אור ברסלב

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק שביעי

פרק שישי

א

דין אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לב"ה הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי צאן ברזל אוכלי' בתרומה ועבדי מלוג אינ' אוכלים בתרומה ודין בת ישראל שניסת לכהן בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל אוכלין בת כהן לישראל אלו ואלו אינ' אוכלין:

אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה הכניס' לו עבדי מלוג ועבדי צ"ב עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צ"ב יאכלו פי' רש"י כל מה שהאש' מכנסת לו לבעל ושמ' לו לקבלם עליו באחריו' כת כתובה כמו שכותבין נדוניא דהנעלת לי' וכן מוסיף כנגדן וכותב סך הכל קיבל עליו פלוני כך וכך בכתובה קורין צ"ב ויש שמכנסת ממון הרבה ואינ' כותבת כולן בכתובת' ומשיירת לעצמה הן נכסי מלוג והבעל אוכל פירות והקרן שלה קיים מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה ולשון צ"ב שהקרן קיים שאינ' ניפחת ונפסד שאפי' מתו כולן אחריו' עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה ע"כ ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה הואיל שהוא אינו חייב באחריותן אף שהוא חייב במזונתן הרי אלו לא יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומ' בת ישראל שניס' לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה ובת כהן שניסת לישראל והכניס' לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן וברזל הרי אלו לא יאכלו בתרומה:

והא דעבדי מלוג לא יאכלו מפרש במסקנא דלאו מדאורייתא הוא דלא אכלי דנהי דהיא לא אכלה משום דנתחללה בביאה אבל קניינה שפיר אכלי בעבורו משום דהוי כקנינו שקנה קניין שאוכל כדתניא בברייתא ודריש ליה מקרא דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו דהיינו קניינו שקנה קניין אוכל והא דלא אכלי עבדי מלוג מדרבנן הוא כדי שתאמר אני איני אוכלת עבדי אינן אוכלין זונ' היא אצלו ואתי לאפוקה:

ב

דין המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן אז הדין עמה ודין המכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו לא ימכור הבעל ואם מכר הוא אז היא מוציאה מלקוחו' וכן אם היא מוכרת הוא מוציא מלקוחו' אבל אם היא מכרה והוא אינו מוחה אין המקח בטל ודווקא בנכסי צאן ברזל או בשום שהכניס הוא לה כן הדין וכל דין זה הוא בקרקעות אבל בתכשיטין בין שהכניסה היא בין הוא המכר בטל וכ"ש שאין ב"ח גובה מהם ושם ביארנו דאם האשה אינה רוצה כליה אעפ"כ יכול לסלק בכליה:

איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמי' אני נותן הדין עם מי רב יהודא אומר הדין עמה דמשום שבח בית אביה דידה הוי ור' אמי אמר הדין עמו מאחר דאם מתו מתו לו דידיה הוי ורבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודא כתב הריב"ש אם האשה אינה רוצה להו אע"ג דאית לי' לבעל מעות יכול לסלקה בכליה כיון שהמטלטלין ההם מיוחדים לה ואין הבעל רשאי למוכרם גם נוטלתן בלא שבועה כו' עד ואם אינן עושין מעין מלאכתם הראשונה הרי הם כמו שנגנבו ואינה לוקחת אותם ואין בזה משום שבח אביה וכן הוא אינו יכול לכופה ליטול הבלאו' ההם עד וזהו מה שנראה לפי דין תלמוד אמנ' אם יש מנהג אחר פשוט בעיר הולכין אחריו עכ"ל ותניא כוותי' דר' יודא המככס' שום לבעלי אם רצ' הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות והא דמכרו שניהם לפרנסה רבים המפרשים ואף הרי"ף נתחבט בזה עד שכתוב בו לא איפשיט' שפיר דנעביד בה מעשה ועל כל זאת אעשה פני כחלמיש צור ואקוה לצור ואפרשהו כי הנראה בעיני מה שאמר מכרו שניהם לפרנסה היינו או זה או זה קאמר אבל אין לפרש דאיירי במכר האיש וחז' הוא ולקח מן האשה כמו ששנינו בפ' הניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האש' מקחו בטל וכמו שפי' נימוקי יוסף דא"כ כל נכסי הבעל בטל מיד אפי' בנכסי שלו שיכול למכרן אפ"ה הוא בטל כשחזר ולקח מן האש' גרע טפי מאלו לקח מן האיש לחו' כדפרי' בפרק ח"ה סי' קי"ז והכא משמע דעיקר טעמ' מפני שהוא נכסי צאן ברזל ושום שלה אינו רשאי למוכרה אלא או או קאמ' כדפרי' רש"י ומה שאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות היינו היכא שמכרה היא והיכא שמכר הוא היא מוציאה שהרי אינו רשאי למוכר' וכן פי' ר"ג מ"ה אבל אי מכר הוא ובא הוא גופ' לחזור לאו כל מיני' אפי' אחר מיתת' ולא כמו שפי' ר"ח שהמקח בטל מיד ואפי' הוא עצמו חוזר דא"כ ה"ל המקח בטל אלא מוציא מיד הלקוחות קאמר וה"ק אפי' במכר הוא היכא שהיא מוחה אח"כ ואמר' דלא ניחא לה בהאי מכירה יכול הוא להוציא מן הלקוחות אבל אם היא לא מחתה כלל לא יכול הוא בעצמו לחזור ואף אם מתה ולא נימא שהוא עומד במקומו וירש כחה ויכול לבטל המקח אח"כ וכמו שעלה על דעת רש"י ואין זה מן הסבר' כלל וכמו שהרחיקו אותו דעת בעלי התו' והרא"ש ואין צריך להאריך בזה ודוקא בשום נכסי צאן ברזל דשלה הוא ולא יכול לסלק' בדמים וכן בהכניס לה שום משלו בין שהכניס נגד התו' או נגד הנדוניא מ"מ איירי בכה"ג שהכניס לה כעין מתנה ממש בעניין שלא יכול לסלק בדמים דומיא דהמכנס' שום לבעלה דלעיל מיניה וא"ל מדאמר לעיל גבי שום שלה שלא יכול ליתן דמים משום שבח בית אביה דמשמע אבל בשום שלו לכ"ע יכול ליתן דמים זה אינו דבודאי בשום שהכניס לה משלו פשיטא דלא יכול ליתן דמים תחתיה שהרי הכניס לה להיות שלה והוי כעין מתנה וכמו שפי' הר"ן בפר' ח"ה אבל בשום שהכניסה לו ה"א מאחר שהכניס לו א"כ הוי שלו אלא שחייב באחריו' הדמי' אפ"ה אמר דדידה הוי משום שבח בית אבי' א"כ עדיף מאפותיקי מפורש שיכול לסלקו בדמי' ומ"ה אף אם תאמר דהלכה כת"ק דר' בפרק השולח גבי אפותיקי דהוי מכור ואינו בטל ותאמר דאיירי אפי' באפותיקי מפורש כדפרישי' בפ' השול' סי' ע"ז אפ"ה כ"ע מוד' דהבע' מוציא מיד לקוחות ואף רבנן לא פליגי עליה גם מעשה רב ולפי זה גבי ג' שדות דפ' ח"ה סי' קי"ז אי איירי ג"כ שכ' ויחד לה בעניין שלא יכול לסלק' בדמי' המקח בטל מיד אפי' לא חזר ולקחה מן האש' ואי איירי בעניין שלא עשאן אותן שדות אלא כעין אפותקי א"כ המקח קיים עד שעת טירפ' א"ל שחזר ולקח מן האשה כדפרי' לשם וכל זה איירי במכר קרקעות שהן שום שלה או שלו אבל במכר תכשיטי אשה בין שהכניס' לו ובין שהוא הכניס לה משלו המכר בטל לכ"ע ומוציאין מיד הלוקח וכ"ש שאין ב"ח גוב' מהן וכן דעת הרא"ש להדיא והארכתי בזה בפר' נער' שנתפתת' סי' כ':

ד

דין אם הקדישו היתומים בנכסי צאן ברזל קדושת הגוף או פרסו על המת משולמי' זוזי: ג ההיא איתתא דעיילי ליה לגברא איצטל' דמילת' שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנ' אמר רבא קנייה מיתנ' ואע"ג דהלכה כר' יודא דאמר הדין עמה והן שלה מ"מ מודה הכא דמחוסר גביינא וכיון דאכלו או מיגנב לאו יורשין בעי לשלומי ברשיתייהו קיימי ורבא לטעמיה דאמ' הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ומה דפרסוה אמיתנא הוי כהקדש קדושת הגוף ומשלמי זוזי והטור כתב סתמ' וכן הקדישו היורשי' נכסי צאן ברזל שמפקיעי' מידי שעבוד כו' וליתא דדוק' קדושת הגוף בעינן ומ"ה לא אשתכח אלא גבי בהמה שהקדישו קדושת הגוף ולא בע"א כלל ודין הבגדי' שפורסי' האידנא על המתים וחילוק בנגעו למיטה אי לא אכתוב אי"ה בפ' נגמר הדין:

דין אם הכניסה לו ב' כלים באלף זוז ועמדו אח"כ על ב' אלפים אחר נוטלתו בכתובתה וא' נותנת דמים ונוטלתו וכן בולדו' נכסי מלוג בין של שפחה בין של בהמ' נותנת דמים ונוטלת' ובעודה תחתיו עושה בהן מה שירצה:

אמר רב יהודא הכניס' לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים א' נוטלתו בכתו' וא' נותנ' דמי' ונוטלתו משום שבח בית אביה וכתב הטור שכן הדין בולדות של נכסי מלוג שלה בין שפחה בין בהמה אף שהן לבעל כשיוצאת נותנ' דמיה ונוטלתן והרמ"ה כתב שמטעם זה אינו רשאי למוכרן אפי' בעודה תחתיו ולא נהירא לא"א הרא"ש דודאי בעודה תחתיו עושה בהן כל מה שירצה אלא שאם שיירן נותנ' דמי' ונוטלתן ע"כ ומסתבר דבריו דאמרינן בפ' האשה שנפלו סי' י' ומודה חנניה שאם נתגרשה שנותנת דמים ונוטלתן משום שבח בית אביה דמשמע דוק' לאח' מית':

ה

דין דהאידנא אין מחייב הבעל בכחיש ופחיתא אלא הכל לפי המנהג ודווקא כשכותבי' בשומא כל מה שהכניסה לו אבל האידנא שכותבי' כל סך הנדוני' בשוה בין הכניסה לו בין לא הכניסה לו אין שמין הבגדים והכלים אלא לפי שווין א"ל שהבגדים יתירות על הך שכתוב בנדוניא:

פסק כתב הרי"ף ודייק רבותינו מדקתני במתני' בעבדי צאן ברזל וה"ה בנכסי צאן ברזל אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דוקא כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתן כלל וכמאן דליתנהו דמי וחיי' באחריו' ומשלם דמים אבל אי איתנהו אע"ג דבלו טוב' ופחתו אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואין משלם דמים ואנן לא חזינן להאי דיוקא דהא מקשינן בסוגי' למאן דאמר כל היכי דמחייב באחריות אכלי בתרומ' מהא דתנן כהן ששכר פרה מישר' אע"פ שמזונתי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ומפרקינן נהי דמחייב באונס בכחשא וביתירו' דמיה מי מחייב ומדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דגבי צאן ברזל מיחייב אף בכחישה וביתירות דמיה ולהכי אכלי בתרומה ושמע מינה דליתא להאי דיוקא דדקדקו קמאי ז"ל ומיהו אע"ג דדינא דגמר' הכי לא מחייבינן לי' לבעל השתא בכחישה וביתרות דמיה כיון דלא נהגי עלמא הכי וכל מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתב עליה אחריות אדעתא דמנהג' הוא דמקבל להו עלי' הילכך לא מקבל אלא לפום מנהג' ע"כ והאי מנהג' דכת' הרי"ף הוא נפשט מהוראת הגאונים ואף בהותירו כתב הרמב"ם וז"ל וכמו שאינו מקבל הפחת לפי מנהג זה כך אינו מקבל שבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה וכ"ד כל האחרונים ונרא' בעיני דדוקא היכא שכתבן בשומא שהכניסה לו לנדן והוא מוסיף כנגדן אז שורת הדין כן לפום מנהגא אבל האידנא שכותבין כל סך נדוניא בשוה בין הכניסה לו בין לא הכניסה לו פשיטא שאין שמין את הבגדי' והכלי' אלא לפי שויין א"ל שהבגדי' יתירות על סך שכתב בנדוניא שהכניסה לו א"כ הן מנכסי מלוג מה שפחתו פחתו לה ומה שהוסיפו הוסיפו לה ועיין בפ' נערה שנתפתתה סי' נ':

ו

דין בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה ושם ביארנו בגרושה יש זכייה לעובר א"ל שיש לו כבר בנים אחרים וביארנו דהמזכה לעובר לא קנה א"ל לבנו:

מתני' בת ישראל שניסת לכהן ומת והניח' מעובר' לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעוב' פוסל ואינו מאכיל דברי ר"י אמרו לו מאח' שהעד' על בת ישראל לכהן אף בת כהן לכהן ומת והניח' מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים משום בנים אין לו בנים אוכלי' משום אחי' או משום משפחה כו' ומסיק דזו וס"ל קא' דשמואל ס"ל המזכה לעובר קנה מ"ה פוסל את העבדי' משו' חלקו מהשת' ירא' דלית' לר"י דהא שמוא' לא ס"ל כוותי' אלא משו' ס"ל המזכה לעוב' קנה ואנו ק"ל בפ' מ"ש המזכ' לעובר לא קנה א"ל המזכה לבנו שקנה אפי' במעי אמו מפני שדעתו קרובה אליו כדאיתא התם ואף שיש לחלק בין מתנה לירושה הבאה מאליה כדאיתא בפ' מי שמת מ"מ לא ס"ל כוותי' מדתנן בפ' יוצא דופן תינוק בן יום א' מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ודקדק התלמודא ופריך יום א' אין אבל עובר לא ומשני רב ששת דאיירי בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה פי' שעבר ונשאה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן יום מהגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה לפי שהוא חלל ודוקא בן יום א' אבל עובר לא ולאפוקי מר"י דאמר עובר נמי פוסל והלכה כסתם משנ' דאתי לאפוקי מר"י ודעת התו' לשם דרב ששת פליג אשמואל דהכא דסבר לרבנן אפי' אין לו בנים אוכלים משום האחין אבל לית להו דיש לעובר זכייה אפי' בירושה הבא' מאליה אלא אית להו ודוק' ביש לו בני' הוא דפליגי עליה דר"י וס"ל כר"ש בן יוחאי דאמר בברייתא כולם זכרים יאכלו והעובר אינו פוסל דכל היולד מחצה זכר ומחצה נקיבה ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט דמפילות למחצה נקיבות והוו להו זכרים מיעוטא ודומה לזה אמרינן לקמן בפרק האשה היית' לו חמות אינו חושש' אע"ג דרוב מתעברות ויולדו' משום דכל המתעברות יולדות מחצה זכרים ומחצ' נקיבות כו' וכה"ג בפ' בהמה המקשה גבי מבכרת שהפילה כו' והשת' שפיר משני רב ששת דמתני' לא אתי' לאפוקי מר"י אלא בשתי נשים ויש לו בנים מאשה אחרת דאז לא חיישינן לחלקו של עובר אבל לא הי' לו בנים בודאי יש לו זכיי' לעובר ומ"ה לא אוקי ביש לו אשה אחרת גרושה ויש לו בן הימנה דדוקא בן יום א' אבל עובר לא שאין לו זכייה לאוכלין משום כל המשפחה ולאפוקי מר"י אלא דס"ל לרב ששת דכ"ע מודו בירושה הבאה מאליה יש לו זכייה לעובר א"ל שיש לו בנים אחרים ומטעמא דפרישי' וכן תירץ ר' אפרים ודווקא מזכה לעובר לא קנה כיון דאינו בעולם לא גמר בדעתו להקנות אפי' במתנת שכיב מרע חוץ מבנו שקרובה דעתו אליו וגמר ומקנה אף במתנת ברי וכן דעת הרא"ש ודלא כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל אין לעובר חלק ירושה כלל עד שיולד וכבר השיג עליו הראב"ד:

ז

דין העובר והיב' והאירוסין והחרש ובן ט' שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילים גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין ממזר וחלל אפי' ספק בן ט' פוסלין והיינו כשבא לפנינו והוא ודאי בן ט' אלא שנסתפק אם היה בן ט' בשעת ביאה אבל אם גם כשבא לפנינו ספק הוא אינו פוסל ודין נפל הבית עליו ועל אשתו שחיא בת אחיו צרתה חולצת ולא מתייבמת:

מתני' העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן ט' שני' ויום א' פוסלין ולא מאכילין ספק בן ט' כו' ספק שאינו פי' הוי נמי כבן ט' ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא פי' פוסל לעניין אירוסין כגדול נפל הבית עליו ועל בת אחיו פי' שהיא אשתו ואינו ידוע איזה מהן מת תחילה צרתה חולצת ולא מתייבמת ומפרש תלמודא למתני' העוב' אי בת כהן לישראל פסול לה בנעוריה פרט למעוברת אי בת ישראל לכהן לא מאכיל לה ילוד מאכל שאינו ילוד אינו מאכיל והיבם אי בת כהן לישראל פסיל לה ושבה אל אביה פרט לשומרת יבם ואי בת ישראל לכהן לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי קניין דאחיו הוא והאירוסין אי בת כהן לישר' פסל לה דקני לה בהוויי' דכי תהיה אמר רחמנא ואי בת כהן לישראל לא מאכיל לה מ"ט משום דעולא דאמר דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומ' טפם אמרו אינו אוכלת בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותי' והחרש אי בת כהן לישרא' פסיל לה דהא קניא בתקנתא דרבנן ואי בת ישראל לכהן לא מאכיל קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו בר קניין הוא בן ט' ויו' א' כו' קאי אהנך פסולי' דפוסלי' בביא' כבן ט' כו' וכדתני' בן ט' ויום א' גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסלוה ולא דווקא פסול קהל אלא אפי' פסול כהונה כגון חלל פוסלין בביאתן ומ"ה תני בסיפא משנה יתירה כל שאינ' ראוין לבא בישראל הרי אלו פוסלין לאשמועינן דהכי איירי אפי' בחלל וספק בן ט' דפוס' בביאתו פי' התו' דאיירי בשעה שבא לפנינו הוי ודאי בן ט' אלא שהיה ספק כשבא עליה דלא מוקמינ' לית אחזקה קמיית' אלא אזלינן בתר השתא דחזקה קמייתא איתרע ליה אבל אי הוי אף ספק בשעה שב' לפנינו אוקמינ' אחזקה קמיית' ואינו פוסל מתרומה א"ל מכהונה דלא אוקמינ' אחזקה ביוחסין:

ח

דין עכו"ם ועבד שבאו על הכהנת ולויה וישראלית שפסולה לכהונה:

גופא בן תשעה שנים ויום א' וכו' מה"מ אמר רב דאמר קרא ובת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסולה ומדהוי מצי למכתב בת וכת' ובת לרבות לוייה וישראלית ואין לי אלא לתרומה לכהונה מניין ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה פסול' לכהונ' זו שאסור' בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה ואף שאין מזהירין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא עכו"ם ועבד דלא תפסי בהו קידושי' ולית' בקרא דכי תהיה לאיש זר וגו' נפקא מדר' יוחנן דאמר מניין לעכו"ם ועבד שבאו על הכהנת ולויה וישראלית שפסלוה דכתי' קרא אחרינא ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנו' וגירושין בה יצאו עכו"ם ועבד שאין אלמנו' וגירושין בה ודרשינן נמי בת ובת כדלעיל:

י

דין האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואם אינן ראוין לבא בקהל פוסלין: ט האונס והמפת' והשוט' לא פוסלין ולא מאכילי' ואם אינן ראוין לבא בישראל הרי אלו פוסלין כיצד הרי ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיבר' לא תאכל בתרומה נחתך העובר במיעיה תאכל בתרומה היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל בתרומה ילד' תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב והשוט' תניינ' להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום:

דין ארוסה שהיו מרננים אחריה שזינת' עם ארוס' ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה ארוס' בבית חמיו ביאה שקרוב לודאי שלא נתעברה מאותה ביאה הולד ספק ממזר ואם בא עליה ביאה שנוכל לומר שממנו נתעברה הולד כשר ואם בדקוה ואמרה לכשר נבעלתי כשר אפי' דיימ' מעלמא ולא מיניה והיכ' דדיימא מיניה ולא מעלמא כשר אפי' בלא בדיקה היכא שבודאי בא עליה:

איתמר הבא על ארוס' בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי והך מימרא מפ' בפרק י' יוחסין בתלתא ענינא בחד עניינא מפרש דפליגי בספיקא בודאי אי אסור בודאי ממזר או לא ולית' נפקותא בפלוגתייהו דק"ל כר"א דאמר ספיקא בודאי או ספיקא בספיקא אסור וכדפרישי' לעיל בפ' החולץ סי' ה' עוד מפרש בעיי' אחריתי דרב סבר הולד ממזר ואסור בישראל ושמואל סבר הולד שתוקי שמשתיקי' אותו מנכסי אביו ואע"ג. דתפס ולעולם אסור בבת ישראל ומר אמר חדא כו' ולא פליגי ולפי זה הלכתא כתרווייהו ודוק' כשלא בדקו את אמו אבל אי בדקוה נאמנת לומר לארוס נכבעלתי כמו שנאמנ' לר"ג לומר לכשר נבעלתי והלכה כר"ג דאמר נאמנת בפ"ק דכתובות ועוד מפרש בגוונא תליתאי דשמואל דאמר שתוקי היינו בדוקי שבודקי' את אמו ואם אומר' לארוס נבעלתי נאמנת ולהאי לישנא פליגי רב עליה וסבר אפי' בדקו את אמו כו' אינו נאמנת ולפי זה לא ק"ל כרב אלא כשמואל כדפרישית ובפ' י' יוחסין פסק נמי רבא כאבא שאול שקרא לשתוקי בדוקי ופליגי בהו רבא ואביי רבא מפרש דאיירי בדדיימ' מעלמ' פי' נחשדת בזנות מאחרים אבל לא דיימ' מעלמא אלא מיניה בתר דידיה שדינ' מאחר שבא עליה בודאי פעם אחת דלא גרע מאנוסה ומפותה דמתניתי' שאם ילד' תאכל ואע"ג דלכ"ע אסו' כמו שאסור' לאונס ולמפתה משום ביאת זנות כ"ש הכא דלכ"ע אסורה משום א"א ולהאי ארוס היתיר' ודוחק לומר דאיירי דווקא בשניה' חבושין בבית האסורין ואביי אמר אפי' בלא דיימ' מעלמא סבר רב הולד ממזר כשם שזינת' עמו כן זינת' עם אחרים א"ד בבא עליה כ"ע לא פליגי דבתר דידיה שדינן פי' היכא דלא דיימ' מעלמא והכי איתמר ארוס' שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הול' שתוקי אמר רבא מיסתברא מילת' דרב דלא דיימ' מיני' ודיימא מעלמא אבל דיימ' מיניה פי' שבא עליה אע"ג דדיימי נמי מעלמא בתרי' דידיה שדינן ואייתי ראיי' ממתני' דלעיל דקתני ילדה תאכל כו' ואיירי בכה"ג ואביי פליג עליה ואמר דאפי' בדיימ' מיניה ודיימי מעלמא נמי פליג רב ומתני' איירי בלא דיימי כלל וקמ"ל מתניתין דתאכל ותלינן בהאי מאנס או מפתה שבא עליה וסוגיא דילן תופס לשון בתר' דהתם דפליגי רב אפי' היכא שבודקין את אמו דאל"כ מאי מייתי ראיי' ממתניתי' דילדה תאכל משום דבדקו אותו ואמר' ממנו הוא מ"ה תאכל אלא אף בבדוקי פליג והלכה כמ"ד שהו' לישנא בתרא דלא פליג רב אלא בדיימ' מעלמא ולא מיניה ואפ"ה סבר שמואל דכשר אם בודקי' את אמו כך נ"ל לפרש מאח' שהביא הרי"ף והרא"ש סתמא הך תרתי לישנא ורגילי' למיפסק כלישנא בתרא בכל דוכתי' והרמב"ם כתב העם מרנניה אחריה שזינת' עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה ארוסה בבית חמיו הולד ספק ממזר כשם שהפקיר' עצמה לארוס כך הפקיר' עצמה לאחרים ואם נבדקה ואומרת לארוסי נבעלתי כשר וכן כתב הטור אחריו וכתב המגיד משנה שתפס הרמב"ם לחומרא כלישנא קמא אבל לישנא בתרא ס"ל דאף בדיימ' מיניה ומעלמ' הולד כשר אפי' בלא בדיקה ותימא שהרי אף הרמב"ם מורגל בשיטת הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא דהתם דפליג רב אפי' היכ' דבדקו אותה וא"כ דברי רבא דאמר מסתברא מילתא דרב כו' איירי נמי דוקא בבדקו אותה וכן מה שאמ' בבא עליה כ"ע לא פליגי כו' לא איירי אלא בבדקו אבל זה דוחק נהי דרב איירי נמי בבדקו כי היכי דפליג עליה שמואל אבל כ"ש דאיירי נמי בלא בדקו וא"כ כל הסוגיא דאזיל אליבא דרב איירי אף בלא בדקו דהא סתמא קאמר וכמו שכתב המ"מ דללישנ' בתרא אף בדיימ' מיניה ומעלמ' כשר בלא בדיקה ונראה בעיני דהרמב"ם ס"ל הכא שלא בא לישנא בתרא להקל ולומר דבבא עליה כ"ע לא פליגי אפי' בדיימ' מיניה ומעלמא אלא בדיימי מיניה ולא דיימי מעלמא הוא דמקיל ולאפוקי מאביי כלישנא קמא וכן פי' התו' להדיא וכן מסתבר דהאי א"ד דקאמר תלמודא כו' לא בא להקל אלא במה דפליגי בלישנ' קמא וכן השיט' בתלמודא וגם דאמר בבא עליה כ"ע לא פליגי איירי מסתמא דומיא מה שאמר אחריו דבארוסה שעיבר' פליגי דפליגי בדיימי מיניה ולא מעלמ' אבל מ"מ קשה ס"ס הלכה כרבא לגבי אביי וא"כ שרי אפי' בדיימ' מיניה ודיימ' מעלמ' מאחר שבוודאי בא עליה ואפשר דהרמב"ם איירי בכה"ג מה שבא עליה הארוס בוודאי היינו ביאה שממנה לא נתעברה כגון שראינו שבא עליה בתוך ששה חדשים קודם לידתה בכה"ג אמרינן שהולד ספק שהרי היא נחשדת לגבי כ"ע א"כ האי ביאה לא מהני כולי האי ולומר איגלאי מילתא למפרע שממנו נתעברה מאחר שהיא חשודה אבל אם ראינו ביא' שנוכ' לומר שמאותה ביאה נתעברה כה"ג פליגי אביי ורבא וסבר רבא דבתר דידיה אזלינן וקצת משמע לשון הרמב"ם כן דלא איירי בביאה שממנו נתעברה אלא שידוע שבא עליה הארוס פעם אחת וכן נ"ל עיקר ואם היה בא מעשה לידי הייתי מכשירו לקהל בכה"ג בביאה ודאית שנוכל לומר שממנו נתעברה מ"מ לא מלאני לבי להכשירו לכתחילה לכהונה היכא דדיימ' מיני' ודיימא מעלמא דשמא הלכה כלישנא קמא דמודה רבא בזה בפרט מאחר שכמה מפרשי' תפסו שיטה זו אליבא דרמב"ם דתפס כל כלישנ' קמא לחומרא בשלמא לבא בקהל הוא בדיעבד וראוי לסמוך על לישנא בתרא דאזלינן בתרי' בכל דוכתי' ומה שכתב הרמב"ם שאם נבדקו כו' דכשר בדיימ' מיניה ומעלמא לאו דווקא אלא אפי' דיימ' מעלמא ולא מיניה דלעולם בדוקי כשר ואפי' לא ידעינן דבא עליה בלישנא בתרא דפליגי בהכי אלא שבא להשמיענו לנו דבלא בדיקה הולד ספק ממזר אפי' בדיימ' מיניה מתרווייהו ובא עליה אבל אין זה חידוש כ"כ שכשר בבדיקה אפי' לא דיימ' מיני' דהלכה כאבא שאול דכל בדוקי כשר ומאחר דק"ל כלישנא בתרא א"כ היכי דדייימ' מיניה ולא מעלמא כשר אפי' בלא בד בדיקה והיינו היכ' שבודאי בא עלי' ואף הרמב"ם לא כתב שהולד ספק ממזר בלא בדיקה אלא בארוסה שעיבר' ולא בבא עליה:

יא

דין דאם שניהם שותקי' הולד ספק ממזר ואם הוא אומר ברי לי שהוא כשר אעפ"י שהיא מכחישתו כשר ואם היא טוענת ברי שהוא כשר והוא שותק כשר בין ליוחסין בין לעניין ירוש' ואם הוא טוען ברי שהוא ממזר הוי ממזר אע"פ שמכחישתו ואם היא טוענת ברי שהוא ממזר אינ' נאמנת ובפנויה אע"פ שהיא נאמנת להכשיר הולד ליוחסין כשאין מכחישה מ"מ לעניין ירושה אינ' נאמנת אפי' בא עליה ודיימו מיניה:

פסק כתב הריטב"א וז"ל אפי' כשהיא אומרת דמארוסה היא אם הארוס מכחיש' בבריא ואמר שלא בא עליה כלל אינו נאמן הוא לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא בריא ובריא הוא והתורה האמינה את האב על הבן לומר שהוא ממזר שנא' כי את הבכור בן השנואה יכיר אפי' בבנו המוחזק בכשרו' גמור' כ"ש בזה דאיתר' ליה וכן כ' הרמב"ם ז"ל והיכא שהבעל טוען בבריא שהוא כשר והיא מכחשת הולד ספק ממזר כיון דברי וברי הו' ואם הו' טוען שלא זזה ידה מתחת ידו הוא נאמן להכשירו כיון שהאמינתו תורה לפוסלה כ"ש שנאמן הוא להכשירו דאית לאמו חזקה דכשרות והיא לאו כל כמיניה לפוסלו אפי' טוענת שהיא שוגגת וכ"ש אם טוענ' שהיא מזידה שאינ' נאמנת על עצמה וכתב הריטב"א דטע' דמסתבר' הוא ואם היא אומ' שהוא פסול והבעל שותק אין הולד ממז' ודאי על פיה שלא האמינה תורה לפסול אלא להכשר דמסייע לה חזקה דגופא הילכך הוי הולד ספק ממזר כללא דמילתי' שניהם שותקי' ספק ממזר ואם הוא טען בבריא שהוא כשר אעפ"י שהיא מכחישתו כשר ואם היא טוענת בבריא שהוא כשר והוא שותק כשר הוא טוען בבריא שהוא ממזר הרי זה ממזר ואעפ"י שהיא מכחישתו היא טוענת בבריא שהוא ממזר אינו נאמנת אעפ"י שהוא שותק והולד ספק ממזר ומאי דאמרינן שהיא נאמנת להכשירו לא תימא ליוחסין ולהשיאו בת ישראל אלא לעניין ירושה נמי דכיון דארוס הוא והיא טוענת בבריא דמיניה הוא בודאי מכשירין ליה ובתר ארוס דהוי היתיר' שדינן ליה וה"מ בארוס' או בא"א אבל בפנויה שילדה ואמר מפלוני הוא אעפ"י שנאמנ' עליו להכשירו ליוחסי' מדשמואל ואבא שאול כשהוא שותק או בשאינו זכור או שהוא במדינת הים מ"מ אינה נאמנת עליו ליורשי' אפי' היכא דבא עליה ודיימ' מיניה שכשם שזינתא עמו כך אפשר שזינת' עם אדם כשר דעלמא ואין הנאמנ' שלה באדם מסוים יותר מבאחר אלא הנאמנות הוא שנבעלה לכשר לה משום חזקה דגופ' כדאיתא התם אפי' בפלגש המיוחדת לו אינו נאמן עליו וכן עיקר עכ"ל וכל דבריו ישרים אלא במה שהוא אומר שאינו נאמן לפסלה לכהונה לא נהירא לי כלל דהא לא אמר ר"ג שהיא נאמנ' אלא בברי ושמא אבל בריא וברי' לכ"ע לא ואם באת לחלק בין ארוס' לפנויה דמחזקינן מארוס יותר ממה שיש בפנויה לומר שמוכשר נבעלה לפי שלכ"ע אסיר' וליה שריא כדמסיק תלמודא לעיל בסוגיא א"כ איך אמרינן בפ"ק דכתובות סי' מ"ב גבי ארוס ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי פריך דילמא גבי פנוי' בעינן רוב כשירי' אבל גבי ארוס מחזקינן ליה בארוס' וחשוב כרוב כשרי' אלא ש"מ דאין חילו' בין ארוסה לפנויה לענין הכשר האשה ומ"ש שגבי פנויה אינו נאמנ' לעניין ירושה יפה כתב ומ"ה כ' האחרוני' שאם הוא אינ' לפנינו לבודקו והיא אומרת שמפלוני נבעלה שאין מאמיני' לה והב"ד מוחין שלא תקרי שם הילד על שם אבותיו דאין מאמינים לפרוצ' דכשם שזינת' ממנו כך זינת' מאחר לא מטילין פגם במשפחה או שמא יבא אח"כ לירש בנכסי אביו ושמא ישתכח הדבר וכ"ש אם הוא מכחישה:

עיין לקמן בס"פ נושאי' על האנוסה:

יב

דין מי שזינה עם פנויה או עם א"א אם הוא מודה פוטר מן החליצה ומן היבום וכ"ש שזוקק ליבום אם מת לו אחיו:

פסק כתב הטור בשם הרמב"ם וז"ל מי שזינה עם פנוי' או עם א"א ונתעבר' ואמרה זה העובר ממנו הוא אפי' הוא מודה לה אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום שכמו שזינת' עמו כך זנתה עם אחר ומאין יודע שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה לעולם ספק הוא להחמיר דנין בו ולא מתייבמת ע"כ ומ"מ הרא"ש ז"ל כ' בתשו' כלל פ"ב על א' שהי' לו משרת' בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבם ואעפ"י שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו והביא דברי הרמב"ם וכתב דבריו תמוהין מאחר שקורהו ספק למה כת' שיורשו ומוציא הממון מחזקת היורשים הודאין אי משום שהאב נאמן על בנו כר' יודא א"כ לעניין חליצה נמי יהא נאמן ואז לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו וילד' ואומר שהוא בנו אפשר דבכי האי גוונא לא קאמר שתחלוץ כי הוא לא כת' אלא זכות באקראי פנויה דומיא דא"א ע"כ ולי נראה דעיקר טעמו של הרמב"ם דאזיל לשיט' דאין הלכה כר' יהודא שהאב נאמן על בנו אלא לענין בכורה כדברי ה"ג והיינו לענין ירושה וה"ה שנאמן נמי בלי בכורה שהוא בנו כדי ליורשו אבל אינו נאמן כלל לומר עליו שהוא ממזר וכן לעשותו בן גרושה וחלוצה וה"ה שאינו נאמן נמי לומר שהוא בנו כדי לפטור את אשתו מן היבום היכא דאיכא קצת סברא כנגדו לומר כשם שזינתה עמו אבל לפי מה דק"ל כרוב המחברים דאביו בכל ענין נאמן על בנו ואפי' לפוסלו ולהוציאו מחזקת כשרות וכאשר נכתב אי"ה בפ' עשרה יוחסין כ"ש שנאמין עליו שהוא בנו ופוטר שפיר מן החליצה ומן היבום וכ"ש שזוקק ליבום אם מת לו אחיו:

יג

דין עבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע ממזר פוסל ומאכיל וכהן גדול פעמים פוסל:

העבד פוסל משו' ביאה ואינו פוס' משו' זרע כיצ' בת ישראל. לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפח' פי' נדבק ונדחק עלי' ולשון גנאי הו' וילד' הימנו בן ה"ז עבד הית' אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכ' בתרומ' בת כהן לישר' תאכ' בתרומ' ממזר פוסל ומאכי' כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת ונישאת לעבד או לנכרי וילד' הימנו בן הרי זה ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה כ"ג פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לכהן וילדה הימנו בן הרי זה ראוי להיות כ"ג עומד ומשמש ע"ג מזבח מאכיל את אמו ופוסל אם אמו זאת אומרת לא כבני כ"ג שהוא פוסלני מן התרומה ומה שאומר' מתני' דעבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אין הלכה כן אלא הולד כשר אפי' מאשת איש דאפקר' רחמנא לזרע כאשר כתבנו דלעיל בפ' החולץ והא דממז' פוסל ומאכיל נסקא לן מזרע אין לה עיין עליו מ"מ ומסיק דלזרע זרעה לא בעי קרא דבני בנים הרי הן כבנים ולא תימא לפי זה יותר מדור שלישי אמו אינו פוסל ומאכיל דבודאי כל זרע זרעה עד סוף כל העולם חשוב זרעה והא דאמר תלמודא זרע זרע' לא בעי קרא משום דבני בנים הרי הן כבנים ה"ק מאחר דבני בנים הרי הן כבנים ק"ו דזרע זרע' עד סוף כל הדורות חשוב זרע ולא אייתי ראייה מבני בנים כו' אלא דלא תימא דוקא זרע ממש קאמר שהיא בנה ולא היוצא מזרעה שהרי אפי' במקום שנא' בן אמרינן בני בנים הרי הן כבנים ולא דוקא בן ממש קאמר כ"ש במקום שנא' זרע:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה