ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק חמישי · ה
דין נתן גט לזיקתו ולא למאמרו או למאמרו ולא לזיקתו אהני ואם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לשאר אחין והוא שפי' שנותן למאמרו ולא לויקתו:
בעי ר"ח כ' גט לזיקתו ולא למאמרו למאמרו ולא לזיקתו מהו מי אמר מאמ' עלוי זיק' קא רמי ה"ל כמגר' חצי אשה ולא כלום א"ד האי לחוד' קאי והאי לחוד' קאי ותיפשו' לי' מדרב' דאמ' רבא בפ' ד"א נתן גט למאמרו הותר' צרת' לרבא פשי' לי' לר"ח מיבעי' ליה וכ' הרא"ש ומדפסי' ליה לרב' עבדינן כוותי' ומהני אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו לזיקתו ולא למאמרו דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי רש"י פי' אם נתן גט למאמרו לא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבי' שקלי' נפש לי' זיק' כמעיקרא ודוק' שפי' למאמרו ולא לזיקתו אבל סתמא קיימי בלא יבנה אכל האחין והתו' כתבו ואין חילוק בין לו ובין אחיו דממ"נ להאי לישנא דקאמר רבא הותרה אפי' היא א"כ שריא שפי' לדידיה ולהך לישנ' דקא' רבא אסור' משו' דמחלפ' בבעל' גט א"כ ה"נ אסור' אפי' לאחיו דהא אם נתן גט ליבמתו אסרה על כל אחין ולא דמי להאי דשרי רב' צרת' כשנתן גט למאמרו דהתם בשתי יבמו' הבאים משתי בתי' איירי שאפי' היה נותן גט אף לזיקתו היתה האחרת מותרת לו ומיהו בזה יש חילו' אם נתן גט למאמרו חול' לה ושרי' ואם נתן גט לזיקתו צריכה עוד גט שני למאמרו כי הגט הראשון לא הפקיע המאמר ע"כ וכן דעת הראב"ד דמותר ואני אומר דיפה פי' רש"י דמותרת לאחיו דמאי דעבד בה שקלה והכי הלכתא דהא ק"ל כאינך לישנא דהותר' אפי' הי' ולא אמרי' דמיחלפא כו' מ"מ אסור לו דלא שייך לומ' מאי דעבד שקלה שתהא מותרת לו דה' עיקר נתינת גיטו כדי לבטל מאמרו שלא ייבם אותה א"כ פסל' על עצמו וא"כ אי נתן גט למאמרו אם ירצה אחיו הב' ליב' הרשו' וא"ל יחלוץ לה אח השני חליצה מעולה אבל לדידיה אסורה לעול' וכן הכרי' הרמב"ם והמ"מ כ' שכן דע' הרמב"ן והרשב"א:
דין דיש אחר חליצה שאם חזר וקידשה אחר חליצה צריכה הימנו גט וכן ב' בימו' שבאו מבית א' ובא אחד מהם על אחת וחזר הוא או אחיו ובא על צרתה או קדש' צריכ' הימנו גט ודין דאם חלץ ליבמתו וחז' וקדש' בזיק' יבמין לא מהני אלא בחליצ' פסולה או כשהיה תנאי בחליצה וכשמקד' במאמ' יבמין מהני וכ"ש שאמ' לשם יבמין ושם ביארנו דכשלא ידע האח שחלץ לה אחיו וקדש בסת' שדעתו היה לשם יבום ושוב נודע ומתחר' הוי מקח טעות ואינה צריכה גט אבל אם בעל לעולם צריכ' גט: ו מתני' נתן גט ועשה מאמר צריכא גט וחליצה נתן גט ובעל צריכ' גט וחליצה נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום וסיום המשנ' לא כתבתי לפי שאין נפקותא בהא מאחר דק"ל יש אחר חליצה ויש אחר בעילה אפי' כשהן בתחילה כמו שנפרש וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו אותו א"ר יהודא אמר רב זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכ"א יש אחר חליצ' כלום פי' שאם חזר וקדשה אחר חליצה צריכה הימנו גט וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והא נמי דתנן אין אחר בעילה כלום ותנן נמי הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום אליבא דהאי תנא הוא אבל לרבנן הבעילה נמי יש אחרי' כגון שתי יבמות מבית א' שנפלו לפני ב' אחים ובא אחד מהן על אחת וחזר הוא או אחי' וקידש את צרת' צריכ' הימנו גט דהא ק"ל חייבי עשה הוא כדאמרינן לעיל בפ"ק סי' ל"ה ולשם כתבתי שהוא בלאו אבל אין חילוק בדין זה דהא ק"ל קידושי' תופסי' בכל חייבי לאוין תניא החולץ ליבמתו וחזר וקדשה רבי אומר אם קדשה לשום אישות צריכה הימנו גט לשו' יבמו' אינו צריכ' הימנו גט וחכ"א בין שקידש' לשי' אישו' בין שקדש' לשו' יבמו' צריכ' הימנו גט ומסי' בסוגי' לפ' פלוגתי' אביי אמ' הכי במאי עסקינן כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ר' סבר מאמ' עילוי זיק' קא רמי ואתאי חליצ' ואפקעת' כבר לזיקה ומ"ה אינ' מקודש' ורבנן ס' האי לחו' קאי והאי לחו' קאי ומעיקרא אילו אמ' לה התקדשי לי במאמר יבמין מי לא מהני השתא נמי מהני רבא אמר אי דאמר לה במאמר יבמין כולי עלמא לא פליגי דמהני והכא במאי עסקינן כגון דאמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין ר' סב' יש זיקה פי' אין הקידושין חלין ביבמה היכ' שקידשה בזיקת יבמין ולא הזכיר בה מאמ' אלא משום זיקה שיש בה וא"כ הכא כבר אתאי חליצה ואפקעתי' לזיקה ורבנן סברי אין זיקה ומעיקרא אלו אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא מהני פי' אע"פ שאין הזיקה גומרי' לו שיחלו הקידושין דהא תיקנו מאמר בקידושין והשתא נמי מהני אע"ג שפקע' הזיקה רב שרביא אמ' בחליצה כשרה ואמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין כ"ע ל"פ דלא מהני והכא בחליצה פסולה קמפלגי מ"ס חליצה פסולה פוטרת ומ"ס חליצה פסולה אינה פוטרת רב אשי אמר דכ"ע חליצה פסולה אינ' פוטרת והכא ביש תנאי קמיפלגי מ"ס [יש תנאי בחליצה ומר סבר אין תנאי בחליצה רבינא אמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי מר סבר] בעינן תנאי כפול ומ"ס לא בעינן תנאי כפול וכ' הרי"ף וז"ל בהך פלוגתא דר' ורבנן קא שקלו וטרו טובא לפרושי פלוגתייהו וכולהו טעמא דאית אמרו בהאי פלוגתא דר' ורבנן לא סמכינן עלייהו דלאו אליבא דהלכתא נינהו אלא אוקימת' בעלמא נינהו וליתא לדר' דק"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו הילכך בין שקדשה לשם אישות בין שקידשה לשם יבמות צריכה הימנו גט כרבנן ע"כ ומדבריו נראה שגר' גבי ר' שרביא איפכא היכא דאמר לה בזיק' יבמין כ"ע ל"פ דמהני וכן פי' הרא"ש אליביה ומ"ה ליכא נ"מ בכל הני אוקימתות והשת' הוי סבר' אינך אמוראי ממש איפכא מדרבא דהוא סבר מאמר יבמין עדיף מזיקת יבמין ומהני לכ"ע והם סברי דבזיקת יבמין כ"ע ל"פ דמהני גבי חליצה כשר' וכ"ש גבי חליצה פסולה או כשיש תנאי בחליצה אלא פליגי כשאמר התקדשי לי במאמר יבמין או לשם יבמות דכה"ג אי הוי בחליצה כשרה לכ"ע לא מהני אלא משום דהוי חליצה פסולה או תנאי בחליצה פליגי וגם אין הסברא נותנת שיהא זיקת יבמין עדיף אף דפקעה הזיקה שהרי חלצה לה חליצה כשרה מלשון מאמר יבמין או לשם יבמות דאף אם פקעה הזיקה מ"מ יבמתו היא ואינה עליו בכרת ותפסי בה קדושי' ע"כ נראה גירסה שלנו עיקר דכ"ע בזיק' יבמין ל"פ דלא מהני בחליצה כשרה אלא פליגי בחליצה פסולה והשתא הוי הלכתא כאינך אמוראי דפליגי ארב' דהוי בתראי טובא וסברי דבזיקת יבמין כ"ע ל"פ דלא מהני בחליצה כשרה אנח בחליצה פסולה או כשיש תנאי בחליצ' הוא דמהני לרבנן והכי הלכתא ואף דק"ל חליצה פסולה פוטר' כשמואל ואפי' לחזור על האחין אינ' צריכה וק"ל נמי בפ' מצות חליצה דאין תנאי בחליצה אלא הכא שאני משום דבסבר' מועט' אמרינן דמהני גריעות' בחליצה שלא תפק' כל הזיקה כדי שיתפסו הקדושי' אחרי' כמו שפירשו התו' וק"ל נמי כרבא לגבי אביי דמאמר יבמין לכ"ע מהני וכ"ש כשאמר לשם יבמין דעדיף כמו שפירשו התו' כדברי אביי לא מסתבר למימר דהרד אמוראי פליגי אף במאמר יבמין וסברי דלכ"ע לא קני דמנין לנו לאפלוגי על רבא כל כך מאחר דלא אשכחן בהדיא ואדרבה משמע דדוקא בזיקה יבמין לחוד הוא דפליגי ותו לא וכל זה נראה דוקא שידע מן החליצה בין קדשה לה בין קדשה לצרתה בין הוא בין אחיו אבל אם קידש אחיו השני שלא ידע מן החליצה של אחיו אפ' קדש סתם וגילה דעתו שלשם יבום הוא מקדש' ושוב נודע לו ומתחר' הוי מקח טעות ואינ' צריכה גט אבל אם בעל לעולם צריכה גט שקנה אות' בביאה: