ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שני
כיצד יבמות דין דאשת אחיו שלא היה בעולמו בין נולד קודם שיבם השני או נולד אח"כ בכל עניין פטור' מן החליצה ומייבום ופוטרת גם צרתה עשה בה השני מאמר ומת השנייה חולצת ולא מתייבמת ויתבאר עוד שאפי' אם לא עשה מאמר כלל ג"פ השנייה חולצת ולא מתייבמת וביארנו דאפי' בכל ט"ו עריו' בין אם עשה מאמר בין אם לא עשה השניה חולצת ולא מתייבמת:
א
כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו פוטר' צרתה כגון שני אחים שמת א' מהן ואחר מיתתו של זה נולד להן עוד אח ויבם האח השני שהיה בעולמו אשת אחיו ומת אף הוא ונפלו לפני זה שנולד הראשונ' שהיתה מאח הראשון יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שנעשי' עליו ערוה בנפילה ראשונה והשניה אשת אח השני נפטרת משום צרתה עשה בה אח השני מאמר ולא הספיק לכונסה ומת שניה שהיא אשתו ממש חולצת ולא מתייבמת דלא מפטר' משום צרת ערוה שהרי עדיין לא כנסה ומ"מ אינה מתייבמת דמאמר קונה במקצת מדרבנן והוי כצרת ערוה וה"ה לכל ט"ו עריות כה"ג ולקמן נפרש דאפי' בלא מאמר חולצת ולא מתייבמת ואם היו שני אחין ומת אחד מהן ויבם זה את אשתו ואחר היבום נולד להן אח ומת האח השני שכבר יבם הראשונה הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה כדלעיל ואם עשה בא מאמר ומת השניה חולצת ולא מתייבמת ר' שמעון חולק בסיפא ואמר מיבם לאיזה מהן שירצה או חולץ וסבר דלא אסרינן אשת אח שלא היה בעולמו אלא נולד ואח"כ יבם שהיתה אסורה בנפילה זו ומצאה באיסור וכיון שנאסר' שעה אחת. אבל זו שלא נזקקה לו מכח הראשון והוו כשאר אשת אח ושרי ליבומי ואין הלכה כר"ש אלא כרבנן דאסרי בכל עניין ואיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיב' אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא כי ישבו אחים יחדיו מדאמר קרא כי ישבו ולא כתי' כי יהיו אחים ש"מ דקרא קפיד אישיבה שיהא להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו ומדקאמר קרא יחדיו ש"מ שצריך להיות מיוחד עמו בנחלה פרט לאחיו מן האם שאינו מיוחד בנחלה.
ב
דין דאמרינן יש זיקה אפי' בתרי אחי' ואם מתה יבמ' אסור אפי' בשניות ושם ביארנו דלעניין תקנת ר"ג מ"ה לא אמרינן יש זיקה לעניין שיהא יבם צריך להמתין מלשא אשה שכבר שידך עד שיחלץ אבל לכתחילה אסור לשדך עד שיחלוץ:
אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה וקסבר אין זיקה פי' לא אלי' הזיקה שנפלה לפניו ליבום למהוי כארוסתו ולאסור בקרובתי' ור' יהודא אמר שמואל אסור באמה דקסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר הלכה כר' יהודא בן בתירה דתנן בפרק החולץ שומרת יבם שקידש אחיו את אחות' משום ר' יהודא בן בתיר' אמרו שאומרים לזה שקידש המתן מליכנס' לפי שאחו' זקוקתך היא עד שיעשה אחיך מעשה כלו' שיבם אותו ותיפקע זיקתה או שיחלוץ לה אלמא דיש זיקה וצריכה דאי אשמעינן הכא דיש זיק' ואסו' בקרובתי' ה"א ה"מ בחד אחיו אבל בתרי אחא לא קמל"ן הלכה כר"י בן בתירה דאפי' בתרי אחא יש זיקא ואי אשמועינן הלכה כר"י בן בתירה ה"א ה"מ מחיים אבל היכא דמתה יבמתו פקעה זיקא קמל"ן דזיקא בכדי בלא יבום וחליצ' לא פקעה וכתב הרא"ש אע"ג דק"ל כרב באיסורא בהא ק"ל כשמוא' דאמוראי בתראי שקלי וטרי לתרוצי מתני' אליב' דמאן דאמר יש זיקא דפריך ממתניתן עשה בה מאמר ומת שני' חולצת ולא מתייבמת טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה מאמר שניה נמי מתייבמת ואי אמרת יש זיקא ה"ל צרת אשת אח שלא היה בעולמו בזיק' אמר רבא ה"ה אע"ג דלא עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש דאמרי מאמר קונה קניין גמור ותהוי צרת ערוה גמור' ותפטר מן החליצה קמ"ל ובפ' ד' אחין אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקא אפי' בתרי אחי כו' וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ושמעינן השתא דאם לא עשה בה מאמר גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו דשניה חולצת ולא מתייבמת וכ' הטור וז"ל והרמב"ם כ' עשה בה שמעון מאמ' באשת ראובן ומת קוד' שכנסה הרי לוי חולץ לצרתה ולא מייבמה שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר שקנה קצת וא"א הרא"ש ז"ל כ' דאפי' מת בלא מאמר חולצת ולא מתייבמת דק"ל יש זיקא עכ"ל ותימ' לי מה כ' הרא"ש יותר מן הרמב"ם רק שפסק הלכה כשמואל דיש זיקא וכמו שתי' רבא מתני' אליבי' ה"ה בלא מאמר כו' ע"כ הרמב"ם דפסק להדיא כשמואל דיש זיקא ע"כ נמי ה"ה בלא מאמר והוא לשון המשנה קא' דאיירי בעבד בה מאמר ומאחר שכ' לך דהלכה יש זיקא מעצמך תבין דה"ה בלא מאמר וכה"ג נמי לקמן בפ' ד' אחין דא"ר אשי ה"ה בלא מאמר כו' וק"ל הילכתא כרב אשי ואפ"ה לא כ' הרמב"ם אלא כתב עשה בה מאמ' וכדפי' ולאו דוקא לענין אשה אח שלא היה בעולמו אלא ה"ה לכל ט"ו עריו' כגון ראובן לקח בתו של לוי ומת ונפל' לפני שמעון ומת אף שמעון ויש לו אשה אחרת אז השניה חולצת ולא מתייבמת ולא ידענא מאחר שזיקא אינו אלא איסור קליש' מדרבנן אי גזרו קורב' של שניות היכא שמת יבמתו אי נדמה לאיסור חלוצה דאמרינן לקמן בפ' החולץ דגזרו שניו' בקרובת חלוצתו או נימא איסור חלוצה דאסור לכ"ע מדרבנן גזרו בה שניות אבל איסור זיקא דאית בי' פלוגתא דכמה תנאי ואמוראי שרו בקרובתי' לגמרי א"כ אפי' למאן דאסר בקרובתי' לאו סבר' דאלים זיקא ליאסר אף בשניות ולכאור' קצת משמע הלשון מדקא' אסור באמה ולא אמר סת' אסו' בקרובתי' אלא דוקא כעין קורבא אמו קאמ' מ"מ נ"ל דדמי לחלוצה וכי היכי דגבי חלוצה דהוי איסור מדרבנן גזרו בה שניות ה"ה בזיקה וכן יראה להדיא מלשון הרמב"ם שמדמה איסור זיקא ממש לאיסו' חלוצה וכ' נמי להדיא גבי זיקא שהיא כאשתו ממש לאסי' בכל קרובתי' גם חלוצה כ' נמי האי לשון שהיא כאשתו שנתגרשה ממנו ומ"ה אסור בקרובתי' ואף בשניות א"כ ממילא גבי זיקא נמי אסור בשניות והא דקאמר אסור באמה לאפוקי מרב דשרי אף באמה ולענין דיש זיקא אפי' בתרי אחי לענין תקנת רגמ"ה מצאתי תשובה וז"ל יבם אם צריך להמתין מלישא אשה עד שיחלוץ מעשה בא' ששידך בת ישראל וקודם שנשאה נפלה יבמתו לפניו והשיב מהר"ר חזקיה אמת הדבר דק"ל דיש זיקא בתרי אחי א"כ יש לחוש דשייך כאן חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים או דילמ' הכא לא גזר ר"ג לישא אשה דזכו לה מן שמי' דלא גזרו אלא שלא ישא מעצמו דבר זה תלוי בקבלה ועו' מאחר שכבר שידך קוד' נפילה איך תאסור עליו משום חרם הגאון עכ"ל הרי התיר מהר"ר חזקי' בשידך כבר ונרא' דבריו ודוקא לכתחילה הוא דאס' לשדך משום דמכוער הדבר מפני מראית העין תשוב' מהר"מ מ"ץ ונראה דבריו מסקנא דמילתא יש זיקא אפי' בתרי אחי ואף היכא דמתה יבמתו אסור אף בשניות וכל ט"ו העריות אוסרת צרתה אפי' בזיקא בעלמא בלא מאמר שחולצת ולא מתייבמת:
ג
דין כל שהוא איסור ערוה בין היא ובין צרתה לא חולצ' ולא מתייבמת ואיסור מצוה שהן שניות לעריות ואיסור קדושה שהן חייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצ' לכהן הדיו' ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין או לממזר היא חולצת ולא מתייבמ' אבל צרתה אף מתייבמת ואחותה שהיא יבמתו חולצת או מתייבמת:
מתני כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסו' ערוה לא חולצת ולא מתייבמת פי' לא היא ולא צרתה ומ"ה תפסה לסוך כל שאיסורה איסור ערוה כלו' שאיירי נמי בצרות שאיסורה בא מחמת איסור ערוה איסור מצוה שהן שניות לעריות שגזרו חכמים עליהם וקרוי להו איסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ואיסו' קדושה שהן חייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין וממזר וקרי להו איסו' קדושה לפי שנא' בתור' גבי לאוין דאיסורי כהונה קדושים יהיו לאלהיהם חולצת ולא מתייבמת פי' היא גופה אבל צרתה אף מתייבמ' ומ"ה לא קתני הכא שאיסור' איסור כו' ואחות' שהיא יבמתו מאח השני פי' כגון שנפלה שתי יבמות משני אחין ואחת היא אסורה עליו אזי אחות' שהיא יבמתה מאח השני חולצת או מתייבמת ופרי' בגמ' אחות' דמאן אלימא אחות' דאסור מצו' שהן שניות למה צרתה חולצת או מתייבמת מאחר דמדאורייתא. שרי' ורמי' קמי' ביבום ורבנן הוא דאסרי ה"ל אחות אשה בזיק' דהא אנו ק"ל דיש זיקה ומ"ש ממתניתי' דלקמן בריש פ' ד' אחין שנים נשואין מהן ב' אחיות ומתו ונפלו לפני שני אחין ששניה' חולצות ולא מתייבמות ומשני אחות' מאיסור ערוה קאי דלא שייך אחות אשה בזיקה שהרי לא זקוק' לו כלל שפטורה ממנו בלא חליצה ויבום מ"ה אחות' חולצת או מתייבמת ונ"ל לפר' סוגיא דתלמודא הא דפריך אלימא מאיסור מצוה כו' הכי קפריך אפי' את"ל שהאי אחות' שהיא יבמתה קאי אכולה מתני' אאיסור ערוה ואאסור קדושה שהן חייבי לאוין וקסב' דלא חשי' זיק' מאחר שמדאוריית' אסורה לי' ליבום מ"מ אאיסור שניה שהן מדרבנן היכא קאי ומשני לי' לא זו שלא קאי אאיסור שניה אלא אפי' אאיסו' קדוש' לא קאי דס"ס רמיה קמיה מדאוריית' ליבום כדמפ' בגמ' שעש' דיבום דוחה ל"ת אלא מדרבנן כדמפ' בגמ' משום גזיר' אסרו עליו שגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה שאינה מצו' עשה ולא דחי לאו דאי שרית ליה ביאה ראשונה לקיים מצות יבום אתי למבעל ביאה שניה שהיא בלאו ומ"ה לא קאי אחות' שהיא יבמתה כו' אלא אערוה וא"ל ס"ס נוקי אאיסור קדושה כגון אלמנה לכ"ג מן הנשואים שהיא ג"כ בעשה ואין עשה דוח' ל"ת ועשה כדאי' בסוגיא וא"כ אין כאן זיקה ומ"ה אחות' חולצת או מתייבמ' די"ל מאחר דילפי' מקרא מסוגיא מועלתה יבמתו אל השערה שיש שעולה לחליצה ואינו עולה לייבום והיינו אלמנה מן הנשואים לכ"ג או חייבי עשה ומאחר דצריכה חליצה אלמא דיש זיקה עליו א"כ אחות' היא אסורה להתייבם משו"ה לא משתכח אחות' שהיא יבמת' אלא בערוה ממש ומסקי' בסוגיא איתמר ביאת כ"ג באלמנה פליגי בה ר' יוחנן ור"א ח"א ביאת' פוטרת צרתה וח"א אינה פוטרת באלמנה מן הנשואים כ"ע ל"פ דלא קני אותה בביאה דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה כ"פ באלמנה מן האירוסין וה"ה בכל חייבי לאוין מ"ד פוטרת אתי עשה ודוחה ל"ת מ"ד אינ' פוטרת לא אתי עשה ודוחה ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתבי דתניא בפ' הערל פ"ד וכ"ש והסרי' אדם כו' אם בעלו קנו אלמא דרמי' קמיה ליבום מדאורייתא ואתי עשה ודוחה ל"ת ומדרבנן הוא דאסרו לכתחילה כדפי' תיובתא דמ"ד איננ' פוטרת תיובתא וכה"ג תניא נמי בסוגיא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטר' צרתה ומה שחילק הרמב"ם שחליצה אינה מועיל אלא היכא דליכא צרה אבל היכא דאיכא צרה אין חליצתה פוטרת צרתה אלא חליצת צרתה פוטרת אותה וכ"כ הטור אחריו ולית' כמו שאוכיח בריש פ' ד' אחין סי' ג' ונ"ל כמו שאינה קונה בביא' כ"ג אלמנה מן הנשואי' ולא פטר' צרתה לכ"ע ה"ה חייבי עשה לחוד נמי כגון בעולה לכ"ג וכגון דור ראשון ושני דמצרי ואדומי נמי אין ביאת' פוטרת צרתה דהא אין עשה דוחה עשה בכל התורה ולא כמו שכתב הרמב"ם וכן הטור שחייבי לאוין או חייבי עשה או שניות בכולן אם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרת' וכתב הרמב"ם עוד אבל יבמה שהיא אלמנה מן הנשואין הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה עד שתחלוץ ע"כ ותימא מ"ש בין חייבי עשה לחייבי לאוין ועשה הלא שניהם אין עולין ליבום מדאורייתא ואפשר שסבר הרמב"ם שחייבי עשה עולי' ליבום מדאורייתא ורבנ' הו' דאסר' כדפי' לעיל וכ"מ להדיא מלשון הטור שכ' בסי' קע"ה וז"ל אבל אין אסור עליהם אלא באיסור לאו או עשה אין הזיקה נדחה מהם כיון שהן מן התורה בני יבום וחליצה א"כ חולצת ולא מתייבמת ע"כ פי' אחות' שהיא יבמתו אלמ' דס"ל להדי' דר' ליבו' היא מדאורייתא מ"מ לא נ"ל כלל דבריו כי ליכא מ"ד דס"ל דעשה דוחה עשה וכן יראה מלשון הרמב"ם גופא שכ' לעיל מיני' על חייבי לאוין ועל חייבי עשה ושניות וז"ל ומן הדין היה ראוי שנתייבמו שהיבום מצות עשה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה ל"ת אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין ושניות כו' ע"כ משמע להדיא דחייבי עשה אינ' ראוי' ליבום כלל אלא ע"כ כשגגה היוצאה מלפני השליט ואין חולקי' כבוד לרב במקום חילול השם להתיר צרתה של חייבי עשה לשוק בלא חליצה ולהפטר בביאתו של חייבי עשה כי ביאת' אינה פוטרת כמו אלמנה מן הנשואי' לכ"ג יש לי רבותי' בעל התו' לסיוע שכתבו בהדיה בסוגיא אף דגזרינן גבי חייבי לאוין גזירה ביא' ראשונה אטו ביאה שניה מ"מ אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה ילפינן מיבמתו שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ע"כ אלמא דדמיין להדדי. כ' המ"מ כשם שבביאת אלמנה מן הנשואי' אינה פוטרת צרתה כך בביאת מחזיר גרושתו משנשאה לא נפטרה צרה וכ' עליו הקאר"ו מדמדמי מחזיר גרושתו לכ"ג באלמנה כו' ש"מ דס"ל דמחזיר גרושתו הוא עשה ול"ת ככ"ג ואיני יודע מניין לו שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ואפשר לומר דדע' הרב דמאחר שגבי מחזיר גרושתו כתוב לשון טומאה א"כ אין ראוי ליבום מדאורייתא אפי' מן התורה וכמו שמשמע בתו' פ"ק ומאחר דאינה ראוי' ליבום מדאורייתא ממילא אינה פוטרת צרת' בביאתה כמו גבי כ"ג כו' ואין הרב מביא ראייה אלא על מה שנתבאר גבי כ"ג דבמקו' שאין יבום מן התורה אינ' פוטרת צרת'.
ד
דין כ"ג שבא על אלמנה מן הנשואין או מי שבא על חייבי עשה אף היא לא נפטרה אלא צריכא גט לאות' ביאה וחולצת או ממנו או מאחיו:
נ"ל כ"ג שבא על אלמנה מן הנשואי' או מי שבא על חייבי עשה לא זו שאינ' פוטר' צרת' אלא אף היא לא נפטר' וצריכה גט לאותה ביאה דחשובה כמאמר שאינ' קונה קנין גמור וצריכ' חליצה ודומה לקטן שבא עליה מבן ט' ואילך דמסקינן בהאשה רבה שאין קונה קנין גמור וכשיגדיל צריכה גט וחליצ' היכא שלא בא עלי' משיגדי' ואם מת משהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל ויש לו אח חולצת ולא מתייבמת ה"נ כה"ג ולא נפטרה לעולם מהאי זיקה ראשונה אלא בחליצה או ממנו או מאחיו מאחר שהביאה אינה קונה קניין גמור הנלע"ד כתבתי:
ה
דין שניו' האסורו' הם אם אמו ואם אביו ואש' אבי אביו ואש' אבי אמו ואש' אחי האב מן האם ואש' אחי אמו מן הא' וכל' בנו וכלת בתו והוסיפו שלישי' שבבנו ושבבת ושלישית שבבן אשתו ושבבת אשתו ורביעית שבחמיו ושבחמותו אם תחשוב גם אשתו בכלל ואם אבי אביו ואם אבי אמו ואשת חמיו ושם ביארנו דאיכא דנוהגין להתיר מאז ומקדם באשת חמיו ואין לאסור להם ואשת חתנו מותר' והורגין הגדולין זה עם זה וכן חורגה הגדילה בין האחים מותרים ומותר באשת חורגו וחורגו מותר באשתו:
ת"ר מה הן שניות אם אמו לפי שאמו כתו' והיא ערוה גזרו על אם אמו כדי שלא יפגע באמו ואם אביו שגזרו אם אביו משום אם אמו ואין זה כגזירה לגזירה כדמפ' בגמ' דחד שם אית להו אימא רבתא פי' אם זקינ' ואשת אבי אביו לפי שאשת אביו כתיב' וגזרו על אשת אבי אביו ואשת אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו ושם חדא הוא ואשת אחי האב מן האם דבתורה כתיב' אשת אחי אביך וילפינן בפ' הבא על יבמתו דוקא באחי אביו מן האב איירי וגזרו על אחי האב שהוא אחיו מן האם משום אחי האב שהוא מן האב ואשת אחי אמו שהוא אחיה מן האב אע"ג דבתורה לא כתיב אשת אחי אמו אפי' הוא מן האב ומן האם מ"מ גזרו על אחי האם שהוא מן האב אטו אחי אביו מן האם דהוי נמי שניה ואיכא צד אב אבל באחי האם מן האם מיבעי לקמן בגמ' כו' וכלת בנו שבתורה כתיב כלתו וגזרו על כלת בנו בעבורה וכלת בתו אסרו משום כלת בנו מותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו שהוא בן אשתו ואף שאסור בבת חורגו שהיא ערוה דאורייתא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה וגו' מ"מ מותר באשתו וחורגו מותר באשתו ובתו שהיא אחות חורגתו ור' חייא מוסיף עליהן לקמן בסוגיא שלישי' שבבנו כגון בת בן בנו דהא בת בנו ערוה וכן בת בת בנו ושלישי שבבתו כגון בת בן בתו וכן בת בת בתו וכן באשתו בת בן בנה דהא בת בנה ערוה ובת בת בנה וכן בת בן בתה ובת בת בתה וכן רביעית שבחמיו ושבחמותו פי' אם תחשוב אשתו בכלל כגון אם אם חמותו דאם חמותו ערוה דאורייתא בכלל אשה ובתה ובת בנה וגזרו אף על אם אם חמות' שהיא רביעית לאשתו וכן אם אם חמיו וה"ה אם אבי חמות' או אם אבי חמיו דכולהו חדא שמא אית להו ועוד בירו' מוסיף והרי"ף הביאו תני בר קפר' מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו פי' שנייה רחוק' ויש לה הפסק כן כ' הרמב"ם והסמ"ג והטור ולא נ"ל כמו שאפרש לקמן בס"ד ובירו' עוד גרסי' אשת חמיו אסורה משום מראית העין ואם תורה היא לאסו' הרי דוד נשא ריצפה בת איה שהית' אשת שאול חמיו שנא' ואתנה לך נשי אדוניך בחיקיך וכן רגיל אני לפ' המאמר וא"ת שאסורה מן התורה כלו' מאחר שמצינו בתורה שאשת דודו קרא דודתך א"כ ה"א חמיו שהוא חותנו אשתו נמי תהא קרוי חותנתו ותהיה בכלל ארור שוכב עם חותנתו מ"ה קאמר הרי דוד נשא וכו' ורגילין להקשות הרי דוד לא נשא אשת שאול מעולם דתנן בפ' כ"ג ר"י אומר נושאי' אלמנות של מלך שנא' ואתנה לך את נשי אדוניך בחיקיך וחכ"א אין נושאין אלמנותו ומ"ש ואתנה לך את נשי אדוניך פי' הנשי' הראויו' לו מבית שאול המלך ואילו הן מירב ומיכל ומסתמא אנו ק"ל כרבנן לגבי ר"י א"כ איך מביא ראיי' דאינה דאורייתא ונראה דשפיר מביא ראיה אפילו לרבנן דע"כ ל"פ רבנן עליה דר"י אלא איסור אלמנה של מלך הא משום איסור חמותה מודים לר"י דלא אסור ועוד מסיק בירו' וכן שני חורגים שגדלו בבית אחד אסורין להנשא משום מראית העין ר"ח אומר יסבון באתרא דלא ידעי להון פי' כל א' אסור באשת חבירו משום מראית העין שנראה כאשת אחי' וכך פי' הטור וכ"כ ר"ח וכן בהלכות גדולות וגם אוסר אשת חמיו ואשת חתנו וכ' התו' והרא"ש אף דבגמ' משמע דתרוייהו להיתר דאמרי' להדיא מותר אדם באשת חמיו וכן חורגו מותר בבתו דהיינו שני חורגו' מ"מ שמא אחר התלמוד אסרו הגאוני' ולפ"ד שסברת' ישרה שא"א שר"ח וה"ג לא חלקו על התלמוד א"ל שנאסר במניין וכ' התו' והרא"ש ומיהו בתלמוד' דידן משמ' דלא חשו למראי' העין דאמרי' במס' סוטה בסו' משוח מלחמ' חורגה הגדילה בין האחין אסורה לינשא לאחין ומסיק ולא היא קלא אית לה וצריך פי' לפי' כי אין שייך לומר כאן שלאחר התלמוד אסרו מאיזה טעם נאסר בשלמא אי לית להו שפיר איכא למימר דלאחר התלמוד אסרוה כי בימי התלמוד היו נזהרים בעריות כול' וידעו ביה לא גזרו אח"כ ראו דלא זהירי כ"כ ולא ידעי כ"כ גזרו אבל השתא שאף בימי התלמו' רצו לאסו' משום גזירה והתירו חכמי התלמוד משום שיש לה קול שחורגת היא ולא יטעו העולם לומר אחות' היא א"כ מזה הטעם לא נשתנה מידי לאסור אחר התלמוד ומ"מ פסקו לאסור באשת חמיו דלית לה קלא ואיכא למיחש למראית העין ומעשה היה בפרובינצ"ה בא' שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדי' ר"ת לסעודתי' פי' שקידשה כבר ורצה לכונסה ור"ת הפסיד הסעודה וציוה לגרש' וכן פי' בנימוקי יוסף להדי' והרי"ף והרמב"ם לא אסרוה וכן הרמב"ן מן המתירין והריטב"א כתב מאחר שהירו' אוס' חורגי' ובימי התלמו' ג"כ רצו לאסו' מעיקר' ומחו ליה אמוחא וקשרו ליה ה"ה דפליגי נמי על אשת חמיו שאסרו בירו' ואדרבא באשת חמיו פשיטא דליכא למיחש מפני מראית העין ובחורגי' דשייך למיגזר טפי הוצרכו לומר דלא חיישינן כן עיקר וכן המנה' בכל ספרד עכ"ל נימוקי יוסף בשם הריטב"א ומ"מ על מעשה רב של ר"ת גם מה החולק הרא"ש וכ' הסברא להיפך שגבי אשת חמיו לית לה קלא ואיכא למיחש] מפני מראית העין מסתברא יותר מ"מ היכא דנהוג להית' מאז ומקדם ע"פ התלמוד והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן אחריהם אין לאסור להן ואף אין לגמגם בהן גימגום כלל ונראה דאש' חתנו בודאי מותר דפשיטא דליכא למיחש מפני מראית העין ובודאי קלא אית להו וכולם ידעי ומרגישי' בין בתו לנכרית משא"כ באשת חמיו שנראית כחמותו ובירור למבין גם בירו' לא נאמ' והתו' והסמ"ג לא הזכירו כלל והרא"ש הזכיר בשם ה"ג אבל לא הכריע בדבריהם בזה רק שהטור כ' לאיסור ולא נהירא כלל כי אין כאן מראית העין ופשיטא דפשיטא שיותר נוטה להתיר מחורגין וכן נ"ל הלכה למעשה אפי' לכתחילה ותאב אני מתי יבא לידי ואתיר ואי יישר חילי אבטלנה. ודין חמותו לאחר מיתת אשתו שאינ' מן השניות ואינ' דאורייתא ממש להיות עליה עונש כרת או לאו אלא הוא בכלל ארור שוכב עם חותנתו עיין בפ' הנשרפי' סי' ח':
ו
דין דארבעה נשים יש להם הפסק אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלת בנו ואשת אבי אמו ושם ביארנו דאשת אבי אם אביו אסורה וכן אשת אחי אבי אביו מן האם וכן אחות אבי אביו ואחות אם אמו אסורי' אבל אשת אחי אבי אמו אפי' מן האב מותרת:
אמר רב ארבעה נשים מן השניו' שנמנו בבריית' דלעיל יש להם הפסק ונקט רב בידי' תלת פי' רש"י הוי גמיר מרבו שארבעה נשים הן אבל הוא לא ידע לאשכוחי אלא תלתא אשת אחי האם מן האב פי' היא לבדה שניה אבל לא אשת אחי אם אמו מן האב ואשת אחי האב מן האם היא שנייה אבל לא אשת אחי אבי אביו מן האם וכלת בתו הי' שניי' אבל כלת בת בתו מותרת פירש"י משו' דלא תמצא בהאי דרא ערוה דאוריית' לאפוקי אם אמו שהיא שנייה ותמצ' בהאי דרא ערוה דאורייתא כגון אמו משום הכי אין לה הפסק אפי' אם אם אם אם אמו עד לעולם וכן אשת אבי אביו משתנ' בהא דרא ערוה דאורייתא כגון אשת אביו מ"ה אין לה הפסק אפי' אשת אבי אביו עד עולם וה"ה אם אם אביו אע"ג דלא משתכח ערוה דאורייתא מאחר שאסרו אם אביו בעבור דמחלפא באם אמו א"כ אין לה הפסק כמו אשת אבי אביו וכלת בתו לא משתכח בהא דר' ערוה כלה דאורייתא לאפוקי כלת בנו אין להם הפסק לפי דאשכח בהא דרא ערוה דאורייתא כגון כלתו מ"ה אפי' כלת בן בנו אסור עד לעולם וקשה לי מאחר דמסקינן לקמן דאסרו כלת בתו משום כלת בנו א"כ ג"כ נימא דאין לה הפסק כמו שפי' גבי אם אביו שאין לה הפסק משום אם אמו וי"ל מאחר דמסקינן לקמן בסוגיא וקחשיב כלהו שהן גזירה לגזירה וקחשב אם אביו משום אם אמו דכלהו אמ' רבתי קרי להו ואשת אבי אמו משום אשת אבי אביו ואשת אחי האם מן האב משום אחי האב מן האם דכולהו דרא דודי קרי להו ולא קחשיב כלת בתו משום כלת בנו דכולהו כלת' קרי להו אלא נראה דלא קחשיב אלא אותו שהן דומיא ממש ומתחלפה זו בזו אבל כלת בתו דרחקא מיניה טובא דה' בת אינו יורשת ולא שכיחא גבי אביו כלל כמו שמחלקים התוס' בסוגיא לקמן אינ' מוחלפת בכלת בנו ממש ולא קרי להו כלתו פי' ואם החמיר' חכמים ואסרו כלת בתו משום כלת בנו מ"מ לא החמירו לומר שאין לה הפסק מאחר דלא מחלפ' וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו יש לה הפסק ורב לא חשיב לה משום דס"ל מאחר שאשת אבי אביו אין לה הפסק ואשת אבי אמו אסרו בעבור' א"כ אי תאמר שיש לה הפסק מיחלפא באשת אבי אביו לומר ג"כ שיש לה הפסק וזעירי סבר לא מיחלפא דאדם שכיח שהולך למשפחת אביו יותר למשפחות אמו ויודע שיש קורב' יותר מגבי אמו מ"ה לא מיחלפי אפי' אי שרי' לה אשת אבי אבי אמו ימנע מאשת אבי אבי אביו וא"ל א"כ למה גזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו י"ל גבי אשת אבי אמו לא אתפלג דרא כ"כ ואפי' גבי אמו נראה קורב' וא"כ אי שר' ליה את' למשרי אשת אבי אביו דחד שמא אית להו אבל למעלה אשת אבי אבי אמו דאתפלג דרא טובא לא מתחלפ' וא"ל א"כ למה גזרו על אם אמו דאין לה הפסק משום אם אביו י"ל דגבי קורבא דעצמ' אפי' גבי משפחת אם נראה קורבא והסברא נותנת לאסור ה"ה אי שרית ליה לומר שיש הפסק אתו למשרי נמי בקורב' אב אבל גבי קורב' אם דשייך ובאש' כגון אשת אבי אמו אין הסברה נותנת לאסור גבי קורבא משפחות האב מ"ה לא מיחלפי ופסקו כל הגאוני' הרי"ף והרמ"בם הלכה כזעירי וכן דעת הרא"ש והטו"ר וראבי"ה פסק דלית הלכתא כזעירי ומסתמ' דעתו שרב גדול מזעירי היה ולית' בשלמא אי רב היה חולק ואמר להדיא אין לה הפסק בודאי הוה מסתברא כרב אבל עכשיו שרב גופ' קבל מרבותי' ארבע' רק דלא ידע לאשכוחי טעמא באשת אבי אמו למה יש לה הפס' מ"ה הי' מספק איז' היא הרביעי' שאמרו חכמי' יש לה הפס' וזעירי אשכ' טעמ' וכדאי הוא זעירי לסמו' על סברתו כדי לקיי' הקבל' של רב וזו אינו צריכ' פני' וכת' מהרא"י בתשו' שאשת אבי אם אבי אביו אסור' משום שנייה וז"ל לא מיבעי לדעת ראבי"ה בהג"ה מיימון דפסק דלא כזעירי בפרק שני דיבמות דמוסיף אף אש' אבי אמו דיש לה הפסק א"ל דק"ל דאין לה הפסק וא"כ בנדון דידן פשיטא שהוא אסור בה ולא עדיפא מאשת אבי אם אמו אלא לפי דע' הרמב"ם והסמ"ג וא"ז ואשר"י דפסקו כולהו כזעירי י"ל דה"מ באש' אבי אם אמו משום דהתם לא שכיחא דאזיל לגבייהו כדמפר' תלמוד' הטעם אליבא דזעירי דקורב' דאב שכיחי הוא דאזיל לגבייהו וקורבא דאם לא שכיחי דאזיל לגבייהו ובנדון דידן כיון דלגבי דידיה קירבא דאב הוא ואע"ג דלגבי אב קורבא דאם הוא מ"מ שכיחי טפי דאזיל לגבייהו מקורבא לאם דיליה וק"ל ואין להקשות א"כ אמאי לא חשיב טפי דאין לה הפסק דיש לומר דבכלל אשת אבי אב היא דהך נמי קורבא דאב היא כדפרישית עכ"ל ויפה הורה חדא דכדי הוא לסמוך עליו לחומרא היכא דלא פליג זעירי בהדיא ונוכל לומר דמודה לו עוד מאחר דלענין משפחת אביו אסורה עד לעולם והשיב אבי אבי אבי' לגבי בחד' דרא א"כ כל קורב' דחשיב לגבי אבותיו לעניין איסור שנייה ה"ה לגבי והכא גבי אבי אבי אביו מאחר שהוא אסור באשת אבי אמו כל בניו אסורה נמי לגבה וא"כ בן בנו נמי אסור בה דהיינו אשת אבי אם אבי אביו וק"ו אשת אבי אם אביו לחוד' ואפי' הרמב"ם והטו"ר שהתירו לקמן אם אבי אבי אביו ק"ו לגבי אשתו שאני התם דלא משתכח בהדאי דרא ערוה של אם דאורייתא אבל הכא משכחת שפיר אשת אביו ומ"מ לא נילף מזה מה שאמרי' לקמן כלת בתו יש לה הפסק דהיינו כלת בת בתו שריא וכלת בן בנו לעולם אסורי' לומר שאף כלת בת בנו אסורה מאחר שלגבי קורבה דבן הוא זה אינו בשלמא הכא דמפליג תלמודא להדיא משום קורבא דאב ואם ואלמלא האי חילוק הי' מסתברא כרב ואיסורי מ"ה מחלקין נמי כה"ג אבל כלת בנו לא מצינו האי חילוק לא מחלקינן מעצמי' לומר שהוא יעמוד במקום בנו לאסור בכלת בת בנו ועוד יראה הסברא להדיא מהא שכותבי' לקמן דמ"ש כלת בן בנו אסור' עד לעולם כ"ש בת בן בנו שהיא מחמת קורב' עצמו ומאי מרבעי לר' חייא אי יש לה הפסק ומשני משום דבת לא שכיח' לגבי אב דאינ' יורשת משא"כ בכלת בן בנו כו' א"כ כלת בת בנו ק"ו דאינה באה לכלל ירושה וג"כ אינו מחמת קורב' עצמה שאינה אסורה וכן עיקר ומסקינן בסוגיא אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו מן האב מאחר דאתפלג דרא וג"כ הוא אסור אחוה ואינו אבות לא גזרו להרחיק כל כך וכן אחות אבי אביו ואחות אם אמו ופריך רב הלל לרב אשי דחזי שניות דמר בר רבינא וכתיב' לאיסור' והשיב לי' דמר ברי' דרבינא לא חתים עליה כלומר אינני סומך על זה מזה משמע דבודאי כרבינא ברור ליה להתיר ומתוך כך פסק ר"ח ושאלתות דרב אחאי כאמימר להית' וכן דעת הרי"ף והרמב"ם וכן מצאתי בה"ג ור"י פסק לאיסור' משום דבהחולץ משמע להדיא דסוגיא לא כותי' כי התלמוד לא רצה לפשוט הבעיי' ממנו ומוקי לה הסוגיא בעניין אחר לפי דברי אמימר וכן פסק הרא"ש והמרדכי ועיקר ומ"מ נראה אפי' נאסר אשת אחי אבי אביו דלמט' דיד' ערוה דאורייתא אבל אשת אחי אבי אמו אפילו מן האב דליכא למטה דידה ערוה דאורייתא לא נאסר ומלבינו אין לאסור ולהוסיף בפרט מאחר דאתפלג דר' והוא איסור אישות של אחוה ומ"ש הרא"ש בתשוב' וז"ל אשת אחי אם אמו מן האם נ"ל שמותר' דאש' אחי האם קא מבעי' ליה אבל אשת אחי אם אמו מן האם שריא אע"ג דבעי תלמודא שניות דר' חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא מ"מ אשת אחי האם מן האם אינו' בכלל שניו' דא' ר"ח ונהי דתלמו' פשיט' ליה לאיסור' מ"מ נרא' שיש לה הפס' כיון דאמימ' מכשי' באשת אחי אבי אביו כ"ש באש' אחי אם אמו ואפי' לר"י דפס' דלא כאמימ' התם איכא ערוה דאורייתא אבל הכא מודה עכ"ל אין לדקדק מזה מדלא התיר אלא באשת אחי אם אמו מן האם דאשת אחי אם אמו מן האב או אשת אחי אבי אמו מן האב או אשת אחי אבי אמו מן האב לא שרי דע"כ לאו דוק' מיירי בתשובה זו דהא כיון דכתב בתשוב' זו וז"ל כיון דאמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו כ"ש באשת אחי אם אמו על כרחך ר"ל האי כ"ש אפי' אשת אחי אם אמו מן האב דהא אמימר מכשיר אפי' מן האב כדפירש"י בהדי' ואולי מה שתפ' הרא"ש אשת אחי אם אמו מן האם אפש' דנשאל על כה"ג על מעשה שהי' וכן משמע בראש התשו' שכ' וז"ל את"ל דאסו' אם נשאת כבר מהו ש"מ להדי' על מעשה שהיה נשאל אך יש לתמוה אמאי לא דייק הרא"ש ז"ל דמותר מדברי רב שאמ' להדיא מאשת אחי האם אפי' מן האב יש להם הפסק והוא מפרש להדיא וצ"ע וראיתי שכתב הר"י קאר"ו על תשוב' זו וז"ל ותימא דמכלל דבריו משמע דלא שרי אלא באשת אחי אם אמו מן האם ולא מן האב ומהא דרב כו' הא נמי שריו עכ"ל ולפי מה שפירשתי לעיל אינו קשה כלום אבל לענין אחות אבי אביו נראה דאין חילוק בין אחות אבי אמו או אחות אם אביו דבכלה למטה דידה ערוה דאורייתא ואסי' וכן יראה מן התוס'.
ז
דין דאשת אחי אמו מן האם יש לה הפסק ודין דשניות דר' חייא כולהו אין להם הפסק ושם ביארנו דאם אביו ואם אבי אמו אין להם הפסק ומותר לאדם לישא אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו:
דין המחזיר גרושתו משנשאת חולצת ולא מתייבמ' וצרתה מתייבמת ודין דאין אדם אוסר אשתו עליו אפי' בא על אחות' א' על אמה:
איבעי' להו אשת אחי האם מן האם מהו אשת אחי האב מן האם או אשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן אטו אשת אחי האב מן האב דאיכא ערוה דאורייתא אבל היכא דליכא צד אב לא גזרו רבנן א"ד ל"ש ופשיט דמרבינן לאיסורא מדרבנן ופשיטא נמי דיש לה הפסק דלא עדיף מאשת אחי האב מן האם או אחי האם מן האב דיש לה הפסק ואל תשגיח בסמ"ג שנפל בו טעות וכ' אשת אחי האם מן האם אין לה הפסק מן האב יש לה הפסק דכ"ש אלא ט"ס הוא וכך ראוי להיות אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב יש לה הפסק כדברי הרמב"ם והתלמיד טועה שהגיה סבר מדאמר רב לעיל אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב יש לה הפסק ולא נקט אשת אחי האם מן האם ש"מ דאין לה הפסק ולא היא כי רב אברייתא דקחשיב שניות קאי ובאות' בריית' לא נאמרה עדיין אשת אחי האם מן האם לאיסור' אלא עד דפשיט לקמן בסוגיא ועוד כ"ש הוא ועוד איבעי' להו בגמ' שניו' דר"ח יש לה הפסק או לא הרמב"ם פי' אכולהו שניו' דר"ח כגון שלישי שבבנו ושבבתו וכן בחמיו וכן בחמותו ומה שקש' מאחר דאסרי' לעי' כלת בנו ואין לה הפסק ק"ו קורבא עצמו כגון בת בן בנו שאין לה הפסק כבר תירצו התו' ואמרו דגבי כלת בן בנו שהן בני ירושה שהיא יורש בעלה כדי כתובה ובעלה יורש אבי אבי אביו עד לעולם א"כ שכיח' גבי' אבל בת בני בני' לא בת ירושה היא ולא שכיח גביה ואף שתמצא לפעמי' בת יחידית לא חלקו רבנן כי מידי דלא שכיחי היא וי"מ דוק' אשלישי שבבן אשתו ובבת אשתו ואחמיו ואחמותו קאי אבל אשלישי שבבנו או אשלישי שבבתו לא קאי דכל קורבי עצמו אין לה הפסק לעולם והביאו ראיי' מן הירו' שאומר אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל וכת' הרי"ף וז"ל ואתי' למיפשטא מהא דרב דאמר ד' יש לה הפסק משמע שניות דר"ח אין לה הפסק ודחינן כי קאמר רב אמניינא דברייתא קאמר ובהא דר"ח לא איירי ובעי למפשט מר"ח גופא דאמר שלישי ורביעי משמע שלישי ורביעי אין טפי לא ודחי דילמא משלישי ורביעי ואילך קא' ולא אפשיטא בהדיא עכ"ל והנה דעת הרמב"ם תלמידו מדלא אפשט' הבעי' הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכן דעת הרמב"ן וכ"פ ר"ח והסמ"ג כתב ונחלקו עליהם גדולי' ואמרי' כל ספיק' דאיסור' לחומר' ואין להם הפסק עכ"ל וכל זאת אינו שוה לי דפשיטא לן דספיקא דאיסורא דרבנן לקולא כאשר מסקנת הרי"ף מקבלת הגאונים בכל דוכתא כאשר הארכתי בפ' כיצד הרגל סי' ח' גם לא ידעתי מהו הלשון נשאר בתיקו הא לא הוזכר שום תיקו בגמרא ויראה לי דברי הרא"ש וז"ל ממ"ש הרי"ף ולא אפשיטא בהדיא משמע דאזלינן לחומרא אע"ג דדברי סופרים הוא משום דתלמוד' שקיל וטרי' למיפשט להתירה ודחי ליה אלמ' דעת בני הישיבה לחומרא וקרי ליה ולא איפשיט' בהדיא וכ"כ בס' חפץ לאיסורא וכ"כ הרב ר"מ הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל כ' שניות דר"ח יש להן הפסק וממ"נ כתב דלא כירו' דאברהם אסור בכל נשי ישראל אלמא דבנו ובתו אין להם הפסק הלכך נראה דכולהו אין להם הפסק עכ"ל וכן עיקר גם מ"ש הרב רבינו משה ב"ר מיימון לעיל דאם אבי אביו ואם אבי אמו היא אסורה לבד' כי יש לה הפסק לא נראה דבכל קורב' אין לה הפסק ע"פ הירו' ששרה אסורה בכל אנשי ישראל ולפי הרמב"ם הית' מות' בכל כאפרים ומנשה ובכל נכדי יעקב ולהלן וכבר קבלנו דאין לנו לחלק על תלמוד ירו' היכא דתלמוד דידן לא פליג עליה ויראה לי שאף דעת הרא"ש לאיסור כדברי הכל דכל קורבא עצמה אין לה הפסק ע"פ הירו' והטור לא דקדק כ"כ מאחר שאביו לא כ' בהדיא לאיסורא מ"ה פסק כרמב"ם ואינו נכון בעיני גם בזה אני תאב אם יבא לידי אם אבי אביו או אם אבי אמו ואפסד' לסעודת' ובה"ג הנמצאים בידינו כת' בהן אם אחות אבא ואם אחות אמו ואם אשת אביו ואין לסמוך עליהם כי לא נמצא רמז לא בתלמוד בבלי ולא בירושלמי כדבריהם אדרב' בטור מדויק מצאתי להדי' אם אשת אביו מותרת וה"ה לכל אמהות של שניות כה"ג וכן בשום פוסק גם הדברים מעירבבי' הם לשם מאד ומי יודע אם הגירס' אמיתית של רב יהוד' גאון וכ' הרי"ף נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו ועכשיו אבאר כל השניות בפרטן לפי הדברים שפירשנו:
א אם אמו ואין לה הפסק אפי' אם אם אם אמו אסורה עד לעולם: ב אם אביו אין לה הפסק אפי' אם אם אם אביו אסורה: ג אם אבי אביו אין לה הפסק אפי' אם אם אביו עד לעולם או אם אבי אבי אביו עד לעולם אסור':
ד אם אבי אמו אין לה הפסק אפי' אם אם אבי אמו או אבי אבי אמו עד לעולם אסור': ה אשת אבי אביו אין לה הפסק אפי' אשת אבי אבי אביו עד לעולם וה"ה אשת אבי אם אבי אבא: ו אשת אבי אמו היא לבדה אסורה אבל אשת אבי אבי אמו או אשת אבי אם אמו מותרת לו: אשת אחי האב מן האם היא לבדה אסורה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וכן אשת אחי אבי אמו מותר': ח אשת אחי אבי אביו מן האב אסורה היא לבדה אבל אש' אחי אבי אבי אביו מותרת:
ט אשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם היא לבדה אסור' אבל אשת אחי אבי אמו בין מן האב בין מן האם או אש' אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם מותרת:
י אחות אבי אביו אסורה היא לבדה וה"ה אחות אם אביו אבל אחות אבי אבי אביו מותרת וכ"ש אחות אבי אם אביו:
יא אחות אם אמו אסורה היא לבדה וה"ה אחות אבי אמו אבל אחות אם אם אמו או אחות אבי אם אמו מותרת: יב כלת בנו אסור' ואין לה הפסק אפי' כלת בן בן בן בנו עד לעולם ומ"מ כלה בת בנו מותרת: יג. כלת בתו אסורה היא לבדה אבל כלת בת בתו או כלת בן בתו מותרת: יד בת כת בנו או אפי' בת בן בנו אין לה הפסק אפי' כת בת בת בנו או בת בן בן בן בנו בכל גוונא אסורה עד לעולם:
בת בת בתו או בת בן בתו אין לה הפסק אפי' בת בת בת בתו או בת בן בן בתו בכל גווני' אסור' עד לעולם: טז בת בת בן אשתו אין לה הפס' אפי' בת בת בת בן אשתו או בת בן בן בן אשתו אסורה עד לעולם:
יז בת בת בת אשתו אין לה הפסק אפי' בת בת בת בת אשתו או בת בן בן בת אשתו אסורה עד לעולם:
יח אם אם חמותו או אם אבי חמותו אין לה הפסק אפילו אם אם אם חמותו או אם אם אבי חמותו בכל גווני' אסורה עד לעולם:
יט אם אם חמיו או אם אבי חמיו אין לה הפסק אפי' אם אם אם חמיו או אם אבי אבי חמיו בכל גווני' אסורה עד לעולם: כ אשת חמיו אסורה לו מפני מראית העין ואפי' בדיעבד צריך לגרש:
אלו הן הכ' שניות ובפרטן כ"ד כי שניות חשבתי יותר מן הרמב"ם אף כ"ח שניו' כי הוא לא מנה אחות אבי אביו ואחות אם אמו ואשת אחי אבי אביו וחמותו כי הרמב"ם פסק להיתר ואני מניתי' לאיסור' רק ששניתי הסדר שהוא חלק בת בת בנו וכן בת בתו לד' חלקים ואני לשני' וכן גבי איסור אם חמותו הוא חלק לד' חלקים ואני לב' חלקי' עוד כת' הרי"ף כאן דינים מלוקטי' והרא"ש אחריו גם אני העתקתי המחזיר גרושתו משנשאת לאחר היא חולצת ולא מתייבמת וצרתה מתייבמת לעולם אין אדם פוסל את אשתו לאוסרה עליו אפי' בא על אחותה או על אמה או על בתה כל העריות האמור בתורה הבא עליהן שוגג או מזיד פסלה מן הכהונה ומה בין עריות לשניות עריות עבר עליהן ונשאן יוצאה בלא גט והולד ממזר שניות יוצאת בגט והולד כשר וזו וזו אין לה כתובה עריות פוטרת צרתה שניות חולצת ולא מתייבמת וצרתה מתייבמת עכ"ל:
ח
דין דלא גזרו שניות בגרים אבל ערוה גזרו בהם וקורב' רחוקה שהיה מותר בגיותן לא גזרו וביארנו דגבי גרים אחין מן האם לא יעידו לכתחילה ובדיעבד עבד עדותן עדות ומן האב אפי' לכתחילה מעידין:
במערבא בעו אי גזרו שניות בגרים או לא ומסיק השתא ומה ערוה גופא אי לאו שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בהו רבנן לאסור אפי' לכתחילה דגר כקטן שנולד דמי ואין לו אחוה שניות מיבעי' וכתבו התוס' הא דאמרינן טעמא כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה היינו ערוה מן האב שהיה נאסר בבני נח נאסר נמי השתא אבל קורב' רחוק שלא היה נאסר אף בגיותן פשיטא דשרי נמי השתא אבל קורבא מן האם כל מה שאסור בישראל אסור נמי בגרים כדי שלא אתי לאחלופי אבל גבי קורבא מן האב לא שייך טעמא דאחלופי דהכל יודעים שאין יחוס לעכו"ם דזרמת סוסים זרמת' וכן כ' הרא"ש ואאריך בזה בפ' נושאי' על האנוס' אי"ה ומסקינן אמר ר"נ גרים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא אחין מן האם לא יעידו לכתחילה ואם העידו עדותן עדות מן האב אפי' לכתחיל' דגבי אב הכל יודעין שאין להם קורבא אמימר אמר אפי' אחין מן האם נמי לכתחילה מעידין ומ"ש עדו' מערוה דאמרי' נשא אחותה מן האם יוצא ערוה לכל מסור' פי' הכל נושאי' נשים ואתי לאחלופי קבלת עדות לב"ד מסור' וב"ד מידע ידעי דגר כקטן שנולד דמי ולא אתי לאחלופי:
ט
דין שיש לו אח אפי' ממזר זוקק את אשתו ליבום חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית:
מתני' מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבום פי' שלא נפטר' מן זיק' יבו' עד שחולצת ואחיו הוא לכל דבר חוץ מי שיש לו אח מן השפחה והנכרית שהולך הולד אחריה והוא עבד ונכרי כמות' כדיליף בגמ' שפחה מדכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולא לאביהן נכרי' דכתיב כי יסיר בכך מאחרי פי' בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה פי' ר"י והוא העיקר מדקפיד קרא אהכירת בנך שלא יסיר העכו"ם החות את בנך שהוא חתנו ולא קפיד אזרע' שהוא בן בנו משמ' שבן בנו אינו בנו אלא הולך אחר הנכרי' וקרוי בנה ובקדושי' פ' האומר יליף מקרא אחרינא דלא תימא דוקא בז' אומות כתיב כי יסיר וגו' מנ"ל בשאר אומות אלא מדכתיב כי תהיינה לאיש שתי נשים וילדו לו כל היכא דקרינן כי תהיינה כלו' שיש בהן הויה ותפסי קדושין קרינן וילדו לו לאפוקי מן הנכרית דלא תפסי קדושי' בשום דוכתי לא קרינן וילדו לו וכת' התו' בפרק האומר בשם ר"ת לפי המסקנ' דילפינן דלא תפסי קידושין מכי תהיינה לאיש וגו' תו לא נוקי לא תתחתן בהם אנכרית אלא בגיור' איירי ובשבעה אומות דוקא בגיורת שייך בהו חתנות ושאר אומות שרי בגיורת רק בגיורת אסירי כולהו לר"ש דדריש טעמא דקרא אייתר כי יסיר לרבות כל האסורי' ולרבנן דלא דרשי טעמא דקרא א"כ שאר אומות אינ' אסירי עיין לקמן בפ' הערל סי' י"ח ופריך בגמרא מ"מ זוקק את אשת אחיו כו' לאתויי מאי לאתויי ממזר פשיטא אחיו הוא מ"ד לילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרי' ולא פסולי' אף הכא גבי יבום כי ישבו אחי' וגו' כשרי' ולא פסולי' ואימא ה"נ כיון דלענין יבום פוטר הממזר כדיליף טעמא לקמן מיזקק נמי זקיק ליבום כ' הרי"ף שמעת מיניה דחייבי לאוין בני יבום מדאורייתא נינהו כדק"ל בכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיי' את שניהם מוטב ואל יבא עשה וידח' ל"ת אלא מ"ט אמרו רבנן חולצי' ולא מייבמי' גזיר' ביא' ראשונה כו' והיינו טעמ' דקתני גבי פ"ד וכ"ש ואם בעלו קנו ואסור לקיימ' כלו' בביאה שנייה שהוא בלאו לא יבא פצוע דכא וגו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש ואף דשמעי' האי ממתני' דלעיל מ"מ נראה שחידש שלא תימ' חייבי לאוין שהן כבר נשוא' לאחי' לא נפטר' מן הזיק' אבל אח שהוא בלא יבא לא יזקוק ליבום ובפרט ממזר שהוא פסול לבא בקהל ישראל אפ"ה זוקק אשת אחיו ליבום.
י
דין מי שיש לו בן אפי' ממזר פוטר את אשת אביו מייבום וחייב על האב ובנו הוא ליורשו ולטמא לו ומי שזינה עם אשה בין פנויה בין א"א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו והוא מודה לה פוט' ג"כ אשת אביו מיבו' ושם ביארנו דבין בן או בת בין בת או בן הבן או בת בן הבת פוטרי' את אשת אביו ומה ומה שביארנו דחייב במכה את אביו כשהוא ממזר היינו כשעשה האב תשובה ומ"מ איסורא איכא אפילו בלא עשה תשובה ובנו שיש לו מן השפחה או מן הנכרית אינו פוטר ושם ביארנו דווקא משפחה דעלמא אבל בא על שפחתו והוליד ממנה בנו הוא בין לקולא בין לחומר' א"ל שהוא מוחזק בפריצות דאז אמרינן לשום זנות בעל:
מתניתי' מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אחיו מיבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר פי' נמי ליורשו וליטמא לו חוץ מי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית ופריך בן מ"מ לאתויי מאי לאתוי ממזר כתב המרדכי וז"ל כתב הרמב"ם בפרק ג' דהלכות יבום מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפי' הוא מודה לה אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לעניין יבום דכשם שזינתה עמו זינת' עם אחר וחולצ' ולא מתייבמ' וצ"ל דמתניתי' כגון שהיו חבושי' בבית האסורי' וכן משמע סוף פ' אלמנה לכ"ג עכ"ל ואני אומר מסוגי' דהתם משמע בהיפך וכן כתב הרשב"א בתשוב' גם הרא"ש השיג בתשובה וכתב שאם לעניין ירושה מחזיקין אותו בבנו כ"ש לענין יבום וכן נראה עיקר ושם בסי' י"ח אביאו ומסיק מ"ט פי' אמאי לא נילף אחוה אחוה מבני יעקב שאח ממזר לא יזקוק ליבום וא"כ מיפטר לא יפטר מיבו' ומשני אמר קרא בן אין לו פי' מדכתיב אין ולא כתיב אן שהוא נמי לשון לא כמו מאן יבמי מאן בלעם מדכתיב אין ביו"ד ש"מ עין עליו כלו' אם יש לו בן בעולם בין כשר בין פסול פוטר ומדפוטר זקק נמי (לא) זקוק ולא יליף אחוה אחוה מבני יעקב והא דבת פוטרת כתב בה"ג דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו ומהאי קרא דעיין עליו ילפינן נמי בן הבן או בת הבן שיפטור מיבום ועי"ל דבת ילפינן מלא ימחה שמו פרט למניח בת ששמו אינו מחוי ובן הבן או בת הבן ילפינן מנחלה דדרשי' בפ' יש נוחלין לענין נחלה דבן ובן הבן ובת הבן וכן הבת ובת הבת כי הדדי נינהו שהבת נמי קודמת לאחיה לנחלה היכא דליכא בן ילפינן נמי מדכתיב בן אין לו עיין עליו ה"ה לעניין יבום כי הדדי נינהו ופריך וחייב על מכתו כו' קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ובסנהדרין פ' הנחנקי' ילפינן מיניה לאב וה"ה להכאה ומשני כשעשה תשובה על זה שהולד ממזר כתב הרי"ף דווקא לעניין חיוב' הוא דלא מחייב באביו רשע אבל אסור להכות' ולקללו אפי' הוא רשע גמור מדאמרינן פרק הנחנקי' לכן אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו לקללו אפי' על שנעש' עביר' חוץ ממסי' ומדיח שהרי אמר' תורה לא תחמול ולא תכסה עליו אעפ"י שהמרדכי כתב שר"ת דחה ראייתו ואוקי הא דפ' הנחכקי' בעשה תשובה מ"מ נ"ל דברי הרי"ף עיקר מדל' קמשני אלא מסית משמע דשאר עבירות אין ראוי' להכות' אפי' להיות שליח ב"ד וק"ו בעבור אסור' אחרים בלא שליח ב"ד שאסור להכות' ועוד הסבר' נותנת שאם היה מותר להכות' על דברי עבירה בלא עשה תשובה כ"ש שהוא מותר להיות שליח ב"ד להביאו להירהור תשובה דהא עיקר כפרתו במה שמקבל דינו מן הב"ד וכן הסכים הרא"ש והר"ן ועוד כתב הר"ף הא דתנן ובנו לכל דבר תוך מן השפחה כו' אמרי רבוותא ה"מ שפחה דאחרי' דומיא דנכרית דלית ליה קניין בגוה אבל דידיה לא דאין אדם עושה בעילת זנות וסתמ' שיחרר' ולשם קידושין בא עליה והכי אתמר משמיה דרב נוטראי גאון על מתניתי' דפ' האומר בקדושי' הולד של נכרית ושפחה הולד כמות' ה"מ שפחה של אחרים כו' וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה בהאי מילתא ונקיטי' מתוך דבריו היכא דאית ליה איתת ומת ואין לו בן אלא האי דאוליד מן שפחה דידי' נקטי' לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולעניין ממון נקיטי' לקולא ולא ירית ליה האי בן אבל איהו גופא לא מזבני ליה יורשי' של אבוה לעבדא ואי בעי למיסב בת ישראל צריך גט שיחרור ואי קדש מקמי גט שיחרור מצרכינ' ליה גיטי ואי בעי למיסב שפח' לא שבקי' עכ"ל וגבי נחלה כ' בפ' רביעי שאינו יורש אלא אביו ת"ח ונוהג מנהג כשר ואומר עליו שהו' בנו ואמו משוחררת אבל אינו נושא בת ישרא' עד שיב' ראייה שנשתחררה אמו ואח"כ ילדה שהרי בחזקת שפחה היתה ואם הוא מן ההדיוט לא וכל זה הוא סברת הכרס שמחלק מעצמו לענין נחלה בין ת"ח לאינו ת"ח ואין לו ראיי' ויראה שכך דעתו נוטה כגאון האחרון והרמב"ם סבר שאינו פוטר ולית ליה האי סברא כלל שכתב בפ' י' מהלכ' גירושין וז"ל הוא מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכ' גט חזק' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והגדילו והוסיפו אדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה ויש מי שהורה שודאי שחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמו' עליהן שלא אמרו חכמי' חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא ובאשתו היא שחזקתו שאינו עוש' בעילת זנות עד שפירש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הו' בועל אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות עד שפי' כי הוא לשם קידושין ואין צריך לומר בשפחה או בנכרית שאינה בת קידושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת נכרי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה עכ"ל והראב"ד כ' שדברי הגאוני' קיימי' דלא שביק התיר' ואכיל איסור' אא"כ הוחזק בפריצו' ועריות וכ"ד הרא"ש אף שהסכי' לדברי הרמב"ם בענין הקדושי' שאין אומרים כה"ג אין אדם עושה בעילת זנות וכ' כדבריו בסוף הזורק מ"מ הכא הסכים לדעת רב נוטראי לא מטעמיה שאין אדם עושה בעילת זנות אלא דלא שביק התירה כו' מראייתו מהא דאמרינן בפ' השולח אר"ח א"ר עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות דאי לאו דשחררי' לא הוי שביק לי' למנסב בת חורין בעבירה א"ל ר"י וכל כך יש בידך משמי דר' ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומ' מקודשת וחכ"א אינה מקודשת וק"ל כחכמים א"ל כי אמרי אנא כשרבו השיאו לו אשה ודומ' להא דרבו הניח לו תפילין דג"כ יוצ' לחירו' ופריך מי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסור' ומ"ה מסתמא שיחררו ויוצא לחירות ואיהו גופא אמרי' דעבד איסורא וכותב לה שטר אירוסין לקדשה ולא אמרי' דסתמה שחררה מקודם וא"כ הדרן קושיא לדוכת' ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי והתקדשי בו באותו שטר אירוסין פי' היכא דאמר סתם התקדשי בו פשיטא דשחררה מעיקרא דלא עביד איסורא אבל השתא דאמר צאי בו באות' שטר משמע להדיא דלא שחררה מקודם אלא אותו שטר יהי' לך לשחרור ולאירוסין ובהאי פליגי ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור פי' בלשון הרי את מקודש' לי כלו' תהא ראוי' להתקדש בו ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שיחרור אבל היכא דלא אמר צאי אפי' לרבנן מקודשת משום דלא עביד איסורא הילכך הבא על שפחתו ודאי שחרר' מקודם דלא עביד איסורא ולא מחלקי' בין בא עליה דרך נשואין כגון התם או בין בא עליה דרך זנות כגון הכא והרמב"ם ז"ל לא נרא' לו דברי הגאוני' ואין דבריו נראים ע"כ תוכן דבריו של הרא"ש והמ"מ כ' שאין ראי' התם בשטר אירוסין איירי דמעשיו מוכיחי' שהוא רוצה אות' דרך אישות א"כ מסתמא אמרינן שיחררה אבל בבא עליה שלא לדרך אישות משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות ע"כ דבריו ואמת שסברה נכונה היא לחלק רק דלישנא דתלמוד' ל"מ דתלוי מידי בשטר אירוסין אלא עיקר תלוי בהא דלא עביד איסורא וא"כ אפי' בא עליה בזנות מ"מ היכא דשיחררה מ"מ לא הוי עבירה בפרט שפחתו שהיא אצלו ומיוחדת לו וא"כ אוקמיה נמי אחזקה דלא עביד עבירה לבעול שפחה א"ל דשחררה מקודם ואפשר דדעת הרמב"ם לטעמי' שכ' כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה משום לא תהיה קדשה א"כ אין לו חזקת כשרות לומ' דהא לא עביד איסורא הא ע"כ עבר בלאו וא"כ אין חילוק בין פנויה לשפחה וצדקו ג"כ דברי הרא"ש שהוא סבר כדעת הראב"ד שהשיג עליו בפ"ק דהלכות אישות וכ' קדשה דוקא מופקר' לכל אבל המיחדת עצמה לאיש א' היא הפילגש ומותר וכ"כ רוב הגאוני' וכן ראייתו של הרא"ש ראי' גמורה היא ובפ"ק דכתובו' כת' הרא"ש להדי' דמ"ה אין מברכין אש"ק במצותיו וציונו לקדש אשה משום דיכול לקיים פ"ו בלא קידושין כגון פילגש וכן נרא' דבריו עיקר ומ"ש המ"מ שמצא במכילת' ברייתא ברייתא מבוארת וכך נוסחה שאין האשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא לרבו' הרב שבא על השפחה והוליד ממנה בנים שהולדו' כמוה ונ"ל דלק"מ דהת' בודאי איירי שלא שחרר' אבל לעולם בסתמ' אוקמו' אחזקה דשחרר' הילכך הבא על שפחתו והוליד ממנה הו' כבנו לכל דבר בין לקולא בין לחומרא א"ל שהוא מוחזק בפריצות:
פילגש הואיל דאתא לידן אימא בהא מילת' אי שרי' בלא קידושין אי אסירי.
יא
דין במקום שנתפשט חרם רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו ק"ו שלא ישא פילגש ואף במקום שלא נתפשט חרם רגמ"ה אין להתיר ליש' פילג' ומ"מ היכא דכבר עבר ונשא אין בידינו כח להוציא' ממנו במקו' דליכא תקנות רגמ"ה ולכתחל' ראוי לגזור ולהחמיר על זה ומי שיעבר על זה אח"כ יש כח ביד ב"ד להוציאה ממנו בע"כ וליסר אותם בשוטים:
מסקינן בפרק כ"ג מאי נשים ומאי פלגשי' אמר רב נשים בכתובה וקדושין פלגשי' בלא כתיב' ולא קידושין ויש שגורס' פלגשי' בקדושי' ולא כתוב' וכן פי' רש"י בחומש בפ' חיי שרה נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה וראיית' ממעש' פלגש בגבעה שאם לא היו שם קדושי' מה היה המעשה הרע ששלח בכל שבטי ישראל ונקבצו כולם כאיש א' והמיתו אות' האנשים שעשו מעשה הרע והלא לכ"ע אין חייב אלא האחרון שהמית אותה בתשמיש והראשוני' פטורים ודומה לעשרה בני אדם שהכוהו במקלות דאמרינן בפ' הנשרפי' שאינו חייב אפי' לר' יהודא בן בתירא אלא האחרון ק"ו לרבנן דפטרי כול' ולמה בקשו מבנימן שיתנו להם כל האנשים שעשו מעשה הרע להמית אותם אפי' אם דימו להרג ג"כ בעל הפלגש ולענות אותו במשכב זכור מ"מ אין ב"ד של מעלה דן על המחשבה כעל המעשה ק"ו ב"ד של מטה אלא בודאי משום אשת איש נגעו בהם וגם כתיב ויקם אישה וילך אחריה וכתי' ויחזק בו חותנו ויאמר אבי הנערה אל חתנו ואין אשות וחותנו אלא בקדושין ועוד הקשו מהא דבבראשית רבה אמרו איש דמי' ומרמה יתעב ה' הם דואג ואחיתופל שזה היתר ג"ע וש"ד וזה התיר ג"ע בא אל פילגשי אביך ואי בלא קידושי' מאי ג"ע איכ' ועו' מצאנו בשמעוני בשמואל בא אל פלגשי אביך אחיתופל המזל הטעוהו שהי' סובר שהו' יהי' מלך והוא נותן עיניו באבשלום א"ל בא אל פלגשי אביך וכי אתה אומ' לי שאענה פלגשי אבי א"ל אחיתופל גזיר' האלהי' היא שאמר לאביך הנני מקים עליך רעה מבית' ושכב את נשיך ואחיתפל יעץ לאבשלום שיהרג אביו והוא ישב עליו בדין על שעונה נשי אביו ואני הורגו ומולך אני ולא היה יודע שהמלכות עומדת מבת בנו שנא' הלא זאת בת שבע בת אליעם בן אחיתופל וגו' עכ"ל ואי בלא קידושי' מאי מיתה שייך שם ועוד מביא ראי' מירו' בפ' אעפ"י ר"מ אומר פלגש אין לה כתובה ר"י אומ' יש לה כתובה אבל אין לה תנאי כתובה א"כ משמע דהיא בקדושי' דאי בלא קידושי' מ"ט יש לה כתובה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הכא תהא קלה להוציאה מאי איכפת לן כמו שמסיק תלמודא בריש האשה רבה גבי הלך בעלה למדינת הים וניסת כו' ומה שהקשה הרמב"ן בחומש על פי' רש"י שאמר פלגשי' בלא כתוב' הלא הכתובה מד"ס שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו' אינ' קו' כי רש"י סבר שהסוגי' כר"ג דאמ' כתיבה דאורייתא וכ"פ התו' ויתר הגאוני' א"נ מדרבנן וכמו שתי' הרמב"ם גופא שאפשר גם ב"נ כאשר ישאו להו נשים בבעילה היו נוהגים לכתוב להן מוהר ומתן ואשר כרצונ' שתהי' להם פלגש ישלח אות' כאשר ירצ' כו' ע"כ דעת רש"י והרמב"ם ומ"ה כ' הרמב"ם בספרו בפ"ק דאישות וז"ל משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנא' ולא תהי' קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשום זנות בלא קידושי' לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל ושאר גאוני' נחלקו עליהם הראב"ד השיג על הרמב"ם והרמב"ן השי' על רש"י וז"ל הראב"ד בהשגותיו אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש א' אין בה לא מלקות ולא איסו' והיא הפלגש הכתוב' בפסו' ובעלי הלשון דורשין מלה הפוכי' ומורכבת פי' שגל עומד' לפרקי' למשגל ומשמשת הבית ופעמים למשכב עכ"ל ובתשו' הרמב"ן אשר השיב להרב ר' יונה מצאתי כתו' וז"ל איש האלהים קדוש הוא רב החסיד ר' יונה ז"ל שלום ושלו' תור' יגדל לעד ויסגא לנצח הגיענו מצותיך בעניין הפלגש להודיעך בה דעתי ע"ד אמת לא כנושא ונותן לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותר היא כיון שיחדתה לעצמו שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של ר"א ב"י נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו וע"ז נא' ומלאה הארץ זימ' אבל כשנכנס' בביתו והיא מיוחד' וידוע לו בניה נקראי' על שמו ומותרת שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בגמ' הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה שנא' ועיפת פלגש כלב ילד' וגדעון שופט של ישראל שדבר בו ה' כתי' בו ופלגשו אשר בשכם ילדה לו וא"ת שהשופט הרי הוא כמלך מפני שנוהג שררה על הצבור ופלגשו ידוע נתת דבריך לשעורי' להתיר' לבעלי השם ופלגש בגבעה אילו היית' אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך אחריה ויאמר אבי הנער' לחתנו וגם הוא מתבייש בזמתו אלא שהיה הדבר מותר ונהוג בישראל והוא אמר ואוחז בפלגשי ואנתחה כי עשו זמה ונבלה בישראל מכלל שהו' לא היה עוש' לא זמה ולא נבלה שמא תאמר מן התורה היא מותרת ומדבריהם הו' דגזור וכי באיזה מקום הוזכרה גזיר' זו בתלמוד ואיזה ב"ד נמנו עליה ובאיזה זמן נשנית משנה זו ומ"ש כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אינו אלא לומר שכיון שנכנס' לחופה נתחייב לברך ואסו' ליהנות ממנה בלא ברכה ובענין הזה הי' שנויה במקומה במס' כלה וכך אמרו כל הפוחת לבתול' ממאתי' ולאלמנה מנה ה"ז בעילתו בעילת זנות וכך אמרו במקדש על תנאי ובעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והטעם לכלן מפני שהקדושין והחופה מ"ע וכל שבא לישא אשה שתהי' אסורה לכל אדם וקנויה לו וליטמא לה אמר' תורה יקדש ויכנוס לחופה ויברך ברכת חתנים בעשרה ואם הקדי' לבו' על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות ואם אחר שהכניס' בביתו הקדי' לבוא עליה בלא ברכה אסורה לו כנדה וכן כל שלא כת' לה מאתי' סבורה הי' כיון שאינו נוהג עמה עיניו נתן בגירושין הויא לה גרושת הלב הא אלו רצה שתהיה לו פלגש שלא תהא קנוייה לו ולא אסורה על אחרים ול' קדש כלל הרשות בידו וגם דברי הרמב"ם ז"ל אינם לאסור פלגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מפני שבעל קדשה לשום זנות היינו שפגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשום פלגשו דהיינו קדשה ולא אמר הר"מ ז"ל כל הבועל בלא קידושין לוקה עכ"ל. והנה לפי דבריו אין כאן מקום להשגת הראב"ד אבל לא נהיר' לי שכיון הרמב"ם לדבריו דא"כ וכי קצרה ידו מלכתוב אלא א"כ יחדה לו מותרת אלא ש"מ דבכל ענין קאמר דאסור' וכן כתב הטור אחריו דאפי' ביחדה אסורה לו ומה שכתב כל הבועל לשם זנות בלא קידושי' דה' לא קשה מידי דמ"ה כת' לשם זנות דאי דעתו שתהא מיוחד' לו לאשה ולא לזנות אעפ"י שעובר הלאו מ"מ אינה לוקה דליב' אנסיה וסבר שבהיתר עושה לכך כתב כל הבועל לשם זנות דאז לוקה בודאי אבל לעולם בכל עניין אסור בפנויה בלא קידושין ועוד נראה בעיני דאף הרמב"ם סבר כמו הראב"ד דאין מלקות אלא בקדשה היושב' באם הדרך כמו שכתב שם וכמו שמוכח להדיא בפ' ב' דהלכות נערה רק שאיסור מיה' איכ' שלא הותרה אשה לאיש אחר מ"ת אלא ע"י קידושי' וחופה כמו שכת' לשם וכן כתב הרב ר' יונה בפירושו וכאשר נפרש לקמן דאיסור' דאוריית' מיה' איכ' לדעת הרמב"ם ורבו החולקי' עליהם הראב"ד והרמב"ן ופי' הר"ר דוד קמחי בשמואל גבי הנני מקי' עלי' רעה מביתך ושכב עם נשיך לעיני השמש שכ' לשם יש לשאו' האי' גזר השם על אבשלו' שיחט' וישכב עם נשי אביו כו' וכת' בסו' דבריו כי לא היה החט' הגדול בי' שפלגשי אביו היו ומפותת אב מותרת לבן אלא לפי שפילגשי מלך היו אסורות וכ"ש לבנו כי מכוער הדבר בא על פילגשו אביו. ועתה יש להשיב לי על דברי האוסרים מה שמביאי' ראייה מה היא המעשה הרע בפלגש הגבעה מאחר שלא היו קידושין כו' נ"ל דלאו משום דיני נפשות באו עליה והא ראייה שסיפר האיש הלוי בטענות אותו דימו להרוג אף שבזה אין להם שום משפט בנפש אלא העיקר שסיפר רוב מעשיהם הרע אשר נהגו בני בנימן ביניה' מעש' אכזריו' כרוב הנבל' אשר בתחיל' לא רצו ליתן מלון ואח"כ באו עליו לאונסו במשכב זכר ואח"כ המיתה בתשמיש זה אחר זה שהוא מכוער מעשיהם יותר מסדום וכמעשה הזה בודאי לא נשמע מיום הוסדה הארץ בפרט לבני ישראל שהם בני אלקים ומזה באו לעקור השבט הכל וכל מה שהקשו מה שקרוי איש' וחתנו אין זה ראייה כי הוא אחר לשון בני אדם שהוא קרוי בעלה ואביה חמיו ומה שהקשו מב"ר מאחיתופל שהוא מגלה עריות כו' אין זה קושיא כלל כי מכוער הדבר לבנו לענות נשי אביו בפרט אלמנות של מלך וראוי להמית על זה ומזה הי' מכוין אחיתופ' להמית את אבשלום בדין כי בשלמא מה שהיה חולק על המלכות משום שאמר על רוב בני ישראל שגזירות אלקים הוא שאביו אין ראוי למלכות ממעשה שעשה בבת שבע ובבנו אין גזירת אלקים הוא לדב' עון וזימ' והעם (לא) יאמינו בזה כי הקב"ה שונא זימה הוא בפרט בדבר האסור אלמנה של מלך זולת רוב המכוער מה שהיו נשי אביו ועינה אותם ומה שהקשו מן הירושלמי דפליגי ר"מ ור' יהודא כי יש לה כתוב' אין זו סתיר' לעולם בלא קידושין מה קשה תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אינו דומה כלל להא דיבמות בהאשה רבה שנשא אותו בעבירה אבל הכא שמותרת לו ביחוד ג"כ חשו חכמים ביותר שלא יתעולל בה. כמה ימים ואח"כ יוציא' מביתו ויהיו בנות ישראל כזונות של הפקר ע"כ תקנו לר' יהוד' יש לה כתוב' ואין להוכיח כדבריהם מדאמר במסכת שבת פ"ו במה בהמה תניא ר' שמעון בן אלעזר נוצל אותו צדיק מאותו עין ולא בא מעשה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומ' ארור שוכב עם אשת אביו ליכא חטא זה לידע שישכב עם הפילגש אביו משמע דפילגש בקדושיה י"ל דפילגש דיעקב היא בקידושין וכן הסברא נותנת מאחר שכולם היו שוי' ביחוס ולא מצינו כתוב' שיחוס לבני הגבירה יותר אלא ס"ל שוין לכל מעלה ובלי ספק מאחר שראה בנבואה שמיטתו שלימה לצאת ממנו י"ב שבטים אי אפשר לומר אלא שלקח' בקידושי' ובדרך אישות ומה שקרויה פילגש היינו שהיתה מתחילה שפחה לרחל ואפשר אחר הנשואי' היתה משרתת הבית במקום גבירת' ותדע דאין פילגש אלא המיוחדת לשכיבה אבל אין אדם לוקח לפרי' ורבי' וכמו שדרשינן בב"ר גבי שרה ותתן לו את הגר שפחתה לאשה לאשה ולא לפילגשו וא"כ מה שקורא אותה אח"כ פילגש לפי מדרש רז"ל שהיא קטור' היינו כמו שפי' אעפ"י שלקח אות' בתורת אישות ופרי' ורבי' מ"מ גבי שרה גבירתה היתה משרתת הבית ושם שפחה עליה כמו שפי' החכם ר' אבר' אבן עזרא שפילגש היא השפחה ה"נ הכא גבי רחל לאה דרשינן ותתן לו לאשה ולא לפילגשו מיתורא דקרא ויש להביא ראייה מיוסף הצדיק שהראה לאביו שטר אירוסין וכתיבה בה ומתוך זה בקש יעקב אבינו רחמים שחזר' השכינה משמע לולי זה לא היו ראוי' לברכה וק"ו לזקן הזה גופ' שלא לקח השפחות להוליד שבטי ישראל א"ל באישות ואדרבא מכל מה שהביאו ראיי' יש להשיג ראייה כנגדם דמעשה פילגש בגבעה בודאי בלא קידושי' דאי בקידושין מה היה רעת האיש הלוי שהציל עצמו מעין ומסר אשתו שהי' א"א כדי להצילו ואפי' את"ל שעון משכב זכור גדול' מא"א מ"מ אסור כדאיתא מסכת תרומות והסמ"ג מביאו נשי' שאמרו להם גוים תנו אחת מכם ונטמ' אותה יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת ואם יחדו להם א' ימסרוהו ק"ו זה שלא בקשו האשה כלל ואדרבה יחדו לאות' האיש שאל יציל עצמו בנפש אחר וא"כ למה כתיב ויחזק האיש בפלגשו וא"ת שלא בדין עשה הלא סיפר טענותו לפני כל ישראל ושמעו לו לעשו' נקמה בבנימן ואם היה רשע כמותו לא היה להם להשגיח בדבריו כל עיקר ועוד האיש זקן שכשר היה ביניה' אמר בתחילת דבריו אוציא לכם בתי הבתולה ופילגשו ואל תעשה נבלה וגו' ואם היתה א"א וכי אינו נבלה ועוד מדאמ' בתי הבתול' ופילגשו משמ' שדומה כדומה הוא ועוד אי הוה לו קידושיה בה איך היתה מזנה עליו לברוח ממנו הלא אינ' פוטרת בלא גט אלא שתאמר מורדת דבעינן ומצער ליה הוית ודעתה היתה לישב צרורה עד יום מותה וקשה זה להאמין וממעשה פילגשי דוד אדרבה מוכח דשלא בקדושי' היו דאי בקידושין וכי היה אבשלום כך משוגע להיות א"א ולגלות אשת אביו וימצ' חן בעיני ההמון הלא אותו הדור לא היו רשעים שגנב לבם ואמר שהיה טוב לישראל זה יותר מדוד ודוד מחמת חטאיו אינו ראוי למלכות ויראו העם שיעשה דין באביו וישמחו בו א"כ איך יעשה הוא המעשה הרע לשכוב את נשי אביו ולגלות ערות אביו אלא בלא קידושין היה וסבר מאחר שמרוצי' העם שימרוד באביו אין זה אלא קלון אביו להבאישו כמו שאמר המקר' אביך וכו' ומה שהיו נשי המלך סבר אין בכך כלו' מאחר שבא לחלוק על מלוכה ועוד יראה מן המדרש גופ' שאמר לו אבשלום וכי אענה נשי אבי כו' והוא רצה להמיתו על שעינה נשי אביו תיפק ליה משום אשת איש שהוא נמי מיתה בידי אדם ועוד מה צריך לו להזכיר שעינה נשי אביו אפי' ברצון לא ימלט ממיתת ב"ד בשלמא אם הו' בלא קדושי' ומשום אלמנת מלך ועיקר האיסו' שהוא דבר מכוער לענות נשי אביו ומ"ה קאמר שעינה אותם וגם הוא היה לבו נוקפו בדבר המכוער שאמר לאחיתופל וכי אענה נשי אבי ומן הירושלמי דפ' אעפ"י נ"ל להיפ' דאי' בקדושי' מ"ט דר"מ דאמ' אין לה כתובה אם קדשה כדת ישראל נתחייב במוהר הבתולת ואפי' אם יתנה כנגדה הוא מתנה כנגד מה שכתוב בתורה בפרט לר' מאיר דמסקינן בתלמודא דידן דסבר כל הפוחת לבתולה ממאתי' כו' בעילתו זנות משו' דקסבר כתובה דאורייתא הוא ובזה טעה הרב הגדול ר' אלי' המזרחי שרצה להביא ראייה מן הירושלמי לפי' רש"י בחומש ומפרש שטעמ' דר"מ דאין להו כתוב' מאחר שהוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ופילגש שהיא למשכב ולא לפרי' ורבי' לא תקינו לה כתובה הלא מוכח בהדיא בפ' אעפ"י לר' מאיר דכתוב' דאורייתא הוא ולא משום תקנ' אלא בלא קידושין איירי וכדפי' לעיל טעמ' דר"י דיש לה כתוב' ועו' מצינו בסנהד' להדיא שלא כדבריהם דמסקי' בפ' הנשרפי' אל תחלל בתך להזנותה זה המוסר בתו פנוי' שלא לשם אישו' וכן פנוי' המוסרת עצמ' כו' ומסיים יכול על מעשה יחידי פי' אם ירצה אדם אחד למסור בתו לפלגש או היא עצמ' אם רצת' להיות מיוחד' לאדם א' ת"ל ומלאה הארץ זימ' ולא על מעשה יחידי ר"א ב"י אומר מתוך שהוא בא על נשי' הרבה ואינ' יוד' על איזה מהן בא וכן היא שמקבלת מאנשים ואינ' יוד' מאיזה נמצא אדם נשא לבתו ואח לאחותו ונמצ' ממלא כל העול' כולו ממזרי' שנא' ומלא' הארץ זימה זה מה הוא אבל במעשה יחידי היא שיחדה לו לשכיבה לא אלמא אעפ"י דלא קדשה שרי לכ"ע ופי' ר"א מזרחי דלא ממעט מעשה יחידי אלא מן הלאו ולא ממעט מן האיסור כלל כאשר פרשנו לעיל ויפה פי' כדי שלא להשוות הגדולים טועה ומ"מ נראה הברייתא כפשוטו הוא עיק' ומצאתי בתשו' הרא"ש והטור הביאו סי' קמ"ט שכ' בא' שקידש אשה לשם פילגש בקדושין ואפשר שהוא השיב בתשו' על דעת השואל שהלך לשיט' הרמב"ם אבל הוא גופא לא ס"ל כך כאשר אוכיח לקמן ומ"ש הטור בנו בא"ה סי' כ"ז אין האשה נחשבת כא"א אלא ע"י קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עלי' אדם בלא קדושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה ואפי' לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינ' נחשב' כאשתו אפי' אם יחדה אלא אדרבה כופין אותו להוציאה מביתו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשו' פנוי' המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתייחד עמה לא מיבעי' שבני משפחתה יכולין למחות בידו שהו' פגם להם שתהי' פלגשו אלא ב"ד כופין אותו להוציאה מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נידה עכ"ל משמע שהוא סבר שאביו הסכים לדברי הרמב"ם ולפי מ"ש לעיל מוכח להדיא שהוא לא כיון לדע' אביו הרא"ש ומעולם הוא לא הסכי' עם הרמב"ם לאסו' פנוי' שיחדה ותשו' שכ' הוא לא איירי ביחד' להדי' כי יחדה לו להדיא מאי בושה לטבול איכא ומ"ש מוציאי' ממנו לאו משום זנו' אלא משו' איסור נידה ואדרבה להדיא משמע דאי לאו איסור נידה ובני משפחתה לא היו מדקדקי' בכך היה שרי ועוד מדכ' שהוא פגם להם להיות פילגש משמע דפילגש היא בלא קידושין ועוד טעה מיני' ובי' שהו' כ' והיא זונה האמור' בתורה ולעיל כ' שאינ' זונ' אלא הנבעלת לחייבי כריתות ומיתות ב"ד אבל זנות בעלמא לא כדמוכח מדבריו להדיא ויש מישבי' אותו שכאן איירי בזונה המופקרת לכל וסבר כר"ע דאמר זונה היא מפקרת וסבר מדאמר אין הלכה כר"א דאמר הבא על הפנוי' עשאה זונה ש"מ דהלכ' להחמי' כר"ע וכמ"ש הסמ"ג מ"מ כ' נגד אביו שפס' הלכה כחכמים ויתר מחברי' עמו ויש טועין ורצו לישב מ"ש אפי' אם יחדה לא קאי אאיסור ביאה אלא שאינה נחשבת כאשתו כלומר אפי' עדי יחוד אינ' מועיל ומפרשי' בשיבוש אפי' יחדה כלומר שנתיחד עמו ואינ' רואי' מ"ש בסימני' להדי' וז"ל איסור ביאה עם הפנוי' אפי' אם יחדה לו אין לו ע"כ לסמוך עליו בשמועה זו. מ"מ הי' לבי נוקף להכרי' בענין הפלגש עד שמצאתי בתו' דפ"ק דגיטין גבי ותזנ' עליו פלגשו וז"ל וא"ת ומנ"ל דלא היו זנו' ממש ואר"ת מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפי' פילגשים לא היו דרכם להחזיר אחר זנותן כדכתיב בא אל פילגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות עכ"ל ויש לי אילן הגדול לסמוך ומילת פלגש נ"ל שהוא פלגש מלשון רז"ל שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא (עו' מצאתי בתו' ביומ' פ' שני שעירי' על הא דשאלו את ר"א פלוני מהו לעה"ב כו' ולא השיב מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ופי' התו' בשם ר"ח ששאלו על אבשלום שבא על פלגשי אביו מי ס"ל הא דאמר רב נשים בכתוב' וקידושי' ופילגשי' בלא כתובה ולא קידושי' דהכי אמרי' בסנהד' פ' כ"ג או לא עכ"ל אלמא דגרי' ר"ח כגירס' שלנו וכל דבריו דברי קבלה ומהא דמסי' בירו' פכ"ג אין נושאין אלמנותו של מלך ולא גרושתו מדכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות אין הפי' שהיו צריכי' גרושי' אלא ה"ק מדהיו צרורות כל חייה' ולמה לא נשאו לאחרים אלא ש"מ כל שנשתמש בקודש אסור להדיוט אפי' כשאינ' רוצה בשמוש אות' כלי עוד שהרי לא קרב אליהן וה"ה לגרשה דנילף מיני' דאסור) אף כאן יצאה מכלל שפחה ולכלל אשה לא באה ומ"מ נ"ל בדורו' שפשטה חרם דר"ג שלא לישא אשה על אשתו ק"ו פילגש ואשתו דלא עדיף ואף היכא דלא נתפשט חרם דר"ג אין להתיר' כלל כי בעו"ה הדו' פרוץ אם תתיר לו פלגש תמלא הארץ זימה כי אפי' הרמב"ן גופא כ' בסוף התשו' ואתה במקומ' תזהר מן הפילגש שמא יזנו ויפרצו ויבואו עליה בנידתה ומ"מ היכא דכבר עבר ונשא אין כח בידינו להוציאה ממנו במקום דליכ' תקנת ר"ג או היכא דלית ליה אשה ומ"מ לכתחילה במקום שאינ' נזהרים ליקח פלגש ראוי לגזור ולהחמי' ע"ז ומי שעבר אח"כ יש כח ביד הב"ד להוציאה ממנו בע"כ וליסרו בשוטי' עד שיניחנה:
יב
דין הבא על אחותו והיא בת אשת אביו או על אמו או ה"ה א' מכל עריות והיא א"א חייב שתים:
ת"ר הבא על אחותו והי' בת אשת אביו חיי' שתי' אחת משום אחותו וא' משום בת אשת אביו ר' יוסי בר יהודא אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד ותרוייהו ילפי מקראי והלכה כת"ק דחייב שתים וה"ה אם בא על אמו חייב שתים משו' אם ומשום אשת אב דק"ל כרבנן דר"י בפ' ד' מיתות ופי' תו' דאיירי לאחר מיתה וה"ה א' מכל עריו' עם א"א חייב שתים כדמוכח לקמן פ' ד' אחים:
יג
דין המקדש אחת משתי אחיו' ואינו יודע איזה מהן קידש כגון שעשו שתיהן שליח לקבל קידושין ואמר לשליח אחת מהן מקודשת לי נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח א' חולץ לשתיהם ואינ' מייבם היו שני אחים א' חולץ תחילה ואח"כ מייב' השני ואפכה לא קדמו האחי' וכנסו קודם שנמלכו בב"ד אין מוציאי' מידם ושם ביארנו דודאי זקוקתו אין הדין כן אלא מוציאין ממנו ואם נמלכו בב"ד ואסרו לה אפי' כנסו מוציאין מהראשון וכן אם נמלכו בב"ד ואמרו שיחלצו תחילה ואח"כ לייבם והם הפכו מוציאין מהראשון ודין שנים שקידשו שתי אחיות ואין ידוע איזה קידש זו ואיזה לזו כל א' נותן גט לשתיהם מתו ולזה אח א' ולזה אח א' כל א' חולץ לשתיהם לזה אח א' ולזה ב' זה שיש לו אח אחד חולץ לשתיהם והשני' א' חולץ וא' מיבם אבל לא לייבם תחילה ואח"כ לחלו' קדמו שנים וכנסו אין מוציאין ואפי' שניהם כהנים ולכתחילה אסור כשהם כהנים היו לזה ב' אחים ולזה ב' אחים אחיו של זה חולץ לאחת ושל זה חולץ לאחת ואח"כ בא האח השני של זה מייבם לחלוצה של זו וכן האח, של השני ואם, קדמו ב' האחים של א וחילצו לשתיהם לא ייבמו האחי' של שני קדמו השני' האחרוני' וכנסו א' שחלצו ב' הראשונים אין מוציאין מהן:
מתני' מי שקידש אח' מב' אחיות ואינ' יודע לאחר קידושין איזה מהן קידש שנתערבו אח"כ וה"ה אפי' בשעת קידושין לא ידע כגון שעשו שתיהן שלי' לקבל הקידושין ואמר לשליח א' מהן מקודשת לי אף שקידושי' שאינ' מסורים לביא' שהרי אין סיפ' לבא לידי ביאה מ"מ אנו ק"ל כאביי דאמר בפ' האיש מקדש קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח א' חולץ לשתיהן פי' אבל ליבם אחת ותצא השנייה משום אחות אשה לא דילמא ישא אחות זקוקתו שהיא אסורה מדרבנן ולחלוץ לאחת וליבם לאחת לא שמא ישא אחות חלוצתו היו לו שני אחים א' חולץ וא' מיבם ממ"נ אם היא אשת אחיו הרי זקוקתו ואם אינה אשת אחיו הרי כנכרי' לו ומשום אחות זקוק' לא נאסרה שהרי כבר חלץ אחיו לאחותו ודוקא מיחלץ חד והדר מייבומי אידך אבל איפכ' לא שמא יפגע באחות זקוקתו קדמו שני האחין וכנסו לשתיהן אין מוציאין מידם שכל א' יאמר הזקוקה נזדמנ' לי אפי' אי לא מתרמ' לי מ"מ ביבם אחי יפקע האיסור למפרע וכת' ר"י דוקא בכי ה"ג שיש נמי צד להית' שכל א' יאמר זקוק' נזדמנ' לי אבל היכא דנשא בודאי אחות זקוקתו יוציא ולא פקע איסור' במה שיבם אחות' כיון שכבר נשא' באיסו' ודבריו מוכיחי' מן הסוגיא דשמעתתא להדיא דעיקר שריות' דמתני' משו' דכל א' אומר זקיקתו נזדמנ' לי וכ"כ הרא"ש וכ' עוד ואפי' הא לא אמרו אלא דוקא שקדמו וכנסו אבל נמלכו בב"ד ואסרו להם ליבומי תרוייהו אלא לחלוץ לאחת ולייבם לשנייה והלכו שניהם ויבמו יוציאו כיון שעברו על דברי ב"ד והבי' ראי' מפירש"י שפי' אהא דקדמו וכנסו קודם שנמלכו בב"ד והיינו כדבריו ודומ' לזה כ' בתשו' והבאתי לקמן סי' כ' ומ"מ נ"ל לפ' שאם נמלכו בב"ד ואסרו ליבם תחלה אלא לחלוץ והדר ליבומי והם הפכו ויבמו תחילה מאחר שעברו על דברי ב"ד יוציא זה שיבם תחילה אבל השני שפיר מייבם לשנייה ומ"ש יוציאו לאו דוקא קאמר אלא אראשון שיבם תחלה קאמר דהשני ממ"נ שפיר קומייב' א"ל שיבמו כאחת ולא נודע איזו קדמו שנים שקדשו שתי אחיות ואינ' יודע איז' קידש לזו ואיזה קדש לזו כל א' נותן גט לשתיהן מתו ולזה אח אחד ולזה אח אחד זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן כדפי' לעיל לזה אח אחד ולזה שני אחין זה שיש לו אח אחד חולץ שתיהן והשני שהיו לו שני אחים אחד חולץ לאחת תחילה והשני מייבם לשניה ואיפכא לא כדפי' לעיל ודוקא מחליץ האח האחד לשתיהן אבל יבומי ברישא אפי' חלץ אחיו תחילה לא דשמא יפגע ביבמה לשוק קדמו השניים וכנסו אחר שחלץ היחי' לשתיהן אין מוציאין מידם ומפרשינן בגמרא דאפי' היו שניהם כהנים שכל א' אינה אלא ספק חלוצה שחליצת אחת מהן ממ"נ אינו כלום ומאחר שחלוצה מדרבנן בספק לא גזרי ופי' רש"י בגמרא בספק חלוצה לא גזרו לאפוקי מספק יראה מדבריו דלכתחילא אסורי' ליבם אפי' לאחת היכא שהם כהנים משום ספק חלוצה והמגיד משנה כתב בשם הרמב"ן שכתב עליו וז"ל וכן עיקר ואע"ג דשאר ספק של דבריהם ואפי' לכתחילה לקולא כיון דאיכא מעשה רבה שחלץ לה בב"ד אין מתירין אותה לא היא ולא צרה שלה והכי נמי מוכח בהדיא בפרק נושאי' על האנוסה דאמרינן התם כהני' חולצין ושאינם כהנים מייבמין משום ספק חלוצה אסורה להו תדע שהרי אחות חלוצ' נמי מדרבנן ותנן במתניתין שחולץ ולא מייבם מפני הוא אחו' ספק חלוצה ואחות זקוקה נמי מדרבנן דזיקה מדרבנן היא וקא אסרינן ליבומי והדר מיחלוץ משום דפגע באחות זקוקה והיינו טעמא דכיון דחלץ לאידך ניראית כיבמה ואפרסמא מילתא טוב' הלכך חיישינן שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחילה עכ"ל הרמב"ן היו לזה אח שני אחין ולזה שני אחין אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לשניה ואח"כ בא האח השני של זה מיבם לחלוצה של זה ממ"נ אם יבמתו היא שפיר קנסיב וא"ל נכרית קנסיב ואי משום אחות זקוקתו לא נאסרה שהרי אחיו חלץ לאחרת ופקע זיקה ומשום יבמה לשוק ליכא שהרי חלצה מן אחי בעלה ואם קדמו השני אחי' של אח האחד וחלצו לשתיהן לא יבמו השני אחי' האחרי' לשתיהן דאי אפשר ליבם בתחילה דשמא יפגע באחות זקוקתו אלא אחד חולץ לאחת ואחד מייבם לשניה קדמו השנים האחרוני' וכנסו אחר שחלצו שני' הראשוני' אין מוציאין:
יד
דין דמצוה בגדול ליבם וגדול גדול קודם ויור' בחלק אביו אם מת האב קודם לאחיו ושם ביארנו דאם נולד בן מיבמתו א"צ לקרוא בשם אחיו המת ודין אח שהוא בן שפח' ונסתפקו אם הורתו ולידתו בקדושה אינו זוכה בנחלת אחיו ודין מי שמת והניח ג' בנים וצוה שתהא אשתו רשאה ושלט א' בנכסיו מת א' מהם וייבום השני אשתו שהוא נוטל חלק אחיו המת כולה ובשטרות אינו נוטל חלק המת יתר על החי:
ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם פירש והכי דרשינן לקרא ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור כלומ' הבכור יהיה המייבם ולאו דווקא בכור אלא הגדול שבאחין וכל הגדול גדול קודם כמו שאפרש בעז"ה בפ' החולץ אשר תלד כלו' היבמה תהא ראויה לילד פרט לאיילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה כלומ' היבם יורש נחל' אחיו פי' ולא זו ממון של אחיו להשביח על עצמו אלא אפי' חלק ירושת אביו והיינו דקרויה ליבם בכור שדינו כבכור נוטל ב' חלקים בירושה אף המייבם נוטל ב' חלקי' בירושה ומה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף המייבם כך כתב הרשב"א א' מן האחי' שהי' בן שפח' ונסתפקו אם היתה הורתו ולידתו בקודש' אפי' יבם אשת אחיו אינו זוכה נחלת אחיו המת ועיקר דין במתני' פ' יש בכור והרי"ף הביאה בפ' יש נוחלין ונחלקו הגאונים בהאי פירושו כי לשיט' רש"י ותו' דפר' יש בכור משמע דאפי' מת אחיו קוד' שמת אביה' אפ"ה נוט' המיב' ב' חלקי' שהו' יור' חלק של אביו ואפילו מת היבם גם כן בחיי אביו וחלקו ואח"כ מת אבי' אז בני היבם נוטלים ב' חלקים מכח אביהן ואינו חשוב ראוי אלא מוחזק כמו בכור שיורש בן הבכור ב' חלקים ואפי' מת הבכור קודם שמת אביו ה"נ לגבי בני היבם אבל לפי שיט' ה"ג אינו נוטל היבם חלק אחיו שמת מירושת אביה' אלא שאם מת אביה' מקודם אבל מת אחיו קודם שמת אביה' אז אין המייבם יורש חלק אחיו כלל כי חשוב ראוי ואינו מוחזק דחשבינן ליה כאלו הוא בנו של אחיו המת ועומד במקומו לירש כחו וא"כ חשוב היבם בנכסי אביו כמו בכור בנכסי אבי אביו שאינו נוטל ב' חלקים כגון ראובן בנכסי יצחק היכא שמת יעקב קודם בניו שאינו נוטל ב' חלקים מנכסי יצחק שמת אחר יעקב בנו שחשוב ראוי ובשיט' זו עמד הרמב"ן והרמב"ם והרשב"א וראבי"ה ואף מהר"ם כתב בתשוב' לכאורה נראה כרש"י אבל ראבי"ה חולק מתוך פי' ה"ג וכן כת' הטור ובפ' יש נוחלין בעז"ה אאריך מזה. כתב הר"י בר ששת מי שמת והניח ג' בנים וצוה שתהא אשתו רשאה ושלטאה בנכסיו ומת אחד מהם ויבם השני את אשתו שהוא נוטל חלק אחיו המת לא נגרע כחו במה שכתב לאשתו שתהא רשאה ושלטאה בנכסי' ומיהו בשטרות אינו נוטל חלק המת יתר על החי משום דמלוה הוי ראוי ומסיק אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם וכפשוטו ועל בן הנול' קאי שיקו' ע"ש אחיו המת שאם שמו יוסף קורי' יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלת' מה שם האומר להלן נחלה אף שם האומר כאן נחלה לא ימחה שמו מישראל בין לסריס חמה ששמו מחוי פי' אם היה המת סריס חמה אמר פר' אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו וא"כ רבא נמי אעפ"י דיקים על שם אחיו בנחלה איירי מ"מ בפשוטו נמי נימא שאם היה שמו יוסף כו' מ"מ הכא גמיר' לן מרבותי' דהאי ג"ש איירי ואפיק קר' לגמרי מפשוטו הילכך מצוה בגדול והו' מוריש חלק אתא ואם נולד לו בן מיבמתו א"ל לקרות בשם אחיו המת: