בעי אבל גם הוא מודה דביממא עדיף טפי דמאיזה טעם יהא עדיף ערב יום שלפניו מבאותו יום עצמו אין בזה לא טעם ולא סבר' עכ"ל ולא נהירא דבריו כלל שראבי"ה הביא דברי אביו שמועיל אף מבערב כי אין לשונו מובן כן ואין הדעת סובלתו והא לך מ"ש מהר"י בת"ה סי' רכ"א וז"ל שאלה הא' דכ' בהג"ה במיימון ראבי"ה רא' את אביו שקבע מקו' לחליצ' בערב היום שלפניו אי קאמר דוק' מערב לשחרית שלאחריו או נימ' ה"ה משחרית לערב באותו יום עצמו נמי מהני תשוב' יראה דיש לנו לומר דוקא הוא מערב יום שלפני החליצה ואע"ג דנמצא כתוב על שם א' מהגדולים דה"ה משחרית לערב נמי מהני אין נראה דבפ"ק דסנהדרין תנינן אין מעברין את השנה אלא במזומנים להו פירש"י במזומנים שזימן הנשיא לכך מבערב מדפרש"י מבערב ולא פי' שזימן סתם הנשיא לכך מתי שזימנם משמע לכל מידי דבעי הזמנה והכנה בכי ה"ג ולמידי דבעי ב"ד בעינן מערב לא באותו יום וה"ה לקביעות מקום לחליצה ואפילו את"ל דלא מצינו למילף מהם מ"מ אמאי נעביד דברי הגאון לאו דוקא כיון דאשכחן בעלמא הזמנה דבעי מערב ולא באותו היום דאין הלשון משמע כלל דנקט רש"י ערב למעוטי שחרית דקודם יום שמעברין משום דמופלג טפי אבל באותו יום עצמו כל מאי דקריב טפי ש"ד דא"כ הל"ל מערב יום שלפניו וקל להבין מ"מ נראה דאע"ג דנקט ראבי"ה האי לישנא איהו לא אתי לאפוקי מופלג מלפניו אלא לאפוקי סמוך כדמשמע מדברי ראבי"ה וא"כ אם רוצין לחלוץ בא' בשבת נרא' דלא שרי לקבוע מקום בשבת בערב משום דמחזי כמתקן הואיל ומכשירו' למצוה וכה"ג אשכחן כמה גזירו' בשבת ויוכל לקבוע בע"ש ולא חיישינן אם הוא מופלג טפי מבערב אחד אפי' אי חיישינן בעלמא הכא בשב' דא"א לא חשוב מופלג עכ"ל מדבריו ירא' שהחמי' כראבי"ה דהא דחק נפשיה לקבוע בע"ש ומכאן יראה להדיא שתלמידו מהר"י ברונא טעה שכ' אף בלילה מותר דהוי כאילו בונ' מקום מזומן לבד דא"כ למה לא קבעינן במ"ש אלא נראה כתחילת דין דהא אמרי לישב כאן ולחלוץ ומ"ה נראה מ"ש הרי"ף וצריכא למיקבע דוכתא ביממ' לאפוקי לילה קאמ' ולא כמו שהבין החכם הנז' בתשובתו ומשום ה"ט ה"ל לגאון לאסו' נמי למיקב' דוכת' במנחה בשבת ולא מטעם דבונ' אפשר שסבר דלא גזרו חכמים שאסור לדון בשבת אלא משום שמא יכתוב וגבי תחילת דין כה"ג ובמקו' מצו' לא ה"ל למיס' לולי טעמ' דמתקן. והנ' מה שהבי' הגאו' ראי' מעיבור השנה וכתב אפי' את"ל שיש לחלק אדרבה נראה דק"ו איכא מה הת' דלא צריכ' קביעות דוכתא אלא הזמנה בעלמא אפ"ה בעי בערב ק"ו היכ' דבעי קביעת דוכת' ולא סגי בהזמנ' ק"ו שבעי הזמנה ויעוד מבערב ועוד התם לא כתיב' קרא והכ' כתיב השערה ואף שכתב מהר"י ברונ' מא"ז משמע דאפי' הליכה לא בעי בקביעת דוכתא אלא באמירה בעלמא נלך לשם ונחלוץ סגי אכן נכון לעשות מעשה שתהא מוכח לשם חליצה עכ"ל ולי נראה שלא מוכח מא"ז כך שהרי כתב צריכה לקבוע מקום לחליצה לשם חליצה ואח"כ יאמרו נלך למקום פלוני כדי לחלוץ שם ע"כ ומדכת' ואח"כ יאמרו משמע להדיא דלא בשע' קביע' מקום קאמר אלא בעת החליצה קאמר שיאמרו הדיינים נלך למקום פלוני ונקבע ונחלוץ וכן נראה מה שכתב בס"ת ובסמ"ק יאמרו נלכה למקום פלוני דכתיב השערה וילכו וישבו שם ויעמדו היבם והיבמה כו' לאו דבאמירה לחוד סגי אלא קמ"ל דאף בשרוצים לחלוץ צריכ' לומר נלכו למקום פלונו שקבענו ויליף שפיר מקרא דכתיב ועלתה יבמתו השערה כלו' בשעת עלייתם לחליצה יאמרו נלך למקום המזומן דהיינו השערה ומקביעות מקום לא מדבר א"כ בעת קביעת מקום יאמרו נלכה למקום פלוני וכן יראה מלישנ' דגמר' לעיל תא סק לזירזא דקני כו' שפירש"י דאקביעת מקום קאי ומוכרחני לפר' כן דאי אפשר דסגי בלא קביעת מקום מדאמר צריכ' למקבע דוכתא ולא אמר צריכה ליעודי דוכתא או צריכה הזמנ' כדאמ' גבי עיבור השנה והתם נמי הזמנ' למקו' קבעי כמ"ש הרמב"ם וז"ל אין מעברי' השנה אלא במזומן כיצד יאמר ראש הדייני' לפלוני ופלוני מן הסנהדרין היו מזומנים למקו' פלוני ע"כ ואי בחליצה נמי הוי סגי כה"ג ה"ל לומר נמי כה"ג כהאי לישנא וגם לא מצינו בתלמוד לישנא דקביעות אהזמנה לחוד א"ל הניכר היינו מעשה וגם נראה כן מדברי הגאון מהרא"י דאסו' בשבת משום דמחזי כמתקן וכו' ואי הוה סגי בדיבור לחוד לא מצינו בדיבור אחד שיהא חשוב כמתקן ובונ' ובפרט כהאי גוונא לא נתקן עדיין מידי. ונחזור לענין א"כ שפיר נילף ק"ו דבעי קביעות דוכת' מבערב והא דבעי התם ז' מומחי' והכ' ג' הדיוטו' אינו פירכ' דהכא לא צריכ' אלא להקרות ולא עומק משא ומתן אבל מאי דאף הוא מודה לרש"י שצריך הזמנה מבערב מ"מ נראה דבעי הזמנה הוא חשיבו' מקום ויעוד לב"ד ומזה נילף ק"ו מקום אף שהרמב"ם לא כתב גבי עיבור שצריך הזמנה מבערב כדמוכח מעוברת דרשב"ג שאמר השכימו לי לעלי' כו' השכים ומצא כו' משמע שבערב לפניו אמר והזמינ' לכך וזו אין צריך פנים דבלילה אי אפשר דהתחלה שבערב לעיבור הוא ואין מעברין בלילה כמו שכתבתי לומר גבי חליצה ואף שמצא' בתשובת בשם מהרר"י הזקן מוי' שקבע מקום בשחרית קודם אכילה ולאחר אכיל' חלץ מ"מ אין לסמו' ע"ז דאפשר שעת הדחק היה דהא מהרי"ל תלמידו לא נהג כן שכ' והיכא שאירע עיכובי' בחליצ' שלא חלצו באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שני' וכן ג' או ד' פעמים וכן כתב מהר"י ברונה שראה מרבותיו, וכן ראיתי בסיפרי שמקום החליצ' צריך להיות בגובה העיר וכן איתא בס"ת וז"ל ובספרי תנינ' ועלתה יבמתו צריך שילכה בגובה העיר לחלוץ וכדאמר רב יודא תא סק לזירזא דקני לחלוץ וכן בא"ז ועכשיו לא נהגו כן ואפשר משום שרוב הפוסקים המצוי' עתה והולכי' אחריה' לא הביאו דבר זה. ונראה בעיני הא דמצריך קרא עלייה לב"ד היינו במקום פירסו' שיהיו עוברי' ושבים דומה להא דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד המושיב שכת' במרומי קרת שמפסיקין אותו עוברים ושבים (וכן כתב בהגהות מרדכי להדיא וז"ל בגובה של עיר כלו' במקום מפורסם עכ"ל) ואנו נוהגין בב"ה שהוא מקו' גובה ופירסום של עיר אבל מה שכתב הא"ז צריך להיו' בזקני העיר יפה כתב דמקרא מלא הוא ומ"מ אין זקן אלא מי שקנה חכמה ות"ת כנגד כולם הילכך צריך להזמי' ולקבוע מקום בעזרה שלפני ב"ה או בבית המדרש בין מנחה למערב ולא קודם מנח' דלא הוה ערב שלפניו והוא מופלג ולא עבדינן היכא דאפש' ולא אחר מעריב דהוי לילה ואסור לקבוע בלילה והחליצה דהוי באחד בשבת קבעינן ביום ששי קודם ברכו ואי לא קבעו מקום כלל החליצה כשרה והיכא דאיכא שעת הדחק אפי' באותו היום קבעינן ולמחר כשיחלוצו מקבצין עד שיהיו עשרה עם הכל שרואים החליצה והוא נכון לכתחלה לדקדק בכך כדאיתא בספר ראבי"ה וכן מצאתי בתשובה:

ג

דין דלכתחלה כל החמשה צריכין לקבוע מקום מערב וצריך שלא יהא בכל ה' שום פסול וקורבה חוץ מנשואי ב' בנות אחין דבג' הדיינים פסול מפני מראית עין ובב' הנוספי' כשרי' וב' בג' אפי' בג' הדייני' כשרים וראשון בג' אינו כשר אפי' בב' הנוספי' ובארנו דהיכא שהלכה פסוקה נגדך לא יחמיר על עצמו:

רב שמואל בר יודא הוי קאי קמיה דרב יהודא א"ל תא סק לזירז' דקני לאיצטרופי בי חמש' לפרסומי מילת' א"ל תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של עכו"ם ואנא גר אנא פי' דהוא ואביו נתגיירו הילכך פסילנא לחליצה. כת' הגאון מהרי"א בת"ה סי', ר"ם דיש לחוש בודאי בהני שנים שמוסיפין למלויי בהו חמשה שלא יהיו קרובי' או פסולי' אע"ג דכתב בא"ז בהדיא דאין קפידא בשנים דנוספי' אם אינן כשרי' לחליצה בהג"ה במיימין לא כתב הכי אלא כת' וצריך לדקד' בהני חמשה שיהיו כשרין לדין ובהג"ה שנייה כתב וראיתי שהג' היו נמשכין מן השנים המצטרפין להיכרא וכן שאר הבאים למחזי דלפעמים הם קרובים ולכך יושבי' מרחוק כו' הא קמן דבשאר הבאי' מצריך לישב מרחוק משום חשש קורבה והשנים המוסיפין מצריכין רק שיהא נמשכין להכירא אבל משום קורבה לא חייש משום דודאי צריכין שיהיו ג"כ כשרים ובספר התרומה כתב וז"ל הילכך צריך חמשה מבוררי' לפרסומי מילתא שלא יהיו קרובים זה לזה ונראה דהרבה יש לתמוה על דברי א"ז דבפרק מצות חליצה גרסינן אמר רב שמואל בר יהודא הוי קאימנא קמיה דרב יודא ואמר לי תא סק לזירזיא דקני למלויי ביה חמשה אמרינן לי' תנינ' בישרא' בב"ד של ישרא' ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא כו' הרי מוכח בהדיא דגר שפסול לחליצה פסול אפי' לשני' הנוספי' וה"ה שאר פסול דמ"ש ואדרבה כ"ש הוא דהא דמוספין שני' לפרסומי מילתא היינו משום שיעידו שהיא חלוצה ופסול' לכהן ושרי לשוק מצד זה היה להכשיר גר טפי משאר קרוב או פסול דגר כשר הוא לעדות וא"כ הואיל וגר פסול לשנים הנוספי' כל שכן שאר פסולי' והא שכתב הרמב"ם והסמ"ג שנים הנוספין אפי' הן עמי הארץ לאו דוקא עמי הארץ שפסולין לעדות כו' אלא שאינם יודעי' להקרו' ואינם חשודי' בעבירה דכה"ג כשר לעדות כדאי' באשר"י פרק אלו עוברין והא דצריכין להיות נמשכין מן השלשה היינו משום שלא יטעו לומר חליצה בחמשה כר' יודא ואתי למשרי חליצ' כו' לכהן אמנם נראה דלא צריכא למיקבע דוכתא ע"כ. והנה מה שתמה על הא"ז מסתמא לא היה לו פירוש ר' ניסן שכתב וז"ל כת' הרמב"ם אפי' הם עמי הארץ מצטרפין למלויי חמשה ונראין דברי' דסומי' פסולין וראיה לדבר מרב שמואל בר יודא דפסיל ליה משום גר אע"ג דלמלויי בעלמא הוא וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מיהו נראה שאם הזמינו והקצו שלשה לב"ד בפי' וקראו האחרים למלויי בעלמא אפי' גרים כשרים והכא לא היה כבודו של ר' יודא להקצותו מן הב"ד ומכל החמשה היו עושין חיבור א' מפני כבודו וא"כ נמצא דברי הא"ז מכוונים וכן מצאתי בתשובה בשם מהר"י שלו' שלא חש על השני' משום קורב' והיינו דפס' להקל בהא דא"ז ומ"מ לא נ"ל דברי הריטב"א לפי דברי הראב"י שכת' הב' צריכי' להיות נמשכין מן הג' ובודאי לא יכול לעשות חבור א' מפני החשש דהא בימי התלמו' גזרו ע"ז וכיוצא בו כדלק' גבי האי שרקק' קוד' שחלצ' כו' ומ"ה כ' מהר"י ברונא שרגילין להושיב הג' על ספסל א' והב' על ספסל אחר וכן אי' בראבי"ה להדי' שכל אותם החמשה יהיו כשרים לא בגרים ולא בשאר פסולי' ולא בקורבה זה לזה לא ליבם ולא ליבמה וכ"נ כל שפסול בשלש' פסול באותם שנים כל שהוא חששא מדאורייתא לאפוקי נשואין שתי בנות אחין דהוא מפני חשש בעלמ' שרי באותן שנים אבל שני בשלישי כשר אפי' בהשלשה ולא כמו שכתב מהר"י ברונ' קבלה בשם רבו הגאון מהררא"י הנ"ל כל היכא דאיכ' חד. מ"ד דפוסל או אוס' לא עבדינן עובדא כנגדו להתיר לכתחילה ושלישי בשני פסל ר"א בפרק זה בורר והבי' ראי' לדבריו מהא דאמרי' פ' המגר' אתקין רב' בגיטין כו' עד מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו פי' רש"י דלר' יוסי אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע ולא הוי כגט לאחר מיתה ואע"ג דק"ל כר' יוסי בעינן לאפוקי נפשיה מפלוגתא שיצא הדב' בהית' ולא יצא שום פסול במשפחת ישראל ולעולם לאפוקי מדבעי' מיניה רבא מרב שמן פרש"י היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו ופשיט ליה כיון דפסקה פסק' מיניה היום לגמרי אצל כל אדם פסק' לעול' ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה הילכך אין תנאי זה כלום אפ"ה תיקן שלא נעבוד הכי שלא להוציא לעז על, הגט עכ"ל אבל לא יראה בעיני ואדרבה מראייתו שהביא יראה איפכא דאין להחמיר אלא גבי גיטין ולא בע"א מדפרש"י ולא יצא שום פסול כו' או שלא יצא לעז כו' תיפוק לי' שמחמי' היה ולא רצה להקל ולעשות מעשה כנגד האוסרים אלא ש"מ דלית קפידא אלא מפני רינון העולם ודוקא גבי גיטין דאיכא חשש ממזרות שהוא פסול שאינו חוזר להכשרו ואדרבה מפ"ק דברכו' יראה היכא שהלכה פסוקה לא יחמיר על עצמו וראיה מר"ט שהחמיר על עצמו כב"ש ואמרו לו כדי היית לחוב בעצמך מפני שעברת על ב"ה ואף שב"ה מודי' נמי לב"ש אלא שאין מחמירין ואף שיש לחלק דהתם ב"ק מסייע לב"ה מ"ה זה חייב בעצמו מ"מ נראה שאין זה מדת חסידות לב"ה היכא דמחמיר נגד הלכה פסוק' ומ"מ נראה ראשון בשלישי אין להקל אפי' באותן שני' מאח' שתו' ור"ת פוסלין פסול דאוריית' והסמ"ג כת' שאין להקל בדבר. ועוד ק"ל על קבלתו שקיבל מהרא"י הוא איהו גופא כת' בתשוב' דלעיל דנשואין שתי בנות אחי' או אשה ובת אחות' פסולי' משום חשש שכתב המרדכי ריינס תיפוק ליה משום ספיקא דאורייתא דלא עבדינן נגד הרי"ף והרמב"ם שהם פוסלי' אלא בודאי מאח' שר"י בעל התו' חולק עליהם וכן הסמ"ג וכן הא"ז והמרדכי ורוב האחרונים והרא"ש הוכיח בראיה ובסברא דלא כרב אלפסי א"כ הוי כהלכה פסוקה דכשרים ואין להחמי' נגד הלכה פסוק' והיינו כמו שפירש' דדוקא גבי גט יש לחוש ולא בע"א. ולענין קביעות מקום נראה מאחר שצריכי' הג' להיות מבוררי' ולקבוע מקום גזרינן נמי בהני שני' דאין חילוק בין ג' לשנים במידי דאוריית' והכי משמע להדיא בס"ת שכתב לפרסומי מילתא בעלמ' עבדינן בחמשה הילכך צריך דייני' מבוררי' לפרסומי מילתא לחליצה ושלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבמה וצריך שיאמרו תחילה נלך למקום פלוני כו' דכתיב השערה אל הזקנים משמע להדיא דכל החמשה יהיו מבוררים ויקבעו מקום ומה שכתוב בראבי"ה ואותם הקובעים מקום הן ב"ד של ג' י"ל כמ"ש אח"כ והיינו לעיכוב ומוסיפין עוד ב' עליהם לפרסומי מילת' ע"כ וא"כ האי מוסיפין דקאמר קאי נמי אקביעות מקום דלעיל וכ"מ להדיא בסמ"ק (וכה"ג מרפא) שכ' יבררו דיינים ויוסיפו עליהם עו' ב' כו' ולא יהיו קרובים כו' ויאמרו נלך למקו' פלוני כו' ואעפ"כ לא מלאני לבי לחלוק על הגאון לולי שיש לי ראיה ברורה מן התלמוד מדאמר תא סק כו' לאצטרופי בי' חמשה משמע דמן השנים הנוספי' היה ואעפ"כ א"ל תא סק כלומר לאקבועי מקום כמו שפי' רש"י להדיא והלכו לישב שם לשם חליצה ולא פי' והלכו שם לחלוץ משמע קביעות מקום דלא סגי בלא ישיבה כדפי' לעיל בסי' ב' ורש"י בודאי דייק מלישנא דתלמודא דאי כבר קבע מקו' ולקח אותו עכשיו למילוי חמשה מאי הוה צ"ל למימר תא סק לזירזי דקני ה"ל לומר תא סק ליחלוץ לאצטרופי בי חמשה אלא שהיה רוצה לקבוע מקום ובעבור זה א"ל תא למקום פלוני ושם נקבע מקום כדפרי' ועוד ראיה מדאקדי' תלמודא הא דרבא דבעי קביעות דוכתא קודם הך עובד' דבעי חמשה לאצטרופי וה"ל להקדים הך עובדא דבעי חמשה דהא מיניה פריך על הא דאמרי' לעיל ר' יודא הדר בי' אלא בא לאשמועי' דהך עובדא דבעי כולהו אמוראי חמשה קאי נמי אהא דרבא דבעי קביעות דוכתא (וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם הג' המיוחדי' כשרים לא נפסלה החליצה מפני פסול הב' שהוספו וכ"ש מפני שלא קבעו המקום) הילכך כל הני חמשה קובעין מקום מבערב וצריך שלא יהא בהן שום פסול ולא קירבה חוץ מנשואין שתי בנו' אחין דפסולי' בהג' וכשרים בהשנים אבל שני בשלישי אפי' בג' כשרים לכתחילה וראשון בשלישי אפי' בהשני' לא ישב וכל היכא שהלכה פסוק' לא יחמיר על עצמו נגד הלכה ודין דמרענא שטרא אפומי' אכתו' בעז"ה בפ' הכותב:

ד

דין דגר דן את הגר חבירו אפי' הורתו ולידתו בקדושה ואת ישראל אינו דן א"ל שקיבלוהו עלייהו וכן כשר לחליצת גרים מדאורייתא אפי' רק אמו מישראל אלא מדרבנן פסול והיכא דאמו מישראל מותר לדון את ישראל ופסול לחליצה ולדיני נפשות ואם אביו מישראל אפי' אמו מגרים מותר בחליצה ובדיני נפשות:

אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה דכתי' מקרב אחיך תשים עליך מלך כל שימות שאתה שם לא יהיה אלא מקרב אחיך וכתיב עליך לדיוקי עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל לגרים גר דן את חבירו ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ופירש"י הא דאין גר דן את ישראל היינו לד"נ אבל ד"מ שפיר דן דאמרי' בפ' אחד ד"מ אהא דתנן הכל כשרים לדון ד"מ לאתויי גר והקשו התו' והרא"ש דאי בד"נ איירי הא מונשאו אתך בדומין לך נפקא כדאי' בפר' אד"מ אלא ודאי בד"מ איירי ועוד הקשה הנ"י א"כ תהא חליצה חמורה מד"נ דבד"נ אפי' רק אמו מישראל יכול לדון לפי פיר' ועוד א"כ תהא דינו של גר קל מדין של שור הנסקל דבעי כ"ג ואין גר גמור דן אותו אפי' כדאיתא בסנהדרין וגר דן את חבירו בד"נ אפי' אלא בע"כ הא דאין גר דן את ישראל עד שתהא אמו מישראל איירי בד"מ והא דתנן הכל כשרים לדון כו' איירי לדון את גר חבירו וזהו דעת התו' שסוברים סתם גר אפי' אין אמו מישראל משמע כדאמר הכא ואם היתה אמו מישראל כו' ול"נ אדרבה דסתם מתני' דהכל כשרים משמע בכל ענין אפי' לדון את ישראל דומיא דממזר דאיתא התם דכשר לדון דאין חילוק בין ממזר חבירו לישראל כשר מסתמא ה"נ גבי גר ע"כ נראה פי' הרי"ף עיקר דאיירי התם באמו מישראל דכשר לדון הכל ומה שאי' בגמ' סתם גר מצינו נמי בפ' י' יוחסין גבי אושפזיכנא דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והדר מסיק דאמו מישר' הוה וכן הכא גבי רב שמואל בר יודא דאמר אנא גר אנא ופי' ר"י שאמו מישראל הוה והקשו התו' לר"ת ס"ס קשה מהא דא"ל רב שמואל בר יודא תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא ורגיל ר"ת לפ' שהוא בן ר' יודא הינדואה דאיתא בפ"ק דקדושין דאמרי' עליו גר שאין לו יורשין הוה דהיינו שנתגייר הוא ובנו וכ"מ קצת הלשון גר אנא שהוא בעצמו נתגייר וא"כ בלא קרא נמי תיפוק ליה דפסול אפי' לד"מ וא"ל דא"ל שהוא פסול אפי' לחליצת גרים זה אינו מאחר דהורתן ולידתן בקדושה דאל"כ לאו בר חליצה ויבום נינהו א"כ דינו כישראל מעליא ע"כ אמר ר"י דהכא ע"כ אותו רב שמוא' בר יודא לאו אותו רב יוד' הינדואה אלא אמו מישראל הוה וכשר לד"מ ואפ"ה ממעטינן לחליצ' עד שתהא אביו ואמו מישראל אבל התו' מפרשי' שפיר אליבי' דר"ת דאיירי הכא בחליצת גרים וכן הבי' הרא"ש תי' זה ונראה שהם לא חשו לקושיו' ר"י וכ"נ שהדין עמו כי מה שמסקינן בפ' נערה שהורתן ולידתן בקדושה דינו כישראל מעליא היינו לכל דינים שבתורה דלא מפליגינן ביה לישראל ממש אבל במה שתלוי בשררה כבר גזר הכתוב עליך מקרב אחיך אבל על גרים אפי' אינו מקרב אחיך והיינו דמעלה יתירה עשה הכתוב לענין שררה גבי ישרא' אבל לא גבי גרי' וא"כ אפי' גר גמו' יכול לדון את חבירו הגר אוקמ' בדיני' ומ"ה כשר גר לחליצ' גרים אף שהורתו ולידתו בקדושה ולפ"ז אפשר דבחליצת גרים סגי באמו בישראל ואף שהחמיר הכתוב לענין חליצה בעינן מעלה יתיר' עד שיהא אביו ואמו מישר' היינו משום דאף בדיני ממונו' בעינן אמו מישראל דכתיב מקרב אחיך ומדכתיב גבי חליצ' ונקר' שמו בישראל בא להחמיר עד שיהא אביו ואמו מישראל אבל גבי גרים דסגי בגרי' דייך בחליצה אי הוה אמו מישראל לחוד אלא דמחמירין גבי חליצה משום דלא אתי לאחלופי בשל ישראל ומ"ה לא חלקו בין חליצת גרים לחליצת ישראל לעולם צריך ב"ד של ישראל ועוד תירץ הרא"ש מדברי בעלי התו' דהכא איירי אפילו לחליצת ישראל ולא קשה מידי דבדיני ממונו' כשר היכא דקבלו עלייהו וגבי חליצה אפי' קבלו עלייהו פסול והרא"ש הוסיף א"נ לדון דין ישראל הוה כשר לדון בלא כפייה דלא שייך דבר שררה אלא בכפייה כי האי דלעיל בפרק החולץ דרבא אכשר' לרב מרי בר רחל ומניי' בפורס' דבבל היינו גבאי הממונ' על ישראל משו' דאמו מישראל דוקא כה"ג אסרינן היכא דלא הית' אמו מישרא' דהוה דבר שררה וכפיי' אבל בלא כפיי' כשר לדון ישראל כדמשמע מתני' סתמא הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרינן לאתויי גר משמע אפי' לדון ישראל והוא גר גמור כשר ומ"ה איצטריך לעיל למפסליה רב שמואל לחליצה וכן עיקר ואני אומר כי כן דאי היכא שדנו גרי' אפי' בלא כפייה הדין בטל היכא דלא קבלו' להדי' כגון שבעלי דינין לא הכירו בו שהוא גר ואח"כ נודע להם ויכולי' לחזור שדינן כפסולי' או שהכירו בהם ואמרו דייני' לנו כעין דיינ' של תורה ודנו שזהו לא נקרא קבלה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דסנהדרין כה"ג דיניהם אין דין דפסולין הוה דס"ס מידי דשררה הוא שיהא כשר לדון לישראל בלא כפייה והתורה ריבת' כל שימו' שאתה שם לא תהא אלא מישראל ואם אתה מכשירו בכך נקרא אלקי' ועוד כלל גדול הוא מי שאינו ראוי לדיין מסתמ' דינו אינו דין א"ל שקבלו עלייהו בין קרוב בין פסול ועוד אני אומ' אדרבה מתניתין סתמא קאמר הכל כשרים לדון משמע אפי' בכפייה אלא נראה שפי' הרי"ף שהביא הרא"ש גופא בפרק אחד דיני ממונות דאיירי באמו מישראל הוי עיקר ואף הטור בעל ח"ה לא הביא דברי הרא"ש אלא כמו שכתב הרי"ף ובנימוקי יוסף נמי כתב שרב אחא משבחא בשאילת דבראשית כתב כדבריו ומה שקשה לר"י בעל התו' בפ' נערה מנין דפסלינן לחליצ' עד שתהא אביו ואמו מישרא' דלמא באמו מישרא' סגי וקרא אתי למע' חליצ' גרים ומ"ה תי' דלענין חליצ' גרי' דינ' כישר' כדפריך לעיל וא"כ לדידן שפיר קשה מנין לנו למעוטי אפי' אמו מישראל דילמא קרא לא אתי למעוטי אלא חליצת גרים או קבלו עלייהו אבל לעולם אמו מישראל כשר דשפי' קרינן בי' מקרב אחי' ונ"ל דלק"מ כי דוקא היכא דכתיב מקרב אחיך אמו מישרא' הוא בכלל דאחי' נמי קרוי מן האם כמו מן האב כמו גבי עריות אשת אחיך דאין חילוק בין איסור ערוה אבל הכא דאייתר בישראל היינו עד שיהא כישר' ממש א"כ היכ' דאביו מישר' סגי בלא אמו דהא ישרא' ממש הוא אף לענין יוחסין כדאיתא בפרק בתרא דקדושין והא דקאמ' הכא עד שיהא אביו מישראל לאפוקי דבאמו לא סגי וכן כתב הר"י להדיא ותימא שהטור כ' אפי' אמו מישראל ואביו מגר פסול ואח"כ כ' וספר המצות הכשיר עכ"ל ולמה לא הביא דברי הר"י בעל התו' והביא הסמ"ק גם דעת הראשוני' שכ' שפסול לא ידעתי מי הוא ולא מצאתי שום פוסק שחולק על דברי הר"י בעל התו' ומ"ש הרי"ף עד שיהא כל צד ישראל לאפוקי אמו דלא תימא מ"ש פסול היכא דאמו מישראל הא שפיר יכול לדון ד"נ ובתו כשרה לכהונה דהכי ק"ל בפ' י' יוחסין כר"א בר יעקב מ"ה כ' עד שיהא מכל צד ואפי' לענין יחס כהונה סגי בהכי וכ"ע מודים בזה דכשר לכתחיל' כדפי' ר"י וכן מ"ש בס"ת דאינו כשר באמו מישרא' עד שיהא גם אביו מישראל לאו דוקא אלא למעוטי אמו לחוד ומשום דמלתא דפשיטא היא דכשר באביו ישראל לחוד כדפרשית מ"ה לא כתבו בפי' ועוד תימא הוא א"כ בניו של משה רבינו יהיו פסולי' לחליצה הלכך הנרא' בעיני דגר אינו כשר לדון ישראל א"ל דקבלו עליה' אבל לא קבלו עליה' פסול עד שתהא אמו מישראל דאז הוא כשר לכל שררה חוץ לחליצה וק"ו לד"נ אבל גר דן את חבירו אפילו הורתו ולידתו בקדוש' וכן לחליצת גרי' כשר מדאוריית' אפילו אמו מישראל אלא מדרבנן פסול דלא פלוג רבנן בחליצה והיכא דאביו מישראל אפילו אמו גיורת כשר לד"נ ולחליצה הנלע"ד:

ה

דין דהאידנא חולצין אפילו במנעל לכתחילה רק שיהא מעור קשה והעקב ומקום הדריסה קשה טפי ומנהג לצחצחו ולהחליקו וצד השער יהיה לחוץ וצד הבשר לפנים וגוף המנעל יהי' שחור ויהיה תפור מבחוץ ברצועה לבנה וביארנו דא"ע שיהא כל המנעל מחתיכה אחת ודין דחלצה באנפילאות חליצתה פסולה:

מתני' חלצה במנעל חליצתה כשיר' חלצה באנפילאות פסולה פירש"י מנעל הוא מעור רך כעין שלנו אנפי' הוא של בגד ומ"ה פסול דנעלו כתיב ומידי דמגין בעינן דכתיב ואנעלך תחש וזה לא מגין חלצה בסנדל שיש לו עקב כשר אין לו עקב אפי' בסנדל שנהגו העם פסולה וק"ו במנעול ומ"ה נקט הכא סנדל ופרש"י סנדל הוא של עור קש' ומבושל ומשנקרע אין לו תקנה ומסיק עלה בגמרא אמר רבה אמר רב כהנא אמ' רב אם יבא אלי' ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אבל בלא אלי' אסו' לכתחילה ואם יאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל רב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו כו' שכבר לכתחילה אף במנעל כשר והא דתנן חלצה במנעל חליצתה כשירה ה"ה דאפי' לכתחילה כשר והא דקתני לשון דיעבד איידי דתני בסיפא חלצה באנפי' חליצת' פסולה דיעבד נקט נמי רישא לשון דיעבד וכה"ג גבי סנדל שיש לו עקב כשר שהיא אגב סיפ' ומפר' בגמ' מ"ט דמ"ד מנעל לכתחל' לא גזירה משום מנעל מרופט פי' שנקרע שהוא פסול והא דתנן בפ' תולין אם חלצה חליצה כשירה התם אינו מרופ' כ"כ דעדיין יכול לילך בו אבל גבי סנדל ליכא למיגזר מידי כדפרשתי במתני' דמשנתקרע קצת אין לו תקנה כלל והנה הרי"ף והרא"ש פסקו כרבה דאין חולצין לכתחילה במנעל וכן דעת רש"י במשנה וכתב הרא"ש והאידנא אין סנדל מצוי בינינו לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחילה וה"ג בירושלמי אמר ר' יוסי מעשה כשהלכתי לנציבין וראיתי לשם זקן אחד נומיתי לו בקי לך ר' יודא בן בתירא מימיך א"ל שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר נומיתי לו ראית אותו חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל א"ל וכי יש סנדל במקומינו עכ"ל וכן כתב הא"ז בשם ריב"ן וכתב נ"י שכן כ' בעל העיטור אבל הרמב"ן ז"ל כ' משם ראיה להיפך שאפי' לא היה שם סנדל השיבו מר' מאיר דאמר אין חולצי' במנעל לכתחל' ש"מ מדר"מ שאפילו במקום שאין סנדל אין חולצי' במנעל בתחילה וכן כתבו בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל עכ"ל ולי נראה שלא הביא הרא"ה וסיעתו ראיה מן הירושלמי אלא שאין סנדל ידוע לנו וא"כ איך נחלוץ בסנדל שהרי אפי' בימים הראשונ' בימי התנאי' היה מקצת מקומות שלא היה סנדל מצוי ביניה' אף שהיו מ"מ חולצין בסנדל היינו טעמא לפי שהיה בכמה מקומו' סנדלין מצוין אבל האידנא דליכא סנדל ידוע ומצוי כלל אי אפשר לחלוץ אלא במנעל ובתשובה מהר"י ברונא מצאתי כה"ג וז"ל ויש לתמוה למה לא נבשל עור שלנו דומיא דסנדל ונ"ל ישראל א"כ לא סנדל איכ' ולא מנעל איקרי כי צורת הסנדל אינו מצוי לנו כלל אפילו בימי התנאים ואמוראים לא היה מצוי כדגרסינן בירושלמי גבי ר' יודא בן בתירא וכי סנדל יש במקומינו בתמיה עכ"ל וכן עיקר וכן פס' ראבי"ה וז"ל מנעל שלנו הוא תחת הסנדל שהיה בימיה' והנה נ"י כ' בשם גדולי' דמנעל הוא משתי חתיכות או שלש כעין שלנו פנתא ממעל רגלי ועקב מלמטה וסנדל הוא כולו מעור אח' וכ"כ הריטב"א להחמיר. ועוד כ' שראוי לעשות סנדל מעור שלוק קשה כעין שפירש"י וגם לעשות חתיכ' אחת כן פי' הגדולי' ולא נהירא כלל כי אדרבא משמע בפ' במה אשה שאפי' סנדל אינו מחתיכה אחת ועוד אין מתיישב שפיר הא דאמרינן מנעל לכתחי' לא גזיר' משום מרופט ולפירושו אפילו אי הוי כעין סנדל שנעשה מחתיכ' אחת וכי לא יכול להיות מרופט אלא עיקר כפירש"י ואף לפירוש הגדולים האידנא שאין זה מצוי בינינו לעשותו מחתיכה אחת לא קפדינן וכתב ר' ישראל ברונ' לפ"ז א"צ לצחצחו ולהחליקו מבחוץ כדמשמע בפ"ק דלא הוי בעינן צחצוח אלא היכא שמקום הבשר מבחוץ ומקום השער מבפנים לפי שמקום הבשר דרכן להיותן מרט' וקליפות אבל מנעל חליצה שמקום השער מבחוץ לא היה צריך ומ"מ טוב לצחצח העור כדרך שרגילין להלוך בו כדמוכח בהאי פירקא גבי ב' מנעלי' זה על גבי זה דפריך ומי איכא כה"ג ומפרשי' התוספות דפריך וכי ראוי להלוך בשוק אלמא דלא איקרי מנעל אלא כדרך שרגילין להלוך בו עכ"ל והנה מה שמצאתי כתו' בדרוש מהרי"ל שהמנעל היה שחור מבחוץ ולא היה משוח בחלב ע"כ היינו ר"ל שלא מצריך לצחצחו ולהחליקו כמו שכ' מהררי"ב אבל זולת זה לא יתכן לפרשו דמה איסור יש במשיח' א"ל שתפרש שאם ימשחנו בחלב יהא רך הרבה ולא יהא דומה לסנדל אבל לא ידענא למה יהא רך הרבה אדרבה המשיחה עושה אותו שיהא מהודק יפה ברגלו ומ"מ נרא' דלכתחל' עבדינן כדברי מהרריב"ש שמצחצחין אותו ומחליקין אותו כדרך שאר מנעלי' אבל לא מושחי' אותו שלא יהא רך הרבה והיכא שהוא ישן ונתייבש ראוי למושחו בשמן כדי שיהא ראוי להלוך בו וכן כתוב בתשובת הרשב"א שכת' וז"ל לענין סנדל חליצה שאמרו לך משמי שאם היה החלק הדבוק לארץ חלק מפני עצמו שהוא פסול אני לא כך אמרתי אלא מכלל מה שנהגתי אמר כן מי שאמרה בשמי שאני נהגתי לרוחא דמלת' כו' עד ולא לפסול סנדל אחר שהנהגהו אתם עכ"ל (וכן כתב רבינו ירוחם שראה שרוב העולם נוהגין לעשות מחתיכה אחת ואין חשש בזה עכ"ל) ומ"מ נראה לעשותו מעור קשה משום גזירה דמרופט דהאידנא נמי שייך האי טעמא וכן איתא בא"ז שצריך להדר אחר עור קשה משום גזירה דמנעל מרופט ואף שהוא לא הזכיר רק במקום שהרגל דורסת עליו כעין סנדל מ"מ נראה שרש"י פי' מנעל מרופט קרוע למעלה דאפילו למעלה יש לחוש ולעשותו מעור קשה קצת ממנעל שלנו רק במקום העקב יהיה קשה טפי וכן משמע בסמ"ק שכתב מביאין לו מנעל קשה של עור קשה והיינו ע"כ כי היכי דליהוי קצת כעין סנדל מ"מ משמע נמי התם שיהא עור העקב קשה טפי שכתב לשם בהג"ה שיהא לו עקב בולט קצת והוא שקורין בל"א בעי"ז דהיינו כעין שלנו שבולט קצת והוא קשה ונראה הטעם כדי שלא יפול המנעל וכ"כ מהר"י ברונא בתשוב' וכתב מהר"י לוי מה שנהגו שהמנעל של חליצה יהא תפור מבחוץ ולא מבפני' על פי הסמ"ק כדי דליהוי כעין סנדל דבפרק במה אשה משמע להדי' דמנעל תפור מבפני' וסנדל מבחוץ וכן בסמ"ג ואף ששאר פוסקים לא הביאו דין זה ואף לפי מה שכתבתי דלא עבדינן האידנא מעור קשה כעין סנדל אלא משום גזיר' דמורופ' דשייך האידנ' אבל לא בע"א מאחר שאין אנו יודעין צורת סנדל מ"מ נכון להחמיר כדברי הסמ"ק שהוא בתרא ובעל הוראה וגם נ"ל דיפה לנהוג כן להיות תפור מבחוץ כדי לידע שהוא תפור ברצוע' ולא בפשתן שהוא פסו' כדלקמן ומ"מ יפה המנהג להיות התפירה ברצוע' לבנה ולא בשחור' מהאי טעמא ולקמן בסי' ו' אאריך בע"ה ואעפ"כ צריך שיהא המנעל שחור מאחר שאנו חולצין במנעל ואיתא בפ"ק דביצה אין שולחין מנעל לבן בי"ט מפני שצריך ביצת, הגיר להשחירו פירש מין קרקע המשחרת אלמא שלא היו נועלין שום מנעל אלא שחו' וכן כתבו כל האחרוני' בשם ר"ת הלכך מסקנא דמלתא חולצין האידנא במנעל לכתחיל' רק שיהא מעור קשה והעקב ומקום הדריס' קשה טפי ומנהג לצחצחו ולהחליקו כשאר עליון של מנעל ואם נתייבש ראוי למשוח אותו כדי שיהא ראוי להלוך בו וצד השער של העור לחוץ וצד הבשר לפנים וגוף המנעל יהא שחור ויהא תפור מבחוץ ברצוע' לבנה:

ו

דין דלכתחילה המנעל צריך ג' קרסים ולולאות שחורים וב' רצועו' ארוכו' לבנות קשורו' ממעל הקרסים וכורך מלמעלה למטה ג' פעמים עד שיעשה הקשירה למטה בגב הרגל ויעשה קשירה ועניבה בחוזק ויתפור המנעול ברצועות לבנות

אמר רב אי לא דחזיתי' לר' חייא דחלץ בסנדל דאית לי' שנאצי פי' כעין כיס שיש לו רצועו' שפותחין וסוגרין בו וכעין זה נוח לחולצו אנא לא הוי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא פי' הרי"ף סנדלא דטייעא כגון האי דקרו ליה ישמעאלי' תאסומא' דעביד ליה לפי מדת איסתוירא דכרעי' ועביד ליה חומרתא ומכניף רצועות דסנדל כולהו ומעייל להו כחומרתא וכדבעי מעיק להו וכדבעי מרוח ליה עכ"ל ומסיק והאי דידן אע"פ דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא פי' חומרת' קרסי' והוא כמו קשר עגול שמכניסו בחור הלולאות רק שהטור כ' וז"ל קשר באזנו האחד שיכניסיהו בנקב האוזן השני א"כ משמע שאין לו לולאות אבל בסמ"ק כ' וז"ל וטוב שלא יהיה הלולאות מן האוזן עצמו כי אם רצועה קטנה מחובר בראש אוזן השני וכ"ד הרא"ש בסדר הלכות חליצה וז"ל חומרתא כעין קשר עגול ומכני' בחור של רצוע' ע"כ והטור גופי' הביא דבריו בסדר הלכות חליצה וכת' מהר"י ברונא הטעם לפי שכל מה דעבדינן כעין סנדל עבדי' כי היכי דלהוי שינוי ממנעל ובסנדל מאחר שהעור היה קשה מאוד אי אפשר היה לעשותו למקשר ולא לולאות מעור הסנדל עצמו אלא מעור אחרת ע"כ ולי נראה הטעם כדי שיהא המנעל שלם בלי נקב גזירה משום מרופט והנה בגמרא אין הכרע אם ב' או ג' קשרים או קשר אח' ובא"ע לא משמע אלא קשר אחד רק שכתב ובסמ"ק ובסמ"ג ובנ"י כתב קרסי' משמע לכה"פ שני' ואנו נוהגי' ג' קרסי' ולולאות והנה כת' מהר"י שהלולאות עושין בסיגנון זה שלוקחין רצועה ארוכה כפולה כמו אטבא דספרי ומכניס שפת אוזן המנעל תוך הרצוע' ומחברן יחד וכתב שראה לולאו' שהית' רצועה אחת מחוברת לאוזן המנעל ובראש הרצועה נקב בעלמא ולא נראה בעיניו כ"כ ואיני יודע מה חילוק יש ביניהם באיזה הענין שיהדק יפה טוב הוא ואדרבה מן הסמ"ק משמע שרצועה אחת ולא כפולה עושין ממנה לולאות כמו שכתב רצועה קטנה מחוברת בראש אזנים כו' ולא רצועה כפולה וכן משמע ברא"ש להדיא שכ' ומכניס בחור של רצועה ומ"מ אין קפיד' בדבר וכתב עוד מהר"י ברונא שיעשה לכתחילה הקרסים למנעול של ימין לצד שמאל דהיינו לפנים והלולאות לצד ימין דהיינו לחוץ כדרך שעושין במנעלים ואומר אני אם הדרך במקומות אחרי' להיפך יעשה כמנהג המנעלים שבאותו המקום וכתב עוד שצריך להזה' שיהא עור והקרסי' והלולאות של צד הבשר לפנים ושל צד השער לחוץ וזה נכון וצריך לדקדק נמי שיהיו הקרסי' והלולאות מכונים למדת רגלו. ונחזור לסוגיא קטרינן ביה מיתנא פירש רצועות ארוכות ומתוך דברי ראבי"ה משמע להדיא שרצועה אחת מטילין בו ובאותה רצועה כורך וקושר סביב הרגל אבל רוב הפוסקים כתבו שצריך שני רצועות ארוכות דהיינו כדי לכרך ולכפול סביב הרגל פעמים ושלש וכן כ' נמ"י והנה מהר"י ברונא מאוד האריך אם הרצועות למטה מהקרסים או למעלה וכתב שראה מאביו שהיו למטה מב' קרסים העליונים דהיינו למעלה מקרס התחתון ובמקצת ראה שהיו למטה והנראה בעיניו לעשות למטה מאחר שעיקר חליצה התרת הרצועות ע"כ צריך שיהיו למטה במקום רגל ולא למעלה במנעל שהוא במקום השוק אבל החומרתא הם הקשרים יהא למעלה במקום השוק וכן משמע בסמ"ג וז"ל וצריך שיהיה במנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהן תפורות למנעל אע"פ שיש שם קרשים שמחברים אותה מלמעלה ויכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים כדאמרינן בפ' מצות חליצה האי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא כו' ומשמע הלשון שהרצועות עיקר עכ"ל ממש והנראה בעיני דאין הכרע בתלמוד וכ"כ נ"י להדיא שהשתי רצועו' יהיו או למטה מהקרסים או למעלה מהם כדי לקשור הסנדל יפה ולחברן לשוק ומ"מ נראה בעיני מאחר שעיקר חליצה התרת הקשרי' א"כ טוב לעשות הקשר של הרצועות על הרגל ולא כמו שכתבו כמה גדולי' שכורכי' עד שקושרים למעלה מן המנעל על השוק שקורין שין ביין בל"א וכן ראיתי נוהגין ומנהג רע הוא בעיני מאחר שעיקר החליצה היא ברגל ולא למעלה מן השוק כדאית' לקמן סי' ט"ו והתרת הקשר היא כמו חליצת המנעל א"כ צריך להיות בגב הרגל למטה ומ"ה נראה דעדיף להיות הרצועות מחוברות למעלה כדי לכרוך מלמעלה למטה עד שיבא הקשירה על הרגל ומן הסמ"ג אינו ראיה שיהיו הרצועות למטה רק שכתב שהקרסים למעלה במנעל לעולם אבל לעולם הרצועות מטילין במקום הקרסים ודוק וז"ל סמ"ק מטילין הרצועות במקום החומרת דהיינו למעלה ומ"ה נרא' לחברה למעלה כדי לכרוך בין כל קרס וקרס כדי להיות מהודק נמי היטב למעל' למדת רגלו כדרך שהולכין בו וזהו מ"ש נ"י כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק כלו' שיהיה מחובר לשוק וקשור למטה בעיקר הסנדל ומ"מ לא מלאני לבי לחלוק על המנהג עד שמצאתי לי עד בתשוב' שהעידו כך בשם הגאון גדול ומנהג ברורה וכן הוא לשון הסמ"ג והרא"ש ורוב הפוסקים לקשור הרצועות על רגלו וכן עיקר וכתב מהר"י ברונא שצריך לדקדק איך לחבר הרצועות באזני המנעל כי בבי"ת ובסמ"ג כ' שיהיו ראשי הרצועו' תפורי' במנעל ומדקאמר תלמודא קטרינן ביה מיתנא ולא אמר תפרינן ביה ש"מ דצריך קשירה ותחיבה ולא בתפירה וכן ראיתי ברעגנשפורק שהיו תוחבין וחוזרין ותוחבין עד שנתקיימה שפיר כעין תפירה וכתב שמשום הכי נהג לעשות תחיבה ותפיר' ושרי לי מרי דבר יפה הוא לנערי' ולא לגדולים כי מה חילוק יש לענין רצועות מנעל בין תפירה לקשירה כי גבי רצועות תפילין שנקרעו איכ' חילוק בין קריעה לתפירה כדאי' בהקומץ אבל הכא מה חילוק איכא גם מה שדייק קטרינן כבודו במקומו מונח לא כיון להלכה כי קטרינן שאמר התלמו' לא קאי אחיבור רצועות למנעל אלא אקשר רצועות שכבר נתחבר שם איירי כדמסיק תלמודא כדי דליהוי חליצה מעליותא ופרש"י וז"ל בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותשרי והדר תחלוץ כדי דלהוי חליצה מעליותא משמע להדיא שקאי על קשירת הרצועות על הרגל וכן בר"ן אח"כ מצאתי שכת' הוא ששמע מפרש"י כך אבל לא הגון בעיניו ולא כתב לא ראיה ולא סברא ע"כ דבריו בטלין כי כל המוציא מן הפשט עליו להביא ראיה ק"ו היכי דאיכא סברא וראיה דלא משגחינן ביה וכן משמע הלשון ברוב הפוסקי' המדקדקים בהם. ולענין קשירת המנעל נפלו בו הרבה דעות וכך הוא לשין הירושלמי ר' זעירא מחוי לר' אבא בר יצחק כיצד הוא עושה קושרו כדי שיכול להלך בו מאיליו כיצד הוא עושה אמ' ר' חנינא עונבו כדי שתוכל להתיר בידה אחת כיצד היא עושה מתרת בימין וכו' והנרא' בעיני דלא פליגי אהדדי אלא כולן הל' פסוקו' אלא שמר צריך קשירה ברצוע' כדי שיכול להלך בו מאיליו כלו' שיהיה מהודק היטב. ברגלו ואתא ר' חנינא למימר דלא תימ' קושרו ב' קשרי' בחוזק שלא תוכל להתיר בידה אחת כסתם קשרי' כדמשמע בפ' אלו קשרים אלא עונבו כדי שיהא מהודק היטב ותוכל ג"כ להתיר בידה והיינו עניבה ע"ג קשירה אבל לעולם אם עונבו ב' עניבות נמי מהני דהא מהודק כמו קשירה כדאי' בריש אלו קשרים ולענין שבת הוא דלא הוי קשיר' דבעינן דומי' דמשכן אבל הכא דמשום להדק המנעול ברגלו הוא דבעינן קשיר' ובהכי שפיר מהדקי וה"ה ב' קשרי' היכי שאינ' חזקי' כ"כ שתוכל להתיר בידה אחת נמי שרי וא"ל מאחר שאינ' בחוזק א"כ לא מקרי קשיר' דהא אפי' גבי שבת איקרי קשר דלית הלכה כר' מאיר דפליג ארבנן ואמר כל קשר שיכול להתיר בידו אחת אינו קשר אלא הלכ' כרבנן דקרוי קשר גמור וכן פ' הרמב"ם שם במשנה וכאשר פירשתי מצאתי בראבי"ה וז"ל ונרא' דדברי ר' חנינא עיקר וא"כ לא יהדק קשר השני בחזקה וכן במרדכי ומשמע נמי שהאמוראי' לא פליגי דאל"כ מה ראה לומר דברי ר' חנינא עיקר דלמא הלכה כר' זעירא שמצריך קשירה אלא שמשום שסובר שר' חנינא לפרש אתא באיזה ענין קושרו ויכול להיו' שר' זעירא מודה ליה אף שסת' אמר קושרו וכתב האשר"י ונהגו האידנא לקשור בקשר גמור דק"ל עניבה לאו קשר הוא לענין שבת עכ"ל וע"כ ב' קשרי' קאמר דאי קשר אחד לשבת נמי לא הוי קשר ומ"מ נראה דקשר אחד ועניב' נמי מהני ולא בא למעוטי אלא ב' עניבות ותדע שכ' הטור וקוש' קשר גמור למעוטי ב' עניבות דאי למעוטי אפי' קשר אח' ועניב' א"כ מהו י"א שצריך ב' קשירות ודעת הי"א הוא דעת הסמ"ק ואפשר שסבר דומיא דשבת ממש בעינן ולשם לא מקרי קשר אלא ב' קשרים זה ע"ג זה ואני תמה על הרא"ש ואותן שסוברים דלא עבדינן עניבה דדומיא דשבת בעינן מ"ט בשלמא גבי שבת ילפי' ממשכן אבל הכא גבי חליצה משום הידוק הו' כמ"ש הרא"ש גופי' לקמן גבי למטה מן הארכובי' א"כ מ"ט דלא מהני ואפשר שסובר מ"מ שם קשר בעינן כדי דלהוי חליצה מעליותא ומ"ה נרא' דקשר ועניב' בודאי מהני דהא אפי' לשבת נמי אקרי קשר כאשר אוכיח בעז"ה בפ' אלו קשרים וכ"ד המרדכי ואפשר את"ל דלא מהני לענין שבת דלא דמי למלאכת המשכן מ"מ הכא דעיקר הטעם משום הידוק הוא וא"כ שפיר נקרא קשר גמור בהכי אבל מ"ש מהר"י ברונא שראה מרבותיו נוהגין ע"פ מהרר"י סג"ל לעשות ב' קשרים שאינם בחוזק ועניבה עליהן לא ידענ' למה דאין זה דעת ר' זעירא ור"ח ואין דעת שום פוסק משוה בכך והנראה דלכתחילה בב' קשרים סגי כשהשני אינ' בחוזק ומ"מ נראה דעדיף קשר ועניבה דב' קשרים מילתא דלא פסיקא דלפעמים רפי' לגמרי ואינו מהודק או מהודקי' היטב שלא תוכל להתיר בידה אחת אבל קשר בחוזק ועניבה הוא מילתא דפסיקא והוא מן המובחר כפשטא דירושלמי וכ"ד הסמ"ג אף שהס"ת כ' ויש עושין קשר ועניבה כדי לקיים דברי הירו' ומ"מ טוב יותר לעשות ב' קשרים דהירו' לא כ' עניבה אלא כדי שתוכל להתיר בקל בידה אחת בימין ע"כ מ"מ נראה מאחר דהסמ"ק לא הביא סיום דבריו ש"מ דס"ל דזהו הנכון יותר ובפרט הטעם שפי' דהוא מילת' דפסיק' ועיקר והרצועו' צריכי' להיות לבנות כדאי' בסמ"ק והוא דברי ר"ת דפ' הכונס שכ' גוף המנעל היה בימיהם שחורים והרצועות לבנות כדי להכיר בו שהוא יהודי וזהו מה שאמרי' בפ' בן סורר ומורה ובשעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסו' וערקת' הוא תרגום של שרוך הנעל דהוא רצועה וי"א שהרצועה שתופרין בהם יהיו שחורין וכן הקרסי' והלולאו' דהכל הוא גוף המנעל וי"א שהכל לבנו' ומהר"י ברונה הכריע דקרסי' ולולאות יהיו לבנים מאחר שעושין להכירה אבל התפירה שחורה משום דבלא"ה הטיט משחיר' ואנו נוהגין להיפך דהרצועו' שתופרין בהם יהיו לבנות כדפרשתי לעיל בסי' ד' כי היכי דלידעי דתפור בעור ולא בפשתן וכן נהג מהר"י סג"ל ועוד גם אותן הרצועות בכלל ערקתא דמסאני הם והקרסים והלולאו' הם בגוף המנעל יהיו שחורי' ועיקר ומ"מ לעיכוב' אין קפידא בדבר אפילו הכל שחורים דעכשיו אין רגילין בזה כמו שאין רגילין בסנדל ומש"ה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הזכירו חילוקי' אלו ומ"מ לכתחילה עבדינן הכי מאחר שיצא מפומי' דר"ת כאשר כתב הראבי"ה והמרדכי והסמ"ק והא"ע ואף הוא לא כת' אלא דהכי שפיר דמי ולא לעיכוב כלל הלכך לכתחילה המנעל צריך ג' קרסים ולולאו' שחורין וב' רצועות ארוכות לבנות קשורין ממעל להקרסים וכורך מלמעלה למטה ג' פעמים עד שיעשה הקשירה למטה בגב הרגל ויעשה קשירה ועניבה בחוזק ויתפור המנעל ברצועו' לבנות מבחוץ. ולענין עיכוב הרצועות והקרסים אכתוב בעז"ה סי' ז':

ז

דין דאין לעשות שום פגימה במנעל אלא שיהא פתוח מלפניו ובארנו דאין להקפיד בלשון של עור וא"צ לדקדק בתפירות הרצועות אם בפנים המנעל או ע"ג המנעל:

פסק כתבו הגאונים ראבי"ה וסמ"ג ומרדכי וסמ"ק וא"ע שצריך להיות המנעל פתוח מלפניו ומלאחריו כדי שתהא הרצועה חוזרת וברובה דבוקה ממש על רגלו יחף ויכון קשר הרצועה שתהא מלפניו יחף על קשרו ולא באזני המנעל וכן לאחוריו ממש על בשרו ומטעם זה כתב בסמ"ק וא"ע הביאו שצריך שלא יהא לשון למנעל כמו שרגילין לעשות במנעל משום דהוי מעל דמעל פי' פתיחת המנעל קרוי פה וא"כ אותו חתיכה קטנ' קרוי לשון ומ"ה נפל שינוי רב בין עשיית המנעל יש עושין ב' פגימות מאחורי המנעל זו על זו וגם כן ב' פגימות מצדדין וכן משמע במרדכי ויש שאין עושין מן הצד שום פגימה ויש שאין עושין רק פגימה אחת רחבה בב' אצבעות. ואף שיצא מפי הרבה גאונים לחתוך המנעל בפגימות אינו שוה בעיני חדא דס"ס נוגע מן הצד במקצת והוי מעל דמעל לדבריהם ועוד נ"ל דלא הוי זה מעל דמעל מאחר שהכל מחובר לגוף המנעל ועוד יותר תימא שכתב מהר"י ברונה שיש מחמירין שלא לתפור הרצועות על המנעל מבחוץ משום דהוי מעל דמעל ועוד כתב משום אביו שטוב לחבר הרצועות זה שלא כנגד זה כדי שתהא הרצוע' נוגעת בבשר הרגל כדי שלא תהא מעל דמעל עכ"ל ודבר תימא הוא ס"ס יותר הוי מעל דמעל במה שכורכין הרצועות על גוף המנעל ובא"ז קורא רב שמריה תגר על הפוגמי' פגימה במנעל שהרי ע"כ אין חוט התפירה נוגעת בבשר שהרי הסנדל תפור מבחוץ כדמוכח בפ' במה אשה ופ' אלו קשרים וא"כ ה"ל מעל דמעל כל כי האי גוונא חשוב מנעל אחד ע"י תפירה. עוד כתב לשם לפיכך נ"ל שאין צריך לתחוב הרצועות הארוכות בפני' המנעל אלא אפילו למעלה יכול לתופרן שאין תאמר שהרי מעל דמעל כ"ש כשיכפול הרצועות יהיה סביב הרגל מעל דמעל ע"כ וברוך השם שכוונתי דבריו. והנה מהר"י ברונא כ' עליו ואין העולם נוהגין כמותו והוא בעצמו כ' שק"ל דמוכח בגמרא בכמה דוכתי דכל דבר שנתחבר ע"י תפיר' דלא שייך ביה מעל דמעל לפי שהכל חשוב מנעל אח' אפילו בגד מחובר לעור כדלקמן כ"ש עור לעור ועומד בתימא ואני מוסיף עליו הלא מסקינן לקמן גבי שני מנעלים דלא הוי חליצה פסולה אלא שחולצתו העליון מן התחתון הא חולצתו שניהם כאחת הוי חליצה כמו שכתב הא"ז והרא"ש להדיא כ"ש כה"ג דלא הוי מעל דמעל ומאחר שיש לי ראיה ברורה נגדם מה לי במנהג שנהגו כן מאחר שאין לו שורש ויסוד והנראה בעיני שלקחו דבר זה מהא דמסקינן בסוגיא לעיל מ"ט מנעל לכתחילה לא אלימא משום דהוי פינתא ממעל וארקתא ממעל דמעל אפי' דיעבד נמי פירש"י פינתא גב המנעל וארקתא הן הרצועות שקושרין וכופלין על אזניו כו' מש"ה סברי כל הדומה לזה איקרי מעל דמעל וליתא דאדרבה ה"ק מאי דעתך דלכתחילה אלימא משום דהאי טעמא שקושרין הרצועות כו' והאי מעל דמעל א"כ אפי' בדיעבד ממי פסול ומדכשר בדיעב' ש"מ דלא נקרא זה מעל דמעל דהוי בחדא מנעל מאחר שהיא שומט' הכל וראיה ברור' דלא גרע משני מנעלים כדפרי' ומה שיצא הדבר מפי הרבה גאוני' א"ל להחמיר כמות' דנראה בעיני דאין זה תיקן אלא קלקול דפוג' המנעל ואיכא גזירה משום מנעל המרופט וכבר כ' הרא"ש בפר' אחד ד"מ שאם לא ישרו לומר דברי הקדמונים ומביא ראיה לדבריו שיכול לחלוק עליהם אפי' על הגאונים ק"ו הכא דכמה גאונים מסייעים לנו הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו פגימות המנעל וכן התוס' אשר אנו מימיהן שותין וכן הס"ת וכן הרא"ש והרב ר' שמרי' חולק להדיא עליה' ומ"מ נראה דלפניו צריך להיו' המנעל פתוח ולא משום מעל דמעל אלא כדי שיבא הקשר על הרגל מאחר שעיקר הוא התרת הרצועות צריך להיות יחף ברגל כמו גוף המנעל ומה שלא הזכירו מקצת הפוסקים אפשר משום דרוב מנעלים שלהם היו פתוחים ע"ג המנעל וכן אית' בתשו' א"ז וז"ל ור' יצחק בר משה וכל זקני דורו צוו לחתוך אזני המנעל דלא הוי מעל דמעל ע"כ ונראה היינו שלא תהא הקשירה מעל דמעל ולא כמו שיש מפרשי' שאזני המנעל רגילין להיות מונחין בכפל זו על זו והוי מעל דמעל זה אינו כמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות עכ"ל נ"ל לישב דבריהם ע"פ אמת והלכה דקפדי הגאוני' משום קשירות הרצועות ועוד מצאתי שהגאוני' מהררא"י שחיבר ת"ה לא עשה שום פגימה במנעלים וכן המנעלים של הגאון המופלא מהר"ר שלום מוינא וי"מ משום דלא היו כורכין אלא למעל' בגובה המנעל שהרצועות היו תפורי' למעלה ולא נהירא לי כמ"ש לעיל שיכרוך מלמעלה למטה ושם יעשה הקשרים הלכך א"צ לדקדק בתפירות הרצועות אם בתוך המנעל מבפני' או על הגוף המנעל או סמוך לו וכן אין לעשות שום פגימה במנעל אלא שיהא פתוח מלפניו כדי להיות שם הקשירה ע"ג הרגל וברוך המקום שאחר כמה ימים מצאתי בראבי"ה בתשובת אביו ריב"א הלוי כל הראיו' שהבאתי שאין שייך מעל דמעל גבי מעל א':

ח

דין דהתרת יבמה לשוק ברוב העקב דהיינו רוב הרגל והיכא דנתקשרו הרצועות והותרו ממילא או התיר הוא ושמטה היא או התירה היא ושמט הוא פסול עד שתתיר היא ותשמו' וכן כשהמנעל גדול ואינו יכול לילך בו כ"א בקשירה והתירתו לבד והיכא דהוי קרסים ולא הוי רצועות או יש רצועות ולא נתקשרו אם יכול לילך בו בלא קשירה חליצתה כשירה ואם לא היו קרסים והיו רצועות ונתקשרו, כשירה בדיעבד והיכי דלא הוי לא קרסים ולא רצועות פסול' אם לא שהיו בו שנצי:

א"ר הונא אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיט' רוב העקב מיתיבי הותרו רצועות המנעל וסנדל פי' ושמטה היא או שהתרתו היא והוא שמט רוב הרגל חליצתה פסולה כך היא גי' רש"י והרי"ף והרא"ש גרסו התיר הו' רצועו' המנעל כו' ולפ"ז כשהותרו ממיל' אין ראי' לפסו' החליצה. ודייק טעמ' דשמט הו' הא שמט' הי' חליצת' כשיר' ודוק' רוב הרגל אין רוב העקב לא ומשני היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרו ליה רוב הרגל דרוב כח הרגל והדריסה עליו נסמך מסייע ליה להא דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא וכן הלכה ונראה מדחזר ר' ינאי ואומר בסיפ' עד שתתיר היא כו' ש"מ דכלל הדבר דאפילו הותר ממילא פסולה עד שתתיר היא כדעת רש"י ולא נקט בריש' התיר הוא אלא משום דנקט בסיפא התיר' היא ושמט הוא והטור כ' וז"ל כ' א"א הרא"ש הא דפסול כשהתי' הוא היינו דוקא שהוא בענין שלא היה יכול להלוך בו א"ל שהוא קשור דאז הוה התרתו כאלו שמטו כיון דסופו ליפול מעצמו אבל מנעל שיכול לילך בו בלא קשירה וחלץ בו כשירה בדיעבד ע"כ וז"ל הרא"ש לקמן גבי קיטע והא דקאמר בירושלמי עיקר חליצתה התרת רצועות נרא' שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלי קשירה וכן משמע דאמר בירושל' קושרו כדי שיכול להלוך בו ומ"ה אם התיר היבם הרצועות הוי כאלו שמטו כו' עכ"ל ואני או' בתר ריש' גופ' אזלי מאחר שהרי"ף הביא הברייתא ור' ינאי כצורתה ולא חילק וכן הרמב"ם ש"מ דכך הלכה וכן בעלי התו' לא חילקו וכן יראה מגופא דברייתא דקתני התיר רצועות מנעל וסנדל ומדקתני הך תרתי ש"מ דאין לחלק בין סנדל שלהם אלא אף במנעל כך הדין ועוד תדע דאי כדבריו מ"פ מברייתא לרב יודא א"ר דאמר סגי ברוב העקב וה"ק רוב הרגל לישני ברייתא דקתני רוב הרגל ולא סגי ברוב העקב איירי במנעל גדול שאינו יכול להלוך בלא קשירה מדקתני התיר הוא רצועות פסולה מ"ה צריך רוב הרגל ורב יודא א"ר איירי בסת' מנעלים שיכולים להלוך בלא קשירה שאינ' גדולי' ממדות רגלו מ"ה סגי ברוב העקב אלא ש"מ דאין לחלק דברייתא סתמא קתני גם מ"ש דאיירי במנעל שאין יכולין להלוך בו בלא קשירה לא איירי במנעל גדול כי לא יראה כלל להכשירו אפי' בקשירה כמו שאכתוב לקמן בעזה"י סי' י"ז (ולא איירי במנעל (שהוא) [שלא[ עשוי לפי מדת רגלו אלא שהוא עשוי בענין שלא יכול להלוך בו בלא קשיר') והא דאמר נמי בירושלמי קשרו כדי שיכול להלוך בו נמי איירי בענין זה א"נ הכי פירושו קשרו באופן זה שאף אם היה המנעל גדול ממדת רגלו אבל לעולם לא איירי במנעל גדול שלא יכול להלוך בו בלא קשירה אלא שבכל ענין צריך קשיר' וה"ה אם הוא עשוי למד' רגלו ממש שצריך נמי קשירה כדאמר לעיל האי דידן אע"פ דאית בי' חומרת' כלומר שמהודק הוא על רגלו אפ"ה קטרינן ביה מיתנ' כדי שתבא היא ותתיר ולהוי חליצה מעליותא משמע להדיא דהטעם אינה משום שלא יכול לילך בו אלא משום התרה הוא וכמו שאמ' בירוש' עיקר התרה רצועות מנעל וכן בס"ת וכן בסמ"ג ומ"מ נראה להכריע היכא דלא הוי רצועות כלל או שיש רצועות ולא קשרו בו אם יכול לילך בו בלא קשירה נתקיימה חליצה בהשמט' מנעל וכדעת ראבי"ה שכ' יש מרבותי שמכשיר בדיעבד בחומרת' לבד אפי' בלא רצועות והיינו שיכול לילך בו בטוב בלא קשירה והיכא דאיכא רצועו' וקשרו בו לא זו שהתיר הוא דהוי חליצה פסול' אלא אפי' הותרה ממילא כדעת רש"י הוי חליצה פסולה מאחר שהיה לה להתירה ולא התירה הוה כאלו לא שמט' כלל (והיכא דלא הוי לא רצועות ולא חומרתא ואית ביה שנצי שפיר דמי וכ"כ המרדכי וכ"מ בסידור חליצה של הרי"ף) והיכא דלא הוי לא רצועות ולא קרסי' ולולאות נראה דבכל ענין הוי פסולה אף שמנעלים שלנו יכולין להלוך בו בלא קרסי' ורצועות מ"מ מאחר שנהגו בקשירה והידוק אם יבא אליהו ויאמר חולצין בע"א אין שומעין לו אבל בקרסים ולולאות לחוד מתקיי' נמי קצת קשירה והידוק כדמשמע הלשון האי מנעל דידן אע"פ דאית בי' חומרתא עבדינן ביה מיתנ' כו' משמע לעילוי ולא לעיכוב וק"ו היכא דאיכא רצועות ולא קרסים ולא לולאות אף שמהר"י ברונ' נסתפ' קצת ואמר שמא לא אקרי לא מנעל ולא סנדל מ"מ נראה מאחר שאמר התלמוד האי דידן אעפ"י דאית בי' ולא אמר אע"פ דבעי חומרת' משמע שאינה חיובה כלל אף שאינה ראיה ברורה מ"מ מסתבר הדבר ונראה להדיא דהקשירה ברצועות עיקר ולא הקרסים והלולאות וכתב בא"ז וריב"ן פי' דבהתר' רצועות לחוד נפסלה על האחין ונראה דוקא היכא שהתירה היא ושמט הוא אבל בהתרה בלא שמיטה אין כאן חליצה כלל ומיהו הואיל וריב"ן פוסל אם בא מעשה לידינו לא נחלוץ עכ"ל והנה מה יפה כתב הא"ז דהתרה בלא שמיטת מנעל לא מקרי חליצה כלל ואם בא מעשה לידי לא הייתי חושש להחמיר מ"מ לא נשוה ריב"ן טועה כי מסתמא הוא כתב דוקא במנעל גדול שאינו יכול להלוך בו בלא קשירה ובודאי יפול מעליו לאחר שהתירה ובזה הדין נותן למהוי חליצה פסולה ולעיל דקתני דוקא בשמיט' הוי חליצה פסול' היינו דאיירי אף בסתם מנעל שיכול להלוך בלי קשירה וזהו ג"כ סיוע לדברי הראשונים. הלכך היכא דלא הוי לא רצועו' ולא קרסי' בכל ענין חליצה פסולה והיכא דהוי קרסים ולא רצועות או לא נתקשרו בו הרצועו' אם יכול להלוך בלי קשיר' כשר' בדיעבד ואם לא היה קרסים והיו בו רצועות ונתקשרו בו כשר' בדיעבד בכל ענין ואם נתקשרו הרצועות והתיר הוא הרצועות או קשרו לשם חליצ' והותרו ממילא ואח"כ שמטה היא או שהמנעל גדול שאינו יכול להלוך בלא קשירה והתירה היא הרצועות לבד בכל אלו הוי חליצ' פסולה הנלענ"ד כתבתי:

ט

דין קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו בגחלת או שקרעה המנעול העליון ושלפה לתחתון בענין שהעליון נשאר במקומו חליצה פסולה לחומרא ואיפסלה על האחין ואם שלפה לתרווייהו מעל רגלו כשרה חלצה, למנעל מעל בתי שוקיים לא הוי חליצה וצריך לכתחילה לבדוק המנעל שלא יהא בתוכו טיט וצריך לרחוץ רגלו של יבם קודם שנועלין בו המנעל:

בעי ר' ינאי היכא שהיא קרעה למנעל שלו מעל רגלו ונגלית רגלו או ששרפתו למנעל בגחלת שהשליכה עליו מהו גילוי כרעא בעינן והא איכא או דלמא חליצ' בעינן וליכא וכן בעי ר' נחמיא מרבה שני מנעלים זה ע"ג זה וקרעתו לעליון ושלפת לתתאי בענין שהעליון נשאר במקומו מהו חליצה בעינן והא איכא או דלמא גילוי כרעא בעינן וליכא שהרי נשאר העליון עליה ומסיק תיק"ו וא"כ ספיקא דאורייתא לחומרא ובהאי חליצה איפסלא על האחין דשמא היא חליצה מעליית' ואסורה משום לא יבנה כו' ולא שרי להנש' עד שתחלוץ חליצה כשירה והרמב"ם היה לו גירסא אחרת בסוגיא זו חלצה לעליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה וכתב הא"ז והרא"ש אבל היכא דחלצה לשניהם חליצה מעליותא היא ומזה מוכח דלא קרינן מעל דמעל גבי מנעל גופא כמו שפי' לעיל בסי' ו' ומהכא כתבו כל הגאונים קדמאי ובתראי דה"ה אין לחלוץ המנעל מעל בתי שוקיים אלא מרגלו יחף והוא נכון אבל מ"ש הטור להיות מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים שלא יהא מעל דמעל ובראבי"ה הוסיף לרחוץ רגל היבם היטב וכן נהגו מהר"י סג"ל ומוהר"י ברונ' ויותר מזה כתבו לחתוך הצפרנים של הרגל קודם רחיצה והנה הוא חומרא יתירה בעיני כי בודאי אפי' נמצא טיט מעט לא קרוי מעל דמעל כי אין דומה זה לחליצה אלא שעיקר הטעמא שהחליצה תהא מעל רגלו ולא מעל דבר שהוא מעל רגלו ובמיעוט הטיט לא אקרי מעל דמע' והרחיצ' פשיטא דל"צ כלל אלא שלא מלאני לבי לחלוק על המנהג מאחר שיצא מפי קדמון בעל הוראה ראבי"ה אבל הסרת הציפורן מנהג שטות והבל הוא כי מה שמחובר לגוף לא קרוי מעל דמעל ואם בעבור הטיט שהוא תחת הציפורן מה בכך הלא המנעל הוא מעל הציפורן ואין ענין זה דומה לטבילת נדה כלל הלכך קרעה המנעל ולא חלצה או השליכה גחלת עליו ושרפתהו או שקרעה למנעל העליון וחלצה לתחתון חליצה פסולה הוי לחומרא חלצה לשתי מנעלים כשרה חלצה למנעל מעל בתי שוקיים וק"ו לשתי מנעלים וחלצה לעליון לחוד לא הוי חליצה כלל וצריך לכתחל' לבדוק המנעל מבפנים שלא יהא טיט דבוק בו והמנהג לרחוץ רגליו קודם שנועלין בו המנעל

י

דין דלעולם מתירתו בימין שלה ותופסת הרגל בשמאל ומגבהת קצת רגלו בימין ושומטת המנעל בימין וגוררתו מן הרגל קצת רגלו בימין ושומטת המנעל בימין וגוררתו מן הרגל בימין ואי איפוך לית לן בה ואינה צריכה לחזור ולחלוץ. ובארנו דמתחילה תתיר קשר הרצועות ואח"כ הקרסים:

פסק השמטת המנעל בימין כדאית' בירושל' כיצד היא עוש' מתיר' בימין ותופס' לרגל ביד שמאל ושומט' עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין והר' הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו כל זאת ואמת שבתלמודנו לא הזכי' ימין אלא גבי רגל ומשום דילפינן רגל רגל ממצורע אבל ביד לא מצינו ימין ודארבה אפי' יד לא מעכב דאמר לקמן בספר הגידמת חולצת בשיניה וכתבו התו' והאשר"י ומיהו נהגו כן ע"פ הירוש' וכ"ד הראבי"ה וס"ת וסמ"ג וכתבו עוד שר"ת כתב שולפתו בימין ושמאל מסייעתו ולא נראה שהרי בירושלמי כתב שתהא הכל בימין בלא סיוע יד כלל והתימא בעיני מאחר שר"ת גופי' כ' דברי הירו' שצריך התרת ימין ממה למד שתהא השמאל מסייעת' אלא נראה שר"ת גרס בירו' שומטתו בימין וגוררתו בשמא' דהיינו סיוע ובלשון זה הביאו התו' והרא"ש והג"ה מיימוני נוסח הירו' ואותו שכנגדו גרסו וגוררתו בימין בלשון זה הביאו הס"ת והס"ג והמרדכי והר"י ברונא סבר מ"ש ר"ת ושמאל מסייעת' היינו שתופסתו לרגל בידה השמאלית כדי שלא יזוז וינוד כשהיא שומט' בימין ולא דק דהא הס"ת והמרדכי והטור וא"ע כתבו להדיא ותופסתו בשמאל וכתבו ג"כ על דברי ר"ת דלא נהירא שתהא מס מסייעת' ובאמת אני תמה על המנהג שכתבו בעלי הוראה האחרוני' שלא תהא נוגע' כלל ביד שמאל וכמדומה שטעו בזה שסברו שזו היא מחלוקת ר"ת ליתא אלא כ"ע מודים שתתפוס רגל ביד שמאל כדי שלא יזוז בשעת השמטה וכן מצאתי בתיקון מהר"א טירנא רק שלא תסייע בהתר' ובהשמט' אע"ג דתניא בפ' המצניע קיבל ביד ימין וסייע ביד שמאל כשר דמסייע אין בו ממש אבל לא לכתחילה והיכי דהוי איטרת בידה פשיטא דשומטת בימין שלה שהיא שמאל של כל אדם דאפי' מאן דפליג ארגל לקמן גבי איטר מודה הכא דהא לא כתיב יד כלל וק"ו היכא דנקטע ידה הימנית שעושה הכל בשמאל וכ' עוד בסמ"ג תתיר האשה קשר הרצועות קודם ואח"כ הקרסים הכל בידה הימנית ותגביה רגל היבם מן הארץ ותשמט המנעל מן העקב בימין בלא סיוע שמאל ותחלוץ כל המנעל חוץ מן הרגל בימין (הילכך לעולם מתירתו בימין שלה ותופסתו לרגל ביד שמאל ומגבהת לרגלו קצת מן הארץ ושומטת המנעל ביד ימין וגוררתו מן הרגל ביד ימין שלה ואי איפוך בדיעבד לית לן בה ולא צריכה חליצה אחריתי):

יא

דין יבמה שגדלה בין האחים מותרת לאחד מהם כשלא ראינו שחלצה מנעל לא' מהם אבל אם ראינו שחלצה מנעלו של אחד מהם חיישינן שמא כוונה ונפסל' על האחין ואפי' בכוונת אחד משניהם סגי, וברקיקה אפי' ראינו שרקקה אינ' אסורה:

א"ר יודא אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותר' לא' מן האחין ולא חיישינן שמא חלצה מנעלים לאח' מהן אבל אם ראינו שחלצה מנעלים לא' מהן מפסלה עלייהו וגירס' הרי"ף דחיישינן שמא כוונה לחליצה ואע"ג דתניא בין נתכוין הוא ולא נתכוונה היא או איפכא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם לחליצ' ה"מ למשריי' לעלמ' אבל לאחין מיפסל' ומשמע אפי' נתכוונה היא לבד פסולה וכן פסקו הרמב"ם והטור דחיישינן שמא כוונ' וכן פי' בנ"י להדיא דלנפסלה על האחין אפי' בכוונה אחת סגי אבל רש"י גרס חיישנן שמא כוונו וגרס נמי והא דקתני תנא דבעי כוונה והכי מפרשי' הסוגיא ואע"ג דתניא דבעי כוונה כלומר מתני' דקתני עד שיכוונו שניהם היינו פי' עד שנודע שנתכוונו להדיא לשם חליצה כגון בב"ד אבל מן הסתם לא חיישינן ה"מ דבעי שנודע למשרייה לעלמא אבל למפסלה חיישי' וכ"פ התו' וכ"כ הרא"ש לקמן גבי רקקה כו' בסי' כ"ב ואיכא נמי נפקותא לפי פי' זה היכא דלא ראינו שחלצה רק על פיו של יבם והוא אומר בבירור שלא כיון לפי דעת רש"י והתוספות מותרת לו דהא לא כוונו שניהם ולדידי' מסתמא מהמנינן ליה שהפה שאסר הוא פה שהתיר אבל לגירסת הרי"ף והרמב"ם וסייעת' ודבריהם עיקר חדא דא"א לפ' דחיישינן שמא כוונו שניהם דהוא דבר דלא שכיח וגם היה להם לחלוץ בפני ב"ד ועוד מאי קאמר והא דתניא כו' פשיטא הא דקאמר שבעינן לידע שכוונו שניהם היינו להתיר' אבל מן הספק פסולה אפי' לא נודע בודאי ועוד לשון התלמוד לא משמע הכי אפי' לפי גירסת' דגרסי והא דקתני כ"ע כו' ולפירוש' הל"ל והא דקתני דבעינן למידע דכוונו ועוד מדקתני להדי' בברייתא בין נתכוון הוא לבד ולא היא או איפכא דחליצה פסולה ואנו ק"ל כל היכא דקתני חליצה פסולה פסלה על האחין אלא עיקר דחיישינן שמא כוונ' וכ' בנ"י וז"ל ושמעינן מינה דהאי סוגיא אפי' שלא בב"ד חיישינן שמא כוונ' ופסולה על האחין ומיהו כיון דמדינ' עד שיתכוונו שניהם אלא דמפני מראית העין פסלינן לה מדרבנן מסתברא היינו דוקא במעשה כי האי דחלצה דלא אורח ארעא בהכי אבל רקיק' דלא אפשר בלאו הכי לא חיישי' למפסלה בהכי דאי לא תימא הכי יבמ' שגדלה בין האחין תאסור להן דאי אפש' שלא רקקה בפניהם ולקמן פסלינן רקקה בפני ב"ד אלא לאו ש"מ כדפרי' עכ"ל וזהו ג"כ סיוע לגירסא הראשון שפירשתי דחיישינן שמא כוונה דאי לאו הכי תאסור משום רקיקה וליחוש שמא כוונו שניהם (דהוי פסולה ממש מדאורייתא אלא בודאי לעולם לא חיישינן לכוונו שניהם דא"כ ה"ל לעשו' בפני ב"ד אלא כוונה לחוד חיישינן מדרבנן ודוקא בחליצ' ולא ברקיק' כדפרי' בב"י) הלכך יבמה הגדילה בין האחין מותר ואם ראינו שחלצה מנעלים לא' מהן אסור' בין ששמענו מן היב' אע"פ שלא ראינו רק שהיא אינ' מכחשת אותו כיון ששמענו מן היבם אסורה ליבם אלא תחלוץ חליצה כשירה ותנשא לזר:

יב

דין לעשות המנעל מעור בהמה טהורה ואם תפור בפשתן או בקנבוס או במשי חליצה פסולה הוי:

א"ר יודא אמר רב מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו שנא' ואנעלך תחש כל הדומה לתחש שהוא של עור ופירש"י ב' פירושים פי' א' שלא יהא תפור בתוכו בגד פשתן כעין לבדים שקורין בל"א פילץ ופי' אחר התפור בפשתן דהיינו במשיחת פשתן כעין שלנו וכת' הספר תרומה והסמ"ג והנימוקי יוסף כלשון שני שפירש"י אבל לשון ראשון שפירש"י כו' כתבו דלית' דנרא' שהו' כשר כמו סנדל של עץ דתנן במתניתין דכשר ומעמידין במחופה עור ואנפילא של בגד פסולה ומעמידין באין מחופה עור וכן כתב הרא"ש ולא נהירא כו' אלא נרא' כלשון שני שפירש"י שתפרו במשיח' כעין שלנו דבעינן כולה עור גם נראה דאין חולצין בו לכתחל' קאמר דדרשא דתחש אסמכת' בעלמא הוא ע"כ והנה מה שכ' הרא"ש גם נראה חוזר ליישב לשון ראשון של רש"י שיהא ג"כ אמת ואינו קשה מסנדל של עץ דתנן לקמן חליצה כשירה בדיעבד קאמר וה"נ דקאמר אין חולצין בו לכתחילה קאמר ותדע שכן כוונתו דאי אלשון שני קאי אבל לא לשון ראשון שפי' רש"י סבר מותר לכתחילה אביי מניין לו זה דהא עיקר ראייתו מסנדל של עץ דלקמן וזה אינו אלא בדיעבד אלא כדפרי' וכן מוכח מן הטור שכתב שהיה תפור בו בגד פשתן מבפנים או שתפרו בפשתן כשירה בדיעבד משמע דמקיים גם לשון ראשון של רש"י וא"כ כל. הגאונים שהקשו על לשון ראשון של רש"י שסברו הא דקאמר אין חולצין אפילו בדיעבד קאמר וכן כתב הרמב"ם והרמ"ה להדיא דחליצה פסולה הוי וכן נראה הא דקאמר אין חולצין אפילו דיעבד קאמר דאל"כ לימא חליצה כשירה דמשמע דיעבד ואדרבה דרשא דתחש דרשא גמורה היא מדפרי' אי תחש נימא דוקא תחש אין מידי אחרינ' לא ומשני נעל נעל ריב' אי ריבה אפי' כל מילי נמי א"כ תחש מה אהני לי משמ' דריבוי גמור הו' דאל"כ לא הי' התלמו' שקיל וטרי בכה"ג אלא, הוי מסיק בעינן הדומה לתחש שיהא של עור ומש"ה כתב ר"ת שצריך שיהא המנעל מעור בהמה או חיה טהורה כי תחש טהור הוא והקשו עליו כל הגאוני' מה בין זה לזה לא קפדינן אלא שיהא של עור ואמת שחילוק זה לא הוזכר בתלמוד ומ"מ כתב הסמ"ג ורגילות להחמיר כדבריו והס"ת כתב להדיא הואיל ונפק מפומיה דר"ת יעשו לחומרא כדבריו (וכן כתב הסמ"ק וכ"כ המרדכי בשם הגהת סמ"ק וכן העיטור והכל בו ועוד כתב בסמ"ק שגם הרצועות המנעל והקרסים והלולאות יעשו מעור בהמה טהורה) אבל בראבי"ה ראיתי שהשיב הוא ואביו שמנעלי' התפורין בפשתן כעין שלנו כשרים לכתחילה והא דקאמר בגמרא התפור בפשתן אסנדל קאמר כלשון הגמר' ולא קאי אלא אתפיר' שהו' למעל' מעל רגלו והכי פי' ר"ח שסנדל הו' תחת הרגל ועושין עליו חוטי פשתן תפורין בו שחופין את הרוב הרגל שמעמידין בו את הרגל ולפי שלא היה לסנדל חיפוי כמו למנעל לפיכך היה צריך תפירות כמו משיחות אבל מנעל עור שכול' עור כשר וזהו מצותו וכ' עוד לשם וז"ל וגם נמצא בתשובו' שהשי' רבינו יוסף קרא זצ"ל סנדל התפור בפשתן ה"מ סנדל לפי שאין דרכו לתפור העור שלו עם העץ שלו בפשתן כי אם במסמרים של ברזל שנאמר ואנעלך תחש והאי ואנעלך לאו לשון מנעל הוא אלא נעילה ובסנדל מיירי וקאמר שהעליון של סנדל צריך להיות כולו של עור שלא יהא תפו' לפשתן כ"א לחברו לתחתונו של סנד' של עץ במסמרי' כדינו אבל מנעל שדרכו לתפרו בפשתן חולצין בו עכ"ל של רבינו ריב"א הלוי וגם יש בכאן עדים ברורים שמעידין על רבינו ריב"א כשחלץ בנו ליבמתו לא הצריכו שום מנעל כי אם אותו שהיה הולך בו כל השנה ונ"ל דמנעלים שלנו כשרים יותר ממה שתופרין ברצועות וסיום דבריו אבל די להם לישרא' שיהיו שוגגי' ואל יהיו מזידין והבי' ראיה ממנעל יום כפורים כו' והאריך וקצרתי אף שדבריו מתוקים מ"מ חלילה להקל מאחר שאין מן ההכרח דדילמא לעולם מדקפיד קרא אמנעל שיהא של עור אזלינא בתר תפירה המעמיד המנעל ואף שי"כ אסור כל מנעל התם משום עינוי הוא שיהא יחף וכל היכא שלבש מנעל אף שתפור בפשתן אינו יחף אבל הכא קפיד קרא אחליצת נעל שיהא כולו עור ותדע דבודאי בי"כ אם לבוש בתי שוקיים של בגד וחלץ מנעלו מהן והולך בבתי שוקיי' יוצא ידי עינוי י"כ שהוא כמו יחף וגבי חליצה בודאי אם חלצה כך הוי מעל דמעל אלמא דחליצה ענין בפני עצמו ולא לכל מילי מדמה תלמודא חליצה למנעל והנה הרי"ף ותלמידו הרמב"ם שבנה יסודו על רב חננאל לא הביאו פירוש ואם היה להם פירושי' לפירוש נאות מסתמא הביאו כי אי אפשר שימצא האדם ויגיע לפיר' זו מלבו א"כ היה להם לפרש אלא לא ס"ל אדרבה הרמב"ם היה נשמר מזה ושינה לשון התלמוד וכתב בהאי' מנעל התפור בפשתן וכן כל המחברי' וכן עיקר וכן המנהג הלכך תפור בו בגד מבפנים אין חולצין בו לכתחילה ואם תפור בפשתן או בקנבוס או במשי חליצה פסולה הוי והמנהג להחמיר לעשות המנעל מעור בהמה טהורה:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה