ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק רביעי · נג
דין דעבד ערל אסור במלאכת ישראל וכן גר תושב שנתגדל בבית ישראל ושם ביארנו דגבי נכרי אמרו רבנן אמיר' לנכרי שבות ובלא אמירה מותר אבל גר תושב אפי' בלא אמירה אסור ועוד ביארנו דמה שהוא לצרכם אף בעבדו ושפחתו מותר ולצורך ישראל אסו' ומ"מ אין צריכין להפרישו אם אינו ניכר שעושין לדעתו כו':
תני' וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדב' פי' כגון שלקח שפחה ובנה גדול עמה אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור ומה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתו' מדבר והגר זה גר תוש' פרש"י שקב' עליו שלא לעבו' ע"ז ומחל' שב' כעוב' ע"ז והקשו בתו' והרא"ש אחריהם דא"כ נפישו להו מז' מצו' ובמס' ע"ז משמ' שבשב' מצו' שקבלו עליה' בני נח מיקרי גר תושב ועוד דאמרינן פ' ד' מיתו' ב"נ ששב' חיי' מית' ומשמ' התם דאפי' בחול שעוש' לשם מנוח ולא לשם שביתו חייב וכ"ש בשבת ובפ' ארבע מחוסרי כפרה מסקינן להדיא דגר תושב אינו מוזהר על השבת ועושה מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחול ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ועושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דבן אמתך ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת לבשל או להדלי' לו את הנר ונרא' מכאן הא דאסרו אמיר' מלאכה לנכרי משום שבות דמשמע שהוא מדרבנן היינו בנכרי שאינו עבדו ואינו גר תושב ומ"ה בלא אמירה שרי א"ל היכא שיש לחוש מפני מראית העין אבל גר תושב או נכרי שהוא עבדו ממש אסור לעשות מלאכת ישראל מדאוריית' אפי' בלא אמירת ישראל ז"ל נימוקי יוסף ויש הפר' בין עבד ואמ' שלא טבלו לנכרי דעלמא דאלו על עבד ואמה אף שלא טבלו אנחנו מוזהרין בתורה שלא יעשה מלאכה לצרכינו בשבת ואין חילוק בין רבו לישראל אחר שאינו רבו דעבד ערל כגר תושב ומה גר תושב אסור אע"פ שאין רשותו עליו אף עבד ערל כן משא"כ בנכרי שאין במה שעושה לצרכינו אלא שבות דרבנן וכל שלצרכם אין בו משום אמיר' לנכרי שבות וכן דעת הרשב"א כאשר כת' המ"מ בשמו שיש חילוק בין עבדו אפי' הוא נכרי גמור לנכרי דעלמא וכ"כ הר"ן בס"פ מפנין וכן ירא' מס' התרומ' דבעב' אסו' מדאוריי' לעשות מלאכות רבות אפי' הוא נכרי ממש שכתב מותר לישראל להניח לעבדו לעשות מלאכה לעצמו כו' נכרי כו' ודוקא לעצמו אבל לישראל אסור והא דכתי' למען ינוח עבדך היינו למען ישראל ולא כדעת הרמב"ם שס"ל כל היכא דלא מל ולא טבל ואינו מקבל עליו עול מצות כלל הוא כשאר נכרי ואין בו איסור דאורייתא אפי' עושה מלאכה ע"י אמיר' ישראל ולית' כדבריו ומ"מ דווקא בקנוי לו לחלוטין אבל בשכירות לא נקרא עבדו כך נראה בעיני פשוט אף שמדברי הס"ת קצת משמע אפי' בשכירות אסור אבל לא נראה כלל אע"ג דאסקינן בע"ז דשכירות ליומיה ממכר הוא היינו לעניין שכירות בתים אבל להיות קרוי עבדו לא דסתם עבדו בתורה הוא לחלוטין וכן עבד עברי אלא שיוצא בשש וביובל שוב מצאתי בהג"ה מיימוני וז"ל מותר לישראל להני' לעבדו לשפחתו לעשות מלאכה שאינו יוצא לישראל בביתו של ישראל ולא עבר על למען ינוח עבדך ואמתך כ"א בעבד כנעני שישנו במצות כדאית' פרק מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכ' לעצמן בשב' כישראל בחול דר"ש ופסיק הלכתא כמותו ע"כ אבל אין זה הלשון בסת' אלא משום דלמען ינוח וכו' איירי בעושה למען ישראל כדפרשתי אבל מ"מ פשוט הוא שאם ישנו במצות שאסורים לעשות מלאכה בשב' אפי' לצורך עצמו וצריך להפרישו מן האיסור עוד כת' הרשב"א בתשוב' וז"ל נ"ל שאם היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכ' שאינן עושין לדעתו מות' ואינו צריך להפרישו דומיא דקטן שלא אסרה תורה גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישראל אלא כשיש אמי' דישראל דעושין על דעת ישרא' ואיפש' עוד שאין גר תושב אסו' במלאכת ישראל אלא כשיש שם אמיר' דישראל אבל בלא אמירה דישראל מותר ואפי' עושה על דעת ישראל דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידינו וה"ה לעבד ואמה במלאכ' ישראל שאין אדוניו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין אבל בשל אדון כיון שהן כבושין תחת ידו על דעתו הן עושין וזה נ"ל נכון ומ"מ לא נאמרו דברים אלו אלא לדברים שאין הישראל משתמש בהן בשבת ולא נהנה מהם אבל להשתמש במלאכת שבת ולהנות ממנה בשב' אסור ואפי' נכרי דעלמא כל שהוא עושה לצורך ישראל או אפילו לצורך עצמו אלא שיש בו להוסיף לצורך ישראל כדאית' בפ' כל כתבי ולכך נוהגי' הרופאי' לומר ע"י נכרי שהוא שבות דרבנן וכל שלצרכם אפי' לעבדינו ושפחותינו מותר ואם יאמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו בשבת כיון שהתנה עמו מבע"י עושה הוא לצרכו ובלבד בצנעה בענין שלא יהא חשש הרואים כ"כ הריטב"א בשם רבו הרא"ה ז"ל עכ"ל: