אור ברסלב
ים של שלמה על יבמות פרק שני › יו

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק שני · יו

טו

מתני' הנטען על א"א והוציא זה מתחת ידו אעפ"י שכנס אותה הנחשד אח"כ יוציא אמר רב ובעדים פי' הא דאמרינן במתני' יוציא דווקא שהוציאה בעלה ע"י עידי טומאה שראוה שזינתה עם זה הנטען וכנסה זה הנטען מוציאין אות' מידו ואותבינ' ליה מבריית' דתני' בד"א באם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן בעלה הראשון אבל יש לה בנים לא תצא דאם תצא א"כ מחזיקי' ליה לקלא ועבדינן להו ממזרים ואם באו עדי' טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא אלמא מפקינן בנטען בלא עדים כשאין לה בני' ומשני דמשום הכי קאמר רב דמתני' דווקא בעדים איירי אבל בלא עדים לא יוציא משום דמוקי נמי למתני' ביש לה בנים לפי שגרס במשנה והוציאוה ולא והוציאה משמע שב"ד הוציאוה מידו וב"ד אין מוציאין בקול אלא בעדי' להכי דייק נמי לאוקמי מתניתי' ביש לה בנים וא"ת האי ברייתא דקתני באין לה בנים שמוציאין אפי' בלא עדי טומאה רבי הוא דתניא רוכל יוצא מן הבית ואשתו חוגרת בסינר פי' מיד אחר שיצא הרוכל מן החדר של אשתו ראה הבעל שהיא חוגרת הסינר כעין מכנסיים העשוים לנשי' לצניעות וא"כ מראה העניין כאלו התיר' אותו לתשמיש וכן כשהרוכל יוצא ומצא הבעל רוק למעלה בכילה שעל מטתו ומי זרק הרוק למעלה כי אם השוכב על פניו ומראה כאלו זינתה עם הרוכל ושמשה עמו וכן אם מצא אחר שיצא הרוכל מקום המנעלי' הפוכי' פי' דמצא רשימתן ניכר בעפר שתחת המטה והן הפוכים שהפך פיהם העליון של מנעלים למטה על הארץ כדי שלא יכירן הרואה בכולן אמר ר' הואיל ומכוער הדבר תצא ופי' רש"י תצא מן הבעל ורבנן פליג עליה ולא אסרי בכיעור אלא בעדי' והיינו מתני' וכדמוקי רב ובעדים ומסיק הלכתא כותיה דרבי הלכתא כותיה דרב שדוקא בעדי' מוציאין אפי' באין לה בנים בקלא דפסיק כגון שיצא קול אחר לומר שקר הוא קול הראשון והלכת' כוותיה דרבי שאפי' בקול מוציאין בקלא דלא פסיק וקשה לר"ת על פירש רש"י שפי' לעיל תצא מן הבעל הלא אמרינן במסכת סוטה שאין האשה נאסרת לבעלה אלא ע"י קינוי וסתיר' לחו' אבל ע"י סתירה לחו' אפי' נסתר' בעדי' שרי' וא"כ איך פסק כר' בקל' דלא פסי' לאוסר' על בעל' בלא קינוי ועוד לגבי בעל הוי קלא דבתר נישואין ובפ' האשה רב' מסקינן דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומסתמא רוק למעלה בכילה וכן כולם לא עדיף מקלא דלא פסיק מדאמר הלכה כר' בקלא דלא פסיק משמע דרבי אפי' בקלא דפסיק סבר לאיסור' ועניין לו זה אלא ש"מ דאפי' קול בעלמא בין לא פסיק בין פסיק ס"ל לתלמודא דעדיף כמו רוק וא"כ אמאי חיישינן בתר נישואין לכן מפרש ר"ת תצא מן הרוכל פי' אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל הואיל ומכוע' הדבר תצא דלדידיה הוי קלא דקמי נשואי' ולקלא דקמי נשואין חיישינן אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדי' וכן מוכח סתמא דתלמודא דקאמר כל הוציאוה בב"ד ובב"ד בעדים הוא אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מהבעל אלא בעדים ומנטען מפקינן בקול כשאין בני' מן הראשון וכי קאמר ואיבעי' אימא נמי מתניתי' רבי היא לא שביק לה להך סברא דמעיקרא דלא מפקינין מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתני' דמפקא מנטען בקול ר' היא ורב סבירא ליה כמתני' דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפי מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן משמע לקמן דקא' ורבה בר רב נחמן הוציאה קתני במתני' כלו' מעצמה הוציאה הבעל כיון דליכא עדים אפ"ה קתני שאם כנס הנטען יוציא אלמא לא מפקינן מבעל בקלא אלא מנטען וכן פר"ח וכן בעל הלכו' דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים אבל בשאלתו' דרב אחאי בפרש' פנחס פי' אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מרוכל דתניא רוכל יוצא וכו' ור"ת חזר לפרש אח"כ כפי' השאילתו' והא דקאמר רב ובעדים היינו בעידי כיעור וכל הסוגיא דקאמר וב"ד בעדים הוא דמפקינן או היכא דמדכיר עדים היינו עדים שראו דבר מכוער והביא ראייה מדמסקינן בסוגיא אי דאיכא עדים כי אפסקי' לקלא מאי הוי ואי בדאיכא עדי טומאה שזינתה ממש לא הוי קרי ליה קלא ופי' דפלוגתא דר' ורבנן ברוכל היינו בדבר מכוער בלא עדי' אלא בקול וכך פי' אליבייהו מהר"ם מרטנבורג דלא קשה לפי השאילתות מידי מה שהקשינ' בתחילה הלא אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתיר' כו' הלא אמרינן בפ"ק דכתובו' בשמעת' דפתח פתוח מצאתי ולטעמך קינוי וסתירה אין עדי' לא אלא ה"ק אין האשה נאסרה לבעלה בעד א' אלא בשני עדי' וקינוי וסתירה אפי' בעד א' ופתח פתוח כשני עדים דמי ע"כ ה"נ נאמר הכא אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמי דכיון שראו רוכל יוצא וחוגרת בסינר וכן כולן מוכח' מילת' דיש כאן טומאה ומה שהקשינן בתחילה דאמרינן לקמן דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים בדבר שראו הכיעור רגלים לדבר כאלו ראו שנבעלה ואסרינן על בעלה והביא ראיה לדבריו מדאמר רב בפרק בתרא דקידושין אין אוסרין על היחוד משמע הא על עדי דבר מכוער עם היחוד אסרינן וא"ל דה"ה בעדים מכוער לא אסרינן והא דקאמר יחוד משום רבות' דרישא דקאמר אבל מלקי' על היחוד אבל לא אוסרי' על היחוד. דא"כ הוי ליה למימר אבל לא אוסרי' ומדקאמר אבל לא אוסרי' על היחוד משמע דוקא הוא כדפי' והכי פריך לרב מהא דתני' בד"א כשאין לה בנים כו' דע"כ מיירי באין כאן עידי כיעור דאי יש כאן עדים כיעור אפי' יש לה כמה בנים תצא כמו בעדי טומאה כדפרישית והא דקתני סיפא ואם באו עידי טומאה היינו אפילו לא ראוה שנבעלה וראו דבר מכוער עידי טומאה קרי ליה והא דקאמר א"א מתניתא רבי היא ה"ק הך מתניתי' דאסורה בלא עדים שראו דבר מכוער רבי היא דאוסר אפי' בלא עדי' אלא הבעל ראה לחוד רוכל יוצא והיא בסינר תצא ואסורה לקיימה ואיירי הך ברייתא בדאיכא קול ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן בהכי לא מבעל ולא מבועל ומסיק הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלו' הא דקאמר רב שצריך עדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקי' היינו בקלא דפסיק ולא כר' שאוסר אפי' בקלא דפסיק והלכתא כוותיה דר' בקלא דלא פסיק שהקול הול' חזק ומתגבר אף סגי בראיית הבעל לחוד ולא כרב שסבר לעולם צריך עידי כיעור ואל תתמה הא דקאמר רב ובעדים סתם ומפרשינן להו בעידי כיעור ולא בעידי טומאה וסתם עדים עדי טומאה משמע ואי רב בעידי כיעור איירי ה"ל לפרושי י"ל דרב קאי אמתניתין דקתני הנטען על אשת איש ונטען משמע לעד בעלמ' ולא עידי טומא' ממש כך ישב מהר"ם ונראה לדבריו הא דקאמר בקלא דלא פסיק דסגי בראיית הבעל לחוד אין הפי' שהקול יוצא ע"י שראה הבעל דבר מכוער או קלא דלא פסיק שיצא הקול ע"י עדים שראו דבר המכוער כמו שפי' הטור א"כ קלא מאי מהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול אלא נ"ל קול הוא לעד בעלמא שמרנני' אחריהם על זה הנחשד שזינת' עמו זולת אותו דבר מכוער שראו העדים או הבעל וכן יראה להדיא מן הרמב"ם פ"ב דהלכות סוטה כפירושו ומ"מ היכא שיש עדים בדבר כיעור אז סגי אפי' בלא קול כלשון השאילתו' והא דקאמר הא בקלא דפסיק שצריך קלא גבי עדי כיעור אין הפי' שצריך לקלא אלא הא דקאמר רב שצריך עדי' לכיעור אבל בלא עדי' אפי' ראיית הבעל וג"כ יש קול אינה נאסרת היינו בקלא דפסיק ומ"ה צריך עידי' אבל ה"ה בלא שום קול מהני גם כתב הטור לדעת ר"ת ר"ל כמו שחזר בסוף ופי' כדברי השאילת' אם יש לה בני' לא תצא אלא בעדי טומאה ולא דק בדבריו כי אליבא דר"ת כמו שפי' מהר"ם לעיל אף בעידי כיעור אפי' יש לה בנים תצא דהוי כמו פתח פתוח כו' וכן כתב הרא"ש גופא אליבא דר"ת ועוד כתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל ואחרי שדברי השאילתו' מיושרים מי יחלוק עליה' להקל ועוד שדבריהם דברי קבלה וכדי לסמוך עליהם כמו על התלמוד ואף רבינו תם חזר בו שוב והיה חושש להחמיר כדבריהם ואף המיימוני פרק עשרים וארבע דאישות כתב כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעש' דבר מכוער ביותר שהדברים ניכרים שהייתה שם עבירה ואע"פ שאין עדות ברורה בזנות כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ומיד נכנס בשעת יציאתו ומצאה אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת מכנסים או שהיא חוגרת אזור או שמצאו רוק למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאין ממקום א' או שראו מנשקין זהאת זה או מגפפי' זה את זה או שנכנסו זו אחר זו והגיפו הדלת וכיוצא בדבריהם הללו אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה עובר על דת יהודית או שעשת' דבר מכוער פי' בלא ראיי' עדי' אלא ע"פ הבעל אין כופין הבעל להוציא' אלא אם רצה יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתיבה והכתובה תקנת חכמים הוא שלא תהא קלה קלה בעיניו להוציא' ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצו' אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציא' וע"כ צריך לפרש שהיא אינ' מכחישתו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנו' ובכתובו' שלא תהא קלה בעיניו להוציא' הלא יכול לומר ראיתי דבר מכוער ממנה וגם הרמב"ם פסק פ' כ"ד דאישות שאפי' אם ראה הבעל שזנתה אינו נאמן להפסיד' כתובה כ"כ מהר"ם גופא בתשו' שאין הבעל נאמן והוא בהגהו' דקדושין וזו אינה צריכה פנים דפשיטא דאינו נאמן אם שאינו מכחישתו האמת שהו' הרי כדברי השאילתו' עכ"ל ושרי ליה מריה כי אגב חורפ' לא עיין בדברי הרמב"ם כלל כי אדרבה לשם משמע להפך שהרי כתב אפי' היכ' שראו העדים הכיעור מ"מ אם רצה יוציא משמע שאינ' מחויב להוציא והיינו כדברי ה"ג ור"ת ורי"ף גם מה שכתב אח"כ או עשתה דבר מכוער פי' בלא ראיית עדים שהוא מפרש כך מדעתו אבל אינו כן אלא הכל בעדים רק שהרמב"ם חזר ומפו' הא דלעיל הא דקאמ' רצה הבעל מוציא כו' ואף שיש קצת לדחוק ולישב דברי מהר"ם איך השוה דברי הרמב"ם לדברי השאילתות בשינויי דחיקי אבל אין לנו להוציא דברי הרמב"ם ופשוטו וכ"פ המ"מ להדיא שדעת הרמב"ם כה"ג ור"ח שאין מוציאין בעידי כיעור מבעלה אלא מרוכל וכ' הרא"ש ול"נ שהשאילתו' לא כוונו לדברי ר"ת שפירש דלרב מפקינן בעידי כיעור מבעל דא"כ מאי קאמר אי איכא דבר מכוער בב' עדים וקלא דלא פסיק מפקינן הלא בעידי כיעור לחוד סגי וא"ל דאו או קתני כלומ' בעידי כיעור או בראיית הבעל בקלא דלא פסיק א"כ ה"ל לפרושי קלא דלא פסי' ודבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא ה"ל לאתויי בריית' דרוכל יוצא דמדבר בדבר מכוער בראיית הבעל אדבר מכוער בשני עדים לכן נראה שהשאילתו' מפרשי דברי רב בעידי טומאה וברייתא דרבי ברוכל בעידי כיעור ר' סבר דבעידי כיעו' מפקינן מבעל ורב סבר דבעידי כיעו' לא מפקינן מבעל כו' אלא בעידי טומאה ופסיק תלמודא הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסי' כלומ' אדעידי כיעור לא מהני אלא צריך עידי טומאה וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק דמהני עידי כיעור עם הקול שיצא בעיר אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן מבעל אפי' בקלא דלא פסוק ועידי כיעור עם קלא דלא פסיק חשוב דוקא כפתח פתוח או עד א' קינוי וסתירה ומה שהיה קשה לר"ת לעיל דאי רב בעידי טומאה מאי קאמ' כי אפס' לקלא כו' איך שייך לשון קול בטומאה אגב דבעי למימר באות' סוגיא אלא דליכא עדים ואפסק לקלא נקט נמי בתחילה האי לישנא ועוד דאלישנא דמתני' קאי דקרא ליה נטען דמשמע טעינ' בדברי' בעלמא והיינו קלא וזהו מסתבר' אבל לא מסתבר כלל לפ' ובעדים סתם דקאמר רב היינו בעידי כיעור וכן באו עדי טומאה דברייתא איירי בעדי כיעור וכך היא שיטת רב אלפס והרמב"ם עכ"ל ונראה מ"ש כך היא שיטת הרי"ף כו' אין ר"ל שהרי"ף והרמב"ם סוברי' דבעידי כיעור עם קלא דלא פסיק מפקינן מבעל כמו שפי' הרא"ש אליבא דשאילתו' כי הרי"ף והרמב"ם פוסקי' להדי' דאין מוציאין כלל מן הבעל אלא בעידי טומאה עד שיראו כדרך המנאפי' ודוקא מן הנטען מוציאין בעידי כיעור וקלא דלא פסיק ומ"ש שיטת הרי"ף והרמב"ם היינו כלו' שמפרשי' דברי רב ובעדים בעידי טומאה והברייתא בעידי כיעור אבל אינ' מפרשי' תצא מן הבעל כדברי השאילתו' אלא מן הרוכל הנטען ומאחר שראה הטור בדברי אביו הרא"ש שאחר שביאר דברי השאילתות כתב וכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם טעה הטור וסבר דאכולה מילתא קאי ולא חש לעיין בדברי הרי"ף והרמב"ם ומתוך כך טעה הטור וכ' לדעת הרי"ף בעידי כיעור עם קלא דלא פסיק מפקינן מן הנטען בין מבעל וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ולית' שהרי"ף לא סבר כן אלא שהרא"ש פוסק כן כדעת רש"י והשאילתות שמפרשי' תצא אבעל קאי וגם יפה בעיני שהכריע כשאילתות אכן אף בזו יש לדחות ולומר במ"ש הטור וכן היא ומסקנת הרא"ש ז"ל היינו לפי מה שהבין דברי אביו הרא"ש שהרי"ף והרמב"ם והשאילתות כולם שוים בהלכה אבל על דרך האמת אין בדברי הרא"ש הכרע ברור' אם סובר כשאילתות או כהרי"ף והרמב"ם וממה שביאר דברי השאילתות אין ראיה שיסבור כמותו ואדרב' בתשו' להרא"ש משמ' שנוטה לפסוק כרי"ף והרמב"ם עיין בכלל ל"ב סי' י"ו אלא שצ"ל ע"פ דברי הטור שסובר שמסקנת הרא"ש כשאילתו' צ"ל שחזר בפסקיו מן מ"ש בתשו' וכן בנ"י נמי כתב שהרא"ש והריטב"א נוט' רק לדעת הרי"ף והרמב"ם שאין מוציאין מבעל אלא בעידי טומא' וכ"כ ר"י בעל תו' אכן סתם לשון האשר"י שיש בשאילתות משמע שנוטה כדבריהם ואין להקל בהם כלל כי דבריה' דברי קבלה בפרט מאחר שהרא"ש מפ' אותם בסדר יפה וראי' שהבי' מהר"ם מדקא' אין אוסרי' על היחוד ולא אמר אין אוסרי' ותו לא חילו' קליש' הוא בעיני לבנות עליו יסוד בנין על דרך אמת רק שקשה מאוד בעיני איך שייך לומר דרב בעידי טומאה ממש איירי וא"כ מהו לשון נטען דקאמר מתני' שמשמע רינון דברים בעלמ' והרא"ש תלה עצמו בחגורתו ואמר שבעבור זה קרי לי' קלא משום דקאי אמתני' דקרא לי' נטען ומתני' גופא איך לפרושי ונ"ל לפ' הכא דבודאי רב איירי בעידי טומאה ממש אבל אינ' מעידי שזינתה עם הנטען אלא ראו שזינת' עם אחר תחת בעלה והשתא קרי לי' שפיר נטען עדי טומאה כמו קודם לכן רק שאות' עידי טומאה מחזקינן קול הראשון לומר שאף זו אמת והא דקא' אם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא נמי פי' הכי שבאו עדים ואמרו שזינתה תחת הבעל ואפי' את"ל שלא זינתה מן הנטען מ"מ לא קפדינן אבני' שיש] לה מבעל הראשון כדי שלא להוציא מן הנטען דהא בודאי זינתה תחתיו וא"כ הבנים כבר בחזק' רעוע הם ולמה לא נוציא מכח ספק מן הנטען ולא כמו שפי' הרי"ף והרמב"ם הא דמחלקי' בברייתא בין אין לה בנים בין יש לה בנים איירי ביש לה בנים מן הנטען אלא כמו שפי' רש"י שיש לה בני' מבעלה הראשון וכ"כ הרא"ש אף שראבי"ה הסכי' לדעת רמב"ם מ"מ לא נרא' לי דלמ' קפדי' אבני הנטען הא אין מוציאין אותה ממנו בעבור שזינת' תחתיו אלא שזינתה עמו תחת בעלה הראשון ומ"ה כנסה שקשורה ככלבי' אצלו אלא אבני בעל הראשון קאמ' וכן עיקר אכן בתשו' הרא"ש כ' אעפ"י דמסתבר' כפרש"י כל הארצות פיסקין ודנן ע"פ הרי"ף והרמב"ם עכ"ל הילכך בעידי טומא' מוציאין מבעל ומנטען אפי' לא העידו שזינתה עמו רק שיש קול דלא פסיק עליו בין אין לה בנים בין יש לה בנים מראשון והיכ' שהוציאוה אות' מן הבעל בעידי טומאה פשיטא שאין לה כתובה מבעל אבל מן הנטען יש לה כתוב' דהא אינה גורמת להפסיד כתובת' יותר מהו' מ"מ היכ' דאיכ' עדי טומאה שזינתה עמו פשיטא דאין לה כתובה מאחר שאסורה לו מדאורייתא בעדי כיעו' שראו דבר מכוער מן הנטען וקלא דלא פסיק אז מוציאי' אות' אפי' מבעל באין לה בנים ואין לה כתובה ובראיית הבעל לחוד אפי' בקלא דלא פסיק או בשני עדים עדי כיעור וקלא דפסק אין מוציאין לא מבעל ולא מנטען אפי' אם רצה להוצי' יש לה כתובה ואף שהרמב"ם סבר בכיעור לבד הפסיד' כתובתה לא נראה מכח הסוגיא הכא ובמקום דאיכ' חרם ר"ג אפי' לגרשה וליתן כתובה אינו יכול בע"כ מאחר שתקנת ר"ג מ"ה שלא לגרש את אשתו בע"כ לפי הענין היכ' שמוציא' הבעל בדבר מכוער וקלא דפסיק אסור לאות' נחשד אפי' אתא אחר ואפסק' לקלא פי' שלקחה איש אחר בנתיים אפ"ה אסור לו לכתחילה אבל אם כנס לא יוציא וכן פסק הרי"ף והרמב"ם:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה