אור ברסלב

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק שמיני

פרק שביעי

א

דין הערל שמתו אחיו מחמת מילה וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פ"ד וכ"ש הרי אלו יאכלו ודין מי שנעשה פ"ד אחר שלקחה שצריך לגרשה ודין שמותר לסוכו לקטן בשמן של תרומה קודם המילה:

הערל שמתו אחיו מחמת מילה וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהם יאכלו נשיהן לא יאכלו שפוסל בביאתו ואם נעשה פצוע דכ' אחר שלקח' ומאותו הפעם לא ידעה הרי אוכלת בעבור בעלה אבל ידעה פסלה בביאה כשאר חייבי לאוין ושמעינן מהאי מילתא מי שנעשה פצוע דכא אחר שלקח אשה שצריך לגרשה לפי שהיא אסורה עליו והא דאוכלת ביני ביני קאמר קודם שגרשה ואמרינן בגמ' לר"ע יליף ערל מטמא בכל דוכתא דכתי' איש איש מזרע אהרן צרוע או זב וגו' לרבות ערל כטמא ור"א יליף תרומה בג"ש תושב ושכיר מקרבן פסח שאין ערל אוכל בו מ"מ מילת זכריו ועבדיו אינו מעכב מלאכול בתרומה כמו שמעכבו פסח לפי שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו בו הוא דמעכב אבל לא בתרומה וק"ו במעשר ועוד תלתא בו הנאמרי' בפסח כולהו אתו לדרשא תושב ושכיר לא יאכל בו איירי בתוש' ושכי' עכו"ם ואת' לארוי בו משומד פוסל שהו' כתושב עכו"ם אבל במעשר שני ותרומ' אינו משומד פוסל ובו דכל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור וכן בו דבן נכר וגו' בא נמי לארוי מי שנתנכר לאביו שבשמים אחר עשיית הפסח וחוזר בתשוב' קודם אכילת הפסח אף שאינו אוכל בפסח מ"מ אוכל במצה ומרור כך פירשו התו' בשם ר"י והוא עיקר ובגמ' בעי ערל קטן תוך שמנה אם מותר לסוכו בשמן של תרומה ובעי ר' זירא למיפשט לאיסורא ודחי רבא ומשמע דלא נפשטה וכן כתבו התו' וכתבו דבירושלמי נפשטה להיתר וחלק על תלמוד שלנו ולפי מה שכתבתי בפרק כיצד הרגל סי' ה' דכל בעיא שלא נאמר להדיא תיקו נוכל לפשט' ממקום אחר הכי נמי נימא דרבא דאמר לר' זירא ותסברא כו' ודחי ליה מה שרוצה לפשוט לאיסור' פליג וסבר מותר כמו שפשיטא לתלמוד ירושלמי להיתר ומ"ה לא הבי' הרמב"ם בספרו שסבר דלא אסרינן אלא לערל ממש כמו שפי' וליכא למימר מ"ה לא הביא בספרו שסמך אסתם ערל שכת' אסור לאכול תרומה זה אינו דהא במתנית' נמי נאמר סתם ערל ואפ"ה בעי על קטן והיינו משום דסתם ערל בגדול איירי ששייך בו אכילה לאפוקי קטן קודם זמנו דלא שייך ביה אלא סיכ' לחוד אלא כמו שפירש' הילכך מותר לסוכו בשמן של תרומה לקטן קודם מילה:

ב

דין ערל שנטמא במת מקבל הזאה שלישי ושביעי ואח"כ מל וטובל ואוכל קדשים לערב:

אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה ערל שנטמא במת מקבל הזאה שלישי ושביעי ואח"כ מל וטובל ואוכל בקדשי' לערב שכן מצינו באבותינו שקיבלו הזאה בימי יהושע קודם שמלו:

ג

דין גדול המל את עצמו צריך פריעה ודין דבשבת לא יהיו שני מוהלים כלל וחיוב כרת איכא כשמל ולא פרע הוא בעצמו בשבת אבל אי שכח ציצין המעכבי' יכול לומר לחבירו שיגמור בשבת:

אמר רבה בר יצחק אמר רב לא נתנ' פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב ומל את בני ישראל ומאי לשון שוב אלא אפריעה וכתבו התו' אע"ג דאברהם אבינו לא נצטווה מ"מ פרע מילתו כדאמרינן בב"ר דאפי' עירובי תבשילין קיים וא"ל דעד יהושע לא נתנה הא כתי' אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא הלכ' למשה מסיני וישראל אסמכי' אקרא. ויראה לי מזה שאפי' גדול שמל את עצמו צריך פריעה ולא כמו שכתב רא"ם הא דאמרינן מל ולא פרע כו' ה"מ בקטן אבל בגדול אין צריך לפרוע וראייה מקטיע בר שלום שמל ולא פרע והטעם כתב בב"ר באברהם לא נאמר את בשר ערלתו לפי שלא היה צריך אלא חיתוך בשר לפי שכב' נתעמך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך אות' בשר ולפרוע כו' עכ"ל ומהא שכותבין התו' נראה דע"כ לא ס"ל בהא כב"ר אלא כסתם משנה מל ולא פרע כו' ולא חילק בין קטן לגדול ועוד מדלא נקט מלו ולא פרעו אלא מל ולא פרע ש"מ דאגדול שמל עצמו נמי קאי א"נ דב"ר ה"ק שלא היה צריך לאברהם אלא צער החתך החתך היה לגביה עיקר ופריע' בקל נעשה משא"כ בישמעאל שעיקר הצער והטורח הוא בפריע' כמו שאנו רואי' עכשיו ומקטיעה בר שלום ליכא ראייה דמאן נימא לן דלא עביד פריע' ומה שלא הוזכר בתלמוד אין זה חידוש כמו שפי' דבקל הוא לעשות פריעה קטנה למי שנתמעך בתשמיש ועיק החידוש משמיע לך התלמוד דקטעיה לרישי' דערלתה בשיני' א"נ שלא היה לו עת הכושר לעשות פריעה מפני האומו' מ"מ אין חידוש שהוא מזומן לחיי העול' הבא מאח' שהוא קידש השם ומאי דה"ל למיעבד עביד אבל לעולם בין קטן בין גדול צריך לעשות פריעה דהלכה למשה מסיני הוא ולכאור' נראה מאחר שמצות פריעה לא נאמר להדיא בתורה אע"פ שמעכבת מ"מ עיקר מצות מילה הנאמר' בתורה היא חתך וא"כ מותרים להיות שני מוהלים בשבת אחד לחתוך וא' לפרוע ולא נימא האי דקחתך חילל שבת דהא לכ"ע פלגא מצוה קאעביד וכן מצאתי בקובץ א' ישן מדויק וז"ל ב' מוהלים מותרים להיות א' חותך וא' פורע בשבת דכל חד וחד עביד פלגא דמצוה תו' וכן בספר התרומה מתיר ב' מוהלים בשבת להיות א' מל וא' פורע עכ"ל אבל בתשו' מהרי"ב מצאתי וז"ל לעניין ב' מוהלי' בשבת א' למול וא' לעשות פריעה נ"ל דאין נכון כיון דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל נמצא דקמא חילל שבת בלא גמר מצות מיהו כרת אינו חייב כדאמרי' בפ' ר"א דמילה גבי הא דתניא שאם לא הלקיט את ציצית המעכבות המילה בשבת חייב כרת ופריך מאן א"ר כהנא אומן המוהל שחילל השב' שהרי לא גמר מצותו ופריך רב לימא ליה אומן אני עבדי פלגי מצוה את עבדיתא פלגא דמצוה כו' פרש"י מאחר שהתחיל ברשות התחיל וחבורה דעבד ברשות עבד ואמאי חייב עכ"ל מיהו נמי אע"ג דחיוב ליכא איסורא מיהא איכא דאי שרי לכתחילה לא הוי טעי רב כהנא לומר דאומן חייב כרת לפי שלא גמר המצוה וכן דרשו הגדולים ממגענצי דשני מוהלים לא ימולו בשבת ומעשה בא' שמל ולא פרע והא' פרע והצריכו תשוב' עכ"ל מהרי"ב והנה מה שמצאתי בקובץ בשם תוס' שלא מצאתי בספרי' שלנו כל עיקר ומסתמא בעל הקובץ לא הוציא מלבו שקר ח"ו אלא בתו' שנץ מצא או באיזה לקוטי' מצא מה שמצא מ"מ נ"ל שגדולי מגענצא שהצריכו תשובה יפה הורו ולא כמ"ש מהרי"ב דליכא איסור' כי נ"ל חיוב כרת איכא ולא דמי להא דאמרי' בפ' ר"א דמילה אני פלגא דמצוה קעבדי דש"ה שהרי מל כדרכו רק שנשאר במילה דבר המעכב כה"ג אמרי' שפי' ברשות התחי' וחצי מצוה קעביד אבל מל ולא פרע דהוי כאילו לא מל לגמרי ואפי' חצי מצוה לא קעבי' אשתכח דעשה חבורה בשבת ותדע דתנן בסוף בפ' ר"א דמילה אלו הן ציצין המעכבין המילה בשר החופה רוב העטרה כו' מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל ומדנקט גבי ציצי' לשון עיכוב וגבי פריעה כאלו לא מל משמע דלא נקרא מילה כל עיקר בלא פריעה ומ"ה מיושב שפי' מה שהקשו בתו' תימא למאי צריך לאשמועי' מל ולא פרע כאלו לא מל כיון דכבר תנא דבשר החופ' את רוב העטר' מעכב את המילה וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה ע"כ והשתא לפי מה שפירשתי שיש חילוק בין מעכב לאילו לא מל מ"ה תניא ומ"ש תו' תימ' ר"ל תימ' וצריך תלמו' קאמר והניחו לנו מקום להתגדר בו כי בודאי לאו בכדי שנה התנא ומ"ש מהרי"ב דהתם גבי אומ' חיו' כרת ליכא אבל איסורי איכא לא אדע לפרשו מה איסור שייך בדבר דאי לכתחילה קאמ' שאינו רוצה לחזור ולתקן ציצי' המעכבין פשיטא שעון גדול בידו שמפיר ברית המיל' שאינו רוצה למול כדינו ואי שכח מה יעשה אפי' איסור שבות לא עביד אף יכול לומ' לאחר תגמור המצוה כדמשמע לשון דתלמודא לימא ליה אנא עבדי פלגי' מצוה אתון עבדיתו פלגא מצוה משמע דאין כאן איסור כלל ומאי שפי' רש"י אמאי חייב לאו למידק מיניה הא אסורא איכא אלא דקמתמ' תלמודא אדברי רב כהנא דאמר חייב אמאי חייב האי יכול לומ' אנא עבידנ' פלגא דמצוה הילכך מי שמל אדעת' שיפרע חבירו וק"ו אדעתא דלא ליפרע כלל חייב איסור כרת לכן לא יהיו שני מוהלים בשבת או בי"ט אבל מי שמל ושכח ציצין המעכבין יכול לומר לחבירו שיגמור ואין איסור בדבר:

ד

דין דהאידנ' צריכין למול בשבת אפי' ביומא דעיב' ומשליכין הערלה בחול ועושין כסא לאליהו:

מסקינן אמר רב פפא יומא דעיבא שהוא יום המעונן שרוח צפונית אינ' מנשב עם זריחת החמה ויומא דשותה שרוח דרומי' מנשב' שהיא חזק' וחמה ביותר לא מהלינן ביה ולא מסוכרי' ביה פ' מקיזין והאידנ' דדשו ביה רבים שומר פתאי' ה' וכתב הר"ן איך שכתב הריטב"א בשם רבו וז"ל מאן דלא בעי למהולי ביומא דעיב' הרשות בידו ושפי' עבדי דלא למיסמ' על שומר פתאים וה"ה שהי' ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן ועוד כתב אמרו בהגד' מי מנה עפר יעקב ראה בלעם המדב' מלא מערלתיה' של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ ומכאן התקינו לכסות הערלה עם הדם בעפר וכדאית' בפרקי דר"א עכ"ל והנה מ"ש מאן דבעי למיחש כו' לא נראה בעיני הוראה זו האידנא שאין אנו בקיאין ביומא דעיבא כולי האי ואין פתאי' גדולי' יותר ממנו בסיב' הגלו' העת הצוק וה' מציל אותנו בכמה ניסי' דרך נסתר שהן בחוסר ידיעתי' בלי הרגש' כדאיתא בפ"ק דשבת והדרש שכת' יפה הוא לדברי האומר שבמדב' נמי מלו אלא יהושע פרע אבל לפי התלמוד שלנו שחולק על פירקי דר"א ואמר שיהושע מל אות' לא יתכן דרש זה אלא הוא רמז על האד' שמחצב נשמותו מן עפר האדומי ונשמ' העליוני' היא קדש ומחצב מן צלם אלקי' וסוד המילה להחליש החומ' ולהשיב אל העפר לתכלית יצירת' ולהגביר הנשמ' וזהו סוד מי יעלה לנו השמימה שהמהול יכול להשיג סוד העליון ולא הערילי' הפלסופי' כאשר כתב הרמב"ן ועל דרך זה משליכין אל העפר וכן כתב הטור וז"ל איתשל מקמי רב יודא גאון מאי למימהל ע"ג עפרא ואמר שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת שלא יביא עפר מהחוץ ונוהגין ע"פ המדרש לעשות כסא לאליהו על שאמר קנא קנאתי להם כי עברו בריתך בית ישראל א"ל הקב"ה חייך שאין עושין ברית מילה עד שתראה בעיניך מכאן שהתקינו חכמים לעשו' כסא לאליהו שהוא נקרא מלאך הברית ומה שאין אנו מכסי' הדם משו' שא"א שלא יהא כמ' טיפי' אצל הערל' ויהי מכוסין עם הערל' ואף הן מורי' אל הגש' והחומ' מ"ה נ"ל לכסו' בעפר ולא בחו' ובהג"ה מיימוני כת' מאח' שבני א"י מוהלי' על המי' ובני בבל על העפ' והחו' הוא יוצי' ידי שניה' כי הוא מן המים והעפ' ותימ' מאח' דאנו גוררי' אחר בני בבל בכל המנהגי' בין לקולא בין לחומרא למה לא נעשה כמותם אבל קשה לסתור מנהג ההמון שנהגו בחול אלו ואלו דא"ח רק שיכוין בדעת' להגיע אל השלמות ותע"ב:

ה

דין דמשוך אוכל בתרומ' מן התור' אבל מדרבנן אסו עד שימו' וטומטום אינו אוכל ונשיו ועבדיו אוכלי' וכגון שבציו ניכרי' מבחוץ אנדרוגינוס אוכל כשזכרות שלו נימול ואינו נפסל ע"י שום בעילה ודין קטן שנולד מהול ואע"פ שהמנהג להטיף הדם מ"מ אם בדיעבד הטיפו ממנו אפי' בלילה יצא:

האמר רב הונא משוך (פי' שנמשכה ערלתו בין באונס ע"י אדם או ממילא ע"י חולי) דבר תורה אוכל בתרומה ומדבריה' גזרו עליו עד שימול מפני שנראה כערל ותניא דמסייע ליה דאוכל מדאורייתא דתני' טומט' לעול' אינו אוכל בתרומה שהוא ספק זכר שהוא ערל ונשיו ועבדיו אוכלי' וה"ד כגון שבציו נכרי' מבחו' דאז הוה קידושיו קדושי' מדאורייתא ומאכיל את אשתו ומשוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין בתרומה פי' מדאורייתא אנדרוגינוס אוכל בתרומה כשהזכרות מהול ואינו אוכל בקדשים שספק אשה הוא וקדשי' כגון חטאת ואשם ושירי מנחות אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה אבל לקמן בסוף פרקי' פליג ר"י וסבר דזכר הוא ומאכיל את אשתו ולפי זה מ"ש הרמב"ם אנדרוגינוס שנבעל לפסול בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה היינו לפי מאי דס"ל שהוא ספק אשה או ברי' בפני עצמה אבל לפי שנפרש לקמן שהוא זכר לעול' אינו נפסל דלא מצינן שיפסול זכר ומכאן יראה הא דפליגי רבה ור"י בפרק ר"א דמילה בקטן הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית אי משום ספק ערל' כבוש' פי' שמא העור נדבק בבשר ואינו ניכר או מחמת שהוא ודאי ערלה והרי"ף פסק כמותו לעניין שצריך להטיף דם ברית ואח"כ פסק כרבה לגבי ר"י שאומר אינו אלא ספק ונראה דלא כשניהם אלא כמו שפסקו התוס' והרא"ש והלכה כרב שפוסק כת"ק דברייתא דאמר ב"ה וב"ש נחלקו בו וב"ה סברי שאין צריך להטיף דם ברית והלכה כרב באיסור נגד שמואל וק"ו נגד רבה ורב יוסף דהא רב עדיף וגדול טובא מינייהו תדע דאי כרבה ורב יוסף למה אוכל בתרומה הלא לבת' ס"פ ערל הוא וברייתא זו דסמכ' היא שמביא ממנה סייעתא לרב הונא וכן הרמב"ם נמי הביא דין זה בהלכות תרומה א"ת רבה ורב"י לא פליגי אליבי' דהלכתא א אלא פליגי בטעמ' דמילת' למאן דצריך הטפת דם ברית בקטן אי משום ספק או משו' ודאי והוא נפקותא אליבי' דשמואל רבה אומר משום ספק הוא א"כ לרב דפסק כת"ק דלא צריך הטפת דם ברית היינו אפי' מספק לא צריך ולשמואל דפסק התם כר"ש בן אליעזר שצריך נמי מספק קאמר אבל אין מחללי' עליו השבת ור' יוסף אמר מאן דצריך הטפת דם ברית מכח ודאי קאמר א"כ לרב דפסק כת"ק דלא צריך הטע' דם ברי' לגמרי קאמר דלא חשיב ליה כערלה כלל אבל שמואל דפסק הרשב"א סבר אפי' ודאי ערלה הוי ומחללי' עליו את השבת אבל לא הכריעו אם הלכה כשמואל או כרב וכמה פעמים מצינו בתלמוד שהאמוראים האחרונים חולקי' בפי' הראשוני' אף שלא הכריעו הלכ' וכן נראה עיקר מן הסוגיא דהתם דאליב' דשמואל פליגי ואעפ"י שהאשר"י מסיק שנהגו העם להטיף דם ברית אף בקטן וחלילה לי לסתור מנהג הראשונים ובפרט שהוא מנהג הגאוני' וכמו שכת' רב' האי גאון וז"ל וששאלת נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית או לא אי צריך להטיף מי מברכינן עליו אי לא כללא שלדברי רבנן קמאי קמאי הכי אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית אלא מיהו בנחת וצריכא מילתא למיבדקי יפה בידי' ומראי' לעינים ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ואין מברכין על המילה אלא א"כ נריא' לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין היכן מלין אותו ואם נראית לו ערלה ממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שלא יביאהו לידי סכנ' רק שתימ' לי על מ"ש מהר"ם בתשובה ובהג"ה מיימוני שקטן שנולד כשהוא מהול והטיפו ממנו דם ברית אף אחר זמנו בליל' צריך להחזיר ולהטיף ממנו דם ברית לא נ"ל כלל מאח' שאינו אלא מנהג שלא לצורך ואדרבה סכנה איכא בדבר כדאיתא בפ' ר"א דמילה וא"כ איך יראה להחמיר ולהצריך עוד הטפת דם ביום הלכך לכתחילה מוטב שיטיף דם ברית לקטן הנולד מהול ביום אם אפשר אבל בדיעבד או בשאר סיבת אפילו בדוחק קצת אף בלילה יצא:

ו

דין בין מילה בזמנה בין מילה שלא בזמנה בין דאוריית' ובין דרבנן אינו מלין אלא ביום אבל אי עביד בלילה אי דאורייתא צריך לחזור ולהטיף דם ברית ביום וגר שמל ומשוך אין צריך לחזור ומברכין אמשוך ואגר שמל כבר אבל לא על קטן:

ת"ר וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ומי שיש לו שתי ערלות אינן נימולין אלא ביום ר"א בר שמעון אומר הנמול בזמנו נמול ביום ושאינו בזמנו בין ביו' בין בלילה ופליגא בקרא דכתיב וביום השמיני ת"ק סבר לרבוי אף שלא בזמנו ור' אלעזר בר שמעון לא דריש והלכה כת"ק וכן פסק הטור ומהר"ם הוסיף שאי עבד בלילה והטיף כבר דם ברית מן הקטן שנולד מהול או מן הגר שמל צריך לחזור ולהטיף דם ברית ביום וק"ו אם מל קטן שלא בזמנו בליל' שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ביום כדאשכחן גבי קצירת העומר שדבר שמצותו ביום הוא אי עבד בלילה אינו כשר ה"נ הכא גבי מילה עכ"ל אבל מאחר שמצאתי שכתב רבינו שמעו והרא"ש כדאמ' בפרק ר"א דמילה שנמול תוך ח' שאין צריך הטפת דם ברית וראיתו מדאמר שילהי פר' ר"א דמיל' דהיכא דקדים ומל של שבת בערב שבת שלא נתנה שבת לדחות א"כ נראה דכ"ש דכשנימול בליל שמיני כבר בא לזמן חיוב מילה שאין צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ואין להקשות מהא דתנן בפרק ב' דמגילה אין מלין ואין טובלין ואין מזין אלא עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע דוקא אם מל משעלה עמוד השחר הוא דכשר ואין צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית הא בליל' צריך לחזור ולהטיף דהאי כשר ה"פ שאם הוא צורך גדול יכול לעשות לכתחילה וכן משמע מפי' הרמב"ם ובזה בלילה ודאי אסור לעשות לכתחילה אבל אם כבר מל לעולם אין צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ומ"ש הרשב"א בתשובה וז"ל קטן שהצריכוהו רופאים בקיאי' למולו תוך ח' מפני הסכנ' ויש שם מוהל ישראל וכן נכרי מי ימול אותו ואם מל אותו נכרי מהו מילתו תשובה ברי"ת כל מחמת הסכנה שאין לך דבר עומד מפני פקוח נפש ומיהו כל שמלו אותו קודם ח' אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא ואין הפרש בזה בין נכרי לישראל ואם לא גמרו את המילה כגון שנשארו עדיין ציצין המעכבין או שלא פרעו יחזרו לאחר שיתרפא ויטלו ציצין ופורעין ע"י מוהל ישראל ע"כ א"ל מדכתב אלא חתיכת בשר בעלמ' משמע שחולק על ר"ש דכת' אף נימול ח' דאין צריך לחזור ולהטיף דשאני התם דנימול לרפואה ולא לשם תורת מילה כלל והנה מה שפסק גבי קטן שנולד מהול כבר כתבתי לעיל דליתא כלל ואפי' גבי משוך וגר לא נ"ל שצריך להחזי' מאח' שמדאוריית' נעול אלא רבנן תקינו למול וכעין דאורייתא תקון למול ביום אבל לעכב להיות חוזר ומטיף דם ברית אין סברא כלל ואפי' גבי קטן שעבר סמכו יכול לומר דלא מעכב אי מל בלילה ואינו דומה לקצירת עומר שיש לו זמנו קבוע ביום ט"ז ואי עבר זמנו בטל משא"כ במילה וגם נוכל לומר דלא גרע מנולד מהול דל"צ להטיף ממנו דם ברית אלא מנהג הוא שלא יהא כערל בלא הטפת דם ברית וה"נ שמל כבר א"כ בודאי יצא ומה בכך שלא עביד המצוה בזמנו הא נמי לא מל אותו ביום השמיני אלא שלא היה בדעתי לחלוק על הגאון בלי ראייה ברורה אבל אותן שהן מדרבנן פשיט' שאינו מעכב ושמעינן מהאי בריית' דגר שנתגייר אחר שמל שצריך הטפת דם ברית לא כר"י שפסק בפ' ר"א דמילה מאח' דהלכה כת"ק שסבר אפי' קטן אין צריך להטיף ק"ו בגר כדמוכח התם דלר' שמעון בר אליעזר עדיף קטן מגר דאמר בקטן לא נחלקו ב"ש וב"ה שצרי' להטיף ממנו דם ברי' אלא נחלקו בגר כו' מ"מ נראה דהלכה כת"ק ונוכל לומר דהוא סבר צ איפכא דבגר כ"ע מודו שצריך להטיף וכן פסקו ה"ג וראייתו מהכא דת"ק ור"א בר שמעון לא פליגי אלא אי נימול ביו' אבל לכ"ע צריך הטפת דם ואל תשגיח בספרים שלנו שכתוב נמי בהאי ברייתא קטן שנולד כשהוא מהול וכן ברש"י וע"כ טעות סופר חדא דא"כ פליגי ת"ק ור"א בר שמעון בקטן אי נמול ביום משמע דצריך הטפת דם ברי' לכ"ע והיינו כב"ש ודלא כהלכתא ושום פוסק לא הביא ראייה מזה הברייתא לקטן שנולד כשהוא מהול ועו' דאי בקטן שנולד כשהו' מהול איירי וסברי דצריך להטי' דם ברית כב"ש א"כ ע"כ לב"ה משום ספק ערלה כבושה הוא א"כ פשיטא דנימול ביום שמיני ועוד הסמ"ג בהל' גרי' והרא"ש בפר"א דמיל' ובפ' החולץ מביא ראייה לדברי ה"ג שחמו' גר מקטן מהאי בריית' ואי גרסי' נמי קטן בהאי בריית' א"כ אף בקטן מוכח דצריך הטפת דם ברית אלא ע"כ טעות נפל בספרי' אגב שיטפ' דבריית' לעיל משוך ונולד כשהוא מהול אוכלים בתרומה כו' תנא נמי בהך לישנא בברייתא דהכא וכן הטור י"ד הביא כל הנך שאינן נימולים אלא ביום לא הביא קטן אלא בע"כ טעות הוא ולעניין ברכה על הטפת דם ברי' בגר שמל כבר נ"ל שצריך לברך אף שהרא"ש פסק בפ' החולץ שלא לברך לא בקטן ולא בגר לא צ"ל דבריו גבי גר דהא מברכי' על כל מצוה דרבנן והכי נמי גבי גר מדרבנן הוא דבעי הטפ' וכן המשוך שפי' מברכין עליה' אף שדעת הרי"ף והרמב"ם שאין לברך הלא השיג הרמב"ן על הגר שמל וסבר צריך לברך וכ"ד הרשב"א בתשו' וכן עיקר הלכ' בין מילה בזמנה בין שלא בזמנה בין דאורייתא בין דרבנן אינה אלא ביום אבל אי עביד בליל' אי דאוריית' צריך לחזור ולהטיף דם ברית ביום אבל משוך וגר שמל אין צריך להחזיר ומברכי' אמשוך ואגר שמל כבר אבל לא א על על קטן:

נותר שנשרף בין בזמנו בין שלא בזמנו אינו אלא ביום ודין דערל שהזה הזאתו כשירה וערל אסור במעשר שני ודין דאונן מותר בתרומה: ז מסקינן בסוגיא כשם שמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום ה"ה נמי נותר שנשרף בין בזמנו בין שלא בזמנו אינו אלא ביום כך פסק ר"א בן פדת ור' יוחנן הודה לו ועוד אמר ר' אלעזר שערל הזא' כשיר' וכן הלכה ולא ס"ל כר' עקיבא דסבר ערל כי טמא בכל דוכתא אלא כרבנן וכן פסק הרמב"ם ומ"מ האי דאיבעי לן בסוגי' אם ערל מותר במעשר שני כטמ' או לאו פסק הרמב"ם דאסור ואף דבתלמו' משמע דלר"ע הוא דאסור דחשיב ליה ערל כטמא מ"מ פסק לאיסורא מהא דר' יצחק יליף מעשר שני בג"ש מפסח לאסור ערל כמו שילפינן פסח ממעשר שני לאסור אונן אבל מ"מ אונן מותר בתרומה ואף שחמור ממעשר משום דכתיב וכל זר לא יאכל וגו' זרות אמרתי לך ולא אונן ועוד יש דברים שאסורי' במעשר משא"כ בתרומה וק"ו שיש כמה דברים שיש בתרומה משא"כ במעשר כדאיתא בפ' שני דבכורי' ומייתי ליה הכא בסוגיא התרומה והבכורים חייבי' עליה מיתה אם אכלן בטומאת הגוף וחומש ואסורי' לזרים והן נכסי כהן לקדש בו האשה או לקנות עבדים ושפחות ועולי' באח' ומאה וטעוני' רחיצת ידים והערב השמש משא"כ במעשר שני ועוד יש דיני' דשייר התנ' שנוהגין בכל שאר שני השמיט' משא"כ במעשר שאינו נוהג בשלישי ובששי אלא במעשר עני וגם אין להם פדיון משא"כ במעשר שני ועוד תנן יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאות מקום לירושלים וטעוני' ודוי בערתי הקודש מן הבית ואסורי' לאונן וחייבי' בביעור בשנה השלישי' ואסורי' כל שהן מלאכול בירושלי' פי' אם נתערב דבר א' באלף לא בטיל דהוי דבר שיש לו מתירי' כגון לאכול בירושלים והא דקתני לעיל גבי ביכורים ועולים בא' ומאה היינו שאין לו מתירין כגון שנתערב בחולין שמותרי' לזרי' ובכורי' אסורי' לזרים אז לא מקרי דבר שיש לו מתירים אלא עולי' בא' ומאה והכא איירי שנתערבו בתרומה כך פי' ר"ש בזרעי' וצריך פי' לפירושו כי אפי' נתערבו בחולין אין עולין באחד ומאה להתירו לאכול חוץ לירושלים אלא עולי' באחד ומאה כדי להתירו לזרים אבל לעול' שם בכורים עלייהו לאכול הכל בתורת בכורים בירושלים ולאו דווקא פי' ר"ש שנתערב בתרומה אלא מילתא דפסיקא קאמר וכן יראה מפי הרמב"ם כאשר פירשתי ודוקא בדבר שיל"מ אבל אם נתערב בתולי' בירושלי' ובאת לאסור לערל ולטמ' ולאונן בטל ברוב וגידולי' אסורי' מליאנ' ביכושלים כלו' חוץ לירושלים וכן המעש' אם לא יפד' והרמב"ם האריך בפירוש' וכת' שאיירי שנתער' בירושלים ונזרע לשם גם ר"ש האריך ופי' בסיגנון אחר ואני קצרתי כי אין נפקותא האידנא כל כך ועו' יש ב' דינים דשייר' דמעשר וביכורים אם אכלן בטומאת עצמו לוקה משא"כ בתרומה דאינו עובר אלא עשה ואסור לדלוק מהן בטומאה משא"כ בתרומה שנטמאה שמותר לדלוק מהן:

ז

דין אם ניכרת ביצה אחת בידי אדם באופן שלא יוליד או ע"י חולי פסול אבל אם כרתו מחמת אבן או כה"ג בין של ימין בין של שמאל כשר ובלבד שיוליד ומיהו לכתחיל' טוב לומ' לרופ' שיכרית של שמאל ואם אשתו הוחזקה בפריצו' יש לחוש לבניו:

מתניתין איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הבצים שלו ואפי' אחת מהן וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ואם נשתייר מעטרה אפי' כחוט השערה כש' ומפרשינן בגמ' מלא החוט על פני רובא ולא בעי כל הקיף הגיד והוא שנשתייר אותו רוב ההיקף לצד הגוף דהיינו למעלה על הגיד שנוטה לצד גופו ולא למטה הנוטה על הארץ ומאחר שנכרת כשר כ"ש ניקב למעלה מעטר' כדאיתא נמי בסוגי' ות"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו פי' מכת חרב או סכין והוא לשון פצע ואפי' אחת מהן ואפי' נקבו ואפי' נמוקו ואפי' חסרו כל הני אף באחת מן הבצים קאמר והנה י"מ נקבו הוא נקב שאין בו חסרון ומ"ה קתני אח"כ חסרו אפי' לא נקבו פי' נקב מפולש אלא חסרו בכל שהוא כן כתב הסמ"ג מפי' התו' וכן דעת הנימוקי יוסף שנקב נקב מפולש קאמר * (וכן הוא הגירסא בספרי' שלנו דסגי ברובא וכן פי' רש"י וכן כתב הטור אבל במיימוני משמע להדיא דבעי הקיף כל הגיד וכן כתב הרב המגיד דלא סגי ברובא וכן כתב הרא"ש והסמ"ג) (פי' עד חלל האמצעי הגיד וכן גבי אתרוג כה"ג ולקמן י"א נאריך בזה) וכן עיקר ואין להקשות א"כ למה לא תני נקבו וחסרו גבי הדדי וי"ל מ"ה הפסיקו בנימוקו לאשמעינן דפסול נמוקו אינה אלא כשחסרו כלומר דומי' דחסרו רק שחסרו הוא מבחוץ מצד א' ע"י סיבת חולי ונמוקו צמקו כלו והקטינו בעגולם כמו שהן והריטב"א פי' שחסרו קאי אנימוקו כלומר מחמת מכה או מעוך נימוקו והוקטנו מאליהם והיינו חסרו וכמו שפי' הוא העיקר וכן הרמב"ם הזכירו נקבו וחסרו בהדדי משמע שפירושו כמו גבי אתרוג דתנן ניקב וחסר ומסיק בבריית' אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוק' שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד פי' רש"י הא סריס חמה בידי שמים מחמת חולי הוא והא לאו חולי הוא ומשני הרי הוא כסריס חמה וכשר וכתב ר"ת שר' ישמעאל אינו פליג את"ק ואמתניתי' דקאמרי כל שנפצעו בצים ואפי' אחת מהן אלא שיש לחלק בין נפצעו לניטל' דכשנטל' לגמרי מוליד מידי דהוה אניטל הטחול כשרה ונקב' טריפה והא דאמר לקמן בין נכרתו בצים בין חוטי' בצי' היינו דוקא שניהם אבל אחת מהן כשר אבל אין לחלק ולומ' דר' ישמעאל איירי בי"ש א"כ מאי אירי' ביצה אחת אפי' שתיהן כשר כדאמרי' לקמן פ"ד בי"ש כשר וממילא כרות שפכה נמי אלא בי"א קאמר ואפי' את"ל דפליג את"ק מ"מ הלכה כמותו כיון ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה הוה דסמכה ומשנתיה עיקר כדאמרי' לעיל פרק החולץ ממתני' דכרמא הדר ביה ועוד שאנו רואים כמה ב"א שנכרת מהן ביצה אחת ומולידין ודוחק הוא לומר צא וחזור על בניהן מאין הם וכ"מ בירושלמי דכולהו אמוראי סברי הלכה כר' ישמעאל דבעל ביצה אחת כשר רק שאינו מוליד דאמר שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו רב הונא אמר דסבר כר"י בנו של ריב"ב אמר ר' יודין ובלבד שלימין פי' רק שתהא שלימ' קודם שנוטלת שאם נפצע כבר ואח"כ נטלה אינו פסול שחוזר להכשירו כמו ניקב ונסתם אבל יותר נראה לפרש שהן שתי תיבות ובלבד שהנשארת היא של ימין וטוב להזהיר הרופאים לחתוך ביצה השמאלית אם אפשר אבל חומרא גדולה היא ומסיק דעובדא אתא לקמיה דר' אמי אמר לה ר' אמי בתי את שרית ליה אלא הוי ידיעת שאינו מוליד כו' כך היא שיטת ר"ת ר"ח ור"ש הזקן והראב"ד וספר התרומה וסמ"ג והמרדכי והנה הרי"ף כתב הברייתא כצורתה וכתב הרא"ש מדלא פי' דבריו ש"מ דלדעת הרי"ף פליגי ומדלא פסק הלכה כר"י בנו של ר"י בן ברוקא מסתמ' פסק כרבנן והנה הריטב"א כתב על דברי ר"ת שראייתו מן הירושלמי אינ' ראייה אלא אדרבה לשם משמע דר"י בנו של ר"י בן ברוקא איירי בידי שמים וה"ה בשתיהם אלא דחסר לגמרי לא שכיחי והכי איתא התם פצוע דכא אית תני בי"א פסול בי"ש כשר ויליף מדסמוך ללא יבא ממזר מה ממזר בי"א אף הכא בי"א ואית תני בין בי"ש בין בי"א פסול וילי' מממז' מה ממזר בי"ש אף הכא בי"ש הוו בעין למימר מאן דאמר בי"ש כשר ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב מ"ד פסול רבנן אלמא אף ר' ישמעאל לא הכשיר אלא בי"ש אבל לא בי"א ומ"ש ר"ת שהרבה הולידו אנו אומרים כמו שאמר התלמוד גבי נקבה הביצה צא וחזר על בניו מאין הם והרמב"ם שהיה גדול שברופאים אמר שנכרת ביצה אחת פסול והרא"ש כת' נמי ואני ראיתי הירושל' שאינו משמע כר"ת והיינו כמ"ש הריטב"א והוסיף עוד וכצ"ל לפי הירושלמי דר' ישמעאל איירי בי"ש דאי בי"א ואינו מוליד האיך יהא כשר מי גרע מהאי גברא דאיסתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים אבל מ"מ יכול ר"ת לפרש תלמוד דידן דאיירי בי"א אבל מן הירושלמי אין לו ראייה ע"כ וחלילה שר"ת ור"י ור"ש הזקן שהיו בקי בכל הירושלמי יותר מכל אשר שמענו לא ידעו ולא ראו הירושלמי שהוא כנגדם ויביאו ראייה מתחילת דבריו ואל סופו לא יגיעו חלילה וחלילה כי מה שאמר הירושלמי הוא ס"ד דתלמודא והאמת אינו כן שהרי השיב שם א"ר אחא בר פפא קומי ר' זעירא כול' דרבנן פי' אותו שמכשיר פ"ד בי"ש אתי נמי כרבנן כלומר ורבנן לא פסלי ביצה א' אלא משום שהוא בי"א ותדע שכן הו' דהרי קאמ' הא בעי למימר כו' משמע שהאמת אינו כן ומ"מ אין ראייה כ"כ שנוכל לומר דלפי המסקנא נמי ר' ישמעאל בי"ש איירי ומ"ש כולה דרבנן כלומר רבנן אינ' חולקי' עליו אבל סברה זו כבר סתר ר"ת דא"כ מאי איריא ביצה אחת כו' בשלמא לדעת הס"ד דירושלמי אינו קשה למה נקט ביצה אחת שהרי לפי ס"ד אף בביצה אחת חולקי' רבנן עליו ומ"ה נקט ביצה אחת אבל לפי האמת דלא פליגי לכל היותר אביצה אחת בי"ש א"כ לא איירי ר' ישמעאל אלא בי"א ומה שהקשה הרא"ש מאחר שאינו מוליד למה הוא כשר נוכל לומר דלאו דוקא קאמר שאינו מוליד לעול' אלא הוא בחזקת שאינו מוליד כלומר ואם אח"כ תבא לב"ד בטענה שיגרש אותך לפי שאינו מוליד כדאיתא בסוף הבע"י אמר לה אין ברתי דאת שרי' אלא הוי ידעית שאינו מוליד ואם תנשא לו מעתה לא תוכל לכופו אח"כ וכ"מ לישנא דהוי ידיעת כו' והנה הם הרב' החולקים על דברי ר"ת כגון הריטב"א בשם הגדולים הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן נמי כתב להדיא שלישנא דאין לו אלא ביצה אחת דקאמר ר' ישמעאל היינו מתחילת יצירה קאמר לזה מדמה אותו לסריס חמה וכ"ד הרשב"א והרא"ה ותימא על דבריהם שהם רוצים לחלק על עובד' דמייתי ר"ת והוא בנמצא לעשות ממזרים בישראל הלא ר' יהודא דאמר לקמן בסוף פרקי' טומוטו' שנקרע הוא בודאי סריס ואינו חולץ אין הלכה כמותו לפי שמכחיש המעשה שהוליד שבע בנין אומר שהן ממזרי' ק"ו בנדון זה שכמה וכמה הנמצאים שמולידי' ואפי' נחתך ביצה הימין והוליד אין לומר עליו שבניו ממזרים כי ר"ת דרך מו"מ פי' לשון הירו' שנר' לפ' של ימין אבל לא דרך פסק הלכ' שהרי יש לפרש עו' בע"א ובלב' שתה' שלימ' ובעבו' שפי' הב' מחוו' יות' נעש' ממזרי' בישרא' ועו' אפי' את"ל שכן הו' הלא תלמו' דידן לא חילוק מידי ולא סגי דלא מפרש וא"כ תימא לי על הר"ן והטור שכתב שר"ת לא הכשיר אלא בימין כי נרא' בעיני שהכשיר הכל רק שלכתחילה קאמר טוב לומר לרופאים אם אפשר כו' וכ"כ הסמ"ג שחומר' גדולה היא לעניין פסק הלכה אני אומר אפי' את"ל שפי' ר"ת שפי' בידי אדם אינו אמת אלא ר' ישמעאל בידי שמים איירי וכל המעשים של הירושלמי בידי שמים איירי אבל נכרת בידי אדם פוסל מ"מ נראה דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד או ע"י חולי שבא כבר בבציו שהיה בהכרח להכריתו אבל מה שכורתי' עכשיו הרופאי' מחמת האבן או שבירת הגוף ויודעין לתקן הדבר היטב ובבירור שיוליד ואינ' מקלקלים החוטי' ושביל הזרע הולך כתיקנו ותלוי בחכמת הרופאי' אין בידינו לפוסלו כל עיקר ובניה' כשרים וגם הרמב"ם לא עלה בדעתו לחלוק על זה ומ"ש נכרת לשון זה משמע ע"י כריתת כמו שפי' או שלא יוליד והוא הסירוס או שכב' נולד לו חולי בבצי' אבל חיתוך הרופאים אין לו שם זה ולא נחלק על אמונתו מה שהתלמוד אינו מכחיש אותו הרופאי' הלכך ביצה אחת כשר לעולם בין של ימין בין של שמאל ולכתחילה טוב לומר לרופאים שיחתוך של שמאל ואפי' בידי אדם אי מוליד כשר ולא נוציא לעז על בניו א"ל שהוחזקה אשתו בפריצות:

(עיין בס' אגרת בקורת שנדפס שנת תצו"ל באריכות מדיני' האילו ויאירו עיניך)

ט

דין פצוע דכא בידי שמים כשר ואפי' ע"י חולה:

אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע דהוי משמע מעיקרו במתנית' תנ' נאמר לא יבא פצוע דכא ונא' לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם פי' רש"י ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו אבל אם איר' בו חולי ונסתרס פסול וכת' הרא"ש וכן משמע בירושלמי דליקוי שע"י חולי חשוב בידי אדם והיינו דלא כהרמב"ם שכת' וז"ל כל פסול שאמרנו שלא הי' בידי שמים כגון שכרת אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצ' בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא בצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו או שנולד בהן שחין והמסה אותו או שכרתו הרי זה כשר לבא בקהל שכל אילו בידי שמי' עכ"ל ואני ראיתי הירושלמי וז"ל מי שעלתה חטטי' מי מחכך בה או מסית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים והיינו כפי' הרמב"ם שאפי' ע"י חיבורו' ועניינו מקלקל אותו עד שהמסה אותו או עד שיוכרח אף לכרתו מ"מ הוא כשר וגזירת הכתוב כאלו נולד כך ממעי אמו אבל מ"מ מי שיש לו שבירה או חולי האבן והוכרח לכרתן אין זה חולי בידי שמים שהרי אינו בהכרח לכרות הביצי' ויהי' החולי במקומו עומ' אבל מה שהוכרח לכרתו מעניינו הבצים גופו הוא בידי שמי' גם נוכל לפרש דברי הרמב"ם או שכרת כלומר שהשחין כורת אותו אבל אין הלשון משמע כן אבל זה שפירשתי הוא הנכון שאפי' הוא כורת מחמת קלקולן שנמוסו ונמוחו כבר הוא כשר ויראה לי סעד לדברי הרמב"ם מדאמר רבא תדע דקרינן פצוע כו' ותימ' וכי רבא בא לחלוק על הבריית' ולהוסיף עליהם שהרי יליף מלא יבא ממזר אלא שבא לאוריי דחולי מעיקרו מלשון פצוע שמעינן וא"כ היקש' דברייתא ללא יבא ממזר קמ"ל דאפי' ע"י חולי שבא במקרה כשר דאי לאשמועינן ע"י רעמים וברד פשיטא דהוי כמעי אמו אלא חולי קמ"ל ועוד נוכל לומר איפכא דאין חילוק בין ע"י רעמים וברד או ע"י חולי וכי היכי דכשר ע"י רעמי' ה"ה ע"י חולי ורש"י לאו דוקא קאמר ותימא גדולה מניין לו להרא"ש לומר שרש"י דוקא ע"י רעמים קאמר אבל לא ע"י חולי דילמא לאו דוקא קאמר ולא יחלוק על דברי הרמב"ם שכתב להדיא דע"י חולי כשר ואפשר שלא דקדק בדברי הרמב"ם שהרי לא היה רגיל בו כ"כ כאשר יראה מתוך תשובתו ומ"ה לא כת' כדברי הרמב"ם ועוד הלא רש"י גופ' לעיל מיניה פי' בסוגיא דס"ח ס"ד כו' פי' הא סריס חמה בידי שמים הוא ומחמת חולי הוא כו' ע"כ א"כ מוכח להדיא דע"י חולי הוא בידי שמים ועוד לעיל בפ' כיצד על הברייתא דפצוע וכרות שפכה וסריס אדם כו' פי' רש"י וסריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו משמע להדי' דע"י חולי לא חשי' בידי אדם וכשר כדברי הרמב"ם ע"כ נראה שדברי הרמב"ם עיקר וכלשונו הביא הרמב"ן וכן הביאו הסמ"ג שע"י חולי כשר:

י

דין נכרתו חוטי ביצ' או א' מהן או שנידך או שנפצעו ה"ז פסול:

אמר רבא פצוע דכא בכולן דך בכולן כרות בכולן פצוע בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הבצים בין שנפצעו החוטי' דך בכולן בין שנידך הגי' בין שנידוכו ביצים בין שנידכו חוטי ביצים כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצי' בין שנכרתו חוטי ביצי' ומי שנתכווצו גידי הגיד ונתרפא תמצא בסו' סי' י"ב במעשה שבא לפני ראבי"ה:

יא

דין ניקב עד החלל למעל' מן העטר' או בעטרה עצמ' בעליונו ומגיע אל חלל הגיד פסול וכן ניקב בעליונו למטה והוא מגיע מעבר לעב' לתחתיתו למעל' מן העטר' פסול אבל נימ' בתחתיתו למעל ואינו מגיעו אלא עד החלל ואם היה מנוקב מעבר לעבר ולא היה בעליונו ובתחתיתו אלא למטה ש מן העטרה כשר:

איתמר בסוגיא ניקב הגיד למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר"ח לאכשורי א"ל ר' אסי הכי אמר ריב"ל עטרה כל שהיא מעכב' פי' אם מעט יוצ' הנקב חוץ לעטר' פסל ופירש"י שהנקב היה למטה לצד הארץ והלך באלכסון לצד הגוף ויוצא למעלה מעטרה והמרדכי כתב בשם ר"י שזהו פשיטא פסול אף שראיתי שלראב"י פי' דברי רש"י לא איירי בניקב כולו עד חלל הגיד בשיפוע כו' מ"מ הקש' ר"י דלשון כנגדו לא משמע כלל שניקב באלכסון ע"כ ופרש"י הכי לפי שהעטרה היקיפה אינו בעיגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה כלפי הגוף ומתקצרת והולכת בתחתיתו עד קרוב לראשו של גיד ואותו הבש' אפי' נחתך כולה בשיפוע רק דסביבת הגיד נשארת עטרה בכל שתוא כחוט השערה כשר אבל נקוב נקב מפולש לצד גופו בעליונו של גיד הוא למטה מעטרה ובתחתיתו של גיד לצד הקרקע הוא למעלה מן העטרה פסול ומפרש תו' בשם ר"י דכל נקב הגיד מפולש בעינן כמו שפירשנו ואין לומר דסגי בניקוב עד חלל הגיד אפי' למטה מן העטרה בעליונו פסול כיון שאם היה ניקב מעבר לעבר היה בצד התחתון למעלה מן העטר' דהא מכשירין בסמוך כקולמוס וכמרזב וכיון דאלו נחתך לגמרי כשר כ"ש ניקב ותימא בעיני מאחר דנקב מפולש בעינן ולא הוזכר בתלמוד א"כ מוכר' ע"כ לומר שסמוך התלמוד אשאר נקבים שהוזכרו גבי אתרוג ודקין ולב וכולן מפולשין ה"נ הכא א"כ אמאי נימא דלא סגי הכי במפולש לחלל הגיד כמו גבי אתרו' ודקין דכולן סגי בהכי ואין צריך מעבר לעבר וכן כל הפוסקים לא הזכירו דין זה שצריך מעבר לעבר גבי גיד אף שלא הזכירו נמי מפולש כגון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש נוכל לומר דסמכו אשאר נקבים שהוזכרו בתלמוד אבל מאן לימא לן האי חדוש' דבעי יותר מהתם וכן הסמ"ג דדייק מפולש מדמה אות' לאתרוג ודקין א"כ ממילא כי התם ועוד דמסקינן לקמן גבי ניקב בתוך העטרה ונסתם דבדקינן ליה אם יראה קרי כו' מסתמא בניקב מצד א' קאמר ועוד שהרי עיקר הפסול תלוי מפני שהש"ז יצטנן שחמו' התאוה דרך נקב יוצא וא"כ בניקב לחלל סגי וכן מצאתי במרדכי להדיא שכתב בשם ר"י דלא בעינן שיה' הנקב מעבר לעבר אלא אעפ"י שלא ניקב אלא מצד א' ולמעלה מעטרה עד חלל הגיד נראה שהוא פוסל ע"כ נראה שהתו' שלפנינו לא ר"י בעל התו' חת' עלייהו ואינו עיקר ומ"מ נראה להכריע כי מה שפירשו ניקב למטה מן העטרה בעליונו של גיד כו' יפה פירשו דבעינן ניקב מפולש מעבר לעב' שיהא בתחתי' לארץ למעל' מעטר' ובהא לחו' לא סגי כשהתחיל ניקב ומגיע אל החלל מאחר שבעליונו של גיד העטרה כול' קיימ' אף שבמרדכי כ' שנוכל לפ' יות' לחומר' ר"ל אפי' כה"ג מ"מ אל תסמוך אלא על דברי' הראשונים שאיירי בניקב כולה כמו שפי' אבל מה שניקב הגיד למעלה מן העטרה או בתוך העטרה בעליונו של גיד בהא נראה שאם ניקב עד החלל פסול ואינו דומה למרזב שפתוח למעלה מן העטרה מ"מ הזרע יוצא דרך אותו המרזב בברייתא אבל נקב קטן הזרע כשבא נגדו מתאמץ ויצאה ממנו וחמימו' התאו' נחלק לצאת בתוך חלל הסילון ובתוך הנקב למעלה ומקולקל ביותר ועוד כמרזב וכקולמוס במקו' פתיחתו שהזרע יוצא כותלי הרח' נוגעת בהן וקולטת משא"כ בנקב הילכך ניקב עד החלל למעל' מן העטרה או בעטרה עצמה בעליונו ומגיע אל הגיד פסול וכן ניקב בעליונו למט' והוא מגיע מעבר לעב' לתחתיתו למעלה מן העטרה פסול אבל ניקב בתחתיתו למעלה ואינו מגיע אלא עד חלל ואם היה מנקב מעבר לעב' ולא היה בעליונו בתחתיתו אלא למטה מן העטרה כשר הנלע"ד כתבתי וה' יצילני משגיאות:

שנחתך בין בקולמס בין כמרזב כשר:

יב

אמר רב הונא כקולמוס כשירה כמרזב פסולה פי' שנחתך למעלה מן העטרה בעליונו של גיד בשפוע עד ראשו של גיד כמו שחותכין הקולמס כשירה ונראה דוקא כעין שפי' רש"י אבל אי הוי מתחתית משופע פסול וכן מצאתי בירושלמי כקולמס הפוך פסול אבל במרזב שנחקק למעלה בסילון ויש לו דפנות משני צדדים והחקק באמצע כצינו' פסולה ורב חסדא אמר כמרזב כשירה וכקולמס פסולה אמר רבינא הכי אמר מר זוטרא משמיה דר"פ הלכתא בין כקולמס בין כמרזב כשירה הוה עובדא דהוי במת' מחסי' שפייה מר בר רב אשי כקולמס ואכשריה פי' רש"י ההוא עובדא דהוי כמרזב בתחילה ושפיה כלו' שחתך הבשר מכל צד ונטל דופני המרזב ועשאו כקולמס ואכשירה כרב הונא וכתב הרא"ש א"כ משמע דלית הלכתא כפיסקא דמר זוטרא דמכשר בתרווייהו אלא כרבא דאמר לעיל בסוגיא כותיה דרב הונא מסתבר' והרמב"ם פסק כמר זוטרא ובודאי אם היה הכרח לרש"י לפרש כן הייתי אומר שהסוגיא מוכח שאין הלכה כמר זוטרא אבל מאין לימא לן דהוה כמרזב מתחילה דלמא הבשר היה מקולקל וניק' למעלה והוא תיקן אותה כקולמס ולא הי' באפשרי לרפאות אותו אלא כהאי גוונא ונקיים דברי מר זוטרא ומה שאמר רבא כוותי' דרב הונא מסתבר' הלא אשכחן נמי רבינא דהוי בתראה דסבר כמר זוטרא וגם הירושלמי מכשיר בשניהם ועוד נראה בעיני שאם הוא כמרזב פסול שוב לא הי' מועיל להכשיר מה שחותכין יותר ועושין אותו כקולמס דומיא דנפצע ביצה אחת ואח"כ כורתין אותו כדלעיל סי' ח' הילכך בין כקולמס בין כמרזב כשרה אבל כקולמ' הפוך פסול מצאתי בראבי"ה שמעשה בא לפניו בא' שנקב השתן נמשך ממקומו ונחתך מבשר העטרה בחצי אצבע רוחב ויותר כשהיה משתין היה מקלח כלפי מעלה נגד פניו ושאלו ראבי"ה ממה היה לו הדב' הזה והשי' לו גלוי לכל קהלתינו כי הייתי חולה והולך על מקלי שחוח ולבסוף נכווצו רגלי ולא הייתי יכול לילך יותר משנה אחת וקניתי סוס והשכרתי רץ עמי ורכבתי לבבלונייא לנדיב הנשיא ר' ששת הרופא וכבואי אליו ראה ענייני ואמר תולעת יש בעטרה היא האוכלת וגם מושכת אליה הגידים כי כולם נקשרים ואגודים זה בזה ואם תחפוץ אחתוך לך הבשר שבו התולעת אך ספק יש אם תוליד אם לאו ונתרצתי לו בזה ויקח האיזמל ויחתוך מקום ברקבובית עם התולעת ומיד נתפשטו גדיי רגליי וכל איבריי ויקח תחבושת ורטייה וירפא אותי והנני בריא כאשר עיניך רואות ואני מתאוו' לאשתי ככל אדם ומקום החתך היה כמעט כרוחב חצי אצבע ומגיע עד גובהה של עטרה עד ועד בכלל ופגע ונגע מעט ורוב גובהה של עטרה קיימת וכל פי אויר העליון נחתך בעובי בשר ולא נגע אלא למטה בסילן המקלח השתן וגובתא דש"ז ומחמת שנדבק מקום החתך זה בזה ע"י רטייה נעשה מקומו צלקת למשך ראש העטרה ולא גובהה של עטרה ולכך השתן מקלח למעלה ולפי העניין שראה ראבי"ה הכשירו לבא בקהל והאריך מאוד ועיק' ראייתו דבעינן שיגיע בנקב לחלל הסילון ובנדון זה האיש כיון שלא נכנסי' בעומ' עד הסילון כש' דהא פסקינן הלכתא בין כמרזב בין כקולמס כשר ואוקמינ' להא פיסקא אפי' למעל' מעטרה דאי למטה אפי' נכרת כשר פי' אפי' נכרת מן הסילון אלמא פצוע נקב שבבשר הגיד כשר ולא חשו לשלוט בו אוירא ולא לגרידא כדפי' בגמ' מידי דהוה אברזא דחביתא וכ"ש האי גברא שאין לחוש בו שניטל רק מעט מן הבש' ואפי' למאן דפסל היינו משום אוירא שאינו מחמם ומבשל שכבת זרע אי משום דגורר השכבת הא לאו הכי כשר וכ"ש דפסקי' לכול' להכשר ובכל מקום דליכ' למיחש לאוירא או לגרידותא בעינן שיגיע לחלל הסילון כו' ולבסוף כתב ראבי"ה וז"ל ועל פי הדברים האלה החזירו לו אשתו ויבא אליה ותהר ותלד בן ואביו קרא לו אליעזר על שמי ע"כ ומעשה רב.

יג

דין אם נסתם הקנה שראוי להוציא שכבת זרע והי' מוציא קרי תוך מי רגלים הוא פסול ואם ילדה אשתו הוא בודאי ממזר ודין מי שיש לו נקב סמוך לכיסו שהוא כמע' בסוף הגיד ואינו יוצא הזרע דרך מישור מ"מ כשר הוא לבא בקהל:

ההוא עובדא דהוו בפומבדיתא אסתתי' גובת' דש"ז ואפיק במקום קטנים פי' שהיה נסתם הקנה שראוי להוציא בו שכבת זרע והיה מוציא קרי תוך מי רגלים דתניא בבכורות שני נקבים יש באדם א' מוציא שתן וא' מוציא שכבת זרע וביניהם כקליפ' השום וסבר רב ביבי בר אביי לאכשורי אמר רב פפי במקומה מבשלה שלא במקומה אינה מבשלה שכבת הזרע ופסול וכת' הרא"ש וע"י חולי וליקוי בא ולא בא ממילא דא"כ לא גרע ומכרו' שפכה בידי שמים דאינה מוליד וכשר עד כאן. והנה מה שכתב על ידי חולי הוא לדבריו שכתב על ידי חולי חשוב בידי אדם ואני כתבתי שהוא בידי שמים והכא ע"י ליקוי איירי ור"א ממיץ רצה לפרש דהא דקאמר סבר לאכשורי על הילד קאי ומה שאומר פסול נמי על הילד קאי שאינו מוליד אבל הבעל לעולם כשר דהא בידי שמים הוא וכן אמרינן בבכורת יש ביניהן כקליפת השום נקבו זה לתוך זה נעשה עקור ולא נאמר כרות שפכ' ואין הלשון משמע כלל כדבריו וכן השיג עליו הטור ומה שנא' במסכת בכורו' עקור היינו כשנסתם מאליו ע"י חולי או ע"י פשיעת בעצרת השתן דאינו אלא עקור וכשר אבל הכא איירי בידי אדם כל הפסולין הנאמרי' בסוגי' ומ"מ דאם אשתו ילדה בודאי שהוא ממזר והוא ג"כ פסול וכן עיקר כתב הרא"ש על מי שלא היה נקב בפי האמ' אלא סמו' לכיסו יש לו נקב ודרך שם מטיל מימיו וגם אין לו כי אם ביצה א' איכ' לספוקי אם הוא מוליד או אינו מוליד אם הגיד חלול ועוב' הזר' ע"פ האמ' וחז' לנקב ויוצ' אז אינו יוצ' כחץ אלא שות' ואינו מזריע אבל מן הנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו נקב ואע"פ שאינו מזריע בעמק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע מידי דהוה אברזא דחבית' ומ"מ אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לבא בקהל דגרסי' בפ' הערל אמר רב יהודא אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר כו' ובירושלמי נמי מוכח דכשר לבא בקהל אעפ"י שאינו מוליד דהא איתא תנא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא כל שאין לו אלא ביצ' אחת אינו מוליד זהו סריס חמה אתא עובדא קמיה דר' אמי א"ל אין ברתי דאת שרי אבל ידעי' דלא מוליד והוי ר' זירא מקליס ליה דהוי מקיים מילתא על בורייה אלמא אע"ג דאין מוליד ראוי לבא בקהל והא דאמרי' בפ' הערל ההוא עובדא דאסתתי' גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים סבר רב ביבי בר אביי לאכשורי ומסיק דפסול דלא במקומ' לא מבשלא איכא לפרש דאסתתי' בידי אדם ע"י מכה כו' והנה מה שרצ' לדמותן לברזא דחביתי דהיינו עשוי כקולמס דקאמר עוביו נוגע כך היכא אע"פ שאין ראש הגיד נוגע מפני' מתחמם הוא מחמת נגיעת אחוריו ע"כ נראה שדמיון רחוק הוא לדמותו ומי שיש לו נקב סמוך לכיס שהוא כמעט בסוף הגיד וגם אינו מוציא הזרע דרך מישר אלא בעקולתן מ"מ כשר הוא על כל פנים לבא בקהל כמו שפי':

יד

דין ניקב למטה מעטרה כשר בכל עניין אבל אם הנקב גדול כ"כ שאם יראה קרי דרך הנקב פסול ולמעלה מעטרה אפי' בכ"ש פסול ודין אם יש לו נקב מן הצד ואינו מזריע אלא דרך נקב פסול וכופין אותו לגרש ואינו יוכל ליש' אלא גיורת ואם הנקב אינו בגיד עצמו אלא בקרום השני של ערלה חייב לפרוע וחייב כרת אם אינו פורע ואם שהה עשר שנים ולא פרע כופין אותו לגרש ויתן כתובה:

אמר רב יהודא אמר שמואל ניקב הגיד ונסתם כל שאלו נקרי ונקרע פסול ואי לאו כשר פי' רש"י ניקב נקב קטן ונסתם בכל שהוא ואינו ניכר רואי' אם גדול כ"כ באם האיש הזה רואה קרי ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול ועוד פירש הא דמוקי תלמודא הא דניקב בתוך העטרה ולא למעלה מעטרה דהתם ודאי לא מקרי שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו והנה הרמב"ם לא הזכיר מן נסתם כל עיק' אלא כ' וז"ל אם ניק' בעטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא ממנו ש"ז פסול נסתם הנקב חוזר להכשירו כו' משמע להדיא דבלא נסתם איירי וכן נראה עיקר שטעות נפל בספרים דאם נסתם פשיטא דכשר וחילק זה נסתם בכל שהוא ואינו ניכר לא אישתמט בשום דוכתא ועוד מתוך פי' רש"י עצמו משמע דלא גרסינן ונסתם מפני שמפרש רואי' אם הנקב גדול הילכך היה לו לפרש אם הזרע יוצא א"כ אינו סתימה אלא כך הוא ראוי להיות כדברי רש"י ניקב נקב קטן בכל שהוא ואינו ניכר כו' וכן הרא"ש והטור לא הזכירו שום דבר אנסתם וכן נראה עיקר גם יש טועים בפשט הלכה ואומרים למעל' מעטרה כשרה ותולין בדברי רש"י לפי שאין הזרע מתאסף שם לצאת וטעות הוא ביד' כי כי נקב למעלה מעטרה פשיט' שפסול אפי' בכל שהוא ורש"י פי' על מאי דפריך תלמודא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת כולו כשר אלא בתוך העטר' ומאי דוחק ליה לתלמוד' דילמא בכל הגיד למעלה מעטרה איירי על זה פרש"י דלמעלה אין שייך בדיקה דנקרי ונקרע וממילא לא איירי ביה אבל מ"מ פסול שחמימות התאוה דרך נקב יוצא' כמו שפי' לקמן ואדרב' אפי' בכל שהוא פוסל בודאי אבל בתוך העטרה אינו פוס' בנק' כל שהוא א"ל שהנקב גדול כ"כ שהזרע גופ' מבצבץ ממנו לכן נראה בעיני עיקר ניקב למטה מעטר' כשר בכל ענין בתוך העטרה אם הנקב גדול כ"כ שאם יראה קרי יבצבץ הזרע דרך הנק' פס' ולמעל' מעטר' אפי' בכל שהוא פסו' וכן משמ' בירושלמי כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח על מי שיש לו נקב בגיד מן הצד ואינו מזריע אלא דרך נקב כל שמוציא זרע דרך נקב שבעטרה פסול וכופין אותו להוציא ואינו יכול לישא אלא גיורת אמנם אם הנקב אינו בגיד עצמו אלא בקרו' השני של ערלה המל אותו לא פרע אלא נקב הערלה השנית ונשא' מכוסה על כל העטרה וראש הגיד ומשתין דרך אותו נקב חייב לפרוע והרי הוא כאלו לא מל וחייב כרת אם אינו פורע ולענין גירושין אם אינו רוצה לפרוע אם שהתה עשר שנים כופין לגרש ויתן כתובה עכ"ל:

יו

דין דעבדינן ליה בלחם שעורים חם שיתחמם ויראה קרי או בהעברת בגדי צבעוני' כשאין מכיר האשה אבל ביד אסור להוציא ש"ז: טו שלח רבא בריה דרב' לרב יוסף ילמדנו רבינו היכא עבדי' דמיית' ליה לידי בדיקה למבדקי' לכתחילה פשיט' שהוא אסו' לו להוצי' ש"ז ביד שחייב מיתה כדאיתא בפ' כל היד א"ל מייתינן לחם של שעורים שהוא בחמימתו ומניחין ליה סמוך לביצים אנקב בית הרעי שממנו יתחמם והוא יראה קרי או בכל הדומה לו וה"ה אם ירגיש בעצמו שיבא לידי קרי בהסתכל בבגד צבעוני' של אשה עבדינן ליה הכי ומ"מ אם מכיר האשה אף להסתכל בבגדיה אסור בפרט אם היא א"א ואפשר בפנויה שרי אבל להסתכל באשה גופ' אפי' בפנויה אסור ולא עבדינן ליה תקנת' בהא כדמוכח בסוף סורר ומורה:

דין קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום:

ת"ר ניקב הגיד פסול מפני שהוא שותת פי' רש"י שחמימות התאוה דרך נקב יוצאת ואינו יורה כחץ ע"כ היינו מן העטרה ולפנים שפוסל בכל שהוא כדפי' לעיל נסת' כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשי' ודייקינן זה למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום משום דהדר מפחת ומקלקל והיינו כל סירכה דריאה דמטרפי' בהו חיות' גם מכאן נראה דלא גרסי' לעיל בסי י"ד נסתם דא"כ מאי פריך זהו למעוטי מאי דלמא אתי למעוטי סתימ' רעוע כההיא דשמוא' דלא מהני אלא כל סתימ' מהני לשעתו אפי' בדוק ומנוס' במלאכת הרופאים שסופו לקלקל מ"מ כל זמן שלא נסתר הוא כשר ושפיר מוליד משא"כ בטריפה כל שידוע שיהיה נקב הרי הו' טריפ' הלכ' למשה מסיני גם בכאן פי' ר"א ממיץ דאיירי בפסו' הילד אבל האיש כשר דלא כרות שפכה ולית' לדבריו כי אין הלשון משמע כן כאשר השיג הטור וכן כל הגאוני' לא פירשו כן ומה שקשה לו הלא בידי שמים כשר אין הפשט שניקב ממיל' ע"י חולי אלא ע"י ליקוי של מכה איירי ומה שהקש' מפני מה אתה פוסל אותו מפני' כרות שפכה הלא שנינו בספרי שאין לו רפואה וא"כ למה נסתם כשר זה לא קשה מידי כי אין לו רפואה לרפואתו על ידי אדם אבל בידי שמים יש לו רפואה א"נ אין לו רפואה שסופו ליסתר ולהתקלקל אבל לעולם כל זמן שלא נסתר כשר כדפי' וע"כ את"ל דכרות שפכה אין לו רפואה היינו שנכרתו הבצים או החוטי' או הגיד אבל ניקב אע"פ שהוא בכלל מ"מ יש לו רפואה כשנסתם וכן עיקר:

יז

דין המטיל מים בשני מקומות כשר ונשים המשפשפות נקבותן זו בזו דרך תשמיש אינן אסורות לכהונה אבל איסור גדול הוא ומכין אותה מרדות:

אמר רבה בר רב הונא המטיל מים משתי מקומו' במקום הוצאת זרע ובמקום הוצא' מי רגלי' פסול אמר רבא ליתא הלכת' לא כבר' ולא כאבא ברא הא דאמרן אבא הא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פירש"י מסוללו' דרך תשמיש משפשפו' נקבותיהן זו לזו פסולה לכהונה משום זונה וכתבו התו' שזה הפי' עיקר ואינו כך הלכה דאפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשא' זונה ה"מ איש אבל אשה פריצתא בעלמא הוא וכתב הרמב"ם על נשים המסוללות שזהו מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו שנ' כמעשה ארץ מצרי' אשר ישבתם בה לא תעשו ואמרו חכמים ז"ל מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה (ואשה ניסת לשני אנשי') ואעפ"י שהוא אסור אין לוקין עליו ואין האשה נאסרה על בעלה בהך אבל ראוי נכדות' ולהכות' מכת מרדות הואיל ועשו איסור יש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה ולמנוע הנשים הידועות בכך מליכנוס להו ושלא לצאת היא אליהם ע"כ ועיין בפ' במה אשה סי' ס"ז:

דין דפצוע דכא וכרות שפכה מותרי' בגיורת ומשוחררת ואין חילוק בין כהן בין ישראל ומותרים ג"כ בנתינה ובממזרת ושם ביארנו דנתינה בגירותיה אסורה מן התורה ולוקה עליה: יח מתניתין פצוע דכא וכרות שפכה מותרי' בגיורת ומשוחררת ואינן אסורי' אלא מלבא בקהל שנ' לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' פי' וקהל גרים לא איקרי קהל ואסקינן בגמ' בעו מיניה מרב ששת כהן פצוע דכא מהו מותר בגיורת ומשוחררת או לא בקדושתי' קאי ואסור או דילמא לאו בקדושתיה קאי ושרי אמר רב ששת תניתוה פצוע דכא שהוא ישראל מותר בנתינ' שהיא גבעוני' ואי ס"ד בקדושתי' קאי איקרי כאן לא תתחתן אלא ש"מ לא בקדושתי' קאי וה"ה כהן נמי ושרי אמ' רבא אטו נתינ' משו' איסו' קדוש' הו' דקאסרי' לישראל משום דילמא מוליד בן ופלח ע"ז מ"ה אמר קרא לא תתחתן בם וה"מ בגיותן אבל בגיורת שרו ורבנן הוא דגזרו בהו כדאמרינן לקמן יהושע ודוד גזר עליהם ה"מ בהנך דהוי כשרים אבל בפסולים כגון פצוע לא גזר הדר אמר רבא לאו מילתא הא דהא בגיותן לית להו חתנות וכי אמר קרא לא תתחתן בגירותן הוא דקאמר ואפ"ה שרי לפצוע דכא וכת' הרמב"ם פצוע דכא מותר דוקא בנתינה ובספק הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינה ועל הספק אבל ממזרת ודאי' שאסורי' מן התורה אסור בה וכתב המגיד משנה שהרמב"ם לטעמי' שסבר שנתינה אינו אסורה מן התורה כשנתגייר אלא מדרבנן כלישנ' קמא דרבא ואפ"ה הלכה כרב ששת כפשוטה דמתניתין דקתני מתני' פצוע דכא מותר בגיורת ולא חילוק בין כהן לישראל וגם רבא הוד' לו א"כ כך הלכה ומה ששנינו אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה אגב שיטפ' קאמר אבל לעולם אינה לוקה עליה כמו שמזכיר חלוצה בכל דוכת' אצל גרושה אעפ"י שאינו אלא מדרבנן ודברים תמוהי' מאחר שפסק כלישנא קמא דרבא ולא כפי שחזר מדבריו א"כ ממילא אין הלכה כרב ששת שהרי רבא בא לדחות דבריו ולומר שאסור כהן פצוע דכא שבקדושתי' קאי וסתמא ממתנית' ליכא למיפשט דסתמ' בישראל איירי והא ראייה דבעי מיניה בני הישיבה אי שרי כהן או אסור וכן הוא גופ' לא בעי למיפשט מסתמ' דמתניתי' אלא מהא פצוע דכא מותר בנתינה ומאחר דליכא ראייה מיניה ממילא באיסורי' קאי ועוד מאחר דשרי בגיור' אלמא לא בקדושתי' קאי ה"נ לעניין ממזרת ואף שיש לחלק ולומר דוקא גיור' שהיא ג"כ אסור' לכהן ולא לישראל והיינו משום קדושת כהן מ"ה שרי לפצוע דכא שאינו קדוש אבל מה שאסור בודאי אסור דאוריית' לכל לא שרינן ליה וראייתו מדלא קתני במתניתי' פצוע דכא מותר בממזרת דהוי רבותא טפי גם זה אינו דקמ"ל במתנית' דקהל גרי' לא איקרי קהל ופצוע דכא שרי בהו וממילא כמו שממזר מותר נמי בגרי' וה"ה נמי פצוע דכא שרי בממזרים ששניהם לא איקרי קהל וכמו ששניהם מותרים זה בזה ועוד בני ישיבה דבעו מיני מרב ששת לא בעו אי שרינן ליה לכהן פצוע דכא בגיור' משום דספיק' היא ולא גזרו ביה אלא משום דלא בקדושתי' קאי וה"ה פצוע דכא בממזרת או כהן פצוע דכא בזונה וגרושה והמגדל עוז אמר שהוא סמוך על הירושלמי דבפר' הערל וכן בפ' עשר' יוחסין דפליגי ביה והכי איתא התם כל האסורי' לבא בקהל כו' אמר ר' ירמי' כללא פצוע דכא מותרת בממזרת ר"י אומר בלבד פסול משפחה אבל לא פסול גוף פי' מתניתי' דכל האסורי' כו' איירי בפסול משפחה בכה"ג אמרינן כל האסורי' לבא בקהל מותרי' זה בזה אבל בפסול גוף כגון פצוע דכא לא חיילי דר"י מן הדא ר' חלקי' אמר ר' יהושע בן לוי לא שנא דמותר פצוע דכא בגיורת אלא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא כמו דתימר תמן פצוע דכא כהן ברור אסור לו בגיורת ה"נ ישראל ברור אסור לו בממזרת וק"ל בכל דוכתא בתלמוד הלכה כר"י דנימוקי עמו ע"כ ושרי ליה מרי' שסבר שהוא ר"י התנא ואינו אלא ר"י בר בון או כה"ג שהוא מן האמוראי' שהרי ר' ירמיה חולק עמו ועוד שהרי מייתי לי' סייעתא מן ר' חלקי' וריב"ל ועוד שהרי אדרב' מוכח מהת' שהלכ' כר' ירמי' דמותר בממזרת ולית הילכתא כר"י דאוסר דהרי חיילו' מן ר' יהושע בן לוי דאסור כהן בגיורת ואנו לא ק"ל כוותי' אלא כרב ששת דשרי וכמו שפסק הרמב"ם גופ' וא"כ שפיר משמ' מן הירושלמי דשרי אף בממזרת ועוד כתב המגדל עוז שיש לו ראייה מן הסוגיא דעשר' יוחסין אלא שאין לו חפץ להאריך כי ברור הוא ואני אומר מאחר שהנגלו' כך הנסתרו' על אחת כמה וכמ' ומ"מ אבא לגלות את דבריו שהו' סובר שיש לו ראייה מהת' דפריך כל האסורי' לבא בקהל מותרי' זה בזה אמאי אילימ' ממזרת ונתינ' שתוקי ואסופי הא קתני ליה רישא ועוד ר"י קתני בסיפא אסור אמאן קאי ומשני דה"ק כל האסורים לבא בקהל כהונה כגון גיורת כו' ומאי פריך דילמא בא לרבות פצוע דכא דשרי בממזרת ור' יודא פליג עליה ומדלא אוקי בהכי ש"מ דאסר ואין זה ראייה כלל חד' דס"ל לתלמודא דוחק לאוקמי פלוגת' בהכי שהרי לא הזכיר בהאי פירקא פצוע דכא שהוא פסול הגוף אלא פסולי משפחה ועוד דכבר קתני לה בפ' הערל פצוע דכא מות' בגיורת וה"ה בממזר' כדפי' ואין חולק עליה ומ"ה משני דאגיורת קאי אבל תלמוד ירו' לא ס"ל דחיק' לאוקמי בהכי לעניין פסק הלכה לעול' הלכ' כר' ירמיה וכן השיגו הראב"ד והרשב"א וכן הטור והמגד' עוז כ' שתמה אם יצא הדברים מפי הראב"ד אל תשגיח ביה כל עיקר כי כן דרכו כאשר כתבתי בפ' החובל סי' י' וכ"כ בנ"י בשם ריטב"א דמשמע מן הירוש' שלא כדברי הרמב"ם גם קשה לי מאחר דק"ל בכל דוכתי' כבתראי מאביי ורבא ואילך א"כ ק"ו היכא שהוא בעצמו חוזר מדבריו הראשוני' שכן הלכה וא"כ מה שאמרו בתלמוד יהושע גזר עליהם דוד גזר עליהם אינ' גזר איסור חתנות אלא שיעבוד עבדות וכ"מ הסוגי' בימי רבי בקשו להתי' נתיני' אמר להם רבי חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר והיינו בשעבוד קאמר וכ"פ ר"ת ראש הגיבורים והסמ"ג אחריו וכן עיקר מסקנא בין ישראל בין כהן פ"ד מותרי' בכל הפסולי' שבעולם ואף בממזרת דהא שוי ליה כהן לישראל בכה"ג ונתינ' אסור מן התור' בגיורתיה ולוקה עליה וכ"ד הרמב"ם והרשב"א:

יט

דין עמון ומואב אסורים איסור עולם והנקיבות מותרות מיד מצרי ואדומי אינם אסורי' אלא עד ג' דורות ודין אשה צריכה להיות צנועה אפי' בדרך בכל היכולת:

מתני' עמוני ומואבי אסורי' איסור עולם אבל נקבות מותרות מיד מצרי ואדומי אינם אסורי' אלא עד ג' דורו' וא' זכרי' וא' נקיבות ר"ש מתיר הנקבו' מיד ואמ' ומה במקו' שאסר את הזכרים איסור עולם התיר הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרי' אלא ג' דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד אמרו אם הלכה נקבל ואם לדין יש להשיב עליו אמר להם הלכה אני אומר ומפרש בגמ' בבריית' דדרשינן עמוני ולא עמונית וכן מואבי ולא מואבית דברי ר' יהודא ואינו קשה א"כ נמי נימא מצרי ולא מצרית פירושו התו' משום דהכי גבי עמוני הי' לו למכת' עמון וכ' עמוני ש"מ לדרש' אבל מצרי א"א לו למכת' מצר ומצרים מארי' יות' ואדומי אגב דכ' מצרי כ' אדומי דהא אית להו חד דינ' ר"ש אמ' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמי' דרכו של איש לקד' ואין דרכו של אשה לקדם ופרי' הי' להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים ומשני כל כבודה בת מלך פנימה א"ד ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויש טועין בפשט הלכה ואומרים מאחר שהאשה דרכה להיות צנוע בבי' מ"ה מואבי' לא קדמו וחלילה שיאמר הפסוק כל כבודה בת מלך פנימה על האומ' שדרכן בפריצות ובנות מואב יוכיחו שבאו לאהל ישראל לזנות וכן הוא מן הנמנע ח"ו שישוה בנות מואב לשרה אשת אברהם וא"כ ממי מעליות' דשרה אמנו אלא ה"ק מה שלא היה להם לקדם לקראת נשי ישראל לפי שבנות ישראל היו באוהלי' ולא היו יוצאת ממנו כל עיקר אפי' לקנות לחם ומים ודרך הקידום הוא על המיצר של החיל ומכאן משמע שדרך אשה חשובה להיות צנוע אף בדרך תדחיק בכל מה שתוכל להיות פנימה:

כ

דין ת"ח שאמר דבר הוראה דוקא קודם המעשה שומעין לו ומיהו אם הדבר אינו נוגע בעצמו אף אחר המעשה שומעין לו וכן כשאומר סברא שומעין לו:

מסקינן בשעה שבא דואג האדומי והקשה לחכמים שרצו להתיר דוד בישראל עד שרצו להכריז עליו פסול עד שבא עמשא בן איש ושמו יתרא הישמעאל אשר בא אל אביגיל בת נחש וכי ישמעאלי היה אלא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי עמוני ולא עמוני' כו' ופריך מי מהימן והאמר ר' אבא אמר רב ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה שבא לידו אמר בבית המדרש שומעין לו בשעת הוראה וא"ל אין שומעין לו שמחמת הוראה אמר כן ומשני הא שמואל וב"ד קיים ומילתא דעבידי לגלויי לא משקר ופי' ר"ת הא דלא מהימן דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך להוראה שבת ישי נשא שהרי כתיב אביגיל בת נחש ודרשי' בפ"ק דב"ב בת מי שמת בעטו של נחש וכן בפ' נושאין גבי גר שהעיד על אשתו וז' בניו ובפ' עשרה יוחסין גבי עובדא דאמר לי' האי לרב יהוד' לדידי קרית ליה עבד' דאתינ' מבית חשמונאי וכל כי ה"ג אבל בע"א שומעין ונראה דוקא כשאומר גמרא אבל כשאומר סבר' ומביא ראייה לדבריו שומעין לו אפי' אחר מעש' וזהו פשוט וכן כתב הר"ן בשם הריטב"א:

כא

דין דמצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורי' עד ג' דורות:

ופרכינן מאי תשובה איכא לרבנן עליה דר"ש ומשנינן דאיכא למימר עריות וחלל מחייבי עשה כגון בעולה לכ"ג כגון אליבא דר"א בן יעקב בפ' הבע"י דהלכתא כוותי' יוכיח וה"ק עריות יוכי' שאינם אסורים אלא עד ג' דורות כגון בת בתו ולמעלה אינ' איסור אלא אמו אבל אם אמו או אם אביו שרי מדאוריית' ואפ"ה לא חילק בין זכרים ונקבות אף אני אביא מצרי כו' מה לעריות שכן איסו' כר' משא"כ במצרי שהוא עשה דור שלישי ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה חלל יוכיח שבא נמי מעשה מה לחלל שנולד בעביר' משא"כ במצרי שהוא מותר באשתו עריות יוכיחו שאינו נולד בעבירה ואפ"ה אסור בקורב' וחזר הדין כו' ור"ש לא סבר כר"א ב"י ותימא מאי פריך מאי תשובה דילמא טעמא דרבנן משום דאמרי דיו אפילו אסוף דין ואפי' היכא דמיפרך ק"ו כדאי' סוף פרק כיצד הרגל גבי הא דבעי ר"ט למילף דקרן ברשות הניזק חייב נזק שלם ומה שן ורגל הפטורי' בר"ה חייבי' ברשות הניז' נזק שלם קרן דמחייבי' בר"ה ח"נ ק"ו דחייב ברשו' הניז' נ"ש ואמרו דיו אסוף דין לא יהא אלא כקרן ויהא חייב אף ברשות הניזק ח"נ ה"נ לא יהא אלא כמצרי ואדומי דקבעי' למילף בסוף דין ויהא הנקבות מותרי' דור שלישי דוקא ונ"ל דלא אמרי' דיו אלא היכא דבעי למילף דין החידוש שהוא נגד הפסוק כגון ברשות הניזק נ"ש ובתורה נאמר סתם כל תם ח"כ אבל הכא מאי דבעי' למילף שהנקבות מותרי' אינ' נגד הפסוק שהרי לא נאמר אלא מצרי ואדומי והיינו הזכרים רק שאין לנו יתור להדי' למעט הנקבות א"כ נילף גילוי מילתא בעלמא שמצרי ואדומי הכתו' לא יהא משמעות אלא דוק' בזכרים ולא הנקבות כמו עמוני דכת' התם והלכה כרבנן דהכא דמצרי ואדומי א' זכרים וא' נקבות אסורין א עד ג' דורות:

כג

דין דגר עמוני ומצרי שני שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה: כב כי אתא רבין א"ר יוחנן גר עמוני ומואבי ומצרי שני שנשא בת ישראל אע"פ שהוא בעבירה ופסל אות' למקצת חכמים וכ"ד הרמב"ם משום שהיא נבעלת לחייבי לאוין מ"מ בתו כשירה לכהונה אע"פ שאם הי' גיורת שאינה בעבירה בתו פסולה לכתחילה כראב"י בפ' י' יוחסין מ"מ הכא שנולדה מישראלי' שרי וכההיא דתני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן בתולה מעמיו יקח אשה להביא בתולה מכנה כלומר אפי' שאינ' מישראלית אלא אביה ואמה מעם אחר והולידו רק בקדושה דשרי והיינו כר' יוסי דסבר הכי בפ' י' יוחסין דשרי אפי' לכתחילה א"ל ר' יוחנן אני שונה כך מעמיו אפי' בתולה הבאה משני עממים כגון גר עמוני ומצרי שנשא בת ישראלית דביאת' בעבירה אפ"ה מותרת אף לכ"ג ועיקר טעמא שאחר איזה מהן שתלך אין בה פסול אם תלך אחר האב א"כ עמוני ולא עמונית וכן מצרי שני בתו הוי שלישי וכשרה בתו לכהונה בדיעבד ולר' יוסי אף לכתחילה ואם אחר האם אין בה שום פסול וכ"כ הטור אבל אי הוי זכר הנולד מעמוני וישראלי' הוי עמוני ואסור אף בקהל אבל מצרי אף הזכר שרי והוי כישראל גמור כמו שאפרש בפ' יש מותרו' סי' כ':

דין מצרי ראשון שנשא מצרית שני הולד הוי שלישי ואם היא ראשונה הולד שני כי הכל הולך אחר האם:

תניא בסוטה פ"ק ואייתי ליה הכא בסוגיא א"ר יהודא מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר"ע ואמר אני מצרי ראשון ונשאתי מצרי' ראשונה אשיא לבני מצרי' שניי' כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ופריך מיניה לרבה בר בר חנא א"ר יוחנן מצרי שני שנש' מצרית ראשונה בנה שלישי הוה דאזלינן בתר דידיה א"כ למה אמר אשיא לבני מצרי' שני' אפי' ראשונה נמי ומשני תני ראשונ' כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונ' בנה שני הוי דבתר דיד' שדינ' וטעמ' דכת' קרא בנים אשר יולדו להם וגו' תלה הכתוב בלידה כלו' הלך במנין דור שלישי אחר הלידה והלכה כרב דימי דאינ' מגיה הברייתא וכ"כ הרמב"ם אע"פ שאמרינן בריש יש מותרות ואם איתא להא דרב דימי ליתני במתני' משמע שאין הלכה כמותו כמו שדייקינ' ורב היכא אכל בישר' כ"ש הכא שאמר ואם איתא משמע דליתא נוכל לומר שאפשר דעת רב פפא שהקשה כך הוא אבל תלמודא דמשני תני ושייר מאי שייר דהאי שייר פ"ד מוכח דהלכה כמותו דאל"כ אמאי שייר פ"ד מאי שייר דהאי שייר וכ' הרמב"ם דוקא מצרי שני שנשא ראשונ' הוי שני אבל ראשון שנשא שנית הוי נמי שני דלא אזלינן בתרא אלא לחומרא ומה שאמרי' תלה הכתו' בלידה היינו אב ואם שא"א להולד זולת' וראייתו מדלא משמיע לנו רב דימי כח דהיתיר' ש"מ דוקא לחומר' אזלינן בתרא אבל רש"י לא פירש כן אלא תלה בלידה הלך אחר האם בין לחומרא בין לקולא וכן כת' הרמב"ן ופי' הא דלא אתא רב דימי לאשמעינן דהיתירא משום דלאפלוגי על רב' בר בר חנ' קאתי וכ"פ הטו' ומנימין גר מצרי שנשא ראשונה ולא נשא שנייה אפשר דלא אתרמי ליה או שבאות' פעם לא ידע או שנתגייר עמה וכן יראה מן הלשון אני מצרי ראשון ונשאתי מצרי' ראשונה מה צריך לו להזכיר אשתו אלא ה"ק ונשאתי מצרית ראשונה ומ"ה משיא לבני שנייה הא לא הכי לא היה מוכרח לכך הלכך לעולם הלך אחר האם ומצרי ראשון שנשא שנייה בנו שלישי ולהיפך לחומרא:

כד

דין דאחר שעלה סנחרב ובלבל את כל העולם ונתערבו א"כ כשיתגייר האידנא בן עמוני ומואבי מותרי' מיד אבל מצרי אסורי' עד ג':

פסק כתב הרמב"ם כשעלה סנחרב מלך אשור לבבל בלבל כל העולם כולו ואלו המצרי' עתה שבארץ מצרים אנשים אחרים הם וכן האדומי' שבשדה אדום וכן עמוני ומואבי והואיל ונתערב ארבע אומו' האסורים בכל אומו' העולם שהן מותרי' הלך אחר הרוב והותר הכל לפיכך כשיתגייר בזמן הזה בכל מקום בין מצרי ואדומי עמוני ומואבי כושי ושאר אומות בין זכרים בין נקבות מותרים לבא בקהל מיד והנה, מ"ש גבי מצרי כו' אין נראה הלכה כמותו כדמוכ' מעובדא דמנימין גר המצרי שהיה אפי' לאחר החורבן שנית ואפ"ה הוה אסור אף שרש"י פי' במסכת סוטה על ההיא ברייתא דמנימין כו' דאיתא בתוספתא דקידושין שאמר לו רבי עקיבא מנימין טעית שכבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם כולו מ"מ מאחר דתלמודא דידן לא אייתי ליה ש"מ דאינו כן הלכה דדוקא גבי יהודא גר עמוני אשכחן במסכת ידי' ומביאים סוף תפילת השחר שר"ג אסרו ור' יהושע התירו משום שבא סנחר' ובלבל כל העולם כולו והקש' לו ר"ג הלא נאמר ואשיב שבות בני עמון כבראשונה וא"כ כבר שבו והשיב לו ר' יהושע הלא נאמר הנני משיב שבות עמי בני ישראל ועדיין לא שבו והודה לו ר"ג אבל במצרי לא אשכחינן אלא אדרבה אשכחן בתוס' דמסכת ידים בת' עובדא דיהודא גר העמוני שהוד' ר"ג לר' יהושע והותר לבא בקה' אמר לו ר"ג לר' יהושע גר מצרי כיוצא בזה מהו א"ל למצרי' נתן הקב"ה קצבה וכן הלכה וכן פסקו התו' והרא"ש וכן הרמב"ן הילכך מצרי אסור עד דור שלישי ושאר האומות מותרים:

כה

דין דבאומות הולד הולך אחר הזכר בין לקולא בין לחומרא וכשנתגיירו הולד הולך אחר הפגום שבשניהם וה"ה אחר הפסול אם אין שניהם פגומים:

כי אתא רבינא אמר ר' יוחנן באומות הלך אחר הזכר כגון אח' משאר אומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנות בעבד שנא' מבני התושבי' הגרים עמכם וגו' כלו' שבא ממקום אחר והלכו אחר נשותיהן ונעשו תושבי' בכאן מן אותן בנים תקנו אבל כנעני שבא על אחת מכל האומות אי אתה רשאי לקנותו בעבד שהוא ככנעני ונאמר לא תחי' כל נשמה שנאמר אשר הולידו בארצכם הנולדי' בארצכם שאמו היא כנעני' וילדתו בארצכ' מאיש אחר אבל לא מן הגרי' בארצכ' כלומ' שאביו כנעני הולידו בארץ אחרת עם אחת משאר אומות ובא לגור בכאן מאותו לא תקנו שהולך אחר האב. נתגיירו ולעניין בראוי לבא בקהל הלך אחר הפגום שבשניהם כגון עמוני שנשא מצרית ראשונה אי זכר הוי שדינן בתר עמוני ואסור לעולם הזכרים ואי נקבה הוי שדינן בתר מצרי והוי שניה ואי מצרי נשא עמוני' אע"פ שאי אפשר לומר הלך אחר הפגום שבשניהם שהרי עמונית אינ' פגומ' מ"מ אם גר מצרי לקח עמוני' הולד מצרי שהלך אחר הפסול וכן כתב הטור וה"ה לבת ישראל אבל מצרי שני שלקח עמונית הולד כשר ממ"נ ואפי' לכהונ' בדיעבד כדפרי' בסי' כ"א קודם שנתגיירו לעולם אחר הזכר בין לקולא בין לחומרא כגון עמוני שנשא מצרית הבן עמוני זכר אסור ונקיבות מותרות ומצרי שנשא עמוני הבן מוצרי ובמיימוני כתב וז"ל גר עמוני שנשא מצרי' הולד עמוני מצרי שנשא עמוני' הולד מצרי זה הכלל באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפגום ונראה שטעות סופר הוא גר עמוני אלא עמוני כמו שמשמע מן זה הכלל שכתב אח"כ ועוד אי בגרים איירי מה שייך לומר הולד עמוני דמשמע סתם בין זכרי' בין נקבות הלא נקב' עמוני' מותר לגמרי מאחר שנתגיירו ואדרבה מצרית הוה והמגיד משנ' דחק לישבו שקאי הולד עמוני דוקא על הזכר ואין הלשון משמע כלל כן אלא ט"ס הוא וכן בטור להדיא הילכך באומות הלך אחר הזכר בין לקולא בין לחומרא נתגיירו הלך אחר הפגו' שבשניהם כלו' לחומרא וה"ה אחר הפסול אפי' אין שניהם פגומי' כגון הזכר או הנקיבה הוי מן ישראלית וק"ו עמוני':

כו

דין ממזרי' ונתיני' אסורי' איסור עולם ומי שמרנני' עליו שהוא ממזר וחי יותר מג' דורות אין כאן נידנוד ממזרת:

מתניתין ממזרי' ונתינין אסורי' איסור עולם א' זכרי' וא' נקיבות ומסקינן בסוגיא דממזר ודאי וידוע הוא חי שאינו ידוע בבל אינו חי דידיע ולא ידיע אינו חי יותר מג' דורות ואין חולק בזה הילכך כל היכ' שאדם זוכר וידוע שמרנני' על א' שהוא ממזר מצד עצמו ולא מצד המשפחה יותר מג' דורות אין כאן נדנוד ספק ומכחיש למפרע הקול מעיקרו אבל פסול משפחה ונשתכח הדבר כמו שנשתכח בעו"ה כל היחוס בישראל בין לכהונ' בין לויה בין לכשרו' על בוריו מרוב הגלות:

כח

דין העושה איזה דבר נגד חבירו ומפייסו יבקש ממנו שיתפלל עליו והמוחל עצמו מצוה עליו לעשות כן: כז אמרינן בסוגיא בשעה שרצה דוד המלך לפייס את הגבעונים במה שעש' להם שאול אמר להם מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' משמע אעפ"י שנתפיי' הנלק' מ"מ אין הקב"ה מכפר כ"כ אלא שיתפלל המוחל עצמו עליו וע"כ ראוי מי שמדקדק בדבר ויראת ה' על פניו ועשה בין אדם לחבירו ומפייסו יבקש ממנו שיתפלל עליו והמוחל גופו מצוה רבה שיעש' לו רצונו וכן מצינו נמי באברהם ויתפלל אברהם על אבימלך:

דין דסריס חמה אי חלץ ליבמתו או שחלצו לאשתו אינה כלום וכן באיילונית וספק איילונית חולצת ולא מתייבמת וסריס שבעל יבמתו פסולה וכן איילונ' שבעלוה פסלוה וסריס אדם חולץ ליבמתו ובדיעבד אם בא עליה קנאה ומוציא' בגט וחולצי' או מייבמין לאשתו וביארנו דסרי' חמה להיות ודאי סריס צריך שיה' ממעי אמו ואם לא בדקוהו ממעי אמו ונולדו בו אח"כ סימני סריס הוי ספק סרי' וכרות שפכ' ופצוע דכא והזקן חולצי' ואם בעלו קנו ואסור לקיימן גבי פצוע דכא וכרות שפכה אבל בזקן מותר לקיימו:

מתניתין:

אמר ר' יהושע שמעתי שהסרי' חול' וחולצין לאשתו ושמעתי שאין חולץ וחולצין לאשתו ואיני יודע לפרש אמ' ר"ע אני אפר' סרי' אד' חולץ וחולצין לאשתו כשא' חייבי לאוין לפי שהי' לו שעת הכוש' אבל סרי' חמ' אעפ"י שכש' לבא בקה' אינו חולץ וחולצין לאשתו דכתיב לא ימחה שמו פרט לסריס חמה ששמו מחוי שהרי לא היה לו שעת הכושר ר"א אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה אבל סריס אדם אינו חולץ כו' שאין לו רפואה העיד בן בתירא על בן אנוסת שהיה בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו כשאר חייבי לאוין שאסורי' לבעלן ומותרים ליבמיה' לקיים דברי ר"ע ומסיק מתני' לסתו' הלכה כר"ע הסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו איילונית לא חולצת ולא מתייבמ' (ודוק' איילונית ודאית אבל ספק איילונית חולצת ולא מתייבמת טו"ר) הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה חליצה שלא לצורך היא אבל בעל' פסלה לכהונה משום זונה דהוי אשת אח שלא במקו' מצוה וכן איילוני' שחולצין לה אחין לא פסלוה בעלוה פסלוה הא דאמרינן שסריס אדם חולץ דוקא ולא מיבם היינו לכתחיל' אבל אם בא על אשת אחיו ויבם קנה וצריכא גט וחולצין לאשתו וה"ה מייבמי' ואיידי דקתני חולץ קתני וחולצין והכי תני בברייתא פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם או חולצין או מיבמי' ופי' רש"י לעיל בפ' ב' דמייתי נמי הך בריית' או מייבמים לאו לכתחילה קאמר אלא יבומי יבום שאם בעלו קנו כדמפרש והזקן דקתני היינו שפסק מלידה אע"ג דלא מחייבי לאוין הוא מ"מ קמ"ל אע"ג דלא בר אולודי הוא מ"מ ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאת בגט ע"כ ונחזר לברייתא כיצד מתו ולהן אחין ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיה' או שנתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו פי' וצריכה גט למאמרן ואם נתנו גט אסורין שוב ליבמן ואם בעלו קנו פי' לאו דוקא בדיעבד אלא אפי' לכתחילה קאמר ואיידי דסיפא קאמר כן פי' רש"י תוס' בפ' שני מתו אחיו ועמדו הן ועשו מאמר בנשותיהן או נתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנא' לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה ופי' רש"י דאזקן לא קאי ואסור לקיימן אבל לכתחילה צ"ל דאסור ליבם כדמשמע מפי' רש"י דפ' שני שהבאתי כאן וכ"ד הרמב"ם וכתבתי' בסוף פ"ק ומוכח מתוך הסוגיא אפי' נפצע היבם אחר שנפלה לפניו אעפ"כ אסור ליבם ודוקא סריס חמה שנולד כך אבל נעשה סריס בידי שמים אעפ"י שכשר לבא בקהל כסריס חמ' מ"מ אינו דומה לו אלא חולץ וחולצין שהרי היה לו שעת הכושר ואם בעל קנה ושרי לקיימה שדינו כמו זקן ומפרשין ה"ד סריס חמה כל שלא ראה שעה אחת בכשרות כל ימיו כלו' שנעשה סריס קודם שראה החמה וכן פי' הרמב"ם והוא מן הירושלמי ומנ' ידעינן כל המטיל מים ואינו עושה כיפה כלו' קלוח למרחוק כקשת והאידנא חולץ וחולצין אפי' סריס חמה דמנא ידעינן שהי' כך ממעי אמו דילמא היה עושה כיפה בתחילת לידתו פעם אחת ואינו אלא ספק וכן עיקר:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה