ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שישי
א
דין הבא על יבמתו בין בשוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון בין הוא בין היא ואפי' שניהם אנוסים:
הבא על יבמתו בין בשוגג בין שסב' אש' אחר' הי' בין במזי' פי' לשם זנות בין שהשוגג והמזי' הוא באונס או ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה או איפכא או הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוס' והוא לא אנוס א' המער' וא' הגומר קנה ולא חלק בין ביאה לביאה פי' בין כדרכה לכשאינו כדרכה תני ר' חייא אפי' שניהם שוגגים שניהם מזידי' שניהם אנוסים:
ב
דין אם נתכוון לאשתו ותקפוהו נכרי' על יבמתו בין ער הוא או ישן כגון נים ולא נים תיר ולא תיר ושם ביארנו דאין היבמה ניקנית אלא בקשוי ואם הוא ישן לא קנ' ושכור שאינו מכיר כלום לא קנה וביארנו דהיכא דאמרו יהרוג ואל יעבור אם עבר אין ממיתין אותו מיתת ב"ד חוץ מבעילות אסורו' דאין קישוי אלא לדעת וחייב מיתת ב"ד:
מסקי' בסוגיא אונס דמתני' היכא משכחת אי שאנסוהו נכרים ובא עליה והאמר רבא אין אונס לערו' לפי שאין קישוי אלא לדע' אלא בישן והאמ' רבא ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבמה יבא עליה עד דמכוון לביאה והא דתניא בין ער הוא בין ישן הוא בין ערה היא בין ישנה היא היינו במתנמנה וכדאמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סבר' וכי מדכרו ליה מידכר אבל ישן ממש לא קנה וה"ה שיכור שאינו מכיר כלום כמ"ש הרמב"ם אלא כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו והביאתו עליה שניהם אנוסים דר' חייא היכי משכחת לה כגון שנתכוון לאשתו ותקפוהו נכרים ודבקום זה בזה וכתבו התו' והרא"ש אחריהם הא דקא' שאנסוהו נכרים אין פירושו כגון שאיימו עליו להרגו אם לא יבא עלי' דא"כ מאי פריך מרבא דאמר אין אונס לערוה לפי שהקישוי נעש' מדעת ואין דוחקין אותו להקשות לוקמא כגון שאיימו עליו לבעול בקשוי נמצ' כל מה שהוא עושה הוא שלא לדעתו אלא כל דבר שהוא עושה מעצמו אפי' ע"י אונס פחד מיתה חשיב לדעת הלכך צריך לפרש שאנסוהו נכרים והדביקוהו בע"כ ביבמתו ואפ"ה כיון שהקישוי הוא לדעתו חשיב כאלו בא עליה מעצמו לדעתו ויש לדקדק מכאן דיבמה אינ' ניקנת אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו נכרים על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגי' כמ"ד המשמש בעריו' בלא קישוי פטו' ולכך אינ' נקני' אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות א"נ אפי' למ"ד חייב בעינן ביאת יבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה ושלא כדרכה דאין דרך ביאה ע"כ ומאוד תמה פירושם בעיני דודאי הא דרבא איירי באיימו עליו להרגו כמו שנפרש אבל הא דיבמתו בודאי לא איירי כן דא"כ למה מפ' דאיירי בתקפתו יבמתו כו' נוקי באנסוהו נכרים כדס"ד מעיקרא אלא שכבר נתקשה לאשתו כמו שמוקי השתא דאיירי שכבר נתקשה לאשתו כו' ועוד אמאי קאמר באנסוהו נכרים ולקמן באנוסים דר' חייא קאמר שתקפוהו נכרים כו' וכן תקפתו יבמתו וע"ק מאי מקשה מרבא דאמר אין אונס בעריות כו' נהי דגבי עריות לא מקרי אונס כשמאיימין עליו להורגו שצריך למסור נעשו להריגה שהרי הוא בכלל יהרג ואל יעבור אבל הכא שאין כופין לדבר עבירה פשיט' שאונס ממש הוא ע"כ נראה לפרש דהכ' לא איירי כלל בתקפוהו נכרים דכל תקפוהו שני אנוסי' הוי ומה תלוי בדעתה אם היא עושה ברצון מ"מ ע"י אונס יעשה המעשה של שניהם והכא במתני' איירי שהוא אונס ולא היא אלא איירי באיימוהו עליו להורגו ובא עלי' כדמשמע לישנא ואינו מביא ראייה מרבא אלא דקישוי הוא לדעת וממילא לא הוי אונס לביאה דלא שייך לומר הכא אונס כדפרי' דהא לא אנסוהו לדבר עבירה אלא לדבר מצוה ובודאי אינו מכוון לשם זנות דא"כ הוי מזיד אלא שעושה באונס ומה בכך מאחר שיתקש' לדעת הוי ביאה ממש שהיא לדעת בהכשר ומ"ה אפי' היה כבר בקישוי ואיימוהו עליו לבא עליה לא קרוי אונס בביאה מאחר שהקישוי הוא לדעת א"כ כ"ז שהוא עומד בקישוי ובא עלי' הוי ביאה לדעת בשלמא אי הוי קישוי שלא לדעת ושלא למחשבה א"כ היכא שאיימוהו עליו להורגו הוי כביא' שלא לדעת אלא באונס אבל מאחר שהקישוי תלוי בדעתו א"כ מקרי ביאה לדעתו ולא הוה צריך למיתני במתני' דקנה ביבמתו מ"ה משני שתקפתו יבמתו דהוא לא עביד מידי דאפי' תאמר שנשאר בקישוי לדעתו מ"מ הוא אינו בועל אלא הביאה נעשה באונס ע"י אחר ולא על ידו ולא מקרי ביאתו אפ"ה קמ"ל דקני ומ"מ אין נפקותא בפסק הלכה אף לפירושו כי מה שכתבו מכאן משמע דבעינן קישוי ביבמה בודאי אמת הוא דק"ל כרבא לגבי אביי דס"ל בפרק ידיעת הטומאה המשמש מת בעריות פטור ועוד מוכח כן בסוגיא דבעינן גבי יבמה קישוי מדמוקי שניהם אנוסי' דר' חייא כגון שנתקשה לאשתו ודבקום זה בזה כו' אלמא דבלא קישוי לא קנה והא דאין קישוי אלא לדעת פסק רבינו משה והסמ"ג אחריו דחיי' עליו מיתת ב"ד וז"ל כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואעפ"י שהיה מצוה שיהרג ואל יעבור אעפ"י שחלל את ה' והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שלא יענשו את האונס אבל איש שאנסוהו עד שבא על הנערה חייב מיתת ב"ד שאין קישוי אלא לדעת אבל האשה הנבעלת באונס אפי' אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה שיצרה נתגבר עליה ע"כ ואף שמהררא"ש פי' בביאורי הסמ"ג הא דקא' חייב מיתת ב"ד אינו ר"ל שממיתין אותו אלא איסור מיתת ב"ד יש בו לאפוקי אשה שפטורה לגמרי ואין הלשון מובן כלל בדבריו דא"כ לא היה להם לומר חייב מיתת ב"ד אלא יהרג ואל יעבור או היה לו לומר חייב מיתה בי"ש ואף שמדברי התו' לא משמע הכי דבעי למידק דלא איירי דמאיימין עליו תיפוק לי' דיהרג ואל יעבור ואפי' יש קישוי שלא לדעת כו' ומאי קושי' דלמא להכי נקט דאין קישוי אלא לדעת כדי לחייבו אפי' במית' ב"ד אכן נ"ל דברי הרמב"ם כפשטן עיקר דאדרבא כי דייקי בסוגי' משמע להדיא בהיפוך דמחייבי מיתת ב"ד דאל"כ מאי פריך תלמודא אונס היכי משכחת ליה והא אמר רבא כו' הלא מ"מ הוי שפיר אונס הרי שאינו חייב מיתת ב"ד וא"כ שפיר אשמועינן תנא דמתני' דבין בשוגג בין באונס כו' ואין לסתור דברי הרב רבינו משה ב"ר מיימון ממ"ש התוס' וז"ל דאונס רחמנא פטריה ממיתה אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ"מ אי לא מסר עצמו לא מחייב מיתה דולנערה לא תעשה דבר משמע אפי' בעשת' מעשה קאמר דפטריה ממיתה דבעשיי' מעשה איירי הקישא דקרא ע"כ מ"מ נ"ל דאינו דומה מעשה דידיה דלא חשיב אונס כדמשמע אבל האשה שעיקר התשמיש אינה מעשה דידה א"כ כל היכ' שאונסין אותה אין בה חיוב כלל אפי' עשתה מעשה כך נ"ל עיקר:
ג
דין היכא שהדביקוהו נכרים על הערוה וכבר נתקשה לאשתו או שיודע בעצמו שלא יתקשה אין צריך למסור עצמו אלא אם רוצה לקדש השם והיכא שהדביקוהו אותו נכרים ממש על הערוה ולא יכול להמלט אף במיתה אפי' נתקשה הוי אונס ופטור אפי' מתשובה ודין דהיכי' שרוצים לזרוק אותו על התינוק ולמעכו אין חייב למסור עצמו להריגה:
פסק כתבו התו' והרא"ש הא דאין קישוי אלא לדעת אין לפרש במאיימין עליו להרגו דא"כ מאי קאמר אין קישוי אלא לדעת דמשמע הא אם יש קישוי שלא מדעת יש טענת אונס ליפטר ואין לו למסו' את עצמו ואמאי והא קיימ"לן בפ' בן סורר ומורה דע"ז וגלוי עריות ושפיכ' דמי' יהרג ואל יעבור אלא איירי בהדביקום יחד ובודאי אי הוה קישוי שלא לדעת אי אפשר שידביקוהו על הערוה ולא יתקשה או אם נתקשה כבר לאשתו ואנסוהו נכרי' והדביקוהו על הערו' או שיודע בעצמו שלא יתקשה ואי אפשר לו להנצל מן העבירה אם לאו שימסור עצמו להריגה אינו מחוייב למסור עצמו כיון דהו' גופא לא עביד מעשה אלא אחרים עושין וכדאמרי' בפרק בן סורר ומורה גבי אסתר דקרקע עולם היתה והיינו טעמ' משום דלא עבדה מעשה וילפינן לה מרוצח כדאמרי' בסנהדרין מקיש רוצח לנערה המאורסה מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' ורוצח לא מחייב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא פרשינן התם טעמא דרוצ' משום דמאי חזית דדמך סומק' טפי דלמא דמא דידיה סומקא מתי וזה לא שייך אלא היכא שהורג אח' בידים אבל אם אמרו לו הנח שיזרקו' על התינוק למעכו או יהרגוך אדרבה מיסתבר למימר מאי חזית דדמא דההוא גברא סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי ואינו נחשב רוצח בכך במה שהורגין בגופו אלא כקרקע עולם בעלמא הוא ואינו מצוה להציל חבירו בנפשו של עצמו דאדרבה חייך קודמין והקישא דקרא נמי בהורג בידי' כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש אבל כיון דאין קישוי אלא לדעת ויודע בעצמו שאם ידבקיהו א"א לו שלא יתקש' קשוי דעבד חשי' כעוש' מעשה וחייב למסור עצמו ועוד הוסיף הרא"ש דאתיא אפי' למ"ד המשמש מת בעריות חייב ונמצא דאפי' לא יתקשה תעשה העבירה מ"מ כיון שנתרבה הנאתו ע"י קישוי שעושה חשיב כאילו עשה כל המעשה מדעת ודמיא להא דאמרינן בפ' ב' דשבועו' שהיה לו לפרוש בהנא' מועטת ופירש בהנאה מרובה ע"כ ומוכח מתוך דבריה' להדיא היכא שהדביקו נכרים בע"כ על הערוה ולא יכול להנצל עצמו במיתה או אפי' נתקשה הוה אונס ממש ובודאי אין לך אונס גדול מזו ונ"מ שפטור מתשובה אלא משום חסידות יעשה תשובת המשקל ויסגף עצמו כפי שנהנה מעבירה ומ"מ אם מוסיף בביאה אחר שנתקשה מאיליו לא מיבעי' כגון גמר ביא' או הכנסה והוצאה אלא אפי' מהדק את גופו להכניס יותר חייב כרת ולא מקרי יצריה אנסיה דלא אמרינן הכי לגבי איש שעושה מעשה דאפי' היכא שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת כו' אמרינן דחייב ואף דהך סברא לית' אלא לאביי אבל לרבא דס"ל המשמש מת בעריות פטור לא ס"ל הך סברא כדמוכ' להדיא בפ' ידיעות הטומאה היינו לענין פרישה דסבר רבא מאי הוי ליה למעבד מאחר שרוצה לפרוש מעבירה אבל המוסיף בהנאה בלי פרישה אף רבא מודה וק"ו היכא דמוסיף ועשה מעש' דחייב לכ"ע ואפי' גבי אשה היכא שעשתה מעשה ומקרבת עצמה להדוק תשמיש בסוף המעשה לא אמרינן יצרה אלבשת' כדפרי' בפ' נערה שנתפתתה סי' ל"ב גם כתבו התי' בשם ר"י אף היכא שמחויב למסור עצמו להריגה ולא מסר עצמו להריגה מיתה לא מחייב דס"ס אונס הוא אלא שלא קידש את השם דהא סתמא כתיב ולנערה לא תעשה דבר אפי' ע"י מעשה וכן פסק הרמב"ם ומ"ה נראה מ"ש התו' היכ' שידע אם יביאוהו עליה א"א שלא יתקשה דמשמע הא לא ידע אין מחויב למסור א"ע היינו פי' שאי לא מסר א"ע לא חילל את השם אבל מ"מ אם רצה לקדש את השם ומתיירא דשמא יתקשה הרשות בידו ואפש' שהו' משובח ומ"ה כתבו נמי התו' כשיודע בעצמו שלא יתקשה דאין לו למסור עצמו להריגה דאיכא לדקדק הא אינו יודע שלא יתקשה יכול למסור עצמו להריגה וכדפרי':
ד
דין דיבמה בין כדרכה בין שלא כדרכה:
ת"ר יבמה יבא עליה בכדרכה ולקחה שלא כדרכה ויבם ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה ויבמה בע"כ ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ופריך והא אפיק' לכדרכה כדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא במקום שמקום שם דהיינו כדרכה וכי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון:
ה
דין נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בד' דברים ופטור מבושת ודין דנתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה:
אמר רבה נפל מן הגג ונתקע באשה והזיק לה חייב בד' דברי' ובבושת לא מחייב דאמר מר אינו חייב בבושת עד שיתכוון והאי מאמר דנתקע דרוש וקבל שכר כדפרי' בסוף כיצד הרגל אמר רבא נתכוון להטיח בגיד בתוך נקב הכותל שלא לשם תשמיש והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמה קנה דהא קמכווין לשם ביא' ולשון הטיח הוא מלשון מורה חצים שהוא כמטחוי קשת:
ו
דין דכל העריות חייב עליהן בהערא' ודין דאשת אח אם גרשה בעלה ואין לה בנים או לאחר מיתה ויש לה בני' היא בכרת ושם ביארנו דהמער' בבהמ' ובזכר חיי' ואם בא על כל העריו' בהעלם אחת חייב (ואם בא) על כל אחת ואחת:
אח' המערה כו' אמר עולא מנין להעראה מן התורה דכתי' ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגילה את ערותה את מקורה הערה ושאר עריות הוקשו להדדי דא"ר יונה ואיתימא ר"ה ברי' דר' יהושע אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הוקשו כל העריות להדדי והא דכתיב גבי אשת אח נדה היא לא לדמות לנדה לחייב בה על העראה כנדה דהא כבר הוקשו כל העריות אלא דלא תימא אשת אח אף בחיי בעלה אם גירשה תהא מותרת לאחיו באין לה בנים ולאחר מיתה הוא מצוה משום כך כתב נדה היא מה נדה אף שיש לה היתר לאחר מכאן קודם היתרא היא בכרת אף אשת אח קודם עיקר היתירא שהי' מצוה היינו לאחר מיתת בעלה היא מותרת ומקודם היא בכרת וכדי שלא יבא בעל דין לחלוק ויאמר נהי דרבי קרא לאיסור בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה תהא מותרת אפילו ביש לה בנים ואין לה בנים דכתיב למצוה הוא כתב רחמנא עוד ערות אחיו גילה לרבוי אפי' לאחר מיתה ביש לה בנים והעראה דכתיב גבי אחות אביו ואחות אמו למה לי אם אינו עניין לגופו תנהו ענין להעראת בהמה אבל להערא' זכר לא בעינן קרא דשוה הוא לאש' דכתיב לא תשכב זכר משכבי אשה ואחותו דכתיב בה בקדושי' כר' למה לי מאח' שהוקשו כל העריות להדדי אתי' כדר' יוחנן ולחלק שאם בעל כל העריות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת כמו שחייב על אחותו:
ז
דין דאחות האב אסורה בין מן האב בין מן האם וכן אחו' אשה בין מן האב בין מן האם ודין דהיבום דווקא באח מן האב אבל באח מן האם אסור:
ת"ר ערות אחו' אבי' לא תגל' בין מן האב בין מן האם וכן מצינו באחותו שהי' בין מן האב בין מן האם או אינו אלא מן האב ולא מן האם דומיא דדודתו וכדדריש רבא כתיב ערות דודו גילה וכתי' או דודו או בן דודו יגאלנו והתם מן האב דכתי' משפחתו יגאלנו וכתי' ויתילדו למשפחותם לבית אבותם אף כאן מן האב ת"ל עוד בקידושי' ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה בין מן האב בין מן האם ואחות אשה מנלן שהיא בין מן האב בין מן האם כדתנן בסוף האשה רבה משום דילפינן מאשת אח שהוא דבר ע"י קדושין והוא קרובי עצמו ולא קרובי אביו כמו דודתו ואשת אח גופא מנלן דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה וכתיב קרא יתירה ערות אחיך היא לרבוי בין מן האב בין מן האם ומלשון היא דייקינן דלא תימא נהי דילפינן אחוה מבני יעקב שהיבום הוא באחיו מן האב ה"מ למצוה אבל לעולם אף מן האם הוא רשות ע"כ כתב היא בהוויית' תהא לאיסור':
כאן מבואר דמיתת כרת הוא עד ס' ומס' ואילך הוא מיתת שמים וביארנו דאין ס' בכלל הכרת:
ח
רבה רמי כתיב ערירי' יהיו דמשמע דוקא סופו למות בלא בני' כלו' שלא יולדו לו בני' וכתיב ערירי' ימותו דאפילו בנים שיולדו לו ימותו הא כיצד אלא תרתי קאמ' קרא יש לו בנים קוברן אין לו בנים הולך ערירי' ואיצטרך למיכתב ערירי' יהיו ואיצטר' למכת' ערירי ימותו דאי כ' רחמנ' ערירי' יהיו ה"א עד חטאי' כל מחטאי' ואילך לא כ' רחמנ' ערירי' ימותו ואי כתב רחמנא ערירי' ימותו ה"א מחטאי' ואילך אבל מעיקרא לא צריכא. והנה דעת רש"י שכל העריות שהן בכרת שכולן בערירי כי כרת הוא וזרעו נכרת וא"כ לפי דבריו דממע' הכתוב אשת אחיו מן האם מעונש והיינו מכרת וכן בורו בירושלמי בפ' כלל גדול נמצא שאינ' בכרת ובריש מכילתין במתני' דט"ו עריות איתא להדיא שאף היא בכלל עריות שהרי פוטרת צרותי' משא"כ בחייבי לאוין אלא בודאי מערירי מיעט' קרא וכדאיתא בירושלמי דהתם למה יצאה דודתו לדון בערירי כי ערירי הוא וזרעו נכרת משא"כ בכרת ובפ' בתרא דמ"ק אמרינן רב יוסף כי מטא לשיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן אמר פלטי לי מכרת ואמרו ליה מכרת דשנין פליט מר מכרת דיומי מי פליט דאמרינן מת בג' ימים זו מיתת כרת ולא א"ל מכרת דבני עי פליט מר ואף שיש להשיב על זה מאחר שהוא פליט כ"ש בניו שלא חטאו פליטי' מ"מ יש ראיה ברורה לדבריהם מדאמר שם מת קודם ששי' זו היא מיתת כרת והא דלא חשיב משום כבודו של שמואל הרמתי שמת בנ"ב שנה ואף שהיו לו בנים ואם עונש כרת הוא וזרעו א"כ איך יאמרו שהוא מת במיתת כרת והחילוק שיש בין כרת למיתה בידי שמים שהכרת הוא מחמישים עד ס' ומס' ואילך היא מיתת שמים ובירושלמי משמע דמיתת ס' היא מיתת שמים כמתי מדבר וא"ל דלא יחלוק על תלמוד שלנו דתלמודא דידן מחמשים עד ס' קאמר ולא שנת ששים בכלל ואין לנו להכריע בזה עד יבא אליהו וז"ל ויאיר עינינו בתורתינו:
ט
דין דחייבי לאוין בין דכהונה בין שאר חייבי לאוין חייבים בהעראה ושלא כדרכה חוץ משפח' חרופה שאינ' אלא בגמר ביאה וכדרכה וחייבי עשה נמי חייבי' בהעראה ואשה לבעל' נקנ' בהעראה כשהערא' ופירש כשמפרש שרוצה לכנו' בהערא' אבל כשגומר הביא' כסת' דעתו אסוף ביא' ושם ביארנו דביבמתו אפי' גומר ביאתו ואמר שאינו רוצה לקנות בהערא' אין הדבר תלוי בו:
העראה דחייבי לאוין מנלן מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה שהוא גמר ביאה ולא העראה מכלל דחייבי לאוין בהעראה וכתב הרא"ש וכן שלא כדרכה בחייבי לאוין נפקא לן מהכא דהא בסוף פ"ב דכריתות ממעטינן שלא כדרכה בשפחה חרופה משכבת זרע ע"כ וקשה לי על דבריו חדא דמנ"ל למידק לחייב שלא כדרכה מאחר דאתא קרא דש"ז נמי לגופי' דבעינן גמר ביא' משא"כ בשא' חייבי לאוין דסגי בהערא' ועוד א"כ למאי דרשינן ולקחה שלא כדרכה גבי יבמה ניתי מחייבי לאוין בג"ש דביאה מיבמ' דכתיב בה ולקחה שלא כדרכה וכדמשמע מתניתין דלקמן וכן הבא על כל שאר העריות כו' דמוקי בסוגיא אשלא כדרכה אלמא דחייבי לאוין מיבמה אתיא וכן פירש התו' ונחזור לסוגיא חייבי לאוין דכהונה אתיא קיחה קיחה מחייבי כריתות דחייבי עשה כגון מצרי ואדומי דדור שלישי יבא להם ולא שני אתי' ביא' ביאה מחייבי לאוין יבמה ליבם נמי אתיא ביאה ביאה אשה לבעל שנקנית בהעראה נמי אתיא קיחה קיחה והקשו בתי' הא דבעי בפ"ק דקידושין תחילת ביאה או סוף ביאה קונה נ"מ להערה בה וקבלה קידושין מאחר ומסיק רבא דכל הבועל על דעת גמר ביאה הוא בועל ותירצו בשם ר' שמשון הזקן הא דקאמר הכא דקני בהעראה היינו כשלא גמר ביאתו ופי' מיד אחר ההערא' אבל התם איירי שגמ' כל ביאתו דלא קני בהערא' כיון שדעתו על גמר ביאה כדמשמע לישנא כל הבועל על דעת גמר ביאה הוא בועל ולא קאמר כל המער' וכן הסכי' הרא"ש אבל לא כדעת הרי"ף שמפרש דהכ' איירי בביאה שאח' הקידושין לענין שתקנו כמו חופה ליורשה ולטמא לה כו' דהא לא ניכתב קיחה כ"א בביאה דקידושין גם לישנא דגמרא סתמא לא משמע כן דה"ל לפרש דקאי מתוך ביאה דוקא והריב"ם תירץ דהכא שקנה הוא היכא שמפרש להדיא שרוצה לקנות בהעראה שקונה אפי' אם גמר ביאתו אבל בסתם דעתו אגמר ביאה עכ"ל וגם פירושו אמת אליבא דהילכתא וכן פסק בהלכות וכן בטור וז"ל נימוקי יוסף והנכון בזה מה שתירצו התו' דהתם כשגמר ביאתו בסתם אז הוא דאמרינן דעתו על גמר ביאה אבל כשהערה בלחוד או שפירש שדעתו לקנות בהעראה קונה הוא כדאמרינן ומיהו ביבמתו אפי' בגומר ביאתו ואומר שאינו רוצ' לקנות אלא בגמר ביאה אין הדבר תלוי בדעתו שהתורה ריבתה שוגג ומזיד ולפיכך קונה בהעראה לעולם:
י
דין דמשמש מת בעריות וכן המשמש את המתה פטו' ודין סוט' שקינא לה דרך איברים אינו קונה:
אמר רבא למה לי למכת' רחמנא שכב' זרע בשפח' חרופה שכבת זרע בא"א שכבת זרע בסוטה בשפחה חרופה כדאמר באשת איש פרט למשמש באבר מת הניחא למ"ד משמש מת בעריות פטור אלא למ"ד חייב מאי איכ' למימר אלא פרט למשמש מתה סד"א הואיל ולאחר מיתה נמי שארו איקרי דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו אימ' שחייב עליה משום א"א קמ"ל דלא בסוטה ל"ל אמר רבא פרט לשקינא לה דרך איברים דס"ד בקפידה דבעל תליא רחמנא והאי קפיד קמ"ל דלא גרע טפי מאלו אמ' לה אל תסתר בסתם דנעשה כאילו אמר איני חושדך אלא דרך איברים וכת' הרא"ש ואנן דק"ל המשמ' מת בעריות דפטור כדרבא דאמר בפ"ג דשבועות זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור מקרא אחרינא דכתיב ומתו גם שניהם ואיכא מאן דדריש מיניה פ' ארבע מיתות פרט למעשה הורדוס בעובדא דההוא ינוקא בפ"ק דב"ב דאטמ' בדובשא ובא עליה לאחר מיתה ע"כ ולא נהיר' דא"כ לאביי דסב' המשמ' מת בעריות חיי' ומתו גם שניהם למאי דרי' דא"א לתר' כמו שתירצו התו' דדרשי' לכדהאי תנ' דדרי' בפ' ד' מיתו' עד שיהיו שניהם שוין דהא אנן ק"ל הילכת' כחכמי' דר"מ דלא דריש וכמתניתין דפ' יוצא דופן דאפי' על הקטנה מבת ג' שנים ויום א' חייבי' א"כ בע"כ אתי' האי קרא למשמש מת בעריו' דפטור ומאי טעמא דאביי דמחייב אלא דרשינן הת' דפרט למעשה חידודי' והיינו דרך איברים וכן הגירסא בערוך ואביי דאמר הכא לרבא דרך איברים פשיטא פריצות' אסר רחמנא נמי אקרא דהתם סמיך ואין להקשות לרב' מנין לנו למעוטי מתה י"ל דאף רבא מוקי קר' למשמ' מת' ולמשמ' מת דפטור ילפינן מקרא דחייב הפורש מנדה באבר חי אלמ' דבאב' מת [פטור] כדדייק התם בפ' ידיעות הטומאה וכן פי' לשם התו' והכא דבעי לאוקי קרא למשמש מת לפום ריהטא הוא אבל לפי האמת כ"ע מוקמי למשמש מתה ודוקא מתה אבל טריפ' חייב כדאית' בפ' הנשרפים:
יא
דין הבועל בעילות איסור באבר מת או סריס חמה שהכניס האכב בידו אין בו כרת ולא מלקות אבל פוסל מן התרומ' וב"ד מכין שניהם מכות מרדות ודין הבא על ערוה במתעסק חייב וכן הבא על הטריפה אע"פ ששחט ב' סימני' חייב עד שתמות או שיתיז את ראשה:
כתב הרמב"ם בפ"ק דביאה וז"ל כל הבא על ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולה או מי שנולד כך כגון סריס חמה אע"פ שהכניס את האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אלא פוסל הוא מן התרומה וב"ד מכין שניהן מכות מרדו' הבא על הערו' מן העריו' במתעס' אעפ"י שאין כוונתו לכך חיי' וכן בחייבי לאוין ובשניות אבל הבא על הערוה מן העריות והיא מת' פטור מכולן ואין צריך לומר בחייבי לאוין שהוא פטור והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טרפה חייב חי היא אעפ"י שסופה למות מחולי זה ואפי' שחט בה שני סימנים ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמו' או עד שיתיז את ראשה עכ"ל. והנה מה שכתב שאפי' באב' מת פסול מן התרומה כתב המגיד משנה שהוא מגמר' דפרק ארוסה דמסכת סוטה דאמרי' שחוף מקנין על ידו ופוסל מן התרומה ופירש"י שבשרו נשחף וכלה ואין בו כח וסבר הוא שאף אין בו כח לתשמיש לשמש באבר חי ותימא א"כ למה מקנין על ידו מאחר שאינו ראוי לתשמיש ולביאה ממש וא"ל דבקפיד' הבעל תלוי הלא מסקי' הכא והת' למעוטי גבי סוט' קינוי דרך איברי' ולא תלוי בקפידת הבעל כלל ודוחק לחלק בין קפידה תשמיש איברים לקפידת תשמיש באבר מת שהרי צריך קרא למעוטי תשמיש דרך איברים שאינו קרוי ביאה אף שכבר איתמעט אבר מת כמו שפי' לעיל אלמא דלא גרע מתשמיש אבר מת וא"כ כי היכא דגבי דרך איברים אין מקנין ה"ה גבי אבר מת ועוד א"כ למה כת' שפוסלה מן התרומה הלא אף שנאסר' על בעלה שהרי מקנין עלי' אלא בע"כ צריך לומר דשחוף דהתם יכול לשמש באב' חי אלא שאינו משמש כדרכו שיכול להזריע כמו שפי' ר"ח אלא בודאי מצא בתוספ' אחת ופוסל' מתרומ' מדרבנן שהרי סוף נבעלה ונהנית מביאת עבירה ונתגלה מקורה. ודין המתעסק הוא בפר' ד' מיתות המתעסק בחלבים ועריות חייב אבל מה שכ' בין חייבי לאוין כו' קשה להבין וז"ל המ"מ וכבר נתבאר פרק ראשון מהלכות שגגות שהמתעסק הוא כגון נתכוון לאשתו ונזדמנ' לו אחותו ויש מפרשים שלא נתכוון לביאה ובא עליה ופשוט הוא שכל זה אינו אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות או מיתה אין חיוב בלא מזיד והתראה כנזכ' למעלה וא"כ מה שנמצ' בכאן בספרי רבינו וכן בחייבי לאוין ובשניות הוא טעו' סופרים שהרי חייבי לאוין שוגגין פטורין הן מכלו' כנז' למעלה וכ"ש בשניות שהן מדבריהם ואי אפשר ליישב לשון זה בשום פנים וכן כתב בהשגות א"א חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן ע"כ. ואל תשגיח בדברי המגדול עוז הלא כבר גליתי דרכו בפרק החובל סי' י'. ודין הבא על הטריפה כו' שכתב הוא בפרק אלו הנשרפים:
יב
דין דבכניסת עטרה אפי' לא הוציא ש"ז ואעפ"י שלא גמר ופיר' מיד חייב וא' כדרכה וא' שלא כדרכה בין שוכבי' בין עומדי':
אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאד' שמשי' אצבעו לפיו אי אפש' שלא ידחוק הבשר כי אתא רב שמואל בר יהודא אמר לר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה ביאה ממש דהיינו מירוק הגיד אף בלא הוצא' זרע מכאן ואילך אינו אלא בנשיק' ופטור ופליגא אדשמואל וכת' הרי"ף והרא"ש אחריו הלכ' כר"י וז"ל הרמב"ם המכני' ראש העטר' בלבד הוא הנקר' מערה מל' מקור' הער' והכניס כל האבר הוא הנקרא גומר ובכל הביאות האמורות אחד המערה וא' הגומר ואע"פ שלא הוציא ש"ז ואעפ"י שפי' ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות וא' הבא על האשה כדרכה וא' הבא עליה שלא כדרכה משעירה בה נתחייבו שניהם מיתה או כרת או מכת מרדות או מלקות בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים על הכנסת העטרה הוא חייב:
יג
דין דביאת שוגג גבי יבם קונה לכל לאכול בתרומה וליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה והוא שנפלה מן הנשואין אבל מן האירוסין אינה אוכלת בתרומ' ולא לשאר דברי' דלעי' ובהעראה קונה לכל דבר:
פסקי' א' המערה וא' הגומר ביאה קונה מאי קונה רב אמר קונה לכל ושמואל אמ' לא קנ' אלא לדברי' האמורי' בפ' לירש בנכסי אביו ולפטור את אשת אחיו מן הייבום אבל לכתחילה בתרומה לא ומסיק תלמודא בלישנא בתרא שהוא עיקר מן האירוסין ד"ה לא אכלה כי פליגי מן הנשואין רב אומר אוכלת דהא אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנ' ביאת שוגג כמזיד לדברי' האמורים בפרשה אבל לענין תרומה לא ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתב דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכתבו התו' והרא"ש אחריהם דבביאת שוגג דוקא פליגי אבל לא פליגי בהעראה דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא אבל בשוגג דרביא רחמנא דוקא הכא ולא בעלמא פליגי ואע"ג דקבע מחלוקותם על אחד המערה וא' הגומר לאו משום דקאי עליה אלא משום דמסיים בה קנה וקאי נמי אשוגג ואמזיד ובירושלמי משמע דפליגי נמי בהערא' ועוד כתבו התו' דלאו דוק' לתרומ' אלא ה"ה ליורשה ולטמא לה ולהפרת נדריה ונקט תרומה לרבותא דרב דאשכחן דזימנין שהיא כאשתו לכל דבר ואינ' אוכל' בתרומה כגון מסר האב לשלוחי הבעל דאמרינן בכתובו' פרק נערה לכל היא מסורה חוץ מתרומה וכן דעת הרא"ש והטור אבל הרמב"ם לא הזכיר אלא תרומה וכתב ג"כ בין בשוגג בין הערה כו' ואפשר שאף דעת הרי"ף כן שהרי הביא פלוגתא דרב ושמואל כצורת' דמשמע דקאי נמי שהערה ודוקא אתרומ' מ"מ דברי התו' והאחרוני' עיקר כי יש ראיה לדבריהם גם באתי להוסיף דלא קשה אמאי נקט דוקא תרומה דא' לרבותא קאמר דאפי' לתרומה שאוכלת מן התורה אף מן האירוסין ואינו תלוי בשארו כמו ירושה וטומאה אפ"ה מחלקינן בין ארוסה לנשוא' מטעם שכבר אכלה:
יד
דין דאין חילוק בין ביאה לביאה:
וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר פסול ולא חילוק בין ביאה לביאה ומסיק תלמודא דהאי וכן אשלא כדרכה דילפינן כל חייבי לאוין מג"ש דביאה מיבמה כדפירשנ' לעיל:
טו
דין אשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונ' ואינה לוק' ומותרת לבועל:
אמר ר"ש אשת ישראל שנאנסה אעפ"י שמותר' לבעלה אסורה לכהונה ופי' הרא"ש והוא מדברי ר"י בסוף ד' אחין משום דתלת ונטמאה כתיבי בקרא בסוטה ודרשינן חד לבעלה וחד לבועל וחד לתרומה ונטמא' קמא דאיירי בבעל קאי אוהיא לא נתפשה לומר לך באונס שריא לבעלה אבל ונטמא' בתרא דנפקא לן איסור תרומה וכהונה לא קא אוהיא לא נתפשה ויש לאסור בכל ענין דכיון דאשכחן אשת כהן אפי' באונ' אסור' מעת' אפי' באש' ישראל אין לנו לחלק בין אונס לרצון פסול' לכהונה מיהו ונטמאה דגבי איסור בועל אע"ג דנמי לא כתיב אוהיא לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון דלא מסתבר לאוסרה לבועל כשהיא מותרת לבעל. עוד כתב הרא"ש ומה שפירשתי שאין בה אלא איסור עשה מונטמא' היינו אי לא שייך בת כהן כי תהיה לאיש זר באשת איש בחייבי כריתו' ע"י קידושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפ' החולץ אז ניחא דפסולה לכהונה מהאי קרא מובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' וכהן הבא עליה לוקה מק"ו מגרושה דשרי' בתרומה ואסורה לכהן וגלוי מלתא בעלמא הוא כדאי' לקמן בפ' אלמנ' עכ"ל ודע' הרמב"ם אינו כן דאינו לוקה באשת ישראל אלא באשת כהן וכדמשמע מרבה דלקמן וכן דעת הטור וכן נראה דאפי' לפירו' ר"י שאף העריו' הן בכלל לא תהיה לאיש זר וגו' מ"מ מסתבר לומר נהי דאסור' לאכול בתרומ' ס"ס לא נעשי' בביאה זו לא זונה ולא חלל' ואיסור כהונ' בודאי תלוי בזונה וחללה או בטומאה בזונה שהיא ביאת, הפק' לא שייך לומ' באנוסה דאסורה לכהן מכח ק"ו דתרומה א"ל שנבעלת ברצון וא"כ השתא דליכא זונה ולא חללה אין עליה אלא איסור טומא' בעשה ואינו דומה לגרושה שאינו תלוי בביא' שהרי אפי' נתגרש' מן האירוסין אסורה לכהונה אבל מה שתלוי באיסור ביאה אין סברא לאוסרה בביאת אונס כלל:
טז
דין דאשת כהן שנאנס' בעל' לוק' עלי' משום טומא' ולא משו' זונה:
א"ר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטומא ודרשינן בפ"ק מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה ובאשת כהן אין חילוק בין אונס לרצון ודוקא משום טומאה אבל לא משום זונה דכל באונס לא קרינן בה זונה והרמב"ם כת' לוקה משום טומאה שהרי היא זונ' והולך לשיטתו שלא חשיב אחרי אשר הוטמא' במנין הלאוין ואפי' סוט' שנאסרה בעדי' לא סבר שלוקה עליה בעלה ישראל אלא דוקא כשהוא כהן ומשום זונה וסבר דהוא לאו שבכלל' שהרי עיקר המקרא של לא יכול בעלה הראשון וגו' איירי במחזיר גרושתו ולא נהירא דאין זה לאו שבכללות דלא יכול בעלה הראשון קאי אתרווייהו אמחזיר גרושתו ואסוטה שנאסרה בלאו דלא ימצ' בך מעביר וגו' מעונן מנחש ומכשף גם מה שסבר הרמב"ם שהיא זונה ותפס לשון ראשון בגמר' דאמר רבה לוקה עליה אף משום זונה ותמה אני הלא לישנ' בתר' עיקר בכל דוכת' וכן הוא רגיל לפסוק אלא שב' המגיד משנה לישבו משום דרב ששת מסייע ללישנא קמא דאמר אשת ישראל שנאנס' אע"פ שמותר' לבעלה פסולה לכהונה והיינו שהם סוברים שזונה היא אינו כן דא"כ הוי לוקה עליה ומדברי הרמב"ם גופ' משמע דאינו לוקה אלא באשת כהן אלא משום ונטמאה היא דפסולה כדפרי' לעיל וכ"ד הראב"ד בהשגותיו בפ"א מ"ה איסורי ביאה דלישנ' בתרא עיקר דלא אמרינן גבי אשת איש שנאנסה שהתירה הכתוב לבעלה ישראל א"כ אפי' לכהן אשת כהן אין שם זונ' עלי' חוץ משא' עריו' דעשא' זונ' ופסל' אפי' באונ' וכ"כ הרב המגיד בפי"ח מ"ה איסורי ביא' סימן ו' ע"ש וכן פירשו התו' דבשאר עריות אין חילוק בין אונס לרצון:
יז
דין דאלמנה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה דבי נשא נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולו' מן האירוסין כשרות ודין פצוע דכא כהן שקידש בת כהן או בת ישראל לא אכלה בתרומ' ופצוע דכא כהן שנש' בת גרים מאכילה בתרומה:
מתני' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר"א ור"ש מכשירין נתארמלו או נתגרשו פי' מן הכהני' הללו מן הנשואי' פסולו' מן האירוסין כשרות לד"ה ובגמרא קאמר דהאי ת"ק ר"מ הוא דפליג על ר"א ור"ש ומסיק פ"ד כהן שקדש בת כהן וזו היא גירסא הנכונה לר"ח ולתו' ולרמב"ם ולסמ"ג פי' מכ"ש בת ישראל באנו למחלוק' ר"מ ור"א ור"ש לר"מ דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה ולר"א ולר"ש דאמרו משתמרת לביאה פסולה דאוריית' אכלה הא נמי אכלה וכ' הסמ"ג שדין זה של פ"ד לא נפשט כי לא נפסק הלכה כדברי מי והיינו שסבר שת"ק דמתניתי' מאחר שיחידאי אין הכרע לפסוק כוותיה אבל הרמב"ם פסק כר"מ וכן נראה עיק' דלעולם הת"ק חשיב רבים ואפי' שניהם חולקי' עליו תרווייהו יחידאי הוי כאשר פירשתי בפ' החולץ סי' כ"ט ומה שמסיק שם תלמוד' היכ' דאתי הת"ק כיחידאי אז הוא כיחידאי היינו שנוכל לפסוק כנגדו כי התם דפסק הלכה כר' יוסי נגד הת"ק ומוקי הת"ק כר"מ והיינו היכא זא דאיתמר איתמר אבל מן הסת' לעולם הלכה כת"ק אפי' היחידי' שחולקי' הם רבים וסיוע לדבריו שבירושלמי קורא לדברי ר"מ דברי רבנן. ועוד מסיק בסוגי' כהן פצוע דכא שנשאה בת גרים שמאכילה בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' יאכל כו' ויתר דיני פצוע דכא מקומן בפ' הערל:
יח
דין דחופה אינה קונה ומ"מ פוסל' מדרבנן משתמרת לביאה פסול וחופ' לבד בלא קידושין ונתארמלו או נתגרשו כשרות:
איתמר רב אמ' יש חופ' לפסולו' ושמואל אמ' אין חופה לפסולות ופירש"י דאיירי בחופה בלא קידושי כסף וסבר רב כמו שהקידושין פוסל' מלאכול במקום פסול כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כך פוסלת החופה והילכתא כרב וכ"פ הרמב"ם והתו' הקשו על פירושו דא"כ אתיא רב ושמואל כר"ה דסבר חופה קונה והיינו דלא כהילכת' דאין הלכה כר"ה כמו שדקדקו ואף שאין קושי' זו נצחית דיכילנ' למימר דהרמב"ם ורש"י סברי שפיר דהילכתא כר"ה דאמ' חופה קונה ומה בכך שלא הזכיר בדבריו שקונה כמו בלא הזכיר שאינו קונה ואין כאן מקומו להאריך בזה אלא שנראה בעיני אפי' תאמר שחופה אינו קונה מ"מ פוסלת מדרבנן מאחר שמשתמרת לביאה פסולה דהא אמרי' משתמר' לביאה פסולה לא אכלה הוא מדרבנן כמו שפי' התו' גופ' א"כ ה"נ בחופה דיותר משתמר' לביאה פסולה וקרובה אליה ופסול' לכ"ע וכמו שפי' רש"י דחופה ככניס' בעל' דמי' ולפ"ז דפריסי' דחופה לא קונה ואפ"ה פסלה א"כ כל הקושיו' שהוקשו על רש"י בטלים מעיקרא והמעיין בדבריהם מה שפירשו הם דקאי אנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דכשרו' לכ"ע ואם זה אף חופה אחר האירוסין קאמר רב דפוסלת לכ"ע משום דיש חופה לפסולו' אף שלא נבעלו סתם סוגי' התלמוד לא משמע כן אבל מ"מ הדין דין אמת שנפסלו ע"י קידושין וחופה שלאחריה דכל חופה שאחר הקידושין חשבינן ככנוס' אבל סופה לבד בלא קידושין ונתארמלו או נתגרשו לכ"ע כשרות וזה הוא ברור:
יט
דין כהן העושה מאמר ביבמתו ויש לו אח אוכלת בתרומה ואם יש לו אח חלל אינה אוכלת ואם נתן לה גט אוכלת:
א"ר כהן העושה מאמר ביבמתו אפי' יש לו אח ואף שמשתמרת לביאה פסולה דהיינו אחיו השני אפ"ה אכלה לכ"ע דלא אמר ר"מ משתמר' לביאה פסולה לא אכלה אלא דאורייתא אבל לא מדרבנן ומ"ה היכא שיש לו אח חלל לא אכלה לר"מ נתן לה גט פליגי בה ר' יוחנן ור"ל והלכתא כר"י דסב' אוכלת מאחר שגט אינו פוסל אלא מדרבנן א"כ הוי כמשתמרת לביאה פסולה דרבנן ומ"ה כהנת חלוצה או שנייה שנתארסה לכהן אוכלת בתרומה שהרי פסולן אינו אלא מדרבנן וכן פסק הרמב"ם:
כ
דין כ"ג שקידש את הקטנ' ובגר' תחתיו בימי אירוסי' לא ישא אותה:
בעא מיניה רבי חיי' בר יוסף משמואל כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו בימי אירוסין מהו והוא אשה בבתוליה יקח כתיב הכא קיח' דקידושין בעינן או קיחה דנשואין בעינן א"ל תניתוה אירס את האלמנ' ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס שאני התם דכתיב אשה הכא נמי כתיב אשה אחת ולא שתים ומה ראית הא אישתני גופ' והא לא אישתני גופה ופי' רש"י שאני התם דכתיב אשה היינו כי אם בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה קרא יתירא הוא ומרבינן מינה לקמן בפירקי' דאם אירס אלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס אחת ולא שתים תירוצא הוא אחת יש לך לרבות ולא שתי' הא אישתני גופה בוגרת נשתנ' גופה מן האירוסין לנשואין אלמנה לא נישתנת גופה ע"כ. והרמב"ם פסק שכ"ג לא ישא ב' נשים ואין לו הכרע כלל מהא דיומא דאמר ביתו אמר רחמנא ולא שתים דזהו איירי דוקא בי"כ וכמו שהשיג הראב"ד ואדרבה דלשם יראה להדיא שמותר בשתי הנשים אלא לפני י"כ מגרשה השניה על תנאי כדאית' התם והמגיד משנה כתב רבינו מפרש הסוגיא שהזכרנו בע"א וז"ל ומקשינן הכא נמי נדרוש מדכתיב והוא אשה לרבות דהוי מצי למכתב בתולה יקח דהא השתא לא הוה סבר למידק אשה ולא קטנה כדדייקינן לקמן דהא כ"ג שקידש את הקטנה קאמר ודחה אשה אחת ולא שתים כלומר האי והוא אשה לא לרבויי אתא אלא למעוטי אתא ולומר אשה אחת הוא נושא ולא שתים ואמ' ומה ראית לאוקמי ההוא דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה דהוא לרבות אירס את האלמנ' בעודו הדיוט והוא אשה למעט ודחה הא אישתני גופ' פי' בוגר' אישתני גופה ויהיה דעת רבינו דאע"ג דס"ל כהאי ברייתא דלקמן דאמ' בתולה מעמיו יקח אשה יכול בקטנה ת"ל אשה וכמו שכ' למעלה שאינו נושא את הקטנה מ"מ כיון דחזינן דבגמרא דרשינן מיני' אינו נושא שתי נשים קיימ' לן נמי הכי והוצרכתי לזה מפני שלא מצאתי מקום אחר שיצא לו זה לרבינו ע"כ והעבוד' שנבהלתי על דבריו כי אחד מן התלמידי' השוגי' לא יפרש סוגי' דתלמוד' כן להוציא פשט התלמוד וסוגייתו מדרכו גם להדיא מסקינן לקמן גבי קרוב' אחת ולא שתים ופירש"י אחת יש לך לרבות ולא שתים ומה אעשה עם המשובש בעל מגדול עוז שכת' שאף רש"י כיון לפירושו והוא ממש היפך פירושו ומה יפה דברי המ"מ שאמר שנדחק לפירוש זה ועוד הלא דרשינן בבתול' לקמן וא"כ לא היה יכול לכתוב בתולה וא"כ בהכרח מוכרח לכתוב אשה ואין לנו אשה יתירה אלא האי אשה בתרא כדפירש"י ועוד לישנ' דמה ראית בכל התלמוד משמע מה ראית שלא להפך הדברים ולפי פירושו צ"ל מה ראית ששניהם לא יבאו לרבות וא"כ לא הוה ליה למימר ומה ראית אלא ואימא האי נמי לרבוי אתא או מ"ש הא מהא ועוד סתור הוא מעצמו מאחר שאתא למעוטי קרא קטנה לפי דבריו א"כ מנ"ל למעוטי שתים דדילמ' תלמוד' אליבא דר' חייא בר יוסף דלא ממעט את הקטנה הוא דדריש אחת ולא שתים אבל לפי דברי הבריית' דממעט קטנה מנ"ל הא והמ"מ בא לדחות וליישב כמו שכתב כיון דחזינן בגמר' כו' ויגע ולא מצא דס"ס מנ"ל כן מאחר שאינו לפי האמת אליביה אלא שגגה היא מלפני השליט וגופה דהאי דינא לא איתפשט ואזלינן לחומרא שלא ישא אותה כשנתבגרה אח"כ וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג:
כא
דין דכ"ג מותר בקטנה והוא שהיה הקידושין על יד אביה אבל לא ישא ע"י קידושי אחיה ואמה:
פסק כת' הרמב"ם והסמ"ג אחריו שכ"ג אסו' בקטנה ובבוגרת ופסק כברייתא בהאי פירקא לקמן דתניא בתולה יכול קטנה ת"ל אשה אי אשה יכו' בוגרת ת"ל בתולה הא כיצד יצא מכלל קטנ' ולכלל בוגרת לא באה ותימא היא בעיני חדא דלא אשתמיט במתני' לקמן לאסור קטנה לשום תנא אלא בבוגרת לחוד הו' דפליגי ואף הרי"ף לא הביאה ואף בסוגי' לא הביאה לפסק הלכה אלא רב פפא בא לאוקמי דברי ר"א דקתני כהן אסור בקטנה דאיירי בכ"ג וס"ל כהאי ברייתא והכי משמע לישנ' דלאו אליב' דהילכת' הוא דקאמר ר"פ האי תנא תו' דתני כו' ולא קאמר ר"פ אמ' דאיירי בכ"ג וכ"ג אסור בקטנה דתני' כו' ועוד מדמוקי ר"א כהאי תנא משמע דרבנן לא ס"ל הכי כדאי' בסוגי' דהא ר"א היא ולא רבנן ועוד בע"כ לא ס"ל כהאי בריית' דמאיזה אשה נדרשת להוציא קטנה אם נדרש אשה קמא דכתיב והו' אשה בבתוליה יקח היכי' הוה מצי למיכתב מאחר דבעי למיכתב בבתוליה כדדרש לקמן לכ"ע וא"כ צריך למיכתב אשה ואם אשה דבתר' כדמשמ' לישנא אי אשה יכול בוגרת ת"ל בתולה דהיינו בתולה מעמיו יקח אשה הא דרשינן האי אשה לקמן אמתני' למישרי כשאירס כהן הדיו' אלמנה ונתמנה לו לכה"ג שיכנוס ועוד הלא מבעייתו דר"ח בר יוסף דלעיל קחזינן שמותר בקטנה שאמר להדי' כ"ג שקיד' את הקטנה כו' ובודאי דס"ל בפשיטו' דכ"ג שרי בקטנה דאל"כ ה"ל למבעי בנערה ואליב' דכ"ע אלא דס"ל הכי ופסק הלכה דמצוותו של כ"ג בקטנה או בנערה כדפרש"י ועוד אי הוה אסור בקטנה מאי קמבעי לי' אי קיחה דקידושין או דנשואין הלא בין בקידושין בין בנשואין לא הוה ראוי לו ופשיט' שלא יכנס' אלא בודאי לית' להאי בריית' וכן עיקר. ומ"מ לא ישא אדם הקטנה אלא ע"י קדושי אבי' אבל ע"י קדושי אחיה ואמה בקדושי דרבנן ולכי גדלה ה"ל קידושי דאוריית' תהוי בעולה ופסולה לכ"ע כדאית' בסוגי' דלקמן:
כב
דין כ"ג לא ישא אלמנה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין ולא ישא את הבוגרת ולא ישא מוכת עץ ואם נבעלה שלא כדרכה כשרה לכהונה ואם נבעלה לבהמה כשרה לכהונה:
כ"ג לא ישא אלמנה בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין ולא ישא את הבוגר' ר"א ור"ש מכשיר ולא ישא את מוכת עץ ות"ר והוא אשה בבתולי' יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה ונתמעטו ור"א ור"ש מכשירי' ופרי' תלמוד' במאי קמיפלגי ומשני ר"מ סבר סתם בתול' מקצת בתולים משמע וכתב רחמנ' בתוליה עד דאיכ' כל הבתולים ולמעוטי בוגרת ובבתוליה בית יתיר' לרבות כדרכה אין שלא כדרכה לא וה"ק בבתולי' במקו' בתולי' הוא דבעינן שלא אבדה אפי' מקצת בתולי' אבל לא במקום שאין שם בתולי' כגון שלא כדרכה ור"א ור"ש אומרים סתם בתולה בתולה שלימה משמע וכתב רחמנא בתוליה אפי' מקצת בתולי' ובבתוליה אפי' בין בכדרכה בין לא כדרכה פי' דר"א ור"ש לא יכלי למדרש למעוטי את שלא כדרכה דכשר דמהיכי תיתי לפסול הא אפי' בוגרת דאיתמעו' בתוליה כשרה דמקצת בתולי' בעינן כ"ש שלא כדרכה אלא לרבות את' ולפסול שלא כדרכה דהא ס"ס נבעלה ור"מ לא יכול לדרוש לרבויי לפסול שלא כדרכה דמהיכי תיתי לאכשורי מאח' דבעינן כל הבתולי' אפי' היכ' שלא נבעלה כ"ש היכ' שנבעל' אלא אתא קרא לאכשורי שלא כדרכ' מאחר שס"ס לא נתמעטו הבתולי' במקו' בתולי' ובסבר' זה מוקי התלמוד' דפליגי בשלא כדרכה וכ"מ בכל הסוגי' מאן דאית ליה דפסולה שלא כדרכה מכשיר בוגרת וכן איפכ'. ולפי פסק הלכה הילכת' כר"מ דהיינו ת"ק ובוגרת פסולה ושלא כדרכ' כשרה ומוכת עץ פסול' אבל על הרמב"ם והסמ"ג אחריו יש לתמוה שפסקו בוגרת ושלא כדרכה פסולה לכהן מדאוריית' ואף שהמ"מ מפרשהו מה שאוסר שלא כדרכה משום דס"ל כרב יהודה אמר רב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ותימ' א"כ סבר כר"א כמו שמוקי תלמוד' רב כר"א א"כ אמאי פוסל בוגרת הא חד' באידך תליא וכ"ש לפי התו' שהוכיחו בראיות ברורות כמו שמוכח מתוך הסוגי' דרב לא ס"ל כר"א. ומסיק בסוגי' אמר רב שימי בר חייא נבעלה לבהמה כשרה לכהונה לפי שאין זנות לבהמה ואין חילוק בין שוגג למזיד דתנן אתנן כלב ומחיר זונה שניהם מותרי' שנא' גם שניהם ולא ארבע פי' שאם אדם נתן טלה לבעל הכלבית כדי שתבעל לו דומיא דאתנן זונה אפ"ה מותר' משום שאין שם זנות לבהמה וה"ה איפכא אם היא נבעלת לכלב וכן פירש"י בפ' כל האסורים כי אתא רב דימי אמר מעש' בריבה אחת בהיתלו שהית' מכבדת את הבית ובא כלב כופרי ורבעה מאחוריה והכשירה ר' לכהונה ומסיק דאפילו לכה"ג היתה ראוי ודוקא שלא כדרכה אבל בכדרכה לא גרע ממוכת עץ דפסולה ולפי מה דפסקינן דשלא כדרכה לא פסל' כלל אפי' ע"י בעולת איש אין חידוש שלא נפסלה שלא כדרכה לכ"ג אלא במה שלא נפסלה לכהונה משום זונה א"נ רובע מאחורי' איירי כדרכה וכגון שהערה בה ולא השיר בתוליה כשירה אפי' לכ"ג ואף שפסקנו שהעראה היא הכנסת העטרה ובהכנס' העטר' הוא משיר בתוליה כדמוכח בפ' בן סורר ומורה היינו בהכנס' עטרה דאיש אבל לא בהכנסת ראש אבר של בהמה:
כג
דין דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא מוצי' בגט וא"צ לשלם קנס ואין הולד חלל ואנוסת חבירו ומפותת חבירו אם נשא יוציא והולד חלל ודוקא בנשואין אבל כשבא על בעולה בלא נשואין אין הולד חלל:
ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא צריך להוציא' והולד חלל דברי ר"א ב"י וחכ"א הולד כשר אם נשא נשוי א"ר הונ' אמ' רב ומוצי' בגט ואלא הא דקתני אם נשא נשוי א"ר אחא בר יעקב לומר שאין משלם קנס במפותה פי' שאם מפותה הי' אהני לי' נשואי' למיפטרי' מקנס' שהמפותה אין משלם קנס אלא כשאין כונסה דכתיב אם מאן ימאן אביה וגו' אבל אם מהר ימהרנה לו לאשה לא יתן כלום אבל האונס נותן מיד אפי' הו' כונס דכתיב ונתן האיש השוכב עמה ולו תהי' לאשה אזל רב גביהה מבי כתיל ואמר' לשמעתת' קמיה דרב אשי א"ל והא רב ור' יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אלמ' סופ' להיות בוגרת תחתיו סופה להיות מוכת עץ תחתיו ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו קשי' ופסק הרי"ף והרמב"ם דהלכה דמוצי' בגט ויפה פסקו ולא חשו במה שנשאר בקושי' מאחר דקשה רב אדרב א"כ בע"כ צריכא לשנויי ולומר דלא אכשרי רב ור"י בדיעבד אלא היכ' דלא נבעלה בזנות אבל כל היכ' דנבעלה בזנות אפי' ע"י עצמו מוצי' בגט מדרבנן ומ"מ חלל לא הוה אפי' לראב"י שהרי ממנו נבעלה ועתיד' להיות בעולה תחתיו אבל אנוסת חבירו הלכה כראב"י בכל מקום אפי' נגד חכמים לפי שהוא קב ונקי וסבר מאחר דכתיב בקרא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא יחלל וקאי אפי' אבעולה אף שמחייבי עשה ומ"ש את אלה לא יקח וגו' דמשמע למעוטי מוקי ר"א למעוטי נדה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה ולעיל סוף ד' אחין הארכתי ופסק הרמב"ם שאין חלל מבעולה אלא בשנשאה אבל בא על הבעולה אין הולד חלל ומלאיש נפק' מי שהוויית' ע"י איש יצא מוכ' עץ כו' ואיני יוד' ממה לקח זה מאחר דלא יחלל זרעו על כל המקר' קאי וכי היכא דאלמנ' או גרוש' הולד חלל גם מבעול' הול' חלל ונתחלל' בביאתו שפסולה אפי' לכהן ומה שרצה המ"מ לדקדק מדאמר לא ישא אנוסת חבירו כו' נראה בעיני שאין זה ראיה משום דקאמר בתחילה ואם נשא נשוי קאמר כמו כן בסיפא בהאי לישנא או קמ"ל שאפי' נש' אותו הולד כשר לחכמים וצ"ל דשם בעולה אין בה שם שנ' עלי' שהיא מפסולי הכהונה שהרי גם אשתו יבעלנ' אף שהי' בעול' שאסור' עליו והוי כשא' איסורי' שאין הול' מהן חלל אבל כשנשאה איכ' עליה שם נשואה בבעולה לכ"ג מה שאינו באשתו שלא תה' נשואה בעולה לעולם וע"כ בעיני דהאי עשה דבתולה יקח הוא הנשואי' שהותר' שלא אמרה תור' שיבעול בתול' אלא שהזהיר לו שיש' אשה בתולה משום הכי הלאו הב' ממנו דעליו קאי לא יחלל נמי איירי דוק' בכה"ג, והשת' מיושב מה שמסקינן בסוגי' ולר"א בן יעקב דלא ס"ל שהפסיק הענין בין חייבי לאוין לחייבי עשה וכתיב את אלה לא יקח לבסוף קשי' והשתא נוכל לתרץ הקושי' דמ"ה הפסיק דמחייבי לאוין יהיו חללים אף בלא קידושי' אבל מחייבי עשה לא יתחלל הבנים עד שישאנה כדפרי':
כד
דין דאחותו ארוסה אין מטמא לה וארוסה שנתגרשה מטמ' לה ואנוס' ומפותה אין מטמא לה ובוגרת מטמא לה:
ת"ר אחותו ארוסה נ"מ ור' יהודא אומרי' מטמא ר"י ור"ש אומרי' אין מטמא לה אנוסה ומפותה ד"ה אין מטמא לה ומוכת עץ אין מטמא לה דברי ר"ש שהיה ר"ש אומר ראויה לכ"ג מטמא לה שאינה ראויה לכ"ג אין מטמא לה ובוגרת מטמא לה דברי הכל ומסיק בסוגי' מדשבקיה ר"י לר"ש שהוא בר זוגיה בארוסה מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל ומפרש פלוגתייהו דפליגי בקרא ולאחותה הבתולה הקרוב' אליו אשר לא היתה לאיש כו' והלכ' כר"י נגד כולהון כדאיתא בפר' מי שהוציא. נמצא דארוסה אין מטמא לה כדדרשי ר"י אשר לא היתה פרט לארוסה והקרוב' בא לרבות ארוסה שנתגרש' שמטמא לה ואליו לרבות בוגרות והבתולה למעט אנוסה ומפותה. וכן פסק הרמב"ם:
כה
דין דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' פסולה לכהונה ודין דאסו' לילך על קברי גוים אבל ליכנס באותו דרא אין להחמיר:
תניא ר"ש בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנא' וכל הטף החיו לכם ופנחס היה עמה' ורבנן אמרי לעבדי' ולשפחו' הוא דקאמר החיו לכם אבל לא לישאנה ואע"פ שלא נבעל' קרויה זונה לפי שהגוים שטופי זימ' הם א"כ חשבינן בניה' בילדי' זנוני' והכי הלכתא דמסקינן במסקנא ההוא כהנא דאינסב גיורת פחות מבת ג' שנים וא"ל ר"נ בר יצחק מאי האי א"ל דאמר רבי יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"י א"ל זיל אפיק ואי לא מפקינן לך ר' יעקב בר אידי מאוניך ומסיק וכן היה רשב"י אומר קברי גוים אינן מטמאי' באהל כו' וקצת קשה איך בא דין זה לכאן וכי לא אמר רשב"י דיני' יותר מאלו שני דברים אלא מסקנת התלמוד הוא וכן אמר רשב"י כו' דלית הלכת' כותי' ואף שבכמה דיני' לית הלכתא כוותיה מבכל היכא דפליג ר"ש ור"י הלכה כר"י מ"מ לא אשכחן סתמא דברייתא דתני' דברי רשב"י לחוד בלא פלוגתא אלא דתלמוד' הוא דקאמר דפליגי עליה רבנן ומש"ה לית הלכתא כותי' ומ"ה צריכי' כהנים להזהר שלא לילך על קברי עכו"ם בפרט האידנא דליכ' בארונות שלהם (כמו שכתבתי בסוף המוכר את הפירות) פותח טפח אבל שלא ליכנס באותו דרא שיש שם מת כמו שאנו נוהגי' שלא יכנס בכל הדר' אף ששכונ' מבוי שלנו אינן מאה לות א"כ להיות אהל דאורייתא אין להחמיר כולי האי גבי מת שלנכרי דלא גזרו אלא על המצוי דהיינו ישראל ובפ' המקבל אי"ה נאריך בזה:
כו
דין דאין זונה אלא מחייבי כריתות או מיתת ב"ד והיינו ללקות עלי' אבל פסולה לכהונה אפי' מחייבי לאוין וחייבי עשה וגם איילונית ועקרה וזקנה:
מתני' כהן הדיוט לא ישא את האיילונית אלא א"כ יש לו אשה ובנים ר' יהודא אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא שא את האיילוני' שהיא זונ' האמור' בתורה וחכמים אומרי' אין זונה אלא גיורת ומשוחרר' ושנבעלה בעילת זנות ומפרש תלמודא הא דקתני לא ישא את האיילונית כו' היינו משום פריה ורביה ולא שנא כהן ולא שנא ישראל אלא משום דקא בעי למיתני ר' יהודא אומר אע"פ שיש לו אשה ובני' לא ישאנה שהיא זונה האמור' בתור' דאזונ' כהנים הוא דמיפקדי' אבל ישראל לא מיפקדי משום הכי תנא נמי רישא כהן (ובפלוגתא דנעשי' זונה אייתי בסוגיא האי בריית' דתניא זונה כשמה) פירש"י שטועה מבעל' וזינתה וזינתה תחתיו דברי ר"א ר"ע אומ' זונה זו מופקרת ר' מתיא בן חרש אומר אפי' הלך בעל' להשקות' ובא עליה בדרך עשאה זונה ר' יודא אומר זונה זו איילוני' וחכ"א אין זונה הלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ר"א אומר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישו' עשאה זונה אמר רב עמרם אין הלכה כר"א ופירש"י נבעלת בעילת זנות כל ביאה פסולה כגון נתין וממזר או שאר חייבי לאוין וכן דעת הרמב"ם אבל התו' והרא"ש כתבו דאין זונה אלא מחייבי כריתות או מיתת ב"ד דלא תפסי קידושין וה"ה נכרי או עבד אבל כל שאר חייבי לאוין לא הוי זונה ופסק הרא"ש דכן הלכה כחכמים וכן דעת הרי"ף ומדברי הטור יראה דבכל שאר חייבי לאוין אינו פסולה לכהונה כלל ז"ל אבל הבא על חייבי לאוין אפי' חייבי לאוין דשא' לא עשאה זונה כיון דתפשי בהו קידושין חוץ מהבא על יבמה שעשא' זונה דאיהי נמי לא תעשי בה קידושין לפיכך נעשית זונה בביאת זר והרמב"ם ז"ל כת' הנבעלת לאחד מחייבי לאוין השוי' לכל ואינ' מיוחדי' לכהני' או מאיסורי עשה עשא' זונה וא"א ז"ל כ' כסברא ראשונ' והנבעלת לבהמה לא עשאה זונה עכ"ל ולא נהירא כלל שהרי הרי"ף והרא"ש פסקו בפ' אלמנה לכ"ג כת"ק דאמר גר עמוני מצרי ואדומי כולן פוסלין בביאתן מן התרומה ואף מן הכהונ' חוץ ממחזיר גרושתו דלא הוי זר אצלה מעיקרא אלא צ"ל נהי דלאו שם זונה עליה למלקי עלה משום זונה אלא היכא דלא תפסי בה קידושין אבל מ"מ פוסלין כל אינך בביאתן ונעשית חללה ודווקא זונה שהוא לשון הפקר והיינו ביאה שאין קידושין תופסין בה כדפי' תו' פרק החולץ וכן משמע בפרק כל האסורי' דאין שם זונ' אלא מכה"ג וזהו לשון הסמ"ג וגם בנבעלה לחייבי לאוין אע"פ שאינו זונה הואיל ותפסי בה קידושין מוכיח בפ' אלמנה שאסור' לכהן מזה המקרא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' וזו היא סברת הראב"ד ומ"מ אין הלכה בכל הני תנאי דפליגי בברייתא אחכמים ושרי אפי' לכהן דלא קרינ' בהו כי תהיה לאיש זר וגו' אכן יפה דברי הסמ"ג שכתב נהי דהלכה כחכמי' דאין חלל אלא מאותו שהזכירו אבל מ"מ חוששין בכולן להחמיר מדאמר אין הלכה כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה משמע הא כל אינך חוששין להחמיר ושלא להשיאנה לכהונה אבל מ"מ תימא על הטור שלא כתב חילוק זה דאסור' לכהן שוב מצאתי בטור מדויק שכתב בסי' ז' וז"ל הוא מדברי הרמב"ם נכרי ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שהולד כשר לבא בקהל פגום הוא לכהונה והיא נתחללת בביאתו וכן גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר שבא על בת ישראל הולד פגום והיא נתחללה בביאתו ע"כ והאי פגו' דקאמר הכא לאו בפגום דקאמר גבי נכרי ועבד הבא על בת ישראל דפגום לכהונה דקאמר אם היא בת שאסורה לכהן אבל פגום דהכא פסול לבא בקהל קאמר ולפסול את הבת במצרי שני או בגר עמוני ומואבי אינו פוסל כאשר נכתב לקמן בפ' הערל:
כז
דין שלא יבטל מפריה ורביה אלא א"כ יש לו אשה וזכר ונקב' ואם מתה אשתו צריך לישא בת בנים אף שקיים פריה ורביה וצריך למכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים:
מתני' לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו אשה ובני' בש"א ב' זכרי' וב"ה אומ' זכר ונקבה שנא' זכר ונקבה בראם וכן הלכה ואמר ר"נ אמר שמואל אעפ"י לו שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ומתני' דתלי הכל בבני' היינו לפי שכשיש לו בנים אפי' אם מחויב לישא אשה ומצוה באשה בת בנים מ"מ אינו מחויב למכור ס"ת בעבור שישא אשה בת בנים רק שלא יהא לבדו וישא אשה כל דהוא אבל היכי שלא קיים פרי' ורביה צריך למכור את ס"ת שלו כדי שיוכל למצוא אשה בת בני' וזו היא דעת משנתינו אבל לקמן מסקינן בסוגיא דמתנית' דלא כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו שנא' בבוקר זרע את זרעך ולער' אל תנח ידך כי אינך יודע איז' יכשר וגו' והרי"ף לא כתב מתנית' דלא כר' יהושע אלא אדרבה הביא דברי ר' יהושע אמתניתי' ויפה עשה דנהי דמתניתי' לא דייק כותיה דר' יהושע והלכתא כותיה דר"י ולפי דבריו צריך למכור לעולם ס"ת כדי שישא אשה בת בנים ולא כפי דעת המשנה דתלוי הכל בבני' ומ"מ מתניתי' נמי עיקר דתלוי הכל בבני' דאם יש לו בני' כבר אינו מחויב לגרשה אות' שאינה בת בנים כדי שישא אשה בת בנים דאפשר אף ר' יהושע לא קאמר הא אלא מדרבנן וקרא מדבריה' קדרש לאסמכתא בעלמא ומ"ה לא החמירו עליו אלא לכתחילה אבל לא קיים פריה ורביה צריך לגרשנה כדי שיש' אשה בת בנים ומ"ה לא הזכיר הרי"ף הא דלמכור ס"ת כו' שהרי לפי מסקנ' ההלכ' בכל ענין צריך למכור כדפרי' ולא כמו שעלה על דעת הרא"ש דהרי"ף סבר שיש חילוק לענין מכירת ס"ת בין אשה בת בני' לאינ' בת בת בני' דא"כ ה"ל לפרושי בפרט מאחר שכל הספרים גרסי' ומתני' דלא כר' יהושע וכל זה למצוה אבל לא לכפייה וכ"כ בנ"י שאם יש לו בנים אפי' מפנוי' כיון שקיים פ"ו אין כופין אותו משום הא דר' יהושע ומ"ש מהרא"י שאם ימצא אשה שהי' מוחזקת לכל שאינ' בת מריב' שרי לישאנ' אפי' אינ' בת בנים היכ' שקיים פ"ו וראייתו מהא דתני' בפ' החולץ וקראו לו זקני עירו ודברו אליו מלמד שנותני' לו עצה הוגנת לו שאם הוא ילד והי' זקנה או הו' זקן והיא ילד' אומרי' לו מה לך אצל זו כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה אל תוך ביתך אלמא דדחינן בשביל קטטה מיבום לחליצה ואע"ג דמן התורה חליצה במקום יבום לאו מצוה הי' אפי' למדחי ל"ת שיש בו כרת כדמוכח בשיטה עליה פ"ק דיבמו' אמנ' לפי צד הב' דאם לא ימצא אשה שאינ' בת מריבה ימנע מליש' אשה כלל בהא לא קאמינ' דיפה עושה דדרשו חכמים דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה לא טוב להיות לאדם לבדו כו' ע"כ ואני אומר דא"ל ראיי' כלל מהא דפ' החולץ דשמא ס"ל להאי תנא דמצוה חליצה קודמת ועוד אפי' מצוה יבום קודמ' מ"מ לא אשכחן דכפינ' ליבום וניפק ממצות יבום לחליצה משא"כ בפ"ו שלא נפטר בה אפי' אחר שקיים פ"ו כדפרי' ועוד נהי דלא יכניס קטט לתוך ביתו מ"מ אמאי שרינן לו לעבור על ד"ח ישא אשה אחרת הראוי' דשמא לא תהא בת מריבה דדוק' גבי ילד והיא זקנה שהו' קרוב לודאי דבת מריבה היא הו' דאזהיר לו שלא יכנוס ולא בסתם אשה:
כח
דין היו לו בנים ונתגייר הוא והם קיים פריה ורביה והוי כבניו ממש אף לעניין נחלה ושם ביארנו דבן חרש ושוטה חשוב קיים פרי' ורביה ודין דעבד שהוליד בעבדותא ונשתחררו [לא] קיים פריה ורביה:
אתמר היו לו בנים בנכרותו ונתגייר ר' יוחנן אומר קיים פ"ו ור"ל אמר לא קיים ואיירו שנתגיירו גם הבנים וכ"כ הרמב"ם והרא"ש והטור אבל אם לא נתגיירו הם לא קיים פ"ו וכ"כ המ"מ ומצאתי כתוב בתשובה על בן חרש לא ידענו אמאי לא קיים מצות פ"ו וכי גרע מגר שנתגייר דק"ל כר"י דאמ' קיים והאי נמי אי משום לשבת יצרה איכ' שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משו' דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נשמה יש לו ובר מצוה הו' ופיקחי' מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה חשיב שחיטתו אפי' עומד על גביו כשחיטת נכרי וקוף. ואם היו לו בני' ונתגיי' ר"י אומר תו אין לו בכור לנחלה ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה והלכה כר"י לגבי ר"ל וחשבינן הבנים שהוליד בנכרותו כבנים ממש ואף לענין נחלה וכדאמרי' בפ"ק דקידושין נכרי יורש את אביו דבר תורה אלא שאין לו דין בכור וכ"ש ישראל משומד שישנו בכלל נחלה ואף בכור' נמי שקיל דאעפ"י שחנ' ישראל הו' לכל דבריו א"ל דמשו' קנס' הפקיעו ממונו שלא ילך ויאכל בנכריותן ולכן יראה שטוב לתת ביד ב"ד עד אשר יחזור הו' או בניו למוטב ובפ"ק דקידושין נאריך בזה אי"ה ואמרי' בסוגי' דהכל מודים בעבד שאם הוליד בעבדותו קודם שנשתחרר שלא קיים פ"ו שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:
כט
דין דאם היו לו זכר ונקבה ומתו והניחו זכר ונקבה דהיינו בני בנים של זקן או כל אחד הניח זכר או יש לו בן והבן הוליד נקיבה או איפכא שניה' קיים פרי' ורבי' וה"ה בני בני' כבנ' ושם ביארנו דאם נמצא הבן סריס או היא נמצאת איילונית לא קיים פרי' ורביה:
איתמר היו לו בנים ומתו ר"ה אמר קיי' מצות פ"ו ור"י אמר לא קיים והלכתא כוותי' דתני' בני בנים הרי הן כבנים מת א' מהן או שנמצ' סריס וה' שהי' נמצאת איילונית לא קיים פ"ו והא דבני בנים כבנים סבר אביי למימר ה"מ ברא לבר' וברת' לברת' וכ"ש ברא לברת' אבל ברת' לבר' לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא אבל כ"ע תרי מחד בן לא מהני אפי' היו כבר זכר ונקבה אלא שמתו תו לא מהני תרי הנולדים מא' מנהון אלא תרי מתרי אבל בן ובתו או בת ובנה לכ"ע מהני כדאי בסוגי' דלהשלים כ"ע מודו דחשבינן בני בנים כבנים והא דקאמר כ"ש דמהני ברא לברת' כו' מוכח להדי' דאפי' השני הבא מן הבן גם בן זכר והוי תרי זכרי' אפ"ה יצא ידי פ"ו מאחר שבאו מזכר ונקבה וכן פירשו התו' וז"ל וכ"ש ברא לברת' כו' ואע"ג דאמרי' לעיל אין שני זכרים חשובים כבן ובת הכא שבא מכח מי שפטררי מפ"ו פשיט' דקאי שפיר הבן במקום הבת ע"כ וא"כ לפ"ז כוכל לומר לפי המסקנא דקאמר אף ברת' לברא מהני היינו נמי אפי' שתי נקבות אבל מ"מ נרא' דדוק' גבי זכרים הו' דמהני משום דלא הבן מהת שבא ממנה ועומד במקומה להשלים אבל הבת שתבא מן הבן נהי מהני היכ' דאיכ' זכר ונקבה ואיכ' לשבת יצרה כדמשמע לישנא דרבא לשבת יצרה בעינן והא איכ' וזה אינו אלא בזכר ונקבה אבל במקום דליכא לשבת כגון שתי נקבות ואיכ' גריעות' שתעמוד הבת במקום הבן לא מהני ועוד נראה בעיני דבעינן לכתחילה זכר ונקבה ושוב דבני בנים הבאים מהן חשובי' כבנים ועומדי' במקומ' אבל אי לא הוי בתחילה אלא ב' נקבות או ב' זכרים ומתו תו לא מהני בני בנים אפי' זכר ונקבה דעיקר טעמ' דבני בנים היינו שיעמדו במקומ' כמו שהיו בתחילה והיכ' דלא הוי סגי מעיקר' בהני אף השת' לא מהני והא דקא' דכ"ע תרי מחד לא מהני ה"ה תרי מתרי לא מהני ולאו דוקא קאמ' דהא תרי דברים מעיקר' הוו כחד וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב וז"ל בני בנים הרי הן כבנים בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו כו' אלמא דבעינן זכר ונקבה מעיקרא ואף בבני בנים בעינן זכר ונקבה לאפוקי שתי נקבות אבל ב' זכרים דהוי ברא מברת' וברא מברא ג"כ מהני לאבא למעיטי כדפי' ולא כדעת מהרא"י דסבר שהרמב"ם חולק על זה ואפש' דס"ל דכ"ש הו' מאחר דמהני אפי' ברא לברת' וברת' לברא דהוי גריעות' שתעמוד הבת במקום הבן כ"ש שיעמו' הבן במקו' הבת ומ"ה לא הוצרך לכתוב וכ"פ ר' ישעי' מסקנת הדבר לא קיים פ"ו אלא שהולי' זכר ונקב' הראוין להוליד ואם מתו הו' לא יצא ידי פ"ו א"ל שהולידו אותו זכר ונקב' ג"כ זכר ונקב' או ב' בני' ואם. הי' בן והבן הולי' נקבה או איפכ' ושניהן חיין יצא ואין חילוק בין בני בנים לבני בני בנים דלשבת יצרה בעינן והא איכא:
ל
דין אם רואה באשתו שהיא יראת שמים ומתאוית לו ע"י קישוטה אפ' שלא בשעת עונתה חייב לפוקדה בתשמיש ואפי' היא מעוברת ודין דחייב אדם לפקוד אשתו בדברי רצוי בשעת שיוצא לדרך אפי' סמוך לוסתה אבל אסור לשמש:
א"ר יהושע ב"ל כל היודע באשתו שהי' יראת שמי' ואינו פיקדה נקרא חוט' שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' והא דאינה פוקדה פי' רש"י בעת עונתה וכ"פ נ"י ותימ' הו' א"כ אפי' סתם אשה נמי הא כתיב עונתה לא יגרע ואפש' דיש לדחו' אפי' הו' קצת חולי אפ"ה יפקדנ' ולא יחסר עונת' וע"ז אמרו בחלק אר"י א"ר מ"ד יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה מלמד שאפי' בשעת חוליו של דוד קיים י"ח עונתן ואיירי נמי בכה"ג שהכי' בהן שהן יראת שמים אבל נראה בעיני עיקר דברי הראב"ד והטור הביאו וז"ל כי העונות שקבעו חכמים על דרך סתם קבעו אותם כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע"י התקשטות והשתדלות לפניו חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפי' שלא בשעת עונתה כדאית' בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפי' שלא בשעת עונתה אפי' היא מעוברת וכשהי' צריכ' לאותו מעשה קאמר ותו אמ' ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך וגו' וכמה אמר רבא עונה וא"ר יוסף לא נצרכ' אלא סמוך לוסתה ובי"ס גרסי ואע"ג דא' רבא חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה וכמה אמ' רבא עונה לספרי' דגרסי' ואע"ג. דאור רבא כו' קאי אדברי רבא ואף גירס' הרא"ש והרי"ף איכ' נמי לפ' דקאי אסמוך לוסתה דחייב להפקיד אמר רבא עונה כלו' אותה עונה חייב לפוקדה כשיוצא לדרך ולא בע"א אבל קודם העונה אפי' בלא יוצא כדרך נמי ובנ"י כתב וז"ל בשעה שיוצא לדרך משום שמתאוה לו באות' שעה יותר וחייב הוא להאריך בעיר עד שתספור ספירתה ותטבול ותשמש עמו קודם שישים לדרך פעמיו וכמה ימתין אפי' נזדמנה לו שיירא אמר רבא עונה אחת שהיה או יום או לילה אבל יותר לא ודוקא לדבר רשות כלו' שדעתו לילך לסחורה או לשוק הוא דאמ' שחיי' הו' להמתין עד שתטהר אבל לדבר מצוה דהיינו לפדיון שבוים והדומה לו אינו חייב להתעכב אפי' שעה א' דדילמ' מטריד כלו' שמא לא ימצ' עוד שייר' ויהי' מעוות ולא יכול לתקן ולפ"ז עונה סמוך לוסתה טבילתה קאמר אבל רש"י פירשה עונה סמוך לוסת' ראיית' דאע"ג דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסת ההי' מדרבנן הי' והכא שרו לי' רבנן ע"כ ופי' הנכון הוא פירש"י שפי דקאי אסמוך לוסתה דכה"ג ממש איתא בפ' האשה במסכ' נדה ומ"מ הדעת נותנת שדברי בעל נ"י ישרים הן לפי הסברא האמיתית ומ"ש ר"ת דהאי פקידה אינה בתשמיש אלא בדברים וגרס לא נצרכה אלא לאשתו נדה ותימא דלמה לנו להוציא הלשי ומשמעו ובודאי הו' דומיא דאידך דבריו דאמ' מי שמכיר באשתו שהי' יראת שמים צריך לפוקדה דאיירי בתשמיש והכ' נמי הך מילת' ועוד לישנ' וכמה עונה לא יתכן שפיר על פקידת דברים כ"א על תשמיש ובסמוך לוסתה ולא על אשתו נדה דאין לומר דס"ל דה"ק דוק' משו' דיוצא לדרך הוא דפוקדה בדברים אבל באינו יוצא לדרך אסור לפוקדה בדברי ריצוי וגרסי' לא נצרכה אלא סמוך לוסתה כו' דלא מצינו שיהא אסור בדברים סמוך לוסת כאשר אית' בהג"ה במיימוני להדיא דכל שאר פרישות לא אסרו אלא בנדה ולא בסמוך לוסתה ומהרא"י נדחק מאוד לאסור חיבוק ונישוק ומ"מ ראוי להחמיר שלא לשמש סמוך לוסתה אפי' ביוצא לדרך אלא יו' בזה שיפקדנ' בדברי' ואף באשתו נדה שרי:
לא
דין דמצוה לאהו' את אשתו כגופו ולכבד' יותר מגופו ולהדריך בניו ובנותי' בדרך ישר ולהשיאן סמוך לפירקן ולאהוב שכיניו וקרוביו וליש' בת אחותו ולהלוות לעני בשעת דחקו אבל תפסו השר בעד מס אין מצוה להלותו:
ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו' וכתבו התו' הא דמשיאן סמוך לפירקן כו' קאי נמי אבניו ואע"ג דלא תקינו לי' רבנן נשואין לקטן כדאמר' לקמן בפרק אלמנה מ"מ להכי תקינו ליה רבנן נשואין דלא הוי בעילתו זנות ואף מצוה להשיאן ואמרי' נמי בפ' הכותב. קטן שהשיאו את אביו אש' כתובת' קיימת ומ"ש הטור שקודם י"ג שנים לזכר לא ישא אשה היינו שנת י"ב אבל יום א' בשנת יג חשוב שנת י"ג והוא סמוך לפרק דפרקן הו' שנת י"ד דהיינו י"ג שנים ויום א' כמו שפירש"י להדי' בפ' בתר' דיומא גבי התינוק מחנכין אותו שנה או שנתיים סמוך לפרקן והשתא לא שרי להשי' קטן אלא בתוך שנה לפני גדלו ולא יותר דשמ' תזנ' אשתו עליו וכדמסקי' בפ' אלו הנשרפים א"ר יהודא אמ' רב המשי' בתו לזקן והמשי' אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה מיתיבי האוהב את אשתו כו' והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומ' וידעת כי שלום אהלך וגו' סמוך לפירקן שאני פירש"י דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנ' אשתו עליו ע"כ והיינו ממש כמו שפי' ואין שייך לחלק גבי בנים בין קידושין לנשואין כמו שחילקתי לענין בנות בפ' אעפ"י סי' י"א דקדושי קטן לאו כלום אלא העיקר נישואין שיכנסה בקידושין ואינו, נחשב לו בביאת זנות והר"י קארו הבין דברי הטור שי"ג שנים שלימי' מיקרי סמוך לפירקן ושכן דע' הרמב"ם ולא כדברי התו' כו' עכ"ל ובמחילה נראה שלא דק וגם הרמב"ם לא כ' יותר ממה שנא' בגמ' אות באות וכמו שאנו מפרשים דברי הגמ' כן יש לפ' דבר' הרמב"ם והיינו כדפרישי' ותו תני' האוהב את שכניו המקרב קרוביו והנוש' את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומ' אז תקרא וה' יענה ומה שאמרנו בפ"ק דחגיגה ומצאוהו רעות רבית וצרות זה הממצי' מעות לעני בשעת דחקו פי' ר"ת דאיירי התם שתפסו המושל בעב' המס ובא זה וממצי' לו מעות שיוכל למכור קרקעותיו וביתו או שדהו או שמלוה לו מעות עליהן ואם לא היה זה הי' המושל מקיל בפדיונו כשיראה אותו דחו' ועני והא דמצו' ליש' בת אחותו כ' הרמב"ם דה"ה בת אחיו וכן פרשב"ם אבל ר"ת כ' דוק' אחותו וכן פרש"י וכ"כ בנ"י:
לב
דין נשא אשה ושהה עמה י' שני' ולא ילדה יוציא ויתן כתוב' מנה ומאתים ולא תוספת וצריך לשלם נדונייתא וכופין אותו במילין להוציאו אבל לא בשוטים או ישא אחרת עלי' וכל הדין אפי' היו לו בנים ומתו ומונין י' שני' ממיתת הבנים ואם הפילה מינין י' שנים משעה שהפילה ואם הוא טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד נאמן ואין כופין אותו לגרש ואם היה הוא חולה או היא או שהיו הכושי' בבית האסורין אפי' היו משמשי' מטותיה' אין עולה למניין י' וכן אם הלך לסחור' באופן שלא שימש אין עולה וכל הדין נוהג גם בדורות הללו וגם בח"ל ושם ביארנו דאם נדר לארץ ישראל ולא עלה אפי' התירו נדרו תולין בעון ח"ל שלא הי' לו להתי' ובזמן הזה אין מקפידין לכוף מי ששהה י' שני' וכן אין מקפידין על הנושא זקינה וקטנה ודין דאם גירשה מותרת לשני ורשאי השני לשהות עמה י' שנים:
מתני' נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל פי' שיגרשנה או ישא אשה אחרת עליה גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה י' שנים הפילה מונה משעת שהפילה ואיירי אפילו היו לו בנים ומתו אפ"ה צריך לגרשה דשמא לא זכה להבנה ממנה כדאי' בברייתא וה"ה היכא שמתו הבני' שמונה מיום שמתו ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינ' רשאי לבטל ויוצי' ויתן כתובה דשמ' הוא לא זכה להבנות ממנה והא דקתני יוצי' פי' הרי"ף דכופין אותו להוצי' אפי' בשוטי' ומסקני' התו' והרא"ש כפי' ר"ח דאין כופין אותו בשיטי' אלא כופין אותו במילי' ואומרים שיוצי' ואם לא יוצי' מותר לקרותו עבריין ובריש המדיר פירשתי ומ"מ כופין אותו בדברים אפי' אמרה דיירינ' עמיה בסהדי שלא אתיחד עמו או שהו' אומר כן לא שבקינן ליה עד שיגרשנ' או ישא אשה אחרת עליה וכ' הריטב"א שנראים הדברים שאם הוא טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד אין כופין אותו לגרש או לישא אשה משום מצות פ"ו דכל המצות כאלו שאין בו הוכחה שעושה דרך מרד נאמן הוא על עצמו ע"כ והא דיוציא ויתן כתובה היינו מכה או מאתיים אבל תוספת לא כדלקמן בסו' פרקי' אבל צריך לשלם לכ נדוני' כמו שנפרש לקמן סי' ל"ח ונחזור לברייתא ואעפ"י שאין ראיי' לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולם לו מן המנין לפיכך היה הוא חול' או היא חולה או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין להן מן המניין והרמב"ם כתב אפי' הולך לסחורה שאינה מן המניין ויפה כ' דכל היכ' שלא שמש עמה איני מן המניין ולא איצטריך לאשמועי' חלה כו' או חבושים בבית האסורים אלא לאשמועינן דאף שמשמשין את מטותיהן אפ"ה אינ' עולה מן המניין כמ"ש הרא"ש לקמן וכן ביאר הטור להדיא וכן הוא בירושלמי דאם הלך למד"ה דאינו מן המניין ומסיק לקמן דאין חילוק בין ימים הראשונים ששנותיהן מרובי' או לפי דורות שלנו וכ' הריב"ש על אדם שאין לו בנים ורצה לישא זקינה בת צ' שנים לשם ממון שורת הדין שב"ד מונעין אותו מלישאנה אבל מה נעשה שלא ראינו מימינו ולא שמענו מכמה דורות ב"ד שנזקק לזה לכוף ולהוצי' באשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה או שהיא זקינה ואף אם אין לו בנים וכן לא ראינו ב"ד שנזקקו למחות למי שנישא קטנה ואע"פ שדינה שוה לזקנה כמו שכתב הרמב"ם כו' עד ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק בשורת הדין הגמור בעניין זיווגם ובאו לכפותם היו צריכין לכפות את כולם ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתוב' וליכ' כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענייני הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בנשואין ההם משו' ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום קדוש' עכ"ל וכ' הרא"ש יש רוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה י' שנים כו' אינו נוהג בח"ל דתלינן בעונש דירת ח"ל כדאשכחן גבי אברהם שישיבת ח"ל לא עלתה לו מן המניין ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפ"ו בסברא רעועא זו דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בח"ל ולא' מני אלף שלא זכה לבנות מאשה אחת ניתלה לו בעונש דירת ח"ל לפוטרו מפ"ו גם דוחק הוא לומר דכל אלו אמוראין דבבל דשקלו וטרו בהאי דינא כולן לבני א"י שקלו וטרו ולא להם ורב אבא בר זבדא דאמרי אי זכאי ה"ל מקמיית' מבבל הוה דאיעקר מפירקיה דר"ה ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת ח"ל לפי שצוה לו המקום לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך ונתעצל ולא הלך ואף משבא לארץ חזר לחרן וע"ז נענש ומזה אנו למדין שאם היה הוא חולה או היא חולה ואיהו משמשין את מטותיהן וראוי' להתעבר אלא שאינם בריאי' כשאר בני אדם וכן חבושין בבית האסורין ושמשו בבית האסורי' אנו תולין העין שגרם להם להיותם חולים או חבושין בבית האסורין ג"כ מנעם מלהוליד כמו באברהם שמנען העון מלהוליד דאת"ל שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד צריכ' למימר שלא יעלה מן המניין ע"כ ואני אסייע לו מלישנא דבריית' דאמר ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו מן המניין ולא אמר שאין ישיבת ח"ל עולה מן המניין אלא ש"מ דוקא לאברהם הוא דלא עלה ולא כדעת הריטב"א שכ' שאם עלה אדם מח"ל לא"י שלא יעלה לו מן המנין שדר בח"ל ואפי' דר כמה שנים כי אולי בזכות הארץ יבנה כו' וז"א כי לא מצינו שזכו' האר' גרם אלא עון ח"ל גר' ודוק' לאברה' ולא לאינך כדפרישי' ומ"מ אני אומר אי שנדר לעלות לא"י ולא עלה אפי' התירו לו ע"י פתח וחרטה אומרים שמא העון גרם לו דמצוה רבה היא ולא היה לו להתיר:
לג
דין אם גרשה מותרת לשני אבל לא לשלישי ומילה ונשואין דקטלני' בתרי זימני הויא חזקה ומשפח' נכפין ומצורעי' לא הוי חזקה עד תלתא זמני והלכתא מזל גורם:
גירשה מותרת לשני וכו' לשני אין לשלישי לא מתני' מני רבי היא דאמר בתרי זימנא הוי חזקה דתני' מלה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי ר' רשב"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ולאו דווקא באשה אחת אלא אפי' באחיות נמי דאמר ר' חייא בר אבא אר"י מעשה בד' אחיות שמלה ראשונה ומת שני' ומת שלישי' ומת רביעית באת לפני רשב"ג ואמר לה אל תמולי ואמר רבא השת' דאמרת אחיות מחזקו' לא ישא אדם ממשפח' נכפין וממשפחת מצורעין והוא דאתחזק תלתי זימנא אבל תרי זימנא מקרה בעלמ' הוא ואסיקנ' נישואין ומלקיו' כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. נשואין כדאמר מלקיות כדתנן מי שלקה ושנה בבי' דין כונסין איתו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת ווסתות דתנן אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענ' שלש פעמים ואינה מטהרת מן הווסת עד שיעקור ממנה שלש פעמים וכתב הרי"ף והרא"ש ומסתבר' דמילה ונישואין דבתרי זימני הוי חזקה דספק נפשו' הוא להקל וכן נישואין דקטלנ' ע"כ ואע"ג דמשפחות נכפי' ומצורעי' נמי ספק נפשו' הוא ואפ"ה פסק רבא דבעינן תלת זימני אף דס"ל לרבא גופיה כר' בנשואין מ"מ הכא שאני דאפי' ר' מודה שאין לחוש למשפחה א"ל שהוחזק תלת זימני וכן כתב בנימוקי יוסף ומ"מ נראה דגבי אחיות אף בתרי אחיות הוי חזקה אפי' לעניין נכפה ומצורע והא דאסורה קטלני' פליגי ביה אמוראי בסוגיא אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא אמר מעין גורם ורב אשי אמר מזל גורם והילכתא כרב אשי דהוא בתראה ועוד הארכתי בראיות פ' נערה סי' ג':
לד
דין דאשה שמתו לה ב' בעלי' מיתת עצמן בלא שינוי טבע מוחין בידים שלא לישאנה אפי' מי שעבר ונשאה מוציאי' ממנו בגט אבל אם מתו שלא בדרך הטבע אז מוחין אבל בדיעבד אין מוציאין ודין איש שמתו לו ב' נשים מותר לישא שלישית
פסק כתב בנימוקי יוסף וז"ל הא דאמר לר' לג' לא תנשא כת' הריטב"א ז"ל אע"ג דבעי למנסיב איתתא קטלנית ולאחזוקי בנפשיה לא שבקינן ליה דהא אסורה הוא בכלל שופך דם האדם ומנדין אותו בב"ד עד שיגרש וכן ראינו לרבינו שעשה מעשה ע"כ וכן כתב הרא"ש בפ' נערה וז"ל וירא' שכופין אותו להוציא דחמירי סכנ' מאיסור' וכמו שמחויבי' הב"ד להפריש את האדם מן העביר' כך מוחויבי' הב"ד להפרישו שלא יפשע בנפשו ע"כ ולא כדעת הרמב"ם שכ' לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפי' אם נתקדש' יכנוס ור"י בר ששת כתב כדברי הרמב"ם וז"ל ונראה לי קצת סעד לזה מדאמרינן בסוף פ' כיצד במתניתי' וכולן שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להנשא להם ואמרינן עלה בגמ' קס"ד מיתה אמיתה וגירושין אגירושין לימא מתני' דלא כרבי דאי כרבי האמר בתרי זימני הויא חזקה כלו' והיכי קתני במתנית' מותרות להנשא להם דהא אע"ג דפקע מינייהו איסו' החשד הרי בא עלי' איסור הקטלני' ומתרצינן לא מית' אגירושין וגירושין אמיתה כלו' הא מיתה אמיתה אעפ"י שנסתלק מהן איסור החשד עדיין אסורות להנשא להם מחמת איסור קטלני' משמע שאין איסור זה גדול מאיסור הראשון וכמו שבאיסור הראשון של חשד אינו אוסר אלא לכתחיל' כדמוכ' הת' ממתנית' גם איסור הקטלנית אין איסורו אלא לכתחילה גם הסכים כן הרשב"א בתשובה ע"כ ואני אומר שאין זה אלא היקש בעלמא ואף הוא פורח באויר דמי הגיד לו שהדיוק הוא מיתה אמיתה שאסורה משום קטלני' שלא נאמר במשנה שאין איסורו אלא לכתחילה דומיא דמיתה אגירושין הנא' במשנה בפרט מאחר שאסור' משו' סכנ' אין ראוי להקל ולחלק בין לכתחילה לדיעבד והאידנא לא קפדי אהא גם לא מחינן בידייהו כתב מהרא"י דלא שפי' עבדי והאריך בתשובה וכתב מאחר שאינו אלא ספק חשש' כדאית' במ"ד הגדול ודייק מהא דאביי דעבד עובד' בנפשיה כו' ואי הוה ודאי חשש' לא הוי סמוך עליה כלל ועוד מעשי' בכל יום שאנו רואים שנשאת לשלישי ומאריכי' ימים ומולידים בנים ובנות ע"כ וא"כ על זה סמכי' עלמ' דלא חיישי לחשש' כמו שאין אנו נזהרי' מכמה מילי דאזהירי רבנן עלייהו משום חשש סכנה משום שומר פתאים ה' וגם אנו מתי מעט וצריכין אנו לישא מאשר נמצאו דשובה רבים שומר פתאים ה' ואעפ"י דלא שייך כולי האי טעמ' דין לת"ח שידע ומכיר בזה ואפי' לאינש דעלמ' קשה הדבר לצדד כל כך ולהתיר מאח' דאיכ' סכנה כדאמרינן בפ' אין מעמידין פירוק' לסכנת' בתמי' אבל אנו נזקקים לדקדק משום עיגונא דנשים ילדות דאיתרע בהו כי הך מילת' אם יהיו אסורים להנש' היה לחוש ח"ו שמא תצאנה לתרבו' רעה כו' ועוד אני מוסיף דאפשר סמכי ארב הונא דאמ' מעיין גורם א"כ אם אחד אינו מת מיתת חולי על ערס דוי כדרך הנהוג אפי' אם שינ' קצת ויצא חוץ לגדר הטבע שלא מת כדרך החולי' יש לתלות ולומר שאין, המעיין גרם ואף לרב אשי סמכו להית' היכ' דמת בשינוי אויר או אם נהרג ונשרף בגזירה עם הצבור כה"ג לא שייך לומר מזלא גורם אלא מכת מדינה כדמוכח בהמקבל כל היכ' דאיכ' מכת מדינה לא תלינן במזל' דגבר' וכן כת' נמי מהרא"י ושוב מצאתי כן בתשובת ר"י ב"ר ששת ומ"מ אני אומר דכל זאת לא מהני אלא שאין מוחין בידו מלהפריש אותו ממנה אבל מ"מ אי מתו שני אנשים מיתת עצמן בלא שינוי טבע כלל מוחי' בידי' ואז אפי' עבר ונשא כפינן אותו להוציא ומ"ש ר"י בר ששת שתלוי בחלוף הנוסחאות הנמצאות בירושלמי גבי הנהו דפ' כיצד דתנן התם דאסורו' לינש' דגרסינן התם בירושלמי קדש אין אומרי' לו שיכנוס אלא שלא יכנס כנס אין מוציאין מידו כך הביא הרמב"ן זכרונו לברכה נוסחת הירושלמי ונראה פירוש' דכל שכנס לגמרי אין מוציאין מידו ואעפ"י שאמרו לו שלא יכנוס וה"ה לקטלנית ומ"מ נוסח' זו תקשי לר"מ ז"ל במ"ש בדין הקטלנית דאם קדש כונס לכתחילה אלא א"כ ירצ' הרב ז"ל להקל בין הקטלנית יותר מאותן שאסור' מפני החשד אם מפני קלות הדבר בעצמו אם מפני שבקטלני' אין מוסיף לעשות איסור כשכונס כיון שכבר קידש דהא ק"ל מזל גורם והרשב"א ז"ל מצא נוסח' אחרת בירושלמי והיא זו קדש כמו שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מו מוציאן מידו דכיון שכנס אחר התראה קונסי' ומוציאי' מידו ולפי נוסח' זו י"ל דה"ה בקטלנית דכיון דאשכחן דהיכ' דדיני' דאם כנס אינו מוציא אם כנס אחר התראה מוציאין ה"ה בכל איסור' ומ"מ כיון שיש התחלפות בנוסחת ספיק' הוי ומספיק' אין כופין כו' ואני אומר דלא נראה לי דברי' עיקר לא מיבעי לפי מה שכתבתי דכופין אותו להוציא משום סכנה אפי' בדיעבד אלא אפי' לפי דבריו אין כופין אותו להוציא בדיעבד מ"מ היכא דמחו בידי' הוי כלכתחילה ובודאי גירס' האחרונה עיקר דכל מי שכנס במזיד אחר התראה מוציאין מידו דאל"כ מה הועילו חכמי' בתקנותן כל א' יעביד ויעמיד באיסורו גם בפ' כיצד סי' י"ג כתבתי בשם רש"י והרא"ש שאם עברו פי ב"ד דלא שרינן אפי' בדיעבד: