ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שלישי
א
דין ד' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין האחיות אז חולצת ולא מתייבמת ואם קדמו וכנסו יוציאו:
ארבעה אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ומפרש בגמ' משום זיקה כיון דתרווייהו זקוקין לכל חד' כל קמ' דמייבם פגע באחות זקוקתו וק"ל אם נפלו לפני יבם אחד וגם למ"ד אין זיקה מפרש טעמ' ואם קדמו וכנסו יוציאו ר' אליעזר אומר ב"ש אומרים יקיי' וב"ה אומר יוציאו ואין נפקותא ביה דק"ל הלכה כב"ה הוא:
ב
דין ג' אחיות יבמות שנפלו לפני ב' אחים בין בבת אחת בין בזה אחר זה א' חולץ לכולן ומיהו כששנים האחים בנמצא לפנינו יחלוץ האח השני שלא חלץ לרא שונ' ואם אין לפנינו אלא האח הראשון אין להחמיר אלא יחלוץ לכולן ואין חליצ' פסול צריך לחזור על כל האחין ודין דחלץ לאחיו' או לבעלת הגט או לבעלת מאמר לא נפטרו צרות חלץ לצרות נפטרו אחיות ודין נתן גט ומאמר בזו חולץ לאיזה שירצה ופוטרת חברתה:
אמר רבה בר"ה אמר רב ג' אחיות יבמות שנפלו לפני שני יבמי' זה חולץ לאחת וזה חולץ לשנייה והאמצעי' פי' השלישית צריכ' חליצה משניהם משו' דחליצ' פסולה הוא וכל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין פי' רש"י מ"ה קרוי חליצה פסולה מאחר שאינה ראוי ליבום דאסור' משום אחות זקוקה דק"ל יש זיקה והתו' פי' בענין אחר ולקמן בסי' ג' אבאר ומפרש בגמ' רב לא אליב' דנפשיה אמר אלא למ"ד יש זיקא דאיהו גופ' סביר' ליה בפרק כיצד אין זיק' ופריך בגמר' א"ה דמשום יש זיק' חשבי' לחליצה פסולה כו' א"כ קמיית' נמי צריכה לחזור ומשני אי דנפלו בבת אחת ה"נ אלא שנפלו בזו אחר זו פי' אי באו לחלוץ כאחת ה"נ שכל אחת צריכ' לחזור כו' אלא שבאו לחלוץ זו אחר זו ובהכי איירי נפלו ראשונה חליץ לה ראובן שעדיין לא נאסרה משום זיק' אח"כ נפלה שניי' חלץ לה שמעון חליצה כשירה ומעולה ואין זו אחות זקוקה שכבר פקע זיקה בחליצת ראובן ואח"כ נפלה השלישי' דאסיר דכל אח' משום אחות חלוצה והוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין ושמואל אומר אחד חולץ לכולן ופריך שמעינן לשמואל דאמר חליצה מעלי' בעינן דאמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות חלץ לצרות נפטרו אחיות כגון ב' יבמות אחיות נפלו לפניו מב' אחין לכל אחת יש לה צרה אם חלץ לאחיות לא נפטרו הצרות דחליצתה חליצה שאינה מעולה דאי אפשר ליבומה כל אחת משו' אחות זקוקה וכל חליצה פסולה אינה פוטר' לאות' שצריכה חליצה מעולה ממנה כגון הצרות אעפ"י שהצרות ג"כ איסורה ליבם מ"מ קלה איסירייהו ושל אחיות ק"ו היכ' דקיימו לפנינו חליצה כשירה וחליצה פסולה דלא שבקינן חליצה כשיר' ועבדינן חליצה פסולה וא"כ למה א' חולץ לכולן יחליץ שמעון לשניה כשירה ומשני כי קא' נמי שמואל א' חולץ לכולן אאמצעית קאי אאמצעו' דכולן קא' והא דקא' א' חולץ לכולן ה"ק כלו' ראובן חולץ לאחת ושמעון לאח' אזי ראובן או שמעון חולץ לאמצעי' דחליצ' פסולה שוה לשניהם היא ואינה צריכה לחזור על כל האחין נמצ' שא' חולץ לשתיהן שהם הרוב של כולן וא"א לעולם אחד חולץ לכל ג' קאמר וכי קאמר שמואל שצריכה חליצ' מעול' היינו למיפטר צרה אבל למיפטר נפשה לא בעינן גופ' אמר שמואל חלץ לאחיו' לא נפטרו צרות חלץ לצר' נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה הצרות חלץ לצר' נפטר' בעלת הגט פי' בעל' הגט כגון ב' יבמו' שנפלו לפני יבם ונתן גט לאח' שוב אינ' ראויי' לו גם קלשה הזיקה ומ"ה חליצה שלה אינה פוטרת הצרה וכן חלץ לאחת שמשה בה מאמר לא פטרה צרתה שחליצה גרוע היא שהרי צריכה גט למאמרו אבל חלץ הצרה נפטרה בעלת המאמר פי' מן החליצה אבל צריכה גט למאמרו ופריך מ"ש לאחיות דלא נפטרו הצרות דהוי אחות אשה בזיקה חלץ לצרת נמי הוי צרת אחות אשה בזיקה ושקיל וטרי עד דמשני ה"ק התחיל באחיות לא יגמור בצרות כגון שחלץ ללאה לא יגמר בצרות פי' לחלוץ צרת רחל לפטור את רחל דחליצה גרוע היא דהא אסור בצרת רחל משום צרות אחות חלוצתו דתנן בהחולץ אסו' בצרות קרובת חליצתו וכ"ש שלא יגמור באחיות דהיינו ברחל שאסורה עליו משום אחות חלולה אלא יחליץ לכל אחת לרחל וצרת' אבל התחיל בצרה יגמור אף באחיות כגון שחלץ לצרות לאה יגמור ויחלוץ לרחל דתנן לקמן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו כגון רחל שהיא קרובה צרת החלוצה וטעמ' מפרש התם בפירק' וכ"ש שיגמור בצרו' דעדי' טפי ר"א אמ' לעולם יש זיקא והא דפרכינן מ"ש צרה כו' היינו משום דלא אלים איסור זיק' למשוי צרת זיקה כשרה ולא גזרו חכמים אלא אזיקה גופ' למשוי כערוה ורב אלפס הבי' ג"כ הסוגי' ודילג תירוצ' קמ' דקאמר כי קאמר שמואל חולץ א' לכול' אאמצעית קאמר וכן השינויים דהתחיל ולא התחיל ולא הבי' אלא דברי רב אשי לחוד וכתב בסוף ופסקו רבוואות הלכת' כשמואל וכתב הרא"ש על תחילת דברי הרי"ף וז"ל ורב אלפס לא הבי' שינוייא קמ' מאי אחד חולץ לכולן אאמצעי' משום דחשיב לשנויי בתר' עיקר ופטרה נפשה בחליצה גרוע ואינה צריכה לחלוץ משניהם ונראה דשינוי קמ' עיקר כי הוא אליב' דרב אשי כמו שהקשה ר"י אההי' שינוי דאמ' חולץ לכולן אאמצעית דאכתי קשה דהא מסקינן לקמן מילת' דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר וחליצת רחל לא פטרה כשהתחיל באחיות וכן חליצת צרה לא פטרה רחל אלמ' כשאי אפשר בשתיהן אלא חליצ' פסול בעינן שיחלצו שתיהן והוא הדין הכ' בעי' חליצה דתרווייהו דלהך שינוייא לא מפלגת בין מפטר' נפשה למיפטר צרתה. ותירץ דהאי סוגי' דמפרשינן לקמן התחיל ולא התחיל סבר' כאידך שינוי' דמשנינן הכ' דמפלגינן בין מיפטרה נפשה למיפטר צרתה והאי שינויי' א' חולץ לכולן אאמצעית סבר לה כרב אשי דקאמר חולץ לצרות נפטרו אחיות משום דלא אלימ' זיקה לשויה צרה כערוה הלכך חשיב' חליצת צרת רחל כשרה טפי מחליצת רחל משום הכי חלץ לרחל לא נפטרה צרה כיון דקיימ' חליצה דכשר טפי לא חליץ להאי חליצ' גריעה אבל הכ' חליצת כולם שוה לגריעות הילכך האי שינוייא עיקר ודווק' אמצעית חולצת מא' אבל שתים הראשונו' נפלו בבת אחת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת. ואף שאין משיבי' הארי לאחר מותו גם הוא לא היה לו להשיב הארי לאחר מותו שדבריו דברי קבלה כי מעולם לא עלה על דעת תו' ששנויי קמ' עיקר כי מה איכפת לן ששינוי קמ' הוא אליב' דרב אשי הלא אף שינוי בתר' איירי נמי שפיר אליב' דרב אשי ומה בכך דשינויי דהתחיל ולא התחיל כו' קאמר אליב' דשינוי בתר' וכי מפני זה הפסיד כחו אדרבה מ"מ נאמר שהוא עיקר ששתי השינויי' אזיל אליב' שינויי של התחיל ולא התחיל כי' ואינך שנויי' של רב אשי ג"כ איירי שפיר אליב' ובפרט דאנו רגילין לפסוק פשיטיי בתר' בכל דוכת' והיא סברת הריף בשם הגאוני' כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דב"ק ובכמ' דוכת' ובאות' מכיל' אף שהראב"ד כתב נמי כשנוייא קמ' אפשר דלא ס"ל האי כלל לפסוק כשינויי בתר' ונטה דעתו להחמיר אבל לפי מה שאנו רגילין לפסוק כלישנ' בתר' בכל דוכת' ג"כ בכאן שינויי בתר' הוא ואדרבה סתירת הרא"ש הוא סיוע לו דכל הסוגי' אזל אליב' ומ"מ מאח' שיצ' מפי הראב"ד והרא"ש להחמיר יש לחוש לכבוד' להחמיר לכתחילה היכ' דשניהם בנמצא לפני' אבל אם א' בנמצ' לפניה בב"ד והשני אינו בכאן אלא במקום אחר אין צריכה להחמיר אלא א' חולץ לכולן בפרט שהראב"ד גופ' כתב שאי עבר וחלץ מאי דעביד עביד ומה שכתב הריף דפסקו רבוותא הילכת' כשמואל כתב הראב"ד וז"ל להאי פיסק' כשמואל לא הוה צריכ' דהא ליכ' פלוגת' עליה אלא אפלוגת' דלעיל קאי דפליג רב בהדי' בחליצה פסולה דאמר רב חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים בהא פסקו כוותיה דשמואל כו' עכ"ל והרמב"ן כתב דלדברי הרי"ף הלכ' כרב באיסורי והוצרכו לפסוק במימר' בתריית' כשמואל במאי דאמ' חלץ לצרות נפטרו אחיות דלא תימ' כל חליצה פסולה צריכה לחזור ואו' שתיהן חליצות פסולו' נינהו קמל"ן דכי אמרינן חליצה פסולה מחזרת ה"מ כששתי החליצות שוות אז צריכה לחזור על כל האחין וכ"ש על כל הצרות שאין אחת פוטרת חבירתה אבל אם אחת מהן מעילה מחבירת' אעפ"י שהיא נמי פסולה כגון חליצת צרת במקום אחיות המעלה שבהן פוטרת צרתה והגרוע עינה פוטרת וזה דבר צריך ונכון הוא עכ"ל וכן פסק הר"מ הלוי דהלכה כרב והרא"ש הכריע מדברי התוס' שמפרשים לקמן בסוגי' דמהו ראשונה מותר בשנייה כו' דר' יוחנן סבר כשמוא' דחליצ' פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחי' וכיון דר' יוחנן סבר כשמואל פשיט' דהילכת' כוותיה ואני אומר אף שהרמב"ם יפה כתב ואין טענה על דבריו מ"מ לל כיון דעת הריף שפסק כרב דאי דעת הרי"ף היה לפסוק כרב מאי הוה צריך שקילות' וטרית' אליב' דשמואל ומי אמר שמואל הכי כו' כי קאמר שמוא' למיפטר צרה כו' אי לאו דק"ל כוותיה ועוד נראה להכריע דכאן לא שייך לומר הלכת' כרב באיסורי מאחר שאינו חלק על שמואל אליב' דנפשיה אלא אליב' דמ"ד יש זיקה ולא ק"ל האי כללא דהלכת' כרב באיסורי אלא כשחולק אליב' דנפשי' וכן מצאתי אח"כ בדברי נ"י ושמחתי שכוונתי דעת הגדולים ומסקנת הרמב"ם בהאי סוגיא (כל זאת טעות סופר בי) וכל הנוסח' מדיוק' כך הן וצריכ' אחת מהן חליצה ולא כל אחת דהיינו ממש כמו שפסק שמואל מה שכתב אח"כ בחלצה חליצה פסולה כו' הוא עניין בפני עצמו וה"ק אם נחלצה אחת חליצה פסול' כגון אחר המאמר או הגט אינה פוטרת צרה כמו שאמר שמואל אלא צרתה צריכה חליצה ופוטרת אח"כ אפי' לכמה צרות ולא כמו שהוא הבין שכל אח' צריכ' חליצה רק שבזה כתב חידוש שחליצ' פסולה פוטרת היכ' שחלצו לה כל האחין לא ידענ' מאי קאמר דהא ע"כ כשאין כאן אלא אח אחד אינו פוטר' צרתה מה הועיל בריבו האחין לענין מפטר צרתה גם רב דס"ל צריכה לחזור לא עלה זאת על דעתו בפ' ר"ג אאריך יותר לפרשו ממה לקח לו סבר' זאת אבל מה חידוש הוא י"ל שחליצה פסולה אינה צריך לחזור על כל האחין וזהו מוכח מהרמב"ם שהרי כתוב הותרה לינש' לזר אותה שנחלצה ואעפ"י שלא חלצה מכל האחין ש"מ דסובר כשמואל ומה שמצריך הרמב"ם אח"כ חליצה מכל האחין היינו למיפטר צרת כדמוכח מדבריו להדיא ומחידושו לא ילפינן ומה שכתב הטור דמוכח דפסק כשמואל ולא כרב לא ידעתי איך ידע זה אם לא בנבואה דהא בודאי רב מודה למה שאמר שמואל ומ"ש דס"ל כשינויי' בתר' דלמיפטר נפשה כו' לא ידעתי איך בא עניין זו לכאן דלא שייך האי חילוק' דלמיפטר נפשה בחליצה גרועה כו' אלא שיש שם יבם אחר שיכול לחלוץ לה חליצ' מעיל' כדלעיל גבי ב' יבמו' וג' יבמו' והו' לא דיבור בזה העניין לא רמז ולא רמיזה כי אחר שנתן לה גט או עשה בה מאמר כל האחין שווין לה לגבי לעולם וחליצ' פסול' הי' גם הרמב"ם לא חיל' מידי בזה שחל' לה אלא כל עי דחל' לה שוה רק שהחיליא' באות' האש' כדפי' ומסקי' בסוגי' איבעי' לן בעלת גט ובעלת מאמר איזה מהן קודמת בעלת גט עדיפ' משום דאתחיל בגירושין ולכך יגמור בה בחליצה או דילמ' בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה ואלים זיקה מ"ה עדיפ' לחליצה אמר רב אשי ת"ש ומודה ר"ג (בפ' ר"ג) שיש גט אחר מאמר כגון גבי ב' יבמות כדמפרש התם ומאמר אחר גט ואי גט עדיף לא להני מאמר אבתר' בצרתה ואי מאמר עדיף לא להני גט בצרתה אלא ש"מ כי הדדי נינהו פי' רש"י ותפשוט בעיין שאחת פוטרת חבירתה אם יש בעלת גט ובעלת מאמר לפניו שיחלוץ לאיזה שירצה ששתיהן גרוע' והקשה ריב"ם דע"כ בעיי' אליב' דמ"ד יש זיק' קאמר דאי למ"ד אין זיקה אפי' חלץ לבעל' הגט נפטר' הצרה כדאי' בפ' ר"ג ולמ"ד יש זיק' אמרי' לעיל התחיל ולא התחיל כו' משמ' היכי דשתיהן גרועו' שתיהן צריכות חליצה אפי' חליצת צרה דלא גריעה כ"כ בשל רחל ק"ו כשהן כי הדדי ומ"ה מפרש כי הדדי נינהו ושתיהן צריכ' חליצה והאריך כו' ולא נ"ל כלל כדבריו כי לדבריו הבעיי' דבעי תלמוד' פי' נמי בע"כ כמו שאנו מפרשים איזה מהן קודמת למפטר חבירתא וא"כ פשיט' ליה דשום אחת אינה קודמת ופוטרת ואין זה דרך התלמוד לומר מסתמ' ר"ש א"ל שפושט על צד אחד והיינו כמו שאנו מפרשים שפושט שכל אחת פוטר' ושתיהן קודמין למיפט' ככל א' חבירת' גם לא מסתבר' כלל מה שהקש' מסוגי' דהתחיל ולא התחיל כו' לא ק"ל כותיה אלא כשנויי' דרב אשי דלעיל דלא ס"ל התחיל כו' כו' בפרט הכ' שהפשטן גופ' הוא רב אשי וכן דעת כל הגאוני' אליב' דשמואל וכן פי' התו' להדי' והרא"ש ומה שכותבין התו' והרא"ש אחריהם וז"ל הך בעיי' דאיזה מהן קודמת אליב' דשמואל וכלישנ' קמא דאמ' חלץ א' לכולן דקאמ' אאמצעית וכרב אשי דאמר לא אלים זיקה לשויה צרה כערוה אבל ללישנ' דהתחיל ולא התחיל לא קאי כו' משמע מלשונ' שרב אשי דוק' סובר כהך שינויי' ולא כשנוי' בתר' כי קאמר שמואל למפטר צרה כו' אבל לית' דהא עינינו רואו' להדי' שהך שינוייא קאי נמי שפיר אליב' דרב אשי אלא ה"ק סבר בהך שינויי' אחד חולץ לכולן אאמעית כלו' שאות' לשון לא ס"ל הך תירוצי' דהתחיל ולא התחיל לאפוקי התירוץ האחרון יכול לסבור נמי כשנויי' דהתחיל ולא התחיל כדפירש' לעיל אבל גוף התירוץ האחרון דמחלקינן בין למפטר נפשה לצרת' גם רב אשי ס"ל וכ"ע ס"ל ומ"ה לא אמרו התו' אבל להך תירוצ' כי קאמ' שמוא' למיפטר צרה כו' לא קאי הך בעיי' אלא שאמרו דאליב' התחיל ולא התחיל לא קאי ודבר ברור למבין אף שהלשון קצת דחוק:
ג
דין דלא מקרי חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ"ד יש זיק' או אחות חלוצה לכ"ע ובעלת הגט ובעלת המאמר וכן סוטה דרבנן אבל מחזיר גרושתו אף שאסור ליבם לא מקרי חליצה פסולה:
פסק כותבין התו' וז"ל חליצה פסולה צריכה לחזו' לא כמו שפי' הקונטרס כל היכ' שאינה יכול ליבם מקרי חליצה פסולה דהא במחזיר גרושתו אמרינן או היא או צרתה חולצת ולא חשיב חליצת גרושה חליצת פסולה אף שאסורה להתייבם ולומר שלא תפטור צרתה כמו שאמר שמוא' חלץ לאחיות לא נפטר' צרתה וכ"ש לרב אלא נראה לר"י דלא חשיב חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ"ד יש זיק' או אחות חלוצתו לכ"ע ובעלת הגט ובעלת המאמר דבכולהו קלש' זיקה דאחות זקוקתו דמיא לאחות אשה דאין בה זיקה כלל ואחות חלולה דמי' לאחו' גרושה ובעלת הגט דמי' לגרושה ובעלת מאמר דמי' לכנוסה דאין בה זיקה כלל וכן סוטה דרבנן מדמי בירושלמי לחליצה פסולה משום דדמי' לסוטה דאוריית' דאין בה זיקה כלל דטומ' כתיב בה כעריות אבל ומחזיר גרושתו אף שאסור ליבם לא נגרע בה הזיקה עכ"ל. ועכשיו נסתרים דברי הרמב"ם שכתב בפ' שביעי דיבום וז"ל חליצת צרות לא פוטרי' האחים כו' יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית א' והאחת מהן אסורה על היבם משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסור' לא הותר' צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה עכ"ל ולית' כמו שהוכיח התוס' דכה"ג לא מקרי חליצה פסולה וכן פסק הא"ז:
וכן המגיד משנ' גופא כתב דלא מיקרי חלוצה פסולה ונפטרה הצרה בחלוצ' בפ"ו מהלכות יבום ומשום הכי מה שכתב בפי' על דברי הרמב"ם שכתב יראה לי כו' סברת רבינו נכונה כו' על כרחך לא לפסק הלכה כתב המגיד דא"כ יהיו דבריו סותרי' אהדדי אלא ר"ל שהסבר' היה נכונה לולי שההלכ' כנגדו וזהו שכתב אח"כ אבל בה"ג כו' ועוד אייתי לעיל בפ' כיצד רבא בריית' להדי' היפך כדבריו איסור' מצוה ואיסורי קדושה דהיינו חייבי לאוין ועשה חלץ לה נפטר' צרת' והמ"מ גופ' כתב שהבריית' כנגדו ואין תמי' למה לא הביאו התו' הך בריית' די"ל דהתו' אפי' לכתחלה רוצי' להבי' ראי' דשרי משא"כ לההי' מבריית' דנוכ' לדחו' ולו' דלכתחיל' צריכ' לחלוץ והטור שהבי' דברי הרמב"ם בסי' ק"ע ובסי' קע"ד לפסק הלכה לא דק וכן בה"ג פסקו כנגדו ועיין לעיל בפ' כיצד סי' ג' ומהרא"י כתב בתרומ' הדשן תשוב' שאלה בעניין החליצה שנעשית בפסולה בקטנות אם צריכה לחזור על כל האחים והאריך עד שדחק ומצא שאינ' צריכ' ולפי דעתי האריכות כולה שלא לצורך דפשיט' דס"ל כה"ג לא מקרי חליצה פסול' וגם חליצה פסולה כתב לחזור ואף אם ראבי"ה עשה מעשה לא משגחינן ביה מאב הראיי' שהוכחנו לעיל:
ד
דין ב' אחיות מב' בתים לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותר' חלץ לשניה הותרה מתה השניה מותר ליבם הראשונה אבל איפכא לא ואם יש שני יבמין וקדם חד וחלץ לשני' הותרה הראשונה אבל לכתחילה לא לקיים הראשונה ויחלוץ לשניה ואם יש ספק אם חלץ לראשונה או לשניה אפי' כנס מוציאי' ממנו:
אמר רב הונ' אמר רב ב' אחיות יבמות שנפלו מב' בתים לפני יבם א' חלץ לראשונ' הותר' חלץ לשני' הותר' מתה הראשונ' מות' בשני' ואצ"ל מתה שני' שמות' בראשונה משום דהוי יבמה שהותרה בנפילה ראשונ' קוד' שנפלה אחות' ואח"כ נאסרה בנפילה שנייה וחזרה והותר' כשמתה אחות' ור' יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה מ"ט כל יבמה שאין קור' בה בשע' נפילה יבמה יבא עליה הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ר"ל מה אשת אח שיש לה בנים אפי' מתה אח"כ הבנים מ"מ באיסורה קיימ' ה"נ כל אמתלא שתגרום ליבמה שנאסרה בתחילת נפילתה תו לא פקע וכתב הריף והרא"ש דקיימ' לן כר' יוחנן לגבי רב ומסקי' איתיב' ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן ד' אחין נשואי' ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצ' ולא מתייבו' ואמאי ליקח חד מינייהו ולחלץ לשניה דא"א לצמצ' שנפלו בשע' א' ותהוי ראשונ' לגבי אידך כיבמה שהותר' ונאסר' וחזרה והותר' תחזור להיתר' הראשון א"ל ר"י אחיות איני יודע מי שנאן כלו' לא ס"ל כהאי מתנית' כי אינה משנה ופי' התו' הא דלא פריך לרב ממתני' דקשה ליה יותר שהרי רב מתיר טפי ולדידיה קשה יחלוץ לאיזה שירצה ותירצו משום דרב ס"ל כל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ומאחר שצריכה חליצה משניה' א"כ אפי' חלץ לאחת אסורה השנייה משום חליצתה ומדפריך לר"י ולא חש ר' יוסי בר"ח להא דחליצה פסולה צריכה לחזור כו' אלא ש"מ דשמע מר' יוחנן שסבר חליצה פסולה אין צריכ' לחזו' א"כ משום שהיה אצל ר"י הקש' לו ועוד תירץ ר"י בע"א כו' אבל מ"מ מוכח דר"י ס"ל חליצה פסולה אינו צריכה לחזור מדא"ל אחיות איני יודע כו' ולא השיב לו משום חליצה פסולה כו' ומה פריך ליה ריב"ח אי לאו דקים ליה דס"ל הכי והיינו כמו שהכרי' הרא"ש דלעיל בסי' ב' דהלכה כשמואל ונראה אעפ"י שהשיב לו ר"י שאינה משנה מ"מ דין המשנה אמת ששניהם חולצו' ולא מתייבו' ולא שרינן למיקם חד מינייהו ולחלוץ לשנייה ולהתיר ראשונה משום דגזרינן דילמ' חליץ לראשונה בריש' ויבם השני' והיא אסור' לעולם שלא היתה ראויה בעת נפילה ומה שלא השיב לו ר"י כך משום דס"ל לישנ' ואין מתייבמות קתני משמע אין בהם דין יבום כלל כך אית' בסוגי' והכי פי' מתני' משמע אין בהן דין יבום כלל אפי' אי קדם בדיעבד וחליץ לשניה' אפי' הם הראשונו' אסורה וזו אינה משנה דבודאי בדיעבד אי קדם וחליץ לשניהם הותרה הראשונה ודוק' דידעי' בבירור איזה מהן ראשונה אבל מספק לא ואפי' כנס מוציאין מידו דשמ' היא שניה והוי כאשת אח שיש לה בנים:
ה
דין שתי אחיות יבמות מב' בתי' ואחת אסורה על א' האחין משום ערוה אסור בה ומותר באחותה והאחי' אסורים בשתיהן ואפי' כנסו מוציאין ואם היתה אסורה עליו איסור מצוה או איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה והאחת על השני איסור ערוה האסור לזה מותר לזה: והיינו דוקא כשנפלה אות' שאינה ערוה תחילה אבל אם נפלה הערוה תחילה מותרת הערוה לשאר האחים כשיבום האח לאחותה:
מתני' היתה אחת מהן אסורה על א' איסו' ערוה בתו או חמותו אסור בה ומותר באחותה דלאו אחות זקוקה היא דלא רמי' קמיה ליבום ואח השני אסור בשתיהן (אפי' כנס מוציאין ממנו רמב"ם) אם אסורה על האח' איסור מצוה או איסור קדושה דמדאוריית' רמי' קמיה ליבום אלא דגזרו ביא' ראשונ' אטו ביא' שני כדאית' בפ' כיצ' חולצ' ולא מתייבמ' הית' א' אסור' ע"ז איסו' ערו' וע"ז איסו' ערו' האסור' לזה מותר' לזה והאסורה לזה מותרת לזה וזו היא שאמרו חכמי' אחותה כשהי' יבמתה או חולצ' או מתייבמ' פי' שאשכחן אחות זקוקתו מתייבמ' כשהיא אחות יבמתה על הערוה פי' שהיא אשת אחי בעלה ופריך בגמ' מהא מתני' דהיתה אחת מהן אסורה על הא' איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן ואי נפלה הערוה תחילה ליקו' זה שאסור עליו ליבם השניה שאינה אסורה עליו בתחילה והדר ליבם השני לראשונה שהרי הותר לו בנפילה ראשונ' ונאסרה וחזר' והותר' ומשני רב פפ' דאיירי כשנפלה אותה שאינה ערוה בתחילה אבל אי נפלה הערוה תחילה שרי לשני ליבם השניה שהיא ערוה על אחיו אחר שיבם אחיו או חלץ לאחותה:
ו
דין ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות או אשה ובתה ומתו אלו חולצות ולא מתייבמות:
מתני' ג' אחין ב' מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה וכה"ג ומתו הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר שתיהן מן החליצ' ומן היבו' ויליף בבריית' מקר' דלא תקח אשה אל אחותה לצרור בשעה שנעשו הערוה צרות זו לזו בנפילה אפי' מב' בתים לא תקח אפי' באחת מהן לא יהא בך לקוחין ואין הלכה כר"ש ולצרור דרשינן בריש פרקי' שהערוה פוטרת צרתה שנפלה מבית א':
ז
דין שני אחין נשואי' ב' אחיות ואחד מופנה ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת אחיו השני ונפלה אחותו השניה לפניו מוצי' את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצ' ודין דהיבם אינו מיפ' לעול' נדרי יבמתו עד שתבעל ונעשית כאשתו:
ג' אחין שנים מהן נשואין ב' אחיות וא' מופנה ומת א' מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמ' ולא הספי' לכונסה עד שמת אחיו השני ונפלה אחותו של בעלת מאמר לפניו בית שמאי אומרי' אשתו עמו ואל תצא משום אחות אשה פי' דחשיב ליה בעלת מאמר כאלו כנסה והוי אשתו גמורה וב"ה אומרים מוצי' את אשתו בגט ובחליצה פי' בעל' מאמר דלא חשיב ליה ככנסה מ"ה צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו ואשת אחיו השניה מוציאה בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו פי' שכל אחת אסורה עליו משום אחות זקוקה וגרסינן במס' נדרי' בפ' נערה המאורסה ומייתי לה הכא בסוגי' אגב שיטפ' שומרת יבם בין נפלה לפני יבם א' בין לפני ב' יבמים ר"א אומר יפר ר' יהושע אומר ליבם א' יפר ולא לשנים ר"ע אומר לא לאחד ולא לשני' ומסיק התם והכ' דטעמ' דר"ע משום דסב' אין זיקה וכן פי' רש"י בפ' כיצד ולית' כי האמת בסוף הסוגי' דהתם בנדרים אייתי בריית' דטעמ' דר"ע משום דאינ' היבמ' כאשתו גמורה שהרי מי שבא עליה אינו חייב סקילה כמי שבא על נער' המאורסה אלא בלאו לא תהיה אשת המת חוצה ומ"ה אינו דומ' לארוס שמפיר בשותפות עם האב אלא האב מפיר לבדו אם היא נערה אפי' עשה בה מאמר כך היא דעת ר"ע והלכתא כותיה וכן פסק הרמב"ם להדיא והרמב"ן והרא"ש וכל הנדרים שנדרה כבר בין ברשות אביה בין בהיותה ארוסה ולא שמע בעלה או שמע ולא קיים ולא הפר ומת באותו היום בכולן מיפ' האב לבדו ביו' שמעו וחשבינן ליבם כמאן דלית' ונתרוקנ' לרשו' אב וכן כתב ר' ניסן בנדרים רק שמספקא ליה בנדרים שנדרה משום יבם אי האב מפיר ביחידי ואין לי שום ספק ופשיט' בעיני יותר ממה שנדרה בעודה ארוסה דחשבינן ליה כמאן דלית' ואינו עומד במקום אחיו והיינו משום דלא חשיב ליה כארוסה א"כ ק"ו דלית ביה יד בנדריה שנדרה שהרי אינו דומ' לארו' כלל וכן ירא' מדברי הרמב"ם שנ' אין היבם עם האב מפירי' נדרים אלא האב לחוד ולעיל מיניה איירי בשומרת יבם שאין מפיר נדריה עד שיבא עליה והיינו אפי' מה שנדרה בהיותה שומרת יבם אבל הטור י"ד כתב נמי מה שנדרה כבר שמפיר האב לבדו ומ"מ כתוב גבי שומרת יבם שמפיר היבם עם האב בשותפת וזו היא סברת הר"ן דמספק' ליה ואין נראה כלל כמו שכתבתי ועוד יראה מן הסוגי' דהכא והתם דמוקי ר"נ ב"י שהוא בתראה לר"א דאמר יפר היבם היינו ובשותפת וכשעשה בה מאמר משמע דלר"ע אפי' בשותפת ועשה בה מאמר אינו מיפר וכן עיקר הילכך לעולם אינו מיפר אלא עד שנבעלה ונעשית כאשתו:
ח
דין שני אחים נשואים ב' אחיות וא' נשא נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכריות ומת הראשונה שנפלה בתחילה יוצאת משום אחות אשה ושניה משום צרתה עשה בה מאמר זה הנשוי נכרית או אפי' לא עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאת משום אחות אשה והשניה חולצ' ולא מתייב':
מתני' שלשה אחין שנים מהן נשואים אחיות א' נשוי נכרי' ומת א' מבעלי אחיו' וכנס נשוי נכרי' את אשתו ומת הראשונ' שנפל' בתחיל' לפני הנכרי עכשיו יוצאת משום אחות אשה והשניה שהיא אשת נכרי יוציא' משום צרתה עש' בעל נכרי מאמר באותה מן האחיות שנפלה לפניו ולא כנסה הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת דהוי לה אחות אשה בזיקה ומסיק רב אשי לקמן דה"ה בלא עבד מאמר נמי אינה מתייבמת דהוי לה אחות אש' בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מב"ש דאמר מאמר ככנוסה דמי והרמב"ם כתב דין המשנ' כצורתה בעבד בה מאמר והטור כתב עליו וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו בלא עבד בה מאמר איירי ותימא לי מה תלה באביו הרא"ש הלא גמר' היא אליב' דרב אשי דסבר יש זיקה והרמב"ם גופ' פסק דיש זיק' א"כ ממילא איירי אף בלא עבד בה מאמר רק שכ' לשון המשנה כצורתה וכה"ג כתבתי לעיל בפ' כיצד סי' ב' ועוד אית' משנה דלא צריכה כדמסיק תלמוד' ע"כ לא כתבתיה:
ט
דין ב' אחים נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיו' וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת אשתו של אח השני ואח"כ נשוי נכרית ונפלו שתיהן לפני האח השלישי שהיה כבר נשוי אחת מהאחיות הרי האחות השניה אסורה עליו ופוטרת גם צרת הנכרית ואפי' מתה אשתו של שני קודם שיבם בעל הנכרית הנכרית לאותה האחותה:
מתני' ג' אחין ב' מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיו' וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני דהיינו אחת אחיו' ואח"כ מת בעל הנכרית ונפלו שתיהן לפני אח השלישי הרי זו בעלת האחיות אסור' עליו עולמית הואיל ונאסרה שעה אחת בנפילה ראשונ' קודם שכנס' בעל הנכרית וכתבו התו' וכן הר"ן שה"ה שפוטרת צרת' הנכרית וכן פסק הרמב"ם והטור והא דלא קתני במתני' משום דעיקר חידוש האי דמתניתי' לא קאתי רבינו הקדוש לאשמעינן אלא שהיא חשוב' כערו' ולא תחזור להתיר' במה שמת' אחות' וממילא פוטרת צרת' ומ"ה קאמר התנ' שאח השלישי נשוי נכרית ואית' בגמ' דר"י אמר בשם רב מוסיף על מתנית' לא זו שנאסר' כל זמן נפיל' ראשונ' כלומר כל זמן שלא יבמ' בעל הנכרי' עדיין אותו הית' קיימת אלא אפי' מתה אשתו של שני קודם שיבם בעל הנכרית לאותו מן האחיות שדמה שהיה לה היתר בעלת נפילה מ"מ חשובה כערוה גמור' מאחר שנאסר' בתחיל' אפי' רגע נאסרה עולמי' וזהו כלל גדול לכל דיני יבום:
י
דין שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא מה שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות:
מתני' ג' אחין ב' מהן נשואים אחיו' וא' נשוי נכרי' גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו חכמים בריש פירקן גבי ט"ו עריות וכולן שמתו או שנתגרשו צרותי' מותר' ודייק תלמוד' טעמ' דגירש ואח"כ מת נשוי נכרית הא מת נשוי נכרי' ונפלה הנכרי' לפניו ואח"כ גירש ונשאה ומת אסורה הנכרית לאח שלישי משום צרות אחו' אשה בזיקה ולא מהני בה גירושין אמר רב אשי זאת אומרת דיש זיקה אפי' בתרי אחי כגון הכא קודם שכינסה המגרש הית' זקוקה לשני אחין מהני בה זיקה זו לאסר' על השני ופי' רש"י דלא אסרינן מת ואח"כ גירש א"ל בכנס' המגרש אבל לא כנס' אפי' לא גירש מותרת לשני ולא נאסר' משום אחות אשה בזיקה דזקוק' מחמת בעל' הראשון ולא פקע אותה זיק' עד שכנסה אבל היכ' שכנס' ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה אע"ג דלא הית' צרת' אלא בזיק' והרא"ש כתב בסיגנון זה מלשון בעלי התו' וא"ת איך כנסה המגרש הא ה"ל צרות אחות אשה בזיקה וי"ל דלא שייך למקרי' צרת ערו' אלא כשהי' והערו' נופלי' בבת א' אבל לא כשמ' המגר' היתה היא צרת אשתו בזיק' ונופלת שתיהן בבת א' לפני אח השלישי פי' לפירש"י דומה כאלו נפלו שתיהן בבת א' דזיקה חשבינן ליה בנפיל' וגירושין דבתר לא מהני כמ"ש הרי"ף לקמן ומסיק הרא"ש ומ"ש בה"ג אם מת נשוי נכרי' ולא גיר' אסורה לתרווייהו לא שתאסור להו בחייהן אלא לכל א' כשימות אחיו תהא אסור' לו דהוי צרת אחות אשה בזיק' וכן כתב רב אלפס דלא אסור' הנכרי' אלא אחר שמת המגרש עכ"ל משמע להדיא דלא בעי שיכנוס אותה כמו שפי' רש"י אלא נאסרה מחמ' זיקה אחר שמת א' מן השנים דאי ס"ל שצריך נמי כניסה אבל לא כנסה אפי' מת שרי כפירש"י ק"ו דשרי בלא מת ולא חשבי' עלה אלא מכח זיקה הראשונה ופשיטא דפשיט' דשרי אלא ש"מ דס"ל אפי' בלא כנסה נמי אסורה מכח זיק' אחיו בתר' מ"ה צריכא ליתן טעם דמ"מ בלא מת המגרש שרי' כך מוכח להדיא למעיין בדברים וגם הרי"ף לא כתב אלא שצריך מיתה גבי המגרש ולא כ' צריך כניסה אף שכ' הרא"ש גופא לעיל מיני' דאיירי בכנוסה וז"ל אבל מת ואח"כ גירש וכנסה המגרש ומת אסורה כו' לאו שצריך כנוסה כדמוכח מדברי' אלא בא להשמיענו דאף בכנוסה אסורה ולא כיש מתירים ומהפכין הסברא כמו שנפרש אבל מדברי ה"ג אין ראייה כנגד רש"י דאף בלא כנוסה אסורה כמ"ש שאסור' לכל א' מחמת זיק' ובודאי בלא כנסה איירי שאני התם מאחר שלא גירשה דאז אפי' בשעת מיתה ה"ל זיקה מ"ה אסורה אפי' בלא כניסה אבל גירש דלא הוי זיק' אלא בעת נפילה ראשונה צריך כניסה לבסוף וכן מודה רש"י בזה שכתבתי דגבי מת ולא גירש אפי' לא כנסה אסורה ומ"ש ה"ג מת ולא גירש אסורה אין ראי' לומר דס"ל כפרש"י דבעי כניסה דאי לא תימא כן א"כ למה לא כתבו רבות' דאפי' מת וגירש אסורה אלא מ"ה כתבו בלא גירש לאשמועי' דאף בלא כנס כלל אסורה משא"כ בגירש כמו שפי' רש"י אין זה ראיה כי ה"ג לא ס"ל דמת ואח"כ גירש אסורה אלא פוסקי' כרב' דדוקא מת ולא גירש אסורה ואני ראיתי בה"ג שאף בדברי רב אשי אינ' גורסי' מת ואח"כ גירש אלא מת ולא גיר' כדברי רבא דלקמן וכ"פ הראב"ד כה"ג וכן הרשב"א ולא כר"א לפי גירסת דתלמוד' דילן דאף מת וגירש אסורה אלא מת ולא גירש דוקא ונחזור לסוגיא ומסיק ולר"נ דאמר אין זיק' ע"כ מת ואח"כ גירש שרי' זו היא דמתניתין למעוטי מאי ומתרץ למעוטי כנס ואח"כ גירש דאסיר' וס"ל כר' ירמיה דאמר לעיל בפרקין דהאי תנא ס"ל נשואין מפילין ליבום דחשבינן בשעת מיתה כאלו בשעת נשואין נפלו לפניו מ"ה היכא דהוי צרת ערוה שעה אחת בנשואין אפי' גירשה אח"כ אסורה ולכן ס"ל כתנא דר"פ דאמר אפילו נתגרשה אח"כ שריא דס"ל לא אמרי' למפרע נשואי' הראשונים מפילי' אלא מיתה מפלת וכל היכא דגירש קודם מיתה שריא ומסיק ולרבא דאמר בר"פ דהאי תנא נמי סבר מיתה מפלת ואפילו כנס ואח"כ גירש שריא זו היא למעוטי מאי למעוטי מת ולא גירש שאסורה אפילו לא כנס הנכרית כדפי' ופירש"י דא"א למעוטי לרבא מת ואח"כ גירש כר"א דאסר דהא אפי' כנס ואח"כ גירש שרי ק"ו מת ואח"כ גירש דשרי ולפ"ז רבא פליגי אר"א וזהו דע' הראב"ד והרשב"א אבל הרי"ף והרא"ש פסקו לעיל בפ"ק כרבא דאמ' מית' מפלת ובין גירש ולבסוף כנס או כנס ולבסוף גירש שרי' והכא ג"כ פסקו כר"א א"כ בע"כ צריכ' אנו לחלק בין מת ואח"כ גירש לכנס ולבסוף גירש כמו שחילק הרי"ף גופא וז"ל טעמא דגירש א' מבעלי אחיות את אשתו ואח"כ מת הנשוי נכרי' הו' שהנכרי' מותר אבל מת הנשוי נכרית ואח"כ גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה דה"ל נכרית צרת אחות אשה בזיק' ואע"ג דגירש לה לאחות אשה לא משתרי ליה נכרי' דגזרי' משום זיק' דעלמא ואי קשיא לך צרת ערוה מן הנשואין דהא כיון דגירש לערוה או שמת' ואח"כ משתרי צרתה ולא גזרינן משום הך דלא נתגרשה, סתם כיון דערוה היא מיגמ' גמרי לה אינשי וקלא אית לה הכא זיקה דרבנן היא א"נ התם גבי ערוה כיון דגירשה מיקמי דנפלה לה קמייבם מהני בה גירושין דכי נפלה צר' גבי יבם בהתירה נפלה לה קמי' אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמי לא מהני בה גירוש' ולא מידי וה"ט טפי עדיף ומסתב' מההוא קמא עכ"ל וצריך פי' לפירושו מ"ש באיסור נפילה כו' אין כוונתו שאסורה מיד א"כ איך כנסו המגרש כמו שדקדקו התו' והרא"ש וא"ל דהו' ס"ל אה"נ שאסור אלא בדיעב' איירי דהא כ' הרא"ש שגם מדברי הרי"ף משמע דבלא מיתה אין כאן איסור אלא ה"ק למפרע אחר שמת נראית בשעת נפילה איסור זיקה כמו שצריכה לפ' אליבא דרש"י שפי' בכנוסה איירי אבל זה צריך עיון מי סובר הרי"ף מטעמא שכ' דלא מהני מידי בתר איסור זיקה ואפי' בכנס הנכרית אסורה ואינ' דומה לשאר כנס דשרינן בגרש אפי' אח"כ כמו שחילק הרי"ף בטעמיה או דילמא כל היכא דכנס פקע זיק' ודמיא כמו שהוה אשתו מעולם ומ"ה שרי אפי' בנ"ד כל היכ' דכנס אפי' גירש לבסוף ק"ו גירש מקודם וזהו דעת הטור שכ' להדיא בנדון דידן היכא שמת נשוי נכרית וכנסה בעל האחיות אפי' גירש את אשתו אחר שכנס זו שרי ולפי זה בודאי לא גרס למעוטי מת ולא גירש אלא מת וגירשו כרב אשי דר"א ג"כ מודה הכ' כל היכ' שכנס אפי' לבסוף גירש שרי' אבל מת ואח"כ גירש ולא כנס אסור' ותימ' גדול' שהטור חזר מדבריו ממ"ש להדיא דמת ואח"כ גירש אסור' אפי' בכנס וכ"כ הרא"ש להדי' ומסתמא גרס בספרי' כפי רצונו שחזר מדעת אביו ולפי דברי הרא"ש שכת' אף בכנס' אסור' ס"ל דאפי' כניסה לא מהני בתר אסור זיקה וא"כ לפי זה תימ' אמאי מסיק תלמוד' ולרב' פי' דאמר אפי' כנס ואח"כ גירש שרי למעוטי מאי דלמ' למעוטי כנס וגירש כנדון דידן דאסור דאינו דומה לשאר כנסה וגירש כדפי' וי"ל דתלמוד' ס"ל דרב' בע"כ סבר דהכ' שרי אף בכנס ואח"כ גירש ולא ס"ל האי חילוק שחלק הרי"ף היכ' דאסר' בנפיל' כו' דהא רב' לעיל בפ"ק אמר להדי' אהאי מתניתי' זו ואין צריך לומר זו קתני כנס ולבסוף גירש שרי ואין צ"ל גירש ולבסוף כנס משמע להדיא דלא מחלק בין איסור נפילה וסבר לעולם כנס שרי ומ"ה צריך אליב' למעוטי מת ולא גירש דאסור דאי מת ואח"כ גירש ק"ו דשרי אבל רב אשי גופ' ס"ל מת ואח"כ גירש אסור וק"ו כנס ולבסוף גירש ולא ס"ל כרב' ומ"מ פסקינן לעיל שפיר כרב' דמית' מפלת ושרי' אפי' בכנס ולבסוף גירש היינו במתני' דריש פירקן שאין שם איסור נפיל' בזיק' אבל במתני' דהכ' לא ס"ל כרב' אלא מת ואח"כ גירש אפי' בכנס' ק"ו בכנס ואח"כ גירש כנדון זה שאסור כי הוא לדעת הרא"ש בע"כ ונראה בעיני מה שכ' הרי"ף ב' תירוצי' וכתב שתירוצא בתר' שהוא עיקר ומסתבר' יותר משינויי' קמ' דמאי נפק' מינה בנייהו ועוד הרמב"ם תלמידו כתב בפ' ששי תירוץ הראשון של הרי"ף ולמה משנ' דברי רבו בכדי לכן נראה בהכרח שכך פירשו לפי טעם הראשון שכתב הרי"ף משום גזירה א"כ איירי בלא כנס אבל כנס וגירשו מותר דאין שם גזרה דלא אתא לאחלופי אטו לא גירש דצרת ערו' דאוריית' אבל לפי טעם השני שאיסור נפילה קגרם דלא מהני לה תו שרייות אזי אפי' כנס וגירש אסור' ומה שכתב בלשונו לא מהני בה גירושין ולא מידי כלו' אפי' כניסה והנה הרמב"ם שפסק בלא כניסה איירי ע"כ לא בחר תירץ הראשון של הרי"ף וכן דעת הטור והרא"ש בחר לו תירץ של הרי"ף ומ"ה כתב דאפי' בגירש כנס אסור' ק"ו בכנס וגירש כנדון זה שאסור וכן נראה בעיני להכריע כת כתירוץ האחרון דאפי' בכנס איירי מדקאמ' תלמוד' טעמ' דגירש ואח"כ מת כו' הא מת ואח"כ גירש אסור' ומסתמא איירי אפי' בכנס דומי' דמתני' דמיניה דייקינן האי דיוק ולזה נוטה הרמב"ן והרשב"א רק שהם נוטי' לדע' רש"י בדלא כנס שרי במת ואח"כ גירש וזה לא נרא' כלל בעיני כאש' מוכח מן הרי"ף והתוס' וגם תלמוד' סתמ' קאמר בכל עניין מת ואח"כ גירש אסור וכן עיקר ותיתי לי האי זכות' לעלמ' דאתי טפי דעת הרי"ף עם ב' תירוצי' וסוגי' ההלכ' אליבי' כי הוא עמוק מי ימצאנו א"ל מן השמים יסייע לו:
יא
דין כל ט"ו עריות שהיו בהן קידושין בספק כגון ספק קרוב לה ספ' קרוב לו או אפי' כת א' מקצת אומר' קרו' לו ומקצת' קרו' לה צרתה בעי חליצה ואינה מתייבמת וכן קדושין בכתב ידו ואין בו עדים לחומרא הוו קידושין ולא לקולא וכן ספק גירושין חולצת ולא מתייבמת וכן הדין באשת אחיו שאינה ערוה ושם ביארנו דמי שקדש אשה בספק ואחיו נשוי אחותה ומת ונפלה אשתו לפניו שהיא ספק אחות אשתו הרי היא חולצת ולא מתייבמת ואותה שקדשה בספק מוציאה בגט כי שתיהן אסורות לו:
מתני' וכולן פי' כל ט"ו עריו' שהיה בהן קידושין בספק או גירושין בספק הרי הצרות חולצת דלמ' לא צרת ערוה היא ולא מתייבמת שמא צרת ערוה היא וכתב הרמב"ם וז"ל יבמו' שהיא ספק ערוה על היבם או ספק ערוה לבעלה הרי זו חולצת ולא מתייבמת מ"ש ספק ערו' לבעלה בע"כ צ"ל טעו' סופר הוא ממ"נ תתייבם אם אינ' ערוה הרי היא זקוק' ליבם ואם היא ערו' הרי לא תפסו בה קידושין הרי היא ליבם כאשה נכרית וכן תמה עליו הטור וכתב שט"ס הוא וכן במגיד משנה אינו. מהר"י קאר"ו בסי' קע"ג כת' ואפשר לדחוק ולפרש דברי הרמב"ם דה"ק או שהייתה ג"כ ספק ערוה על הבעל דהיינו שהייתה ספק ערוה לשניהם ע"כ ואין זה הפי' מספיק אפי' לתינוקות והיכי תסיק אדעת' שיהא דין זה חולצת ולא מתייבמת משתנה במה שהיא ג"כ ספק ערוה על הבעל שהוצרך הרמב"ם להשמעינו גם הוא יות' והוכחות שהבי' הקאר"ו אין צורך להשיב עליהם כי אחר המחילה אין בהם לא טעם ולא ריח ראייה כלל:
ועוד כתב הרמב"ם מי שקידש אשה בספ' ואחיו נשוי אחותה ומת אחיו ונפל' אשתו לפניו שהיא ספ' אחות אשתו הרי היא חולצת ולא מתייבמת ואות' שקידש' בספ' מוציאה בגט ושתיהן אסור' עליו יבמתו שהיא ספק אחו' אשתו והארוס' שקידש מפני שהיא ספק אחות חלוצתו ע"כ ומפרש במשנ' כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דהו' ספק קידושין וה"ה ב' כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואח' אומרת קרוב לה שההו' ספק קידושין כדמוכ' בהזורק וכתב רבינו ירוח' בשם הרמ"ה לא תימ' דוק' בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו דהוי ספיק' דאוריית' אלא אפי' בכת אחת דספ' רבנן הוא בעי חליצה ספק גירושין כתב בכתב ואין עליו עדים חתומים או שיש עליו עדים חתומים ואין בו זמן או שיש בו זמן ואין בו אלא עד אחד והוא כתב ידו כל הנך ספק גירושין כלו' פסולו' מדרבנן מ"ה הצרה חולצ' ולא מתייבמ' וה"ה היכא שיש ספק גירושין באשת אחיו שאינ' ערו' שהיא חולצת ולא מתייבמת ומפרש רב' בגמ' ה"ה גבי גירושין אם זרק לה גט ספק קרוב לה דהוי ספק גירושין והא דקתני גבי גירושין זהו ספק גירושין דמשמע הנך תלת ספיקות ותו לא איידי דתני' זהו גבי ספק קידושין תנא נמי גירושין וגבי קידושין למעוטי מאי דקתני זהו למעוטי זמן פי' אם יש עליו עדים ואין בו זמן ה"ה כל הנך כגון כתב ידו ואין עליו עדים או יש עליו עד א' בכ"י שכשר בקידושין דהא כתיב' ידו כעדים דמי' וטעמא דפסול בגירושין דחיישינן שמא יקדים הזמן ויחפ' על בת אחות' וגבי קידושין דלא צריך זמן כשר כך כתב הרא"ש מדעת בעלי התו' אף שנמצא בתו' דר"י מספקא ליה מאחר שא"צ זמן אם כשר בלא בעדים או לא ולפ"ד שטעמ' דיליה מאח' שמצינו גבי קידושין הוא דבר שבערו' יותר מגירושין שהרי גבי גירושין אפי' לא מסרו לה בפני שני' אלא בינו לבינה כשר למאן דס"ל עידי חתימה כרתי וגם כמה גאוני עול' פסקו כן כגון הרי"ף והרמב"ם וסיעתו שבעידי חתימה כשר אפי' בלא עדי מסירה לאפוקי גבי שטר קידושין לכ"ע צריך עדי מסירה ובינו לבין עצמה לא הוו קידושין אפי' שניהם מודים מ"ה מחמירין שצריך נמי עדים חתומים בשטר ולא מחמת טעמא דשמא יאחר הזמן ויחפה ומ"ה כתב הר"ן שיש רוצין לפסול גבי שטר קידושין דאין בו עדים פסול דאוריית' ומ"ה ירא' לי להחמי' גבי קידושין נמי כ"י ואין בו עדים והיא ערוה שצרתה חולצת ולא מתייבו' וה"ה קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם מאחר שר"י בעל התו' לא רצה להכריע מי יכריע:
יב
דין דהעדים לא יעידו מתוך השטר שחתמו בו כשאין זוכרין המעשה אבל יכולין להעיד איך שחתמו בעדות זה על השטר או עדים אחרים יכולין להעיד איך שראו שטר חתום והכירו חתימת העדים דדמי לקיום שטרות:
מסקי' בגמר' מ"ט לא תקנו זמן בקידושין ולא חיישינן שמא יחפה ומשני משום דא"א לתקן במב"ש בו זמן דעדיין איכ' חיפוי אצל מי ככי' שט' קידושין אי גבי דילה מה מועיל הזמן הלא תמחוק הזמן אם יבואו עדים שזינתה אחר הזמן הכתוב בשטר ואי גביה דיליה היכא דבת אחותה היא ויחפה עלי' נמי ואי לינחי גבי עדי' מ"נ אי זוכרי' העדים באיזה יום היו הקדושין א"כ לסהוד כלומר זמן בשטר מאי מהני ואי לא ידעי בלא שטר ויעידו מתוך השטר מפיהם אמר רחמנ' ולא מפי כתב' אבל גבי גירושין מאחר שהאשה צריכה לשמור הגט היטב ולהראות שהיא מגורשת בו לא מחק' כי יראה שלא תפסול הגט בכך וכתב הרא"ש והוא מדברי התו' מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת מאי נ"מ אי מסהדי על פי כתב' והא אמרינן בפ' גט פשוט מי שנמחק חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושים לו קיומו וכן אמרינן בהגוזל קמא גבי שורף שטרותיו של חבירו אי דאיכ' סהדי דידעי מאי דכתב בשטרא ליכתבו ליה שטרא אחרינא אלמא כשהעדים אחרים מעידים שראו שטר חתום בכתב ידי עדים לא קרינן ביה מפי כתבם כל שכן כשהן עצמם מעידי' שחתמו על השטר וי"ל דודאי כשהן מעידים בפני ב"ד שראו שטר חתום והכירו חתימ' עדי' אין זה מפיהם ולא מפי כתבם דהוי כמו קיום שטרו' דעלמ' שהעדים מקיימין החתימה בפני ב"ד והוי כמו שנחקרו עדות העדים החתומי' על השטר בב"ד וכן הכא נמי אם היו עדים מעידי' שחתמו בעדות זה על שטר זה לא קרינן מפיהם ולא מפי כתב' אלא דחיישינן הכי שלא יעידו שכ' ראו בשטר אלא יעידו מעצמן על המעשה כאלו הן זוכר' אותו והם אינן זוכרין אלא על פי השטר ורחמנ' אמרה מפיהם ולא מפי כתבם והרי"ף הארי' ורצה ליישב בעניין אחר ואינו נראה רק כדברי התו' וכן כת' הרא"ש וז"ל וריף כתב בסיגנון אחר ומה שכתבתי הוא דברי התו' ועיק' ואין להשיב עכ"ל:
יג
דין שאין לדון ע"פ עדו' שבכתב בין בד"מ בין בדיני קנסות וכן בעדות אשה שזינתה או לפסול עדות אין דנין ע"פ השטר ושם ביארנו דאם מצא כתוב בשטר מת פלו' או נהרג משיאי' את אשתו דבעדות אשה להתירה לינשא הקילו ואפי' אין החתימה מקויימת ומיהו אם מצאו כתוב בלא חתימת העד אין משיאין:
פסק' רש"י פי' בחומש מפיהם ולא מעי כתבם מכאן שאין העדים יכולים להעיד בכתב ולשלוח לב"ד אחר וכתבו התו' והרא"ש אין להבי' ראייה לדבריו מהא דתני' בפ' מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר אלא בכתב ורחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני גבי אלם שאינו ראוי להגדה כלל כדאמרי', בעלמא כל שאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו ור"ת נהג שישלחו עדים עדותן לב"ד בכתב ולא קרינ' בהם מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן אף שאפשר לומר ששכחו עתה מ"מ בעת שכתבו היו יודעי' ואם יראו בכתב יזכרו ומדברי הרמב"ם יראה כרש"י שכ' בפ"ג דהל' עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלי' עדו' לא בד"ג ולא בד"נ אלא מפי העדים שנא' על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מד"ס שחותכי' ד"מ בעדו' שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכתב הטו' עליו הרי שלא התירו אלא לחתו' בשטר ומ"מ נהגו העם כר"ת לשלו' עדו' בכת' למקו' אחר שמכירין חתימ' והנרא' בעיני דלאו משום דינ' אלא משו' תיקן העול' ותיקן הסוחרי' שהולכים למרחקי' מבית' לשוקם לטרוף לחם חוק' ולוין ופורעי' ומקיפי' ממקום למקום שלא יהא צריך כל פע' ליקח עדי' עמו ואולי אף הרמב"ם מודה לזה ומ"ש שהתירו בשטר לרבות' דסיפ' קא' כמו שמסיק ואין דנין בעדות שבשטר בענייני קנס וק"ו מכו' וגלות וכ"נ עיקר כרש"י ורמב"ם שאין לדון ע"פ עדות בכתב א"ל בד"מ נוהגים היתר כר"ת אבל בדיני קנסות וכן בעדות של אשה שזינתה או לפסול עדות אין דני' על פי השטר וכן עדים מעידים הקדושי' בכתב ידן בלא ב"ד כאשר כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ט וז"ל ועל עדות שאמרת אם מקבלי' מפי כתבם אין עדות שבשטר עדות אלא בשטר שיעשה מדעת מתחייב בשטר מקנה שממנה אנו למדין שנא' וכתוב בס' וחתום וגו' שהמוכר צוה לכתוב ולחתו' וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיה' הוא זו וזהו שאמרו הודאה בפני שנים צ"ל כתובו שאם לא צוה אין להם לכתו' ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות וכדאיתא בפ' זה בורר דגרסינן התם ההיא אודיתא דלא הוי כתב בה אמר לנא כתובו וחתימו והבא ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דרשב"ל דאמר חזקה אין עדים חתומין על השטר אלא א"כ נעש' גדול כלו' והכי נמי חזקה לא חתמו אלא א"כ אמר להם חתימו מתקיף לה רב פפא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואינהו ידעי שאלינהו לספרי דאביי וידעי לספרא דרבא וידעי אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסולה והכי אם כתבו וחתמו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו מפיהם ועוד האריך וקצרתי ומ"מ היכא דהוגבה העדות כבר והעידו בפה ובפני ב"ד והב"ד היו מקיימים פשיט' דשליחותייהו קעבדינן ודנין עליה וכן מצאתי בהג"ה מיימוני שכ' מן הירו' דפ' בתרא דיבמות משמע כרש"י דגרסינן מצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג ר' יהודא אומר משיאין את אשתו ור' אבין אמ' אין משיאין את אשתו עכ"ל ואיני יוד' דממאי בריר' ליה כ"כ לפסוק כר' אבין ולא כר"י אדרבה מסתברא להקל גבי עדות אשה כדברי הרמב"ם וז"ל הטור סי' י"ז כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג פליגי בה בירו' חד אמר משיאין את אשתו וח"א אין משיאין את אשתו וא"א הרא"ש הבי' דברי שניהם ולא אסיק בחד מנייהו ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא והרמב"ם כתב מצאו כתוב בשטר פלוני מת פלוני נהרג וידוע שהוא כתב ישראל תנשא אשתו עכ"ל ואף הטור לא כ' אלא לכאור' אבל האמ' הו' כדברי הרמב' וגם הרי"ף הבי' דברי שניה' ולא אסי' בחד מינייהו ונא' שדעתו להקל כדי להשוו' דעת הרמב"ם לרבו הרי"ף וכן פי' הר"ן את דברי הרי"ף בפרק מי שאחזו וכ"נ מדברי נ"י וכ"פ בהג"ה מיימוני על דברי הרמב"ם בשם ס"ה דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן מצאתי בתשובה במרדכי ארוך וז"ל על האשה אשר שאלת אם היא מותר' לינשא אם לאו אומר אני אחרי שר' יוסף מעיד אשתו מותרת לינשא אעפ"י שר' יוסף אינו בפנינו אלא כ"י שמכירין העולם ולא חיישינן לומר מפי כתבם ומצאתי ראי' בירו' בסוף יבמות מצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג משיאין את אשתו ר' אבין אומר אין משיאין את אשתו ונרא' דהלכה כדברי המיקל בעדות אשה דאפי' פסול מכשירי' משום עגונ' כ"ש מפי כתבם שמשיאים את אשתו כר' יודא וכה"ג אמרו בפ' מי שאחזו אמר רבא מי שיכול לדבר מפי הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו כו' ושקיל וטרי' טובא עד דאמר רב יוסף בר מניומי בעדות אשה אקילו בה רבנן אלמא דאפי' עדות דרמיזה הכשירו לעדות אשה כדמוכח סוגיא וכ"ש מפי כתבם. ויתר מצאתי בפי' ר"ח כו' והאריך וקצרתי כי מילתא דמסתברא הו' וכתבו בנ"י בשם הריטב"א הא דמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת כו' דוקא כשנתקיים כ"י של אותו עד אבל קצת מן המפרשי' ובכללם הרמב"ן כתבו דאפי' בשאינו מקויים נמי כיון דקיום שטרות דרבנן הכא אוקמי אדאורייתא וטעמא דמסתבר הוא בעיני מורי ומיהו כל כיוצא בזה נראה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"כ וכן כתב הר"ן בפ' מי שאחזו וז"ל בשם הרמב"ן חזינן בי' פלוגתא איכ' מ"ד דוקא כשנתקיים ואיכא מ"ד אפילו בלא קיום משיאין והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפי' בע"א מפי כתבו ואעפ"י שאין מקויים משיאין ע"כ. המ"מ נמי כתב ג"כ על זה בשם הרשב"א להתיר ורבינו ירוחם כתב דאיתא בירו' שאם כתב כך בשטר בלא חתו' אין משיאין אא"כ מצא עד בכתב עכ"ל ופשוט הוא ואם שכחו העדים ורוצים להעיד על כתיבת ידן כתבתי בפ' ג' דכתובות סי' כ"ג:
יד
דין ג' אחים נשואים ג' נשים נכריות ומת א' מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות וה"ה אי ליכא צרה בהדה כן הדין ואם נתן גט למאמרו ופי' בהדיא דנותן גט למאמרו ולא לזיקתו הותרה לייבם אפי' היא גופה ודוקא שפי' אבל נתן גט סתמא קאי בלא יבנה על כל האחים:
מתני' ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת א' מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר יבמה יבא עליה מי שיש עליה זיקת יבם א' ולא שעליה זיקת שני יבמי' ר"ש אומר מיבם לאיזה שירצה וטעמא מפ' תלמודא בפ' שני דמספקא אי מאמ' ככנוס' דמי וקונה ממש או לא מ"ה ממ"נ שרי בכל אחת אם מאמרו של שני מאמר אזי אשת שני הוא מיבם ואין זה אשת שני מתי' דהוי כמו שכנס ופקע זיקה ואם אינה ככנוסה א"כ לא בעי לא היא ולא צרתה אלא עיקר טעמא דת"ק דאסרינן מדרבנן גזיר' שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מייב' לתרוייהו שהכ' דמיין כאילו שתיהן באו מבית א' דהיינו מבעל המאמר ואשר לא יבנה בית אחיו אמר רחמנא בית א' הוא בונה ואין שני בתים הוא בונה כדלקמן בהחולץ ונחלוץ לחדא וליבם לחדא גזירה שמא יאמרו בית א' בב' יבמות מקצתו בנוי ומקצתו אינו בנוי ויאמרו פי' מה חשש איסור בכך ומשני חיישינן שמא יעשה במקום אחר איפכא ויחלוץ ברישא והדר ייבום וקם בלא יבנה וכתב הרי"ף והרא"ש לא תימא דוקא בדאיכא צרה הוא דאיכא למיגזר אבל היכא דליכא צרה בהדה מתייבמת אלא אפי' דליכא צרה חולצת כדמסיק רבא להדיא בפ' האשה אמתני' דבן ט' שבא על יבמתו כו' אמר רבא הא דאמרי רבנן זיקת שתי יבמי' מחליץ חליץ יבומי לא מתייבמת לא תימא ה"מ היכא דאיכה צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא דליכא צרה אפ"ה מחליץ חלצה יבומי לא מיבם וכ"פ הרמב"ם והטור ומסיק ונ"ל הטעם שנא' במשנה משום אשת שני מתים דמשמע שהאיסור מדרבנן הוא משום שנראה כאשת שני מתים דאסור' מדאורייתא כדאשכח' בפ' המגרש ולא אמר התו' טעמי' דילי' משום שתי יבמות מ"מ היא אסורה להתייבם משום שנראית כאשת שני מתים וא"כ איכא למימר היכא דאיכא צרה תתייבם הצרה ויחלוץ לבעלת המאמר א"כ הוכרח התלמוד נמי לפרש טעמא משום ב' יבמות וכן חילק הרמב"ם ממש באלו הב' טעמי' בפי' ועכשיו נסתלקו דברי התוס' שהקשו כי מסוגיא זו משמע דאשת שני מתים לא אשכחן בשום עניין שהן מדאורייתא מדאיצטריך הכא לטעמא דב' יבמות כו' ולא גזר משום אשת שני מתים ובפ' המגרש משמע דהוי דאורייתא וישבו בדוחק אבל לפי מה שפי' לק"מ ובפ' האשה רבה בסופו אבאר יותר ומסיק אמר רב' נתן גט למאמרו פי' שהתנה בפי' שהגט שהוא נותן אינו אלא למאמרו ולא לזיקתו הותר צרתה ולא אתי למימר ולמשרי שתי יבמות הבאות מבית א' כו' הא שקלי' למאמרו ולא נראית אשת בעל המאמר כלל מ"מ היא אסורה ולא משום שפסלה דקם בלא יבנ' שהרי לא נתן גט לזיקה אלא למאמרו מ"מ גזרינן דמחלפ' בשאר בעלת גט שנותן גט סתם שקם ליה בלא יבנה ואסורה א"ד אמר רב' נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא גופא מ"ט מאי דעביד שקל ולא מחלפא בבעלת גט מאחר שפי' להדי' שהגט שהוא נותן בעבור שיפקע המאמר דעביד אבל אם נתן לה גט בסתם קאי בלא יבנה על כל האחים והלכה כלישנא בתרא וגם הוא לשון המקיל ובשל סופרים אזלינן להקל:
טו
דין ב' יבמות מבית א' ונתייבמו ולא נודע מי יבם תחיל' צריכ' אחת חליצה ושתיהן יוצאין בגט:
פסק כתב הרמב"ם והטור הביאו שתי יבמות שיבמן ב' יבמות מבית א' ולא נודע מי יבם תחילה שניהם יוציאו בגט ומותר' לזרים ואסורות ליבמיהן לפיכך ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בישוב ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן לא מייבם אחד מהם עד שידע מה עשה אחיו קדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם או חלץ רצה לחלוץ קוד' שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו עכ"ל וכל אותו הדע' אף שאין להן הכרע מן התלמו' אבל מוכרעין הן מעצמן וישרות הן ובתשובת הגאוני' כתוב שצריך ג"כ לחלוץ לאח' מהן אע"ג דאין לאחר בעילה כלום ה"מ היכא דאיתא בתחילה דלא הוה קמה מאמר באחרת והכא אלו הוה ידעינן דחד מינייהו איבעיל לה קמי איתעבד מאמר באידך בוודאי הוות ביאה פוטרת צרתה השתא דאיכא למימר דילמא ההיא דאיבעיל ליה קמי צרת' הוי אתעביד מאמר בצרתה קמי תתבעל וה"ל ביא' בתר מאמ' ולא ידעינן הי מינייהו הצריכו שני גיטן וחליצה כדפי' דעבדינן לחומרא ולא תסבור לך כיון דב' האח נמי על השניי' ליכ' לחלוצ' אלא אפשר דתרווייהו ביאות פסולות חדא ביאה אחר מאמר וחדא ביאה אחר ביאה וכי הא ביאה יש אחריה כלום עכ"ל:
טז
דין הבא על אשת אח והיא אחות אשתו חייב שתים ונקרא רשע גמור לקוברו בין רשעים גמורים ושם ביארנו דרשע אין קוברים אצל צדיק: ודין דאיסור חל על איסור בין באיסור כולל בין באיסור מוסיף בין באיסור בבת אחת:
מתני' שני אחים נשואי' שתי אחיות ומת אחד מהן ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת ומשנה דלא צריכ' היא ומסיק באותו סוגי' הבא על אשת אח והי' אחו' אשתו חייב שתים א' משו' אחו' אשה וא' משו' אשת אח דברי' ר' יוסי ואין חילוק בין איסור אחות אשה קדי' דחל עליה איסור אשת אח משום איסור מוסיף שמוסיף עליה איסור לכל שאר האחין אלא אפי' אשת אח קדי' חייל עלי' איסור אחות אשה משום כולל שכולל לאסו' עליו כל אחיות אף שבה לא נתוסף שו' איסור והלכה דאיסור חל על איסור בין בכולל בין במוסיף בין באיסור בבת אחת ומזה אמרו בסוגי' זר ששימ' בשבת חייב שתים דברי ר' חייא וכך הלכ' אחת משום זרות ואח' משו' שבת וכן בעל מום ששימש בטומאה אחת משום בעלי מומין ואחת משום טומ' והרמב"ם הביא בפ"ט דביאת מקדש והראב"ד כ' לשס בשה"ג שהביא הזר שתי שערות בשבת שבאו איסור זרות ואיסור שבת בבת אחת דקודם שתי שערות היה קטן ולא חל עליו איסור' ולא דק אף שמוקי כך בסוגי' היינו משום דפליגי ר"ח ובר קפר' כדברי ר"ש אי מודה באיסור בת אחת אבל לפי הפסק של הלכה דק"ל אף באיסור כולל מחייב ר"י אפי' אינו בבת אחת ובכולהון אינה איסו' כולל זר מעיקר' שרי במלאכה ואסור בעבודה אתא שבת איתסר במלאכה כולל אף עבודה בכלל איסור שבת מכח מיגו דחייל אמלאכה חייל נמי אעבודה וכן בעל מום שיאסר בעבודה ושרי באכילה (אינו) ממיגו דחייל אאכילה כולל נמי העבודה חוץ מזר שאכל מליקה שהיא נבילה לזר דחייב משום נבילה ומשום קדשים ואין שם כולל אלא בבת א' חיילי תרווייהו ומחייב שתים משום איסור בבת אחת ומפ' בסוגי' למטמ' חייב שתיים הא באיסור זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה ואין חטאת באה אלא באות' שוגג שאם עבר בזדון חייב כרת אלא נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים פי' התו' והוא עיקר לקוברו אצל רשע כמותו שהוא בעל עבירה הרבה לפי שאין קוברי' רשע אצל צדיק ומה שנוהגין העשירים לקנות מקו' חשו' לקברו כדי להיו' שוכבי' אצל צדי' לפי הסבר' יוצא שכרם בהפסד' כי אולי אין אינם ראוים לכך ויענשו כי צר ורע לצדיק שישכוב רשע או שאין הגון אצלו ממעשה דאלישע יוכי' ע"כ צרי' ראו' היטי' אם לא שידי בעלי כיסי' תקפה עלינו:
יז
דין מי שנתחלפו בנשותיהן בשוגג מפרישין מבעליה' ואין מחזירין עד ג' חדשים ואם היו קטנות שאינם ראוי' לילד מחזירין אות' מיד וה"ה זקנות ועקרות ואיילונית מחזירין מיד ושם ביארנו אשת ישראל שנבעלה ברצון וסברה שהו' בעלה שרי' לבעלה ומפרישין ג' חדשים ואם היא קטנה או שאינה ראוי' לילד או שתדירה עם בעלה הראשון לשמש מותרת מיד והולד כשר ואם נבעלה ברצון וסברה שאין איסור בדבר אסורה לבעלה:
מתני' שני' שקדשו שתי נשי' ובשע' כניסתן לחופה הוחלפה הרי אלו חייבים משום א"א ואם היו אחים חייבים אף משום אשת אח ואם היו אחיו' חייבי' אף משו' אחו' אשה ואם היו ניד' חייבי' אף משו' ניד' דהיינו כל א' חייב ד' חטא' ומפ' בגמ' דס"ל כר"מ דסב' בבריי' בפ' אמרו לו דחיי' משו' איסו' מוסי' ואיסו' כולל ואיסו' בבת א' והכי הלכת' כאות' שמעת מפרש תלמוד' דאשכחן כל הך ד' איסור בבת אחת ופי' רש"י כו' שקטן שקידש קודם שהביא שתי שערו' אחר שהגדי' חלו אותו קידושי' וחלילה וא' תשגיח בו אפי' להחמיר כיון שאין מעשה קטן כלום לא לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדל וכן כתבו עליו התו' דלא דק ומסיק במשנה אחר שנודע להם הדבר מפרישים אותן מבעלי' ואינם מחזירי' עד ג' חדשי' לידע אם הם מעוברות דאז הוו בנים ממזרים מ"מ הם מותרים לאחר ג' חדשי' דאנוסו' הן שהוחלפו בשוגג ואם היו קטנות שאינן ראויו' לילד מחזירי' אותה מיד והיינו טעמ' דהכא לא גזרינן קטנה אטו גדול' משום דחילוף לא שכיח וה"ה לזקנו' או לעקרו' ואיילוני' דבכולהו כל היכא שאינה ראויה לעיבור לא גזרינן וכתב הא"ז אשת ישראל שנבעלה ברצון לאיש אחר וסבר' שהוא בעלה הוי אונס ושרי' לבעלה ומפרישי' ג' חדשים מבעלה ואם היא קטנה או שאינה ראוי לילד או שהיא תדיר' תחיל' עם בעל' הראשון לשמ' דהשתא לא נוכל להבחין בהפרש מחזירין אות' מיד והולד כשר ותלינן בבעל להכשיר כי רוב הבעילות אחר הבעל ע"כ ויפה הורה ומ"מ נראה דווקא כה"ג חשוב אנוס אבל נבעלה ברצון וסברה שאין איסור בדבר נאסר' ומ"ש הרמב"ם זינת' בשגג' או באונס אין הכוונה אלא שזינ' בשוגג איסור אלא שסברה שהוא בעלה אבל שגגה וסבר' שאין עון בדבר פשיט' שנאסרה דס"ס זונה היא ואסור' ולפי זה צריכי' אנו לומר מה שכתב הרמב"ם בהלכות אשית וכ"כ הסמ"ג שהאש' שזינת' תחת בעל' בין בשוגג בין באונס מותרת כדמסקינן בפ' נערה והיא לא נתפס' כו' דמשמ' דמדמ' שוגגת לאוכ' י"ל דאיירי היכא ששגגה וסברה שלא היה לבעלה בה קידושין אפי' נבעלה ברצון הוי כאונס וכ"כ הרשב"א בתשו' על מיכל בת שאול אבל בהא שזינתה ולא ידעה שיש איסו' בדב' לא כת' הרשב"א מזה מידי אבל בתשובה מהר"י קולין בשורש ק"ס מצאתי כדברי וז"ל נראה דאין לזו דין שוגגת להתיר' לבעל' כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באשה ומזנה תחתיו דהא לא כתי' איש כי תשטה ומעלה מעל בה' דלשתמ' דוקא במתכוונה לאיסור אלא ומעלה בו מעל ועוד האריך בראיי' אבל הכא אינ' מספיקי' כלל אלא זו העיקר שכיוונתי בה דעתי וכן קטנה שזינתה אפי' ברצון לא נאסרה דפיתוי קטנה אונס כדאיתא בהאי פרק וכן הביא לפסק הלכה וכן דעת הרמב"ן והר"ן כאש' כתבתי בפ"ק דכתובו' סי' כ"ד ואם היו נשים כהנ' נשואת לישראל נפסלו מתרומה דבי נשא מבית אביה שהיא מתחללת בביאת איסור ואינ' חוזרת אחר מות בעלה לאכול בתרומה:
יח
דין דכל כ"ד חודש שהתינוק יונק אף שתשמי' קשה לה שמא תתעבר ותגמול את בנה אעפ"כ משמש כדרכו ומותר לשמש עם אשתו שלא כדרכו באקראי אבל לא ירגיל לעשות כן:
ת"ר כל כ"ד חדשים שהתינוק יונק והתשמיש סכנה לה שמא תתעבר ותגמול את בנה וימות דש מבפנים וזורה מבחוץ אמרו לו חכמים אין זה דומה אלא למעש' ער ואונן ונראה דאיירי באשתו שילדה עמו ולא איירי במינקת חבירו דאסורה לכ"ע ומוציאין ממנו ולית ביה פלוגתא אלא בשלו דלא חיישינן לשמא קטל' דיכולה לזון אות' בחלב ובבצי' כדאיתא בהחולץ מ"מ מיטב יותר שלא יבא לידי מיחוש סכנה וחכמים אוסרים פי' ומשמש כדרכו אף שאינה דומה ממש לער ואונן דשמשו שלא כדרכן מ"מ מדמה איסור זה לשלא כדרכן וק' מהא דאמרינן בפ' אלו מותרים בנדרים ההיא דאתאי לקמי' דר' ואמר' לו שולחן ערכתי לו והפכו פי' ששימש שלא כדרכה אמר לה בתי התורה התירתך לו ומסיק דהלכתא הכי ואין לומר דלא בתשמיש שלא כדרכה איירי והפכו דקא' היינו הוא מלמטה והיא מלמעלה כי ההיא דברכות פ' הרואה דחז' בחילמא טונא דאסא דרמי עליה אמר לו משכבו הפך שהיתה אשתו עליו דבשביל זה לא היתה מתרעמת על בעלה דאינה מצטערת בכך אבל בתשמיש שלא כדרכה מצטערת שקראו הכתוב עינוי דכתיב וישכב אותה ויענה שעינה שלא כדרכה אם תענה את בנותי שלא כדרכן ועוד אמרי' נכרי שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ופריך מי איכא מידי דישראל לא מחייב ונכרי מחייב וע"כ האי בישראל לא מחייב היינו דישראל שרי דאי איכ' איסור' בישראל ניחא דנכרי חייב מיתה דאזהרה שלו זו היא מיתתו וי"ל דהתם בלא הוצאת זרע איירי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוה כמעשה ער ואונן ושרי ועי"ל דלא חשיב מעשה ער ואונן אא"כ רגיל לעשות כן תדיר אבל אי באקראי בעלמא מתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה שרי כדאמרי' בנדרים כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר שבא מבית הטבח ודגים מבית הדייג והא שינוייא עיקר דנכרי שבא על אשתו שלא כדרכה בסתם ביאה איירי אף בהוצאת זרע וקאמר דבישראל שרי ועוד מדקא' רבי התורה התירתך לו בסתם ולא דקדק לידע אם היה שם הוצאת זרע אלמא בכל ענין שרי וההוא עובדא באקראי הוה כדמוכח לישנא שולחן ערכתי לו והפיכ' שלחן דשרי פי' הראב"ד דוקא ברצונה אבל לא יהיה כופה אותה לכך ע"כ לשון הרא"ש דהוא מדעת ר"י בעל התו'. כתב הרא"ש בתשובה ששאלת' אשה שיש לה אוטם ברחם בענין שאין השמש דש כראוי לו ומתו' האוטם פעמים שהו' דש מבחוץ ולעול' הו' זורה מבחוץ ומספקא לך אי אמרי' כיון שמתכוון לשמש כראוי מות' מידי דהוי המשמש עם העקרה והזקנה יראה שהוא אסור דלעולם הוא זורה מבחוץ קרינן ביה ושחת ארצה ואע"פ שלפעמי' הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ אסור וגריע ממשמת במוך דהתם היא משמשת כדרכ' כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להוליד מידי דהוי אעקרה וזקנה וקטנה ע"כ:
יט
דין דכלה בביאה ראשונה נמי טמאה ואפי' קטנה שאינה ראויה לעיבור חוץ מפחותה מבת ג' שנים ויום א' אם לא שנוגע ש"ז בגופה מבחוץ:
ת"ר אות' פרט לכלה דברי ר' יהודא פי' איש אשר ישכב אותה שכבת זרע ורחצו במים פרט לכלה שאינה נטמאת לפי שאינה מתעברת בביאה ראשונה וש"ז פרט להעראה ושלא כדרכה וחכ"א ש"ז פרט להעראה ואותה פרט שלא כדרכה אבל כלה טמאה והכי הלכתא אפי' קטנה שאינה ראויה לעיבור כלל מ"מ קטנה פחותה מבת ג' ויום א' אינה ראויה לביאה ואינ' נטמאת בתשמי' אם לא שנוגע ש"ז בה מבחוץ שנטמאה משום נגיעה אבל דרך תשמיש בית הסתרים הוא וכן פסק הרמב"ם:
כ
דין כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ולא ילדה שוב אינה יולדת ואם ילדה אסורה לבעלה הכהן משום זונה אם לא דעתה היה להנשא לו גם נ"מ לדיני' אחרים עיין מבפנים:
מסקי' א"ר יוחנן כל ששהתה אחר בעלה עשר שני' ונשאת שוב אינה יולדת אמר ר"נ ל"ש אלא שאין דעתה להנשא אבל דעתה להנשא מתעברת אמר ליה רבא לבת ר"ח אשתו שהיתה נשואה כבר לרמי ב"ח קמרנני רבנן אבתרך כלומר ששהית עשר שנים ואח"כ הולדת ואומרים שמא נבעלת בזנות בינתיים אמר' דעתי היה עליך כל עשר שנים ולא איסתייע מילתא להנשא לו בתו' עשר או אפש' שהיה לו אשה אחרת והמתינה עד שמת' כמו שפי' התו' י"מ הא דקא' נמי ר"נ ל"ש אלא שאין דעתה להינש' אבל דעתה להנשא מתעברת פי' שהיה דעתה להנשא לאותו שנשאה וכגון שלא היה לו אשה וידעה ביה אבל לא ידעה ביה או שהי' לו אשה כל זמן זה דלא היה דעת' עליה שוב אינה מולדת ואם ילדה אסורה לבעלה ושאני בת ר"ח שהית' מצפ' עליו על דרך נבואה כמו שפי' ר"ת ואני אומר דל"ש דר"נ סתמא משמע כל היכא דדעת' היה להנש' בין לזה בין לאחר והא דידעינן בה של' היה דעתה להנש' כגון שקפצו האנשים ליש' אותה והיא לא רצתה כל ימי עשר שנים מפני כבוד בעלה והשתא מתיישב שפיר מה שאמר רב' רבנן מרנני אבתרך שהרי קפצו עליך כמה אנשים הגונים ולא רצית להנשא מפני כבוד בעלך ואף שאיני חושדך דאפשר לא היו הגונים בעיניך ותלית כבוד בעלך אבל רבנן מרנני והשיב אמת שהיו אנשים הגונים כראוי אבל מה שלא נשאתי להם שדעתי היית' עליך מפני אותו נבואה שאמרתי בקטנותי תרוייהו בעינ' כמו שפי' ר"ת תו מסי' ההי' דאת' לקמי' דרב יוסף א"ל ר' שהיתי עשר שנים וילדתי א"ל בתי אל תוציא לעז על ד"ח א"ל ר' לגוי נבעלתי ומקשים העולם מה היה לגלו' סרחונ' ולעשות צחוק עם רב יוסף,. נ"ל דה"פ ר' לנכרי נבעלתי באונס ובעבור שהייתי מצטער בדבר בזכרי אות' המעש' מקרה לא טהור אשר בא לידי ונהניתי מעבירה וכדי לקבל תשובת המשקל עלי כפי ההנא' באיסור אשר בא לידי מתו' זה היה דעתי תמיד על הביאה ולא פסק חוש תאות המשגל מן הרחם וילדתי אף אחר עשר שנים לביאת הגוי ופירושא דהאי סוגי' דמייתי נ"ל דקאי אמתני' דלעי' שקטנו' מחזירי' אותן מיד ה"ה נשי' ששהו עשר שנים שג"כ מחזירי' ששוב אינה יולדת רב נחמן אמר ל"ש אלא שאין דעתה להינשא כו' פי' א"ה אין מחזירין אותן דילמא דעתה להנשא ומביא כל הנך עובדא לסיוע לר"נ דאסור' להנש' אפי' לר' יהודא דשרי בעקרה וזקנה שאינה ראויה לילד מ"מ הכ' אסיר' ושמ' דעת' היה להנש' או נבעלה לנכרי וכדפי':
כא
דין דכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים בין בנישואי' בין בזנות חוץ מקטנה שאפי' היא בת ישראל אין צריכה להמתין וכן אחר המיאו' ובגט או אחר מיתה צריכה להמתין אפילו קטנה וגיורת ומשוחררת אין צריכות להמתין בזנות אבל בנשואין דנכריות צריכו' להמתין, אפי' לא נתגייר בעלה עמה וששבויה צריכה להמתין:
תני' אנוסה ומפותה צריכ' להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודא והיינו קודם שתנשא משום הבחנה ליד' מאיז' נתעבר' אם מן הראשון או מן השני כדמפיר' בהחולץ ר' יוסי מתיר ליארס ולינש' מיד משום דאשה כשהיא מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ור' יהוד' סבר דחיישינן שמ' לא נתהפכה יפה וכה"ג פליגי גבי גיורת שנתגייר' ושפחה שנשתחררה ושבוי' שנפדית שר"י אמר צריכ' להמתין ג' חדשים ר"י מתי' ליארס ולינש' מיד ואית' תרתי לישנא בגמר' משמי' דשמואל לישנ' קמא אמר שמואל כל הנשים צריכו' להמתין ג' חדשים משום הבחנה חוץ מגיורת ומושוחרר' קטנה לאפוקי גדולה שצריכה להמתין ודקדק תלמוד' גיורת קטנה הוא דלא הא קטנ' בת ישראל צריכה להמתין וכולן דקא' שמואל אקטנ' נמי קאי ובמאי איירי אי במאון הא אמ' שמואל דלא בעי' להמתין אי בגט הא א"ש (בסוף אלמנה נזו') מיאנ' בו אינה צריכ' להמתין ג' חדשים דליכ' למיגזר משום גדולה דאין מיאון בגדולה נתן לה גט וק"ו נתארמלה צריכה להמתין אלא קטנה בזנות קאמר שצריכ' להמתין וגזרינן אטו גדולה והא דלא גזרו במתניתא דהוחלפו קטנה אטו גדולה משום דחילוף דלא שכיח כדפי' א"ד אמר שמואל כולן צריכין להמתין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה מכלל הא דקאמר שמואל כולן צריכ' להמתין בגדולה איירי אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ובמאי איירי כו' אלא בקטנה בזנות וקטנה בזנו' לא שכיח' ולא גזור ופריך משוחר' וגיור' דשכיח בזנות ליגזור ומשני סבר כר"י דאמר אשה מזנה מתהפכת אף דלא סבר ליה כר"י באנוסה ומפותה שר"י מתיר ושמואל אוסר כל גדולה בת ישראל בזנות דווקא בהא לא ס"ל כר"י דשמואל גוזר זנות של ישראל אטו נשואין אבל גיורו' בזנו' לא גזור אטו גיור' דנשוא' דנשוא' גופ' כיון דדעת' לאתגיירי מתהפכ' כדי להבחין בין שנזר' בקדוש' לזר' שלא נזרע בקדוש' כדמפ' בסוגי' וכן השפח' ומ"מ גבי גיורו' בנשוא' כגון נשואין דגיו' ואח"כ נתגייר' עם בעל' ואף אם אפי' הי' לבד' נתגייר' אחר נישואין גיו' גזרי' נשואין דילה אטו נישואי דישראלי' כדמוכח בהחולץ ולא כמו שחילקו התו' בשם ר"י דר' יוסי גופא מודה בנשואין דגיורת דהיכא שנתגיירה עם בעל' שאין חוששת להבחין ולא מנטר' נפשה ודוקא גר וגיורת שנתגיירו קאמר אלא בכל עניין צריכ' להמתין בנשואין ולא בזנות והא דקאמר בהחולץ גר וגיורת שנתגיירו צריכ' להמתין ולא קאמר רבות' גיורת בנשואין בלא בעלה אין זה ראיה לדברי התוספ' כי התם בא לאשמועינן דמקבלי' גר עם הגיורו' ולא חיישינן שיחזור לסורן כמו שכותבין התו' והרא"ש בפ' החולץ שהו' לאפוקי אותו מדרש שאוסר וכן יראה מדעת הרא"ש שכתב בשם הר"ז הלוי וז"ל אבל גיורת ומשוחררת אפי' גדולה לא החמירו בהבחנה דידה למיגזו' זנו' אטו נשואין אבל בנשואין אפי' גר וגיורת צריכ' להמתין משמע להדיא דכ"ש בנשואי' דילה לגבי ישראל אי נמי בא לאשמעי' שמפרישי' אותה מבעלה דלא תימא לא יחמיר כל כך מלהפריש בשלמא גיורת שלא תנשא יראה להחמיר או גבי ישראל היכא דנשאה באיסור אבל להפרש' קשה הדב' שהרי לא נשאה באיסור והיא אשתו ממש אפ"ה קמ"ל דמפריש וכן יראה מלשון הרמב"ם וז"ל שפחה שנשתחרר' וגיורת שנתגייר' ממתיני' צ' יום ואפי' גר ואשתו שנתגייר' מפרישין כדי להבחין כו' ומסתמ' שאמר שפחה וגיורת בנשואי' איירי שהשפחה היתה כב' נשואה בעבדות וכן הגיור' בגיות וכן פירשו המגיד משנה ודייק מדפסק גבי אנוסה ומפותה כר"י ולא כיש גאונים שפסקו כר"י א"כ כ"ש גבי שפחה וגיורת דלא יפסוק כר"י נגד ר' יוסי אלא בנשואין איירי וא"כ אפי' גר ואשתו שנתגיירו יחד כו' שאמ' אח"כ הוא כמו שפי' לא זו שגזרו בנשואין שלא תנשא אלא אפי' להפריש אות' מפרישין ומדלא פסק שמואל כר"י אלא בגיורו' ומשוחרר' אבל לא בשבויה משמע דבשבויה שפיר גזרינן מאחר שהיא בת ישראל מחמירין בה כר' יהודא והנה הריף כתב וז"ל וחזינן למקצת רבואתה דפסקו הלכתא בהא כר' יהודא ואנן לא ידעינן מהיכא קא גמרי לה להאי פסקי דהא קיימי לן דר' יהוד' ור' יוסי הלכה כר"י ואי אמרת משום דקאי ר' יהודא כסת' מתני' דקתני ומפרישי' אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן דהא הכא אנוסו' נינהו וקתני מפרישין ליכ' למימר הכי דבהא אפי' ר"י מודה דמפרישין דלא קאמר ר' יוסי אלא באשה מזנה דידע היא ומתהפכת כדי שלא תתעבר אבל מי ידע דמזנה היא כדי שתתהפך ואי אמרת משום דקתני בפ' החולץ וכן שאר כל הנסים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים א' בתולות ואחד בעילות וא' אלמנות וא' גרושית ואחד נשואות וא' ארוסות ותני' הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס עם בעלה או שהיתה חולה או שהי' בעלה חולה זקן או עקרה או אייליני' או קטנה או זקנה או שאינה ראויה לילד כולן צריכו' להמתין ג"ח הני כולהו לא שייכי בהו לא אנוסה ולא מפותה הלכך קשיא לן האי פסק' ולא קמנו על עיקרא דמילת' מהיכ' גמרי לה עכ"ל ובשיט' הלך הרמב"ן ופסק כר' יוסי וכן הסמ"ק והר"ז הלוי כתב דמחמירין כולי האי כר"מ לאסור עקר' וזקנה ושאינה ראויה לילד שכולן צריכין להמתין ואין הלכה כר' יהודא במה שמקיל כ"ש דאין הלכה כר"י בהא שהוא מיקל יותר וחיישינן שמא לא נתהפכה יפ' ועוד דשמואל בלישנ' בתר' לא ס"ל כר' יוסי באנוסה ומפותה דלא קממעט אלא קטנה בת ישראל בזנו' הא גדולה צריכה להמתין ובגיור' ומשוחררת דווקא סבר כותי' הכל כדפי' וכ"פ הרא"ש ואני תמה מה תמה הרי"ף על הגאוני' בפרט שהוא רגיל לפסו' כלישנ' בתר' וא"כ לישנ' בתר' דשמוא' פוסק גבי אנוס' ומופת' דהיינו גדול' בת ישראל בזנו' כר' יהוד' ואין זה נגד מה שפסקינ' בפ' מי שהוציא ר"י ור' יוסי הלכה כר"י היינו היכ' דלא איתמר שום אמור' שפו' להיפ' אבל היכ' דאיתמ' להיפך איתמ' כדאי' התם וא"כ הכא ממילא פסקי' כותיה דשמואל כלישנ' בתר' בכל דבריו וכן עיק' וקבל' הגאוני' קבלה ישרה היא ע"כ נראה מסקנא דמילת' שכל הנשים צריכה להמתין בין בנשואין בין בזנות אבל קטנה בזנות אפי' בת ישראל אינה צריכה להמתין וכן אחר המיאון אבל אחר גירושין ומית' צריכין להמתין וגיור' ומשוחרר' אין צריכ' להמתין בזנות אבל אחר נשואין של גיות צריכ' להמתין ושבוי' צריכה להמתין מאחר שהיא בת ישראל מחמירין בה והיא בכלל כלל הנשים דקא' שמואל וכמו שכתבנו פסק הא"ז שהוא בעל הורא' וכתב הר"ן בתשוב' פלגש המיוחדת לאיש שרוצה לינש' לאחר צריכה להמתין צ' יום אפי' לר"י וכן כתב הריב"ש ועוד כתב הריב"ש שהמזנ' תוך צ' יום לגירושין או לאלמנות אין קונסין אותן מפני שעברו על גזיר' חכמי' שלא תינש' עד צ' יום ואין מענשין אותה אלא מפני הזנות עצמו עכ"ל ופסקנו תועלת למי שסובר הלכה כדברי הריף דאונס ומפת' אין צריכה להמתין וק"ל ועיקר דיני הפרשה משום הבחנה ואיסו' מעוברת ומניקת חבירו נבאר בעז"ה בפ' החולץ שלפנינו:
כב
דין הבא על הנדה אין הולד פגום לכהונה אם בת היא:
פסק מעשה בא' שפיתה לאלמנה א' בהבטחתו לישאנה ופעם א' בלילה רצה להזקק לה והיא אמרה תבטיח אותי בפני עדים ולקדשני בביאה זו ולישא אותי ולא מצאו אלא עד א' והנה שכב עמה בפני העד בחדר א' והבטיח לה שבאות' ביאה תהא אשתו ואחר גמר ביאה קרא לחבירו העד ואמר הנה רצונך ג"כ לבא הנה תבא והיא אומרת איך תוכל לעשות מעשה רע כזה הלא אני אשתך ושתק ואחר זמן כפר בדבר ואמר שמעולם לא שכב אצלה ולא קידש אותה ס"ד נתגלגל הדבר עד שקרובי האשה כפו אותו עד שנתרצה לישאנה בחופה ובקידושין וכשבא לעשות חופה וקידושין רצה חכם א' לאסור עליו משום הבחנה ואמר מאחר שכת' הרמב"ם בפ' ט"ו דביאה איזהו ממזר הבא מן הערוה מן העריות חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר כו' משמע שפגום הוא לכהונה מדכתב אינו ממזר כלו' אינו ממזר להיות פסול לבא בקהל אלא פסול לכהונה ומ"ש הרמב"ם גופא בפ' י"ט אין הולד חלל מנדה היינו להיות עליו איסור חללות כגון שיהא איסורו איסור עולם או שיהא חלל ממש אפי' אם הוא זכר דהא אפילו כהן הבא על אשתו נדה אין עושה אותה חלל לפי שאין חלל אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפ' עשרה יוחסין אבל פגום הוה כגון שאם היתה בת פסולה לכהונה דומיא דהא דמסקי' לקמן בפרק החולץ הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום ומפורש דהכל מודים דקא' ה"ק אפי' ר' יהושע דקאמ' אין ממזר מחייבי כריתות פגום מיהא הוי ק"ו מאלמנה לכ"ג כו' ופרש"י פגום כגון היא בת פסולה לכהונה כמו חללה ואף דגבי נדה איכא למיפרך מה לגבי אלמנה שהיא עצמה מתחלל משא"כ בנידה וכדאיתא התם בסוגיא כל היכא שהיא אינה מתחללת בביאה ליכא למילף מאלמנה לכ"ג מ"מ מאחר דק"ל יש ממזר מחייבי כריתו' אלא שמגזיר' הכתו' אימעט בנד' שיהא קידושין תופסין בה ולענין ממזר אבל לעולם לא גרע מאלמנה לכ"ג והוה פגום ע"כ. ואני השבתי דע"כ לא עלה על דעת הרמב"ם להיות הולד פגום לכהונה דא"כ למה ליה למיכתב גבי דין ממזר הולד פגום ממנו וגבי דין חללים כתב הולד כשר ואינה חלל אדרבה לשם ה"ל למיכתב הולד פגום ואינו חלל מאחר דקאי באיסורי כהונה ואין שייך בדין ממזר כלל ועוד תדע דהולד אינו פגום דהא היא עצמה שעשתה עבירה אחת מחייבי כריתות ומצינו שכל חייבי כריתות נתחללה בביאותה להעשות זונה ופסולה לכהונה והוה לן למימר נהי דמיעוט קרא נדה דתפסי בה קידושין ולא נעשי' זונה ממש מ"מ פגומה היא לכהונה אפ"ה אמרינן מאחר דמיעט קרא נדה משאר חייבי כריתות שהרי תפסי בה קידושין א"כ לא נפגמה כלל ולא פסלה כאשר כתב הרשב"א בתשוב' ט' הולד שאינה נפגם ואדרבא מצינו גבי נכרי ועבד הבא על בת ישראל שהיא נפגמה לכ"ע והולד אינ' פגום למקצת האמוראי כ"ש היכא שהיא לא נפגמה שהולד אינו פגום ועוד מדכ' הרמב"ם הולד כשר ואינו חלל ולא די לו במ"ש אינו חלל משמע דכשר ממש אפי' לכהונה אלא בודאי הולד פגום ומקולקל קאמר והו' מעזי פנים דהיינו המורדים ופושעי' כדאי' בנדרים וכדמוכח מהאי עובדא דפ' ר"ע במס' כלה וכמ"ש הטור בני נידוי פי' בני נדה אף שאינו ממזר מן התורה כו' וי"מ בני נידוי ממש כו' ובסוף כתב בכל אלו פוגם הולד ונקרא פושע ואף שהרמב"ם בפ' כ"א מאיסורי ביאה לא קחשיב בכלל בני תשע שהרי הוא בא מאיסורי כרת ואינו דומה לכל אינך שאין בהן איסו' ממש אלא שפוגמי' הולד שוב בא אותו החכם לאסור ואמר נהי דאינו פוסל מ"מ ראוי הוא להבחנה שהוא מן המורדי' ופושעים שהרי עיקר טעמא דהבחנה אמרינן לקמן בפ' החולץ אמר ר"נ אמר שמואל משום דאמר קרא להיות לך לאלהי' לך ולזרע אחריך להבחין בין לזרעו של ראשון לזרעו של השני ופרש"י לפי שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו וכדאמרי' בנדרים וברותי לכם מן המורדים והפושעים כו' כל אלו בני ערבוביא ע"כ ואף שרבא אמר משום גזירה שמא ישא את אחותו מאביו כו' מ"מ תרוייהו איתא שהרי הרי"ף והרא"ש הזכירו שניהם ע"כ דבריו ואני השבתי דטעות הוא דבשלמא הבחנה דגבי ערבובי' היינו להבחין כדי שלא יהא בני ערבוביא בבני ישראל שהם המורדי' הפושעים אבל הכא מאחר שאם מעוברת היא בנדתה עכ"פ יהא הולד עזות פנים מאי מועיל שאתה מבחין שהו' מן הנדה או לא ואין שייך לומר כאן בדין להבחין בין זרע שנזרע בקדושה כמו גבי גר וגיור' דהכ' תרוייהו קדושה נינהו אלא שנעשה בעבירה ותדע דאל"כ כל הני בני תשע מדות שמנו חכמים בפ' אלו מותרים יצרכו להמתין שלשה חדשים אח"כ משום הבחנה אלא כדפי' דעשו הבחנה כדי שלא יהיו בני ערבוביא שהם הפושעים ומורדים אבל מ"מ נראה שבן הבא מסיטה אע"ג דתפסי בה קידושין כמו נדה כדאיתא בסוף החולץ גבי הכל מודים שאין ממזר מנדה ומסוטה מ"מ לענין פגימות הבן אינו שוין וגרוע סוטה מנדה שהרי היא זונה ומתחללת בביאת' נוה שא"כ בנדה: