ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שנים עשר · יד
דין אם חלצה במנעל של עץ ושל שעם ושל סיב ואנפילא המחופין בעור חליצתה כשירה דוקא בדיעבד ולא לכתחילה וכן המנעל הנקרע וחופה רוב הרגל וכן כשחלצה מיושב או מוטה או חולץ מסומא בב' עיניו נמי כשר בדיעב' אבל לכתח' צריכה כל החליצה מעומד וביארנו דאם הוא חולה שאינו יכול לעמוד כשר אפילו לכתחילה מיושב וביארנו דסומא אפילו אין לו אח אינו חולץ לכתחילה ובמוק ובסמיכת רגלים נמי כשר בדיעבד דוקא והוא דמחופין עור אבל של עץ ושל שעם ושל סיב ואנפילא שאינו מחופין בעור הוי חליצה פסולה ודין אחד להם ולאנפילא של בגד ובסמיכת הידים נמי חליצה פסולה:
פיסקא הא דאמרינן במתניתין באנפילא חליצתה פסולה ש"מ דלא קרוי מנעל ורמינהו אחד מנעל ואחד סנדל ואחד אנפילא לא יטייל בהן לא מבית לבית אפילו ממטה למטה אמר רבא הא באנפילא של בגד והא בשל עור לכאורה משמע שאנפילא של עור היינו שכולו עור רק שעשוי כעין אנפילא זהו דומ' למנע' ואסור לילך בו בי"כ ואם חלצה בו חליצה כשירה אבל היכא דאנפילא הוי מבגד ומחופה עור דאיכא תרי קולות חדא דבגד מבפנים ועוד דאין עשוי כמנעל א"כ לכאורה חליצה פסולה הוי אבל אין נראה לחלק בכל ענין כשר בדיעבד וכן כתב נ"י שכ' וז"ל ומשמע בירושלמי דאנפילא של בגד ושל עור חליצתה כשירה ע"כ וכן כתב המרדכי להדיא וכן מוכח מן הספר תרומה והסמ"ג שפיר' להדיא הא דקא' הכא הא באנפילא של בגד כלומר שאינו מחופה בעור והא באנפילא של עור כלומר מחופה בעור וכן יראה מן התוס' הא דקאמר אנפילין של עור היינו פי' בגד ומחיפ' בעור דקאמר תלמוד' ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי קש' י"כ אי"כ דה' תני' לא יטייל אדם בתוך ביתו בקורדקיסין אבל מטייל באנפילא אלא ש"מ הא דבגד הא דעור ופי' קורדקיסין כעין מנעלים דקי' שנועלין תחת המנעלים להגין מפני המים שקורין בל"א אונטרש"וך והקשו התו' ה"מ לפלוגי בדידיה ולמיתנ' לא יטייל אדם באנפילא של עור אבל מטייל באנפילא של בגד אלא נקט התנא דבר ההוה דרגילין לטייל בקורדקיסין א"כ אי הוי אנפיל' של עור בלא בגד כלל א"כ מה מקשינן התוס' לחלק מיניה וביה דלמא אנפילא של עור הוא קורדקיסין דתנא אלא בודאי ס"ל דאנפילא של עור בבגד דאי הוי כולו עור לא נקרא אנפילאות מ"ה הקשו ליתני רבותא ולחלק מיניה וביה כו' והיינו כפי' הסמ"ג והס"ת ומסיק בסוגיא תניא כוותי' דרבא חלצה במנעל הנפרם פי' נקרע וחופה רוב הרגל וכן בסנדל כה"ג או חלצה בסנדל של שעם ושל סיב והדומה לו לר' מאיר אפילו באינו מחופה עור ולרבנן דהלכתא כוותייהו במחופה עור וכן בקב הקיטע מי שנקטע רגלו ועושה כעין דפוס הרגל ויש בו בית קיבל וקרי קב ומכניס שם ראש שוקו ובנוק הוא קילצון של לבד קשה ומגין ובסמיכת הרגלי' פי' מי שמהלך על ידיו וגורר את רגליו עושה להם סמיכות של עץ ומכניס לתוכו כל זה לר"מ אפילו באינה מחופה עור ולרבנן במחופה (ומהר"י קאר"ו כ' על הטור וז"ל ויש לתמו' על רבינו למה השמיט דין קב הקיטע ע"כ ואיני יודע מה קאמר הרי כתב הטור להדיא חלצה בשל עץ המחופה בעור כו' ושל עץ וקב הקיטע חדא הוא ממש ודין אחד להם שהרי אמרו בגמר' סנדל של עץ מאן תנא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא שלו כו' ומדמייתי מקב הקיטע אסנדל של עץ ש"מ דחד ענין הוא ולפי המסקנא בעינן שיהא מחופה בעור וכן הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כולם לא הזכירו אלא של עץ משום דהיינו כמו קב הקיטע עור) ובאנפילאות של עור והחולצ' מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה וחולצת מן הסומא חליצתה כשירה אבל במנעל הנקרע שאינה חופה רוב רגלו והטור כתב בזה הלשון שנקרע שלא יכול להלוך בו (והוא מן התו' והרא"ש שכתבו על ההיא דאמר גזירה משום מנעל מרופט וא"ת הא דאמרינן בסוף פ' תולין דאם חלצה במנעל מרופט חליצתה כשרה וי"ל דהתם אינו מרופט כל כך דעדיין יכול להלוך בו עכ"ל וממילא מרופט דהכא דאסור היינו שאין ראוי להלוך בו והנה הרא"ש והטור וכן התו' בודאי סוברי' שמנעל הנפרם עד שאינ' חופה רוב הרגל הוא מנעל שאינו ראוי להלוך בו והכל חדא הוא ולזה השמיטו דין מנעל הנפרם אבל הרמב"ם) משמע הא יכול להלוך בו אפילו אינו חופה רוב רגלו ואיני יודע מנין לו להקל דלמא אפילו יכול להלוך בו מאחר שאינו חופה רוב רגלו ונקרע כ"כ לא נקרא מנעל והרמב"ם לא פי' לשון הברייתא אלא כתב ממש כלשון הברייתא שאינה חופה רוב רגלו וכן עיקר ונחזור לברייתא ובסמיכות הידים פי' שעושה לידיו בתי' של עור מפני שמכניסן בטיט לסמוך עליה' וגורר בהן רגליו ובאותו סמיכה חלצה מן רגל היבם ובאנפילא של בגד וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה שמע מינה דאיכא חילוק בין אנפילא של עור לבגד כדברי רבא ואף דאוקי רבא הך ברייתא כר"מ היינו משום סנדל של שעם וסיב וקב הקיטע וכו' דאיירי בלא מחופה עור וזה אינו כשר בדיעבד אלא לר"מ וממילא לרבנן דהלכתא כוותייהו במחופה עור וכולן השנוין ברישא חליצה כשירה דוקא בדיעבד ולא לכתחילה רק בין עומד בין יושב כתבו כמה מן המפרשים דאפילו לכתחילה לא קפדינן אעמידה והא דכתיב בקרא ועמד ואמר לא משמע עמידה דא"כ לכתוב ויעמו' אלא ל' סיפור דברי' הו' ועמ' ואמ' וכן לשון התנ' ועמדו וקדשו ועמדו ונשאו בשלמ' ועמדו שני אנשים דילפינן מיניה בע"ד בעמידה היינו משום דלא כתיב אח"כ שום מעשה ולא שייך לומר סיפור דברים בעלמא הוא והא דתניא בין עומד בין יושב כו' חליצה כשירה דמשמע דיעבד לאו דוקא הוא אלא איידי דתני סיפא חליצה פסולה נקט רישא כשירה והא ראיה דקתני נמי עומד דכשר לכתחילה ולא נהירא כלל דהא כל אינך השנוי' בהך ברייתא מסתמא אינם כשרים אלא בדיעבד והא דקתני עומד אין ראיה דאברייתא קסמיך בין עומד בין יושב וזהו בדיעב' וכן מסקי התוספות והרא"ש דבעינן עמידה מדרבנן וכן דרש בספרי ועמד ואמר אין דבריו אלא בעמיד' ומסתמא אסמכתא הוא אבל הרמב"ם כ' דלא בעינן עמיד' רק בשעת רקיק' ואמיר' ובשע' חליצ' כ' שהיא יושבת וכ"ד הרשב"א שכ' ראיתי לקצת מחברי' שהצריכו עמיד' אפי' בשע' חליצ' הסנדל ולא ירדתי לסו' דעת' ע"כ ואני לא ירדתי לסו' דעתו אמאי קמתמה מאחר שמצריכין עמידה ברקיקה ואמירה ק"ו בשע' חליצת סנדל שהוא עיקר חליצה התרת מנעל וחליצתו וכן תמה הטור על הרמב"ם וכן דעת הריטב"א וז"ל והנכון בעיני דכל עניני חליצה בעי עמידה לכתחילה ולא משום ועמד ואמר דההוא דסיפרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כעין דין דכתיב ועמדו האנשים אשר להם הריב וכן פירש"י לקמן בתי עמודי משום ועמדו שני האנשים והיינו משום שאין מעכב בדיעבד ע"כ וכן דעת ראבי"ה והס"ת והסמ"ג ועיקר (וכתב מהרא"י בפסקים וכתבי' וז"ל חולה שלא היה לו כח לעמוד וחלצה מיושב פשיטא דכשירה לכתחילה וראיה מבתי עמודי לחד פירש"י ועוד דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד כדפי' בפרק כל שעה) וחולצת מן הסומא נמי דוקא דיעבד קאמ' ובשתי עיניו שלא יכול לראות וקרא וירק וירקה בפניו כתיב מ"ה לכתחילה לא שבקינן לחלוץ אלא ליבם שרואה וכ' הראב"ד שאם אין אח אלא הוא חולץ לכתחילה וכן הביאו הטור ובתשובה מצאתי שגדול אחד התיר לחלוץ הסומא כדברי הראב"ד ונתרעם עליו הגאון מהר"י סג"ל ואמר דבר כזו צריך קבלת חכמים וזקנים ואיך נוהגין הלכה למעשה וכתב באותה תשובה שאין ראיה מדברי הראב"ד כי שמא הוא ס"ל כדברי הגאונים דפסקו כאבא שאול דק"ל מצות חליצה קודמת ולהכי חשיב ליה דיעבד משום דליבם אי אפשר וכו' אבל להרבה גאונים דפסקו מצות יבום קודמ' מנלן דחשיב דיעבד נהי דלא עבדינן כוותייהו להקל מ"מ לחומרא עבדינן כוותייהו והא ראי' דאין כופין לחלוץ אלא שהקהילו' תקנו שלא לעגן מ"מ תקנו ג"כ לפשר עם היבם ולא נתברר שום הלכה למעשה להקל כמ"ד מצות חליצה קודמת ולא שהרמב"ם לבד ס"ל דסומא אינו חולץ אלא שבספר פרנס דבתראה הוא ועפ"י מהר"ם וכתב ג"כ דסומא אינו חולץ ולא ידענא מאי אידון ביה ע"כ התשובה ואומר שתמה ותמה אני על דברי הראב"ד מנין לו סברא זאת מאחר דברייתא סתמא קאמר (וחולצין) והחולצת מן הסומא דחליצה כשירה משמע אבל לא לכתחילה וכן כתב המגיד משנה עליו שדבריו אינן מוכרחין כלל גם מה שרצה ליישבו בתשובה שסובר מצות חליצה קודמת ומה בכך ס"ס מאחר שאסרו חכמים לכתחילה לחלוץ מאן סתם לדבריהם שהעמידו דבריהם על דברי תורה ומ"מ נראה לי מאחר דהאידנא לא נהיגי ליבומי אפי' לפי' לפי מה שכתבתי בפרק החולץ סי' ט"ו דיש תקנה ליבם אפי' בזמן הזה ה"מ ששניהם רוצים ומכוונים לשם מצוה ואנו יודעין שדעתן לשם שמים בבירור הא לאו הכי לא שבקינן להו א"כ חשיב בדיעב' מאחר שאין לה תקנה ומסתמא כה"ג לא תקנו חכמים שיבא דבריהם לידי תקלה אלא או תחלוץ מיבם או תתייבם וא"כ היכא דליכא תקנה לא מעגנינן לה ושרינן לחלוץ מן הסומא וכן כתב מהר"י ברונא בשם הגאוני' מהר"י וינא כדברי. וכ' לשם שאם היא סומא שפשיט' שחולצת ורוקקת בפניו אע"פ שאינה רואה אותו והנה הרמב"ם כתב הא דאנפילא של בגד לא הוי חליצה כלל אפילו לפוסלה על האחין וסנדל של עץ ושל שעם חליצה פסולה והטור הביאו ולא ידענא למה הלא כולה בחדא מחתא מחתינהו התנא חליצה פסול' בין אנפילאות של בגד בין סמיכת ידים בין חליצת קטן ואע"פ שבחליצת קטן אין כן הלכה היינו משום שחכמים חולקין על ר"מ אבל בהא דאנפילא של בגד לא מצינו שחכמים חולקין עלה ומצאתי במ"מ מ"ש רבינו שבשל בגד אינו חליצה כלל ובשל שעם ושל סיב חליצה פסול' נראה שהוא סובר דכיון דאסיקנא התם דלר"מ דס"ל דשל שעם ושל סיב אע"פ שאין מחופין עור חליצה כשירה מודה בשל בגד דחליצתן פסולה משום דלא מגין לדידן דק"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינן מחופין עור חליצתן פסו' אע"פ שמגין בשל בגד נמי כיון דלא מגין מעלין לזה דרגא ואמרינן דאינה חליצה ומתניתין דקתני באנפילא חליצה פסולה ר"מ היא דסתם מתניתין ר"מ היא ולא ק"ל כופין זה נראה בדעתו ז"ל ואינן דברים מוכרחים אבל הרשב"א ז"ל כתב שכולן שוין ובשל בגד נמי חליצה פסולה הוי דכולהו רבנן ממעטינן להו מדכתיב ואנעלך תחש אלמא עור בעינן הלכך כולן שוין ור"מ הוא דהוי מפליג בהו דלית לי' האי דרשה אלו דבריו ז"ל עכ"ל וכן הרי"ף והרא"ש כתבו דאנפילא של בגד חליצ' פסול' וכן עיקר הילכך כל מנעל וסנדל ואנפילא המחופה עור או אנפילא של עור אין חולצין בו לכתחיל' אלא דיעבד וכן כל כה"ג וכן מנעל הנקרע וחופה את רוב רגלו שיכול להלוך בו וכן חולצת יושב או מוטה הוא או היא או חולצת מן הסומא בב' עיניו ויש שם אחר בכולן הוי חליצ' כשיר' בדיעבד אבל לכתחיל' צריך מנעל של עור ושלא יהא נקרע ושתה' כל החליצ' מעומד ומאינו סומא אבל חולצת במנעל של עץ ושעם וסיב וה"ה שער ואינו מחופ' עור או אנפילא של בגד. או במנעל הנקרע אפילו יכול להלוך בו רק שאינו מחופ' רוב רגלו מחמת הקרע או חולצת בסמיכת הידים חליצה פסולה: