ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ח · סימן ז
דין מי שאכל גבינה ורוצה לאכול אחריו ירחץ ידיו ויקנח פיו דהיינו שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה ובכל דבר שירצה יכול לקנח פיו חוץ מקמחא ותמר' וירקא ומי שרצה להחמיר ידיה גם פיו ביין או במים:
תניא ב"ש א' מקנח וב"ה א' מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אי לימא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר ר"ז אין קנוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' אף מדיח א"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא תנייה גבי קול' ב"ש ומחומרי ב"ה אלא ב"ש א' מקנחוה"ה למדיח וב"ה א' מדיח וה"ה למקנח מר אמ' חדא ומר אמ' חדא ול"פ ופי' רש"י וד"ה דבעי תרווייהו לב"ש וכן לב"ה וכ' הסמ"ג ומנהגו של ריב"א לאחר שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואח"כ עושה קנוח בפת ומסקנא פסק שם פרק כ"ה שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות אבל מורי ר"י כ' שהיה נוהג ריב"ש ששורה פת במים או ביין ואוכל שעולה בשביל שניהן קינוח והדחת הפה ותימא מאי הוא לישנאי דה"ה למדיח לומר שצריך נמי להדיח הל"ל מ"ס אף מקנח בעי ומ"ש אף מדיח בעי ול"פ ועוד וכי מסתבר' לומר דכל חד בעי תרתי ולא נקט אלא חדא וסמך על מה שנדע מעצמינו שצרי' אף הדחה עם הקינוח או קינוח עם ההדחה וליכא מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא דבעינן תרווייהו ע"כ נראה לפרש דבתחילת הסוגיא קאמר אלימא ב"ש א' מקנח ולא בעי הדחה ר"ל נמי ולא סגי בהדחה לחוד וכן לב"ה איפכ' ובהא פליגי מ"ס הא דר"ז אתיא כב"ש אבל השתא משני דל"פ אלא לב"ש מקנח לחוד מהני וה"ה מדיח לחוד וכן לב"ה מדיח מהני להו וה"ה למקנח ולפ"ז נדחה הא דאידכר לעיל בבריית' דאגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן בלא קינוח הפה ונ"י לא הזכיר הדחה אלא כדפרישית ואף שכ' הרא"ש בע"א וז"ל ב"ש א' מקנח וה"ה מדיח וב"ה א' מדיח וה"ה דמקנח ול"פ ב"ש א' תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה וא"ל ב"ה אף הדחה שהיא טובה יותר מקינוח כמו שהוכיח ר"ש ז"ל והודו להם ב"ש ואין לפר' דב"ש אמרו בקנוח לחודא סגי והיה בהדחה לחודא וב"ה א' בהדחה לחודא וה"ה בקינוח ול"פ דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחלה דסגי בקנוח לחודא מאי הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודא דעדיפא מקינוח הלכך צ"ל דתרווייהו בעי כ' ותימא לפירושו למאי דבעי לדחוקי ולומר דל"פ לימא ב"ש א' סגי בקינוח וב"ה סברי אף הדחה שהיא טובה בעי עם הקינוח ומנ"ל לומר דב"ש הודו להם אלא צ"ל דמתחילה לא עלה על דעתם לומר דסגי בקינוח לחודי' אלא בעי תרווייהו כמו ב"ה שהזכירו הדחה ופירש ועם הקינוח כך לב"ש המזכיר קנוח ופירש ועם הדחה והשתא חזרה קושיא דידן דמנא ידעין ב"ש שנבין מדעתי לומר שבעי אף הדחה עם הקינוח ולא סגי בקינוח לחו' ומה שהקש' דא"א לפי' כמ"ש דא"כ לא ה"ל לב"ה להזכי' הדחה אלא קינוח נראה בעיני דל"ק דב"ש הזכירו הגרוע ר"ל דאפילו בזה סגי ולא בעי הדחה וב"ה הזכירו המעולה שבשתיהן ור"ל דעדיף לכתחיל' בהדחה ול"פ אבל לכ"ע לא בעינן תרווייהו וכדפירישית ופי' המחוור בעיני מ"ש הר"ן וז"ל רש"י פי' דתרווייהו בעינן ואינו נראה דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונ"י לעיל בברייתא דאגרא הל"ל קנוח הפה והדחת פה ונ"י לפי נראה דמדיח היינו נ"י וב"ש איירי בהכש' פה וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרווייהו בעינן ע"כ וכ"ד הרשב"א נוטה לזה דל"צ הדחת פה כלל כ"א קינוח הפה וכן לא הזכיר אלא קינוח הפה לחוד ומ"מ מי שבא להחמי' יחמיר מאחר שיצא הדבר מפי שני עמודי עולם ר"ש וגם ר"ת וכבר כתבתי בסימן ה' דנ"י אחר הגבינה בלילה הוא דצריך ולא ביום מדין הגמר' אכן כתב הר"פ שיש לרחצם אפי' ביום שפעמים שהגבינ' שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתי' ומסקי' והלכתא בכל מילי הוי קנוח הפה בר מתמרי וקימחא וירקא דכל חד מהני תרי דהיינו תמרי וירקא משטר קא שטר כלומר נדבק בחיך ואינו מקנח אותו וקימחא משום דרכיך טפי ומפריק כלומר מתפרק בפה ואינו מקנח הפה והחיך יפה: