אור ברסלב
ים של שלמה על יבמות פרק שמיני › כט

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק שמיני · כט

כח

אמר ר' אבהו סימני סריס ואיילונית להחזיק בגדולי' אעפ"י שלא הביאו שערות אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן כ' שנים וכן בן שנולד לשמונה חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא עד שיהא בר עשרים ופריך בר שמנה מי קאחיי והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו שלא ירבה חלב הדדי' ותמו' הב"ע כשנגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו חדשיו פי' דידעינן בודאי דלאו כלו חדשיו כגון שהוא בן ח' או אפי' מעט בתוך ט' חשיב כבן ח' דהא אמרינן בנדה פ' בנות כותיים דיולד' לט' אינ' יולדת למקוטעין ר' אמר סימנין מוכיחין עליו שערו וציפרניו שלא גמרו טעמ' דלא גמרו הא גמרו אמרינ' בר שבע' הוא ואשתהויי הוא דאישתהי פי' רש"י ואשמעינן ר' אבהו אפי' לרבי לא מחזקינן בבר קיימא אלא עד שיהא בן כ' ומסיק אלא הא דעב', רב' תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כר' דאמר אשתהי פי' ודוחק הוא שעשה מעשה נגד רבנן דפליגי עליה ומשני כיון דארשב"ג כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל ואיהו אפי' אודאי בר ח' קאי כדאית' להדיא בתו' א"כ סבר ליה נמי אשתהי ועבי' רב' תוספא' כרבנן וכתבו התו' הא דפי' רש"י ר' אבהו כר' לית' דא"כ אמאי פריך ארב' תוספאה כמאן כר' ולא פריך אר' אבהו וליכא לשנוי דסבר כרשב"ג דהא רשב"ג סבר בן ל' יוצא מחזקת נפל ועוד רב' תוספא' לא אתי' כר' מאחר דר' נמי צריך הוכחה יתירה עד עשרים שנה ממילא שמעינן דבדוכתא אחריתי לא אמרינן אישתהי ועוד נר' להוסיף ראייה מדפריך תלמוד' מרבנן דאמרי הרי הוא כאבן כו' שהוא ת"ק דר' אם אית' דהוי משני ליה כר' ה"ל למימ' הא ר' אלא ש"מ כמו שפירשו הם דהו' סב' כרבנ' והכי משני הכא במ"ע כשנגמרו סימניו דיש היכירא להוציא לרבנן מתורת נפל בעשרים שנה כמו שלר' יש הוכחה בסימנין להוציא מתורת נפל בשלשים יום כמו לרשב"ג והא שפירשו התוס' דר' נמי סבר צריך ל' יום מפרשי' חולקי' בזה ואומרי' דסגי לר' בסימני' לחוד ואין הכרח לשום פי' אלא שהתו' סוברים שאינ' מסתברא שיוצא מכלל נפל מאחר שודאי בר ח' א"ל בשלשים יום אבל מ"מ אין נפקותא בזה דהא הלכה כרשב"ג עם ר' מאחר שהם רבים הא כר' לחוד לא עבדינן א"כ אפי' תימא דסבר ר' דסגי בסימנין לחוד לא עבדינן כוותיה אלא אף כרשב"ג דצריך ל' יום וא"ל דרשב"ג דסבר אף בלא גמרו שערו וציפרניו סגי בל' יום כמו שיש הרבה מן המפרשים זו אינו מדמסקינן בנדה פר' יוצא דופן במתני' תינוק ב"י מטמ' בזיב' מטמ' בנגעי' וזוקק ליב' ופוטר מיבו' ומאכיל את אמו בתרומה ופוסל מן התרומה אם אמו בת כהן או עבדי אביו ונוחל את אמו ומנחיל אותו הירושה לאחיו מן האב וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולקרוביו כחתן שלם לכל דבריו ופריך למאי הלכת' הוא כחת' שלם כו' אמר רב פפ' לעניין אבילו' ופריך כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה ל' יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ומשני הב"ע דקים ליה שכלו לו כל ט' חדשיו ומדלא משני הב"ע כשנגמרו שערו וציפרניו משמע דאפי' הכי בעי רשב"ג ל' יום וכתבו התו' אף דהכא משמע דרשב"ג מקיל בבן ח' נגד רבנן שסוברי' נפל הוא אפי' חי ל' יום ובפרק ר"א דמיל' ולעיל בפ' החולץ סי' ג' ובפ' יוצא דופן משמע דפליגי איפכ' ובסתם ולדות דלרשב"ג לא שהה הוי ספיקא ולרבנן סתם ולדות דלא ידעינן בבירור אם בן ח' או בן ט' אפי' לא שהה הוי כבר קיימא ואזלינן בתר רוב נשים שיולדת ולד קיימא בפרט מאחר דליכ' בי' ריעות' במידי דה' גמרו שערו וציפרניו ומתרצי' דבתרתי פליגי פליגי בבר ח' דלרבנן הוי נפל ולרשב"ג יצא מכלל נפל כשהה ל' יום ועיקר פלוגתייהו בתוס' אבר ח' ופליגי נמי בסת' ולדות איפכא מדקאמר כל ששהה ל' יום ולא קאמר אם שהה ל' יום משמע דבכל סתם ולדות פליגי והא דפריך בפ' דר"א דמילה פליגי רבנן עליה דרשב"ג בסתם ולדות או לא ופשט מדאמר רב יודא אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי ומאי ראייה דלמא פסק בבר ח' כרשב"ג ואמר ר"י דקים ליה לתלמוד' דשמוא' בסתם ולדות איירי א"נ אי הוה פסק בבר ח' מאי דעתי' דר' אבהו דפסק לעיל כרבנן א"נ ה"ל למימר הלכה כר' ורשב"ג דהא בבר ח' כי הדדי ס"ל ע"פ השיטה וכתב הרמב"ם בפ"ק דהלכות יבום מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה לאחר מותו הרי זו תתייבם ואם ילד' ויצא הולד חי לאויר העול' אפי' אם מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצ' ומן הייבו' אבל מדברי סופרי' עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט', חדשים גמורים אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חי ל' יום הרי הולד קיימא כו' עכ"ל וכתב המגיד משנה עליו שפסק כר' פרק הערל דסבר אפי' בר שמנה סימנין מוכיחין וכשנגמרו שעריו יצא מחזקת נפל אפילו חי שעה אחת ופסק כרשב"ג דאמר כל ששהה ל' יום אינו נפל ואינו צריך לגמרו שערו וסמניו דבחד מן תרתי סגי וגבי יבום הוא שהחמירו חכמים שלא תהא פטורה מן החליצ' אלא כשהה ל' יום וגבי אבילו' סבר נמי דאין מתאבלין אלא כשהה ל' יום והיינו משום דספק אבילות להקל וגבי רציח' כת' ההורגו אינו נהרג עליו והיינו טעמא משום דיש כמה דברי' דלא חשבינן ליה כבר קיימא מ"ה אינו נהרג עליו ולענין נחלה חשבינן ליה כבר קיימא ונוחל ומנחיל אפי' בר יו' א' כמו שכתב הרמב"ם גבי נחלה משום דגבי ממון אין שייך קולא וחומר' ע"כ העמידו על דין תורה דבחדא סגי וכן לעניין מילה דבלאו הכי מקילין משום דהוי כמחתך בשר בעלמא חשבינן ליה נמי בר קיימ' אפי' בר ח' ודאי ע"כ תוכן דבריו ועו' כת' המ"מ בפ"ק דהלכות נחלות מה שסובר הרמב"ם אפי' בלא כלו לו חדשיו מ"מ נוחל ומנחיל היינו משום דסבירא ליה מדפריך תלמודא בפ' יוצא דופן אמאי דמשני לרבות שמתאבלין עליו כמאן דלא כרשב"ג ומוקי מתניתי' בקים ליה שכלו לו חדשיו מכלל דאינך אפי' בלא קים ליה איירי ע"כ וקשה לי על דבריו הראשונים שסבר כרבי וכרשב"ג כו' הלא כבר הוכחתי דרשב"ג אפי' בגמרו כל סימניו בעי שהה ל' יום גם לא יתכן לפסוק כר' ולא כרשב"ג דמשמע בסוגיא להדיא אי לא דרשב"ג מסייע' לא הוה עבדינ' כוותי' ועוד הלכה כר' מחביריו אמרו ולא מרבו ואביו וכן רגיל הרי"ף לפסוק כמ"ש הסמ"ג בהלכות תרומה גם מה שכתב בדבריו האחרונים שסבר הרמב"ם מדמסיק תלמודא אאבילות ש"מ דבאינך לאו צריכי לקי' ליה שכלו לו חדשיו לא נהירא כלל דמסתמא אכולה מתני' קאי ושבקי' עד סיומא דמתני' ופריך אאבילות וכן פר"ש ועוד בע"כ אאבל לחוד לא קאי דהא אפי' לדברי הרמב"ם קאי נמי אהא וההורגו נהרג עליו דבודאי לא נהרג א"ל שקי' לן שכלו חדשיו כמו שסבר הרמב"ם גופא גם הרמב"ן כולל כללים אחרים ז"ל לא כלו לו חדשיו ולא גמרו לו סימניו נפל גמור לא כלו לו חדשיו גמרו סימניו ספ' הוא וחולצ' אפי' לאש' כהן ולשא' כל הדברים מטילין אות' לחומר' כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא הוא אינו ידוע אם כלו לו חדשיו בין גמרו בין לא גמרו לו סימניו ספק הוא אלא דבאש' כהן אינ' חולצת לעולם ולאש' ישרא' חולצת בשניהם שהא ל' יום אינו נפל והרי הוא שלם לכל דבריו עכ"ל בפרק הערל ועוד בזה שיטות אחרות ולבאר דעת רבינו באתי ויראה מדבריו שסבר שהה ל' יום יוצא מחזקת נפל אפי' בלא נגמרו שערו כו' היינו שסובר שרשב"ג אפי' בלא גמרו איירי כמו שפי' לעיל וכן כתב הנימוקי יוסף שכך דעת הרמב"ם ונימוקי יוסף גופא כתב בפ' החולץ דאפי' בגמרו שערו וצפרניו לחוד הוי ולד קיימ' אפי' בספק ח' או ט' אבל בפ' הערל כת' בשם הריטב"א דרשב"ג מחמיר ומצטריך תרווייהו שהיית ל' יום וגם נגמרו שערו וציפרניו והיינו כמו שפירש' והנראה בעיני לפי תו' ששנוי' במסכת שבת בפ' ט"ז יראה להדיא שחולק על בר ח' והיינו בגמרו שערו וצפרניו דפליגי ר' ורבנן לעיל מיניה וחולק נמי על סתם ולדות מכלל כל שנולד כו' ולא אמר אם נולד כמו שפי' התו' ועוד מדיליף רשב"ג בתוספ' מקרא שנ' ופדויו מבן חדש תפדה משמע דאסתם ולדות נמי קאי ואפי' בגמרו שערו כו' מ"מ צריך שהוי ל' יום וכן עיקר ולפי זה יראה לפרש ולבאר דברי רשב"ג גבי ודאי בר ח' סובר ואפי' כשהה ל' יום דוקא נגמר שערו כו' בציר חדא לא אבל מ"מ אכלו ארי או כה"ג ספק הוי שמא הוי חי ל' יום אבל גיהק ומת או חלה ומת בתוך ל' אפי' ספק לא הוי אבל חי ל' ולא גמרו שערו וציפרניו נראה דספק הוי דהא רשב"ג סתמא קאמר כל ששהה ל' יום כו' אפי' כבר ח' אף שהוא איירי בגמרו שערו וצפרניו מ"מ מדקדייק במילתא כל ששהה ולא אמר ג"כ כל ששהה ל' יום ונגמר שערו כו' ש"מ דשהה עיקר וא"כ לכ"ה ספק הוי ואף בלא גמרו שערו וציפרניו וגבי סתם ולדות אע"ג דלא גמרו שערו וציפרניו סגי בששהה לחוד מטעמ' דפרי' דששה' עיקר אע"ג דאיהו בנגמר' שער' כו' איירי היינו דסבר דנגמר סערו אפי' בסתם ולדות לא מהני אלא כששהה ל' אבל בששהה ל' יום אפי' לחוד מהני גבי סתם ולדות ולא כדעת הטור שכת' אפי' בסתם ולדות צריך תרווייהו ועכשיו אבאר דעת הרמב"ם כי הנראה בעיני שלא פסק אלא כרבנן דפליג עלי' דרשב"ג בסתם ולדות והרמב"ם לא איירי בכל ספרו אלא בסתם ולדות אבל בודאי בר ח' סבר נפל הוי אפי' חי ל' יום כמו שכתב גבי אבילות והיינו נמי כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ומה שפסקינן בפרק ר"א דמילה כרשב"ג לאו בכל מילי אלא להחמי' פסקו כדבריו שחולצ' וכן לעניין אבל דספק אבילות להקל וה"ה נמי לעניין רוצח שאין נהרגי' עליו ג"כ לחומרא שמא הוי נפל דגבי דיני נפשות מקילין טפי אבל מדאורייתא הוי כבר קיימא כל סתם ילד שנגמר שערו והא דמוקמי' כולה מתני' בנד' בקי' ליה שכלו לו חדשיו היינו כדי לאוקמא מתני' אף כרשב"ג וכדברי הכל א"נ משום רוצחי' ואבל דס"ל כרשב"ג דספק הוי מ"מ מוקי כולי' מתני' אליבא ולעניין נחלות שפיר פסק בסתם ולדו' אפי' יום אח' נוחל ומנחיל דגבי נחלה אין שייך חומר' וקולא ס"ל כרבנן לגבי רשב"ג ואוקמ' האי ולד בחזק' קיימ' וכן יראה מדברי הרא"ש בפרק ר' אליעזר דמילה בהא דפסק הלכ' כרשב"ג וז"ל תימ' אמאי פסקינן הלא הלכה כרבנן וקיי"ל כוותי' אפי' לקולא דאם אשת כהן אינ' חולצת ומחזקינן בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן אסתמא ולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה לאשת ישראל או לאסור בהמה שנשחטה תוך ז' ימים אבל ליל ח' מותר כו' ולעניין אבילות דקיי"ל כדברי המיקל באבל עכ"ל והיינו כמו שפרי' ועכשיו דברי הרמב"ם כולם מתוקנים ולענין פסק הלכה לכאורה יראה דאף כבר ח' ודאי הוי הלכה כרשב"ג דהא רבא תוספאה עבד הלכה כוותי' ומעש' רב ולפ"ז אין הלכה כר' אבהו וכן הוא דעת הרא"ש אבל הרי"ף פסק כר' אבהו וא"כ בר ח' לעול' הו' בספק עד כ' שנה ולפ"ז אין הלכה כרב' תוספאה ומ"ה השמיט' הרי"ף וכן הרמב"ם סובר דהלכה כר' אבהו וכ"כ נ"י שכן דעת רוב הפוסקים וכ"ד הטור גופא שהרי לא כ' דמהני שהה ל' יום בנגמר שערו וציפרניו אלא בסתם ולדות אבל בבר ח' ודאי לא הזכיר כלל אלא משום דלעולם בספק הוא כר' עד כ' שנה ומ"ש בטור י"ד דבר ח' היינו שנגמרו שערו כו' חשוב בר קיימא היינו לענין מילה דמקילין בה וגם הרמב"ם כתוב כך כדפרי' לעיל אבל זהו תימא שכ' בי"ד גבי אבילות אפי' הוי בר ח' ודאי מתאבלי היכא דחי ל' יום וגמרו שערו משמ' דסביר' ליה דמחזקינן ליה כודאי בר קיימ' דאי לאו הכי הוי ספק אבילו' להקל וי"ל דלא חלקו חכמים באבילות אלא גזרו להתאבל על כל תינוק בר ל' ולא חילקו בודאי בר ח' כי מילתא דלא שכיחי שיחיה ל' יום ודעת הרמב"ם דבן ח' לא יצא מכלל נפל עד כ' שנה א"כ הוי ספק ואין מתאבלין עליו והנראה בעיני דהלכ' כר' אבהו ומ"מ הלכה נמי כרב' תוספאה אף דק"ל לא יצא מכלל נפל עד בן כ' היינו לאחזוקי כודאי בן קיימא אבל לאכשורי הולד מכשרינן מטעם דאישתהי אפי' לר' אבהו ולא אמרינן שהאשה זינתה ולאפוק' מחזקת כשרות שיש לה ולאוקמי אחזקה דודאי אשתהי ומה שאמרינן בסוגיא כמאן כר' וכרשב"ג לאו דוק' קאמ' דיכול להיות אף רבנן מודו רק, שאמר אמאי סמכינן לאכשורי מטעם דאשתהי אדברי ר' לחוד וזהו דוחק מאחר שלא תמצא סברא זו בשום תנא אלא ביחיד ומסיק דאף רשב"ג סבר כך ומאחר שהם רבים נוכל לסמוך אסבר' זו דאשתהי ולומר דאף רבנן מודים כדפרי' ותדע שכך הפי' בסוגי' דאל"ה מאי משנה דעבד כרבים הא רבנן נמי דפליגי ועדיף טפי משאר רבים הנמני' בפרטי' כדמסקי' בפ' החולץ א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול כחכמים ופריך פשיט' יחיד ורבים הלכ' כרבי' ואף דהתם נמי הוי רבים ר"מ ור' יהושע כנגדם וכן ר"ע סובר כר"י אלא ש"מ חכמים לעולם עיקר א"כ הוא דעביד עובדא כרבים לאו לאפלוג עלייהו דרבנן קאתי אלא כדפרי' וכן מצאתי בשם מהר"י לוי גדול הדור שעובד' בא לידו באיש א' כה"ג שלא ילדה אשתו מיום הליכתו עד י"ב חדש והכשירו גדולי הדור ע"פ ס' המצות דאמרי' אשתהי אבל תימא בעיני שלא הביא הרמב"ם ג"כ שפס' דאמרי' אשתהי ומדברי התוס' ג"כ יראה דהלכה כר' אבהו שכתבו להדיא בהא דבר ח' לית הלכתא כרשב"ג מכח ר' אבהו וכן כתב האגוד' להדיא ומאחר דהלכה כרבנן דפליגי עלי' דרשב"ג ועלי' דר' אבא הוא כאבן ממש ואסור לטלטלו ואפי' נגמרו שערו וציפרניו ולא אמרינן שספק הוא וספק דרבנן לקולא כי אינ' בחזקת ספק אלא אחר שחי ל' יום אבל קודם שחי אדרב' בחזקת נפל הוא וכן פסקו התו' בשם ר"י שהוסיפו והפריזו על מידתם וכתבו אפי' לאחר ל' יום הוא בחזקת נפל וכל דעת הפוסקים אחרים אינו כן אלא ספק הוא נחשב אחר ל' יום לכל הפחות אף לרבנן דאמרינן אשתהי דאל"כ פליגי עליה דרשב"ג טובא שהוא מחזיקו כבן קיימ' ממש והם כנפל ממש והוי פלוגת' רחוקה וזה אינו נכון ומ"ה דייקינן נמי במילתא דר"ג גבי סתם ולדות הא לא שהה ספיק' הוי ולא אמרינן הא לא שהה נפל ממש הוי אלא כי היכי דלא תהוי פלוגתא רחוקה ועוד לישנא דר' אבהו משמע כך דקאמר אין עושין מעשה כו' משמע דווקא מעשה להחזיקו בודאי בר קיימא אין עושין הא ספיקא הוי מכח דאשתהי ואף בתוך ל' נראה דשרי לטלטלו כדי למולו דבעבו' ספק מצות מילה שרי ואמרינן דאשתהי והא דאסרו התו' בשם ר"י היינו בלא מילה ומוכרח את' לומר כן דהא הסמ"ג כת' בשם ר"י דשרי לטלטלו ולמולו אפי' בשבת דאמרי' אשתהי ע"כ מה שאמר לטלטלו ולמולו חדא מילתא הוא לטלטלו כדי למולו גם מזה נשמע דהלכה כר' תוספאה דמכשיר הילד מכח אשתהי כמו שמתיר המילה אף שנוכל לדחות עד למחר מ"מ מאחר דאיכא צד מצות מילה בזמנו היכא דאשתהי שרינן לטלטלו ולמולו ק"ו שלא לפוסלו מהאי טעמא ומה שהכשירו הגדולים לעיל ע"פ ספר המצו' בע"כ כיוונו למה שפירשתי ולענין אבילו' נ"ל כדברי הטור שמתאבלין אפי' בבן ח' ודאי אחר שחי ל' יום וגמרו שערו ואולי גם הרמב"ם מודה ולא אמר שאין מתאבלין אחר ל' אלא היכא שלא נגמרו שערו וציפרניו אבל הלשון משמע דבכל עניין אין מתאבלין דומיא דסיפא שכת' אחריו בסתם ולדות ולא שהה ל' יום דאין מתאבלין בכל ענין אפי' גמרו שערו וציפרניו כדפרי' לעיל בהחולץ סי' ג' אח"כ מצאתי בתשוב' מהר"י קולי' שורש ק"ג שפסק כרב' תוספאה וחילק ג"כ כמו שחלקתי רק שהאריך מאוד ועוד כתב אליביה דר' אבהו נשמ' דרבנן פליגי ארבה תוספאה מדאיצטריך ר' אבהו עשרים שנה אפי' נגמרו שערו וציפרניו א"כ כ"ש דלא אמרינן אשתהי לעניין י"ב חודש וכתב דהלכה כר' אבהו דפליג ארשב"ג ולא חשיב ליה כבן קיימ' כבן ל' יום אבל אין הלכה כר' אבהו דמצרי' עשרים שנה שיעור רחוק כ"כ אלא שנה או שיעור אחר מהני לומר דאשתהי והלכה נמי כרבא תוספאה וכל זה כתב לפי עומק פילפולו דרך משא ומתן להראות גדלו ותפארתו כמו דאנו מעלי' בישיבה פילא בקופא דמחטא אבל אין מכוונים דבריו על פי תוקף פסק הלכה אלא העיקר כמו שפי' דהלכה כר' אבהו ומן המעשה של מהרר"י לוי גדול הדור ומהר"י קולן שכולן פסקו להתיר מכח דאשתהי יש ללמוד הלכה לדורו' לפסוק כך אבל היכא שילד' אחר י"ב חדש נראה שאין להתיר כלל דלא מצינו כלל בזה בתלמוד והבו דלא לוסיף עלה וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ו דהלכו' איסורי ביאה ואף שהטור כתב בשם הלכו' גדולות דאפי יותר מי"ב חדש יש להתי' ולהכשיר ילד ולומר שמא בצינעא בא ובעל ע"כ ומסתמא איירי שאין הבעל לפנינו (וכן מצאתי כתב בתשובה אחת שהשיב הר' דוראין שפי' כן דברי ה"ג ולפי זה מיושב נמי שלא תקשה על ה"ג הא דאמרינן גבי רבא תוספאה שהכשיר נוכח אישתהי ולמה לא הכשיר מכח דילמא בא בצנעה כי התם איירי שהבעל והאשה לפנינו ומודים שניהם דלא בא וכן כתב הרא"ש בפ' י' יוחסין) דאי הוו לפנינו פשיטא שנאמ' להכשיר ולפסול אלא איירי שהיא טוענת שבעלה בא בצינעה ואין כאן מי שמכחיש' כגון שמת בעל ונראה דברי הרמב"ם עיקר דלא אמרינן שמא בא בעל בצינעא ואף דאנו ס"ל לעניין אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כו' דאינו גט דחיישינן שמא בא בצינעה או שמאמינ' שתהא נאמנ' לימא שלא בא ולא פסקינן כדברי הרמב"ם דאמר דאין דרך בצינעה לבא כמו שכת' האשר"י סוף פרק מי שאחזו ורוב מחברים שאני התם דחיישינן שמא בא בצינעה דהיה בתו' העי' סגי אפי' לא בא עליה כלל כמו שפי' ראבי"ה בפ' כל הגט אבל לומר שמא בא בצינעה ובעל לא אמרינן דודאי קלא אית ליה ומדלית ליה קלא ש"מ דלא בא ואפי' את"ל דחיישינן התם אף שבא עליה בסתם ואף בא עליה ונתיחד עמה מ"מ שאני התם מאחר דאמר אם לא באתי תוך י"ב כו' ש"מ דגילה דעתו לבא א"כ חיישינן שמא בא ועו' מדלא האמינ' ש"מ שדעתו לבא בצינעה אבל הכא אמאי אית לנו לומר שבא בצינעה ועוד אם אית' דבא היה לה לומר מיד שבא עליה ולא הוה לה להמתין עד שכריס' בין שיניה ובאמ' אי הוה באת' לפנינו ואמרה אמש בליל' בא בעלי אלי ואח"כ הוליד' כסת' הנשים שלנו שיולד' לט' חדשי' מאותה הלילה הוה נאמנ' דאוקו' אחזקת כשרות אבל בע"א אינה נאמנת כלל ומ"מ כדאי הוא דברי הגאונים להחזיקו בספק ממזר ואסור בממז' ודאי ואף בספק ממזר הילכך מסקנ' דמילת' לענין יבום סתם ולדות ולא שהה ל' יו' ספק הוי אליבא דרשב"ג דחולצת ואם נשאת לכהן אינ' חולצת אבל פיהק ומת חולצת ודוקא נגמרו שערותיו וציפרניו אבל לא גמרו אף אשת כהן חולצת ואם שהה ל' פטור אפי' לא גמרו שערו וציפרניו ובר ח' ודאי אם לא גמרו שערותיו כו' אפי' חי ל' לא אמרינן בר שבעה ואשתהי אלא אף מתייבמת ואם גמרו שעריו וציפרניו וחי ל' חולצת אבל מת בתוך ל' לא יצא מחזקת נפל כלל ומתייבמ' דדוקא לרשב"ג הוי ספיקא כה"ג אפי' בתוך ל' אבל לא לרבנן כדפרי' ואם ודאי הוא בר שבעה ואפי' בחדא סגי בין גמרו שעריו וציפרניו או חי ל' אפי' לא גמרו ופוטר אף מן החליצה ואם קים לן שכלו לו חדשיו אפי' לא שהה ל' יום ולא גמרו שעריו וציפרניו פוטר מן החליצה אפי' פיהק ומת אבל יולדתו מת חולצת ואינה מתייבמת ואם צווח קודם שנולד או פירכס אף אינ' חולצ' ולעניין מיל' מלין אותו בשבת בכל עניין אפי' הוי ודאי בר ח' רק שגמרו שעריו וציפרניו אבל לא גמרו שעריו וציפרניו אין מלין אף אם גמרו שעריו ודוקא כדי למולו שרי לטלטלו אבל לא בע"א עד אחר ל' יום וספק בר ח' או בר ז' או בר ט' שרי אף לטלטל וק"ו למולו ולעניין אבילות אין מתאבלין אלא על קים ליה שכלו חדשיו או סת' ולדו' וחי ל' יו' ואפי' לא גמרו שעריו וציפרניו אבל ודאי בר ח' אין מתאבלין אפי' אחר ל' היכ' שלא נגמרו שעריו וציפרניו אבל נגמרו מתאבלים אחר ל' יום ולעניין נחלה סתם ולדות והוא שנגמרו שעריו וציפרניו נוחל ומנחיל אפי' בתוך ל' כגון שאכלו ארי או כה"ג אבל פיהק ומת או חלה ומת ממון המוטל בספק הוה וחולקי' יורשי האב עם יורשי הבן מצד אביו ואם ודאי בר ח' וחי ל' יום וגם גמרו שעריו וציפרניו מניחין הממון ביד שליש עד שיהא בר עשרים ואז נוחל ומנחיל ובתוך הזמן אם מת ממון המוטל בספק חולקי' ואם מת בתוך ל' לא יצא מחזקת נפל ונוטלי' ירושה יורשי האם ולעניין קידושין היכא שקידש ודאי בר ח' קודם עשרים שנה הוי ספק קידושין לאחר כ' הוו למפרע קידושין גמורי' כי הלכת' כר' אבהו ואשה שהלך בעלה לשנים עשר חדש הולד כשר אבל יותר מי"ב חדשי' לא והו' ספק ממז' כי הבו דלא לוסי' עלי' הבוחן לבבו' יעי' שברו' יגיע מצאתי אלו ששה כללי' דין היבום והחליצ' דין המיל' טלטול בשבת דין האבילו' דין הנחלו' דין הקדושי' ודין כשרת הילד גביי' כתובה ומזונות היכא שמת הילד תוך ל' וזקוקה לחליצה פסק המרדכי הלכה למעשה והתשובה כתו' בהגהה דסו' כתוב' וז"ל נ"ל דמזונו' לי' לה כלל אלא ג' חדשי' הראשונים כדאית' פ' החולץ אבל זאת נראה לי שנוטל כתובת' לאלתר דאזלינן בתר המצוי בזה ורוב נשים ילד מעלייא ילדן ונמצא הגיע עתה לגבות כתובת' ואין להקשו' לכשתנשאי לאח' תטלי מ"ש על ליכי דאטו אשה שנפל בעל' למים שאין להם סוף וכי לא תגבה כתובת' לעולם וכ"ת ה"נ א"כ כ"ש שאין האחים נכנסים לנחלה ונמצא הממון מונח עד שיבא אליהו דהכי משמע פ' האשה שלום מדברי ב"ש ומדברי ב"ה ביותר בקל להגבות כתובה מלהכנס אחין לנחלה חס וחלילה דבמי' שאין להם סוף מגבין כתובתה ואין מחלקין הנחלה ליורשי' ונדון זה דומה למים שאין להם סוף שר"י הקשה על ההיא דמת הולד תוך שלשים יום חולצת דאמאי לא אזלינן בתר רובא ורוב' ולד מעליא ילדן ותירץ דחיישינן למעוטי בזה כמו מים שאין להם סו' אלמ' דמי' לי' וכ' עוד מאח' דרוב' דנשי' ולד מעלי' ילדן שכי' טובא מהני להוציא ממו' אפי' למ"ד אין הולכין בממון אח' הרוב כדאית' שילהי פירקא קמא דכתובות אם רוב ישראל כו' למאי הלכתא להחזיר לו אבידה ופי' רבינו שלמה יצחק זכרונו לברכה רבות' הוי שמוציאי' מיד הישראל הזוכה בה וה"נ אמרי' בהמוכר פירו' וכ"ש הכא להחזיק דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ועוד ראייה דגבי כתוב' אזלינן בתר רובא בפ' הבא על יבמתו לשלישי לא תנשא ואם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אבל משני אית לה כתובה אלמא אע"ג דלגבי איסורא מחזקי' בתרי זימנ' דהוי בחזקת עקרה לגבי ממון לא הוי מוחזקת עד תלתא זימני וטעמא כדפי' ר"י התם דאזלינן בתר רובא ורוב נשים שאינן עקרות יולדת בתרי זימנא והיינו טעמא דכתובו' דאלי' מעשה בי' דין כתובה וכמוחזקת היא ועוד דל מהכא כל זה זה דלמ' לא תגבי זו כתובת' הלא יבם זה אינו רשאי ליבם וא"כ אינו עומד במקום אחים לירד לנכסי ואין דינו כשאר יבמי' ע"כ נראה לי כדפירשנו:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה