אור ברסלב
ים של שלמה על יבמות פרק רביעי › ג

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק רביעי · ג

ב

דין כל סתם יולדות מת בתוך שלשים חולצות אבל אשת כהן אינ' חולצת אבל פיהק ומת או לא גמרו שעריו וציפרניו אף אשת כהן חולצת ואפי' אם הפילה חולצת אפי' היכא שנגכמר שעריו וציפרניו וקים ליה שכלו חדשיו ואם הוא חי שעה א' אמו אינה חולצת והיא אינה נאמנת לומר שכלו חדשיו ועל סתם ולדיו אינ' מתאבלין עד אחר שלשים והיכא שידוע שכלו לו חדשיו הוי כחי ממש ודוקא ט' חדשים שלמים והמתירים בלא חליצה היכא שנולד בתוך ט חדשים ומת בתוך ל' ואם ונשאת אין סותרין דינו.

תנן התם בפ' ר"א דמילה רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום לגבי אדם יוצא מחזקת נפל הא לא שהה ספיק' הוי בין פיהק ומת בין אכלו ארי או נפל מן הגג ורבנן פליגי עלי' באכלו ארי או בנפל מן הגג והלכה כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב יולדות שהן בני קיימ' אלא חיישי' למיעוט דנפלים משום דשכיחי כמו שאין מעידין על הגוסס להשיא את אשתו אף שרוב גוססין למיתה וכן נפל במים שאין להם סוף משו' דהוי מעוט דשכיח' ואיתמר התם מת בתוך ל' ועמד' ונתקדשה רבינ' אמר משמי' דרב' אם נתקדשה לישראל חולצ' מאחי בעל' הראשון שמא האי ולד נפל הוא ואם זה שקידשה כהן הוא אינה חולצת רב משרשי' אמר אחת זו ואחת זו חולצת ופסק הרי"ף והרמב"ם כרבינ' והיינו טעמ' כיון דפליגי רבנן ארשב"ג ואמרי אע"ג דלא שהה ולד מעלי' הוא גבי אשת כהן דאי חלצה אסורה על בעל' עבדינן כרבנן דלא מצריכי להאי חליצה ואע"ג דהשתא נשארת לבעלה בספק יבמה לשוק דאוריית' ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה בספק חליצה דאיסור מדרבנן מ"מ הא עדיפי טפי דאי חלצה אמרי רבנן קמו בה בולד דנפל הוי ולהכי הצריכו חליצה ואתי למשרי חלוצה לכהן אבל כי לא מצרכי לה חליצה אמרי קמו בה רבנן בולד דולד מעלי' הו' ולהכי לא אצרוכי חליצה ולא אתי למשרי יבמה לשוק וכ"כ הרא"ש וכת' התוס' דגרסי' הכא מת בתוך ל' ולא כגירס' רש"י ור"ת בפ' ר"א דמיל' מת ביום ל' כי מאחר דחשבינן יום ל' כלפניו כדאי' בפ' יש בכו' א"כ אין חילוק בין בתוך ל' בין לביום ל' גופא וכ"כ בשאלתות בתוך ל' וכ"כ הרמב"ם להדיא בין בתוך ל' בין ביום ל' וכ"ד הרא"ש והא דפ' רשב"ג כל ששהה ל' יום י"מ אות' דמיירי אפילו בלא נגמרו שערו וצפרניו דאי נגמרו הא מסקי' בפ' הערל אפי' הוה בר ח' חדשים בודאי אפ"ה חשבינן ליה כבר שבעה ואשתהויי הוא דמשתהו בבטן וי"א דהכי אפי' בנגמר שערו איירי ואפ"ה מחמיר ר"ג ומצריך שהויי ל' ליום וכן יראה קצת מדעת הרמב"ם וכ"פ הטור ולקמן בפ' הערל אפרש המסקנא באריכות והא דק"ל לא שהה ספיק' הוי אפי' בפיהק ומת איירי פי' שלא ראו בו אחר שנולד אלא חיות מעט והא דקאמרינן בפ' ר"א דמיל' בפיה' ומת כ"ע ל"פ דמת הוי ה"ק ספ' מת הוי דומיא דאכלו ארי לרשב"ג דקא' נמי התם לרשב"ג מת הוי ופירושו ספק מת וכ"כ הרמב"ם והטור דבין אכלו ארי ומת או מת מחמ' חולי הוי ספק נפל ואף דמת מחמת חולי מכח סבר' עדיף קצת מפיהק ומת מ"מ בע"כ שוין הם מדלא אפליג תלמודא אלא בין פיהק ומת לאכלו ארי ולא מפליג מני' ובי' מת מחמת חולי אלא ש"מ כי הדדי נינהו וכ"כ הר"ן בשם ר' יונה אף שהר"ז חולק ואמ' דמת מחמת חולה דומה לאכלו ארי מ"מ לא נהירא לי כלל דהא סופו מוכיח עליו שחלה וגם תלמודא לא היה צריך לאפלוגי במילתי' דלא שכיח' אכלו ארי או נפל מן הגג ועוד בע"כ הרמב"ם והטור ס"ל כמו שפי' דאי ס"ל פיהק ומת נפל ממש אמאי השמיטו דין זה שהו' דין המבואר בתלמוד אלא ש"מ כדפרי'. אבל מ"מ פיהק מת או אפי' מחמת חולה מת בודאי בן ח' לכ"ע נפל הוי ואף ר"ג מודה לחכמים ול"פ עלייהו כ"כ שהם סוברים אפי' שהה ל' הוי נפל אבל אכלו ארי או נפל מן הגג או נתפש מן רוחות רעות שקורין סטריאה שפורחין בשערן כדאיתא בס' חסידי' אפי' ודאי בר ח' הוי ספק נפל והא דסמכינן ארבנן אשת כהן אינ' חולצ' נרא' דלא קאי אלא אאכלו ארי אבל פיהק ומת או חלה ומת דלרבנן גופא הוי ספק נפל וחולצת אפי' באשת כהן כי לא שרינן באשת כהן אלא דלרבנן הוי ולד מעליא כגון שאכלו ארי וכה"ג וכל זאת איירי בסתם ולדות דלא ידעינן אי כלו חדשיו ובגמרו שערו וצפרניו אבל לא גמרו אפי' לרבנן הוי ספק וגם אשת כהן חולצת ואם קים לן שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש ממנה אחר טבילה ולא קרב אליה אחרי כן הוי ולד קיימא בכל ענין. כתב הריב"ש בסי' תמ"ו שנשאל על אשה שנשא' ושהתה עם בעלה ל"ה ימים ולסוף אלו הימים חזרה וטבלה לנדתה ונתיחדה עם בעלה ותוך ג' ימים מת בעלה ומיד נסתפקה בהריון ולסוף ילדה בת ונתברר שמיום מיתת בעלה עד יום לידתה יש ח' חדשים וכ"ב ימים והבת גמרו שערותי' וצפרכי' ומתה לכ"ט יום והשיב אם מה שנולדה הבת באמצע חדש תשיעי אינו קרוי כלו לו חדשיו מה שגמרו סימניו אינו מוציא' מידי ספק נפל כיון שמתה תוך ל' יום דק"ל כרשב"ג כו' עד אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר שילדה לאחר מיתת הבעל ח' חדשים וכ"ב יום הוי שפיר כלו לו חדשיו או לא דאי הוה ככלו לו חדשיו הדבר ברור שאפי' לא שהה ל' יצא מכלל נפל אפי' לרשב"ג ומדברי הרמב"ם נראת דבעינן ט' חדשים גמורים שכך כתב בפ"א מהל' יבום וכ"נ מפרש"י אבל מצאתי להרמב"ן בתורת האדם דנולד לט' חדשים אפי' מקוטעי' מתאבל עליו וא"כ בנדון זה לסברת הרמב"ן הרי כלו חדשיו ואינו צריכ' חליצה כלל ודבר זה כיון שלא מצאנוהו מבואר בתלמוד והראשונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ובנדון זה אף אם נאמר דלא הוי כלו חדשיו ואינה צריכה חליצה מספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינ' חולצו' מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה יש לו עמוד נכון להשען עליו הרמב"ן שהוא כדאי לסמוך עליו וכ"ש אם הו' שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במדה"י והמחמיר להצריכ' לכתחיל' חליצה תע"ב עכ"ל. ובתשו' הר"ש בר צמח כ' שמכליף נפטר כ"ח לאלול והניח אשתו מעוברת ובא' לאייר ילדה בן שלם בשעריו וצפרניו ולסוף ח' ימים מת והי' למכלוף אח במדה"י והתי' את אשתו מפני שביום ט' באב היה חולה כשבא לביתו כי כשהלך מביתו הי' כ"ו לתמוז ויש עד א' מעיד שאז אמר שהיה חושש שאשתו מעוברת ולא אמר זה אלא על שהגיע זמנה לראות ולא ראת' א"כ כשיצא הוא הניחה בחזקת טהורה אפי' שנא' שמיד כשיצא הוא ראתה נחשב כ"ו ימים על ט' לתמוז יבא לי"א יום לאב והרי הוא הי' חולה ובני אדם נכנסי' לבקרו והנשי' אומר' שאמו ביום ובלילה עמו מיום שחלה עד שמת מסתמ' לא טבלה אשתו א"כ ע"ה לומר שמקודם נתעברה כמ"ש הוא וסומכים עליו דאיהו קים לה בגוה ונאמן לומר יש לי בן ומטעם שני מפני שנגמרו שערו וצפרניו ומטעם ג' משום דהוי כבעל ופי' כיון דבכ"ו לתמוז יצא ומיד כשבא חלה ולא הי' שהות לטביל' אם היה אמת שראתה אחר שיצא ואפי' לדברי אמו שטבלה בכ"ב לאב נשארו מאב ט' ימים עד ר"ח אייר הם ח' חדשים וט' ימים נסיר ה' ימים לתשלום החדשים החסרים לפי שחדשי ההריון הם משלשים יום נשארו ד' ימים יותר מח' חדשים וכיון שנכנס החדש הט' אפי' יום א' חוץ מיום שנתעברה בו אעפ"י שלא גמרו סימניו ולא שהה ל' יום הוי ולד גמור ואעפ"י שאמרו בפ' יוצא דופן יולדות לט' אינ' יולדות למקוטעין כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכזיב והתו' כתבו שעתה נשתנו העניינים גבי פרה וחמורה כו' וכן בהרבה דברים עכ"ל והנה מ"ש להתיר מטעם השני שנגמרו שערו וצפרניו נרא' שר"ל דוק' בנדון זה שהיה האח רחוק במדה"י יש להתיר מטעם ההוא וכמ"ש בתשו' הריב"ש דלעיל דחשוב שעת הדחק ודומה לקדש כהן שאינה חולצת מאחר דלרבנן ולד מעליא הוא אבל בלא שעת הדחק לא עלה על דעת הר"ש להתיר מפני טעם ההוא שכבר נתבאר לפי פסק ההלכה שדברי רשב"ג שאמר הא לא שהה ל' ספיקא הוי מיירי כדגמרו שערו וצפרניו כמו שכתבתי לעיל ומ"מ דבריו אינ' נראים דמשמע מטעם זה יש להחמיר מאחר שנגמר שעריו וצפרניו דיראה מדבריו דפלוגת' דרשב"ג ורבנן איירי בלא נגמרו כו' וליתא ואם הוא בר ח' ודאי ויתר חלוקי' בארנו בפ' הערל וכ' הטור וז"ל ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת בתוך ל' וכן השיב הרא"ש בתשו' וז"ל הא דמספקא לך אם האשה נאמנת על עצמה לומר שכלו חדשי העובר שילדה אחר מות בעלה כשלא שהה ל' יום כדי שלא תצטרך חליצה לא ידענא במה נסתפקת למה תהי' נאמנת אפי' לאחר לא מהימנא כ"ש לעצמה להתיר יבמה לשוק ולא מצינו נאמנות לאשה אלא ההיא די' יוחסין דקאמר התם ג' נאמני' על הבכור חיה ואביו ואמו והתם גופיה לא אמרי' הכי אלא משום דגלי קרא יכיר יכירנו לאחרים ובשביל זה האמינה התורה לאב אעפ"י שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין אחר יכול להכירו עכ"ל ולפ"ז נראה נמי לחלק בין עד א' שנאמן לומר מת בעלה להתיר' לשוק וכן מהימן לומר מת יבמה כדי שתפטר בלא חליצה ולאפוקי מדע' הרמב"ם ועיין לקמן בפ' האשה סי' מ"ה ונראה בעיני הא דצריך הרא"ש ליתן טעם דלא שייך נאמנות גבי אשה כי אם הא דג' נאמנים על הבכור כו' ה"ל למימר דאין אשה נאמנת לומר מת יבמי אלא לומר מת בעלי כדלקמן בפ' האשה שלום סי' י"ט והטעם דאיסו' לאו דלא תהיה אשת המת החוצה כי לא לה אלא שבא לומר דלא תימא דעניין היכירא כי הכא שכלו לעובר חדשיו דתלוי בדיד' היה ראוי להאמין לה ביותר ע"כ כת' דאינו נאמנ' כי אם דוקא כדהתם כו' ועוד אפשר בא לומר דאפי' אשה אחר' לא מהימנה לומר דכלו חדשיו אף שמהימנת לומר מת יבמך והיינו טעמא דלא האמינו חכמים לעדות עד א' כ"א לענין מיתה ואם הפילה אחרי מותו מתייבמות והר' פרץ כתב היכא דאיכ' לאיסתפוק' שמא כלו ח' חדשים אז אפי' יולדתו מת אסור' להתייבם אלא חולצת כדמוכח בנזיר פ' ב' גבי אהא בנזיר כשיהיה לי בן והפילה דהוי נזיר ספק לר"ש עכ"ל פי' לפירו' אע"פ דר' יודא חולק עליו והלכה כר"י היינו משו' דסבר ספק נזירות להקל אבל ר"ש דסבר ספק נזירות להחמיר הוי נזיר שמא בר קיימ' הי' והיה חי במעי אמו ה"נ לעניין יבם ספק איסו' דאוריית' להחמיר והר"י קאר"ו תמה על דברי הר' פרץ וכ' וז"ל ואיני יודע למה הניח תלמוד ערוך בר"פ החולץ מפורש בעניין יבום וחליצה ואהדר למילף מנזיר עכ"ל ואיני יודע מאי קאמר כי אינ' תלמוד ערוך כלל אף שיש לחלק גבי יבום דאמרי' אין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם והכא כשיצא כבר היה מת נוכל לפרש דלאו דוקא יצא חי לאוי' העולם קאמר אלא כשיצא לאויר העולם פוטר אם היה בר קיימא ולפ"ז היכי דשמעי פי' דצוח קודם שיצא או פירכס להדיא פוטר אפילו מן החליצה היכא שקים לן שכלו חדשיו וכן עיקר והא ראיי' נחלה אמרי' בפ' יוצא דופן אי לאו דמת קודם אמו ואינו יורש אמו בקבר הוי נוחל ומנחיל אפי' לא יצא חי לאויר העולם ונראה הא דאמרי' שמא היה בר קיימא היכא דליכא ריעותא בולד אבל איכא ריעותא כגון שלא נגמר שערו פשיטא דאף מתייבמת ואוקמא אחזקת נפל מאחר דלא ידעינן אי כלו חדשיו ודוקא לענין ספיקא יבום אמרינן דילמא הוי בר קיימא אבל לענין אבילות אפי' כלו חדשיו בודאי והפילה אזלינן לקולא ואמרינן לא היה חי כלל כמו שכותבין התו' דוקא לענין חליצ' החמירו מת בתוך ל' וכן לאסור הבהמה תוך ח"י אבל לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבילות כדאמרי' בפ' יש בכור הכל מודי' לענין אבילו' שאפי' מת בתו' ל' שאין מתאבל דאמ' שמוא' הלכה כמקיל באבל והא דתנן במס' שמחו' הספיק' אוננ' ומתאבלין עלי' נרא' דבספק בן ז' לאחרון או בן ט' לראש' איירי ששניה' מתאבל' דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר דודאי הוי בנו של אחד והא מילתא דרבנן כחוכ' ואטלול' הלכך כל סתם יולדת מת בתוך ל' חולצת אבל אשת כהן אינה חולצת אבל פיהק ומת או לא גמרו שעריו וציפרניו אף אשת כהן חולצ' ואפשר אם הפילה חולצ' אפי' היכא שנגמ' שעריו וצפרניו וקים ליה שכלו חדשיו ואם הו' חי שעה אח' אפי' במעי אמו אינ' חול' והיא אינה נאמנת לומר שכלו חדשיו ועל סתם ולדות אינן מתאבלין עד אחר ל':

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה