ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ח
סימן א
דין כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר ודגים וחגבים אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה ומה שאסור להעלות יתבאר עוד לפנינו ודין הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף ובדגים במקום שנמלך עליו השליח נמי אסור אבל במקום שלא נמלך עליו השליח מותר בדגים וביארנו דאם נדר מן הבשר ביום ההקזה אז אם לא היה הנדר רק על יום הקזה לבד מותר בדגים אבל אם נדר על ח' ימים או יותר אסור בדגים אפילו היה הנדר ביום ההקזה אבל אם היה הנדר ביומא דכייבין ליה עיניה אפילו נדר על ל' יום מותר בדגים ואם נדר מן הבשר אפילו ביומא דהקזה אסור בבשר מליח וביארנו דהנודר מן הבשר מותר בחגבי' ובזמן הזה הנודר מן הבשר מותר בדגים ואסור בעוף וגם אסור בתבשיל בשר בירק ובקיפה וברוטב של בשר:
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר ד"ו ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים והנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב"ש ובה"א לא עולה ולא נאכל אר"י דברי זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה באיזה שלחן אמרו בשלחן שהוא אוכל עליו אבל בשלחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש ודייק תלמודא מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא בעוף שמעינן דאסור וסתמא כר"ע דאמר כל מילי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דתנן בנדרים הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק מן השוק והוא אומר לא מצאתי אלא דילועין א"ל כן הדבר ומשם אני מביא ראיה כלום אומר לא מצאתי אלא קיטני' אלא דילועין שהדלועין בכלל ירק ואין קיטנית בכלל ירק ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר"ע רש בג הוא דתנן הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים בקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות וכן היה רשבג"א קרביים לא בשר ואוכליהן לאו בר אינש הוא וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו ומדסתם לן כר"ע שמעינן דהילכתא כוותיה ואע"ג דלא ק"ל דיש סדר למשנה בתרי מסכתא ואיכא למימר דילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם אפ"ה ה"ל ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר וגם בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור דמימלך עלייהו שליחא והא דקתני הכא מותר בבשר דגים מוקי לה בפר' הנוד' מן הירק כשהקיז ליה דם או כייבי' ליה עיני' בתחילת אוכלא דהיינו בתחילת החולי דקשו ליה דגים האל"ה אסור בבשר דגים למימלך עלייהו שליחא כ' ר"ן בפ' הנודר מן הירק בשם הרשב"א מיה' כי אמרינן דמותר בדגים כשהקיז דם וכייבין ליה עינא לא שוו אהדדי דכשהקיז דם לא שרי בדגי' אלא דוקא באוסר בשר על עצמו ליום הקזה בלבד דכה"ג אין דגים בכלל דבלא"ה לא אכיל מנייהו ההוא יומא אבל אי אסר עליה בשר ה' ימי' או יותר דגים בכלל אפי' נדר ביום הקזה דאע"ג דלא איצטריך למיסרינהו לההוא יומא משום אינך יומא אסרינהו וכי כייבין ליה עינא אינו כן דאפי' באוסר לל' יום או יותר ונדר ביומא דכייבי' ליה עיני' אין דגים בכלל שא"ל שמפני הימים האחרים נדר שהרי א"י מתי יתרפא שיצטרך לאסור דגים עליו וכ' עוד ומסתבר' דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור דאע"ג דא"ש אין מקיזין על בשר מלוח מ"מ כיון דבשר ממש הוא ול"צ שליחא לאימלוכי עליו כדגים מיתסר דיומא דהקז' לאו הוכחה מעליא הוא הלכך לא מהני אלא למידי דצריך שליחא מיהא לאמלוכי עליה כדגים אבל לגבי בשר מליח דבשר ממש הוא לא הוי הוכחה דאי ל"ת הכי אדקתני ומותר בבשר דגים וחגבים לימא נמי ובשר מליח דהוי רבותא טפי א"ו כדאמרן וכ' עוד ולעניין חגבים בכל דוכתא שרי דלא מימלך עלייהו שליחא מדאמרינן דגים נמי עביד שליחא דמימלך עלייהו ולא אמרינן דגים וחגבים וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ו שבכל מקום מות' בחגבים וכ' עוד הא דמיתסר בדגים דוקא באתרא דמימלך עלייהו אבל באתרא דלא מימלך עלייהו שליחא לא דכל מידי דלא מימליך עלייהו שליחא לאו מיני הוא וכמ"ש הרמב"ם וכ' הטור וז"ל והרמב"ם כתב שבשר ודגים אינו בכלל בשר סתם אלא במקום שהשליח נמלך עליו ובודאי כן הוא שהנדרים תלויין בלשון ב"א לפי המקום ותנא דקאמר דהוי בכלל בשר התם במקומו היה השליח נמלך עליו ע"כ. עוד כ' הרמב"ם דעופות בכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף. והר"ן תמה עליו וכ' דאף בעופות אינו אסור נמי אלא באתרא דמימלך עלייהו שליחא דהא בנדרים משוה תלמוד' להדדי עופות ודגים ומהרר"יק נשאל והשיב בחריפות דרך פילפול להעלות פילא בקופא דמחטא וגם הוא כ' שק' עליו ליישבו על דרך האמת ומהרר"י קאר"ו ליקט מתשובתו ממשא ומתן של מהרי"ק ובא ליישב בין המלכה דעופות שהוא מתחילה שא"ל אם לא אמצא בשר אקנה בשר עוף משא"כ בדגים דהמלכה הוא בסוף שאם לא ימצא בשר חוזר ושואל לא מצאתי אלא דגים וכ"ז אינו אמת דמסתמא דתלמודא בפי הנודר מן הירק משמע דחדא המלכה נינהו דאי תרי המלכה ה"ל לפרש נמי המלכה דדגים כמ"ש דעופות אלא מסתמא חדא המלכה נינהו אלא שקיצר הלשון ופירשה בסוף גבי דגים וה"ה גבי עופות ועוד גם בפ"ב דמעילה בספרים שלפנינו מסיק להדיא דחדא המלכה לעופות ולדגי' בלשון א' ממש ונראה בעיני מ"ש הרמב"ם דבעוף דבכ"מ הוא בכלל בשר יפה כתב משום דברוב דוכתיה בעוף אפי' המלכה לא בעי אלא קונה בשר עוף בכלל בשר וע"כ אסור בבשר עוף ותלמודא דמוקי ליה כר"ע משום דק"ל לתלמודא דס"ס סתמא קתני מתניתין מותר בבשר דגים הא בבשר עוף אסור וסתמא משמע דאסור בכל המקומות אפי' היכא שאין בכלל בשר אלא דמימלך ביה ומ"ה בעינן לאוקמיה כר"ע דס"ל המלכה מהני וגבי בשר דגים בכמה מקומות ליכא אפי' המלכה שלא ממליך עליה השליח ומ"ה מותר בבשר דגים אלא דק"ל נמי לתלמודא דהא סתמא קתני ומותר בבשר דגים דמשמע בכל המקומות ולפעמים יש מקומו' שנמלך עליהן השליח ע"כ מוקי דאיירי ביומא דהקזה והשתא בשר עוף בכ"מ הוי בכלל בשר מבשר דגים לא הוי בכלל בשר אלא במקום שנמלך עליהן השליח ותדע שכן הוא דאל"כ אמאי תני במתני' ומותר בבשר דגים ואיירי ביומא דהקז' אמאי לא תנא שאסור אפי' בדגים ועופות כל יומי דשתא ובלא הקזה וזה חידוש יותר שהוא בכלל בשר אלא משו' דלא איפשר למיתני הכי שאסור בבשר ודגים בכל המקומות לפי שיש מקומות שאפילו לא נמלך עלייהו השליח וא"כ שרי אף בלא הקזה אבל בבשר עוף נקט שפיר לפי שאסור בכל המקומו' והאידנא בזמנינו דגים לא מימלך עלייהו שליח ועופות הוא בכלל בשר ופשוט הוא מי שנדר שלא לאכול בשר שאינו אוכל אפי' בשר עוף ואוכל דגים גם מ"ש הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפ' הכל הוא בלשון בשר ואפי' התבשיל של ירק או קטנית הוא בלשון ב"א בכלל הנדר שלא לאכול שום מאכל בשר ונזהרין אפי' בתבשיל שיש בו שומן אווזא מונעין לאכול לפי שהוא בלשון ב"א בכלל מניעת אכילת בשר אף שלא נקרא כלל בשר בפני עצמו ואפי' השליח לא מימלך עלייהו מ"מ הוא בלשון ב"א שנזהרין שלא לאכול בשר משום תשובה וסיגוף גופו אף זו בכלל:
סימן ב
דין בצים שמצאו בתרנגולת שחוטה אפי' נתקש' קליפה החיצונה דין נוהגין להחמיר לכתחילה שלא לאכלן עם חלב ומולחין אותו כשאר בשר אכן אסור למולחן עם שאר בשר ואם מלחן עם שאר בשר בצים אסורות והבשר מותר:
גרסינן בפ"ק דמסכת י"ט השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורו' מותר לאוכלן בחלב וכ' במרדכי בההוא פירקא תימא דבמסכת עדיות תנן ביצה נבילה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין אלמא דחשיבי כבשר כ"ז שהוא במעי תרנגולת ותירץ ר"ת דבביצת נבילה החמירו משום דנבילה דבר האסור הוא אבל בבשר בחלב האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי לא החמירו ולפ"ז מתיישב במה שפי' ר"י הא דאמרינן בפ' הדר אפילו ביעת' בכותחא לא לשרי אינש קמיה רביה דהיינו השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות הא בסתם ביצים כ"ע ידעי דמותרת בחלב ובה"ג תירץ דבשר עוף בחלב דרבנן וספיקא ביצת טריפה הוי דאורייתא ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות ע"כ ודין ביצה טריפה כבר כתבתי בפ' א"ט בסימן קי"ט:
ולעניין בשר בחלב או לעניין מליחה שכ' המחברים בפ"ק דביצה אכתוב פה המסקנא רש"י פי' גמורות שנגמר החלמון והטור כ' וז"ל רשב"א כ' בצי' גמורו' כל שיש לה חלבון יחלמון אעפ"י שהוא מעורה בגידין מותר לאכלן בחלב אין לה אלא חלמון עדיין בשר הוא ואסורה ורש"י פי' כשנגמר החלמון ועדיין הוא אדומה ומעורה כמו השלל של ביצים המחובר באשכול שרי ויראה מדבריו שמתיר אפי' אין לה עדיין חלבון ע"כ והרא"ש בפ"ק דביצה לא הביא אלא פי' רש"י ובס"א פסק כך להדיא דשרי לאכול בחלב כשנגמר החלמון לבד וקולא גדולא היא ואפי' מה שהתיר רשב"א בשנגמר אף החלבון דשרי אפי' מעורות בגידין דוחק הוא גם צ"ע בדבריו שהרי הוא כ' לעיל בפ' א"ט סימן קי"ז גבי גיעולי ביצי' דהיינו תרנגלות שהכה על זנבה כו' שאם מעורה בגידין חשוב כבש' לעניין אבר מן החי ודוחק לומר שיש לחלק בין איסו' אמ"ה שהוא איסור דאוריית' בפני עצמו משא"כ בבשר וחלב כו' דמנ"ל לחלוקי כל כך ולהקל בבשר בחלב דלא מסתברא כ"כ להקל מאחר שדינו כבשר ממש בפרט מאחר שלא נגמר החלבון וא"א לדחוק ולומר דהתם איירי כשלא נגמר החלבון א"כ אין שייך לומר שלא היו מעורות בגידין ובע"כ צריך לחלק ולומר מ"ש לעיל שהכה על זנבה והפילה ביצי' שלא נגמרו היינו שלא נגמרו כל צרכן ואעפ"י שיש להן חלמון וחלבון היה ראוי לאוכלן בחלב אם נמצאו כך בתרנגולת אפילו הן מעורות בגידין כמ"ש כאן וה"ט לפי שאין להן טעם כלל אכן כשהכה על התרנגולת עד שהפילה כ"ז שהן מעורין חשוב כבשר הפורש מן החי ולעניין איסור אבר מן החי אין חילוק אפילו אין בהם טעם בשר כלל וכ"ז דוחק אלא נראה בעיני עיקר כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי וכן פי' הרב ר' יהונתן אלא שהוא כ' שאם אינה מעורה אינה חשובה כבשר אפי' בלא קליפה החיצונה הדקה ובודאי יפה כ' אלא שאין להעמיד על הדבר כי כ"ז שאין לה קליפה החיצונה כלל אפי' בדקות ברוב פעמים היא מעורה ע"כ נר' עיקר דתלוי הכל בקליפ' החיצונ' אפילו היא בדקות שלא נתקשה כלל אינה חשובה כבשר ולאפוקי ממ"ש המרדכי בשם הרשב"ם וז"ל פי' הרשב"ם שנגמרה לגמרי קליפה החיצונה אבל לא נתקשה הקליפה כדרך הנמכרת בשוק דדין בשר עלה לכל דבר ע"כ וחומרא גדולה היא זה כ' מהרא"י בשערים שלו שהעול' נהגו להחמיר כרשב"ם שלא לאכלם בחלב כ"ז שלא נתקשה הקניפ' החיצונ' ומלחין אותה כשאר בשר אם נגמר קליפת' החיצונה רק שהוא רכה קצ' וכמד' שאין הנשים נהגו היתר אפי' אם הקליפה החיצונ' ק' לגמרי ואפשר משום דאמר' ביעת' אפי' בכותחא לא לישרו איניש בפני רבו ופרשו התו' ר"ל כה"ג מ"ה היו נמנעים לפעמים להורות בו לפי שנזכר בתלמודא להדי' וע"י כך נשתרבב המנהג להחמיר עכ"ל ומ"מ נראה דווקא לכתחילה ראוי להחמיר מאחר שהעם נמנעו אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה החיצונה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל ולעניין מליחה יראה שאין להקל כלל ולמלוח אותה ביצה שנמצא בתרנגולת עם התרנגולת דאעפ"י שאנו מחמירין ועבדינן חומר' יתירה ומולחין כל הביצים הלא מדינא לא בעי כאשר פירשתי ולא עוד אלא אפילו נגמר החלמון לבד דחשבינן כבשר מדינא ולא כרש"י ס"ס עינים רואות שאין בו דם וגם אין לה ציר שפולט ממנה וא"כ אינה טרודה לפלוט ומאחר שאינה טרודה לפלוט א"כ תבלע דם מן התרנגולת ותהיה אסורה ולכאורה יראה לאוסרה אף התרנגולת כמו דגים ועופות שנמלחו ביחד לפי דעת הרשב"א וא"ל היכא שמלח אותה בקליפה שאינה נאסרת שהרי כ' הרא"ש דדגי' בקשקשותיהן שרי אין הטעם משום דקשקשי' חייצי ולא בלעי אלא משום בעוד שהקשקשי' עליה נר' דקמיטי יותר מעופות ולא ממהרי לפלוט וא"כ הכא שפיר נאסר הביצה משום דאין טרודה לפלוט כלל דהא אפי' ציר אין לה וא"ל ס"ס אם תתקשה הקליפ' לישתרי דהא הוי כעץ בעלמא ואין מליחה לעץ אין להקל ביה דשמא כשהיא רכה שפיר בלעה ואין אנו בקיאין בזה ועוד נ"ל דשפיר בלעה ופלט ע"י מלח אפי' נתקשה לגמרי דהא אפילו כלי חרס שמלח בו בשר אפי' הוא מנוקב מ"מ אסרינן לאכול בו רותח כ"ש הכא ועוד בע"כ קליפת ביצה ביותר בלע ומפליט משתי קדרות חמין שנוגעין זו בזו דאינן בולעין מהדדי דחשיב בליעת איסור כדלעיל וביצ' אסורה פש פשיטא שאוסרת חבירת' בנגיעה כמ"ש בפרק ג"ה הא קמן דקליפת ביצה אינה חשובה בלוע' איסו' אלא דומה קצת לגוף האיסור ומ"מ מאחר דמליחה כרות' א"כ שפיר בולעת ומפלטת ואוסרת ואע"ג דכ' באשיר"י בפג"ה דבקליפות ביצה אין לתלות כלל ואפי' קליפת איסור מועילין לבטל עם ההיתר מ"מ לעניין בליעה ופליט' חשיבא כביצה עצמה דבולעת דרך קליפתה ופולטת רק שאין בה איסור לבד זולת הביצה ואע"פ שאמרינן גבי בני מעיים שנמלחו עם שאר בשר המותרין ואמרינן משרק שריק ואע"פ שאין להם דם וכ' התו' והרא"ש אחריהם שאנו רואים לדגים דרפו קרמייהו ביותר ומ"ה לא אמרי' לגבייהו משריק שריק אבל גבי בני מעיים אמרינן משריק ק"ו ביצה ע"כ מ"מ נראה דל"ד דהתם שייך משריק שריק לפי שיש לו פליטת ציר בפני עצמה אבל הכא שאינו פולט מידי שפיר הוא בולע ופולטת כמו שמוכרחי' אנו לחלק לפי מה שאוסרין אנו כלי חרס מנוקב דלמה לא אמרינן משריק כו' ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרות בשר הנמלח עמה לפי מה דק"ל כדעת התו' שלא נאסרו אלא הדגים ולא העופות כדפי' לעיל בפ"ק גבי מולייתא:
סימן ג
דין דחלת ח"ל ניתנות אפי' לכהן ע"ה כשאין כהן חבר או אפי' יש כהן חבר והוא עשיר וזה הכהן ע"ה ועני נותנין לו אבל חלת א"י אינה כן ובארנו דחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן ומ"מ היכא שנתערב במאכל אסור לזר לאכול ממנה א"ל בק"א וגם יש ליזהר שלא לאכלה בקערה במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותה קערה ואם נתערבה במין במינה בככרות אחרת צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בס' ומ"מ אינה נאכלת שמותר לאכול מן הפת ומשייר יותר מכדי חלה ומפריש עליו חלה:
אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אכילה גופיה גזירה ואנו נגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למיגזור אטו חלת ארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למשמע מיניה אלא ח"ל משום דליכא למיגזור הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה. אתי לאסוקי בשר וגבינ' ומיכל בשר בחלב דאורייתא וכ' התו' וניתנ' לכל כהן שירצה פ"ה דאפי' אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת ח"ל ואין נר' לר"י דהא הוי דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואילו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיב' ואמרינן לקמן בפ' הזרוע שאין נותני' למי שאינו מחזיק בתור' יי' לכך נראה לר"י דהכ' מיירי בדליכ' כהן חבר א"נ איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפי' רצה לקבל כיון דא"צ וזה כהן ע"ה עני ואיש טוב שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתתו לו חולין וקמל"ן דיכול ליתן אעפ"י שאינו בקי בטומא' וטהרה לא חיישינן שמא יאכלו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן וחבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר ע"כ ותימא שהטו"ר כ' סתמא כל חלה שהיא מדרבנן ניתנה אפי' לכהן ע"ה ולא חילק כמו שחלקו התו' בשם ר"י גם מ"ש הטור כל חלה שהיא מדרבנן לא דייק אלא דוקא ח"ל שאין שם עיק' מן התורה לחלה אבל חלת א"י אף שהאידנ' היא מדרבנן מ"מ מאחר שעיקרה מן התורה לא הקילו בה והחמירו בה כחלת א"י שהיה בזמן הבית ומ"ש נאכלת עם הזר על השלחן דוקא בכה"ג אבל היכא שנתער' במאכל אסור לזר לאכול ממנה ולא כדברי הרמב"ם שכ' שיכול הזר לערבה עם חולין שוה בשו' ולאוכלה אלא כמ"ש ר"י שאסו' לבשלה כדי להאכילה לזרים ואפי' בדיעב' אינה כחולין אלא בטילה בק"א כתרומה דאורייתא והרא"ש הביא דעת הרמב"ם ודעת ר"י ולא הכריע והטו"ר כ' שמסקנת אביו הרא"ש כר"י ובודאי משום שהביא דעת ר"י באחרונה אבל הקאר"ו כ' וז"ל אע"פ שבה"ל חלה כ' הרא"ש ז"ל דברי הרמב"ם ודברי הר"י ולא הכריע ביניהם מ"מ מדכתב שם ממתני' דונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן העלאה אטו אכילה משמע דס"ל דלא משריא מתניתין אלא בכה"ג אבל אם נתערב כדברי הרמב"ם לא ע"כ ולא דקדק כלום מל' הרא"ש להדיא דהא מסקינן הכא בסוגיא להדי' הא דונאכלת עם הזר משום דלא גזרינן העלאה אטו אכילה תופס הוא סוגיא דגמר' אלא כדפירש וכ' נמי בס"ת שצריך ליזהר בה שלא לאכלה בקער' במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותו קערה ואם נתערבה בכשרו' אחרות במינו כגון חיטין בחיטין צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בטלה בס' והא דא"ש בפרק עד כמה דחלת ח"ל מבטלה ברוב לאו לאכול לזרים קאמר כמ"ש בקונטרי' אלא להאכיל לכהן טמא קאמר וראייתו שאינה בטלה בס' מהא דאמר במנחות פרק ר' ישמעאל דתרומות ח"ל של גוי אינה מדמעה משמע הא תרומת ח"ל לישראל מדמעת א"כ משמע דאינו עולה לאכול לזרים אלא בק"א והרשב"א כ' בפסקים חלה דההיא דשמואל אף לאכלה לזר היא ומיהו דווקא ברוב אבל לא שוה בשוה כמ"ש הרמב"ם דלית הלכתא כר"ז דירושלמי דמתיר שוה בשוה והא דמשמע בפ' ר"י דחלת ח"ל מדמעת התם בשנתערבה בחד וא"כ לר"ז דירושלמי דפחות מחד בחד קאמר ע"כ ודוחק גדול הוא דלישנא דמדמעת לא משמע הכי אלא בדינא והיינו בק"א בכל לשון דימוע הנאמ' בתרומ' ונראה שאף שהיא מדמע' מ"מ אינה מטבל' שמות' לאכול מן הפת ולהפרישה אח"כ כדא"ש בפר"ק דמסכת' ביצה חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ' לשם הרא"ש וז"ל פרש"י אוכל כל הפ' כדי חלה ומפרישה באחרונה ול"כ דא"כ הל"ל ומשייר בה כדי חלה אלא משמע צריך לשייר יותר מכדי חלה להפריש עליו חלה משום דבעינן ראשית ששיריה נכרת כדתנן פ"ק דחלה האומר כל גורני תרומה כל עריסתי חלה לא אמר ולא כלום עד ששייר מקצת מוקף ודאי לא בעינא מדשיירה להיות אוכל הולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגי למפר' קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ פי' דבר מועט ואם היה מפריש חלה קודם שצירפ' בכלי לא מפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל ע"כ וכ"כ בסמ"ג וכ' עוד וז"ל כ' מורי ר"י בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש זהו כשנתחייב כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שכל אחת ואחת נתחייבה בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם ע"כ וכ"ז אמת דבעי הקפה היכא דליכא כשיעור היכא דכל עיסה נתחייב' בחלה לבדה ובעי למיפטר אחרת עמה שצריך להקיף:
סימן ד
דין האידנא בכל המקומות אין נוהגין אלא בחלת האור לבד ואינו מפריש ב' חלות ואפילו אי איכא כהן קטן שלא ראה קרי או כ"ג שטבל לקריו אינו רשאי לאכול:
פסקא כתבו התו' והרא"ש האי מתניתין דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנ' לכל כהן שירצה לא מיתני הכי כדמייתא לה תלמודא דמשמע דאיירי בחלה שאנו מפרישין בח"ל ואינו כן דרך התלמוד לקצר המשנה ולהביא ממנה מה שצריך וכך הצעה של משנה ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד נהר ועד אמנון ב' חלות א' לאור ואח' לכהן של אור יש לה שיעו' של כהן אין לה שיעור לפי שהמקו' הוא מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונות שריפה כתרומה טמאה לכך אמרינן שחלותיהן נשרפות ותקנו לפרוש עוד אחרת ויאכלנה הכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור שהיא מד"ת צריך להפריש כשיעור חלה ושל כהן שהיא מד"ס אין לה שיעור מנהר ועד אמנון מלפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת של כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת כלו' מאחר ששתיהן מד"ס מוטב להיות הנאכלת כשיעור ולשרוף אותה שאין לה שיעור וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסור לזבים ולזבות ולנידו' וליולדת ונאכלת עם הזר על השלחן לכל כהן והא דקאמ' וטבול יום אוכלה פי' טבול יום דקרי אעפ"י שטומאה יוצאה עליו מגופו הקילו חכמים באותה חלה שנייה שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ר"י מקיל טפי וקאמ' דאף טבילה א"צ ואסור' לזבים ולזבות כו' וגר' עלה בירושלמי הא דקתני ואסורה לזבים ולזבות לר"י נצרכת פי' אע"ג דמתירה לבעל קרי אסור להני בלא טבילה וע"כ הכא בלא טבילה איירי דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי צריכה א"ו ס"ל לתלמוד ירו' היכי דשרו בעל קרי בטבילה אע"ג דטומאה יוצאה מגופו ה"נ בזבים ובזבות דאין לחלק אחר שטבל בין טומא' חמורת לקלה אלא אתיא לר"י ושפיר מחלק בין טומאה קלה לחמורה מאחר שעדיין לא טבל וטומאה שאינה יוצאה מגופה שרי לרבנן כמו בעל קרי לר"י דאי מצרכי טבילה תקשי להו כדמקשין בבכורות בפ' עד כמה וכי הזאה יש לנו ואעפ"י שכהנים מוזהרים על טומאת מת מ"מ א"א להם ליזהר מחרב שהרי הוא כחלל ואעפ"י ע"י אוהל ואם הכניסו לאוהל אחר טמא כל אשר בבית כדא' בנזיר פרק כ"ג וגם אין צריכין ליזהר מטומאת חרב אעפ"י שנטמאו בו משום דאין הנזיר מגלח על טומא' חרב ה"ה כחלל כדמוכח בריש תוספת' דאהלות ועל טומא' שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגם צריך לטמ' לקרוביו ולמה תקנו חלה שני' לכהן וא"א לאוכלה אלא בע"כ שרי לכל הטומאות שאינו יוצאים עליו מגופו אף בלא טבילה וההי' דטבול יום אוכלה איירי בבעל קרי וה"ה טבול יום דזב וזבה לרבנן ופליג ר"י בב"ק וס"ל לא בעי טבילה והלכה כרבנן הרי לך מבואר דדין שלש חלות השנויות במשנתינו במסכת חלה וחלה דידן שאנו מפרישין עתה יש לה עוד דין אחר כדאיתא בבכורות פ' ע"כ אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקל' ליה בריש מסיא פי' מרדה ושדייה ליה בתנור' והדר מפרשא לה חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפי' כ"ג נמצא היכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה א"ל להפריש חלה אחריתי ובחלה שלישית דמתני' אע"ג שגם היא בח"ל צריך להפריש ב' חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל דומיא דחלה שנייה דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין לארץ ישראל ומתחזי' חלת דידהו כחלת א"י וגזרו טומאה עליה שלא לאכלה אפי' כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה וההיא דבכורו' איירי במקומות הרחוקים מא"י כגון מקום האמוראים שהיו בבבל ולא מתחזיא כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ומ"מ לא התירו שהיא נאכלת אלא לכהן קטן שלא יצאן טומא' מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת ונראה דה"ה נמי דשריא לכ"ג שטבל לקרויו ואעפ"י שלא העריב שמש ומסתברא שלא להחמיר בה יותר מחלה שמפרישין הסמוכין לא"י אלא משום שחלת ח"ל אין לה שיעור והוא דבר מועט וכדמש' לישנא דשקלה בריש מסיא מ"ה נקט נותנה לכהן קטן וכ"כ בעל ה"ג אמר רבא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכלה לה לכהן קטן או מאן דטביל לקריו וכמו שהקילו בחל' בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו הסמוכים לא"י כך הקילו בשנייה להתירה לזבים ולזבות ולנידות דלא מפליג התם בכ"ג המותר בחל' שנייה בשום טומאה ואע"ג בחלה שנייה במקומות הסמוכין לא"י אסור לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר ועוד שהרי השנייה קבועה בסמוכין להפריש לעולם וברחוקי' א"ל להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקילו ביה טפי ולא אסרוה אלא לזרים וכ' הרא"ש ותימא הוא האידנא שברוב המקומות אין מפרישין חלה שניי' אף כששורפין הראשונות וי"ל דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר הפרה כדאמרינן חברייא מדכי בגלילא הלכך הצריכו גם בח"ל להפריש חלת כהן כדי שלא תשתכח תורת חלה אבל האידנא שבטלה א"פ ואין חלה נאכלת בא"י אף בח"ל א"צ להפריש חלת כהן וכ"כ בעל ה"ג וחלה בא"י אין מפרישין אלא א' ושורפין אותה וכ"ש בח"ל וכ' הרא"ש ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להיפוך כיון שאין חלה נאכלת בשום מקום כ"ש תשתכח תורת חלה ולמחר יבנה ב"ה ויהיו סבורי' שאינו דין שתאכל שום חלה ע"כ ואף שכ' מנהג טוב הוא להפריש ב' חלות אין אנו חוככין בזה להחמיר לפי שאין אנו נוהגין ליתנה אפילו לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו דאין לנו היחס ואין אנו יודעים אם הוא כהן אמיתי והארכתי בזה בפרק ש"ש את הפרה סי' ל"ה וכמ"ש מהרי"ו ואותן האופין בלילי י"ט דפסח שאופין עוגה קטנה וקודם אפייתה אין קוראים לה שם חלה עד שעת הפרשתה ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל אפי' איכא כהן קטן דאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי:
סימן ה
דין שבשר בחלב דאורייתא אפילו בבשר עוף ואין לאכול גבינה אחר שום בשר אפי' בקנוח והדחה ואחר תבשיל של בשר מותר אלא שלא נהגו כן ואפילו אחר שומן של אווזא ומ"מ אין למחות במי שנוהג היתר בדבר ומי שנוהג איסור בדבר לא מהני סילוק ובירך בנתיים לחזור ולאכול מיד וצריך קנוח והדחה בגבינה אחר תבשיל של בשר ואף בב' תבשילין שא' הוא של גבינ' והשני של בשר המנהג הוא ליטול אבל לא חובה ולעניין קנוח והדחה אפילו מנהג אינו:
תנא אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין הוא תני לה והוא א"ל בלא קנוח הפה ובלא נ"י ר"י בריה דרב משרשי' איקלע לביה דרב אשי אייתו ליה גבינה ואכל אייתי ליה בישר' ואכיל ולא משא ידיה א"ל והא תנא אגר' חמו' דר"א עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן עוף וגבינ' אין בשר וגבינה לא א"ל ה"מ בלילא אבל ביומא הא קא חזינן דלית בהו מידי והקשו בתו' מאי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דר"י אכיל גבינה ואח"כ בשר וי"ל דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה נאכלין בלא קינוח ונטילה אבל שאר בשר וגבינה בעי קינוח ונטילה וה"ד אי בשר תחילה אפילו בקינוח ונטילה לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא לאו בגבינה תחילה והאי דנקט בשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דנקט בבריית' עוף תחילה לרבותא נקט נמי הכא בשר תחילה ור"ת פי' בשם ה"ג מה דאמרינן לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינ' היינו בלא נטיל' וקנוח אבל בנטילה וקנוח שרי אף באותה סעודה אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בל' נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקנוח א"נ מחמיר על עצמו היה והא דפריך הכא לר"י צ"ל לפירושו דלעניין נטילה אין חילוק בין בשר תחילה ובין גבינ' תחילה דדוקא לעניין קנוח יש חילוק ביניהם ומנטילה פריך לר"י ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר אפי' אחר עוף ואין לשנות המנהג וכ' הרא"ש וכיון שהביא הרי"ף ז"ל הא דתני אגרא אלמא דס"ל כר"ע דאמר חיה ועוף דרבנן כדשני ר"א לעיל כולה ר"ע היא וגם אביי דחה דברי ר"י דהוה בעי למימר ש"מ בשר בחלב דאורייתא וכ"פ הגאונים הא דנקט אגרא עוף ולא נקט חיה משום דשכיחא טפי ור"ת פירש דעוף אין נדבק בידים ובשינים ובחניכיים ע"כ ואני אומר מאחר דאמר ר"י ש"מ דבשר עוף בחלב מדאורייתא הכי הלכתה ואף אביי ל"פ אלא דליכא ראייה לדבר זה דלא גזרינן גזירה לגזירה ועוד אפשר לומר דאפי' על ראיתו ל"פ אלא שאמ' אין לו ראייה מחלה אבל מסברת עצמינו דייקינן שפיר דהוה דאורייתא דאי מדרבנן לא גזרינן גזירה לגזירה ואפי' במילי דשבת אשכחן דאמר רבא היא גופא גזיר' ואנן נגזור גזירה לגזירה ואפי' אביי דגזר התם גזירה לגזירה גבי כרמלית ואמר היא היא אפשר משום חומרא דשבת הוא דאיכא מיתה וסקיל' ומה שמוקי מתניתן כר"ע היינו אף כר"ע קאמר דלא תקשה רישא לסיפ' דגבי נדרים מתוקמא דווקא כר"ע ע"כ משני דרישא דמתניתין נמי אתיא כר"ע ויש מהן ד"ת מהן ד"ס אבל מכ"ש דריש' דמתניתין נמי אתיא כרבנן וכולן דאוריית' קאמר ועוד נר' בעיני דברי התו' שכ' וז"ל ונהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפי' אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחילה דילמא משום דסבר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא ק"ל הכי ע"כ ודבריהם נכונים דאל"כ למה נהגו העם להחמיר ואפי' לפי' ר"ת שפי' הטעם משום דעוף אינו נדבק בידים ובשיניים ובחניכיים איכא למימ' מש"ה נהגו להחמי' דלא כוותי' שלא יאמרו הטעם הוא משום דבשר עוף אינה דאורייתא ויבואו להקל בו ומהררא"י נמי כ' בשערי' שלו וז"ל והתו' כ' דלא ק"ל הכי וק' להקל בבשר עוף נגד דעת התו' אע"ג דרבי' פליגי עלייהו וכ' נמי שהעולם אין נוהגין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ע"כ ויש שמקילין לאכול גבינ' אחר תבשיל של בשר משום דמסקינין לקמן אמצעיים רשות אמר ר"נ ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ופי' רשב"ם בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו לא קאמר דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת ור"ת ז"ל היה אומר בין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחילה כדא' לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ועוד בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל ולכן פי' דבין תבשיל להבשיל היינו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה דכיון שאין הבשר בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיה' חובה ליטול ביניהם אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פי' זה אפי' לדברי האוסרים גבינה אחר בשר בנטילה וקינוח ע"כ בתו' ואשיר"י ובסמ"ק נמי כ' ודווק' כשאוכל בשר בשומן בעין אבל תבשיל של בשר כגון ביצי' מטוגנים בשמן או של קו"ק בלע"ז מותר לאכול גבינה ע"י קינוח והדחה לכל הפי' ע"כ וכ' עליו מהרא"י בשערים שלו מותר לאכול אחריו גבינה לכל הפי' ע"י קנוח והכי נהוג לפי שרוב הגאונים שרו כה"ג ולכל היותר מסעודה לסעודה רק בסילוק ובירך בנתיים אע"פ שהן סמוכות זו לזו יש לסמוך על דברי רבותינו המתירין ומ"מ האי לכל הפי' דקאמר ר"ל ההיא דר"ח אבל הנהו דמפרשי ההיא דנ"נ כה"ג אסור כדכתב האשיר"י בהדיא מ"מ דברי הסמ"ק עיקר דלכאורה פירש דחוק הוא מ"ש רשב"ם בין תבשיל ותבשיל שניהן של בשר או של גבינ' אבל מ"מ נהגו להצריך קנוח והדחה אפילו בין תבשיל של בשר לגבינה וכן איפכא ואין זה כסתרן אהדדי ע"כ המאמר הוא סתום וצריך אני לפרש כי מ"ש בסמ"ק להקל היינו משום דס"ל פי' רשב"ם דחוק הוא כמ"ש לבסוף ומ"ש לכל היותר ר"ל אפי' באת להחמיר נמי כפי' רשב"ם שפי' שאסו' לאכול גבינה אפילו אחר תבשיל של בשר באותו סעוד' מ"מ די בזה שהוא סילק ובירך בנתיים שנקרא סעודה אחרת לפי' ר"י כדלקמן אף שאינו ראוי לנהוג כמותו בזה אלא צריך להמתין שש' שעות משום שהבשר נותן טעם זמן ארוך עד ו' שעות ולפי מנהג העולם להמתין לכל הפחות שעה מ"מ בתבשיל של בשר לכ"ע בסליק ובירך דיו ומ"ש אח"כ ומ"מ נהגו להצריך קינוח והדחה כו' עד ואין זה כסתרין אהדדי ה"פ מאח' שאנו תופסי' כפי' ר"ת שפי' בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו קאמר וא"כ משמע דוקא כה"ג הוא דבעי נטילה אבל גבינה ואח"כ תבשיל של בשר או איפכא דהיינו תבשיל של גבינה ואח"כ בשר אינה חובה ליטול ידיו וה"ה דלא בעי קינוח והדחה דהא חד דינא אית להו כדא' בבריית' דאגרא נאכלין באפיקורן בלא קינוח פה ונטילה ואין חילוק ביניהם אלא ביממא דלא בעי נטילה משום דקא חזיא ליה וכן מ"ש שנהגו להצריך קינוח והדחה ה"ה נמי נטילה והא דקאמר להצריך קנוח והדחה ולא קאמר נטילה משום דלפעמים א"ל נטילה מן הדין ואף העולם נהגו כן להקל כגון בגבינה ואח"כ תבשיל של בשר וכמ"ש מהרא"י לקמן אלא שאנו מחמירין בדבר וכמ"ש לקמן בסי' ו' וא"כ איך מחמירין להצריך קינוח והדחה אפילו בתבשיל אחר גבינה ולעשו' חובה כמו בבשר אחר גבינה אלא משום דמחמירין כפי' רשב"ם שפי' בין תבשיל לגבינה לגבינה שלפניו וא"כ סתרי אהדדי שהרי מקילין לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כפירש ר"ת ע"כ אומר שאין זה כסתרי אהדדי כי נוכל לפרש כפיר' ר"ת דבין תבשיל לגבינה לגבינה שלאחריו קאמר וה"ה איפכא ולא קאמר בין תבשיל לגבינה אלא לרבות' דאפי' אחר תבשיל של בשר מותר לאכול גבינה וה"ה איפכא ולא מקילין בנטילה להיות רשות אלא בשניהן תבשילין שאין שום דבר בעין ומ"מ שמעינן מהאי מילתא דבשתי תבשילין בין תבשיל של בשר קודם ובין תבשיל א' קודם א"ל לא נטילה ולא קנוח והדח' ע"כ פירושו ואחוה דעתי גם אני מ"ש הכי נהוג כדברי הסמ"ק יפה כ' אף שלא ראיתי להקל בזה כ"א בשומן של אווזא מ"מ לא נתפשט ג"כ המנהג לאיסור כ"כ ע"כ אין לאסור מי שנוהג היתר לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר בקינוח והדחה ונטילה אבל מי שנוהג איסו' כמנהג העולם ורוצה להחמיר ולסלק ולברך בנתיים לאכול מיד ל"כ דחומרא דאתא לידי קולא הוא שיעשה בין בשר וגבינה ממש ויאמר שזהו נקרא סעודה אחרת ואף בל"ז נר' שאינו נכון שלא יהא דברינו כחוכא ואטלולא מאחר שנהגו העם שלא לאכול אפי' בסילוק ובירך עד אחר שעה לכל הפחות וזה סילק ובירך ואוכל מיד ומה שנהגו העם להקל בשומן אווזא לא נרא' בעיני להקל מאחר דק"ל דבש' עוף בחלב דאורייתא אלא שצ"ל משום דלרוב דקותו וזכותו אין נדבק כלל ומ"מ ל"כ להקל כמ"ש לעיל גבי עוף וגבינה שלא נהגו בהא באפיקורין אפי' אם אין בשר העוף נדבק בשינים כדי שלא יבאו להקל ועוד הלא כ' במרד' להדיא שלא להקל בו וראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן של אווזא ואף שיש לדחות דוקא גבי ביצים משום גזירה אטו שומן וחלב ולא כדברי ה"ג ור"ת ע"כ וא"כ אפי' מהר"ם דס"ל בשר עוף בחלב דרבנן ומקיל בו כאשר נכתוב לקמן מ"מ החמיר בכאן שלא לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן של אווזא ואף שיש לדחות דווקא גבי ביצים מטוגנים בשומן שהשומן הוא הרבה ונימוח והוא בעין וחשיב כממש וכן משמע הל' מדכ' דלא כר"ת וה"ג והיינו שהם מתירי' לאכול גבינה אפי' אחר מאכל בשר ממש מ"מ נר' שלא לחלק בין תבשיל של בשר לביצים מטוגנים בשומן דג"כ לפעמי' גבי תבשיל שהשומן צף על התבשיל והוי בעין גם לדברי ר' יונה שאין חילוק בין בעין לשאינו בעין שכ' בפ' א"ד דאמר מרק של בשר ודאי מותר לאכול גבינה אחריה בקנוח והדחה שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השיניים ומ"מ ל"נ לי דבריו בזה שאם אסרו גבינה אחר בשר משום הבשר שבין השניים א"כ מאי קבעי ליה לקמן בשר שבין השניים מהו כו' הלא עיקר הטעם שאסרו גבינה אחר בשר משום בשר שבין השניים הוא אלא לית' לה"ט וטעמא אחרינ' איכא שהבשר נ"ט וממשיך טובא וכמ"ש לקמן ומ"מ נ"ל כדיניה שמותר לאכול גבינה אחר מרק של בשר כמו אחר תבשי' ולא כמ"ש בסמ"ק דצ"ע ברוט' של בשר כשיש בו בשר מושך המים בפה ע"כ אלא דוקא בשר שבעין קאמר שמושך טעמו וכ"כ ר' ירוחם ראיתי לרבותי נוהגים כן דווקא מרק בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה עד סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך התו' עכ"ל פי' שהכל תלוי במה שבעין כדפרישי' אבל במרק ושאר תבשיל שיש בו שומן או אפי' נתבשל הבשר ולקחו הבשר ממנו וידוע שאין בו עוד בשר שרי לאכול אחריו גבינה בקינוח הדחה אלא שלא נהגו כן כדפרישי' ואפי' תבשיל של גבינה כמדומה שנהגו לאיסור גם מה שמשמע מדברי מהרא"י דבב' תבשילין וא' הוא של גבינה והשני הוא של בשר שא"צ כלל לא נטילה ולא לקנוח והדחה מ"מ כ' בשערים שלו שהמנהג הוא אף בכה"ג ליטול ידיו אבל מ"מ להצריך נטילה בין ב' תבשילין לא כ' וז"ל כ' א"ז בשם ראב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום ופי' הטעם בהג"א שהתבשיל נדבק יות' מהגבינה עצמה וכן המנהג ליטול ידיו אפי' ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה שהיא יבישה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל אלא ה"ה כל מאכל חלב ע"כ ועתה פקח עיניך וראה שכבר כ' מ"מ נהגו העם להצריך קנוח והדחה אפי' בין תבשיל בשר לגבינה ובכאן כ' המנהג הוא ליטול ידיו ולא כ' להצריך נטילה ואני או' שהמנהג יפה ליטול ידיו אפי' בכה"ג ולאו משום חובה אלא שהמנהג יפה וכשר הוא לכן יראה מל' הרא"ש גופו שכ' א"צ ליטול רשות ומדכפל מלה ולא כ' א"צ גרידא אלא ה"ק א"צ מן הדין אלא רשות כלומר מנהג טוב ונכון הוא וכן משמע מל' ר"ת שכ' ולא החמירו כ"כ שהיא חובה ואינה אלא רשות ובתו' בד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אית' שר"ת מדקדק שמים אמצעים אף שהן רשות מ"מ יש בהן מעט מצוה ע"ש ולכן נ"ל לנהוג לכתחילה כרשב"ם וגם בנ"ז נ"ל דבכ"מ שהוזכר בתלמוד רשות היינו אם ירצה להחמיר רשות ונכון הוא ולא חשבינן ליה כיוהרא כדא' הנוטל ידיו לפירות כו' או הפטור ועוש' שנקרא הדיוט אפי' לעניין מצוה כדאיתא בסמ"ג דף י"ב ע"ד דבוודאי כאן ראוי ונכון להחמיר דאף מודה ביה אלא שאינו חושבו לחובה ממש ומ"מ נר' דווקא לעניין נטילה נהגו מנהג פרישות ליטול ידיו ביניהן לפי שהתבשיל הוא נדבק בידים ואח"כ כשאכל תבשיל השני מתערבין המאכלים יחד משא"כ לעניין קינוח והדחה דלא מחמירין כ"כ לעניין בליעה ומשום נתינת טעם או משום בין השיניים לאחר שאינו בעין ומה שנהגו להקל בנטילה בגבינה יותר מלעניין קנוח והדחה היינו ביום ואוקמוה אדין התלמוד ומשום דקחזיא ליה ואף שכ' שאין חילוק בין נטילה לקנוח והדחה היינו בעיקרא דדינא דכל היכא שצריך נטילה צריך נמי קנוח והדחה אבל לעניין רשות בעלמא אין כאן מקום לחומרא בפרישות זו להצריך קנוח והדחה בב' תבשילין:
סימן ו
דין אפילו אדם הנזהר בכל הפרישות אינו רשאי להחמיר על עצמו למנוע אכילת בשר אחר גבינ' אם לא שב' מכשול לידו שהשיני' נקובי' וקרוב לודאי שלא יוכל לנקרם ומ"מ יוכל לצוו' לבני ביתו שלא יביאו לפניו ב' תבשילי א' של גבינה וא' של בשר בסעוד' א' ובארנו דאחר שנסת' התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד זולת סיבה ותקלה שבא לידו ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו עצמם בדבר ההוא:
פיסקא תשובות מהר"ם ששאל אדוני ששמעת' שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומקיל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בב"א העושים כן ואדרבה שרי ליה מרי היה נר' בעיני כמו מינות עד שפעם א' מסעודה לסעוד' מצאתי גבינה בין השניי' גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כמו חולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה דאמרי אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא אכיל בישר' כו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובשר עוף אני מקיל כי עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ושלום מאיר ב"ב ז"ל ונראה בעיני מאחר שכ' מהר"ש שהי' נרא' בעיניו כעין מינות כו' א"כ משמע להדיא מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר והוי כמו מינות וא"ל מאחר שעיקר תלוי בתקלה שבא לידו א"כ מה צריך לתלות בהני אמוראי דכ"א הוסיף על עצמו כבר תירץ מהרא"י בת"ה סי' ק"א דמשום תקלה שאירע בפעם א' לא ראוי להחמיר לולי שמצינו שהם נמי החמירו ובוודאי כל הני אמוראים שהחמירו לאו משום סיבה שבא לידם החמירו דא"כ מאי אמרי אנא חלא בר חמרא כו' אלא מעצמם החמירו וא"ל איך יכולים להחמיר בלא סיבה ותקלה משום דהאמוראים יכולין שפיר להוסיף ולגזור כפי השעה והנראה להם ואינם נראים כחולקים מידי אבל אחר שנסתם התלמוד פשיטא שאין להחמיר נגד התלמו' זולת סיבה ותקלה שבא לידו בצירוף שמצינו שהראשונים נמי החמירו על עצמם וכ"ש שנראה כמינות מי שלא רוצה לאכול בשר אפי' אח' תבשיל של גבינה ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעוד' א' לפי שכ' בספר הזוהר פרש' משפטי' וז"ל כל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודה חדא מ' יומין איתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעת' מסאבא מתקרבון בהדי וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדושין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטר' אחר' דלא איהי קדישא עכ"ל:
וכבר כ' המרדכי שמהר"ם היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם א' מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שינים גזר להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה אנא להא מילת' כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מקיל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ס"ה ואפ"ה היה מחמיר על עצמו משום מעש' שהיה ואע"פ שהיה מקיל בעוף היינו לפי שלא ראה ס"ה אבל אנו שזכינו לראו' טוב ונכון להחמיר בבשר עוף ע"כ וא"י מה היה רואה בזוהר להחמיר בבש' עוף שהוא מדרבנן לדעת מהר"ם גם מ"ש שמהר"ם לא ראה את הזוהר א"כ ר"א ג"כ לפי דבריו לא זכה לראות הזוהר שאם ראה לא היה כותב אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו אלא אין ראייה מן הזוהר דאיירי באכל בשר ואח"כ גבינה ולפי' ר"ת וה"ג דשרו לאכול גבינה אחר בשר אפ"ה ל"ק להו מן הזוהר דמפרשי שאוכל בשר וגבינה בלא קנוח והדחה וכן משמע הלשון שאמ' מתחילה דאכלי כחדא כו' ומ"מ נראה אפילו נזהר בכל הפרישות לא יכול להחמיר למנוע עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה משו' פרישות א"ל שבא מכשול לידו או שהשיני' נקובים והקרוב לודאי שלא יכול לנקר' ויבא לידי מכשול אבל יכול לצוו' לביתו שלא יביאו לו ב' תבשילין אחד של גבינה וא' של בשר בסעודה א' וזה לא נראה כמינות מאחר שלא הביאו לו על השלחן:
סימן ז
דין מי שאכל גבינה ורוצה לאכול אחריו ירחץ ידיו ויקנח פיו דהיינו שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה ובכל דבר שירצה יכול לקנח פיו חוץ מקמחא ותמר' וירקא ומי שרצה להחמיר ידיה גם פיו ביין או במים:
תניא ב"ש א' מקנח וב"ה א' מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אי לימא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר ר"ז אין קנוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' אף מדיח א"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא תנייה גבי קול' ב"ש ומחומרי ב"ה אלא ב"ש א' מקנחוה"ה למדיח וב"ה א' מדיח וה"ה למקנח מר אמ' חדא ומר אמ' חדא ול"פ ופי' רש"י וד"ה דבעי תרווייהו לב"ש וכן לב"ה וכ' הסמ"ג ומנהגו של ריב"א לאחר שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואח"כ עושה קנוח בפת ומסקנא פסק שם פרק כ"ה שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות אבל מורי ר"י כ' שהיה נוהג ריב"ש ששורה פת במים או ביין ואוכל שעולה בשביל שניהן קינוח והדחת הפה ותימא מאי הוא לישנאי דה"ה למדיח לומר שצריך נמי להדיח הל"ל מ"ס אף מקנח בעי ומ"ש אף מדיח בעי ול"פ ועוד וכי מסתבר' לומר דכל חד בעי תרתי ולא נקט אלא חדא וסמך על מה שנדע מעצמינו שצרי' אף הדחה עם הקינוח או קינוח עם ההדחה וליכא מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא דבעינן תרווייהו ע"כ נראה לפרש דבתחילת הסוגיא קאמר אלימא ב"ש א' מקנח ולא בעי הדחה ר"ל נמי ולא סגי בהדחה לחוד וכן לב"ה איפכ' ובהא פליגי מ"ס הא דר"ז אתיא כב"ש אבל השתא משני דל"פ אלא לב"ש מקנח לחוד מהני וה"ה מדיח לחוד וכן לב"ה מדיח מהני להו וה"ה למקנח ולפ"ז נדחה הא דאידכר לעיל בבריית' דאגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן בלא קינוח הפה ונ"י לא הזכיר הדחה אלא כדפרישית ואף שכ' הרא"ש בע"א וז"ל ב"ש א' מקנח וה"ה מדיח וב"ה א' מדיח וה"ה דמקנח ול"פ ב"ש א' תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה וא"ל ב"ה אף הדחה שהיא טובה יותר מקינוח כמו שהוכיח ר"ש ז"ל והודו להם ב"ש ואין לפר' דב"ש אמרו בקנוח לחודא סגי והיה בהדחה לחודא וב"ה א' בהדחה לחודא וה"ה בקינוח ול"פ דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחלה דסגי בקנוח לחודא מאי הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודא דעדיפא מקינוח הלכך צ"ל דתרווייהו בעי כ' ותימא לפירושו למאי דבעי לדחוקי ולומר דל"פ לימא ב"ש א' סגי בקינוח וב"ה סברי אף הדחה שהיא טובה בעי עם הקינוח ומנ"ל לומר דב"ש הודו להם אלא צ"ל דמתחילה לא עלה על דעתם לומר דסגי בקינוח לחודי' אלא בעי תרווייהו כמו ב"ה שהזכירו הדחה ופירש ועם הקינוח כך לב"ש המזכיר קנוח ופירש ועם הדחה והשתא חזרה קושיא דידן דמנא ידעין ב"ש שנבין מדעתי לומר שבעי אף הדחה עם הקינוח ולא סגי בקינוח לחו' ומה שהקש' דא"א לפי' כמ"ש דא"כ לא ה"ל לב"ה להזכי' הדחה אלא קינוח נראה בעיני דל"ק דב"ש הזכירו הגרוע ר"ל דאפילו בזה סגי ולא בעי הדחה וב"ה הזכירו המעולה שבשתיהן ור"ל דעדיף לכתחיל' בהדחה ול"פ אבל לכ"ע לא בעינן תרווייהו וכדפירישית ופי' המחוור בעיני מ"ש הר"ן וז"ל רש"י פי' דתרווייהו בעינן ואינו נראה דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונ"י לעיל בברייתא דאגרא הל"ל קנוח הפה והדחת פה ונ"י לפי נראה דמדיח היינו נ"י וב"ש איירי בהכש' פה וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרווייהו בעינן ע"כ וכ"ד הרשב"א נוטה לזה דל"צ הדחת פה כלל כ"א קינוח הפה וכן לא הזכיר אלא קינוח הפה לחוד ומ"מ מי שבא להחמי' יחמיר מאחר שיצא הדבר מפי שני עמודי עולם ר"ש וגם ר"ת וכבר כתבתי בסימן ה' דנ"י אחר הגבינה בלילה הוא דצריך ולא ביום מדין הגמר' אכן כתב הר"פ שיש לרחצם אפי' ביום שפעמים שהגבינ' שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתי' ומסקי' והלכתא בכל מילי הוי קנוח הפה בר מתמרי וקימחא וירקא דכל חד מהני תרי דהיינו תמרי וירקא משטר קא שטר כלומר נדבק בחיך ואינו מקנח אותו וקימחא משום דרכיך טפי ומפריק כלומר מתפרק בפה ואינו מקנח הפה והחיך יפה:
סימן ח
דין שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר ואפילו הפת שאוכלין עם הגבינ' אסור לחתוך בסכין של בשר ומצוה מן המובחר כשאכל גבינה ורוצה לאכול בשר אחריו צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל מאכל שהיו עם גבינה וכן יביא מפה אחרת ואח"כ יביא בשר ובארנו דאפי' אם נעץ הסכין של בשר בקרקע י' פעמים אין לחתוך בו גבינה:
פיסקא וכ' בתשו' להרמב"ן שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר שא"א שאין עליה כמה טיפים בשר שלכלוכי בשר יש עליה שהרבה פעמים יש שנופלין טיפי התבשיל וכן שמקנחים עליהם הסכין שחותכין בה בשר וכל שהוא בעין כשמניחן עליה גבינה בין חמה בין צוננת נוגעים זה לזה לפחות והדחה מיהו בעי והא דתנן צורר אדם בשר וגבינה כו' נהי דקליפ' לא בעי הדחה מיהו בעי ועוד שזה חמור יותר הרבה כי הרבה פעמים ידבקו לכלים הבשר בעצמו והגבינ' בעצמו או בלחם אשר הוא אוכל ויאכל בשר וגבי' בתפיסה אחת וזה דבר ברור וכ"ש שאסו' לחתוך גבינה ואפי' צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולא עוד אלא אפי' הפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתך בסכין שחותכין בה בשר לפי שלפעמי' הסכינין שומנו ש"ב קרוש עליהן וכשחותכין הפת נדבק בו כדאמרינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח ומוקמינן דבטעי' קפילא וליכא טעם בשר כלל ואמרינן נמי קישות ואבטיח גרור להו לבי פסקי עכ"ל וכ"ד הרשב"א כמ"ש הרמב"ן בתשובה ובא"ח כ' בשם בה"ת שר"ש היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ"ט בר נ"ט אבל לחתוך בה גבינה ודאי אסור אם לא נעצה בקרקע י' פעמים או ששפשף ברך או בפחם ומיהו בלא קינוח אפילו לחם אסור מפני שמנוני' שעליו ובא מעשה לפני הר"ש שחתכה שפחתו בסכין של בשר גבינה של גוים שהוחמו אצל האש ואמר הרב שהסכין כשר וא"צ אלא הדחה כדין צונן דהאי נמי כצונן דמי כיון דאין היד סולדות בו עכ"ל ונראה הא שכ' לעיל שנחתוך גבינה אסור אם לא נעצה דמשמע בנעיצה שרי לכתחילה לא נ' דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין של חלב בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור אבל להתיר לכתחילה לחתוך בסכין של בשר גבינה ע"י נעיצה אינו ראוי כ"א בהגעלה וע"ז נהגו בכל הארצות שלנו כל בר ישראל יש לו ב' סכינים ולא סגי להו בסכין של בשר לחוד ולנעוץ בקרקע כשבא לאכול בו לחם גבינה וראיתי למדקדקי' שיש להם ג' סכינים שאחד מיוחד לבשר ואחד לחלב והאחד לחתוך בו לחם לצורך האכילה ומצוה מן המובחר כמ"ש הא"ז וז"ל ומצוה היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר אחריו צריך להעבי' מעל השלחן הלחם וכל מאכל שעלו עם הגבינה. על השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל ע"כ הוה מפה אחרת כמ"ש ל' בסי' מ"ט.
סימן ט
דין כל שיש בו ריח תורה אם אכל בשר ל"ש בהמה או חיה או עוף לא יאכל אחריו גבינה עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבקר עד הערב דהיינו שש שעות ואפי' שהה כשיעו' הזה אם חושש בשר בין שיניו צריך להסירו והלועס לתינוק א"צ להמתין בזה השיעור אלא מקנח פיו ומדיח וסגי והא דשרי בשהיית ו' שעות דווקא כשכבר סילק ובירך אבל אם לא סילק ובירך אפילו כל היום אסור ומי שאוכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שהייה כדי מסעודה לסעוד' מאותו זמן שנטל הבשר אלא מאכילה ראשונה חשבינן לזמן שהייה אבל הדחה מיהו בעי והאוכל כחל צריך להמתין אחריו כמו אחר בשר אכל אם בא אחריו לאכול בשר א"ע לחטט שיניו וכן צריך ליטול ידיו ולהדיח פיו בין בשר לדגים:
אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכו' גבינה גבינה מותר לאכול בשר א"ל רב אחא בר יוסף לר"ח בשר שבין השניים מהו קרי עליה הבשר עודנה בין שיניהם אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהא סעודתה לא אכילנא לסעודה אחרית' אכיל' וכ' התו' לא בסעוד' שרגילין לעשו' א' שחרית וא' ערבית אלא אפי' לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר דל"פ רבנן ע"כ וכ"ד ראבי"ה וכת' מהרא"י בשערי' שלו רבים נהגו להקל ועושין להם פשרה מדעתן להמתין שעה א' אחר סעודת בשר וסילקו ובירכו ואז אכלו גבינה אעפ"י דלא אשכחן טעמא ורמז לשיעור זה מ"מ מי ימחה בידיה' הואיל והתו' וראבי"ה מתירין אכן הצנועי' מושכין ידיהם מסעודת שחרית לסעודת ערבית גם נוהגים העולם אפילו כשאוכלין בשר עוף שלא לאכול גבינה אחריו שאין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ע"כ וא"י למה תפסו להקל להתיר בסילק ובירך אפי' מיד שמן הדין היה לנו להמתין מע"ל וכ"כ ר"ח ז"ל וז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מ"ע דאכל בשר בסעודה א' ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא בר חמרא אנא וא"א להתיר בפחות מזה והבשר של בין השניים בשר גמור הוא ע"כ ודומה לזה כ' הרי"ף ז"ל וז"ל שמעינן מהא דהאי דאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה אלא א"כ דשרי ליה שיעור מאי דצריך לסעודה אחריתי דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא וא"כ למה לנו להקל כ"כ שלא להמתין לכל הפחות השיעור כמ"ש הרמב"ם ועוד נתקשה בישיבה מה היה דעת מ"ע להיות חלא בר חמרא נגד אביו ואם נאמר בזה היה מתפאר ע"ד כח דהיתרא עדיף א"כ לא ה"ל לומ' אנא חלא כו' אלא נראה שגם אביו לא היה מקובל מרבותיו להמתין כ"ד שעות אלא קבלה הוה בידיה' שלא לאכול גבינה אחר בשר כ"א מסעודה לסעודה והנה אביו תפס להחמיר ואמר שאין נקרא מסעודה לסעודה אלא סעודות הקבועת שאוכל אדם קבע לרוב שיבעין ובריבו תבשילין למי שהיכולת בידו כ"א מע"ל ואעפ"י שאוכל ג"כ מעט בנתיים כארעי הן חשובו' לגבי סעודה הקבועה וכן הוא בין הרבה שרים שאוכלין סעודה הקבוע מע"ל וכן הוא לרוב לאיסתניסים ומ"ה היה חוכך להחמיר שלא לאכול מסעודה לסעודה עד סעודה אחת המוכיחת לכל דהיינו כ"ד שעות והוא אמר אנא כחלא בר חמרא שלא אוכל להחמיר כ"כ ותופס אני פי' מסעודה לסעודה דרך הממוצע לרוב ב"א דהיינו ח' שחרית וח' ערבית וכן הוא עיקר שלא להקל מזה כלל וא"א למחות ביד ב"א שאינם בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות בידם ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות בפרט מאחר שבש"ד כ' שכך נהגו העולם כפסק ר' משה שצרי' שש שעות ולא כדברי ר"י שמתיר בסילק ובירך ומ"מ מודה אני לפי' ר"י שתלוי בסילק ובירך דאי לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה ב"א מקילין בזה וטעות הוא בידם כ' הט' י"ד וז"ל אכל בשר ל"ש בהמה חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא שש שעות ואפי' אם שהה השיעור אם יש בשר בין השיני' צריך להסירו ובתוך הזמן אפי' אין הבשר בין השיני' אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"ל להמתין דכיון דלא אכלו אין מוציא טעם והרמב"ם נותן טעם לשהייה משום בשר שבשיניים ולפי דבריו לאחר ששהא כשיעור מותר אפי' אם נשאר בשר בין השיניים והלועס לתינו' צריך להמתין וטוב לאחוז כחומרי ב' הטעמי' ע"כ וק' לי לפי דברי הרמב"ם דעיקר טעמ' דבעי שהייה זמן סעודה משום בשר שבין השינים הוא א"כ מאי פריך בשר שבין השיניים מהו וע"ק אמאי הצריכו חכמים להמתין זמן סעודה ולא אמרו שצריך שינקר את שיניו בטוב וכמו שאמרו בבשר אחר גבינה דסגי בקינוח ולא חשו שלא יקנח בטוב ג"כ ק' לדבריו בבשר אחר גבינה נמי ליחוש לגבינה שבין השיניים אלא שנ"ל דדווקא גבי בשר שמצינו קרא הוא דאמרינן הכי ולא גבי גבינה וכ"ז איננו שוה לי אלא נראה בודאי מה דבעי תלמודא בשר שבין השיניים סתמא מהו משמע כל זמן שהיא בין השיניים והוא בעין ויש לו צורת בשר ואע"ג דקרא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם לא איירי בו אחר זמן מ"מ לק"מ דלא קפיד תלמודא בשיעורא אלא אייתי ראייה דאיקרי בשר דאל"כ אפי' בתוך הזמן מניין דמיקרי בשר דילמא לאלתר ממש כמעשה שהיה במדב' אלא כדפרישית דפשיטא ליה מאחר שאיקרי בשר אפי' הוא בין השיניים א"כ אין חילוק בין תוך הזמן לאחר זמן וכן פי' הרא"ש להדיא דלאחר זמן הוא דקבעי ותמה אני על הטור שלא הביא מסקנ' אביו הרא"ש וא"כ לפי הא שפי' מה דצריך להמתין עד זמן סעודה משום שהבשר נותן טעם עד זמן סעודה וא"כ דינא הוא שהלועס לתינו' א"צ להמתין זמן סעודה אלא בקינוח והדחה סגי למאן דבעי תרווייהו ולפי מה דפרי' לעיל דבקנוח לחוד סגי ה"ה הכא ומל' הטור שכ' אם יש בשר בין השניים צריך להסירו משמע מן הסתם ל"צ לנקר אכן מדברי הרשב"א משמע אף א"י בודאי אלא חושש בזה שצריך לנקר שכת' בחידושיו בשם בה"ע שאם חושש בשר בין שיניו ואפילו שהה צריך להוציא וכ' שנראין דבריו ומ"מ היכא דאין חושש א"ל לבדוק אחריו אם יש בשר בין שיניו וכ' הר"ן נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שא"צ שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קנוח הפה מיהא משמע דבעי עכ"ל כ' בש"ל שאסור לאכול גבינה אחר כחל ופשוט שהרי הוא כשאר בשר ממש וחלב שבו הוא חלב שחוט' דרבנן וכ"ש לאחר שקרעו ש"ו שהוא בשר גמור אפי' מדרבנן אלא שהחמירו שלא לבשלו עם בשר ולכן נראה מ"ש האוכל כחל ובא לאכול אחריו בשר שצריך לחטט שיניו כמו בשר אחר גבינה וכן בהג"ה א"ו בשם א"ז חומרא יתירא הוא ולעניין נטילה בין בשר לדגים או איפכא ז"ל הט' י"ד וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד שקשה לצרעת ויש מחמירין בדבר ליחד לדגים כלים בלבד וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ בין בשר לדג והיה שורה תת ביין והיה אוכלו בנתיים כדי לרחוץ פיו וז"ל מהרא"י בשערים שלא ראיתי נוהגים הכי אפי' פרושי' וצנועים אלא עושים קינוח הפה לחוד והדחה ע"י שתייה ע"כ וא"י למה לא ניחוש דשמא נדבק מן הבשר שעל ידיו מתער' בדגים וכן איפכא וכמו שחשו בין תבשיל גבינה לבשר אבל מה שמיחדין כלים לבדן זהו שיבוש דאינו סכנה אלא בממשו' בשר ודגים שנתערבו בהדי הדדי אבל בנתינת טעם ליכא למיחש כמו שהוכחתי בפרק ג"ה סי' ט"ו תו מסקינן בסוגיא אמר שמואל אנא להא מילתא כחלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא היה סייר נכסי תרי זימני ביומא ואנא לא סיירי אלא חד ופי' רש"י סייר הולך ורואה קרקעותיו מה הם צריכין ומדמדמי האי עניין לאיסורא וקריא אנפשיה חלא בר חמרא למדנו מזה רוב הזהירו' על איבוד ממונו כדי שלא יצטרך לבריות וליהנות מאחרים באם אפשר לו מיגיעתו ומשלו אשרי לו ומ"ה אמרו הצדיקי' מדקדקי' אפי' בפחות משוה פרוטה והארכתי בעניין זה בפרק א"ט סי' ט':
סימן י
דין מים ראשונים ואמצעי' נוטלין בין ע"ג קרקע בין בכלי אבל מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואפילו ע"ג קינסא לא וביארנו דאפי' מ"א אין רוחצין מתוך הכלי אבל באמצעיים אין קפידא ומים אחרונים ואמצעיי' נוטלין בכל מיני משקה ושפשוף בבגד או בכחול אסור בשתיהן וניגוב צריך באמצעיים אבל לא באחרונ' ושתיהן א"צ שיעור וא"צ לשפוך רק פ"א ובארנו דאף האידנא אין להקל במ"א אבל ברכה אין לברך כלל:
אמר רב יצחק בר אבין אמר ר"י בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים. חובה מיתיבי מ"ר ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה ומסיק עלה אמר ר"נ ל"ש דאמצעיים רשות אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה וכבר פי' בסי' ה' וק' לי אדרבא בהך בריית' דאיירי באמצעיי' רשות ה"ל למיתני בתלת גווני ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעיי' רשות ונראה בעיני דמ"ה תני דשניה' חובה לגבי אמצעיי' שהן רשות כדי להור' שמים אמצעי' שהן רשות לגבי חובה אבל לעולם איכא מצוה קצת ובפרט לפי מה שפי' ר"ת שהו' עיקר דבין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה קאמר שאין זה חובה ומצוה ממש אלא רשות אבל קצת מצוה איכא ומה שנראה מהאי סוגיא היכא דבעי נטילה שאין חילוק בין יממא ולילה דומיא דמ"ר ואחרונים א"כ ממילא נמי הא דר"נ דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ולעיל אמרינן ביממא דקחזיה ליה לא בעי נטילה ור' ירוחם כ' ה"ה דלילה אם יש לו נר יפה דלא בעי נטילה והכא משמע בכל גווני בעי נטילה ע"כ נר' כמ"ש הא"ז בשם רשב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום לפי הטעם בהג"ה באשר"י משום שהתבשיל נדבק יותר מגבינ' עצמה לכן המנהג ליטול ידיו ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה עצמה שהיא יבשה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל ע"כ והטור כ' בשם הר"פ שיש לרחצם אף ביום לפי שפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בליחלוחית הידים ולאו אדעתיה ע"כ ותמיה אני מניין לו לגזור גזירה מה שלא נגזר בימי התלמוד והגאונים א"ל במקומו שמצא בקעה ובא לגדרה ולא בע"א וא"כ מאחר שהתלמו' אומר להדיא דגבי גבינה לא בעי נטילה ביממא הכי הל"ל היכא שהגבינה לחה צריך ליטול את ידיו כו' אבל בגבינה יבש א"ל ליטול ביום ואף בלילה כשאוכל אצל נר יפה כעין אבוקה. ומסקין מ"ר בין בכלי בין ע"ג קרקע מ"א אין נוטלין אלא בכלי וא"ל אין נוטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן וא"ב קינסא פי' ליטול ע"ג קיסמין אבל מ"מ אין נוטלים מתוך הכלי כמו שרוחצין הגוים אפי' במ"א אין נכון שהרי המים הללו מקבלין הזוהמא והידי' מקבלין שוב מהן אבל באמצעיים אין קפידא דס"ס מעבירין את הליחלוחית של המאכל ומנקים את הידים אבל מ"מ מים א' נוטלין בכל מיני משקה כמ"ש הראב"ד והרשב"א בת"ה שכולן מעבירין את הזוהמא אע"פי שאין כשרים לנ"י ומהשתא תימא לי על הראב"ד שהכשיר כל המשקים למ"א ובמים אמצעיים כ' הראב"ד להדיא שכל שאר משקים אינם כשרים לאמצעיים מפני שהן שמנים צחים ואינם מנקי' את השומן של מאכל וא"כ לפי סברא זו כ"ש שאינם מנקי' את הזוהמא אלא נ"ל עיקר כדברי הרשב"א שהשוה מים אמצעיים לכל מילי למ"א וא"כ מאחר שכל שאר משקי' מנקים מן הזוהמא כ"ש שמנקי' ומעבירין ליחלוחית המאכל גם מ"ש הראב"ד שמים אמצעיים לא יועיל להן שפשוף בגופו ובכותל ומשמע מדבריו דבמ"א סגי בהכי כמ"ש בספר אח' משמו כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיי' שבין גבינה לתבשיל בין להקל ובין להחמיר חוץ משיפשוף בגופו או בכותל או בהיסח דעת שפוסלים באמצעיים ואין פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכין שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעיי' צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעיים כו' ולא ידענא טעם לדבריו אם אינו מועיל שפשוף להעבי' המאכל כ"ש לנקות מן הזיהמא ואמת כן הוא שלא יועיל שפשוף בשתיהן אפי' שפשוף בבגד כ"א במים או במשקה וכדברי הרשב"א שווים לכל דינים חוץ שבאמצעיים נוטלים בין בכלי בין בקרקע וצריכין ניגוב ואף שהרמב"ם כ' וז"ל כל הנוטל ידיו באחרונ' מנגב ואח"כ מברך זהו דווק' למברך שאינו ראוי לברך בברכת השם בלי ניגוב ע"כ הכון לקרא' אלהיך אבל האחרי' אינם. צריכין ניגוב גם שתיהן א"צ שיעור ואין צריך לשפוך על ידיו רק פעם א' והא דפליגי הני תרי לישנא במ"א וא"ב קיסמא פסק הרמב"ם להחמיר שאין נוטלן אלא ע"ג כלים ולא קיסמא והרשב"א כ' כיון דמידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא ויראה כדעת הרמב"ם מאחר שהטעם הוא משום רוח רעה וחמירא סכנתי' מאיסור' ע"כ פסק להחמי' והאידנ' אין נזהרין בזה לפי שאותם רוחות הנזכרים בתלמו' אינם מצויין בינינו כגון שיבת' ובת מלכ' וזוגות אבל מ"מ מאח' שאמרינן מ"א מ"ט משום מלח סדומית המצוי במלחא כי קורטא בכורא ובעבור שאמרו על כל אכילת' אכול מלח חיישינן להכי ואמרינן לאו דוקא אכילה אלא אפי' מי שמודד מלח צריך ליטול ידיו משום האי חששא דמלח סדומית ומלח סדומי' אינו מצוי בינינו א"כ לא ליבעי מ"א כל עיקר וז"ל הרא"ש בסוף פרק א"ד והוא מדברי ר' יונה אהא דאמרינן התם אר"י א"ר וא"ל במתניתין תנא והתקדשתם אילו מים ראשונים והייתם קדושים אילו מים האחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני מקדשכם זו ברכה תימא דהכא משמע דמ"א מצוה משום קדושה ובפרק כ"ה משמע שהן חובה מפני הסכנה מפני מלח סדומית שמסמא את העינים וי"ל משום קדושה אמרו שהם מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשות חובה אבל ר"ה גאון פי' דהא אמרינן הכא שהם מצוה משום קדושה דהיינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קוד' שיברך אבל נטילה אחרונה אינה משום קדושה אלא מפני הסכנ' בלבד ואם רצו נוטלין אחר ברכה וכ' עוד והוא מדברי התו' ומה שלא נהגו האידנא במ"א אותן שאין מברכין א"ל לפי שאין מלח סדומית מצוי אצלינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטו' גם בנטילה נמי לא נהגו וגם לא איקרי ידים מזוהמים כיון שאין אנו רגילי' ליטול ואין אנו מקפידין אמרינן בפ' כ"מ אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנ' הוי' אמרי כגון אנו דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותן שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהן אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ואם יש אדם שהוא איסטנית ורגיל ליטול ידיו לאחר סעודה לדידיה הוי ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך ויש מן הראשונים שאמרו שמברך על מים אחרונים על רחיצת ידים אבל ר"ע כ' שאין מברכין עליהון לא בל' נטילה ולא בל' רחיצה ולא בל' שטיפה ונתן סימן בדבר נר"ש ע"כ וטעם לדבר כ' בה"ג ובתו' כל מה שהוא חובה על האדם להצלת עצמו כגון הכא שלא יסמא את העיני' לא שי' עליה ברכ' ומברכ' המפיל חבלי שינה אין ראיה שהיא ברכה מיוחד' שקבעו חכמים ז"ל בנוסח שתקנו אבל לברך ברכה מעצמו כמו שמברכין על כל שאר מצו' אם היא משו' הצלת עצמו אין לברך עליה גם אין לברך עליה משום נקיות וקדושה מאחר שאינה אלא לאישתניסית בעלמא אינה חובה או מצוה קבוע לכ"ע מ"ה אין לברך וכל הדברים הללו מספיקין שאין לברך כי הברכות אינה מעכבות אבל א"י ממה שנהגו להקל במים האחרונים שהרי כ' הרי"ף וז"ל ואע"פ שלא אכל מלח קבעו חכמי' חובה משום מעשה שהיה דמים ראשוני' האכילו חזיר והאחרונים הרגו את הנפש ולשון קבעו חובה משמע שאף לדורות חובה ובהאי לישנא כ' על ערבית רשות והאידנא קבעו חובה ומה שלא כ' כאן והאידנא כו' לפי שמתחילה היה נמי חובה מה שאין בתפילת ערבית שהיה רשות מתחילה ובפרט שכ' ר"י וז"ל אומ' הרמב"ם אע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומי' יש מלח אחר כמלח סדומית ואם יעבור ידיו ע"ג עיניו יסמא את עיניו ע"כ והוא היה אב לכל הטבעים ע"כ נראה שאין להקל בהן כלל וראיתי מחמי מהרר"ק ירושלמי שהי' מדקדק שאחר גמר סעודה הביאו לו הכוס של בהמ"ז מלא מים והיה משטף אותה בידו ואגב רחץ בהן ידיו למי' אחרונים ועשה שתי מצות כאחת שטיפת הכוס וקדושת מ"א וכן אני נוהג אחריו וחילק בין מ"ר לאחרונים באיזה מהן מתחילין תמצא בסוף הלכות ידים ורגלים בסי' מ"ב:
סימן יא
דין המ"ד נוטלין בחמין שאין היד סולדות בהן אבל אם היד סולדות בהן לא ומ"א אין נוטלין אלא בצונן:
תו מסקינן אר"י בר יוסף א"ר נאי ל"ש שמ"ר נוטלין בין בחמין בין בצונן אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדות בהן אין נוטלין בהן ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין נוטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אר"י ב"י אר"י ל"ש אלא שהיד סולדת בהן אבל אין היד סולדות בהן נוטלין מכלל דראשוני' אע"פ שהיד סולדות בהן נוטלין ומסקינן נמי לקמן איתמר חמי האור חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידים ר' יוחנן אמר נוטלין מהן לידים אר"י שאלתי את ר"ג ברבי ואוכל טהרות וא"ל כל גדולי גליל עושין כן וכ' תו' הא דאמר חזקיה אין נוטלין חמין לידים אע"ג דתניא לעיל מ"ר בין בחמין בין בצונן מוקי חזקיה כל"ק דר"י דלעיל כשאין היד סולד וכאן איירי כשהיד סולדות בהן ור"י דשרי הכא כלשון בתרא דמוקי לה אע"פ שהיד סולדות מותר ובחינם פיר' בקו' דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל וכ"כ הרא"ש וז"ל וק"ל כר"י בהא דס"ל כל"ב דלעיל ע"כ ותמ' אני איך עלה על דעת שרש"י ע"ה נעל' ממנו לתרץ דחזקיה ס"ל כל"ק אלא משום דס"ל לרש"י דבודאי חזקיה ור"י פליגי בחמין שאין היד סולדת בהן מדאמר ר"י שאלתי את ר"ג ברבי ואוכל טהרות וא"ל כל אנשי גליל עושין כן וכי דרכן היה ליטול בחמין שהיד סולדת בהן ואף למעלה ל"פ אלא אירע כך במקרה או ע"י דחק אבל לא מסתברא כלל לומר שנהגו כך תמיד ליכוות ידן בחמין אלא בחמין שאין ה"ד סולדות בהן היו רוחצין אנשי גליל ומשום עונג רוב נקיות עשו כך וא"כ חזקיה שאוסר אף כה"ג א"כ פליג על ברייתא דלעיל שאמרה מ"ר נוטלין בין בחמי' ובין בצונן אלא תנא הוא ופליג ומ"ה נראה דהלכה כל"ק שאינו מתיר אלא בחמין שאין היד סולדות בהן ולא כל"ב לומר שחולקות על חזקיה יותר מדאי שהוא אוסר אפי' באין היד סולדות בהן והבריית' מתרת אפי' ביד סולדת וכ"כ הסמ"ג גבי חמי האור וז"ל ורש"י מפר' חמי האור שאינם כ"כ חמין שתהא היד סולדות בו והדין עמו דמסתמ' כל בני גליל שהיו עושין כן בחמין בינונית היו נוהגים וזה הוא עיקר בעיני:
סימן יב
דין שצריך האדם להזהר שיכבד ויכנש פירורי אוכלין ויזהר שלא ישתה אופיא ולא ינפח ביה ולא ידחה בידו גם יזהר שלא יאכל מן האגוד שאסר גינאה גם לא יאכל ירק שנפל על השלחן ולא ישב תחת המרזב גם כשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר ישפוך תחילה מעט ממנו לארץ:
אע"פ שיש חרם הקדמוני' שאין לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים ואם הראשונים כענקים אנו כיתושין גם מה שהזהירו משום רוחות כולן לא שכיחי האידנא כמו זוגות ודומיהן מ"מ מה שיש לחוש מעניין כשפים והיזיקות שבגופו למיחש מיבעי. מסקינן בסוגיא אמר אביי מריש הוה אמינא האי דכנשי נשוורא' פי' פירוכי אוכלי משום מנקירותא פי' נקיון א"ל מר משום דקשה לעניותא ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניות' ולא הוה יכיל ליה דקא מזהר אנשוורא יומא חד כריך ריפת' איבלי פי' על עשבי' שבאפר אמר השתא ודאי נפל בידאי בתר דאכיל אייתי מרא ועקרינהו ליבלי ושדינהו לנהרא שמעיה דקאמר שר של עניו' ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה ואמר אביי מריש הוה אמינא הא דלא שתי אופיא פי' שאקומ"א בלע"ז משום מיאוסת' א"ל מר משו' דקשה לכרסם דהיינו רירין הבאין מן החוט' שקורין בל"א שנופי"ן משתייה קשה לכרסם מינפח ביה קשי' לרישא מידחי בידו לצדדין קשה לעניותא מאי תקנת' לשקיעה שקועי בתוך המשקה עד שיכלה מאליו ואמר אביי מרי' ה"א האי דלא אכלי' ירק מכישא פי' מאגוד דאסר גינאה משום דמחזי' כרעבתנות' א"ל מר משום דקש' לכשפי' ר"ח ורבה בר ר"ה הוה קאזלא בארבא אמרה להו ההוא מטרוניתא אותבן בהדייכו לא אותבנה אמרה מילתא לחש של מכשפות אסרת לארב' שלא זזה ממקו' אמרו אינהו מילת' שריוה א"ל מאי איעבד לכו דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינ' אמנייכו ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאס' גינאה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא אכל ירקא דנפל אתכא משום מאיסותא א"ל מר משום דקשה לריח הפה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא יתבי תותי מרזיבא משו' שופכי' א"ל מר משו' דשכיחי מזיקין:
ואמר אביי מריש ה"א האי דשד' מיא מפומי' דחצבא משום ציבת' א"ל מר משום דאיכא מים הרעי' פי' ששותין מהן המזיקין ואף האידנ' שמעתי שנזהרין בזה:
סימן יג
דין דחולה שיש בו סכנה מותר לשאול במכשפים אבל היכא דלית בו סכנה אסור ואם בא לו המעשה והחולי ע"י כישוף מותר אפי' אין בו סכנה:
שאלה אם חולה מותר לשאול במכשפים ע"י גוים:
תשובה כבר קדמוני הקדמוני' מהרא"י ז"ל וכת' שלדרוש במכשפים ובקוסמים לא מצינו איסור מפירש בדבר דשואל אוב וידעוני דווקא הזהירה תורה עליהם דאינן חמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא והכי מוכח בשמעת' קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה ולא ילפינן לה מכלל ח"ו וא"ל דעובר משום לפני עור וגו' לדברי ר"י בפרק ד"מ דב"נ מוזהרים על הכישוף משום דלא ק"ל כר"י דכולה תלמודה אמרינן דז' מצוות נצטוו ב"נ וריב"א ואשיר"י נמי פסקו דלא כחזקי' דאמר ב"נ מצווין על הסירוס וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה וגו' כדכ' הרמב"ם ונר' מדבריו דאין איסור ממש קאמר עכ"ל ואני אומר כבודו במקום העליון מונח אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהוא כ' פי"א דהלכות ע"ז אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל מכין אותו מכות מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו כו' הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מ"מ כמ"ש באותו פ' גבי שואל א"ז ומ"ש באותו פרק שאין בו אלא איסור בעלמא משום תמים תהיה וגו' היינו דווקא המאמין בהם ע"ז קאמר שהוא מן הכסילים ומן השוטים והתורה הזהירה על אילו ההבלים מלהאמין בהם ולחשוב שהם אמת כמ"ש שם להדיא ואף על המאמין כ' הרמב"ם באותו פ' שאם כיון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו שמים ה"ז לוקה ואומר אני דסברת הרמב"ם הוא מ"ש בתור' שואל אוב או ידעוני קאי אכל אינהו דכתיבי בהאי קרא כגון מעונן ומנח' וקוסם ומכשף ולא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא משום שלשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו שזה באזהרה וזה בכרת מה שאין בכל אינך אבל לעולם מילת ושואל קאי אכל דכתיב בקרא לעיל מיניה ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה שאפילו הפונה אינו אלא שואל והא ראייה שרש"י פי' ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה ומ"ה כ' התורה ושואל אוב וה"ה כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמה ואם שואל בהן חייב ומ"מ בתשו' הרמב"ן מצאתי כדברי מהרא"י דווקא באוב וידעוני אסרה תורה השאלה אבל לא באינך הכתובים בקרא וז"ל גוי המכשף וישראל שואל בו אינה אלא משום תמים כשואל בכלדים והשתא לכאורה נר' דאפילו בסתם חולה אינו אסור לשאול במכשפים ובקוסמים לפי סברת הרמב"ן דאין בו אזהרה אלא איסור בעלמא משום תמים וגם אין בו איסור מבואר אלא דרש בעלמא שהרי לא נמנה בכלל העשייה וגם עיקר המקרא להלוך בתמימות הנה דאתא להיות אמונת הש"י והבטחה חקוקה בלב אדם ומ"ה היכא שהוא חולה אינו ראוי להחמיר לאסור אבל מ"מ אומר אני מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכיזובים ודברי תעתועים ואין בהם ממשות בשאילת כלדיים לפי' הרמב"ן א"כ מה"ט אין להית' כלל לשאול במכשפי' אפי' לחולה מאחר שאין בה ממש ורובה הבל ואפילו לדעת הרמב"ן דס"ל דשאילת כלדיים דהיינו אינטגנינות היא חכמה יתירה ועצומה ומותר להשמע להן אלא שלא ישאל אחריהן משום תמים תהיה עם ה' אלהיך ויסמוך על הש"י שהוא יכול לשדד המערכה ולבטלו ע"י תפילה ובקשה ומ"ט כאשר כתב בס"פ ב"א מ"מ הכא גבי כישוף כ"ע מודי' שאינה חכמה אלא ענין רע הוא שניתן לב"א ואפי' חכמי האומות מודים בזה ושורפים כל המכשפים והיינו שהוא דבר רע להשחית ולחבל ולהטיב לא ידעו ברוב הענייני' א"ל חולי דיש בו סכנה דשרי אפילו לפי דעת הרמב"ם דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים ואפי' ספק נפשות דוחה את השבת שהוא בסקילה ק"ו בכה"ג אבל היכא דליכא סכנו' נפשות לא אפילו הוא סכנת אבר שהרי כבר חלקו כל האחרונים על ר"ת דמשווה סכנת אבר בעניין חילול שבת לסכנ' נפשות וראייתו ברורה ומ"מ לפעמים יראה להתיר אפי' דברים שאין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר וכגון שידוע שבא החולי לאדם ע"י מקרה ורוח רעה דשרי לשאול בהן לפי דברי הרמב"ם דעל אותן עניינים וכיוצא בהן רוב המכשפים יודעים ומוצאים עזר ותרופה ואפשר אף לדברי הרמב"ם יראה למצא היתר ולומ' שלא אסרה תורה כישוף כה"ג דאינו בא אלא לגרש ולבטל כישוף ורוח רעה הדומה כי לא אסר' תורה אלא לשאול בהן ולרדוף אחריהן ולהאמין בהם שיש ממש בעניניה' וראייה קצת לדבר שהסנהדרין היו לומדים כישוף כדי לבטל כישוף של המחוייבים מיתה וכה"ג מצאתי בתשו' מהר"ר מנחם מ"צ דמותר ללמוד מן המכשף ענייני כישוף כדי להציל עצמו או אחרי' ע"כ ומצאתי לו און מהאי סוגיא דלעיל דאמרה איהי מילת' ואסרת' לארבא אמרו אינהו מילתא ושריוה אלמא דשרי לבטל כישוף אעפ"י שלא היה שם שום סכנה וכ"ש ע"י גוי דשרי אבל בע"א כגון סתם חולה ואין בו סכנה לא אוכל למצא היתר כלל:
סימן יד
דין חמי האור אין נוטלת מהן ידים אם היד סולדות בהן וחמי טבריא בכלי פסול לטבול בו את הידים ובקרקע לכ"ע שרי והיכא דאוקמא בבת בירתא שאין בו מ' סאה אלא שהוא מחובר למקוה שיש בו מ' סאה הלכה כר"י דס"ל שטובלין בהן את הידים והיכא שנפסלו משתיית בהמה כגון שהם מלוחים בכלי פסולין בקרקע כשרים אבל אם נפסלו משתיי' בהמה בעבור עכורין אפי' בקרקע פסולין ומים שנשתנו צורתן פסולין בין שנשתנו מחמת מה שנפל לתוכן או שנשתנה מחמת עצמן מים שנעשו בהן מלאכה אלו ששרה בהן את פתו או שהדיח בהן הכלים פסולין הדיח בהן כלים מודחים או חדשים כשרים מים שהנחתום טובל בהן את גלוסקי' פסולין וכן הדיח בהן את ידיו מן העיסה לקח מהן מלא חפניו ליקטף הככרות כשירים מים שלפני הנפח פסולין ולפני הספר כשירים מים שלקק מהן כלב פסולין שתו מהן תרנגולים כשרים טבל בהן את הספוג כשרי' וכל הני דכשירי' איירי בלא נשתנו מראיהן:
איתמר חמי האור חזקיה אומר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר נוטלין מהן לידים ואמר ר"י שאלתי את ר"ג בר ר' ואוכל טהרות וא"ל כל גדולי גליל עושין כן וכ' הרא"ש וק"ל כר"י כהא לישנא בתרא דלעיל דשרי בראשונים אפילו היד סולדות בהן ואני כ' לעיל בסי' י"א דלא ק"ל הכי חמי טבריא חזקיה אומר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר אם כל גופו טובל בהן ידיו לכ"ש אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דשרי למישקל במנא כ"ע ל"פ דאסור כ"פ דפסק מנייהו בבת בירתא חזקי' סבר גזרינן בבת בירתא אטו מנא ור"י סבר לא גזרינן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו שהילכתא כחזקיה דרבי' דר"י הוא וכאשר כ' הוא גי' הרי"ף אבל רש"י גרס חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידי' אבל טובלין מהם לידים ור"י אומר טובל בהן כל גופו אבל לא ידיו ורגליו והקשה ר"ש במס' ידים דהא איתא לשם בפ' ג"ה ברייתא דתניא מים שנפסלו משתיי' בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים רשב"א אומר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי נמי דפליגי בבת בירתא בפלוגתא דחזקי' ור"י ואתו כתנאי וא"כ לפי גי' זו תהוי סתם מתניתין דהכא דלא כר"י ובכל דוכתא אית ליה לר"י הלכה כסתם משנה ול"ל דמתניתין דהכא איירי בדל' פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלי' לקרקע לפליג בדידיה ובתוספת' קתני מילתא דרשב"א ולא קתני מילתא דרבנן משמע דרשב"א קאי אמתניתין וכדפסקינהו בבת בירתא מוקמי' פלוגתייהו ונראה כגי' ר"ג ור"ח דגרס התם במילתיה דר"י השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כ"ש ולפ"ז נראה דהלכה כר"י כסתמא דמתניתין וחזקיה תנא הוא פליג וסתמא דמתניתין עיקר לגבי' ואף בברייתא פליגי רבנן עליה דרשב"א ויחיד ורבי' הלכה כרבי' ומ"ה נראי' דטובלי' בהם ידים בבת בירת' כסתמא דמתניתין וכת' הרשב"א בחידושי' וז"ל מדקאמר ר"י כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש מהא משמע דאפי' איכא מ' סאה בבת בירתא קא אסר דאי לית ביה מ' סאה הא אינו טובל בו גופו וי"ל נמי דכל שיש בו מ' סאה לכ"ע שרי דבכי הא ליכא למיגז' אטא מנא אלא כשאין שם מ' סאה פליגי ואי קשיא לך אי פחות ממ' סאה היאך תעלה לו טבילה ואפי' לידיו ועוד מאי קאמ' כל גופו טובל בהן וי"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטביל אותן בבת א' דיו דהא אריתא דדלאי סתמא ליה בה מ' סאה ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילינן בפחות ממ' סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להם ט' קבין ואע"פ שזהו בקרקע וזה בכלי' והא דאמר' כל גופו טובל בהן ה"ק כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באילו שבבת בירת' דוקא קאמר כך נ"ל ול"נ דבודאי איירי שאין בו מ' סאה דאי יש בו מ' סאה בודאי לא שייך למיגזר כמ"ש הוא אבל איירי במחוב' למקו' שהוא כשר לטביל' גופו אפ"ה גזרו ביה שהרואה לא ידע שהוא כשר מחמת חיבורו ויבא להטיל ממנו בכלי וכן פי' רש"י ואף שר' יונה חולק ע"ז מ"מ הרשב"א פסק כוותיה בספר ת"ה ואף התו' הביאו פירושו תו מסיק תנן בפ"ק דמסכת ידים מים שנפסלו משתיית בהמה בכלי' פסולי' בקרקע כשרי' כ' הרא"ש מדע' בעלי התוס' מים מלוחי' שאין הכלב יכול ללקוק מהם וי"א מים עכורין שקרובין להיות כטיט הנרוק ופי' קמא עיקר דאיירי בצלולין אלא שהם מלוחים או סרוחי' אבל בעכורים אין חיל' בין קרקע לכלי דאמרינן בפ"ב דזבחי' אר"ל כל המשלים למקוה משלים למי כיור לרביעי' אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק ה"ד אי דפרה שוחה ושותה מהן אפי' לרביעית נמי משלים ואי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' למקוה נמי לא אלמא במים העכורים אין חילוק בין טביל' לנטילה ע"כ וטעם לדבר היכא שמעורב בטיט שאין הבהמה שותה מהן הוי כטיט ואין שם מים עליו ופסול אפילו לטבילה אבל במלוחים וסרוחים אפי' אין הבהמה שותה מהן מ"מ דין מים עליה כמי הים ומ"ה בקרקע כשרים כמי הים ובכליהם פסולים שנתבטלו מתורת מים שהרי אין ראויים לשתייה כשאר מים שנשאבו מן הנהר וכמו שנפסלו אם אין ראויין לשתיי' ה"ה שנפסלו בשינוי מרא' אפי' הם ראויין כדתנן נמי התם בפ"ק נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהם פסולין וכתב הרא"ה פרק א"ד דטעמא דבנ"י בעי' מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלי' מן הכיור והתו' מסתברא דילפינן לה משום מים יתיר' דכתיב ונתת שמה מים לרחצה וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכא דייקים דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו ע"כ וכת' הרמב"ן והטור בין נשתנו מחמת שנפל בהן שום דבר בין שנשתנו מחמת עצמן בין נשתנו מחמת מקומן פסולין ע"כ תו שנינו התם עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין שמעון התימני אומר אלו נתכוון לשרות בזה ונפל לשני כשרים ואין הלכה כר"ש אלא בכל עניין פסולי' בין נתכווין בין לא נתכוון וכ' הרמב"ן דה"ט מאחר שעשה בהם מלאכה בכלל מי שופכין הם ואינן ראוין לנטילה תו תנן התם הדיח בהם את הכלי' או שמיחה בהם פי' שיכשך את המדות פסולים הדיח בהם כלים מודחים או חדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים ואין הלכה כמותו המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין פסולין וכשהוא מדיח את ידיו כשרים ופי' ר"ש דהיינו קיטוף דפר' כל שעה ופעמים מכניסים הלחם במים ופעמים נותן ידיו במים וטח פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא אם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן את פתו ואם מדיח בהן את ידו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרים וכ' הטור ובלבד שלא ישתנו מראיתן ע"כ וי"א שאם הדיח ידיו בהן לרוחצם מן העיסה ואפ"ה כשרים וכ"כ הס"ת בסי' ע"ח להדי' שאם הדיח בהן הנחתום את ידיו מחמת העיסה המים כשרים והיינו דס"ל דסתם ידים העסוקות בעיסה אין בהן לכלוך ולא נעשו כשופכין ע"י הדחה זו וכ"כ ר"י שכן יראה מדברי התו' אבל מדברי הרמב"ם יראה דכה"ג אין כשרים אלא באופן שפי' רש"י וז"ל בפ"י מה"ל ברכות מים שהנחתום מטביל בהן את הקערות פסולין ושהוא חופן מהם בשעת לישה כשרים שהמים שבחפניו הן שנעשר בהן מלאכה אבל המים שחופן מהם הרי הם בכשרותם ע"כ הרשב"א בת"ה וכן נר' עיקר דלישנא דהדיח בהן משמע דאיירי בעניין הגלוסקין וכמו שפי' הם ולא שמדיח ידיו מן העיסה דלא איירי האי תנא בה בהדחת ידיו כל עיקר שוב מצאתי שכ' כך להדיא בתוספת' כדפרי' שכ' לשם וז"ל מים שהנחתום מטביל בהן גלוסקים אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן ע"ג ככרות אם נשתנו מראיהן פסול ואם לאו כשרין וכתב עוד מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהן לידים מפני שבידוע שנעשית בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרים ע"כ ומים ששתו מהן תרנגולין כ' מהרא"י בת"ה וז"ל יראה דלכאורה היה נראה דפסולין משום הא דתנן במסכת פרה ובפרק א"ט מייתי לה כל העופות פסולין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ופי' רש"י דשאר עופות אינן מוצצות אלא מגביהין פיהן לאחר שקלטה המים נופלי' מפיהם וה"ה נעשים כמים שנעש' בהן מלאכה וק"ל במס' גיטין שהמלאכה פוסלתן ע"כ וכן פי' בפ"ק דחולין מהא דאם יכולה חולדה לשתות הימנ' או נחש לדברי ר"ג ולפי זה שתו התרנגולים מן המים פסולים ג"כ לנ"י משום דנעשה בהן מלאכה והמלאכ' פוסלת כדתנן במסכת ידים ופסק הגאונים בענין נ"י מייתי לה הדיח בהן את הכלי או שמדיח בהן את המדו' פסולין לנ"י משום דנעשים בהן מלאכה אמנם התו' בפ"ק דחולין פליגי ארש"י בהך סברא ומקשין דמה מלאכה שייך בשתייה ופירשו ההיא דפסול דשתיי' עופות ושרצים במי חטאת מטעם אחר וכן נראה להוכיח מא"ז הגדול דכת' מפי' ר"ח ז"ל דמים שלקק מהן הכלב פסולין לנ"י דמשמע הא שאר בהמות וחיות לא הוו פסולין ואי שייכי פסול מלאכה בשתיי' שאר בהמה וחיה נמי לפסלו לנ"י בשתיי' כי היכי דפסלי במי חטאת כדתנן במס' פרה ובסמ"ג מייתי לה מי חטאת ששתו מהן בהמה וחיי' וכל העופות פסולין חוץ מן היונה ותו נר' דאפי' לפי' רש"י דוקא במי חטאת פסלי שאר עופות בשתייה משום דמה שנפלו מפיהם אל המים הנשארי' בכלי אין בטילין במיעוטין משום חומרא דמי חטאת אבל לעניין נ"י בטילין ודאי במיעוטן והכי מוכח מהא דתנן נפל לתוכו דיו קומו' וקנקנתו' אם נשתנו מראיהן פסולין הא לא נשתנו כשרי' ואע"ג דודאי דיו וקולמוס פסולין לנ"י דלא מיקרו מים אלא משום דבטילין במיעוט וצ"ע בסברא זו בגיליון כ' פ' המגרש ובפירוש משנית דס"ט שפי' ר"י מסימפירט מצאתי דכ' במס' ידים טבל בהן את הספוג אם נשתנו מראיהן פסולין אבל לא נשתנו כשרים דספוג חשיב כאילו שתה מהן יונה עכ"ל משמע דאי הספוג נחשב כשאר עופות הוה פסול ולא אמרינן בטילין במיעוטן אמנם י"ל דאיירי כגון דלא הוי בטילין במיעוט והא דתלי ביונה למימר דשאר עופות פסלי במים לנ"י אלא לסימנא בעלמא נקט ור"ל דהספוג מוצץ כמו שהיונה מוצצת אבל אי הוה הספוג אינו מוצץ היה פסול לנ"י עכ"ד ול"נ שאין לדמות נ"י למי חטאת לעניין מלאכה שהרי מצינו שלא אסרו אלא מלאכה גמורה שהרי הדיח' בהם כלים מודחים כשרים לנטילה וגבי מי חטאת פשיטא שפסולין דמלאכה כל דהו פוסלת אבל גבי נטילה מה שלא ניראים מלאכה לא פסלו' וכן מצאתי: