ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק רביעי · נ
דין דגבי אשת יפת תואר אם קבלה עליה מותר בה מיד ואם לא קבלה עליה אפי' כפאה וטבלה לשם עבדות א"מ מותר בה:
פיסקא אחד גר ואחד עבד משוחרר כו' קס"ד דעבד משוחרר בעי טבילה כדי לקבל עליו עול מצות ורמינהו בד"א בגר אבל בעבד משוחרר אין צרי' לקבל א"ר ששת ל"ק הא רשב"א שא"צ לקבל והא רבנן דס"ל דצריך לקבלו הא רבנן דתניא ובכתה את אביה ואת אמה בד"א שלא קיבלה עליה אבל קיבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד רשב"א אומר אע"פ שלא קבלה עליה כופה ומטביל' לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור ומותר בה מיד אמר רבא מ"ט דרשב"א דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בע"כ כך אי אתה מל עבד איש בע"כ ואלא הכתי' כל עבד איש ההוא מיבעי ליה לכדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור שנא' כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש שיש לרבו רשות בו קרוי עבד ושאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד מתקיף לה רב פפא אימור דשמעת להו לרבנן ביפ"ת דלא שייכא במצות אבל עבד דשייך במצו' מי שמעת ליה פי' רש"י אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגת בעבד מי שמעת לי' דצריך לקבל בשעת שיחרור מי שמעת לי' ואפי' רבנן מודו דתניא אחד גר ואחד לוקח עבד מן הנכרי צריך לקבל פי' אחד גר בשעת גירות ואחד עבד שנלקח מן הנכרי ובא לשחררו מיד אחר שהטבילו פעם אחד לשם עבדות שצריך לקבל בשעת שיחרור כשחוזר וטובלו לשם ישראל הא לוקח מישראל א"ל לקבל לפי שכבר נהג כדת ישראל בביתו של ישראל מני אי רשב"א האמר לוקח מן הנכרי נמי א"צ לקבל אלא לאו רבנן וש"מ דלקח מן הנכרי צריך לקבל אבל לוקח מישראל א"צו לקבל ואי לאקשיא הא דאחד גר וא' ערב משוחרר כו' כי תניא ההיא לענין טבילה תניא שצריכי' לטבול אבל לא לענין קבלה וכ' הרא"ש מתוך לשונו של רש"י משמע שטבילות עבדות בע"כ של עבד ובלא קבלה אף לרבנן דרשב"א ולא נחלקו אלא בטבילות חירות דרשב"א וסבר אף טבילות חירות בע"כ ורבנן סברי דוקא מדעתו ובקבלה וקאמר תלמודא דלא. פליגי רבנן עלי' דרשב"ג אלא ביפ"ת דלא שייכא במצות אבל בעבד דשייך במצות אפי' רבנן מודו ופרש"י עבד דשייך במצות דששהא בביתו של ישראל ונהג במצות ומשמע אע"פ שלא קיבל בשעת טבילות עבדות אלא שנהג בבית אדונו אבל מתוך רב אלפס ז"ל משמע שטבילות עבדות לרבנן צריך שתהא מדעת ובקבלה ע"כ וצ"ל הא דקא' רבא לעיל דפליגי רשב"א ורבנן אם מלין העבד בע"כ ורבנן ס"ל דלא מלין אותו בע"כ ונשאר בנכריותו לפי המסקנא לר"ת דרבא אליבא דרב ששת הוא דקאמר הכי דסבר דפליגי רשב"א ורבנן בתרתי בטבילות העבד לשם עבדות ובטבילות לשם שיחרור דלרשב"א תרוייהו בע"כ ובלא קבלה ורבנן סברי דבתרוייהו בעי מדעתו וקבלה וא"ל מנ"ל דפליגי בהך טבילה דשיחרור דילמא בכפיית טבילת העב' לחוד הוא דפליגי אפשר דסברת רב ששת הוה מאחר דרשב"א הזכיר להדיא שניהם בדבריו מסתמא אתרוייהו פליגי דאל"כ הי מינייהו מפקת אבל רב פפא פריך ליה דילמא בכפיית טבילת העבד ל"פ כלל ולכ"ע מלין וטובלין בע"כ אלא דבקבלה גבי שיחרור לחוד הוא דפליגי והשתא איכא לפלוגי בין טבילת יפ"ת לשם שיחרור שהיא מיד אחר טבילת עבדות לטבילת שיחרור העבד שהוא זמן רב אחר טבילת העבדו' דרשב"א סבר א"צ לקבל אף בטבילות שיחרור אפי' אם היא מיד אחר הראשונה ומ"ה נמי גבי יפ"ת אם היה רוצ' לכופ' היה מותר בה מיד אחר שתי הטבילות ורבנן סברי כה"ג צרי' לקבל מ"ה אין ראוי לטובל' מיד אחר הראשונה קודם דעתה וקבלתה ומ"ש הרא"ש דהרי"ף לא סבירי לי' כן יגעתי ולא מצאתי אלא שסבר מאחר שהרי"ף כתב כפשוטו דברי רבנן בד"א שלא קבלה ולא הזכיר דברי רשב"א כלל ולא חילוק במידי משמע שאפי' לכופה אותי לטבילת עבדות אינו יכול ואין זה ראייה אלא בטבילות גירות ואדרבה פי' רש"י עיקר ובע"כ אף הרי"ף מודה ליה דהא הילכת' כרבנן דרשב"א וכן פסק הרי"ף ואי הוי פליגי רבנן עליה בטבילות העבד בע"כ א"כ בע"כ ס"ל כשמואל דאמר המפקי' עבדו יצא לחירות ואינו צריכ' גט שיחרור ואנו ק"ל בהשולח דלא כשמואל אלא צריך גט שיחרור כר' יוחנן וא"כ קשה הלכתא אהלכתא אלא בודאי כ"ע ס"ל דכל טבילות העבד בע"כ מכל עבד איש מקנת כסף וגו' והלכת' כרבנן דאם קבלה עליה מותר בה מיד וא"ל קבלה עליה אפי' כפאה וטבלה לשם עבדות אינו מות' בה עד סוף בריית' כמו שנפרש לקמן כל זה בגר צדק שמקבל עליו כל התורה אבל גר תושב א"ל אלא קבלה בעלמא וכ' הרמב"ם בהלכות מלכים יראה לי שנוהגין עם גירי תושב בדרך ארץ וג"ח כישראל שהרי אנו מצווין להחיותן שנא' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וזה שאמרו חכמים אין כופלין להם שלום היינו לנכרים ולא בגר תושב ואפי' הנכרים צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום הרי נאמר טוב ה' לכל ורחומיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ודין שמטבילין גר קטן ע"י ב"ד כתבתי בפ"ק דכתובו' סי' ל"ה: