אור ברסלב
ים של שלמה על יבמות פרק שני › יח

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק שני · יח

יז

דין קלא דלא פסיק יום ומחצה הוי קלא אפי' אח"כ פסק ואם פסק בינו ובינו ואמרו שהלעז שקר הוא לא הוי קול כלום ואם שתק קול ההפסק וחזר קול הראשון ונמשך יום וחצי הוי קלא וקלא דלא פסיק צריך שלא יהא מחמת יראה וגם לא מחמת אויבים וכן אם מחמת אויבים לא יכול לפסוק הקול אז לא הוי קלא ואם הבעל היה שונא עם הנטען קודם לכן לא הוי קלא ודין אם יכול להאמין לעד א' שאמ' שזינתה אשתו או היא בעצמה אומרת שזינתה אם מותר לגרש אחר שנתפשט תקנת ר"ג כגון בימינו שא"א לגרש בע"כ:

מסקי' בסוגי' קלא דלא פסיק עד כמה עד יום ומחצה אז הוי קלא אפי' אח"כ פסק לא מהני ה"מ דלא פסק ביני וביני פי' בתחילה שיצא הקול היה הולך ומתגבר יום וחצי אבל אי פסק באמצא לומר ששקר היה הקול לא מהני לאחזוקי הקול ואפי' חזר הקול ולא פסק כמה ימים וכ' הריטב"א נראין הדברי' דכי פסיק ביני וביני אם שתק קול ההפסק וחזר הקול הראשון ונמשך יומא ופלגא לא פסק חשיב לאוסר' עליו עכ"ל נ"י וה"מ דלא פסיק מחמת יראה אבל אם פסק מחמת יראה לית לן בה ונ"ל לפר' דלאו דוקא שפסק בודאי מחמת ירא' דא"כ פשי' אלא אי איכא רגלי' לדבר שמחמת יראה פסק אז הוי קלא ולא אמרן אלא דליכא אויבי' שהוציאו הקו' אבל אי איכ' אויבים שהוציאו הקול ל"ל בה גם בזה נרא' לפ' דלאו דוק' בודאי הוציאוהו אויבי' איירי דא"כ פשי' הו' אלא באיכ' אויבי' בעיר ויש קצת רגלים לדבר שה' הוציאו הקול ועוד כת' ראבי"ה ה"ה אם מחמת אויבים לא היה יכול לפסוק אעפ"י שמתחילה לא יצא מתוך אויבי' לית ביה מיחוש ויפה פסק כ' הרא"ש וז"ל כתב בה"ג דאין מוציאין מבעל עד שיראו עדי' כמחכול בשפופרת והא ליתא דהא אפי' לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים כדאי' בפ' השוכר את הפועלים ואמרינן נמי בספ"ק דמכות ורבנן היכא דייני כשמואל דאמר במנאפים עד שיראו כדרך מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול כשפופרת וכיון דבד"נ דכתי' והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסר' על בעל' וכ"פ ר"ח מראייה זו עכ"ל אמ' המחבר מצאתי כתוב בנ"י במנאפים שוכבי' זה על גב זה ואפי' שלא כדרכה ואפי' הערה בה חייב מיתה ונאסרת על בעלה עד כאן וכן כתב הטור והוא לשון הרמב"ם בפ"ק דביאה דאין צריך מכחול בשפופרת אלא כשרואין אותן דבוקין כדרך המנאפים הרי אלו נהרגין שבודאי הערה בה ונראה בעיני דבעינן שיראו העדים ששכבו בקירוב בשר זה על זה דאל"כ איך אמרינן בודאי הערה בה וכן פירש"י בספ"ק דמכו' וז"ל כדרך המנאפי' ששוכבי' בקירוב בשר ונוהגין דרך תשמיש ע"כ ונ"ל אף שכתב רש"י דרך תשמיש מ"מ לא בא לפרש שיראו כעין מעשה של תשמיש או שישמעו קול נשימת תשמיש אלא בקירוב בשר לחוד סגי ודרך תשמיש היינו שישכבו זה על זה כדרך המשמשין וכן פי' רש"י בהשוכר את הפועלים וכתבו התו' והרא"ש אחריהם דבסתירה לחוד בלא קינוי אע"ג אדעת' דניאוף אסתתר כי הנהו עובדא דשלהי נדרים דשריא לבעלה אפי' כי ליכא טעמא דהתם למשרי דהא קיימא לן דאין אוסרים על הייחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסר' בה בלא קינוי ואפי' בעדים והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאיתת' שריא אי אית' דעבדא איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא לו דליכול ולימות משום דהתם איירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהת' דעלה קאי או בשתק' ומ"ה איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל לאומרת טהורה אני שרי' אפי' בלא הני טעמ' דהתם ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לו לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרו' לכך נראה להם להתירן עכ"ל והנה רצה הרא"ש לתרץ ולא תי' דס"ס מנין לנו שעיניה נתנה באחר ולהתירה מכח ספק ול"נ עיקר כמו שפי' הר"ן בנדרי' דלעולם אין האשה נאמנת לומר נטמאתי להפקיע עצמה מבעלה דמשועבדת הי' לו רק דלפי משנה ראשונ' אסור' משום דהא מילת' כסיפ' לה לומר ומ"ה הימנוה דאי לאו קושט' קאמר' לא הוה מזלזל נפשה כ"כ ואח"כ חזו רבנן בתראי דאיכ' למיחש שמא נתנה עיניה באחר אוקמוה אדינ' וכ' התו' בנדרים ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אמר' אשה טמאה אני לך ואמר בעלה אני מאמינך דאסורה היא לו דאיהו שוי' לנפשיה חתיכ' דאיסור' ואפי' תחזור בו האשה ותאמר באונס היה וי"א דשמתינן ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת ר"ג ע"כ. ולא ידעתי סבר' ברורה להאי מילת' וכמדומ' שאי' תו' של ר"י אלא הוא מדברי ר"ש מיינב"ל שכתב בה"ג דשמתינן לי' על שגרם לעצמו לאסור את אשתו ונוכל לומר מאחר שחכמים התירו לו ואמרו שאינ' נאמנת ואין חששה אין לו לאסרה ואם אסרה הוי כמו שגירשה בע"כ ועבר חרם דר"ג ועוד כ' המרדכי משמו וכן הג"ה במיימוני האומר על אשתו שזינתה שויה אנפשיה חתיכה דאסורה ואסורה לו ומיהו לפי משנ' האחרונה שהאשה אינה נאמנת לומר נטמאתי משום דשמא עיניה נתנה באחר ה"נ אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרש' בע"כ חיישינן שמ' עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו להיות אצלה ע"כ ודבר זו אין לו שורש וכי סברה (שאין) לכפות אותו במאי דאסר ליה בעל כרחו אם הוא יטעון ראיתי אותה שזינתה או שמעתי מעידי' תרי דמהימני איך להתירה לו בעל כרחו ולהאכילו דבר האסור בשלמא שהאשה אינה נמאנת לאסור עצמה על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעל' היכ' שלא ידע שנטמא' אם לא בקינוי וסתירה וא"כ אפי' את"ל האמ' שזינתה התורה התירה לו והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו אבל הוא שיודע בודאי שזינתה ואסורה לו ולב יודע מרת נפשו שלא נתן עיניו באחרת איך נוכל לכפות אותו להיות עמה ולעשות מעשה באיסור ועוד אפי' היכא שהיא אומרת טמאה אני לך נראה שיכול לומר שומע אני לך לאוסרה עליו כי לא אמרו חכמים שמא עיניה נתנ' באחר אלא שלא לטובתו ולתק' הבעל אבל אם הוא אמר שאי אפשי בתקנה בזו בודאי שומעין לו וחרם דר"ג לא עבר כי לא תוקן על הפרוצות שמעידין ואומרי' נטמאתי ועיניהם נתנו באחר פשיטא שזו היא רשעה ויוצאת מביתו ואף הפסיד' כתובתה א"ל שנתנה אח"כ אמתלא לדבריה למה שאמרה נטמאתי לך דנאמנת ואינו יכול להוציאה כלל אפי' אמר בתחילה להדיא אני מאמין לך ואח"כ נתנה אמתלא שלא זינתה ולמה אמרה מתחילה שזינתה בטלה דבריה הראשונים וגם מהרי"ק כתב בשורש ק"י מדכתב התוס' י"א דלא משמתינן ליה כו' ש"מ דיש חולקין ואומרים שהיא נתנה האצבע בין שיניה מאחר שאמרה נטמאתי ויכול להאמינה וגם נוכל לומ' שדעתו לשם שמים נתכוון והאמת הוא שמאמינה עכ"ל וכן מצאתי באגודה בפרק האומר שכתב כדברי התו' דלעיל וכתב בסוף ויש מחלקי' ומצאתי בתשובה אחרת כה"ג שר"ג לא תיקן תקנה זו על הפרוצות גם קרוב לדברי כתב מהר"ם בפ' האומ' וז"ל נשאלתי על א"א שאמרה ברצון נבעלתי וכתבו התו' שאם רצה הבעל לקיימה ולומר איני מאמינ' הרשות בידו והראיי' משלהי נדרים האומרת טמאה אני לך תביא ראיי' לדבריה ואינה נאמנת אבל מספקא לן אי מצי לאפיקי אותה או לא ונראה לי לפי משנה ראשונה נאמנת אע"ג שחזרו לומר תבי' ראייה לדברי' ואינה נאמנת לאו בשביל טובת' אמרינן אלא בשביל טובת הבעל כדמפרש טעמא שלא תהא ת"ה עצמה באחר ומקלקלת את בעלה הילכך אם בפני עדים אמרה כו' יכול הבעל להוציאה בלא כתובה דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו ומיהו אם חזרה ונתנה אמתלאו' אמיתות לדבריה נראה דנאמנת כו' והאיש שאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון והיא כופרת ואין עדים בדבר נראה דאין נאמן להפסי' כתובתה אף דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסור' א"ל שחוזר ונותן אמתלא לדבריו אבל כתובתה לא הפסידה דהוא מעיד שפיר בפניה אפי' במילת' דידעה ביה דמשקר ובסוף כת' אפי' ליתן לה הכתוב' אינו נאמן להוציאה בע"כ היכא שיודע שלא בא עליה בטענה זו דלמא בעבור להפסידה כתובה כו' כי היכא דאמרינן בהאשה שלום אמרה מת בעלי תנו לי כתובה אפי' להשיאה אינה נאמנת כיון דמעיקר' אדעת' דממון ה"ה לגבי בעל ולא חיישינן לעיגונ' שלא יוכל לגרשה בע"כ אלא אסורה לו ותשב עמו ע"כ תוכן דבריו ונראה שאותן הדברים צריכה ראות עיני הדיין היטיב אם דעת הבעל לעקל כי שמא עיניו נתן באחרת אלא צריך דרישה וחקירה היטב וכן כתב הרשב"א בתשובה היכן שנתן עיניו לגרשה שאינו נאמן ויתן לה שאר וכסות כל ימי חייה אם אינה רוצ' לצא' בגט רק שהרשב"א כתב שהוא מותר בה אפי' בעונת תשמיש כפי משנה אחרונה כו וזה לא נ"ל ולעולם אסורה ליה עד שנותן אמתלאו' לדבריו וחוזר ונותן טעם שמחמת כעס דיבר וכן פסק הרא"ש בתשובה והטור הבי' סי' קע"ח אבל לא להתיר לו להיות אצלה בלא אמתלא וחרטה אלא לעשות סייג אפי' לעבור על דברי תורה משום תקנת בנות ישראל ולא כמו שכת' הרשב"א תקנה זו לא ידעי' ממי קבל ואינו אלא נביא. דמאחר שראה שזינתה ה"ל כב' עדי' שהעידו להדיא שזינתה דיותר עדיף ראית עיניו מעדים ואף דגבי דבר מכוער לא עדיף ראית עיניו כעידי כיעור שאני כיעור דאינה ברור אלא ספק הוא ומ"ה לא מפקינן מיני' היכ' דלא הוי פירסו' דלא חשו חכמים לאסרה בכה"ג ודבר ברור הוא לחלק ביניהם משא"כ היכ' היכ' שראה שזינת' או שמאמינ' ומה שהבי' מהרי"ק דברי ר"ש בשורש כ"ז ונותן טעם לדבריו מאחר שתיקן ר"ג מ"ה שלא לגרש' בעל כרחה אם נאמין לו מה הועיל ר"ג בתקנתו כל אחד יאמר כן כדי לגרש אשתו בעל כרחה שהדברי' מתוקן וישרי' אבל מה נעשה מאח' שאחר כל הדריש' והחקירה יאמר שראה שזינתה בפניו וכי יהיה עיגון לבטל פרי' ורבי' כל ימיו ולרוח' דמלת' אומר אני שישביע הדיין בשבועה ובאלה בחרם הגדול שראה שזינתה וה"ה אם שמע מפיה ומאמין לה והיא כופרת אבל לא ישביעה אותו בדברי' כדי שלא להוצי' לעז עליה דלאו דווקא כה"ג אלא אפי' דבר מכוער שראה בה ומאמין שיכול להוצי' אף שאם ירצה לא ליחוש לאותו כיעור וכן מצאתי בתשובה דהלכות אישות וז"ל מעשה בכהן אחד שראה את אשתו הולכת נגד בחור ושהו שם שעה קטנה לא כדי טומאה ונתפזרו בעבור שאם האשה באת עליהם כבר שוב פעם אחרת שכב הכהן על מטתו בלילה בעת שבני אדם ישינים ומאחורי הכותל שמע שהיו ביחוד ועחמ' קול נשי' הבין שקלקלו יחד והכהן שתק וכן בפעם שנייה היו יחד והבין מקול נשימתם שקילקלו אבל לא ראה גוף המעשה רק ששהו כדי טומאה וסמך אזנו לכותל ושמע אותן מנשימין כדרך שבני אדם משמשין מטותיהן ומחמ' שמיע' וראיה רצה לאוסרה עליו וליל הקלקול ראה הכהן שעיכבה ואיחר' מלילך לישן ויהי ממחרת הוכיח הכהן את זוגתו המקלקלת על היחוד השיב' מבעל אתה חושדני זה אני קובלת להק' וזעקה אוי לי ואבוי שנפלת לחלקי וקוד' דבר זה לא היתה אוהבתו והוא אהב אותה והיה מפייסה תמיד ולא הטתה אוזן וכל שימושו עמה היה בעל כרחה ע"כ השאלה. והנה הר"ר חזקי' ממיידובורק אוסרה עליו וזו תשובת דבריו שי' חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר מה שאסר מה"ר חזקי' ואם הייתי בפניו הייתי נותן ונותן עמו כי קשה לי על דבריו דהא ק"ל אין אוסרין על היחוד אלא בקינוי וסתיר' או משיראו אות' כמנאפים אבל משישמעו אותם מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייכת במנאפים אפי' אם שמעו אותם מנשימים מה בכך שמא היה משתגעין ביחד דרך שחוק ולא אסרינן בהא דאפי' בדבר מכוער כגון רוכל ואשה חוגרת בסינר דהוה לן למימר אם לא הסירתו מעליה לזנות לא היתה מסירה אותו וכן כל שאר דברים מכוערים דקחשיב שיש רגלים טוב' א"ה אם אין עדים שראו הדבר מכוער לא אסרינן על בעלה בראית הבעל כ"ש בהא שיש לתלות שלא היה שם אלא מיעוך שדי' ושגעון ומן השגעון הי' נשמ' קול גניחותייהו ואני חדשתי חדו' גדול ליישו' דברי השאלתו' ואין לי להארי' ושלו' מאי' בר ברוך וכ' תלמידו של תלמידו של מהר"ם ז"ל ונ"ל להבי' ראיה לדברי מור' ש"י מהנהו עובדא דמייתי תלמוד' בשילהי נדרים וקאמר דילמ' נתנ' עיני' באחר ה"נ דילמ' עיני' נתנ' באח' והשמיע' קול התשמי' כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסר אותה עליו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דחשו לעיניה נתנה באחר כל הנותנת תוכל למצא לה דרך ליפטר מבעלה כדרך הזה אמנם אם שמע באותו הענין שבדה לו בלבו ודאי ובכור שלא היה דבר אח' אלא תשמי' חלילה לו מלקיימה ואעפ"י שאין ב"ד יכולין לכופו להוציא' הוא יצא ידי שמי' ויגרש להוציאה כדאמר שמואל לההיא סמיא עכ"ל ומה שכתב מהר"ם כ"ש הכא משמע דלא ס"ל להמר"ם דנקרא דבר מכוער אומ' אני דאין לך דבר מכוע' גדול מזה דה' כתב מהר"ם דאפי' יוצאין שניהם ממקום אפל חשובה מכוער אפי' אם תאמר דוק' ממקום אפל שאין דרך בני אדם לילך שם אבל אחורי הכותל דלשם לא היה במקום אפל ע"כ בצרוף הנשימות גרוע יותר ממקום אפל ואין לך דבר מכוער מזה מ"מ ג"כ כתבנו לעיל דאין מוצי' בדבר מכוער בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק א"ל שיש עדי' ואף שכתבנו לעיל בדבר מכוער בראיית הבעל מאחר דאיכ' תקנת ר"ג לא יכול להוציאה בע"כ מ"מ מודה מהר"ם לדברי תלמידו היכ' שהו' מאמין ששימשה בודאי יכול להוציאה בשלמ' גבי מכוער כגון חוגרת בסינר וכה"ג ספיק' איכ' בדבר ואין כאן ודאי' וא"כ מאחר שלא חייבו חכמי' להוציאה חל תקנת ר"ג אבל הכ' ששמע בחוש קול התשמיש הוי כאלו ראה בעיניו דאסורה מ"מ נראה לי שהבי' מהא דשמואל דאמר להאי סמיא אי סמיכ' דעתו עלויה כו' אף שהדין אמת והלכה היינו במקום דלא נתפשטה חרם ר"ג אבל היכ' דאיכ' חרם דר"ג מאחר שלא חייבה תורה להאמין לעד א' ודעתו לסמוך עליו ואף חכמים לא חייבו לסמו' אלא ברצון הוא א"כ יבטל הדבר מלבו ויאמר כל אדם כוזב אפי' למרע"ה אין מחויב להאמין אם לא לשני עדים ואם הוא סומך עליו מבטל החרם דר"ג אם הוא רוצה לגרשה א"כ ישב עמה עד שילבנו ראשם ויתן לה כסות ומזון אבל אין כופין לתשמיש מאחר שלבו נוקפו ומאמין לו כמו שפסק שמואל להאי סמי' ואינה דומה להיכ' ששמע מפיה שזינתה שלא חייב' תורה וחכמים להאמינה מ"מ יכול להאמינה ואינה מבטל חר"ג שאני התם דלא לטובת' תקנו חכמים אלא לטוב' הבעל ומאחר שהי' פשעה בדבר היא נתנה אצבע בין שיניה ומאחר שלא נתנה אמתל' ניכרת אסור' ועוד כתבתי מעובד' דהאי כהן כו' בפ' ב' דכתובות ומה שכתב גם אח"כ מצאתי בתשוב' רשב"א וז"ל היכ' שמרגיש אדם באשתו שזינתה אם תיקן ר"ג מ"ה שלא יגרשנ' בעל כרח' תשוב' כל כה"ג ח"ו לא. תיקן אדרב' מצו' לגרשנ' דלא גרע מרוכל כו' ואפי' אם ת"ל שהו' חסידו' מ"מ לא תיקן הרב ר"ג ח"ו שלא ינהוג מנהג חסידות והאריך ותשובות ר' פנחס מעל צדק פסק נמי האומר שאשתי זינתה אסור' לו וצריך להוציא' בגט אלמ' דלא חיישינן לתקנת ר"ג ולולי רוב הראייה לא מלאני לבי לחלוק על דברי ר"ש מנייב"ל שהתי' וגם לחלוק על דברי מהרי"ק שנוטה דבריו שלא להאמין לבעל להוציאה בעל כרח' מחמת תקנת ר"ג אבל מחמת כל הראייה קדמאי ובתראי אומר אני הלכ' למעשה שמוציאה בגט אפי' האידנ' גם מצאתי תשוב' בשם ר"י בר יואל זוסלין גדול א' שהיה קרוב לזמני' וכתב על עניין המורדת שמגרשין אות' בעל כרח' משו' עיגונה כי ר"ג מ"ה לא תיקן נגד זו כי איש מצווה על פרי' ורבי' ולא השענתי על דעתי לפרש תקנת הגאון אם יש בידי תשובה בשם קרובי הרב הגדול מנחם וחתמו עליו רבני פראג ואוישטריך שהתירו לאדם אחד לגרש את אשתו בעל כרחה אף כי הית' חפצה להיות עמו רק משום עיגונא וכ"ש גבי מורדת כו' עכ"ל אלמ' היכ' שאוסר את אשתו עליו שמותר ליה לגרש משום עיגונ' דבוודאי כה"ג איירי התשוב' שהבאתי גם מעש' בא לידי בימי חורפי בא' שאמר לי ר' אדוני שואל אני לך דרך עצה אשתי הודית לי שזינתה עם בחו' מאז ומקד' והשבתי לו לא תחו' לה ואל תאמין כי עיני' נתנ' באח' והשי' לי אני מאמין שעשתה אותה מעשה המכוער והשבתי א"כ אסור' לך ואסרתי אות' אח"כ חזר זה ובקש שיתירו לו ולא אביתי לשמוע כי לא נתן אמתל' לדבריו אלא ביקש היתר מחכמים אחרים ונאותו לו להתיר' כי אמרו אפי' הודי' לית כאן בית מיחוש ונתקבצו עלי בני הקהילה לומר למה אתה אוסר ומפרי' איש מאש' וכל דברי לא הועילו וזה האיש לקח אשתו בחזקה לפני לביתו כבראשונה ולא היו ד' שבועות עד שנעשה נס ונתגלה קלונם שמצאו הנואף עמה במטה ודרך נס וסיבה מצאו אותו והודו שניהם בבושה וזכיתי ליתן הגט ביניהם כל זאת מעורר אותי לאסר' היכ' שמאמין לה וכ"ש אם יראה שראוי להוציאה ממנו כדי שלא להאכילו דבר איסור ומ"מ כל שאר חסרונות כגון שמצ' בה מומין שנוכל לומר שמא קיבל ופייס או שמומין באו מאח"כ או שנעשה כישוף גדול ביניהם שלא יכול לראות בפניה פשיט' דבכה"ג לא שרינן ליה לגרשה בע' כרח' אפי' נות' לה כתוב' כתקנ' ר"ג ולא חיישינ' לעיגונ' מאח' שאין כאן חשש איסור' ולא פשיעת' דאיתת' קגרמ' אלא מזלא דידיה הו' דקגרם וישבו עד שילבנו ראשם ושום א' לא יכפה את חבירו מסקנ' דמילת' עדים שראו שוכבים זה על זה כדרך המנאפי' מוציאי' מבעלה והבעל שראה מאשתו כזה או שאמר ששמע משני עדי' כשרי' כך חייב להוציאה ויתן לה כתובה אם היא כופרת ואם ראה דבר מכוע' כגון ששמע קול נשימ' ושיגעון כעין תשמיש אוכל דבר מגונה הרואה לו ומאמין ששימשה ג"כ יוציאה בכתובתה והאומר ששמע מאשתו שזינת' ומאמין לה אם בפני עדים אמרה יכול להוציאה בלא כתובה ואם בלא עדים צריך להוציאה אבל יתן לה כתובה מאחר שהי' כופרת וצריך דרישה וחקירה היטב והטלת אימה ושבועה ואלה על הבעל שאומר שראה אשתו שזנתה או ששמע משני עדים או במה שמאמין לה שלא נתן עינו באחרת וגם דוק' שלא בא לטעון אלא לאוסר' עליו אבל אם בא בטענ' כדי להפסיד' כתוב' לא מהימנה ליה במידי ואם נותן אמתלא לדבריו או היא לדבריה שריא:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה