ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
חמש עשרה נשים
דין כל העריות פוטרות הצרות וצרה צרות מיבום ומחליצה ואסורות להתיב' חוץ מנידה ושפיר חולצת בנידה ואף אם באו עליה בנידתה קנאה וכל העריות שמתו או נתגרשו כו' צרותיהן מותרות ואיילונית שלא הכיר בה אין צריכה גט היכא דאיתברר בודאי שהיא איילונית אבל אנו אין בקיאין בשירור להקל:
חמש עשרה נשים הן שאסורות ליבם. מחמת שהן עריות בכרת ומשו"ה פוטרות אף צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם כדלקמן במתני' בסי' ט' ואלו הן בתו אף שאינה בת אשתו כגון בתו מאנוסתו וכן בת בתו ובת בנו ובת אשתו אעפ"י שאינו בתו וכן בת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו וכן אם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו פי' שנשאה אחיו מאביו ונפלה לפניו ליבום אבל אחותו מאביו או אחות אביו שנשאה אחיו מאמו לא מצי למיתני דלא שייך יבום אלא גבי אחיו מן האב דכתיב כי ישבו אחים יחדיו וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם כו' ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת אחיו קודם שנולד ויבום אותה אחיו השני שהיה בעולמו ומת ונפלה לפניו וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכתבו התו' והרא"ש אחריהם אף שמנה אחות אשתו מ"מ אין ללמוד ממנה שנידה ג"כ תיאסר ליבום אם היתה נידה בשעת נפילה אף שתטהר אח"כ כמו אחות אשתו שאינה מתייבמת לעולם אפי' מת אשתו כדאיתא לקמן בפרק ד' אחין אלמא כיון דאסורה ליה שעה אחת אסורה לעולם ועוד נראה להוסיף ולחזק דברי התוס' דאיכא למימר שאינה דומה לנידה לפי שהנידה בודאי תטהר אבל מיתה מאן לימא לן שתמו' זה אינו דנידה ג"כ שמא יתקלקל וסתה שלא תוכל לטהור אפי' היה לה וסת קבוע שמא תסתור ותעקר אף שעומדת בחזקת שתטהר מ"מ אין החזקה לחוד מוציא' מידי ודאי ערוה שהרי יש כאן כבר איסור ערוה שנאסרה עליו שעה אחת ונראה דלא דמי לאחות אשתו דאסירה על היבם לחוד מ"ה חשיב לי' כערוה שנאסרה שעה אחת משום אשת אח שאין לה היתר עולמו' אבל נידה לא חשוב עליה כערוה דהא לכ"ע אסירה וא"כ אע"ג דאסירה ליה ליבם בעת נדתה מ"מ תתייב' בימי טהר' או תחלוץ אפי' בימי נדתה ולא דמי לחליצה מעובר' לקמן בפ' החולץ דפסולה משום דאינו עולה ליבום אלא ממתינן עד שתלד בן קיימין שאני התם שעומדת בחזקת' לילד דהיינו אינה ראויה ליבום והכא אדרב' עומדת בחזקת שתטהר ועוד דאפי' בימי נידת יש בה זיקת יבום כדמוכח בפסחים ס"פ אלו דברי' בעל אשתו ונמצא נידה חייב חטאת יבמתו נידה פטור ופריך מ"ש ומשני יבמתו משום דקעביד מצוה משמ' דקני לה אם בא עליה ומ"ה מקרי שפיר עולה ליבום. ולקמן מסיק דמנינא דרישא וסיפא למעוטי דרב ורב אסי דהיינו צרת סוטה וצרת איילוני' וכתבתי לקמן בסי' ו'. ונחזור למשנתינו וכל העריות כולן אם מתו בחיי הבעל או מאנו בחיי הבעל או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות להתייבם דהך ערוה אינה חשובה כאשתו אבל בחמותו ובאם חמותו אי אתה יכול לומר שמיאנו או שנמצאו איילונית שהרי כבר ילדו וא"א למאן ופירש"י אף דסתם מיאון אינה אלא ביתומה קטנה שהשיאה אחיה וא"כ גבי בתו היכי משכחת מיאון הרי יש לה אב משכחת כגון שהשיאה אביה ונתגרש' שיצא מרשותו כדמפ' בפ' ב"ש וקרי ליה יתומ' בחיי האב והא דנמצא איילונית פסק רבא לקמן דלא מבעי לא הכיר בה דהוי מקח טעות ונמצאת שלא הית' אשתו מעולם ואינה צריכה גט אלא אפי' היכר בה מתיבמת צרתה כיון דלאו בת יבום היא הוי כאלו לא נפלה בזיקה לפניו והוי צרתה כצרת ערוה שלא במקום יבום דשריא והנה הרמב"ם כתב בפ' ד' דאישות שאיילונית צריכה גט והתו' כתבו הכא ובפרק המדיר שאין צריכ' גט וראיית' דאי צריכ' גט מדרבנן לא היתה צרתה מתייבמת דהא כל היכולה למאן ולא מיאנה אמרינן במתני' לקמן שצרותיהן חולצת ולא מתייבמת אלמא אעפ"י דמדאוריית' אין כאן קידושין מ"מ מאחר שצריכה למיאון מדרבנן ולא מיאנה חולצת ה"נ מאחר דהוי צריכה גט ולא נתגרשה צרותיהן חולצת אלא ש"מ שאינה צריכה גט והא דתניא בפ' השולח המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר ומפרש התם דחיישינן לקלקולא שמא תינשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר הבעל אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ולכך תקנו שלא יכול להחזירה כדי שלא יכול לטעון אלו הייתי יודע כו' אלמא דבעי גיטא התם איירי בספק איילונית ותדע מדקתני והיו לה בנים ובודאי איילונית אין לה רפואה דבפ' החולץ לא פליגי ר"ע ור' אליעזר אלא בסרוס אם יש לו רפואה וחולץ חולצין לאשתו אבל באיילוני' לא אישתמ' בכל התלמו' דפליגי אלא בספק איילונית איירי ואין להקשות מ"ש ודאי איילונית משאר מומין היכא שכנסה סתם שצריכה גט מדרבנן שאני גבי מומין דאיכ' נמי אינשא דלא קפדי ומחיל אבל באיילוני' אין שום אדם מוחל ומאן דמחיל בטלה דעתו כו' והנה הטור הביא דעת הרמב"ם ודעת התוס' ולא הביא דעת אבא הרא"ש שכתב ממש כדברי התוס' בפרק המדיר והכא בפרקין ומ"מ לא נ"ל להקל דאין אנו בקיאין כ"כ בודאי איילונית וחיישינן לספק וכן יראה קצת מדברי הרא"ש שאחר שסיום כל דבריו כתב ודוקא היכא דאיתברר לן בודאי שהי' איילונית ע"פ הסימנים האמורים לקמן בפרק הערל להכיר בה שהיא איילונית אבל אם אינה ברורה צריכה גט ע"כ ואף שכבר כתב לעיל שספק איילונית צריכה גט אלא שבא להשמיע לנו שאין להקל בה כלל לפי שצריכ' בירור גמור לפיכך חזר וכתב זאת:
ב
דין שהעריות הוקשו כולהו להדדי ופוטרו' צרותיהן וצרות צרותיהן ועד עולם מן החליצה והיבום ואסורי' על היבם כערו' ודוק' במקום מצות יבום אבל שלא במקום יבום מותרות הצרות:
ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערות' בחייה מה ת"ל לפי שנא' יבמה יבא עליה שומע אני אפי' על אחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמ' כאן עליה וגבי יבום נאמר יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצות יבום איירי אף הכא במקום מצות יבום איירי ואמר רחמנא לא תקח אשה אל אחותה אין לי אלא היא צרתה מנין ת"ל לצרור דלא איצטריך לי' למכתב אלא ללמוד אף על הצרה אין לי אלא צרה צרת צרה מנין ת"ל לצרור ולא כתב לצור ש"מ דאף צרת צרה אסורה אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהי' ערוה וחייבת על זדונה כרת ועל שגגתו חטאת ואסור ליבם היא וצרתה עד סוף העולם אף כל שאר עריות כו' מכאן אמרו ט"ו נשי' פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העול' ולאו דבמה הצד לחוד הוא דיליף דהא איכא למיפרך מה לאחו' אשה שכן בידו לרבות האיסור על עצמו דכל היכא דלקח אשה אוסר על עצמו גם אחותה וה"ה כל אות' שתלוי' באישו' כגון אשה ובתה וכה"ג אבל אמו ואחות' שאין בידו לרבות וכל כה"ג מניין וכן פריך בפר' הבא על יבמתו אלא הכא עיקר אהיקשא דר' יונה לקמן סמיך דאמר הוקשו כל העריות להדדי מדכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ואין משיבין על ההיקש' ופריך יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו כדלקמן במתניתין כגון אמו ואשת אביו ואחותו מאביו כו' שאינ' ראויה לישא לאחיו שהן אסורו' ולא תמצא בהם יבום כלל ואם נשאת לאחרים יכול שהצרות שלהן אסורה אף שלא במקום יבום אמרת מה לאחות שהיא ערוה כו' וראוי' להנשא לא לאחיו ואסור' ליבם וצרתה אסורה אף כל שראוי' כו' לאפוקי שש עריו' שאינם ראוים להינשא לאחין צרותיהן מותרות ופי' התו' דה"ה דהוי מצי למיפרך יכול שאני מרבה לאסור הצרה שלא במקום יבום כגון הערוה נשואה לאיש אחר שצרתה תהא אסורה אלא דנקט שש עריות דפסיק' ליה שלא תמצא אותן אלא שלא במקו' יבום ולי נראה דלא מצי למפרך כפשוט' יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה דהא ילפינן מקרא דעליה דבמקום יבום איירי לאסור הצרות אלא פריך גבי שש מנלן בשלמא גבי ט"ו עריות שנוכל למצא איסור שלהן במקום יבום א"כ אתי קרא דעליה לאסור במקום יבום דוקא אבל שש עריות שלא תוכל למצוא איסור שלהם במקום יבום אלא שלא במקום א"כ נימא לאסור אף הצרות שלא במקום יבום כדי שלא לחלק בין ערוה לערוה שיהיו כל העריות אוסרות הצרות מ"ה יליף מן מה הצד למעוטי והנה תמיה לי על הרמב"ם דשבק האי ברירה ומייתי קרא אחרינא ולקחה ויבמה מי שיש לקוחין וקדושין יש בו יבומי' אבל היכא דליכא לקוחין וקדושין אין כאן יבום ומניין שפוטר' הצרות יליף מאשר לא יבנה בית אחיו בית שאתה בונה מקצת בונה אתה כולו ובית שאין אתה בונה מקצתו אין אתה בונה כולו ודרשות אלו לא מצינו בתלמוד כלל אלא מצינו בתלמוד שר' דריש דה"ל למכתב לקח וכתב ולקחה אבל אינו דורש בסוגיא שהוא דורש אלא דורש בסיגנון אחרת על הצרה וסבר של ערוה גופא אינה צריך קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת וא"כ מאחר שהוא רוצה להביא ראייה ג"כ על הערוה כפשוטו א"כ למה אינו מביא' סתמה דברייתא שהביאה הרי"ף והרא"ש ועוד צרתה צרת צרה מניין מאחר דלא דריש לצרור ואפשר שסמך על הסוגיא דלקמן דפריך לקמן אמתני' כיצד פוטרות צרותיהן כו' מה"מ אמר רב יודא דאמר קרא לצרור התורה ריבת' צרות הרבה רב אשי אומר סברה הוא צרה מ"ט אסיר' דבמקום ערוה קיימת אף צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא וא"כ מאחר דרב אשי דהוא בתראי לא יליף מלצרור כדאיתא בברייתא ויליף מסברה ש"מ דלית ליה ברייתא כל עיק' אבל לא נראה כלל דרב אשי חולק על סתם ברייתא ועל ר' יודא מאי חידוש בדבריו יותר מדברי הברייתא ועוד סתמא דתלמודא דמקש' מה"מ מאי מקשה הלא כבר אייתי בריית' בסוגיא דיליף מלצרור ועוד ה"ל לאתויי הא דרב אשי מיד אחר הברייתא ולאפלוגי עליה ולומר סברה הוא אלא בודאי הוא כדברי התו' שפירשו מה"מ לא קאי אצרת צרה דכבר יליף מלצרור אלא אמאה צרות דמתני' פריך דילמא לא שמעינן מלצרור אלא צרת צרה ותו לא ואמר רב יודא דכולהן משתמע מלצרור שהתורה ריבת' צרות הרבה ואין חילוק בין ב' למאה והכל במשמע רב אשי אמר סברה הוא כלו' לעולם מלצרור לא משתמע אלא תרי ומסברה ניליף אפילו הן מאה צרה מ"ש אסור כלו' שאוסרת כ"כ אפי' צרת' דהוי צרת צרת משום דבמקו' ערוה קיימא ה"ה צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא ואוסר עוד צרה אחרת וה"ה עד מאה ואף שאין חילוק לענין דין והוראה בין הפסוקים שהביא הרמב"ם בין דברי הברייתא דיליף מלצרור מ"מ יש כאן מקו' לטעות דהא פריך בסוגיא אליבא דר' דדריש לאסור הצרות מלקח ולקחה מ"ט לא יליף מלצרור ומשני ר' דריש לצרור לכדר' שמעון דאמר בפ' ד' אחי' שתי אחי' נשואי' שתי אחיות ומתו ונפלו לפני שלישי הרי אלו חולצו' ולא מתיבמו' דכל אחת חשובה אחות זקוקתו בחייה וזקוק' חשוב קצת כאשתו אבל לא אלים כ"כ הזיק' למהוי כאחו' אשה ממש לפטור בלא חליצה ור' שמעון יליף מלצרור דפטורות אף בלא חליצה וא"כ לפי דברי הרמב"ם דלא דרשינן מלצרור לכדרבי שמעון אתא ואנו ק"ל דלא כר' שמעון כמו שפסק הרמב"ם גופא:
ג
דין שלעשות ח' חוטין לציצי' וה' קשרים ויכרוך בתחלה ז' כריכו' ואח"כ ח' ואח"כ י"א ואח"כ י"ג וסי' ט"ל ובצאתו לדרך יזכר אותו השם על המזוזה כאשר כתב בפני' והטלית יהא הכל לבן העטר' התפירה ואף הכנפו' ובשע' ק"ש יתפוס ב' הציצי' התלוי' לפניו ביד שמאלו ויכרוך אותו מתחלת הקשר עד סוף הגדי' סביב אצבע קמיצה של יד שמאלית וכן הוא בקבלה וסודו עמוק:
מסקינן בשיטה דעליה גדילים תעשה לך ונאמר פתיל גדיל אי אפשר לעשות בלא שני חוטין וגדילין הן ארבעה ומדאמרה התורה פתיל היינו שיעש' מכל ד' חוטין גדיל א' דהוי להו ח' כשכופלן ואמרינן בגמרא פתליהו מתוכו פירש"י שלא יעשה כולו גדיל אלא שליש גדיל ושני שלישי ענף והקשו התו' לפירש"י מנלן שכופל כל א' לשנים שמא יכול לקושרם בראשו בכנף הטלית ואי הוה מפרש פתליה מתוכו כלו' שיעשה אותו פתליה וכופלין מתוכו דהיינו באמצעתו הוה שפיר ובגיליון מצאתי ושמא קים ליה לרש"י דבעינן ח' חוטין כי היכא דלהוי ציצית שהוא ת"ר וה' קשרים וח' חוטין תרי"ג מצות עכ"ל ומאחר דהגדולי' סמכו על קבלו' וראיות כאלו אכתוב ג"כ מה שמצאתי בשם ראב"ן וז"ל בעניין עשיית הציצית יש לקשור תחילה קשר של קיימ' ויכרוך ז' פעמי' ויקשור קשר ויכרוך ח' פעמים ויקשור קשר ויכרוך י"א פעמים ויקשור קשר ויכרוך י"ג פעמים ויקשור הרי יש הכריכות ז' ח' י"א י"ג בגימטרי' טל שנ' טל אורו' טליך אורות בגי' ציצית וח' חוטין וה' קשרים כלו' טל כרכים לציצית עכ"ל ובקבלה שמעתי ששם הטל הוא בגי' ה' אחד וטוב הוא לתפילת הדרך להניח האגודל בפיו על המזוזה ולומר בלחישה ובקדושה ובכיסוי פני' כשמך ט"ל אטל"ה ג' פעמים והכל בגי' ה' הוא האלהי' וממדרש זה יראה שלא לעשות הטליתו אלא משל לבן כצבע הציצית שיהיו כטל אורות לבנים וכן מצאתי בתשוב' בשם ר' ישראל מברונ' שנשאל מפרנס אחד אם יש לו לעשות טלית של משי צבע ירוק לכבוד י"ט והשיב וז"ל ונרא' שלא יעשה כן אלא כאשר נהגו קדמונינו ככל ישראל שהטלית יהא לבן ולא ראיתי ולא שמעתי לשנות המנהג ואומר אני דטעמא איכא שהרי ע"כ שני חוטין לבן בעינן וכתב רש"י בפ' במה מדליקין לרב נחמן בר יצחק דאומר אף כל לאתויי ציצית דוקא צמר ופשתים והא דכתיב הכנף מין כנף כתב רבינו שלמה ירחי לאשמעינן דמצות ציצית בשני מיני צבע שני חוטי של תכלת ושני חוטי של לבן דהיינו מין הכנף דסתמי' לבן עכ"ל ובפ"ג דהלכות ציצית כתב כהגהת מיימוני משום רש"י דאין פוטרין צמר ופשתים אלא כמין הצבע ע"ש וא"כ הא דאומר בפ' התכלת מידי צמר גרם ר"ל אליבא דרבא דדרש הכנף מין הכנף דשאר מיני' פוטרין במינם א"כ צבע מנ"ל אבל לרב נחמן דס"ל שאר מיני' פטורי' מציצית וכן אומר בפ' התכלת א"כ ע"כ קרא לצבע אתא כדפירש"י ונהי נמי שהתו' פסקי כרבא דהוא בתראי איכא מאן דפסק דפטרי אך מדרבנן חייבי וכן פי' רש"י בריש במה מדליקין א"כ מאן ליעבד נגד רש"י הואיל ונהגו כוותי' ומנהג רבותינו תורה היא אע"ג דמהר"ם כתב שם בהגהו' דרש"י לא דק מ"מ איהו גופי' לא עשה לכתחילה נגד רש"י ועוד נ"ל ראייה מסוף פרק שואל דדרשינן בכל עת יהיו בגדיך לבנים אילו ציצית אלמא דבגדי לבן בעינן וכה"ג מדרש מר' יוחנן נתעטף הקב"ה כש"צ והרא' למשה כו' עשה לפני כסדר הזה והזכירו לפני י"ג מדות ובלי ספק שלא הראה לו אלא בלבוש חיור שנא' לבושיה כתלג חיור לרמוז מדת הרחמים וכן אנו נוהגין ואין לשנות המנהג אע"ג דהמיימוני כתב בסוף הלכות ציצית דכל הצבעונים כשרים בטלית בין אדומי' בין ירוקים וכן הא"ח כתב משמו מ"מ לא נהגינן כן היכא דאפשר אפ"ג דגבי ארבעה כנפו' שהוא טלית קטן לא קפדינן ועושין בכל צבע וכן ראיתי מורי מהר"ר דוד הזקן שהיה טלית קטן שחור מ"מ בטלית בה"כ לא ראיתי אלא בגדי לבנים כדפי' ואף בטלית קטן יש מקפידין דוקא בלבנים עכ"ל ומ"ה אני נוהג בעצמי שלא לעשות שום תפירה בטלית אלא בחוטי' לבנים ואף העטרה שעושים בני אשכנזים על הטליתים למעלה למצוה אין לעשות אלא מדבר לבן משום האי טעמא וק"ו הכנפות שלעשות אותן ממין הציצית ומזה אין לעשות בטלית של צמר אלא כנפות של צמר אף שהכנפו' בטלים לגבי גוף הטלית מ"מ מאחר שהציצית תלוי' מבתיכ' וכבר נאמר הכנף מין הכנף למה נשנה ומצות העטרה אימא בה מילתא חדתא אשר קבלתי מהזקן חמי מהרי"ק שהטעם שאינו אלא לסימן לידע כל פעם מה היה זכה מן הטלית להיות על הראש ומן הצד לדרום ומן הצד השני לצפון שאם לא יסמן אז יתהפך עליון לתחתון ומעלי' בקוד' ואין מורידי' ואף אין משנין והביא ראיה מן הירושלמי דפ' הבונה על הא שהיו רושמין הקרשים לידע איזהו בן זוגו שלא יחליף אמר רבי אמי אמר קרא והקמותי את המשכן כמשפטו וכי מה משפט יש לעצים אלא אי זה קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון ואי זה קרש זכה להינתן בדרו' ינתן בדרו' כו' ולומד משם דה"ה לכל דבר חשיבו' וקדושה ואותו החכם דרש זאת בקצה ארץ ישמעאל וגלות ספרד ושמעו דברים ונאותו לעשות סי' מובהק בטלית לידע מקום המוכן על הראש שלא לשנותו וציצית הואיל דאתא לידי אימא בה מילתא קבלתי שצריך כל אדם כו' לתפוס הציצית שלפניו בידו מהתחלת קשר עד סופו ולכרוך אותו ב' ציצית התלוי' לפניו על אצבע של שמאל הקרוי קמיצה ונראה שקבלה אמיתי' וישר' היא וכן הו' בהגה' מיימוני סוף הלכות ציצית במד' שוחר טוב כל עצמותי תאמרנה ה' אמר דוד לפני הקב"ה אני משבחך בכל איברי' ומקיים בהן מצות כו' עד בחזה אני משים הציצי' כנגד הלב כל זמן שאני קורא ק"ש שנ' והיו הדברי' האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו' עד יד שמאלי' בה אני קושר תפילין יד ובה אני אוחז הציצי' בזמן ק"ש הרי שמצו' לאחוז הציצית בידו השמאלית כנגד לבו בזמן ק"ש עכ"ה וכן נמצא בתו' אלפס ומאות' מדרש ילפינן נמי מצות הסנדק וכתבתי בפ' החובל סוף סי' י"ב וכן משמע מן הא"ז שצריך דקדוק היטב איך לתפוס הציצי' בעת ק"ש שכתב בסוף לולב הגזול אהא קטן היודע להתעטף אביו לוקח לו ציצית ופי' הוא היינו שמשליך ב' כנפןת לאחוריו ושתי לפניו ואוחז בציצי' כשורה בעת ק"ש עכ"ל אבל לכרוך סביב האצב' כו' לא מצאתי בדברי המחברי' אלא שצריכין אנו לדברי קבלה אשר זכרתי שוב מצאתי בספר ישן סיוע אל הקבלה וז"ל כשתמנה תיבות פרשת ציצית דהיינו מן ויאמר ה' אל משה לאמר ותמנה באצבעך מן אגודל אז כלה תיבת אותו דהיינו מוראיתם אותו באצבע הקמיצה של יד שמאל וכן ציצית הראשון המוזכר בפרשה מגיע וכלה באצבע קמיצה של שמאל אם תתחיל למנות הכל מיד של שמאל מאגודל כדרך שאדם מכה באצבעותיו ע"כ נהגו המדקדקים לכרוך הציצית סביב קמיצה בעת הק"ש וסודו עמוק וסוד ה' ליראיו.
ד
דין שאנוסת אביו שנשאה אחיו ונפלה לפני בנה שפוטרת צרתה וצרת צרתי אבל היכא שנשא אחיו ערוה שהיא בכר' חשובה כנכרי לגביה ואינו פוטרת צרת' כלל ואם אינה ערו' עליו יכול אף לישאנה והיכא שנפלה לפניו אשה שהיא עליו באיסור אשת איש כגון שגירשו בעלה הראשון בע"מ שלא תנשא לו אף שאסורה עליו בערוה אינה פוטרת את צרתה:
תני לוי אעפ"י ששנו חכמים במשנה חמש עשרה עריו' ולא קחשיב שש עשרה עריות כגון אמו אנוסת אביו היינו משום דהאי תנא דמתניתין סבר כר' יודא דאוסר אנוסת אביו כדמוכח לקמן במתני' דשש עריות הילכך לא מצי למתני אבל אנו דק"ל כרבנן יש לנו להוסיף שש עשרה עריות כגון אמו אנוס' אביו שנשאה אחיו ואפי' לר' יודא היכ' שעבר ונשא אנוסת אביו שהיא בלאו ונפלה אח"כ לפני בנה פוטרת צרתה וצרות צרותי' ומ"מ היכא שעבר אחיו ונשא את אמו שהיא נשואת אביו שהיא עליו בכרת וה"ה לכל ט"ו עריות ונפלה לפניו אינה פוטרת צרתה אלא צרתה או חולצת או מתייבמת מאחר שלא היה לאחיו קידושין בה חשובין כנכרית לגבי' ואינה לא בת יבום וחליצ' לפטור צרתה וממילא אם היתה ערוה לבעל ולא ליבם וכגון שאחיו נשא בת עצמו או חמותו שהיא ג"כ חשובה כנכרי' לגבי יבום ואם ירצה ישיאנה ואינה פוטרת צרתה ביבום שלה אלא או חולצות או מתייבמת ובשם רמב"ם כתב לעיל היכא שהיתה ערוה על בעלה כו' כגון שעבר אחיו ונשאה שצרתה חולצת ולא מתייבת ע"כ טעות סופר הוא. ונסתפ' הא"ז בשם אבא מורו היכא שגירש א' אשתי ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תינשא לפלוני דק"ל הילכתא כרבינא דאמר בע"מ מודים רבנן לר' אליעזר דהוי גט ויקיים התנאי א"כ כה"ג בנדן היבום היכא שגירש אדם את אשתו בע"מ שלא תינש' לשמעון ולקחה ראובן אחיו ומת ונפלה לפני שמעון אי פוטרת צרתה ואין לדקדק מדלא תנא במתני' שש עשרה עריות מאי אית לך למימר מאחר דאיכא התם תנא בברייתא בפ' המגרש ואמר ר"א ורבנן לא פליגי אלא בע"מ שלא תינשא לפלוני וא"כ תנא דמתני' סבר הלכה כרבנן דאינו גט ובפלוגתא דלא ס"ל לא קמיירי זה אינו דהא מסקי' בריש המגרש דתנא דמתני' סבר בחוץ הוא דפליג אבל בע"מ מודים רבנן לר' אליעזר וחולק תנא דמתני' על תנא דברייתא א"כ מסתמא סתמ' דמתני' דהכא שסידר רבינו הקודש סברה כמתני' דהמגרש שהוא סידר הכל ולא כתנא דברייתא א"כ הוה ליה במתני' שש עשרה עריות ומ"מ נראה דלא קשה וכמו שתי' בירושלמי תמן התורה אסרתו פי' כל ט"ו עריות איסורין בא מחמת אישות ומיד כשנשאה אותו אח שמת אין לה היתר להתייבם בשום אופן כה"ג איירי מתניתין אבל הכא שהאיסור תלוי בהמגרש שהרי אפי' אחר שנשאה זה קודם שימות יכול בעל הראשון להתירה ליבם קודם שמת אחיו הילכך לא דמי להני דמתני' ומ"ה לא תני' אבל לעול' פוטרת אבל מאחר דאנו ק"ל כתנא דברייתא דדריש כל הנך ט"ו עריות מאחות' אשה שפוטרת צרתה ולא ק"ל כרבי דדריש ולקח ולקחה כדפרישי' לעיל סי' ב' א"כ היכא דהמגרש על תנאי שלא תנשאי כו' אע"ג דאסורה להתייבם ואין מצות יבום דוחה כרתו ואפילו חליצה אינה צריכה אבל מ"מ אינה פוטרת צרות דאינו דומה לאחות אשה דהתם בשעת הנפילה הוי אחות אשה אבל הכא בשעה נפילה לא הוי אשת איש עד אחר שתנשא לו ואפי' את"ל דחשבינן אפי' השתא בא"א מאחר שמטעם א"א אסורה לבעול לו מ"מ אינה דומה לאחות אשה ולשאר עריות דהתם כולהן הוי אשת אח ליבום במקו' ערוה פוטר אף הצרה שלה' אבל הכא איתבטל לו ליבם שנאסרה עליו הוי אשת איש למפרע ונמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם וא"כ איך תפטור צרתה הא לא הוי צרת' כלל ולא שייך בה יבום ולפי דעתי שאף מתייבמת צרתה וה"ה לענין קידושין היכא שקידשה חוץ מראובן אחיו וכו' שהוא דבר דלא שכיח ע"כ לא הארכתי כו':
ה
דין החולץ לאחת מן היבמי' או יבם לאחת מהן שבין הוא ובין אחיו חייבי' על החלוצה ועל צרתה של חלוצה או של יבמה בלאו שלא יבנה:
איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ר"ל אומר הוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל האחין חייבים על החלוצה כרת ועל החלוצה הוא דאינו חייב כרת אבל על הצרה שנפטרה בחליצה של זו בין הוא בין האחין חייבין עליה כרת ר' יוחנן אמר בין הוא בין האחין בין על החלוצה בין על הצרה אין חייבין כרת מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא יבנה בית אחיו וילפינן מיניה כיון שלא בנה כלו' שלא רצה לייבום אלא חלץ שוב לא יבנה איהו דקמסיק הקרא מאשת אח שהוא בכרת ואוקמיה אלאו דלא יבנה אבל האחין כדקיימי קיימי באיסור אשת אח מאחר שאין כאן מצות ייבום ודוקא על החלוצה הוא דמפרקי' קרא לאוקמי בלאו דלא יבנה אבל על הצרה כדקיימי קיימי ור' יוחנן אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי אח חליץ ואי בעי שאר אחין חולצין שהרשות ביד כולן לחלוץ וכן אי בעי חליץ להאי או חלץ לצרתה ומשום דחליץ האי אח קאי שאר אחין בכרת או הוא קאי על הצרה בכרת אלא האי אח שליחות דשאר אחין קא עביד וכן האי חלוצה שליטתה דשאר צרות קא עבדי וכולן שייך ופי' הרמב"ם שכולן אסורות מדברי סופרים הוא וקרא אסמכתא בעלמ' והשיגו הרמב"ן ומונ' אותי ללאו במנין הלאוין ולא ידעתי מה דעת הטור שכתב שהוא עובר בעשה החולץ ליבמתו וחוזר וקדשה ממ"נ אי לא דרש שוב לא יבנה אפי' עשה לא יהא עובר ואי דרש א"כ לאו גמור הוא וכן יראה להדין מן הסוגיא דלא כדברי הרמב"ם והטו"ר שאמר ר' יוחנן לר"ל בשלמא לדידי חייבי לאוין נינהו משמע דכולן בלאו דלא יבנה וכן דעת התו' ועוד אסקינן אם בא על היבמה ובא אח אחר על הצרה פליגי רב אחא ורבינא חד אמר בכרת וחד אמר בעשה מ"ד בכרת כר"ל דאמר איהו דוקא דקאי בלא יבנה אבל שאר אחין בכרת ולא אמרינן שליחות דאחין קעביד ה"נ איהו דקאי בעשה היכא דיבם אחת שלא יבם את השני' דדרשינן בית אחיו בית א' הוא בונה ואין בונה שני בתים ולאו מכלל עשה אבל שאר אחין בכרת ומאן דאמר בעשה הוא דאמר כר' יוחנן דאמר איהו שליחות דאחיו קעביד וכי היכא דהוא קאי עלה בעשה ה"ה לאחין כן גירסת רש"י וכן פי' הרמב"ן רק שהביא מקרא אחר יבמה יבא עליה ולא על צרת' ולאו הבא מכלל עשה עשה ור"ת הקשה לפירש"י מאחר דילפינן מבית אחיו שעיברב עשה שלא יבם את שתיהן מנ"ל הא דאתי קרא לנתק מכלל כרת ולאוקמי אלאו כיון שלא בנה שוב לא יבנה דלמא להכי לחוד הוא דאתי אלא גרס חד אמר בכרת וחד אמר בלאו פי' הלאו שלא יבנה כלו' כיון שלא בנה להאי אשה שוב לא יבנה ויותר התימ' על הרמב"ן שדורש מן עליה וכבר דרשו חכמים בברייתא עליה לאסור ערות וצרות במקום יבום ואף ר' דדריש ולקח ולקחה כו' מ"מ פריך תלמודא עליה למאי עביד ומשני וכו' וא"כ על מה סמוך הרמב"ן שחולק על התלמוד ודורש מדרש לעצמו כאשר ישר בעיניו דק"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל וה"נ ק"ל בכל דוכתא כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וכן כתב הרי"ף בפ' החולץ והשתא בין חלץ ליבמתו לאחת או יבם לאחת בין הוא בין האחים בין על החלוצ' בין על הצרה של חליצה בין על הצרה של היבמה שנתייבמ' לעולם אינו חייב אלא לאו דלא יבנה ולא כרת והולד כשר ולא ק"ל כשמואל דאמר לקמן בפ' חולץ הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר והיכא דקידשה הוא או אחד מן האחין בין אותה בין צרתה ומת חולצת ואינה מתייבמת:
ו
דין דבין סוטה ודאית בין צרת סוטה ודאית ובין ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת וצרת ספק סוטה או צרת סוטה דרבנן מתייבמת ואחת צרת ממאנת אחת צרת מחזיר גרושתו ואחת צרת איילונית בין הכיר בה בין לא הכיר בה מותרת להתייבם והיכא דלית להן צרות אף ממאנת ביבם אסורה לו שריא לאחי' להתייבם ואיילונית לא חולצת ולא מתייבמת אפי' הכיר בה והאידנא דאין אנו בקיאין בבירור איילונית חולצת' ומחזיר גרושתו חולצות ולא מתיימת ושם ביארנו דאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל מותרת להתייבם וכן כל שאר חייבי לאוין ועשה שאסורה לב לבעל מותרת ליבם:
פיסקא אמר רב יהודא אמר רב צרת סוטה אסורה כו'. כבר מסקינן בסוגי' דלעיל בפרקין מניינא דריש' דהיינו חמש עשרה נשים למעוטי מאי ומניינא דסיפ' למעוטי מאי למעוטי דרב דאמר צרת סוטה אסורה ולמעוטי דרב אסי דאמר צרת אילונית אסירי ורב אסי מיעוטי דמתני' למאי אתא אי רב ורב אסי פליגי אהדדי חד למעוטי דחבריה וחד מיעוטי למעוטי צרת מחזיר גרושתו אף שהגרושה אסורה ליבם היכא שהבעל עבר ולקחה מ"מ צרות מותרות ואי סבירא כהדדי חד למעוטי צרת מחזיר גרושתו וחד למעוטי צרת ממאנת ולאפוקי משמואל דאמר לקמן צרת ממאנת אסורה לו לפי שגזרינן אטו צרת הבת הממאנת ביבם שהוא אביה שאסורה לפי שנראה בתו כאלו נפלה לפניו ליבם שהרי הוצרכה למאן בו וא"כ נראת כערוה ואף צרתה אסורה ומ"מ צריכה חליצה וא"כ גזרינן כל צרת הממאנ' שבעולם אפי' אינה ערוה אטו האי שהיא ערוה אף שהוא בגזירה לגזירה ע"כ אתי מתני' למעוטי דצרות ממאנת מותרת לו ומ"מ הממאנת אסור לו ומותרת לשאר אחין כדאמ' שמואל בפ' ב"ש ומייתי ליה הכא בפירקין והשתא נפרש גופא דשמעתא אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה כעריות דכתיב בו אל תטמ' בכל אלה והא דאמר אסיר' לאו דוקא אסורה להתיבם אבל חליצה בעי אלא אפי' חליצה לא בעי כצרת ערוה ומסיק ודוקא בצרת סוטה שאסורה מדאורייתא אבל סוטה דרבנן כגון שאמרו לה מת בעלך ונישאת לאחר שתצא מזה ומזה ומ"מ אם מת בעל הראשון יכול אחיו הראשון להתיבם צרתה דהיא גופ' מדאורייתא שרי ליה לבעל דהא אנוסה היא ועל פי ב"ד התירוה להינשא רק שמדרבנן גזרו כדי שתדקדק יפה מ"ה לא גזרו על הצרה כדמוכח לקמן בריש פ' האשה שהלך דלא פליגי רבנן ור"ש אלא ביבום וחליצה של האשה גופא שנשאת באיסור אבל צרתה לכ"ע מותרת להתיבם לאחיו של הבעל הראשון וכן פי' רש"י להדיא ופריך מהא דאמרינן ריש פ' דסוטה נכנסה עמו לבית' ושהתה כדי טומאה כו' אם מת חולצת ולא מתייבמ' ואת אמרת אפי' חליצה לא בעי ומשני אנא ודאי סוט' קאמרינן שזינתה בעדים ואת אמרת ספק סוטה ופריך מ"ש סוטה ודאי דכתיב ביה טומאה ספק סןטה נמי כתיב ביה טומאה ותני' ר' יוסי בר כיפר אומר משום ר' אליעזר המחזיר גרושתו מן הנשואים אסורה מן האירוסי' מותרת שנא' אחרי אשר הוטמא' דהיינו נבעלה רבנן אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתר' אלמא דבספק סוטה נמי כתיב הוטמאה ומשני מאי נסתרה שנבעלה ולישנא מעליא נקט ופריך הא בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ומשני מ"ה כתיב אחרי אשר הוטמא' למיקם עלה בלאו פ' הלאו של מחזיר גרושתו שנא' לא יכול לשוב לקחת' קאי נמי אסוטה וכותבי' התו' ס"ס מצינו דבספק סוטה כתיב בהוא טומאה דהא דרשינן בפרק כשם ג' פעמים ונטמאה חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה והת' אספק סוטה קאי וא"ל דלעולם עיקר ונטמאה קאי על הבעילה רק דאסרינן התם מכח ספק שמא נטמאה כדאמרינן התם עשה הכתיב ספק כודאי והיינו להחמיר אבל להקל למפטר צרתה בלא חליצה לא מצינו שיעשה הכתוב ספק כודאי דאם כן קשה מאי פריך התם בריש פירקן גבי ספק סוטה וחולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי ונדחק התלמו' למצו' טעם למה אינה מתייבמ' ואמאי הא להחמי' עבדינן לה כודאי אלא נרא' הא דאמרינן טומא' כתי' בה כעריות היינו טומא' דכתיב בלשון לאו לא יכול לשוב לקחת' אחרי אשר הוטמאה דכתיב גבי עריו' לא תטמאה אבל טומא' דכתיב גבי ספק סוטה והי' נטמא' בלשון עשה לא אע"ג דאסרינן הספ' ג"כ משו' טומא' לא חשי' ספ' טומא' דיד' אפי' בספ' ערו' ואע"ג דפרי' תלמודא מ"ש ודאי דכתיב בהו טומאה ספק נמי כו' בודאי מעיקרא הוה ע"ד דמקשה דאין חילוק אלא כל היכא דכתיב טומאה הוקשה לעריות אבל האמת שהשיב דלרבנן דר' יוסי בן כיפור אתי אחרי הוטמאה לודאי סוטה למיקם עליה בלאו מהשת' איתברר לן דלא חשבינן טומאה למיעבדה כערוה אלא היכי דכתיב בלשון לאו כי היכא דלא תיקשי לן הא דפריך בסוטה ותתייבם יבומי כך תוכן דברי התו' והרא"ש והוסיף הרא"ש וז"ל וע"ת נסתלק קושית הראב"ד שהקשה על הרי"ף שפסק סוטה ודאי אפי' חליצה לא בעי והקשה מסוגיא דסוטה פ"ק דמסיק שם אע"ג דאינה מתיבמת מ"מ חליצה בעי דהא אי אית' לבעל לא בעי גיטא השתא בעי חליצה ולא עלה על דעת הראב"ד לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דהכא ופסק הלכה כסוגי' דסוט' לחומרא אבל לפי מה שחלקתי בין סוטה ודאי לסוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי עכ"ל ולי נראה כדברי הראב"ד ולא מחמת זה שפליגי אלא סתמ' דתלמודא משמע התם דבכל עניין בעי חליצה כל היכא דבעי גט מדלא מייתי הא דרב התם אמתני' ל"ש אלא ספק סוטה אבל ודאי סוטה חליצה לא בעי כדאמר רב כו' ומדלא עביד הכי ש"מ דלא ס"ל ואף מסוגיא דיבמות איכא סיוע דלית הילכתא כרב מדאמר סתמא דתלמודא מניינא דמתני' למעוטי הא דרב ואם איתא דהלכה כרב למה ליה לסתמא דתלמודא למעוטי מאחר דליכא מ"ד דפליג עליה דרב וגם יש לו דיני' אחרים למעט כגון צרת מחזיר גרושתו והא דרב אסי או צרת ממאנת אלא ש"מ דלא ס"ל כוותיה ועוד מדאמר חד למעוטי דרב וחד למעוטי דרב אסי ולא ידע הא מינייהו עדיף כמו שמסיק אי פליגי אהדדי כל חד ממעט דחבריה א"כ משמע כי היכא דאנו לא ק"ל כרב אסי ה"ה כרב נמי לא ק"ל כי היכא דלא ק"ל הילכתא כחד מכל הנך דחשי' למעוטי כגון צרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת דהא פסק רבא להדי' לקמן הלכתא צרת איילוני' מותרת והיא דווקא אסור ליבם ופטורה מן החליצה ומתני' דקתני שנמצאו איילונית לאו דווקא שנמצאו אלא אפי' היא איילונית מתחלה והכיר בה דלא הוי מקח טעות אפי' הכי אינה חשובה כערוה לפטור ולאסור הצרה ואח"כ מסיק כי אתי ר' יוחנן אמר אחת צרת ממאנת ביבם ואחת צרת איילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרת להתייבם רק היכא דליכא צרת לגבייהו חילוקי' בדינייהו וכל חד אית לה דינ' לנפשה כמו שאפרש לקמן וליכא למימר דאדרבה דהוא סייעת' דהלכה כרב מדאמר ר' יוחנן הנך תלת ולא אמר נמי אחת צרת סוטה יכולנ' לומר דפשיטא ליה וסמך אמתני' דפ"ק דסוטה דסוטה גופא חולצת ולא מתייבמת ואינה מחלק בין ספק לודאי והא דרב לא שמיע ליה ולא סבר היכא דנאמר טומאה הוי כעריו' ומ"מ לא נ"ל כ"כ ראייה ברורה לחלוק על רב ולומר דודאי סוטה כספק וצרתה תהא מותרת להתייבם אלא חולצת ולא מתייבמת וכן מצאתי בספר המרדכי וז"ל מניינ' למעוטי הא דרב אסי מספקא לן אי הלכה כרב בצרת סוטה או לא והוראה גדולה תלוי בזה כגון שנשתמדה אשתו ונשא אשה ומת בלא בני' ונפלה קמיה אחיו והוי לה צרת אשתו לרב פטור מחליצה ומותרת לשוק ולמתני' צריכה חליצה ויבו' וטוב הדבר שתחלוץ ולא תתייבם עכ"ל. ובארצות הללו אין נפקותא לעניין זו שאין אדם נושא שתי נשים מתקנ' ר"ג מ"ה ולישא אחרת אחר שנשתמרה נזהר' א"ל שגירשה ע"י שליח לקבלה שיזכה לה כמו שכתב מהרא"י בכתבי' וז"ל הבעל שיש לו אשה משומדת וירצה לישא באישטריך ובכל אגפיה נוהג' להצריכה לגרשה כשירצה לישא ומזכה לה גט ע"י אחר דזכות הוא לה דבודאי מזנה היא בין הגוים ומוטב תזנה פנויה ולא א"א ואיש אחר נעשה לה לה שליח לקבלה אבל בריינוס לא קפדי ונושאי' אשה אחרת בלי גרושי' דס"ל דאהכי לא תיקן הגאון ר"ג מ"ה ובתשובה אחרת כתב שהמנהג ההוא על פי' א"ז ולפי אותי המנהג אינה צריכ' גט אחר אם חזרה לדת יהודי עכ"ל ובכל ארצינו נוהגי' לגרשה מקוד' ויפה המנהג באי' תכלי' (וקבלתי שאם בא אבי המשומדת או שאר קרובי' ובקש ממנו שיתן גט לבתו אולי תחזור לדת ולא תאבד לבאר שחת שכופין אותו ויתן אפי' לא ביקש לישא אשה רק הוצאו' הגט על אביה וזכורני בימי חורפי עיבד' כדין ולא אדע אם ברצון טוב היה או בכפייה ולפי דעתי שכופין על זו כעל מידת סדום).
ומ"מ באותו ארצות שאינו נוהגים לגרש אינה פוטר' צרתה אלא חולצת וכך כתב מהררא"י בתשובה סי' ר"ט כה"ג וכתב עוד שהר"ס החמיר להצריך צרת סוטה דאורייתא חליצה כדברי הראב"ד וה"ה לסוטה גופא ומ"ה איכא נפקות' אף בארצינו לענין משומדת שלא נשא אחרת ומת והיא חזרה לדת שצריכה חליצה מן היב' ואינו פוטרת כשאר חייבי לאוין אלא חולצת הילכך בין סוטה ודאי בין צרת סוטה ודאי בין ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת וצרת ספק סוטה או צרת סוטה דרבנן מתיבמת ואחת צרת ממאנת ואחת צרת של מחזיר גרושתו ואחת צרת איילונית בין הכיר בין לא הכיר בה מותר' להתייבם והיכא דלית צר' לגבייהו יש לכל אחת דין לעצמה ממאנ' ביבם אע"ג דלגבי יבם שמיאנה בו לאו בת חליצה ויבום היא ואסורה לו אפ"ה שרינו לאחיה להתייבם ואם גדלה ולא מיאנה ולא נתייבמה משאר אחי' צריכה חליצה ואם מיאנה בכל האחין מותר' לזר בלא חליצה כמו שאפרש בפ' ב"ש סי' נ' בעז"ה ואיילנית לא חולצת ולא מתייבמת אפי' הכיר בה דאמר קרא אשר תלד פרט לאיילונית והאידנא דאין אנו בקיאין בבירור איילונית חולצת ומחזיר גרושתו משנשאת בעבירה חולצת ולא מתייבמת והא דאינה מתיבמ' משום דילפינן בק"ו אם נאסר' לבעל שהיה מותר לה מתחיל' ק"ו ליבם שהי' אסור לה מתחילה קודם נפילה מחמת אשת אח ק"ו דלא תישתרי ליה מחמת אחיו אבל לא אלים ק"ו למדחי צרתה מיבום ומ"מ מסקינן בסוטה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל מותרת להתייבם ולא ילפינן ק"ו במותר לה נאסרת ק"ו באסור לה כדמפרש התם טעמא דליכא לגבי שום איסור דאנוס' שריא לישראל וה"ה כל שאר חייבי לאוין ועשה שאסור' על הבעל מותרת ליבם כדמוכח בריש פ' יש מותרות לאפוקי מחזיר גרושתו או זינתה שייך האי איסור נמי לגביה:
ז
דין דאסור להחזיר גרושתו בין משנשאת לאחר בין שנתארס' לאחר ואפי' מאירוסין לאירוסין ואם החזיר הולד כשר וכהן שהחזי' גרושתו הולד חלל אפי' לא נתארס' לאחר ושם ביארנו דמי שיצא עליה קול שלא בב"ד שנתקדש והכריחוה קרוביה לגרש ונשאת לאחר וגרשה אסורה לראשון אע"פ שלא היו גירושין ראשונים אלא לרווחה ודין דאם זינתה משגירשה מותרת לבעל:
אמר רב יודא אמ' רב כו' ולר"י בן כיפר דמוקמי אחרי אשר הוטמאה לנישואי' ולא מוקמי ליה לסוטה ללאו כדאוקמא רבנן משום דלית ליה לאו בסוטה ואפי' זנאי מ"ט הוי' ואישות כתוב בה פרש"י אפי' זנאי דהיינו סוטה ודאי משום דבקרא דלא ישוב לקחת להיות לו לאשה כתוב בה איסור הוי' ואישו' וגבי סוטה שזינת' לא שייך הוי' ואישו' דהא עדיין לא יוצאה ממנו כך דעת רש"י והתו' לפרש אפי' זנאי וקשה לי מאי אפי' זנאי דקאמר הא רבנן גופא לא מוקמי ללאו אלא גבי סוטה ודאי ועוד מאי צ"ל לישנ' דזכאי ה"ל סוט' ודאי כמו שמסי' לעי' בסוגי' וראיתי באלפסי שכת' אחר סיי' הבריית' דר"י ב"כ ורבנן וז"ל וק"ל כרבנן דאמרי בין מן הנשואין ובין מן האירוסין אסור ואם החזיר הולד כשר אפי' לכהונ' דדרשינן היא תועב' ואין בניה תועבה וה"מ ישראל אבל כהן שהחזיר גרושתו הולד חלל אפי' לא נתארס' לאחר וגרושה שזינת' ואחר כך הסוגיא ור' יוסי לית ליה לאו בסוטה שנטמאה גבה בעלה או אפי' זנאי כלו' אחר שנתגרש לא קרי בה אחרי אשר הוטמאה אלא הוטמאה כבעילה ע"י אישות כגון שנשאת לאחר שנתגרשה וכן נראה עיקר ומ"מ אף התו' ורש"י מודי' לזה שזינ' אחר גרושיה מותרת כדמוכח במשנה היה ר"מ אומר שמשביעין אותה אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא עוד והכל שוין ואפי' ר"מ שסבר משביעין על העתיד מ"מ מודה שלא משביעי' אותה לא על הקוד' שתתארס ולא על שתתגרש והיינו טעמא אם זינתה קודם ארוסי' או אחר הגירושי' לית בהן קפידה לבעל ואי אסור להחזירה אחר שתזנה שפיר יכול לגלגל עליה דהא אית ליה נפקותא ביה וכן פי' שם רש"י וכן הביא הסמ"ג וכתב עוד שאסור להחזי' גרושתו אפי' מאירוסין לארוסי' כדמוכח בסוף גיטין יצאה ליה קול שנתקדשה לראשון ובא אחר וקדשה קדושי' גמורי' מגרש ראשון ונושא שני אבל לא איפכא שלא יאמר מחזיר גרושתו מן האירוסין:
ח
דין שכל נשים מותרים לשמש במוך ובנים הרי הן כס כסימנים אפי' תוך הזמן של קשנות ואפילו משעת עיבור ואף אם מיאנה ולא ידעינן שהיתה מעוברת וילדה אח"כ בטל המיאון למפרע:
פיסקא ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנ' בו תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך פי' רש"י שמותרין ליתן מוך באותו מקום שלא תתעבר קטנה שמא תתעבר, ושמא תמות ומעוברת שמא תתעבר עוד פעם אחרת ועובר השני ידחוק את העובר הראשון ויפחות צורתו ויעשנה סנדל ומניקה שמא תתעבר ותגמול את בנה וימות ואיזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום א' פחות מכאן אינה מתעברה יתר על כן אינה מתה וכתב התו' על פי' רש"י דלפירושו משמע שאר נשים אסורות משום השחתת זרע הא נשי' לא מפקיד' אפריה ורביה והא דאמרינן בפרק כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוי מרגישה אסורה יש לפרש לאו בנו' הרגשה באיסור נינהו כלו' אפי' מרגישין לית בהן עבירה ועוד תדע דהא מותר לשמש עם קטנה ואיילונית ואע"ג דלאו בני בנים ניכהו אלא צריכה לשמש במוך קאמר משום הסכנה וחכ"א אינה צריכה ולעולם אף בשאר נשים שרי ועוד פירשו דוקא משמשת במוך אחר תשמיש קאמר לנקות הזרע אבל לשום המוך באותו מקו' אסור לשמש עמה משום השחתת זרע כאלו מטיל על עצים ואבנים ואין דרך תשמישו בכך והנראה בעיני אף שהמרדכי פי' בשם ריב"ן כדעת ר"ת וכן כתב הר"ן מ"מ נראה פי' רש"י עיקר המשמשים במוך לפני תשמיש קאמר ואין זה כמטיל על העצים דס"ס דרך תשמיש בכך וגוף נהנה מן הגוף ודמי למשמש הקטנה וכן פי' ר"י באלו נערות לקיים פי' רש"י וראייה מריש נידה דקאמר משמשות במוך מאי איכא למימר דמשמע להדיא דאיירי במוך שמונח באותו מקום כל שעה ולא שמקנחת בו להפליט הזרע ותמה אני על ר"ת איך עלה על דעתו לפרש בע"א מהא דנידה אבל מ"מ נראה דג"כ דעת ר"ת עיקר דאף שאר נשים מותרות דאין איסור בנשים מאחר שאינה מצו' על פרי' ורביה וג' נשים דהכא צריכי קאמ' וכן פי' הרא"ש בנדרים פ' אין בין המדיר דצריכות לשמש קאמ' וממילא שאר נשים מותרות וכן משמע מלשון הרא"ש שלפני תשמיש קאמר שכתב צריכ' לשום מוך באותו מקום כדי שתקלוט הזרע משמע שכבר מונח לשם וקולט הזרע ומהא דריש נידה נמי משמע דאף שאר נשים שרי מדקאמר התם סתם משמשות במוך מאי איכא למימר ולא אמר הני ג' נשים כו' מאי איכא למימר משמע כל אשה מותרת וכן עיקר וא"כ הלכה כחכמים שאינה צריכה לשמש אבל מותרים ומסיק תלמודא מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיתעברה ואינה מתה א"כ מציצו שפיר חמותו ממאנת כגון שקדש בתו שנולד לה בעודה קטנה ובעלה הראשון קבל הקידושין של בתו אפי' היא בת יום אחד ואח"כ נשאת לאחיו בעודה קטנה וממאנת בו ובמתני' תנן אי אתה יכול לומר בחמותו שממאנת ומשני רב ספרא בני' הרי הן כסימני' כמו נערה שהביא' שתי שערות שאינה יכולה למאן ה"נ קטנה שילדה לא תוכל למאן כן פי' הרי"ף להדיא וכן מוכח להדיא בסוגיא שבנים הרי הן כסימנים אפי' אתוך הזמן של קטנות קאי ומסיק א"ד אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה אפי' לר' יהודא דאמר מסכת נידה פ' בא סימן שיכולה למאן אחר ב' שערות עד שירבה השחור פי' שיהיו שתי שערות ארוכו' שוכבת מ"מ בנים עדיפא ואינה יכולה למאן אחר הלידה ומ"מ אין הלכה כר' יהודא לענין מיאון כמו שכתבו התו' והרא"ש רב זביד אמר אין בנים בלא סימני' פי' מאחר שילדה בן קיימ' אוקמינא אחזקה שהביאה סימני' אף שיש נשים שיולדו' של קיימ' ולא מיית סי' מ"מ לא שכיחא מ"ה אוקמינ' אחזקה לחומרא ואינה ממאנת ופריך ונבדוק ונחזי דלית לה סימני' ותשתרי למאן ומשני דחיישינן שמא נשרו מחמת צער לידה אפי' מאן דלא חייש לחומרא בפ' יוצא דופן הכא חייש ולא דווקא משום צער לידה דא"כ נבדוק משעת עיבור וניחזי דלית לה סי' אלא אף מחמת צער עיבור דחיישינן שמא נשרו והנה דעת הרמב"ם שתמצא שפיר בת לממאנת בפ' י"ט דאישות והיינו דס"ל דלא אמרינן בנים הרי הן כסי' אלא משעת לידה אבל לא משעת עיבור למפרע וא"כ תוכל שפיר למאן בקטנות' אף שהיא מעוברת אבל התו' פי' דבנים הרי הן כסי' משעת עיבור קאמ' ודבריה' ישרין וכן מוכח מתוך הסוגי' ומ"ה מעוברת לא תוכל למאן ואף אם מיאנה ולא ידעינן שהיתה מעוברת וילדה אח"כ בטל המיאון למפרע ועיין בסוף נושאין על האנוסה ופי' רש"י דרב זביד ס"ל תוך זמן כלאחר זמן דאי ס"ל כלפני זמן מאי מועיל שהביא' סי' בקטנות' הלא הם נחשבים כשומ' בתוך זמן קודם י"ב שנה ויום אחד והתו' מפרשי' דרב זביד ככ"ע אתא דהכי גבי לידה סימני השערו' עדיפא משערות בלא ליד' שצריכה להיות דוקא אחר הזמן וא"כ לרב זביד לידה לא הוי כגדולה ממש אלא לחומרא ופליג ארב ספרא שחשיב לידה בפני עצמה בקטנות' כגדולה ורב זביד משוי לה בספק כגדולה לענין קידושין ושאר עונשים וכן שיטת הרא"ש ולפי דעתי שכן כוונת הרי"ף שמביא הא דרב ספרא ורב זביד ולא פסק כחד מנהון משמע דאזלינן בתר רב זביד דבתראה הוא ולחומרא אבל לא להקל להשות כגדולה ונמצ' שאם קבלה קידושין אחר לידה קודם שערות והלכה וקבלה קידושי' מאחר כשהביא' שערות או אחר זמן שראוי' להבאות שערות חוששין לשניהם דדילמא קטנה היתה בקידושי הראשון ולא הביאה ב' שערות וא"כ קידושי הב' דאורייתא שהרי הביא' ב' שערות ואפי' לא הביאה אלא קדשה אחר י"ב שנה ויום אחד דחיישינן שמא הביא' סימני' ונשרו דהלכה כמ"ד חוששין לחומרא בפ' יוצא וצריכה גט משניהם ומה שכתב הטור סתמ' ילדה הרי היא כגדולה היינו לחומרא לעניין מיאן אבל לא להקל והרמב"ם כתב בהלכות אישות בפ' ב' הבת שילדה אחר י"ב ויום אחד אף שלא הביאה שערות הרי זו גדולה דבנים הרי הן כסימני' ותמה עליו המגיד משנה שהוא נגד סוגי' דשמעת' דילן דעלה קאי רב ספרא בני' הן כסימני' שקטנה קאיירי קודם י"ב שנה ויום א' כדפי' ונ"ל שאין עליו עולה שהוא פסק כרב זביד דפליג על רב ספרא ואמר דלא חשיבה אלא כספק גדולה ולא בודאי וסבר הרמב"ם דרב זביד לא פליג אלא אתוך זמן דאיירי ביה רב ספרא וכל הסוגי' אבל אחר הזמן אף הוא מודה שהלידה חשובה כגדולה ממש בין לקולא בין לחומרא ומ"ה כתב דין זה גבי אישות כלו' דחשיבה כגדולה ממש לענין אישות אבל גבי מיאון לא כתב זאת משום דס"ל כל היכא דילדה חשבינן כגדולה לחומרא וסמך אשמעת' דידן וכן לפסק הלכה דלידה אחר י"ב שנה ויום אחד הרי היא כגדולה ממש בין להקל בין להחמיר וקודם הזמן לחומרא חשבינן לגדולה שאינה ממאנת וגם אינה חולצת וה"ה לעניין קידושי' כדפי' דין דכל העריות אם מתו או נתנרשו בחיי הבעל צרותיהן מותר' ואפי' כנס הצרה ואח"כ גירש הערוה וה"ה, אם מיאנה בחיי הבעל ושם ביארנו דכל הראויה למאן אפילו לא מיאנה בבעל צרותיהן חולצת ולא מתייבמת וביבם אינו יכולה למאן לענין שיהא צרות מותרות ושם ביארנו דאם מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו ודין דאפי' נמצאת איילונית אחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות:
ט
מתני' כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו או הערו' פטור' בלא יבום וחליצה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני בתורת יבום שלא נאסרה עליו ולו אשה אחרת ומת ונפלה כשם שצרת בתו אסורה כיון שנאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה נאסרה עליו כערוה ממש כך צרת צרת' פטורה אפי' עד מאה כיצד אם מתו הן צרותיהן מותר' היתה בתו או אחת מכל העריות נשואו' לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת אחיו צרת' מותרת ואפי' כנס הצרה ואח"כ גירש הערוה וה"ה מיאנה או איילונית רק דלא אשכח בחמותו כדפי' לעיל וכל היכא שתוכל הערוה למאן כגון שהיא קטנה אף אם לא מיאנה צרת' חולצת ולא מתייבמת הואיל וקדושיה מדרבנן ואין כאן זיקה דאורייתא למפטר צרות ומ"מ אינה מתייבמת דהא הוי זיקה מדרבנן ודינה כספק ערוה שצרתה נמי חולצת ולא מתייבמת כדאיתא בפ' ד' אחין ופריך בגמר' תמאן השתא הערוה פי' ותעקר לנשואי' הראשונים ומשני תני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאבי הבעל ולא נרא' ככלתו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא משום דבשע' נפילה נראית ככלתו ה"נ צרתה בשע' נפילה נראית כצר' ערוה ואסור' להתייבם אלא חולצת ואיתא בתו' והרי"ף והרא"ש הביא' אימתי אמרו אם מתו או נתגרשו צרו' מותר' דוק' בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל צרותיה' אסורות מיאנו בחיי הבעל צרותיהן מותר' לאחר מיתת הבעל צרותי' אסורות להתייבם אלא חולצת ואם נמצאו איילונית בין בחיי בין לאחר מיתת הבעל צרותי' מותרת ופירשו התו' דהך תוספ' לא בא להשמיע לנו דאפי' נמצאת איילונית בחיי הבעל דנוכל לומ' שמא קיבל ולא קפיד אפ"ה אינה חשובה כאשתו הא אמרינן לעיל אפי' הכיר בה וכנסה מ"מ צרתה מותרת אלא בא להשמיענו דאפי' נמצאו איילונית אחר מיתת הבעל אע"ג דבשעת נפילה נראית כצרת ערוה וה"א לאסור כמו מיאנה אחר מיתת הבעל קמ"ל דלא דמי למיאון משום דגבי מיאון כל זמן שלא מיאנה חשובה כאלו לא מיאנה דהא מחוסרת מיאון אבל הכא דלא מחסר מידי רק שנמצא איילונית למפרע א"נ ממאנת אין לה קול ובשעת מיאון נראית כצרת בתו אבל איילונית יש לו קול וידוע שלא הייתה צרת בתו, ועיקר דין מיאנה ביבם אסור' לאביו תמצ' בפ' ב"ש סי' ד':
דין דאסור לעשות אגודות בעיר אחת דהיינו בשהחצי מורי' כאחר וחצי השני מורי' כאחר אבל שתי בתי דיני' בעיר אחת יכולי' לעשות כל אחד כשמעתי' ואפי' בחד בי' דינ' היכא דלא מוכח דפליגי שהרואה אינו מרגיש שרי ואין כאן אגודות:
מתניתין שש עריות שחמורו' מאלו ט"ו הראשונים ומהו חומר שלהן הכא כרת והתם כרת הכא ממזר והתם ממזר אלא זהו חומר שלהן שלא תמצא אותו שנפלו לפניו ביבו' דאינה יכולה להנשא לאחיו אלא לאחרים כגון אמו אנוסת אביו ואשת אביו אפי' אינה אמו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אחיו מאביו שיש לה בנים צרותיהן מותרות והאי מתני' דקחשי' אמו סבר כר"י דאוסר באנוס' אביו אבל אני ק"ל כרבנן דשרו באנוסת אביו כדפי' לעיל סי' ה' א"כ לא תמצא אלא חמש עריות וכבר פי' סי' ב' מ"ט דצרותיהן מותרות מאחר שאינ' במקום יבו' וב"ש פליג על רישא דפירקין ואמרו שכל צרו' הערוה מותרת להתייבם וב"ה אוסרי' ואם חלצו הצרות לב"ש פסול' מן הכהונ' דחליצות' חליצ' ולב"ה מותר' שחליצ' אינה חליצ' ואם נתייבמה לב"ש כשרו' לב"ה פסול' לכהונ' מאחר שנבעלו באיסו' כרת חשובה כזונה ואע"פ שאילו אוסרין ואלו מתירי' אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו אלו מלישא נשים של אלו אפי' מן הסת' לפי שהיו מודיעי' אלו לאלו אשה זו צרת ערוה ולפי דברי' אסורה להתייבם וכן אשה זאת פסולה לדבריכ' וכן לענין טומאה אם אלו מחמירין ואלו מקילי' מ"מ לא נמנעו ולהשאיל כליהן אלו לאלו לפי שהיו מודיעי' מכאן פסק במרדכי והא"ז מי שנזהר בדבר אחד ובא למקום שאינ' נזהרים יכול לאכול עמו שבודאי זה יודיע לו כי מחויב להודיע לו ולא יוכל האדם לומר מה מזיק אם יאכל עמי הלא אני יודע בבירור שהדין עמי כי לא עדיף מבית שמאי והלל שהיו מודיעים ודורש קרא בבריית' לקיים האמת והשלום אהבו ומקשי ר"ל לר' יוחנן אהא דתנן מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשה אגודות אגודות דנראה כמו שנוהגי' ב' תורות וא"ל ר' יוחנן למה לא הקשיתו אמתני' דהכא ב"ש מתירי' הצרות וב"ה אוסרי' וא"ל אנא סברי דב"ש לא עשו כדבריהם והיינו דקתני לא נמנעו ב"ש מלישא נשים של בית הילל וב"ה מבית שמאי ואין הטעם משום דמודיעי' להו ר' יוחנן אמר עשו ב"ש כדבריהם ולקמן בסוף הסוגיא אתותב ר"ל וסיעתו שסוברים לא עשו ופריך מאן דאמר עשו אקרי כאן לא תתגודדו ומשני רבא כי אקרי לא תתגודדו היינו פלג' דבי דינא מורי' כב"ש ופלג' כב"ה וה"ה לכל הפלוגתא אבל שתי בתי דיני' בעיר אחת דהיינו שני ישיבות וכ"ש ב' מקומות לית לן בה וב"ש וב"ה נמי שתי בתי דינין הוו והקשו התו' ס"ס מגילה קשה דהא קורין בני העיר בי"ד ולבני הכפרים היו מקדימי' באותו העיר ליום הכניסה ואומר הרב ר' חיים כהן דבני הכפרים היו קורין בעיר' כדמוכח בירושלמי שאמר בן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחוייב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתו אלמא דבני הכפרים היו בקיאין לקרות א"כ ודאי היו קורין בעירן וא"כ הוי כשתי בתי דינין בשתי עירות דשרו לכ"ע והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעיר היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני וחמישי כדי לקרות התירה בצבור אבל המגילה היו קורין באותו יום הכניסה בעיר' והרא"ש תירץ כלשון אחר וז"ל יש לומר דמגילה היו כשתי בתי דיני' בעיר אחת שבני הכרכים לא היו קורין לבני הכפרים בני הכפרים היו קורין בעצמ' כמו בני הכרכים כדמוכח בירושלמי שהיו בקיאים לקרו' בעצמן אבל היו קורין בעיירות ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא היו מתקבצים יחד אלא בעיירות ודבריו נראה עיקר כדמשמע סוגיא דמגילה שהיו קורין בעיירו' ועוד תירץ הרא"ש וז"ל גבי מגילה לא קרינן לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה קורא כמותם מ"ה לא מחזי כשתי תורות אע"פ שהקשה ר"ל לר' יוחנן במגילה ר' יוחנן לא חש להשיב על דבריו משום דלא חשיב ליה כב' תורות רק שאמר לו היה לך להקשות ממקום אחר כגון ממתניתי' דהכא ב"ש מתירי' הצרות או ממתני' דמקום שנהגו כו' כדאיתא בסוגיא ובאותו שקילתא וטרי' דתלמודא מסיק היכא דלא מינכר פלוגתא שהרואה לא מרגיש דמשום פלוגתא הוא עושה כגון מקום שנהגו עושי מלאכה בע"פ ואם פלג' עושי' ופלגי לא עושי' לא נראה כשתי תורות שהרואה אומר אלו שלא עושי היינו דלית להו מלאכה לעשות וכן עירוב מקוואו' שהלכ' כב"ה שדי כשפופרת הנוד שהיא שיעור ב' אצבעות החוזרת ומתהפכו' בחלל פי הנוד ומאן דמחמיר להרחי' עד רובה לא עביד כשתי תור' שהרואה אומר לאפושי מים הוא דעבד וכן המחמי' בענינו להרחי' משך הסוכה כה"ג לא מחזי כשתי תורו' שהרואה אומר לאפושי אויר קעביד ונראה היכא שפלגי פוסלי' לכהונה ופלגי מתירים לא מחזי כשתי תורות שהרואה אומר מה שאלו לא מנשאים לכהונה דילמא הנשים לא מצאו חן בעיני הכהן או להיפך א"ד הנשים לא רצו להנשא לכהונה דאיכא בו חומרא דאסורה בשבוי' ובאנוס' ובהחזר' גרושה בשלמא גבי מתני' דב"ש מתירים הצרות כו' לא שייך לומר דמייבם היבם בעל כרח' וגם מצוה ליבם ועוד רואה שאלו חולצי' ומייבי' ואילו פוטרין בלא חליצה מ"ה מחזי כשתי תורות והוי אסור אי לאו דב' בתי דינים הוי וכן יראה מסוגיא דבגמרא דפריך לקמן מברייתא דר' שמעון אומר נמנעו זו מזו כו' בשלמא למ"ד עשו מ"ה נמנעין אלא למ"ד לא עשו אמאי נמנעו ותסברא נהי נמי דעשו אמאי נמנעו בשלמא ב"ה מב"ש חייבי כריתות נינהו לב"ה ובניהם ממזרים אלא ב"ש אמאי נמנעו שהיו מתירין הצרות לשוק בלא חליצה אינה אלא חייבי לאוין וכשרים ננהו ומשני כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרה גופא והני פי' שב"ה נמנעו מב"ש היינו מבני הצרות דהוו ממזרים אליבי' רב"ש נמנעו מב"ה לא בבנים איירי אלא שנמנעו לישא הצרות של ב"ה שמתירין לשוק בלא חליצה וקשה לי ס"ס הקושי' למאן דאמר לא עשו אינה מיושב כלל אמאי נמנעו אפי' את"ל דקאי נמי אצרות ס"ס ב"ה אמאי נמנעו מב"ש ועוד אפי' נמנעו דב"ש קשה דהא מ"ד לא עשו ב"ש כדבריה' והלכו אחר ב"ה הלכו בין לקולא בין לחומרא כדמוכח בסוגיא להדיא וכן התו' א"כ אמאי נמנעו ב"ש מצרות של ב"ה ובני הישיבה פירשו שאמת הקושי' ובמקומה עומדת דמשמעו' מיניה שעשו ב"ש כדברי' ומה שלא נאמר ש"מ עשו ש"מ משו' דנטר תלמודא עד סוף הסוגיא שמביא ברייתא אחר' ג"כ תיובת' מינייהו למאן דאמר לא עשו והתם חותם התלמוד ואומר ש"מ עשו ש"מ והראיה בסוף הסוגיא מביא ג"כ ברייתא דמוכח מיניה להדי' עשו ולא אמר ש"מ אלא פריך עוד מבריית' אחרת ועליה אמר בסיום ש"מ וקאי על כל הסוגיא ואני אומר בשלמא אם היה מביא אחר ברייתא זאת של ר' שמעון דאמר נמנעו עוד ברייתא דמוכח מיני' שעשו ונטר עד ברייתא השלישי ולבסוף אמר ש"מ הוי שפיר אבל השתא אי אית' שמהאי ברייתא דר' שמעון דאמר נמנעו כו' איכא ראייה דעשו ואח"כ מביא עוד ברייתא לפשוט מיניה דעשו וכולן נדחו עד לבסוף משתי בריית' כמו שכתבתי ודייק מיניה עשו א"כ למה סדרו רבינא ורב אשי אותו הברייתא שנדח' בין הברייתא שלא נדחו ושפיר שמעינן מיניה עשו וה"ל לסדורי האי ר"ש אברייתא דר' שמעון נמנעו כו' דשמעי' רב מיניה עשו אחר אותו ברייתא שנדחו וא"כ יהיו ג' ברייתו' דש"מ עשו יחד בסדר אחד ועליה בסוף קאי שפיר ש"מ עשו ש"מ אלא ודאי מהאי ברייתא דר' שמעון לא נפשוט מיני' עשו וה"ק תלמודא ותסברא נהי דעשו ס"ס ב"ש אמאי נמנעו מב"ה אלא אצרות גופא קאי ה"נ נוכל לפרש לעולם לא עשו והא דקאמר נמנעו קאי אצרות גופא ולענין פסול כהונ' וה"פ ב"ש נמנעו מלהשיא אותו צרות שחלצו בדיעבד דאליבא ב"ה כשירה דחליצה שלא לצורך הוי ולב"ש פסולי' דלצורך הוי וב"ה נמנעו מלהשיא נשים לכהונ' מאותן צרות שנתייבמו דיעבד דאליבא ב"ה זונה הוי ולב"ש לא הוי ביאת זנות אף שב"ש לא עשו כדבריה' בין לקולא בין לחומרא היינו היכא דאיכא לא תתגודדו כגון גבי יבום וחליצה כדפי' וכן כל כה"ג אבל הכא אין שייך אגודו' שהרואה שאלו נמנעו כו' אינה תולה הדבר במחלוקו' אלא אמר הא שלא נשאו משום דלא מצאו חן כדפי' לעיל וקרוב מאד לדברי מצאתי ביאור בגיליון של תו' הילכך אזהרה מן התורה שלא יעשו אגודות בעיר אחד דהיינו החציה מורים כאחד והחצי' מורי' כשני אבל פלגא ופלגא וה"ה חלק מן הקהילה אם יש להם ישיבה וב"ד בפני עצמו עושי' כדרב' ואינו חוששין ואפי' בחד בית דין נמי היכ' דלא מוכח דפליגי ויש כאן הרואה שלא ירגיש שרי ואין כאן אגודות:
יא
דין בני עיר אחת נוהגין איסור בדבר א' ובעיר אחרת נוהגין היתר אם באים בני העיר אוסרים לעיר המתירים צריכים המתירים להודיע להם שנוהגין היתר ואח"כ יכול האוסר לסמוך עליהם וכן בכל כה"ג:
מסקינן במס' שבת פ' כירה ומייתי לה הכא ר' אבהו כי איקלע לאתרי' דריב"ל הוי מטלטל שרגא פי' נר שכבה וכי איקלע לאתריה דר' יוחנן לא הו' מטלטל שרגא וכ' המרדכי בהאי פירקן ש"מ בני מגינצא שנוהגים איסור בשיפולי ריאה ואוסרי' מחוב' לקרקע בב' י"ט של גליות עד ערב מוצאי י"ט בכדי שיעשו וגם אוסרי' ריחא מילתא ובגרמישא מתירין אלו דברים וכשבאים בני מגינצא לגרמישא צריכ' להודיע להם ואז כשמודיעי' להם אם דעתם נוטה להתיר אחריהם מותר לנהוג כמות' אע"פ שאסו' במקומו כדאמר בפ' כירה כי איקלע ר' אבהו כו' ופריך תלמודא הכא ור' אבהו היכא עביד הכא הכי ומשני ר"א כריב"ל ס"ל ומשום כבודו של ר' יוחנן היה נזהר ופריך והאיכ' עבדא ומשני דמודיע לעבדו דס"ל כריב"ל נראה שהוא מבין הפשט והאיכא עבדא של ר' אבהו שלקח עמו ממקום שנוהגים איסו' דהיינו אתרי' דר' יוחנן וכשבא למקום אחר טלטל יראה עבדו ויתמה בדבר שהרי אסור באתריה ומשני שהודיע טעם הדבר לעבדו למה טלטל דס"ל הלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן כדאיתא בסדר תנאים ואמוראי' וכן הביאו התו' בפ' ג"ה וא"כ כשהודיע הטע' לעבדו אז לא יתמה העבד וידע דשרי וכן נמצא במקצת מרדכי להדיא וז"ל ומודיע לשמעיה כדי שלא יתמה ומדברי רש"י לא משמע הכי שפי' והאיכא עבדא פי' עבדו של ר' אבהו דלא מסיק אדעתיה ויטלטל אף באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ליה לר' אבהו דמטלטל בעלמא ולפי זה משני שהיה מודיע לו שלא יטלטל באתריה דר' יוחנן משום כבודו ולפי זה אין ראייה כלל וגם תוכן הדין לא אדע איך מודיעי' להם אם מודיעי' להם בני גרמישא טעם לדבר איך שהוא לאיסור שלא כדין אפי' במקומו יכול אחד לחזור ולנהוג היתר לעצמו וכן יכול החכם להתיר בפניהם כמו שמוכח בירושלמי וכן כותבין התו' והרא"ש בפרק מקום שנהגו ואם אינם מסבירים להם טעות שמוכח אלא אומרים להטעימם וסברתם ואלו שכנגדם ג"כ יודעים וחולקי' עליהם ואין כאן הכרע שמוכח אם צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם בפרט מאחר שהוא מנהג שנתפשט מגדולי הוראה מה שחלקו בו גאוני עולם ואינו מנהג גרו' של מדיניי' כדמוכח בפרק מקום שנהגו הילכך אין תולה מידי במה שמודיע לו סברתו וטעמו ואפי' נראה לו קצת סברת המתיר א"ל בראייה שמוכח ואז יכול לחזור ולנהוג היתר אפי' במקומו ומ"מ יפה כתב שצריכי' המתירי' להודיע להאוסרי' ולא יאמרו כלם מאחר שאנו יודעים האמת שהוא מותר מה לנו לחומרת אלא צריך להודיע אל האוסר ומ"ה יכול שפיר האוסר לסמוך עליו שלא יאכיל אותו מין האסור לו וכן מצאתי במרדכי ארוך ז"ל אדם שאוסר עצמו בדבר המותר לאחרים ואחרים יודעים שמחמיר על עצמו אע"פ שידע שהוא מותר אלא שהדיר עצמו פשיטא לי שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכילוהו כמו נזיר שאוכל בבית ישראל ולא חיישינן שמ' שם יין במאכל דלא עבר אלאו דלפני עור לא תתן מכשול וכן ישראל בבית כהן אלא זה ספק לי ראובן שפי' ממאכל לפי שנראה לו שאסור לאוכלו ושמעון נוהג בו היתר ונר' לו שראובן טועה בדבר וגם ראובן אם היה סבר שמותר היה אוכל מיהו יש לחוש לראובן שמא יאכילנו שמעון דתנן בפרק עד כמה החשוד על הדבר לא דנו לא מעידו או דילמא לא ספי אינש לחבריה מידי דלא כשיר' לי' ויש לדקד' מהאי דאיפליגי רב ושמואל דרב אמ' לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ואסיקנא דעשו ומודעי להו ופי' רש"י ומ"ה לא נמנעו אלא שיכול לסמוך עליו ולא חש דילמא ספו ליה עכ"ל אז"ק:
יב
דין דצרת הבת מותר אפי' לכהן ודין דהאידנא מקבלי' גרי' מן הכל ודין עכו"ם שקידש ישראל אין חוששין לקדושי' אפילו בדוכתי דקביעי:
מסקינן חגי הנביא אמר ג' דברים צרת הבת מותרת אפי' לכהן כלו' שאינו צריכה חליצה ועמון ומואב אעפ"י שמעשר נוהג בהן מדרבנן מ"מ איסור שביעי' לא היה נוהג בהן אפי' בזמן הבית כדי שיסמכו עליה' העניים שבאי' שאין להם מה לאכול בשביעי' לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכין שם ונוטלין לקט שכחה ופאה וגם מעשר עני ועוד היו שוכרי' עצמן העניים למלאכה לחרוש ולזרוע ולקצו' ומקבלים גרים מן הקרדוים ומן התרמודי' פי' רש"י ולא אמרינן ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהם עכו"ם ואין להקשות א"כ ש"מ שחגי הנביא סב' עכו"ם ועבד על הבא על בת ישראל הולד ממזר דאי הולד כשר מה צריך להעיד שמקבלים ועוד מחלק בסוגיא דוקא מן קרדוים מקבלי' אבל לא מן קרתוי' שבחזקת פסולי הם לכן נראה לפרש דסבר שפיר הולד כשר והוא כישראל משומד וכדי שלא ניחוש שמא עירבו ולא נזהרו ובעל אחר זה אחותו או אשת אחיו כדרך העכו"ם שאינ' נזהרי' מ"ה העיד על הקרדוים ותרמודי' שאינ' מחזקת אלו ובענין זו פי' רש"י לקמן אבל האידנא מקבלי גרים מן הכל וכל הפירש מרוב קפריש ואין קביעו' לשום אומה כי נתבלבל הכל כמו שפסק הרמב"ם ושאר מחברים ומסקינן לקמן אמר רב אסי עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת שבטי' הוא פי' שמא עכו"ם באו על בנות ישראל כו' כדפי' וא"כ הולד ממזר וחוששין לקדושי' ומוקי בגמרא באתר' דקביעי עשרת שבטים ולא ק"ל כהאי פיסקא דהאידנא אין קבוע כדפירש' ותימא על האגודה שהביא זאת לפסק הלכה והלכה מרווחת בישראל דלא חיישינן לשום קידושי עכו"ם גם הסוגיא בגמרא פליג עליה ולרווחא דמילתא אכתו' מה שמצאתי במרדכי בשם ר"ח ז"ל וז"ל אמר רב אסי עכו"ם שקידש כן פסק ר"ח דלא ק"ל כהאי פיסקא ואפי' בדוכתא דקביעי אבל משומד שקידש פי' קידושין דאורייתא כדתני' סוף פר' החולץ טבל ועל' הוי כישראל לכל דבריו למאי הילכתא דאי הדר ביה וקידש אשה ישראלית משומד הוי מקודשת אז"ק:
יג
דין שכל העריות שנפלו לפני היבם ואשת סריס חמה או אנדרוגינוס ואשת אח מן האם ואשת גר או עבד משוחרר או שהיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת וכן שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אבל חייבי' משום אשת אח החרשית והשוטי' מתייבמת ולא חולצת איסורי קידושי או מי שקידש אחת משת' אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש או שנתערב ולדה בולד כלתה או שלא שהתה אחר מיתת בעלה ג' חדשים חולצת ולא מתייבמת וכן פצוע דכא או כרות שפכה או סריס אדם או זקן אפי' אינו זקן מופלג וכל אלו אם בעלו קנו אבל אסור להם לקיימן אלא מוציאם בגט עקרה וזקנה ביותר ושאר כל הנשים או חולצ' או מתייבמת:
תניא בתוספתא והרי"ף והרא"ש הביאו יש חולצ' או מתייבמ' ויש חולצ' ולא מתייבמ' ויש מתייבמ' ולא חולצת ויש לא חולצת ולא מתייבמ' כל עריות לא חולצת ולא מתייבמת לא היא ולא צרת' מוסיף עלייהו אשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס ואשת האח מן האם ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית שלא חולצת ולא מתייבמת ועיקר דינים אילו בפ' הערל החרשית והשוטה מתייבמת ולא חולצת ועיק' מקומו בפ' חרש ואיסורי מצוה שהן השנייות מדרבנן ואיסורי קדושה שהן חייבי לאוין חולצת ולא מתייבמות ומקומו בפ' שני עקרה וזקנה ושאר כל הנשי' אלו חולצ' או או מתייבמ' ונראה בעיני מדכ' סתמ' זקנה משמע זקנה שבודאי אינה מתעברת אפי' הכי יכול' להתייבם כמו שמפ' הרמב"ם שהיה להן שעת הכושר ואעפ"י דמסקינן לקמן שהזקן אינה מיבם אלא חולץ שאני התם שתשש כחו וכשל גופו ביותר כמו שפי' הרמב"ם וא"כ אינה ראוי לביאה משא"כ באשה שהיא קרקע עולם ונחזור לתוס' שני אחין תאומים והיית' הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצת ולא מתייבמת אבל חייבים משו' אשת אח ועיקר מקומו בפ' נושאין על האנוס' החרש והשוטה מייבמי' ולא חולצי' בפ' חרש הספיקות כגון שקידש אחת משתי אחיות ואינה יודע איזה מהן קידש כדלקמן בפ' ב' או שנתער' ולדה בולד כלתה או שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים משום הבחנ' בפ' נושאין על האנוסה חולצי' ולא מייבמי' פ"ד וכ"ש וסריס אדם והזקן חולצין ולא מייבמין ואם בעלו בדיעבד קנו אבל אסור לקיימ' שנא' לא יבא פצוע דכא וגו' אלא מוציאי' בגט ושאר כל אדם או חולץ או מייבם ומקומו מו בפרק הערל: