ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק רביעי · כא
דין היכא דידוע שלא הכניסה לו כלום ויש כאן ג"כ ב"ח אין האשה גובה אלא כתובה ותוספות:
שאלה בעל חוב ואשה שבאו לגבות בנכסי המת בקרקעי ואין כדי שיגבו שניה' וכתובתה מוקדם שהיא גובה והבעל חוב מפסיד או היכא שתופסי' במטלטלין לדברי הרא"ש שפסק אין מוציאי' מידה כאש' כתבתי בפ' הכותב סי' ב' שהדין עמו נראה כל היכא שכתב בכתובה ודין נדוניא כו' כמו שכותבי' אנו אפי' לא הכניסה לו פרוטה אין ניטלת אותו נדוניא אעפ"י שהודאת בעל דין כמא' עדים הוא ה"מ לחייב לנפשיה אבל לחוב לאחרים לאו כל כמיניה מאחר שידוע לכל שלא הכניסה לו מאומה כמו שפסק ראבי"ה במשפט הכתובה אבל מ"מ נ"ל גוף הכתובה שהוא חמשים כסף ותוס' הוא בחוב ממש שהרי הקנה לה בקניין ודינו ככתובה כדמוכ' בריש אעפ"י שכתב שהוסיף לה כנגדן והיא לא הכניסה לו כך מ"מ אין זה שקר שיכול להוסיף על הכתובה מה שרצה ומה שכתב כנגדן הוא לכבודה כאלו הכניס' לו ולעולם שם התו' הוא נופל על הכתובה ולא על נכסי ברזל שלה ואף שמשמע מדברי ראבי"ה שההוספ' ג"כ אינו נוטלת היכא דחב לאחריני שכתב וז"ל כיון שמודה החתן שבין שניהם הכניסה מאה ליט' כלומר נדוניא חמשין ליטרין והוא הוסיף מדיליה כנגדן הודאת בעל דין כק' עדים דמי היכא דלא חייב לאחריני אבל לנפשי' כו' ע"כ מ"מ יראה דתו' הכתוב' לאו מטעם הודא' בעל דין הוא שנוטלת אלא מטעם קנין שמקנה נפשו לכך כמו שכותבים התו' בריש אעפ"י תימא למה נהגו עכשיו שכותב חתן לכלה מאה ליטרי' אע"פ שאין שוה פרוטה ובמאי אקני והשיב ר' אליהו לר"י דמצינו כעין זה בהשוכר את הפועלים מתנה שומר חנם להיו' כשוא' ופריך במאי מקנ' בדברי' בתמיה ומשני בשקנו מידו משמע בכל עניין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קניין דברים כו' ע"כ ואע"פ שכותבין אח"כ וי"מ משום דהוי הודאות בעל דין כק' עדים דמי שהרי כתב סתמא ושיעבדתי לה כל נכסיי הרי הודה שיש לו אע"פ שאנו יודעים בבירור שאין לו מידי דהוה אמה שאנו כותבים בשטרות והקניתי לו ד' אמות קרקע בחצירי אע"פ שאנו יודעי' נמי בבירור שאין לו כמו שאמר ר"ת דהיינו טעמא נמי משום הודא' בעל דין כק' עדים דמי ע"כ א"כ לפי זה הטעם נמי היכ' דחב לאחריני לא תגבה מ"מ נ"ל הטעם הראשון שהשיב ר' אלי' משום קניין הוא עיקר וכן כתב הרא"ש שטעם יש מפרשי' אינו מספי' לנכסי' הידועי' שלא היו לו באותו שעה ונראה לי דע"כ הרא"ש אינו פליג על הודאו' בע' דין כק' עדי' שהרי הוא בעצמו כתב בריש הזהב כך אפי' היכא שידוע שאין לו מ"מ מועי' מטע' הודאת בעל דין כו' אלא ע"כ הרא"ש סבר דטע' זה אינו מספי' לנכסי' הידועי' שלא היו לו משום דחב לאחריני וז"ל הרא"ש בפ' הזהב ומה שנהגו לכתוב הרשאה כו' אעפ"י שאנו יודעי' שאין לו קרקע כו' ונראה טעם המנהג שלא לדקדק אם יש לו קרקע לפי שרוב המקני' לחובתיה' ליתן או לשעבד נכסיה וסמכינן אהודא' שהן מודי' לחובתי' ואין בודקין אחריו אבל בימי התלמוד היו רגילין לדקדק ע"כ ומדתלה הטעם ברוב המקני' כו' ע"כ הכי קאמר לפי שאינו חב לאחרים אלא הודאת עצמו שמודים על עצמו לשעבד החוב אבל אי הוה קנין וחב לאחרים לא ומ"ה לא הספיק לרא"ש טעמא דהודאת בעל דין לעניין כתיבה גבי נכסי' הידועי' שלא היו לו לפי שחב לאחרים שאם כתובתה מקודם תטול הכל אלא מטעם קניין שהו' שיעבודא גמור וא"כ ע"כ קניין אין שייך אלא בדבר שהוא מוסיף לה ומקנה לה אבל מה שמקבל עליו אחריות של נדוניא אע"פ שג"כ הוא מקנ' נפשו מ"מ מאחר שעיקר הדבר אינו אמת שהרי לא הכניסה לו א"כ אף השיעבוד בטל ממיל' וקניין שלו טעות הוא ואף שמשמ' בתו' שאותו שעבוד שמקנ' נפשו מועיל אפי' לגבי נדוני' שהרי כותבין מה שנהגו שיכתוב החתן מאה ליטרין והיינו חמשים ליטרי' נדוניא וחמשים נדוני' תוס' כמו שהיו המנהג בימיהם מקדם כמו שכתב ראבי"ה וכן תמצ' במרדכי בשם מהר"ם מ"מ נראה דלא כתבו התו' שמועיל הקניין והשיעבוד אלא היכא דלא חב לאחריני אבל היכ' דחב לאחריני באופן שכתבתי לא מועיל טע' הקניין אלא אתוספו' ומ"ה כותבי' נמי טעם דהודאות בעל דין כו' ולא סותרין אותו מטעם שכתב הרא"ש אלא היינו טעמא משום דאיירי בסתם כתוב' שאינו חב לאחרים אבל האשיר"י שכתב שטעם זה אינו מספיק היינו שרוצה לפסוק אפי' היכא דחב לאחריני ומ"ה לא כתב בדבריו מאה ליטרי' אלא מה שנהגו החתן כותב כתובה גדולה והיינו על התו' קאמר אבל על נדוניא אינו מועיל שום טעם במקום שחב לאחרים ואף אם תאמר שהתו' והרא"ש לא כיוונו לדברי ואין לי ראייה מהם מ"מ כדי דברי ראבי"ה לסמוך עליו ולהכריע לעניין נדונייא לכל הפחות שלא תגבה היכ' דחב לאחריני כמ"ש מהרא"י שהוא בעל סמכ' בפרט נדון זה שכת' במשפט הכתובה איך שראה הלכה למעשה מאביו ר' יואל הלוי וקבל מזקינו ראב"ן הילכך היכא שידוע שלא הכניס' לו מאומ' ויש ג"כ ב"ח שלא תגבה אלא כתו' ותו' ונדונייא כפי שהכניס' ותו לאו: