ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק חמשה עשר · ח
דין עד אחד או אשה שראו הטביעה והכירו אותו אחרי כן בטביעת עין נאמנים והיינו כשראו מיד אחר ההעלאה ובסימנים מובהקים אפילו שהה הרבה לעולם נאמנים וביארנו דהיכא דלא ראו הטביעה ואחר זמן הכירו בטביעת עין אינו כלום וביארנו דגם במלחמה אם אומר ראיתי אח"כ הרוג והכרתי ובטביעת עין יפה נאמן ודין היכא שאדם אחד נטבע והעלוהו מיד ומכירים אותו ובא עד אחד להעיד אינו נאמן בלא קברתיו:
פסק כתב הרי"ף דבעינן דווקא דאמרי בכה"ג דאסקי' לקמן וחזינהו לאלתר ואישתמודעינהו ליה דאיהו פלניא דין וכדאסיקנן למעשה דההוא בשני ת"ח כו' וכההוא דטבע בדיגלת כו' ויראה הא דבעי' ואסיקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט אמרי שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי וכן פי' ר"י הא דבעי' הכא סימנין ולא סגי בטביעת עין לחוד היינו משום דראו הטביעה ואמרו בדדמי וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל ור"ח פי' מדבעי' הכא סימנין שמעי' דאשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסיח לפי תומו ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרה בטביעת עין בלא סימנין ואפשר דמיירי הכא בשלא נמצא הגוף שלם דאכלוהו כוורי ולא נשאר מהם אלא מה ששנו במשנה פרצוף פנים עם החוטם אבל אם גופן שלם מכירין אותו ואפי' לאחר כמה ימים מהני טביעת עין וכתב הרא"ש על דבריו וכן פר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים ולמאי דפריש' שיש חילוק בין אות' שראו הטביע' לאחרי' ניחא עכ"ל ולפי זה כ"ש בשראוהו במלחמה ואח"כ ראהו מת במלחמה דלא מהני אח"כ הכרת טביעת עין כי אם סמנין מובהקים ואני אומר שהמנהג ישר הוא ולא צריכ' לחלק במידי כי מה שכתב בסוגיא דלעיל וקאמרי סימני' כו' היינו לפי דדחי דעד אחד אינו נאמן כלל אפי' היכא דליכא למימר דאמר בדדמי משום דלא הימנוה לעד אחד אלא משום דהיא דייקא והכא לא דייקא דעליה סמכא כדפרישי' וא"כ מאחר שק' נשים כעד אחד דמיין א"כ כולהו לא מהימנא עד דאמרי סימני' דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' כדמסיק בסוגיא אבל לפי מה דפשיטא לן דעד אחד מהימן היכ' דליכא למימר בדדמי א"כ הכי נמי נשים או עד אח' מהימן אפי' בלא סימני' ע"י טביעת עין דמה שייך לומר בדדמי היכא שאומרים שמכירין אותו כי לא מצינו בתלמוד בדדמי אלא שמדמין לומר מת ועדיין לא מת אבל מילתא דתלוי בהכרת טביעת עין לא מצינו ששייך עליו בדדמי וזהו כוונת הרי"ף שכ' ואשתמודעינ' ליה כו' אלמא דלא בעינן לפי המסקנא אלא הכרה בעלמא בטביעת העין וכדאישתמודעינ' שכתב בנוסח גט חליצה ואף שהתו' מפרשי' דדוקא ע"י סימני' יש להאמינ' אבל לא בטביעת עין משום דאמרי בדדמי נוכל נמי לפרש דאינהו לא קאמרי אלא לפי שינויי' דדחי תלמודא דעד אח' לאו מהימן בכה"ג א"ל שיתן סימן מובהק אבל לפי האמת שמצינו בתלמוד לקמן גבי האי גברא דטבע בדיגלת כו' שהימנהו לעד בטביעת עין מודים שפיר שכן הלכה אפי' ראה הטביעה וכן נראה בעיני הלכה למעשה להתיר על עדותו שמכיר בטביעת עין אפי' היכא שראה הטביעה וליכ' אדם אחד שמכירו ואף דעת הרמב"ם נמי ס"ל שמהימן אפי' בלא סי' אלא דבעי לומר וקברתיו וכבר הוכחנו דלא בעינן קברתיו (מיתבי) גבי מלחמה וה"ה כה"ג דלא שייך בדדמי ומ"מ שמעינן מיניה דלא אמרינן בדדמי שאם היינו אומרים שיאמר בדדמי ואינו מכירו ממש ושמא אחר הוא א"כ מאי מהני וקברתיו ותדע שצריכין אנו לומר מאי דאמר בסוגיא וקאמרי סימני' כו' אינו לפי המסקנא אלא לפי מה דדחי דהא תלמודא מסיק דלאו עלייהו קסמכינן אלא אסימני' משמע להדיא דלא מהימני כלל אלא שהיו נותנין סימני' בגופן קודם שראו אותן וכל אפיי שוי דמהימן אפילו ראוהו ואומר מכירו אני ע"י סימן זה דלא שייך לומר בדדמי אלמא דלפי המסקנא אזלה האי סוגיא ואין לבנות עליה א"כ ה"ה דמהימן אף בטביעת עין (וכן כתוב במרדכי וז"ל דבמקום שאמר העד אפי' בשעת המלחמה הראיתיו הרוג ואח"כ והכרנו יפה יפה בטביעת עין בהא לא איבעי לן דפשיטא דנאמן דלא גרע עד אחד מאשה דאי אמרה מת על מטתו נאמנת דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייכא אלא בהריגה שיש לאמרה על ספק אבל באמיתת הדבר מ"ל עת המלחמה או עת שלום א"ל שתאמר דמיירי הכא שלא ראהו מתחילה במלחמה עוד נראה בעיני הא דבעינן וחזינהו לאלתר היינו מיד אחר ההעלאה היינו היכא שבאנו להתיר' בהיכר' ע"י טביעת עין משום שהפרצוף משתנה אחר עלותו אבל בסימן מובהק פשיטא שמהימן אפי' אחר ששהה ומה שאמר בתלמוד וחזינהו לאלתר כו' אפי' היכא דקאמרי סימני' היינו דלא הוי אומרים סימני' מובהקים מ"ה מהני בהצטרף עם טביעת עין דסימני' לאו דאוריית' כדפי' בתו' ומ"ה בעינן שחזינהו לאלתר אפי' גופו שלם ולא כדברי הרא"ש כמו שמוכח בפרק בתרא סי' ה' אבל בסימני' מובהקים פשיטא דמהני לעולם מאחר שאינו עשוי כן להשתנות לא במים ולא ביבשה וכן ראיתי בתשובת אחרוני' אכן מה שכתב הרא"ש והטור אחריו היכא שלא ראו הטביעה דמהימן אפי' בהכרת טביעת עין ולא בעי לאלתר ולא נהירא לי כלל דנהי דלא אמר בדדמי מ"מ מאחר שהפנים משתנה כששהה לאחר העלותו מן המים א"כ שמא יחטא בדמיונו ויסבור שהוא ואינו כן וכן שאר הפוסקים לא הקילו בזה ולא חילקו כה"ג והיכא שאדם נטבע מעצמו והעלו אותו מיד ובא העד למקום אחד והעיד שהוציאוהו מת והכירוהו נראה דלא שריא האי איתתא עד שיאמר קברתיו דשמא נתעלף ונתרפא אח"כ כגון שהפכוהו על ראשו וחממוהו בכרי' וכסתות עד שחזר רוחו אליו וכן ראיתי ושמעתי: