אור ברסלב

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק רביעי

פרק שלישי

א

דין דחליצת מעוברת שהפילה לא שמה חלוצה וצריך לחזור ולחלוץ לה או הוא או שאר אחין ומ"מ חליצה קמייתי הויא חליצה לענין שאסור' בקרוביו ולפוסלה על הכהונה אפי' מת היבם קודם ודין דביאת מעוברת שהפילה צריך לחזור ולבעו' או יפטור אותה בגט וחליצה ואפי' מת היבם קודם שחזר ובעל נאסר' בקרוביו וכן אם מתה היא קודם שחזר ובעל נאסר בקרובתיה מביאה קמיית':

החולץ ליבמתו ונמצא' מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובתיה והיא מותר בקרוביו פי' דחשבינן לחליצה כמאן דליתא דהא חליצה שלא לצורך היתה ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימ' כגון שהיה נפל הוא אסור בקרובתיה משום קרוב' חלוצה כדלקמן במתני' וכן הי' אסו' בקרוביו ופסלה מן הכהונה הכונ' את יבמתו ונמצ' מעובר' וילדה בזמן שהול' של קיימ' יוצי' משו' שאסורה עליו משו' אשת אח שיש לו בנים וחייבי' בקרבן חטא' היכ' שבשוגג עשו ולא ידעו והתו' כתבו דווקא בנמצא מעובר' כלו' שלא ידעו אבל הית' מעוברת וידעו א"כ מזידים הם ולא חייבי' בקרבן דלא שב מידיעתו הוא ומ"ה נקט נמי בבבא דלעי' החולץ ונמצא' מעוברת איידי דסיפ' א"נ רבותא אע"ג שנמצא' מעוברת אחר החליצה ובשעת חליצה לא הי' עוברה ניכר א"כ נימא להחמיר דנראית כחליצה מעולה אפ"ה לא פסלה במידי ועוד אפרש לקמן בסי' ב' למה נקט ונמצא' מעוברת ומסיק אם אין הולד של קיימא יקיים ספק בן תש' לראשון ספק בן ז' לאח' יוציא מכח ספ' והולד כשר ממ"נ והם חייבי' באשם תלוי:

איתמ' החולץ למעוברת והפילה פי' התו' אפי' היתה מעוברת להדיא וק"ו היכא שנמצא' מעוברת ר"י אמר אינה צריכה חליצה אהר' מן האחין דסבר חליצת מעוברת שמה חליצ' וה"ה ביא' מעובר' שמה ביא' ואם הית' מעוב' בעת כניס' והפיל' א"ל לחזו' ולבעו' לשם מצות יבם ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין דס"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לאו שמה ביאה ופסק תלמודא הלכתא כר"ל בתלת לגבי ר"י והא הוי חדא מהנך ואינך תרי בפ' יש נוחלין ושם נפרש אי"ה ומ"ה הכונס או חולץ יבמתו תוך ג' חדשים ונמצאת מעוברת ויש לה צרה לא תנשא צרתה עד שתלד דשמא תפיל ונמצא שהביאה והחליצה לא היתה כלום ולא אזלינן בתר רוב נשים שיולדת ולד של קיימ' ולומר שתנשא צרתה לאלתר דאפי' הוי ולד של קיימ' אין הולד פטר עד שיצא לאויר ועוד מסקינן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים ומת בעלה לשם לא תתייבם ולא תנשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ועיקר מקומו בריש פ' האשה בתר' וכתבו התו' הא דקאמר צריכה חליצה מן האחין לאו דוקא דאף איהו גופא מצי לחזור ולחלוץ דלא פקע זיקתו דחליצה קמייתא לאו כלום היא [אי נמי אחין של מת קאמר. וכתב הרא"ש. אי נמי אף על גב דחליצה קמייתא לא כלום היא] מ"מ הורע זיקתו והוי כאלו נתן גט ולא מצי תו חליץ חליצה כשרה עכ"ל פי' לפירושו היכא דאיכא צרה בהדה למיפטרה צריך חליצה מעלייתא כדא' שמואל בפ' כיצד פר' ב' א"כ הרא"ש סבר לטעמי' דאפי' למיפט' נפשה צריכה חליצה כשרה ולא עבדינן חליצה גרוע ולפי דבריו היכא דאיכא צרה בהדה צריך אחר למחלץ לחבירתה ולא לה דהורע ג"כ זיקתה וחליצ' גרוע לגבה נגד צרתה וכדלעיל חלץ לבעל' הגט לא נפט' הצרת' וק' לי על דבריו מדאמ' צריכ' חליצה מן האחין משמע שחולץ לה ולא לאחרינא ואי הורע זיקתו אמאי לא יחלוץ לאחרינא דהוי חליצה כשירה מאי אית לך למימר אין הכי נמי שחול' לאחרינא היכ' דאיכ' צרתה בהדה והא דקאמר צריכה חליצה היכא דליכא צרה בהדה קאמר מ"מ קשה אמאי לא יחלוץ הוא אלא שאר האחין משום דהורע זיקתו מנ"מ ס"ס חולצין לאות' שהורע זיקת' ומה בכך שממנו הורע זיקתו או לא ממנו ואין זו חליצה גרוע ופסולה לגביה יותר משאר אחין דחד שמא אית ליה לכולהו דחליצ' פקע זיקתו וע"כ מדכייל חליצת מעוברת וביאת מעובר' כחדא מה ביא' מעוברת צריך הוא לחזור ולבעול לזו ולקיימ' כדאי' להדיא בסוגי' אף לעניין חליצה כן וכדי הם דברי התו' הראשונים והמוסי' גורע וכ"פ הרמב"ם להדיא שהוא או שאר האחין חולץ כי חליצה קמייתא כמאן דליתא וכ"כ נימוקי יוסף בשם הגאוני' רק שכת' לכתחילה עדיף משאר אחין וכל זאת אינ' שוה לי אלא אין חילוק כלל בין הוא לשאר אחין ונראה היכא שחוזר וחילץ דוקא חולץ לה ולאו כל כמיני' למיחלץ לאחרת למפסלה לכהונה אלא יחלוץ לראשונה שכבר נפסלה מדרבנן לכהונה בחליצת מעוברת אף דלאו שמה חליצה כדאיתא בסוגיא וכתב הא"ז היכא שבנס מעוברת אם בא לפוטר' בגט לא מצי לפטרה אם לא שחזר ובעלה אחר שהפילה מ"ה לא איתברר לן היכא שחלץ לצרתה לאחר שבעל בעילת מעוברת אי הותרה בחליצה אעפ"י שלא חזר בא עליה או לא עכ"ל ונראה בעיני לברר שצריכה גט לביאה וחליצה לזיקה אע"ג דביאת מעובר' לאו שמה ביאה מ"מ מדרבנן להחמיר שמה ביא' כמו גבי חלוצה מעוברת דחשבינן לה בחליצ' לחומרא לפוסלה על הכהונה ואסור' בקרוביו ה"נ לעניין ביאה וכן אסור' על קרוביו מכח האי ביאה ואחר ימים עיינתי בא"ז ומצאתי כתוב במקום אחר כדברי שצריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו וכן כתב הרמ"ה ז"ל וב"ה שכיוונתי ההלכה הילכך חליצה מעוברת לאו שמה חליצה וחוזר וחולץ בין הוא בין שאר אחיו ומ"מ הוי חליצה לדין אסור' בקרוביו ולפסלה על הכהונה אפי' מת היבם קודם וביא' מעוברת לאו ש"מ ביאה וצרי' לחזור ולבעול או יפטרה בגט וחליצה ואפי' מת היבם קודם שחז' ובעל או חלץ נאסרה בקרוביו מכח הך ביאה וכן אם מת היא קודם שחזר ובעל או חלץ נאסר מכח האי ביאה בקרובתי' וכן עיקר:

ב

דין אם המעוברת הפילה ואינו רוצה לקיימה אינו רשאי לבעול לשם מצות יבום ולגרשה אח"כ אלא לא יבעול כלל ויגרשה בגט וחליצ' ואם ידענו בודאי שמכוון לשם מצוה מות' ליבם ומוציא אח"כ בגט ושם ביארנו דאם כנס ונמצ' מעוברת מפרישין ממנו עד שתפיל ודין דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא בגט ואפי' הוא כהן וכשהגיע זמנו לכנוס יכניס והיינו אחר כ"ד חדש וכן הדין גבי יבם שידע שהיא מעוברת וכנסה מוציאין ממנו בגט ומיהו בכולן אם עבר זמן איסורו לא קנסינן ליה להפריש ולהוציא בגט וכן בג' חדשים דהבחנה ודין דגבי מעוברת ומניקת חבירו שגירשה אין צריך ליתן לה כתובה אלא כשיחזור ויכנסנה ואם היא לא תרצה להנשא לו תפסיד כתובתה ושם ביארנו דגבי הבחנה נמי מוציא בגט וכן בכל אינך דלקמן דסוף פ' ד' אחין ושם ביארנו דגבי סוטה שקינא לה ונסתרה אין צריך להוציא בגט קודם שישתה אפי' בהפרשה סגי אבל לאחר ששתה ונקתה צריך להוציא בגט ולכנוס אח"כ לאחר כ"ד חדש ודין דמניקת חבירו אפילו לא נשא אלא קדש מוציאין בגט ואפי' הוא כהן ואפי' הדירה על דעת רבים:

אין הול' של קיימא יקיי' תנ' משו' ר"א אמרו אינו יקיי' אלא קנסי' דיוציא בגט ולית הילכתא כוותיה אלא כמתניתי' דיקיים וכתב הריטב"א ואפי' הכי היכא שאינו רוצה לקיימא לגמרי אומרים שיוציא בגט אחר שיחזור ויבעול וכ"כ בנ"י בשמו לא נהירא משום דהוי שותה בכוס זה ודעתו אכוס אחר מאחר שדעתו לגרש ומאוסה היא לו לא שרינן ליה לחזור ולבעול אלא צריך גט וחליצה וגם ר' אליעזר גופ' דפסק שקנסי' ליה שמוציא' בגט לא בריר' לן כל כך אי לאחר שיחזור ויבעול וקיים מצות יבום אמר או מיד קאמר וצריך גט וחליצה אבל היכא שאין רוצה לקיימא פשיטא שמוציאה בגט וחליצה ובא"ז כתב דאפי' לר"א מוציאין בגט וחליצה וכן עיקר אלמא דאין חוזר ובוע' מ"מ אם קמכוין לשם מצוה ודעתו שאין לבעול אלא בעילת מצוה ולפרוש שלא יהנה מאיסו' אשת אח כהאי זיקה דבעל דרך סדין אז הוא כדבריו ונראה אף דלא קתני במתניתי' יוציא ואפי' יפריש לא קתני מ"מ נראה פשוט אם כנס ונמצא' מעוברת דמפרישין ממנו עד שתפיל מאחר שהיא עליו בספק אסור אשת אח שיש לה בנים וכ"פ הרמב"ם והטור:

ותניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דר"מ וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס דהיינו אחר כ"ד חודש יכנוס ועיקר האי מילתא לקמן בפירקן סי' ל"ו ושם מפורש דמעוברת חבירו אסירה דלמניקו' קיימא פי' עומדת שתלד וצריכא להניק וחיישינן דילמא תתעב' מבעל' ותהא חלבה עכורה ותגמול את ילדה וקטלה ליה ופרכינן א"ה מינקת שלו נמי ומשנינן בשלמא דדידיה ממסמסא ליה בביעי' וחלב פי' תוכל לזון אות' בחלב ובצים אבל הכא שמא הוא לא יתן כי אינו מחוייב בדבר והיא תתבייש למתבע ליורשים בפני ב"ד וקטל ליה כלומר בושה חמירי' לה ממיתת בנה והרמב"ם כ' שמעוברת חבירו אסורה משום שמא יזיק הולד בשעת תשמיש וכ"פ הסמ"ג אחריו ותימא שהם משנים להדיא מסוגיא התלמו' כי להדיא סותר התלמוד טעם זה דא"כ מעוברת דידיה נמי גם מ"ש התלמוד ממסמ' ליה בבצים וחלב הוא משנה ופי' שממסמי' לאשה בבצים וחלב כלו' ומרפא את החלב ויש נפקותא בזה הפי' ולקמן אאריך בזה ואסיק רבא ולד"ח דקאמרי יוציא יוציאה בגט קאמרי ולאח"כ יחזירה דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש"מ וכתב הרי"ף וכן הילכתא אפי' כהן הוא צריך להוציא בגט וכן איתא בסוגיא להדיא דלא עבדו רבנן תקנתא לכהן אלא מגרש ואסורה עליו ויש מקשים מאחר שקנסי' להוציא בגט ולאוסרה אף לכהן בעלה א"כ במתני' כשיבם למעוברת נמי אמאי שרינן שיקיימ' אחר שיהא הולד נפל נקנסי שיחלוץ לה אף אם תהא מותרת עליו ותירצו משום דהתם קמכוין לשם מצות יבום כיון דלא הוכר עוברה ולא ידע שהיא מעוברת מ"ה לא רצו לקונסו ומיהו אם הוכר עובר קנסינן ליה שיחלוץ אף שאין הולד של קיימא כ"כ הריטב"א ורבות' עכ"ל נ"י ודברים של טעם הם בעיני והשתא א"ש הא דקתני במתני' ונמצא' מעוברת והא דקאמרי שיוציא בחליצה לאו בחליצה לחוד אלא בגט וחליצה כדפי' לעיל בסי' א' ודוקא בתוך ימי עיבורה אבל אם כבר הפיל' דעבר זמן איסורו לא קנסינן דק"ל כרבנן דר"א ור"מ דלא קנסינן לאחר שעבר זמן איסורו וכן אם עברו ג' חדשים דהבחנ' או כ"ד דתינוק לא משמתינן ולא מפרישי' (אלא) בגט דהא כבר עבר זמן וכ"פ מהר"ם הלכה למעשה ולעניין כתוב' נשאל הרא"ש בתשובתו כלל ט' מר' יששכר הלוי לרבנן דס"ל דאית להו לחזור ולכנוס כשיגיע זמנו לא מצי למתבעי' כתובת' מיני' עד שיגיע זמן התיר' ולא בעי איהו ליכנוס לה אבל כל זמן האיסור מצי איהו אמר בעינן לה לכשיגיע זמן החזרה ואם הוא רוצה והיא אינ' רוצה תפסי כתובתה כגון מורדת אע"ג דמורדת אגידא ביה והיא לא אגידא ביה מ"מ כיון דאין לה כתיבה משום שיש לה היתר וכשיגיע זמן התיר' היא מורדת מלהנשא לו אין לה כתובה וטעמא של דבר כיון שלא הצריכו חכמים לגרש אלא להפרישו מאיסור עד שיגיע זמן ההיתר גם הכתובה תלוי' ועומדת עד שיגיע זמן ההיתר עכ"ל והשי' לו הרא"ש וסוף דבריו לרבנן דאמרו מוציא בגט ע"כ בגט כריתות מגרש לה וכל תנאי וחזרה תלוי' בשניהם וכיון דיהיב לה גט כריתות גביית כתובתה תלויה בדעתה אם תרצה תתבע כתובתה כשאר כל הנשי' המותגרש' ואם תרצה לחזור אליו יכולה לומר לא אחזור אלא א"כ תכתוב לי כתובה אחרת עכ"ל ול"נ כדברי ר' יששכר הלוי והן דברים של טעם ולישנא דבריית' מסייע' ליה דאמרו חכמים ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולא אמרו ולכשיגיע זמנו יכול לכנוס אלא משמע שכונסה בהכרח כאשתו גמורה ועוד דהא רבא לא בא להוסיף חידוש אלא שמוצי' בגט ולא סגי בהפרשה משמע דבשאר דיני' אין חילוק אלא כמו שהיינו מביני' הברייתא בתחילה וא"כ כי היכי דהוי פירושא דהאי ברייתא קודם שאמר רבא מוציא בגט הא דלכשיגיע זמנו ליכנוס יכנוס בודאי בע"כ איירי שחוזר ולקח' אליו אף שלא ברצונה כבראשונה אף השתא דמוציא בגט נמי הוי פירושא הכי אלא שהחמירו עליו שמוציא בגט כל זמן ההפרשה עד זמן ההיתר וכן עיקר בעיני להלכה למעשה ונראה בעיני דה"ה לכל הנך דצריכ' ג' חדשי' להמתין משום הבחנה כדאיתא בסוף פ"ד אחין ולקמן בפירקין אם אירס או כנס בתוך ג' חדשי' יוציא בגט ויחזו' ויכנו' ואם כהן אסור וכ"כ הרא"ש בתשו' וכ"כ הטור להדיא ולקמן בסי' ד' נאריך בזה וכתבו התוס' והרא"ש אחריה' וא"ת והא תנן בסוט' פ' ארוס' מעובר' ומינק' חבירו אינ' שותה לפי שאינ' ראוי' לקיימא ולא קרינן ביה אישו' וחכ"א שותות שיכול להפרישה ולהחזירה וקרינן ביה שפי' אישות אלמ' דאף גבי לשון הפרשה מצינו שיפרוש בגט וא"כ מאי מוכח הכא מדלא קתני יפריש וי"ל דלשון הפרשה משמע הכי והכי אבל יוצי' לא משמע אלא בגט א"כ שקינ' לה ונסתרה לא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירה לי' ולא בעי גיטא פי' לפירוש' כל זמן שאינה שותה אבל אי שותה ונקת' שהותר' צריך להוציא בגט ולחזור ולכנוס וממילא אם הוא כהן ימתין עד אחר כ"ד חודש וישקנה ואם נקתה יחזירה וכן עיקר ומסיק התו' ומטעם זה הורה הרב ר' יוסף מאורליינש באחד שקידש מינקת חבירו שלא להצריכו גט אלא סגי בהפרשה בעלמא כיון דבלא"ה אסירה לי' דכלה בלא ברכה אסירה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמרי' דבעי גיטא ואע"ג דבקידש תוך ג' חדשים בעי גיטא אי לאו דברח שמא בהבחנ' החמירו טפי מבמעוברת ומניקות חבירו ועוד הביא ראיי' מהא דפ' אעפ"י מאריס' דאביי שהתיר לו ליארס בתוך כ"ד חודש ושוב חזר בו ומנעו מלישאמ' ולא מצינו שהצריכו גט ועוד דקדק מהא דקאמר בברייתא מניקה שמת בעלה הרי זו לא תארוס ולא תנשא ואם כשאירס היה צריך ליתן גט תו לא היה תני ליה לא תנשא אלא משמע דהכי פירושו לא תארס ואם אירסה לא תנשא אלא תשאר כמו שהי' עתה באירוסיה עד שיגיע זמנו לכנוס ודבריו אינ' נראי' כלל כי מה שדימה זה לסוטה שקינא ונסתרה אינ' ראיי' דהתם אסירי ליה מדאוריית' אבל הכא כלה בלא ברכה מדרבנן הו' דאסירה ומה חומרא יש במעוברת ומינקת דחבירו דנמי אסורין מדרבנן ומה לי חד איסור' מדרבנן או תרי איסור' מדרבנן וראיית' מהאי אריס' דאביי כו' אינ' דומה ראיי' די"ל שהצריכו גט והא שלא הזכירו לפי שאות' שמוע' דהתם לא איירי בגט אלא בהיתרא לקיימ' או לאסור' לו ומהא דקתני לא תיארס ולא תינשא כו' י"ס דגרסינן איפכ' ואפי' לאות' גירס' אין ראיי' דנקט לא תינשא משום ר' יהוד' דשרי אף לינשא אחר י"ח חודש ע"כ דברי התוס' והרא"ש והרמב"ם פסק כדברי ר' יוסף אבל בשאלתות דרב אחאי בפ' וירא כתב גבי מעוברת ומינקת חבירו היכ' דעבר וקידש מפקיעינן ליה בגיטא ואפי' אי הוה כהן מפסדינן לה מיני' וגדולה מזו פסק מהר"ם דאם נשא מעוברת חבירו אף אם הדירה הנאת תשמיש עליו על דע' רבים עד שיגיע זמנו ליכנו' דהשת' אסירי לי' מדאוריית' אפ"ה אסירי דלא דמי לסוטה דש"ה לפי ששונאה ומאוסה עליו שהרי קינא לה ונסתר' כ"כ הרא"ש בשמו ול"נ דדבר פשוט הו' שאין להתי' בנדר' דאל"כ מה הצריכו חכמים להפריש' בגט וכשהו' כהן אסורה לו ידיר' על דעת הרבי' אלא ש"מ דלא סגי בהכי וגדולה מזו כ' מהר"ם בתשו' אם עדיין לא עברו ג' חדשים דהבחנ' אבל טרם שתטהר מנידתה יעברו ג' חדשים דצריך גט להפריש' ולא סמכינן אמה שאסורה לו מדאוריית' משום נדה דלא דמי לסוטה כדפרישית הילכך מעוברת ומניקת חבירו אם כנס או אירס בתוך כ"ד חדשים בין ישראל בין כהן יוצי' בגט ולא יתן כתובה אלא יחזור ויכנוס ויכתוב לה כתובה כשיגיע תשלום הזמן ואם היא אינה רוצה אח"כ אזי הוא פטור מכתובה ואפי' הדירה על דעת רבים צריך להוצי' בגט:

ג

דין כל סתם יולדות מת בתוך שלשים חולצות אבל אשת כהן אינ' חולצת אבל פיהק ומת או לא גמרו שעריו וציפרניו אף אשת כהן חולצת ואפי' אם הפילה חולצת אפי' היכא שנגכמר שעריו וציפרניו וקים ליה שכלו חדשיו ואם הוא חי שעה א' אמו אינה חולצת והיא אינה נאמנת לומר שכלו חדשיו ועל סתם ולדיו אינ' מתאבלין עד אחר שלשים והיכא שידוע שכלו לו חדשיו הוי כחי ממש ודוקא ט' חדשים שלמים והמתירים בלא חליצה היכא שנולד בתוך ט חדשים ומת בתוך ל' ואם ונשאת אין סותרין דינו.

תנן התם בפ' ר"א דמילה רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום לגבי אדם יוצא מחזקת נפל הא לא שהה ספיק' הוי בין פיהק ומת בין אכלו ארי או נפל מן הגג ורבנן פליגי עלי' באכלו ארי או בנפל מן הגג והלכה כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב יולדות שהן בני קיימ' אלא חיישי' למיעוט דנפלים משום דשכיחי כמו שאין מעידין על הגוסס להשיא את אשתו אף שרוב גוססין למיתה וכן נפל במים שאין להם סוף משו' דהוי מעוט דשכיח' ואיתמר התם מת בתוך ל' ועמד' ונתקדשה רבינ' אמר משמי' דרב' אם נתקדשה לישראל חולצ' מאחי בעל' הראשון שמא האי ולד נפל הוא ואם זה שקידשה כהן הוא אינה חולצת רב משרשי' אמר אחת זו ואחת זו חולצת ופסק הרי"ף והרמב"ם כרבינ' והיינו טעמ' כיון דפליגי רבנן ארשב"ג ואמרי אע"ג דלא שהה ולד מעלי' הוא גבי אשת כהן דאי חלצה אסורה על בעל' עבדינן כרבנן דלא מצריכי להאי חליצה ואע"ג דהשתא נשארת לבעלה בספק יבמה לשוק דאוריית' ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה בספק חליצה דאיסור מדרבנן מ"מ הא עדיפי טפי דאי חלצה אמרי רבנן קמו בה בולד דנפל הוי ולהכי הצריכו חליצה ואתי למשרי חלוצה לכהן אבל כי לא מצרכי לה חליצה אמרי קמו בה רבנן בולד דולד מעלי' הו' ולהכי לא אצרוכי חליצה ולא אתי למשרי יבמה לשוק וכ"כ הרא"ש וכת' התוס' דגרסי' הכא מת בתוך ל' ולא כגירס' רש"י ור"ת בפ' ר"א דמיל' מת ביום ל' כי מאחר דחשבינן יום ל' כלפניו כדאי' בפ' יש בכו' א"כ אין חילוק בין בתוך ל' בין לביום ל' גופא וכ"כ בשאלתות בתוך ל' וכ"כ הרמב"ם להדיא בין בתוך ל' בין ביום ל' וכ"ד הרא"ש והא דפ' רשב"ג כל ששהה ל' יום י"מ אות' דמיירי אפילו בלא נגמרו שערו וצפרניו דאי נגמרו הא מסקי' בפ' הערל אפי' הוה בר ח' חדשים בודאי אפ"ה חשבינן ליה כבר שבעה ואשתהויי הוא דמשתהו בבטן וי"א דהכי אפי' בנגמר שערו איירי ואפ"ה מחמיר ר"ג ומצריך שהויי ל' ליום וכן יראה קצת מדעת הרמב"ם וכ"פ הטור ולקמן בפ' הערל אפרש המסקנא באריכות והא דק"ל לא שהה ספיק' הוי אפי' בפיהק ומת איירי פי' שלא ראו בו אחר שנולד אלא חיות מעט והא דקאמרינן בפ' ר"א דמיל' בפיה' ומת כ"ע ל"פ דמת הוי ה"ק ספ' מת הוי דומיא דאכלו ארי לרשב"ג דקא' נמי התם לרשב"ג מת הוי ופירושו ספק מת וכ"כ הרמב"ם והטור דבין אכלו ארי ומת או מת מחמ' חולי הוי ספק נפל ואף דמת מחמת חולי מכח סבר' עדיף קצת מפיהק ומת מ"מ בע"כ שוין הם מדלא אפליג תלמודא אלא בין פיהק ומת לאכלו ארי ולא מפליג מני' ובי' מת מחמת חולי אלא ש"מ כי הדדי נינהו וכ"כ הר"ן בשם ר' יונה אף שהר"ז חולק ואמ' דמת מחמת חולה דומה לאכלו ארי מ"מ לא נהירא לי כלל דהא סופו מוכיח עליו שחלה וגם תלמודא לא היה צריך לאפלוגי במילתי' דלא שכיח' אכלו ארי או נפל מן הגג ועוד בע"כ הרמב"ם והטור ס"ל כמו שפי' דאי ס"ל פיהק ומת נפל ממש אמאי השמיטו דין זה שהו' דין המבואר בתלמוד אלא ש"מ כדפרי'. אבל מ"מ פיהק מת או אפי' מחמת חולה מת בודאי בן ח' לכ"ע נפל הוי ואף ר"ג מודה לחכמים ול"פ עלייהו כ"כ שהם סוברים אפי' שהה ל' הוי נפל אבל אכלו ארי או נפל מן הגג או נתפש מן רוחות רעות שקורין סטריאה שפורחין בשערן כדאיתא בס' חסידי' אפי' ודאי בר ח' הוי ספק נפל והא דסמכינן ארבנן אשת כהן אינ' חולצ' נרא' דלא קאי אלא אאכלו ארי אבל פיהק ומת או חלה ומת דלרבנן גופא הוי ספק נפל וחולצת אפי' באשת כהן כי לא שרינן באשת כהן אלא דלרבנן הוי ולד מעליא כגון שאכלו ארי וכה"ג וכל זאת איירי בסתם ולדות דלא ידעינן אי כלו חדשיו ובגמרו שערו וצפרניו אבל לא גמרו אפי' לרבנן הוי ספק וגם אשת כהן חולצת ואם קים לן שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש ממנה אחר טבילה ולא קרב אליה אחרי כן הוי ולד קיימא בכל ענין. כתב הריב"ש בסי' תמ"ו שנשאל על אשה שנשא' ושהתה עם בעלה ל"ה ימים ולסוף אלו הימים חזרה וטבלה לנדתה ונתיחדה עם בעלה ותוך ג' ימים מת בעלה ומיד נסתפקה בהריון ולסוף ילדה בת ונתברר שמיום מיתת בעלה עד יום לידתה יש ח' חדשים וכ"ב ימים והבת גמרו שערותי' וצפרכי' ומתה לכ"ט יום והשיב אם מה שנולדה הבת באמצע חדש תשיעי אינו קרוי כלו לו חדשיו מה שגמרו סימניו אינו מוציא' מידי ספק נפל כיון שמתה תוך ל' יום דק"ל כרשב"ג כו' עד אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר שילדה לאחר מיתת הבעל ח' חדשים וכ"ב יום הוי שפיר כלו לו חדשיו או לא דאי הוה ככלו לו חדשיו הדבר ברור שאפי' לא שהה ל' יצא מכלל נפל אפי' לרשב"ג ומדברי הרמב"ם נראת דבעינן ט' חדשים גמורים שכך כתב בפ"א מהל' יבום וכ"נ מפרש"י אבל מצאתי להרמב"ן בתורת האדם דנולד לט' חדשים אפי' מקוטעי' מתאבל עליו וא"כ בנדון זה לסברת הרמב"ן הרי כלו חדשיו ואינו צריכ' חליצה כלל ודבר זה כיון שלא מצאנוהו מבואר בתלמוד והראשונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ובנדון זה אף אם נאמר דלא הוי כלו חדשיו ואינה צריכה חליצה מספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינ' חולצו' מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה יש לו עמוד נכון להשען עליו הרמב"ן שהוא כדאי לסמוך עליו וכ"ש אם הו' שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במדה"י והמחמיר להצריכ' לכתחיל' חליצה תע"ב עכ"ל. ובתשו' הר"ש בר צמח כ' שמכליף נפטר כ"ח לאלול והניח אשתו מעוברת ובא' לאייר ילדה בן שלם בשעריו וצפרניו ולסוף ח' ימים מת והי' למכלוף אח במדה"י והתי' את אשתו מפני שביום ט' באב היה חולה כשבא לביתו כי כשהלך מביתו הי' כ"ו לתמוז ויש עד א' מעיד שאז אמר שהיה חושש שאשתו מעוברת ולא אמר זה אלא על שהגיע זמנה לראות ולא ראת' א"כ כשיצא הוא הניחה בחזקת טהורה אפי' שנא' שמיד כשיצא הוא ראתה נחשב כ"ו ימים על ט' לתמוז יבא לי"א יום לאב והרי הוא הי' חולה ובני אדם נכנסי' לבקרו והנשי' אומר' שאמו ביום ובלילה עמו מיום שחלה עד שמת מסתמ' לא טבלה אשתו א"כ ע"ה לומר שמקודם נתעברה כמ"ש הוא וסומכים עליו דאיהו קים לה בגוה ונאמן לומר יש לי בן ומטעם שני מפני שנגמרו שערו וצפרניו ומטעם ג' משום דהוי כבעל ופי' כיון דבכ"ו לתמוז יצא ומיד כשבא חלה ולא הי' שהות לטביל' אם היה אמת שראתה אחר שיצא ואפי' לדברי אמו שטבלה בכ"ב לאב נשארו מאב ט' ימים עד ר"ח אייר הם ח' חדשים וט' ימים נסיר ה' ימים לתשלום החדשים החסרים לפי שחדשי ההריון הם משלשים יום נשארו ד' ימים יותר מח' חדשים וכיון שנכנס החדש הט' אפי' יום א' חוץ מיום שנתעברה בו אעפ"י שלא גמרו סימניו ולא שהה ל' יום הוי ולד גמור ואעפ"י שאמרו בפ' יוצא דופן יולדות לט' אינ' יולדות למקוטעין כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכזיב והתו' כתבו שעתה נשתנו העניינים גבי פרה וחמורה כו' וכן בהרבה דברים עכ"ל והנה מ"ש להתיר מטעם השני שנגמרו שערו וצפרניו נרא' שר"ל דוק' בנדון זה שהיה האח רחוק במדה"י יש להתיר מטעם ההוא וכמ"ש בתשו' הריב"ש דלעיל דחשוב שעת הדחק ודומה לקדש כהן שאינה חולצת מאחר דלרבנן ולד מעליא הוא אבל בלא שעת הדחק לא עלה על דעת הר"ש להתיר מפני טעם ההוא שכבר נתבאר לפי פסק ההלכה שדברי רשב"ג שאמר הא לא שהה ל' ספיקא הוי מיירי כדגמרו שערו וצפרניו כמו שכתבתי לעיל ומ"מ דבריו אינ' נראים דמשמע מטעם זה יש להחמיר מאחר שנגמר שעריו וצפרניו דיראה מדבריו דפלוגת' דרשב"ג ורבנן איירי בלא נגמרו כו' וליתא ואם הוא בר ח' ודאי ויתר חלוקי' בארנו בפ' הערל וכ' הטור וז"ל ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת בתוך ל' וכן השיב הרא"ש בתשו' וז"ל הא דמספקא לך אם האשה נאמנת על עצמה לומר שכלו חדשי העובר שילדה אחר מות בעלה כשלא שהה ל' יום כדי שלא תצטרך חליצה לא ידענא במה נסתפקת למה תהי' נאמנת אפי' לאחר לא מהימנא כ"ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא די' יוחסין דקאמר התם ג' נאמני' על הבכור חיה ואביו ואמו והתם גופיה לא אמרי' הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל זה האמינה התורה לאב אעפ"י שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו עכ"ל ולפ"ז נראה נמי לחלק בין עד א' שנאמן לומר מת בעלה להתיר' לשוק וכן מהימן לומר מת יבמה כדי שתפטר בלא חליצה ולאפוקי מדע' הרמב"ם ועיין לקמן בפ' האשה סי' מ"ה ונראה בעיני הא דצריך הרא"ש ליתן טעם דלא שייך נאמנות גבי אשה כי אם הא דג' נאמנים על הבכור כו' ה"ל למימר דאין אשה נאמנת לומר מת יבמי אלא לומר מת בעלי כדלקמן בפ' האשה שלום סי' י"ט והטעם דאיסו' לאו דלא תהיה אשת המת החוצה כי לא לה אלא שבא לומר דלא תימא דעניין היכירא כי הכא שכלו לעובר חדשיו דתלוי בדיד' היה ראוי להאמין לה ביותר ע"כ כת' דאינו נאמנ' כי אם דוקא כדהתם כו' ועוד אפשר בא לומר דאפי' אשה אחר' לא מהימנה לומר דכלו חדשיו אף שמהימנת לומר מת יבמך והיינו טעמא דלא האמינו חכמים לעדות עד א' כ"א לענין מיתה ואם הפילה אחרי מותו מתייבמות והר' פרץ כתב היכא דאיכ' לאיסתפוק' שמא כלו ח' חדשים אז אפי' יולדתו מת אסור' להתייבם אלא חולצת כדמוכח בנזיר פ' ב' גבי אהא בנזיר כשיהיה לי בן והפילה דהוי נזיר ספק לר"ש עכ"ל פי' לפירו' אע"פ דר' יודא חולק עליו והלכה כר"י היינו משו' דסבר ספק נזירות להקל אבל ר"ש דסבר ספק נזירות להחמיר הוי נזיר שמא בר קיימ' הי' והיה חי במעי אמו ה"נ לעניין יבם ספק איסו' דאוריית' להחמיר והר"י קאר"ו תמה על דברי הר' פרץ וכ' וז"ל ואיני יודע למה הניח תלמוד ערוך בר"פ החולץ מפורש בעניין יבום וחליצה ואהדר למילף מנזיר עכ"ל ואיני יודע מאי קאמר כי אינ' תלמוד ערוך כלל אף שיש לחלק גבי יבום דאמרי' אין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם והכא כשיצא כבר היה מת נוכל לפרש דלאו דוקא יצא חי לאוי' העולם קאמר אלא כשיצא לאויר העולם פוטר אם היה בר קיימא ולפ"ז היכי דשמעי פי' דצוח קודם שיצא או פירכס להדיא פוטר אפילו מן החליצה היכא שקים לן שכלו חדשיו וכן עיקר והא ראיי' נחלה אמרי' בפ' יוצא דופן אי לאו דמת קודם אמו ואינו יורש אמו בקבר הוי נוחל ומנחיל אפי' לא יצא חי לאויר העולם ונראה הא דאמרי' שמא היה בר קיימא היכא דליכא ריעותא בולד אבל איכא ריעותא כגון שלא נגמר שערו פשיטא דאף מתייבמת ואוקמא אחזקת נפל מאחר דלא ידעינן אי כלו חדשיו ודוקא לענין ספיקא יבום אמרינן דילמא הוי בר קיימא אבל לענין אבילות אפי' כלו חדשיו בודאי והפילה אזלינן לקולא ואמרינן לא היה חי כלל כמו שכותבין התו' דוקא לענין חליצ' החמירו מת בתוך ל' וכן לאסור הבהמה תוך ח"י אבל לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבילות כדאמרי' בפ' יש בכור הכל מודי' לענין אבילו' שאפי' מת בתו' ל' שאין מתאבל דאמ' שמוא' הלכה כמקיל באבל והא דתנן במס' שמחו' הספיק' אוננ' ומתאבלין עלי' נרא' דבספק בן ז' לאחרון או בן ט' לראש' איירי ששניה' מתאבל' דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר דודאי הוי בנו של אחד והא מילתא דרבנן כחוכ' ואטלול' הלכך כל סתם יולדת מת בתוך ל' חולצת אבל אשת כהן אינה חולצת אבל פיהק ומת או לא גמרו שעריו וציפרניו אף אשת כהן חולצ' ואפשר אם הפילה חולצ' אפי' היכא שנגמ' שעריו וצפרניו וקים ליה שכלו חדשיו ואם הו' חי שעה אח' אפי' במעי אמו אינ' חול' והיא אינה נאמנת לומר שכלו חדשיו ועל סתם ולדות אינן מתאבלין עד אחר ל':

ד

דין אם קידש או כנס בין אלמנת חבירו בין מינק' חשי' בין ישרא' בין כהן בין מזיד בין שוגג משמתי' עד שיגר' ואין כופין בשוטי' ואם ברח כדרך הבורחים מהני ושם בארנו דמי שקדש מעוברת או מינקת חבירו ולא ידע שהוא אסור או לא ידע שזה מינקת חבירו אעפ"כ משמתי' ליה שיגרש ומיהו מי שקידש מינקת או מעוברת חבירו וטעה בחידש העיבור שסבר א"צ אלא ך"ד חדשים יש להתיר בדיעבד ודין אשה שנתגרשה מחמת שהיה בעלה סריס אדם וקדשה אחר תוך ג' חדשים אף שאין מוצי' ממנו מ"מ ילך לו או ינדהו:

איתמר קידש אלמנת חבירו או גרושת חבירו וברח פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א משמתינן ליה עד דיהיב גיטא ולכשיגע זמנו ליכנס יכנוס וחד אמר ערוקי' מסתייה פירש הבריחה שלו מספקת דלא בעינא לאיכפיי' למיהב גיטא דהא גלי דעתו דלא רצה לכונסה הוי עובדא ואמר עירוק' מסתי' וכן הלכתא כך פירש"י ולפ"ז ה"ה קדש מינקת חבירו ומעובר' חבירו וברח דעירוקי מסתייה ואי לא ברח משמתינ' ליה עד שיוציא בגט ואם רצה לגר' לא משמת' לי' והרמב"ם פי' דמשמתינן על שעבר עבירה ועבר על דרבנן ואם ברח מספיק לו לתשוב' והוי כמו סובל הנידה וסבר אם קידש תוך ג' אינו מגרש בגט אלא מפרישין ממנו לפי שהוא זמן קצר ולא חיישי' לקילקולא א"נ גבי אלמנת חבירו דליכא חששא אלא הבחנה שמא תהא יולדת לז' ומלתא דלא שכיחא כל כך משא"כ במעובר' ומניקת חבירו חיישי' שמא תתעבר אבל רוב המפרשי' השוו מידות ולא חילקו בין מינקת לבין אלמנת חבירו גם יש מפרשים היכ' דכנס שרי דתו ליכא חשש דהבחנה שהרי כבר נתקלקלה ההבחנה שהרי כבר כנסה ובעלה ואיכא למיחש שמא נתעברה והשיב הרא"ש בתשו' דלית' דאין כל אשה מתעב' מיד ואיכא למיחש וכ' רבינו ירוחם אם עברה ונשאת תוך ג' חדשים בדקינן לה בכל מיני בדיקות אם היא מעוברת ואע"ג דאמרי' דאין בודקין נשואו' שלא תתגנה על בעלה הכא שנשא' שלא ברשות תתגנה ותתגנה כך כתב הרמ"ה בפרק החולץ ע"ש. גם י"א דוקא קידוש הוא דפליגי אבל כנס ולא המתין זמן מועט אפי' עירוקא לא מסתיי' ואדרבא קונסין אותו להפריש אחר ג' חדשי' כאילו הימים שעמד עמה באיסור והיא סבר' הראב"ד ואין לו ראי' לא מן התלמוד ולא מן הגאונ' אלא היא סבר' עצמו וחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א ומה שסבר דוקא בקידש הוא דפליגי אבל כנס לא אמרי' ערוקיא מסתייא לית' אלא ה"ה כנס וקידש לרבותא נקט דאפ"ה משמתינן ליה עד שיגרש וגם לא כדברי הר"ן שסבר גבי מעוברת חבירו לא מהני ברח וכ' עוד יותר אפי' גבי אלמנ' חבירו דמסתי' ערוקא ה"מ היכא דנמצא' אחר ג' חדשי' שאינה מעובר' אבל אם נמצא' מעוברת משמתי' ליה עד שיגרש אלא בכל ענין עירוקא מסתי' כדברי הרא"ש שמשוה אלמנת חבירו למינקת חבירו בכל מילי ולזה הסכים אף הרמב"ם שאפילו כנס מעוברת או מינקת אם ברח ובא לכשיגיע זמנו מותר בה והיינו עירוקא מסתייה וכתב הרא"ש מדפרש"י גבי עירוקא מסתייה דגלי דעתו שאין רצונו לכנוס עד זמנו ש"מ דלכתחילה נמי אמרינן ליה ערוק דסגיא בגילוי דעת ול"צ ליתן גט וכן הורה הרב ר' יחיאל מפרי"ז מארץ היון וכ' עוד הרא"ש וז"ל ונר' דבריח' זו שתהי' למרחוק שירחק נדוד עד שתהי' שיעור לחזרתו עד אחר ג' חדשי' דלא מסתבר שקידש בעיר זו ויברח לעיר אחרת דא"כ בטלת תקנת חכמים וכן המקדש מעובר' או מינקת חבירו יברח לפי משך הזמן ולפי ההרחקה עכ"ל ואני אומר מפי' רש"י לא משמע הכי דא"כ מאי גלי דעתי' איכא הלא מוכח ומבורר שלא יכול לכנוס עד כלות הזמן ופשיטא שגט ל"צ ומדפירש"י ותלוי בגילוי דעת ש"מ שאף שיכול לחזור בתוך הזמן מ"מ גילה בדעתו שא"ר לכנוס ולעבו' על תקנת חכמים ומה שהקשה א"כ בטלת תקנת חכמים כל א' יקדש בעיר זו וילך לעיר אחר' אמת יפה הקש' אבל מה שאמרו קדש ולא אמרו קדש והלך משמע דלא סגי בהליכה לעיר אחר' אלא שבורח למקום שאין מכירין אות' והכל יודעי' שאין לו דרך שם אלא שברח מאימת חכמים שאסרו עליו להיות עם אשתו כסתם ערוקי ובורחי' האמורי' בתלמוד היינו שבורחי' מאימת המלך למקום שאין מכירי' ואין דרכו לשם כדי שלא יחפשו אותו והכל לפי ראות הענין שמוכח בעיני הב"ד שיש כאן גילוי דעת בבריחה זו שאין רצונו לכנוס כמו שפירש"י ולא שהרחיק נדוד גם שום מחבר לא זכר בספרו חילק ריחוק ההפלגה אלא סת' ברח כתבו והיינו כפירו' והוא הנכון הנר' בעיני כתבתי והיכא שקידש א' מעוברת ומניקת חבירו ולא ידע שהיא מנק' או שהו' ע"ה דשרינן ליה בהפרשה בעלמא ולא מצריכי' גט וראיית מחשיבה א"ז שכ' וז"ל וכ"נ הא דמשמתי' לגרש היינו דוקא שקדש או נשאו במזיד אבל אם שגג שהיה סובר שאינ' מינקת או ע"ה שאינ' יודע שמינקת חבירו אסורה התם לא שמתינן ליה לגרש ודי בתקנת ההפרש בלא גט ועוד נראה כי במסקנ' לא קנסי' להוציא בלא גט אלא בנשא אבל אם קידש די בהפרשה עכ"ל ונראה שאין לסמוך על קילתו כמו שאין ראוי לסמוך על קידש ולא נשא כדבריו שהרי הכריעו רבים האוסרים אפי' בקידש כדפי' והשאלתו' דכל דבריהם קבלה כתבו נמי לאיסור ה"נ לא מקלינן באיד' דא"ז בשגג וכן פסק מהרא"י בת"ה סי' רי"ו ועוד מאי הועילו חכמים בתקנת' כל אחד יאמר שוגג הייתי ועוד נראה מדאפיק בסוגיא דלא עבדינן תקנה לכהן שנשא מינקת אלא מוציאה בגט ואסורה לו ובמאי איירי אי במזיד פשיטא וכי עבדינן תקנה לרשעי' אלא בשגג איירי ומהרא"י רצה ליישב הא"ז דאיירי שטעה בדבר הלכה שראה להסתפק בו ואין הדעת מכרעת כן שאיירי בחילוקי קלושי וסתמה איירי בשגג ממש ואפי' הכי קנסי' לכהן וק"ו לאחר ומ"מ היכא דקידש או אפי' נשא מעוברת חבירו וטעה בחודש העיבור שסבר די בכ"ד חדשים ואנו מחמירין ב' שנים שלימים וחדש העיבור אינו עולה פסק הגאון מהרא"י דשרינן בדיעבד אפי' בלא הפרשה דבדיעבד יש לסמוך על דברי המקיל דאמר חדש העיבור עולה ואני כתבתי בפ' אעפ"י בסי' כ"ב דאי קדש ולא נשא דאמרינן אפי' להנשא ובשעת הדחק שרינן אפי' לכתחילה הלכך בין קידש בין כנס בין אלמנת חבירו בין מינקת חבירו בין ישראל בין כהן בין במזיד בין שוגג משמתינן עד שיגר' אבל אין כופין אות' בשיטי' כן כתב הטור וכן השיב הרא"ש בתשובה דלכ"ע אין כופין אותו בשוטי' ואם ברח כדרך הבורחי' מהני כ' הריב"ש בתשובה סי' נ"ב על אשה שנתגרשה מחמת שהיה בעלה סרים אדם וקדשה אחר תוך ג' חדשים וחשיב עבריין הוא דק"ל כר"א שגזר בכל הנשים ולכן עכ"פ או ילך לו או תנדוהו אף אם לא תרצו להחמיר עליו לכוף אותו לגרש ע"כ:

דין ספק בן ט' לראשון או בן ז' ליבם יוציא והולד כשר וראוי להיות כ"ג ואם לא הוצי' הולד השני ספק ממזר ואסו' בממזרת ושם ביארנו דודאן בוראן מותר ודאן בספק וספק בודאן או ספק בספק אסור ודין דלא ישא אדם במדינה זו ויחזור ליקח אשה במדינה אחרת אפילו לאדם גדול אסור א"ל שיקחנה עמו ושם ביארנו היכא דפידסה נדה או תבעו' להנשא ונתפייס' ולא המתינה ז' וטבלה אסור להתייחד אפי' עם אלמון או יש לו אשה אחרת:

ת"ר ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון ליבם יוציא והולד כשר ממ"נ וראוי להיות כ"ג ואם לא הוציא הילד השני ממזר ודאי הבא מן הספק ומותר בממזרת פי' הת"ק סבר שספק ממזר דינו כודאי ומותר בממזרת ודאי ר' אליעזר בן יעקב אומר אין ממזר ודאי מספק אלא אסו' בממזר' ודאי וק"ל כראב"י והיינו כר"א בפ"י יוחסין ודאן בודאן מותר ודאן בספק וספק בודאן או ספק בספק אסור ועוד תני' ראב"י לא ישא אשה במדינה זו וילך ויקח אשה אחרת במדינה אחרת שמא יולד מזו בנים ומזו בנים ויזדווגו זו לזו ונמלא אח נושא אחותו ופריך איני והא רב כי איקלע לדרשיר הוי מכריז מאן הוה ליומא פי' אם יש כאן אשה שרצונה להנשא לי לאותן ימי' שאני אעכב כאן וכן עביד ר"נ אלמא דשרי ליקח אשה במדינה אחרת ולא חיישינן ומשני שאני רבנן דפקי' כולי עלמ' בשמייהו והכל מכירים בשמם מחמת רוב חשיב' א"נ יולד בן עיר אחרת לא יבא להזדווג לאחותו שהכל יודעי' את בניו ופריך ס"ס היכי הוי מותר לרב ולרב נחמן והאמר רבא במסכת נידה תבעוה לינשא ונתפייסה צריכ' לישב שבעה נקיים קוד' הנשואין שמא ראתה דם מחמת חימוד והיכ' הוה שרי להו לינשא מיד ומשני דהוו משלחי שלוחא ז' ימי' קודם ביאתן ולהכריז מי איכ' כאן ליומא והשליח היה מזמין לו איזה האשה שהיתה נתרצת וא"א רבנן יחודי בעלמא הוא דמיחדא דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו פי' רש"י בפ"ק דיומא יחוד בעלמא ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אינ' מתאוה כמי שאין לו והקשו התו' התם אליבא דפי' רש"י מאי פת בסלו איכא מאחר שלא היו באים עליה' וכתבו' התו' מ"מ י"ל כיון דלאח' ז' ימים שרי איקרי פת בסלו ועוד הקשו לשם על פירש"י איך שרי להתיחד הלא אמרינן בפ"ק דכתיב' פירס' אשתו נד' ולא בעל הוא ישן בין האנשים כו' פי' וממילא לספק נד' כהאי דהכ' ועוד יש לחוש יותר שמא יבעול ויורה התיר' מאחר שאין איסור ברורה אלא חשש' בעלמ' לכן פי' ר"י דה"ק שלא היו מכריזי' מי איכ' כאן ליומ' לינש' וליבע' אלא היו מודיעין של' היו מבקשין אש' אלא ליחו' בעלמ' וליתוב' יצרייה' שא' היו רוצי' היו באי' עליה' וכיון שלפעמי' לא היו באי' עליה' לא מחמד' ולא חזי' ומשו' נוש' אשה במדינ' זו כו' ל"ל שאם הי' אירע שב' עלי' ונתעבר' הי' מוליכין עמו לעירו וכ' התו' שם שאין ראיה לר"נ מכתיבת דהתם איירי בבחו' שלא בעל מעולם דיצרו תוקפו ואף את"ל דאף באלמן אסור מ"מ הכא שרי כיון שהיו להו נשים בביתן ולא תקיף יצרייהו ע"כ הוא לשון תו' במס' יומא ותו' הכא פירשו כפי' ר"י ולא הזכירו פי' רש"י גם רש"י לא פי' כאן מידי והנה חילוק זה בין בחור לאלמון או אפי' לנשוי כבר אשה אחרת לא חילק שום אחד מן המחברים גם אלי לא נראה לחלק כי תלמודא לא חילק אלא בין בעל ללא בעל אבל כל היכא דלא בעל יצרו תקפו עלה היכא שנשא והיא מתיחדת עמו אפי' יש לו כמה נשים ואין חילוק בין פירס' נידה בודאי לספק כגון תבעה לינשא ונתפייסה וכן דעת כל הפוסקי' ומ"מ נראה שאין סתירה לרש"י כי מה שהתיר היחוד כי סבר כדעת הרמב"ם פי"א דאיסורי ביאה שחילק בין ת"ח לאינו ת"ח וסבר שמואל שאף לפי האיבעית אימא צריכ' אנו לחלק בין רבנן לשאר אינשי והיינו כפרש"י דלאחר שבעה היו באים עלי' ותי' הראשון שאני רבנן דפקיעין שמייהו במקומו עומד ומ"ה פסק הרמב"ם בפכ"א דאיסורי ביאה בהא דראב"י לא ישא אשה במדינה זו דאם הוא אדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם שרי וכ"כ הטור אחריו וכבר השיג עליו הראב"ד לענין תביעה לינשא כו' וכ' מה שתי' בגמ' יחודא בעלמא הוא דמיחדי אין הפשט אחר שנשאו היו מיחדי אלא לא נשאום כלל רק היו מיחדים אותן בעבור שיהו מזומנים לינשא לכשירצו ואיכא פת בסלו והאי א"א דקא' קאי אתרתי קושיות פי' אקושי' דתבעוה לינשא ואקושי' ראשונה מהא דראב"י לא ישא אשה במדינה זו כו' כלומר שלא היו באין עליהן ולא נשאום אלא הזמינ' ליחוד משום פת בסלו ולפי פירושו לא היו מתיחדי' עמהן בבית דהא אפי' על יחוד פנויה גזרו אלא מיחדי כמו הזמינו ומ"מ לפי' הראב"ד ובין פי' ר"י האי א"א דקא' קאי אף אקושי' ראשונה וחולק על מה שחילק בין רבנן דפקיעי שמייהו אלא אין חילוק ובכל ענין אסור ומיחד בעלמא הוא דמיחדי לפי' ראב"ד לא באו עליהם כלל אלא הזמינו משום פת בסלו ולפי' ר"י ג"כ לא נשאו לבא עליהן אלא ליתובי יצרייהו ואם היה במקרי שבאו עליהם היו לוקחים עמהם לעיר אבל לעולם אין חילוק בין רבנן דפקיעי שמייהו לשאר אינשי ולפי זה לישנא בתרא הוא עיקר דאין חילוק בהא בין ת"ח לשאר וכן רגילים אנו לעולם לפסוק כלשון בתרא כקבל' הרי"ף והרא"ש בשם הגאונים כמו שכתבתי בפירקין דלעיל בפ"ק בכמה מקומו' ואף שלפי הרמב"ם ורש"י האי א"א אינו חולק על שינוי קמא מ"מ דברי התו' וראב"ד עיקר וכ"פ האגוד' וכן פי' הרמב"ן בנ"י כפי' ר"י וכ' עוד להדיא דלפי א"א לא סמכינן עוד ארבנן דפקיעי שמייהו כו' וכן הסכים הרשב"א לדעת הראב"ד ותימא לי על הטור בהל' נדה גבי תבעו לינשא כו' השיג הראב"ד על הרמב"ם שחילק בין ת"ח כו' יראה שמפרש הסוגיא כמו שפי' הראב"ד ולגבי הא דראב"י לא ישא אשה במדינה זו כו' כ' הטור כדעת הרמב"ם שאם הו' אדם גדול כו' שרי ולפי' ר"י וראב"ד אסור דאזלינן בתר לישנא בתרא ואסור ואל תשגיח במגדול עוז שרצה לישב הרמב"ם וכ' שאדרבה הוא סבר ומפ' כדעת ר"י והרמב"ן ומה אעשה שכך דרכו שהלשון מדבר ולבו אין עמו כאשר כתבתי בפ' החובל סי' י' ויתר מקימות שאין לסמוך עליו והנה גם מדעת הרי"ף והרמב"ם יראה להדיא שסוברים דלישנא בתרא עיקר שהביאו האי ברייתא דראב"י לא ישא אשה במדינה זו כצורת' ולא חילקו במידי אלא סתמו כתבו וכן עיקר הילכך היכא שפירסה אשתו נדה או תבעוה לינשא ונתפייס' ולא המתינה ז' וטבלה אסורה להתיחד אפי' אלמון או יש לו אשה אחרת ולא ישא אשה במדינה זו ויקח אשה במדינה אחרת אפי' אדם גדול בכל ענין אסורה א"ל שיקחנו עמו:

ו

דין דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה אפי' הודיעה מתחילה ודין שאסור ליתן ממון לחבירו ולפתותו שיגרש את אשתו כדי שיקחנה אח"כ אפי' עבר ונשאה מפקינן מיניה:

עוד תניא ראב"י אומר לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנא' אל תחרוש על רעך רעה והו' יושב לבטח אתך וכ' הרמב"ם ואם הודיעה תחילה שהוא נושא אותה לימים מותר וכ"כ הטור בשמו וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה ולקח זאת מהני רבנן דלעיל דהוי מכריזי מי איכא כאן ליומא ולפי מ"ש הלשון שני עיקר אין ראיה כלל דלא דמי אלא מיחדי והר"י קאר"ו תמה על הטור וכ' וז"ל ולא ידעתי למה תלאה רבינו בהרמב"ם הרי מבואר הוא בפ' החולץ עכ"ל ולדעתי לא ראה דברי הראב"ד שמפ' ההיא דיחידא בעלמא הוא דמייחדי היינו שמזמיני' להם ולכשירצו ישאום עכ"ל א"כ לפי פי' הראב"ד אין מבואר כלל אפי' לפי תי' הראשון דהוי שרי לרבנן ליש' אות' מ"מ לא איקרי ימים ידועי' שאם היו הנשים רוצים לילך עמהם ק לעירו בודאי היו לוקחין אות' ברצון טוב רק שהיו מתני' שאם לא תרצה לילך אחריה' אזי יתגרשו אבל ליקח אשה לימים ידועים אפי' הודיע מתחילה נראה שאסור ועוד יש לי ראיה מסוף מס' גיטין דא"ר משרשיא לרבא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה ותימא וכי אישתמיטת' לתרוייהו ברייתא דר' אליעזר ב"י אלא דרב משרשיא פריך אפי' הודיע אותה מתחילה ואינו גונב דעתה מאחר שס"ס לבו לגרשה והיא משמשתו מהו והשיב לו מסברתו שאסור מקרא דאל תחרוש על רעך רעה פי' מאחר שהיא יושבת תחתיו לא יחרוש עליה רע אעפ"י שאינו עובר על והיא יושבת לבטח אתך דהא הודיע ס"ס מרישא דקרא שמעי' כל ומ"ה ניחא שפיר דלא מייתי התם סיפא דקרא והוא יושב לבטח אתך כמו הכא:

וכמו שאסור לו לחרוש על גירושין כך אסור שיחרוש על גירושין חבירו ולגנוב את דעתו כדי שיגרש את אשתו ותנשא לו לאחר הגירושין דעון גדול הוא זולת מה שעבר אל תחרוש על רעך רעה ואפי' אם הודיעו לזה המגרש נראה דכ"ש אסור דהוי כמוסרי' נשותיהן זה לזה וכן מצאתי במרדכי ארוך במס' קדושי' וז"ל נשאלתי על עסקי ראובן שנותן ממון לשמעון כדי שיגרש את אשתו וגם מעלה לה מזונות והכל כדי שיקחנה נרא' דצלל במים אדירי' והעלה בידו חרס ולא תעשה מחשבתו ולא תנשא לו כלל מפני שנראה כמוסרי' נשותיהן זה לזה דהכי אמרי' בהמגרש הרי זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני לא תנשא לא לו ולא לאחר שמא יאמרו נשותיהן נותני' במתנה כו' פירש"י אין לך לעז גדול מזה וכ"ש בנדון זה שנותן ממון כדי שיגרשנה עכ"ל ונ"ל אפי' אי עבר ונשאה מפקינן מיני' דדוקא התם הוא דאמרי' אם נשאת לא תצא דמשום חששא שמא יאמרו נשותיהן מוסרי' לא מפקעת' מיני' אבל היכא דאיכא ודאי לעז גדול ומוכח שדעתו כדי לינשא לו מפקינן מיניה ולא אמרינן בספ"ב לעיל דמשום לעז לא מפקינן מיני' אלא רינון של לעז וחשדא בעלמא כגון המביא גט או שהעיד שמת בעלה דומיא דהנטען מן השפחה דאינ' אלא חשדא בעלמא אבל בודאי לעז גדול כזה פשיטא דמפקינן מיניה נראה הלכה למעשה:

ז

דין דספק ויבם בנכסי מיתנא יחלוקו אפי' אין הסבא קיים ואם הסבא קיים ומת הספק, קודם חלוקה חולקים הסבא והיבם ואם יש עוד אח לאותו יבם ומת הספק והסבא אינה קיים היבם נוטל חצי הממון והשאר יחלוקו זה עם זה:

מסקי' בסוגי' ספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון ליבם שבא לחלו' עם היבם בנכסי המת ספק אמר אנא בר מיתנא הוא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את בראי ואני המיבם ואני נוטל נכסי המת ולית לך ולא מידי בניכסי הוי ממון המוטל בספק וחולקין פי' התו' והרא"ש אחריה' ואפי' לרבנן דסומכוס דפליגי ואומרים בפ' שור שנגח כלל גדול המוציא מחבירו עליו להביא ראייה מ"מ הכא מודים דאפי' אי הו' חד מוחזק באות' נכסים לא חשיב שום חד מוחזק דהוו כמו הללו באין לירש דאמרי' בפ' מי שמת יחלוקו והיינו טעמא דלא חשבינן לחזקת' חזקה כיון דהנכסי' בחזק' מיתנא הוי קיימא ותרוייהו אתו מכח טענ' ספק ואם כדברי האחד אין לשני זכיה בהן מ"ה הוי ספ' וספק וחולקין וכתב הרא"ש ותימא לימא היבם דל היבם מהכא שזכותי בנכסי' מכח היבום מ"מ אני יורש של מיתנא בודאי שהרי אני אחיו ואתה ספק ותנן בפ' נושאין על האנוס' לקמן גבי ספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון הוא לא יורש אותו פי' לשום אחד לא לראשון ולא לאחרון אלא הקרובים של ראשון או של אחרון יורשים משום שהן ודאי כי הוחזקו נחלה לאותו שבא מכח קורב' והוא לא יוציא הנחלה מכח ספק ונ"ל דאיירי שהסבא אבי המת קיים הילכך מכח קורב' אין היבם זוכה בנכסיו כי האב קודם והוא צריך לזכותו מכח טענה זאת ברי דידי ואני היורש לכן טענת ספק היא מ"מ הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מיתנא בין שהוא בר היבם לכן חולקין הנכסים ביניהם ואם מת הספק מקודם חלוקה אז יחלוקו הסבא והיבם ע"כ צריך לפרש דבריו דסבא לא מקרי ודאי לגבי יבם שהרי הוא האב וקודם לכל יוצאי יריכו ובנו היבם בא מכח ספק משום דכבר נסתל' הסבא ואינו בא אלא מכח ספק ולא עדיף מניה ותימא לי ששום מחבר לא אישתמ' לנו כי החי לחלק בין הסב' קיי' לבין הסב' מת ואדרב' סתמ' משמ' שהסב' מת ואין כאן אלא יבם דאל"כ היה לתלמודא לומ' ועדיין הסב' קיי' ועו' לר"י דלקמן סבר היכ' דאיכ' אב אז היבם אינו נוטל מידי ואיכא אמוראי דפסקי כר"י ואפי' דאמר שפסק הלכה כרבנן לפי האמ' כמו שפסק הרי"ף והרמב"ם מ"מ קשה דה"ל לאיתויי פלוגתא דר"י ורבנן ולומר כי קאמינא אליבא דרבנן ודוק' היכ' דהסב' קיים ומדאמר סתמ' יראה בכל ענין חולקים ואינו דומה למתני' דהו' לא ירש כו' שהת' הקרובי' מוחזקים בירושה לפי שהוחזק' הנחלה לאות' שנפל אבל הספק לא הוחזקו דשמא מאיש אחר הו' אבל הכא אם הוחזקו לאות' שבא מכח הירוש' אף הספק בכלל דאם לא בן המת הו' בן היבם הו' וג"כ הו' יורש רק שאביו קודם לו בירושה מכח ספק ואם הו' אביו א"כ הוא קודם בירושה לאחי אביו א"כ ספק וספק הוא ועוד דאי קריית ליבם ודאי יורש לגבי ספק א"כ לקמן סי' י"ב אמאי אמרינ' דספק דסב' וספק בנכסי היבם יחלוק הלא לדברו והו' הסב' ודאי מוחזק בנחל' לגבי ספק אלא כל כה"ג שהספק מכחישו ואומר אין אתה יורש כלל אינו אלא ספק וספק ועו' לא שייך לומר דל יבום מהכ' כו' ממ"נ אם בן המת הוא אינו יורש לאחיו ואם בנו הו' ג"כ אינו יורש אלא זכה מכח יבום אפי' היה הסב' קיים ומה בכך שאין' הסב' קיים ס"ס זכת' ליה מכח יבום ומ"ה לא שייך למימר הוחזק לירושה הילכך לעול' חולקין הספק והיבם ומ"מ אם הספק קיים ומת הספק מקמי חלוקת יבם כתב הרא"ש שחולקי' הסבא והיבם בנכסי מיתנא ואם יש עוד אח לאות' יבם ומת הספק והסב' אינו קיים היבם נוטל חצי הממון ממ"נ והשאר יחלוקו וזה מוכח מן הסוגי' דלקמן.

ח

דין ספק ובני יבם בנכסי מיתנא החלק שהם מודי' לו שאומרים לו אחינו אתה נוטל והשאר הוי הממון המוט' בספק וחולקין ודין ספק ובני יבם בנכסי היבם הספק אינו נוטל כלום:

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ונוטל את הכל ובני יבם אומרים אחינו את למנתא פי' חלק אית לך בהדן סב' רבנן למימר קמיה דרב משרשיא היינו מתנית' דנושאין על האנוס' הוא אינו יורש אותו כדפי' והם הבני' של הראשון ושל האחרון יורשים אותו מכח ספק ביניהם וחולקים וממילא הכא איפכא שהספק יורש ובני יבם אינ' יורשי' דהתם מ"ט אינ' יורש משום דא"ל הקרובים אייתי ראיה דאחינו את ושקיל ובני הראשון מדחי ליה לבני השני ובני השני לראשון ה"נ אמ' הספק לבני יבם אייתי ראייה שאני אחיכם ושקילו החצי משום דהוי ס"ל להני רבנן למימר שהוא חשוב כמוחזק בנכסי' משא"כ לבני יבם א"ל רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי מוחזקים בירוש' ואיהו ספק הכא אידי ואידי ספק פי' שאפי' הספק אינו טוען טענת ודאי ואינו יודע בעצמו מכח מי בא לירש ומה שהוא זכה במקצת נכסים ממ"נ לא חשבינן ליה בודאי דכי מפני שהוא מוחזק במקצת נכסי' יהא חשוב כמוחז' בכולן דזה אינו מסתבר ודמיא לריש בבא מציעא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דשוין שניהם בחלק השני ודכה"ג הרבה כן פי' התו' והרא"ש ולעניין דינא כתב הרמב"ם שיחלוקו הספ' ובני יבם בשוה ורש"י פי' החלק שהם מודים לו שאומרים לו אחינו אתה הוא נוטל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקים וכן דעת כל המפרשים ואף המגיד השנה גופא כתב שדברי רש"י עיקר וכן הסכים הרשב"א ומסיק אלא אי דמי' למתניתי' דפ' נושאין על האנוסה הוא דמי' לי' ספק ובני יבם שבאי לחלו' בנכסי יבם גופ' דלא שקיל ספק מידי בהאי מפני דא"ל אייתי ראייה דאחינו את ושקיל:

ט

דין ספק ובני יבם בנכסי היבם לאחר שנטל היבם החצי בנכסי המת אמרי' קם דינא ואינו נוטל כלום מנכסי היבם ודוקא לאחר שחלקו כבר היבם והספק אבל קודם חלוקא אז או חולקי' הכל בשוה או הספק נוטל כל ניכסי מיתנא:

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לאחר שנטל היבם החצי בנכסי המת ספק אמר ממ"נ אם אחיכם אני תנו לי חלק עמכם ומה שנטלתי מחלק מנכסי המת עם אביכם אעביר על חלקי ונחלק הכל יחד כי ממון אביכ' הרב' ואם אינכם רוצים שאתם אומרי' אין אני אחיכם תנו לי החלק שלקח אביכ' מנכסי המת והם משיבי' מאי דהוה כבר בחלוקה הוה ועכשיו אייתי ראייה דאחינו את ושקול ר' אבא אמר קם דינא והדין עם בני היבם ר' ירמי' אמר הדר דינ' פי' הברירה ביד בני היבם או להחזיר לו החלוק' הראשונ' שנטל אביהם בכדי והדין חוזר או שחולקי' עמו כל הנכסים ומסיק לימא כתנאי דתנן בפ' האחרון דכתובו' מי שהלך למדה"י ואבד' לו דרך שדהו שהיתה שדהו מוקפת מכל ארבע רוחותיה והי' לו דרך בא' מן השדות ונשכח אדמון אומר יתנו לו ביניהם דרך קצרה וחכ"א אין נותנין לו לפי' קצרה אלא יקח במאה מנה או יפרח באויר כלומר אין לו טענה עליהם ואמר רב יהודא התם היכא דאיכא ארבע' בני אדם המקיפי' שדהו וקנה מארבע או אפי' מאדם א' מ"מ כל א' מצי מדחי ליה אלא איירי בחד דאתי מכח ארבעה שקנה אדם א' ד' שדות עדיבני אדם בניאדם והקיפו אדמון סבר נותן לו דרך קצרה דא"ל ממ"נ יש לי דרך גבך ורבנן ס"ל דאמר לי' אי תשתוק שתוק ואי לא תשתוק מה מועיל לך שתעורר עלי אחזור השטר למוכרים שקניתי מהן ולא תוכל לעשות להן מידי שכל א' ידחה אותך א"כ לימא ר' אבא דאמר קם דינ' כרבנן ס"ל שאמרו ג"כ קם דין הראשון כשהיו ד' שהיו מדחים ליה ה"נ אף לגבי חד ור' ירמי' סבר כאדמון דאמר הדר דינא שסבר מאחר שבאו השדות לאדם אחד חוזר הדין ונשתנ' ומשני אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפי' כאדמון ע"כ לא קא' אדמון התם אלא משו' דא"ל ממ"נ דרך אית לי גבך אבל האם גבי ספק מי בא בטענ' ידוע אלא אמר או תחלקו עמי או תחזרו לי ומכח ב' טענות בא עליה' א"כ בכל א' אומרי' ליה הבא ראייה ור' ירמי' אמר אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא קא קאמרי רבנן התם אלא משום דא"ל אי שתקת כו' אבל הכא מאי איכא למימר וכ' הרא"ש וז"ל כ' הרי"ף כתבו רבוותא דהלכתא כר' אבא משום דקים ליה כרבנן וכתב הרלב"ד ז"ל האי טעמא ליתא דהא א"ר ירמי' אנא דאמרי אפי' כרבנן ומ"מ הילכת' כר' אבא משום דר' אבא דיינא דא"י הוה כדאמרי' בשבועות דייני א"י ר' אבא ודיינא נחית לעומק' דדינ' והילכתי' כוות' והשיב הרמב"ן ז"ל כיון דלכאור' נראה לבני הישיבה דר' אבא כרבנן ור' ירמי' כאדמון סברתם עיקר היא ולא סמכינן אשינויי' דשני מילתייהו כתרוייהו וכן דרך התלמוד לדחות בסבר' מועטת ועוד דלא תהא אלא ספיקא והיבם תופס ברשות והנכסים ביד בניו ועל ספק להבי' ראי' כדין כל ספיקא ותיקו שבד"מ והר"ן הלוי ז"ל כ' ממאי דאיפסק' הילכת' בפ"ק דב"ב כר' יוסי דאמר מגלגלין עליו את הכל מטעם הדר דינ' ובפ' בית כור איפסק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת וא"ל ר"נ לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמ' הדר דינ' מכל זה הדעת מכרעת כרבי ירמיה דאמר הדר דינ' וכיון דאיפלגו בה רבוות' לא מפקינן מבני יבם עכ"ל ולפ"ז אי תפס לא מפקינן מיניה כמו ספיקא דדינ' כאשר כתבנו בפ' כיצד הרגל סי' ה' ותימ' לי על פה קדוש מה ראייה הביא מהא דמגלגלין עליו את הכל דהתם איירי בא' שהקיף שדה חבירו מכל צד וגידר אות' מג' רוחות פטור הניקף דא"ל לא אהני לי מידי דסתם בקעות שדות שלא לגדר הם עומדים או שא"ל מאי אהני לי ס"ס פתוח' היא מצד א' ואם עמד הניקף וגדר את הרביעית מגלגלי' עליו הכל דגלי דעתי' דניחא ליה אף בראשונות והתם לאו מכח הדר דינא שישתנה הדין ע"י אדם אחר אלא ע"י סיב' בא שחוזר הדין למפרע ומעיקרא דפטרינן ליה להאי ניקף איתגלי דשלא כדין פטרוהו והוי כמו דין טעות שחוזר וכן לענין פ' בית כור דקאי אשני אחין שחלקו הנכסים בשוה ובא להן אח ממדה"י דבטלה המחלוקות משום הדר דינא היינו נמי שנמצא החלוקה הראשונה בטעות היה שחלקו אדעת' שלא ליתן לאח השלישי מידי כדמפ' התם אבל הדר דינ' דהכ' שהדין הראשון לעולם קיים רק שגבי בני יבם יחזור הדין וישתנה מכח סיב' שיאמרו ממ"נ או תחלו' או תחזו' וכן גבי דרך אלו היו הד' בני אדם שמכרו לו עומדים כאן היה קיים אלא שהוא רוצה להשתנה עכשיו מכח ממ"נ דרך אית לי גבך לא שייך לפלוגת' דהתם ע"כ נראה כדעת הגאוני' והרי"ף והרמב"ם וכ"כ הרשב"א וכ"כ הר"ן וז"ל מאחר דק"ל גבי דרך דהתם כרבנן אע"ג דודאי אית לי' דרך גביה ק"ו דהכא אמרינן קם דינ' כר' אבהו ע"כ ול"נ להבי ראיי' לדברי הגאוני' מדרצה התלמוד לאוקמי ר' אבהו כרבנן ור' ירמי' כאדמון ואף דאיכא למדחי כמו שדחה והתלמוד גופ' הביא אלו טעמי' גופא דטעמ' דאדמון משום דממ"נ אית לי דרך גבך וטעמ' דרבנן משום אי שתקת ואפ"ה בעי למימר דר' אבהו כרבנן כו' ולא סמכי' אהאי סבר' לחלק ולומר דוק' התם אמרו רבנן כו' כדמפ' טעמי' אלא בודאי ק"ל לתלמוד דהלכה כר' אבהו דקם דינ' ועיקר טעמ' דרבנן דקם דינ' ואי לא דאמרי בדוכתי אחריתי' קם דינ' לא סמכ' אהאי טעמ' לחוד אי שתקת כו' וכה"ג לאדמון דסב' הדר דינ' והא דאיצטר' טע' דאי שתק' כו' לרבנן לאו למהני דקם דינ' דבלא"ה קם דינ' אלא לבטל הטענ' שהו' בא ממ"נ ואמ' דרך אית לי גבך וכן לאדמון א"צ ה"ט דמ"מ אית לי דרך גבך להדר דינ' דבלא"ה הדר דינ' באיזה טענה שיבא אלא לבטל טענ' דאי שתקת כו' א"כ לאדמון לק"מ משום דהאמת קאמ' אדמון אליב' שזו הי' טענתו ממ"נ אית לי דרך גבך וה"ה לטענה אחריתי אפי' בא מכח ב' טענות וא"כ לא סמכינן אדיחוי שדחו התרצן ובני הישיב' בעצמן ידעו ולא סמכו עליו הילכך אמרי' קם דינא ואין להספק שום טענה בנכסי יבם ודוק' לאחר שחלקו אבל קודם שחלק היבם ומת פשיטא דמהני טענ' הספק לטעון ממ"נ או שיחלוקו עמו הכל בשוה או שיתנו לו נכסי המת כ"פ התוס' ועל פיהם הכריע הרשב"א וכן עיקר:

יא

דין ספק ויבם בנכסי סבא היבם נוטל הכל: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר בר מיתנא אנא ופלג' נכסי דידי הו' ויבם אומ' את בני ואני יורש את אבי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי פי' שודאי הו' יורש של הסב' והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ומזה אין להבי' ראיי' לדברי הרא"ש בסי' ז' היכי שהסב' מת לומר שהיבם הוי כודאי ואין הספק מוצי' ממנו דהתם לא ודאי יורש הו' שאם זה הספק הו' בן המת נמצ' שהו' אינו יורש כלל ליבם אבל הכא הוי יורש ודאי לסב' הילכך נוטל היבם כל נכסי הסבא:

דין ספק ובני יבם בנכסי סבא פלגא שמודה הספק לבני יבם נוטלי' ושליש שהם מודים לו נוטל ספק וחלק הששי הנשאר חולקי' בשוה:

ספק ובני יבם שבא לחלוק בנכסי סבא ספק אמ' אנא בר מיתני' ופלגי נכסי דידי הו' ובני יבם אמרי אחינו אתה ושקול כא' מאתנו פי' חלק הג' דינ' הכי פלג' שמודה הספק להם הם נוטלים חלק הג' שהם מודים לו הו' נוטל נשאר חלק הששי ויחלוקו כגון שהי' ו' מנה הם נוטלים ג' מאות שהו' מודה להם מחמת אביהם הו' ב' מאות שהם מודי' לו מחמת ירושה שאחיהם נשאר עוד מנה הם אומרים יגיע לחלקינו לכל א' ב' מאות והוא אמר יגיע לחלקי החצי מכח אבי המת ג' מאות חולקי' והיכי דהוי מיתנ' בכור שיטול שני חלקי' בנכסי סב' א"כ האי ספק נמי לא קמודי להו אלא תילתי וחולקי' הכל בשוה וכתב הרא"ש וא"ת אמאי פליג ספק באיד' ממונ' הוי ליה למימר דבני יבם במקום אבוהן קיימי בכל חילוק שיש ביניהם כי אביה' היה ודאי יורש הסבא והספק ספק והבנים במקים אביהם קיימי ואי משו' דהכ' ממ"נ יש לו זכייה במקצת הנכסים הא כבר ביררנו דמשו' הכי לא יפה כחן בממון שהוא טוען עליו ספק וי"ל כשהספק דן עם היב' בנכסי סבא יפה כח היבם כי לדבריו אין ספק יורש של הסבא אבל כשהוא דן עם בני היבם גם לדבריה' הו' יורש של הסב' אלא שהם אומרי' מכח היבם והוא אומר מכח מיתנא הלכך הדבר שקול ויחלוקו הספק שביניהם:

יב

דין סבא ויבם בנכסי ספק או סבא וספק בנכסי יבם חולקי' שם ביארנו דאם כבר חלקו היבם והספק בנכסי המת ועכשיו בא הספק והסבא לחלק בנכסי היבם אז אותו החצי שלקח היבם מנכסי המת נוטל הספק:

סבא ויבם בנכסי הספק ומה שהרויח והשביח לעצמו או אפי' אם אתה מחזיק בחלקו שירש היבם אמר בני הוא ואני יורשו והסבא אומר בן המת הוא וכיון דאין לו יורש אני קודם דהאב קוד' לכל יוצאי יריכו או סבא וספ' בנכסי יבם הספק אומר אני בנו ואני יורשו והסבא אמר בן המת את ואני יורש את בני חולקין ונראה היכ' שחלקו היבם עם הספק בנכסי המת ונטל כל אחד חלקו ובאין עכשיו לחלק בנכסי היבם הסב' עם הספק אז יאמר הספ' ממ"נ לית לך חלק באותו החצי שנטל היב' מנכסי המת אם אני בנו אני יורשו ואם אני בן המת נמצא שלקח היבם חלקו שלא כדין ויחזור אלי לא אמרינן קם דינא כמו שהיה מתחילה דאינו דומה להא דלעיל סי' ט' דהתם בא מכח ב' טענות או תנו לי חצי נכסי המת או תחלקו עמי נכסי היב' אבל היכ' דבא בחד טענ' והוא טענ' ודאי על חצי נכסי המת ואפי' רבנן דפליגי על אדמון מוד' אף שהם חולקי' אפי' היכא שבא בטענ' ודאי דרכי גבך ממ"נ היינו משו' דא"ל אי שתקת כו' כדפי' לעיל דלהכי מהני האי טעמא אבל היכא דליכא שום טענ' לבטל את דברו ואפי' רבנן מוד' דמהני חדא טענה מאחר שהיא כודאי וממ"נ וזה לא יכול להשיב נגד טענ' וק"ו אם לא חילקו שנוט' הספ' נכסי המת מתחיל' וכן עיקר:

יג

דין שומרת יבם שנפלה לה נכסים מוכר' ונותנ' אפי' לכתחלה אפי' עביד בה מאמר ואם מתה אז הכתוב' ונכסי צ"ב ליורשי הבעל ונכסי מלוג ליורשי האשה וכן הדין בחייה לעניין פירו' נכסי צאן וברזל שהן ליבם ושם ביארנו דאם נפלה לה נכסים בעודה תחתיו דבעל אף נכסי מלוג יחלוקו והכתובה ונכסי צאן ברזל ליורשי הבעל ופירות של נכסי מלוג הכל שלה ודין דאין היבם חייב ברפואתה ובקבורתה ודין מי שייבם יבמתו ולו בני' במד"ה ומת הוא ובניו ואין ידוע מי מתתחיל' ואח"כ מתה האשה ואחי היבם רוצה לירש אז יורשי האשה הם ודאי בירושתי' ואין ספק מוציא מידי ודאי:

שומרת יבם שנפל' לה נכסי' מאבי' מודי' ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסי הנכנסי' ויוצאי' עמה דהיינו נכסי מלוג שנכנסי' עמה מבי' אבי' וכשהי' יוצאת יוצאין עמה בש"א יחלוקו יורש הבעל עם יורשי האשה שהאב קודם לכל יוצאי יריכו וב"ה אומרים נכסי' בחזקתן נכסי צאן ברזל שהכניס' לבעלה ושמו בנדונית' בחזקת כתוב' בחזקת יורשי הבעל נכסי' הנכנסי' ויוצאין עמה בחזקת יורשי האב ומשנה זו כפולה בפ' האשה שנפלו ובפ' מי שמת תנן גבי מי שנפלו עליו הבית ועל אשתו יורשי הבעל אומרים אשתו מתה תחילה ויורשי האשה אומרים הוא מת תחילה כו' פלוגת' דב"ש וב"ה ממש כה"ג ופליגי בגמרא התם על נכסי' בחזקתן דקאמרי ב"ה בחזקת מי ר"א אומר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל בר קפר' אומר יחלוקו ופי' רש"י בפרק האשה שנפלה דכי היכא דפליגי התם פליגי הכא ובפרק מי שמת פסק רב אלפס כבר קפרא דהוי רבי' דר"י ועוד דהוי מסקנא דשמעתת' ורבינו תם פי' דלא דמיא ההוא דהתם להכא דהכא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג דוקא כדאמר בגמרא לקמן דכתובות שיירה ודייק מדתנן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל אלמא בודאי יורשי האב לעולם עיקר שהן לעולם יורשי' כתיב' ולא פליגי ב"ש וב"ה לעניין כתוב' והא דקאמר מה יעשה בכתובת' שיירי' התנ' ולא קאמר מה דינ' שהיא בחזקת יורשי האב אלא פסק למילתי' ועמד ואחר כך מסיק התנא נכסים הנכנסים כו' כלומר מה יעשה בהן ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרי' נכסי צאן ברזל בחזקת' כתובת' בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכסי' בחזקת יורשי האב אבל התם קתני יחלוקו ומשמע דבכתובה נמי איירי והיינו טעמ' דהת' אם הבעל מת תחיל' הוי האשה כאלו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד לאחר חליצה ועוד את"ל דפליגי הכא בנכסי צאן ברזל כי התם א"כ למאן דאמר בחזקת יורשי האשה הוי נכסי ברזל בחזקת יורשי האשה לב"ש טפי מנכסי מלוג דבנכסי מלוג יחלוקו ובנכסי צאן ברזל מודו ב"ש וב"ה ולקמן בפ' אלמנה ובכמה דוכתא מוכיח איפכא אלא ודאי הכא כ"ע מודה שהן בחזקת יורשי הבעל והא דלא ערבינהו עם כתוב' כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל שהיו באחריותו דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אבל על הכתו' לא הוצרך ליתן טעם לפי שדבר פשוט הוא שהוא בחזקת הבע' יותר מנכסי צאן ברזל שהביאתן מבית אביה ובלא"ה אנן צריכין לומר טעם זה לומר למ"ד בחזקת יורשי הבעל כך היא שיטת התוס' והרא"ש וכתב עוד הרא"ש אע"פ שנדחק מהר"ם לישב פירש"י מ"מ לפי' ר"ת רווחא שמעת' והוא עיקר ע"כ והרמב"ם כתב כרש"י וכן הסכים הרמב"ן והנרא' בעיני שדעת ר"ת עיקר מדלא פליגי אמוראי דפרק מי שמת אהאי מתניתא דהכא וכן בפרק האשה שנפלו וכן הרי"ף לא אישתמט לה להביא מחלוק' האמוראי דפ' מי שמת בכל סדר נשי' אף שהוא רגיל בכך לפרש ולגלו' ממקום אל מקום אלא סבר כדברי ר"ת וכן כתב הסמ"ג וכן דעת הראב"ד וכן כתב הריטב"א שדברי התו' נכון הוא וכמו שהדין לעניין ירוש' אם מת' בנכסי צאן ברזל ה"ה בחייה לעניין פירות שאכל היב' לפי' ר"ת אוכל הבעל כל הפירו' ולפי' שיט' רש"י יחלוקו הפירו' ויורשי הבעל דקאמ' במתנית' היינו היב' והוא הגדול שבאחיו או מי שהיה רוצה ליבם אבל אבי המת אינו יורש דהא בגמר' תלי טעם משו' זיקה אלמ' דעל היבם קאי ולא האב ובפר' האשה שנפלו אמרי' אהאי מתנית' ולימא אח אני יורש ואשתו אין אני קובר כו' משמע להדיא דאיבם קאי וכ"כ הגדול בעל הוראה מהררי"ו בתשובותיו ובנוסח' הרמב"ם לא מצאתי שכת' להדיא בעודה תחתיו אלא שנפלו לה בעודה שומרת יבם אלא הטור הביא בנוסח זה ובאמת אי פסק כאביי אין חילוק בין נפלה לה בעודה תחתיו ופריך בגמ' מ"ש רישא דהכל מודים מה שמכרה ונותנה מנכסי מלוג שהוא קיים והן בחזק' של אשה ומ"ש סיפא גבי מתה דפליגי ב"ש וב"ה אמר אביי רישא דנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם דלא היה לבעלה זכייה בגבייהו אבל סיפא איירי שנפל' לה כשהיתה תחתיו דבע' מ"ה סוברי' ב"ש שחולקי' וקסבר אביי ידו של בעל בנכסי' הוא כידה פי' דפליגי ב"ש וב"ה אי ידו כידה או עדיפה מידה כי היכי דפליגי אביי ורבא בריש הכותב אביי אמר נשואה ידו כיד ורבא אמר ידו עדיפ' מידה ואמרינן התם למאי נפקא מינה לשומרת יבם שנפלה לה נכסי' בעודה תחת בעל' פי' ב"ה סברי דאמרינן ידו כידה ולא יותר אפי' היכא שבעלה היה חי כשמת הבעל ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריע מידה ונכסי' בחזקת' וב"ש פליגי וסברי שאף בשומר' יבם יחלוקו מאחר שבתחילה היתה ידו של בעל עדיפה מידה א"כ לב"ה השתא גבי יבם ידו כידה ויחלוקו אבל היכא שנפלו לה בעוד' שומר' יבם דלא היה לבעלה בתו זכייה מעולם וגם אין כאן אלא זיקת יבמי' ב"ש מודי' שהוא בחזקתה ורבא אמר אי דנפלה לה בעודה תחתיו כ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה כל זמן שהבעל היה חי וא"כ עכשיו שמת ולא נשאר ליבם בהן אלא זיקה ידו כידה ויחלוקו אפי' לב"ה והא דקשי' רישא לסיפא רישא איירי בלא עבד בה מאמר מ"ה מודי' ב"ש שהן בחזקת אשה וסיפא איירי דעבד בה מאמר וב"ש סברי דמאמר קונה בספ' נשואה לחלוק בנכסי אמר רב פפא דיוקא דמתנית' כותי' דאביי דמוקי מתנית' בנפלו לה נכסים תחתיו דבעל דקתני נכסים הנכסי' ויוצאי' עמה מאי נכנסי' ויוצאין לאו נכנסים לרשות הבעל ויוצאים מרשות הבעל לרשות האב אלמא דבהכי איירי התנא ואעפ"י דקשיא לאביי למה קתני בפלוגתייהו במתה ולעניין ירושה לפלוגו בעודה חייה לעניין שהייבם אוכל פירות לב"ש יחלוקו ולב"ה בחזקת יורשי האב ובנופלי' לה הנכסי' בעודה תחת בעל' כדפי' לעיל בשלמ' לרבנן דמוקי סיפא דווקא בעבד בה מאמר אבל לא עבד בה מאמר אף כשמודים שבחזקת יורשי האשה היינו טעמא דתני מתה משום דגבי מתה הוא דמהני המאמר אבל מחיים לא מהני המאמר להוציא הפירות מחזקה' מאחר שהמאמר אינו עושה בספק א"כ מאחר שהיא בעודה קיימת חשובה כודאי שהקרן שלה ואין היבם שהוא ספק מוציא מידי ודאי אבל מתה שהללו באין לירש והיבם ג"כ בא לירש ספק וספק הוא ולא קשה א"כ לוקמי רישא נמי בעבד מאמר והיינו טעמ' דמוכר' ונותנ' קיי' משו' דהוי איהו ודאי לא מסתב' לי' לרב' לאוקמינ' בהכי דמפרש מתני' מה שמוכר' ונותנת קיים איירי אפי' לכתחיל' ואי עבד בה מאמ' לא הית' יכול' למכו' לכתחילה ולכאורה נרא' אף שאליב' דאביי יש קושי' ולרב' לא קש' מידי מ"מ דברי אביי עיקר דמתני' דייק כוותי' ומ"ה פסק בעל הלכות דהלכה כאביי דר"פ דהוא בתרא קאמר כוותי' והא דלא חשיב לי' ביע"ל קג"ם משום דאיירו ביה אמוראי בתראה לפ"ז אין חילוק לענין פסק הלכה בין נפלה לה כשהי' שומרת יבם בין נפלו לה בעודה תחתיו דבעל לעולם חזקת יורשי האב אכן הרי"ף יראה דהלכ' כרב' מדלא הביא הך אוקימתו' דהכא כלל אלא בפ' הכותב כתב פלוגת' דאביי ורבא לענין ידו כידה כו' כצורת' ש"מ סמך אכללא דהלכ' כרב' לגבי אביי בכל התלמוד בר מיע"ל קג"ם וכן דקדק הרא"ש ממנו והוסיף מאחר דרבא מוקי מתני' שפיר בחד גוונא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם ול"ק אליב' ליפלגו בחייה ולפירו' כדפי' ומה דדיי' מתני' כוותי' דאביי לא דייק כולי האי כוותי' דהאי דקתני נכנסים ויוצאים לאו משום דנפלו לה תחתיו אלא דבכל דוכתא קרי לי' הכי לפי שיוצאין בעין כמו שהם נכנסים ואין הבעל יכול להפסידה את הקרן כמו בנכסי צאן ברזל וכ"ד הרשב"א דכל נכסים שנפלו לה כשהי' תחתיו דבעל חולקי' בנכסי צאן ברזל פי' לפירש"י שסבר גבי נכסי צאן ברזל יחלוקו אלמא דפס' כרב' וכן סברת הריטב"א בשם ר"י והגאוני' וכ"פ הראב"ד וז"ל הרמב"ם שומר' יבם יש לה למכור וליתן במתנה נכסים שנפלו לה כשהי' שומר' יבם ואין ליבם פירות אפי' נכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס מתה כשהי' שומרת יבם יורשיה מאביה יורשין בנכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשי' כתובת' וחצי נכסי צ"ב ע"כ והנה מוכח שסבר כפירש"י כי היכ' דפליגי התם בנכסי צאן ברזל ה"נ פליגי הכא והילכתא כבר קפר' דאמר יחלוקו וכבר כתבתי שדעת ר"ת עיקר אבל דברי הרמב"ם מיני' ובי' כי מדלא חילוק גבי נכסי מלוג בין נפלו לה כשהי' שומרת יבם ונפלו לה בעודה תחתיו משמע דס"ל כאביי דמוקי פלוגתייהו דנפלו לה בעודה תחתיו והלכה כב"ה ומ"ה אין ליבם פירות אפי' בעודה תחתיו וכן יראה מפי המגיד דלא ס"ל חילוק ביניהם וכן יראה מהשגת הראב"ד שהשיג עליו בנכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחתיו וא"כ למה אמר למעל' יש לה למכור וליתן בנכסי' שנפלו לה כשהי' שומרת יבם אפי' בעודה תחתיו ולפ"ז שפיר קאמר שאין ליבם פירות בנכסי מלוג אפי' שעודה תחתיו מאחר שהגוף לאחר מיתה ליורשיה אבל בנכסי צאן ברזל שכ' בעצמו יחלוקו למה כ' שאין לו פירות דסבר כרש"י דיחלוקו בנכסי צאן ברזל לענין ירושה כגון הממון יחלוקו נמי בפירות בחייה וכן השיג הרמב"ן עליו והטור כתב ולא נהיר' ובמגי' משנ' נוט' לדבריה' וכל אשר פירשתי הוא דעת רוב האחרונים ותימ' גדולה מאחר שרבה ספר דברי עולא משום האי קושי' א"כ לפלוגי בלא מיתה ובפירות והוכרח רבה לפ' בע"א וא"כ אביי תלמידו דאקשה לרבה ובא לפ' המשנה בע"א ולא ישמור עצמו מזה הקישי' א"כ ליפלגו בפירו' גם תימ' שהרמב"ם יכתוב אין ליבם פירות לא בנכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל ובתלמוד משמע להדי' דאית ליה זכייה בפירו' מחיים כמו בגוף לאחר מיתה לכן נראה לפ' דבודאי אין ליבם פירות בנכסי מלוג דהא לא תיקנו לי' פירות אלא משום פירקינא ומאחר שאין היבם חייב לפדותה א"כ פשיטא דלית לי' פירות כאשר כתבתי בראייה בפ' נערה שנתפתתה סי' ל"ה והא דפריך רבה לעולא ליפלוגי בעורותן ובחייה היינו שהו' היה מפ' שזיקת יבם ספק נישואין עושה ומ"ה יחלוקו א"כ משום הכא נמי ספק פדיון איכא וחייב חצי בדמי הפדיון דשמא נשואה הי' אבל אביי סבר דאין זיקת יבם עושה נישואין ואין בו חיוב פדיון כלל ומ"ה נמי לית' פירות והא דקא' ב"ש יחלוקו בגוף הקרקע לאו משום דזיקה נשואה עושה אלא מאחר דאיירי מתני' בנשוא' א"כ כבר יצאה הנכסי' מידה ונככסו לרשות הבעל דידו עדיפא מידה לב"ש והשתא גבי יבם ידו כידה ויחלוקו אבל פירות התלוין בכח תקנת נשואין כדפרי' לא שייכ' ביבם כלל א"ל שתהא נשואה לו ומ"ה עלו דברי הרמב"ם יפה אלא שיש לתמוה קצת הלא לא תקנו פרקונה אלא נגד פירות של נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל בדין אוכל פירות שהרי באחריותו אלא שהו' סבר לא חילקו חכמים בין פירות לפירות ומאחר שאין לו פירות בנכסי מלוג אפי' אם היה לו זכיי' בגוף הממון ה"ה בנכסי צאן ברזל עד שייבם אותה ולא העמידו הנכסים ביד היבם כ"א לזכות בגוף הקרקע ולא בפירות כך היא דעתו אבל נראה דע' הרמב"ן שכתב שבנכסי צאן ברזל יש לו פירות ומ"מ בנכסי מלוג שהוא בעבור פירקנה אין לו פירות אפי' לדידן דק"ל כרבא דיחלוקו בנכסי מלוג בנפלו בעודה תחתיו ונראה מה שכתבתי לעיל לדברי רבא דהלכתא כוותי' ומוקי רישא בלא עביד בה מאמר אינ' מוכר' לכתחילה היינו אליבא ב"ש דסבר מאמר ספק נשואין עוש' אבל לב"ה דלא קנה מאמר מידי לכתחיל' מוכרת וכן הלכה וכן כתב הטור וז"ל נפלה לה נכסים כשהיא שומרת יבם מוכרת ונותנ' וקיים שאין ליב' בהן כלו' עד שיכנוס ואפי' עושה בה מאמר במה דברי' א' בנכסי מלוג כו' עכ"ל הילכך מסקנא דמילת' נכסי מלוג שנפלו לה כשהי' שומרת יבם בין לא עביד בה מאמר בין עביד בה מאמר מוכר' ונותנת ואם מתה יורשי' יורשי' אותו כדברי ב"ה וכתובת' ונכסי צאן ברזל יורשי הבעל יורשי' אותה והיא אינה יכולה למכור וכן הפירו' מנכסי צאן ברזל היבם אוכל אותן ונכסים שנפלו לה בעוד' תחתיו אפ"ה לית ליה פירות ליבם ואם מתה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה ואין חילוק במחלוקתם בין עביד ללא עביד בין אלמנה מן הארוסין בין אלמנה מן הנשואין כתב הר"ש בר צמ' על ראובן שייבם יבמתו ולו בני' במ"ה ומת הוא ובניו ואין ידוע אם האב מת תחל' או הבנים ואח"כ מתה האשה ולוי אחי ראובן רוצ' ליר' והשיב כיון שהוא ספק אם מת ראובן קודם בניו או אח"כ יורשי האשה הם ודאי בירושת ולוי היבם הוא ספק ואין לספק במקו' ודאי כדאית' בפ' החולץ ומה שצוה ראובן שימכרו הספרים ויקנו ס"ת וגם הניח הקדשות אחרות ופרעה האשה מקצתן ועכשיו יורשיה אינן רוצין למכור הספרים לקנות ס"ת מן הדין היה כיון שהנכסים מטלטלין ותפסתם האשה לאחר מיתת בעל' הרי הם יורשי' בפירעון כתובת' ואם יש קרקעו' כיון שלא נשבעת האלמנה ימכרו הקרקעות ויקנו ס"ת וישלמו ההקדשות אבל אם הדבר ברור שכשהתחילה לפרוע ההקדשות היה בדעתה להשלים צוואת בעלה אלא שקפצה עליה מיתה הרי הוא כמי שהודית בשעת מית' שנשארו בנכסי בעלה לקיי' מצותו וחייבים היורשים לקיימ' ואפי' מטלטלי' ואם אין הדבר ברור אין מוציאין מיורשיה. כתב רב סעדי' בתשו' שאין היבם חייב ברפואת' בק"ו בפירקינה וגם לענין קבורתה איפשיטא בריש אלמנה ניזונת שאין היבם חייב בה:

יד

דין כנס היבמה הוי כאשתו לכל דבר ומגרשה בגט ומחזירה וכתובתו על נכסי בעל הראשון ואם אין נכסי' מהראשון יש כתוב' מנה מהשני ושם ביארנו דיכו' היכ' למכו' שדותיו ואם אישתדף אח"כ נכסי המת אינ' גוב' ממשעבדי הב' וכן אם גירש' היב' ואח"כ אשתדף שדות המת לא גביא מבני חורין של שלשני ושם ביארנו דצריך לכתוב היבם כתובה חדשה אפי' הניח הראשון נכסים והיכא שהניח נכסים רבים כותב לה היבם הנדוניא שהכניסה לאחיו ומקבל עליו אחריות ושם ביארנו דגובה מזיבורי' הראשון ואם היו נכסי הראשון משועבדים ונכסי היבם בני חורין גובה מן השני:

מתני' כנסה היבם הרי היא כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט ומחזירה ולא נאסרה עליו משום אשת אח ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ומפ' בגמ' מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ולא נתחייב בכתוב' ופסק תלמודא אי לית לה נכסים מן הראשון תקנו לה רבנן כתובה מן השני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוצי' ופי' הרמב"ם שכותבין לה מנה כדרך שנותנין לאלמנ' ולקמן בפ' יש מותר' סי' ה' הארכתי אבל הניח נכסים לא הפסיד' מאתי' הראשוני' שיש לה על נכסי בעלה ועכ"פ כותב לה כתוב' חדשה ולא כמ"ש במרדכי בשם ר"ת דמרויח במה שא"צ לשטר סופר לכתוב לה כתובה כי הדין נותן שאסורה לו בלא כתובה וכ"כ הרמב"ם והטור ונוסח הכתובה אכתוב לקמן בעז"ה בפ' ר"ג וכותבין התו' וא"ת מה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ"ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפה מלקוחות אעפ"י שיש לו בני חורין לשני א"כ מה הועילו לו חכמי' עדיין תהא קלה בעיניו להוצי' ואמר ר"י שיכול היבם למכור שדותיו ואפי' אשתדיף אח"כ שדות של מת לא טרפה ממשעבדי אבל אשתו טרפה מהן לפי הלכ' דפסקי' בסוף מי שהיו נשוי דאי אישתדיף ב"ח גבי ממשעבדי ואפי' למאן דפליג התם וסבר אפי' גבי אשתו נמי לא גבי ממשעבדי מ"מ נפק' מינ' אם גרש' ואח"כ אישתדף שדות של מת דלא גבינ' מב"ח דשני ע"כ וכ"כ כ' הר"ן בפ' האשה שנפלו לה נכסים רק שהוסיף וכ' אי נמי נ"מ לעניין נדונייא שאין לה על השני אלא עיקר כתוב' ולא נדוניא אעפ"י שהוצי' משל אחיו נכסים שהיו מספקי' לנדוניי' עכ"ל ולא ידענ' טעמא למילתי' מאח' שקב' עליו בעל הראשון אחריות על הנדוני' א"כ הוי בכלל נכסי צאן ברזל ויש נמי שיעבוד' על ה הנכסים שהניח בעל' כמו עיקר כתוב' אף שהנכסים ביד השני ואולי גם הר"ן לא כ' אלא לנדוניא שלא קבל הבעל אחריות והנראה בעיני היכ' שהניח נכסים המספיק לעיק' כתו' ולנדוניא או שהנדוניא היא עדיין קיימ' מאח' שכל נדוניא שוין לבעל ונעשו בכלל צ"ב כות' לה היב' אותו נדוני' שהכניס' לאחיו כאילו הכניסה לו ומקב' עליו אחריות וכן יראה מנוס' הכתו' של יבמין שכ' הרמב"ם שאין תולין כתו' יבמי' בנכסי בעלה הראשון אלא עיק' כתו' ולא נדוני' ותו' אלא בבעל' השני אבל מה שפסק בטור דאפי' לא אשתדיף נכסי ראשון אלא מכורי' לאחרי' אז האש' צריכ' לטרו' מלקוחו' ואינו גובה מנכסי בני חורין דשני והוא מתו' דאש' שנפלו וליתה כמו שהקשו בתוספ' הכא דא"כ תהא קלה בעיניו להוציאה והיה להם לתקן דמיד כשכונסה יכתוב כתובה על נכסיו ואף לפי מה שפי' דאיירי באישתדף מ"מ לא מת הבעל ולא גירשה אסור לשהות אצלה עד שכותבי' לה כתובה אחרית' ועיין בפרק האשה סי' כ"ו ולענין גביו' כתוב' אין חילוק כמו שכת' במרדכי דאינו גובה אלא מזיבורית הראשון ולא מן השני מאחר דק"ל דבשלו הן שמין א"כ אין חילוק דלעולם מסלקין אותו בהגרוע שבנכסיו מסקנא דמילתא הכונס יבמתו מגרשה בגט ויכול להחזירה ובשעה שכונסה אם יש נכסים מבעל הראשון כותב לה ב' הראשון בכתוב' יבמי' כמו לבתולה וגובה מהן ואפי' הן ביד לקוחו' ונדוני' ותו' צרי' לקבל עליו כדפי' לעיל ואם אישתדפי נכסים גוב' מן השני ואפי' אם נכסי הראשון משועבדי' גובה מבני חורין מן השני ואפי' מכר השני נכסיו קודם דאשתדף נכסי הראשון אינו גובה ממשעבדי דשני אבל היכא דלית נכסי להמת או שהן מכורין או אישתדפי או מחלה כתובתה לבעלה הראשון כותב לה מנה על נכסיו ולעולם מהזיבורת שבנכסיו:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה