ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ז
סימן א
דין ג"ה נוהג בארץ ובח"ל נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ושני גידין הם הפנימי הסמוך לעצם חייבין עליו חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו וג"ה נוהג בבהמ' ובחיה אפי' אין הכף שלו עגול ואינו נוהג בעוף ואם נמצ' שיש לו כף עגול נוהג בו אבל א"צ לבדוק אחריו אם הוא עגול ובארנו דגידין האסורין משום חלב אינן אסורין בחיה ומפרש בגמרא דדוקא בבכור שקדושתו תלוי ביציאת הרחם א"כ אסור גיד קודם דנוהג בשליל ואז חיי' אפי' אאיסור קדשים מכח איסור מוסיף אבל שאר ולדות קדשים דבמעי אמן הן קדושים א"כ איסור קדשים קדים מיד אחר יצירתו ואיסור אינו בא עד שיגדל הג"ה ויתקשה כראוי א"כ תו לא אתא איסר גיד דקל וחל אאיסור קדשים דחמור:
גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ומפרש בגמ' דווק' בבכור שקדושתו תלוי ביציאת הרחם א"כ איסור גיד קדי' דנוהג בשליל ואז חייל אפי' אאסור קדשים מכח איסור מוסיף אבל שאר ולד' מקדשים דבמעי אמן הן קדושים א"כ איסור קדשים קדים שחייל מיד מיצירתו ואיסור גיד אינו בא עד שיגדל ג"ה ויתקשה כראוי א"כ תו לא אתא איסור גיד דקל וחל אאיסו' קדשי' דחמור ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן הלכה ולא כר"י דאמר אינו נוהג אלא בירך של ימין לחוד ואם כן אכל כזית מזה וכזית מזה סופג מ' ומקו' הנחת הגידין בירך מפר' בגמ' ר"י א"ש דשני גידין הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו פי' פנימי הסמוך לעצם הוא גיד ארוך ונתון לארכו של שופי כשפורעין את הירך שהוא כף הירך הסובב עצם הקולי' וקוריות פולפ"א כמו שפירש"י פרק א"מ ופושט בכל הירך ראשו האחד מחובר בעצם האלי' ומש' נתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם ואסור מן התורה וחייבין עליו מלקות כדיליף מהירך ועוד שהוא על הכף שהכף הוא בשר עגול הסובב את הקולי' דבוקה בה ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך שכלפי ירך חברתה כשהבמה מחוברת קרי לה פנימי וחיצון גיד קצר הנתון לאורך לרוחב השופי בסופו מובלע בכף הסובב את הקולית והוא נתון בצד חיצו' של ירך ואסור מדרבנן ואין חייבין עליו דלאו היינו על כף אלא בתוך הכף כל זאת מפרש"י שלפנינו והוא נכון ואף שהסמ"ג מביא קצת בלשון אחר (ונחזור למשנה) ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף א"ל אביי לרב והא קא חזינן דאית ליה א"ל אית ליה ולא עגיל בעי ר' ירמיה אית לעוף ועגיל ואית ליה לבהמה ולא עגיל מהו בתר עגיל אזלינן או בתר מינא אזלינן וסלקא בתיקו ואזלינן לחומרא בתרווייהו ומ"מ א"צ לבדוק אחריו בעוף אם הוא עגיל וכתב הא"ז וז"ל השיב ר"י סג"ל לרש"י על ניקר יריכי' היה מצוה לנקרו כמו של שור ושה ועז וכל מה שאסור בירך הבהמ' אסור בחיה בכל הירך ובשוק של מטה הימנו שקרין לנק"רון בלע"ז וכן שומן של גיד הנשה וכן כנפי העוקץ ובוקא דאטמא וכל הניקור כמו של בהמה לפי שהגיד ראשו נכנס תחת אותו עצם לפי שלא חלקו רבותינו בין חיה לבהמ' אלא בחלבים הקרבים על גבי המזב' וגידין האסורין משו' חלב אבל גידין האסורין משום דם צריך ליטול גם מן החיה כמו בבהמה עכ"ל אל תשגיח בספר הפרנס שנמצא כתוב בו וז"ל צריך לנקר כל מיני חיות צבי ואיל כמו שור הבר ועז לכל מילי' כל חלבו אסור אך החלב הקרב על גבי המזבח דהיינו חלב המכס' את הקרב מותר באכילה אך שאר מיני חלב וגידים אסורות וצריך לחטט אחריהם ע"כ ולא דק במ"ש כל חלבו אסור דלא אמרינן לעיל שלא חלקו רבותינו אלא החלבים הקריבים לגבי המזבח לאו דוקא קאמר אלא למעוטי איסו' ג"ה ואיסור דם וה"ה חלבו דגיד דהיינו שומן הגיד אבל כל מה שצריך ניקור משום חלב בין היא דאוריית' בין הוא דרבנן חוץ משומנו של גיד הכל שרי ואף שהג"ה נוהג במוקדשים בנאכלי' מ"מ בעולה שאינה נאכלת פליגי ביה תנאים ואמוראי והלכה כר"ה דאמר ג"ה של עולה אינו מקטיר אותו חולצו לתפוח שהוא באמצע המזבח מן הצד אבל מעליהו ואח"כ חולצו אבל לא שיחלצו קודם שיעלהו למזבח משום הקריבהו נא לפחתך ותניא כוותיה וכן הלכה:
סימן ב
דין דג"ה אינו נוהג בשליל וצריך לחטט הגיד מעיקרו ושומן של גיד אסור שישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור ודין קנוקנות שהם הדקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי אסורין וזה עיקר המנקר את הבשר ישבר ראשי עצמות שבירך וינקר בקנוקנות וג"ה כולו עם שמנו ויטול הגידין שבצינקרו"ן ויוציא כל הגידין שבירך שלא ישתייר אפי' כחוט השערה וחותך צומות הגידין וכל גידי הארכובה ויטול שמנונית שבירך ויטול החוטין שבשוקין:
מתניתין ונוהג בשליל ר"י אמר אינו נוהג וחלבו מותר ומפ' בגמרא א"ש הא דקתני במתניתין וחלבו מותר ד"ה חלבו דגיד קאמר היינו שומנו של גיד אבל בחלב של שליל נמי פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור ר' יהודה אומר אינו נוהג וחלבו מותר ואר"א אר"א דפליגי בבן ט' חי והלכו לשיטתן דפליגי בפר' ב"המ אם ניתר בשחיטת אמו או לא והלכה כר"י דניתר בשחיטת אמו וא"כ שרי אף גידו וחלבו כר"י כמו שביארנו לשם ובן ח' שרי לכ"ע בשחיטת אמו ושרי אף גידו וחלבו וא"כ אף במתני' דהכא דפליגי בג"ה בע"כ איירי בבן ט' כדפרישית שהלכו לשיטתן ואפ"ה חלבו שרי לד"ה בע"כ בחלבו דקאמר ומ"מ מודה שמואל דמדרבנן אסור דתניא ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא חותך שמנו מעיקרו פי' השומן של גיד בכ"מ שהוא נבלע ונשרש בבשר ר"יא גממו עם השופי ושומנו א"צ לחתוך כלל ותניא נמי ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושומנו מותר וישראל קדושי' נהגו בו איסור אלמא אפי' ר"מ דבעי שחיטה ומחמיר סבר ששומנו מותר מדאורייתא והיינו דחלבו מותר לד"ה דקאמר שמואל אלא שאסור מדרבנן ולא איסור גמור אלא מצד המנהג שישראל קדושים נהגו בו איסור אבל חטיטת הגיד אף שהוא נמי מדרבנן כמ"ש לקמן מ"מ הא דקאמר מחטט אחריו ושומנו מותר לא תימ' דשמנו שרי אפי' מדרבנן ואין בו איסור כלל אלא ה"ק ושמנו מות' אף מדרבנן ולא גזרו עליו אלא שנאסר מכח מנהג של קדושים ומה שאמרינן בסוגי' ומודה שמואל דאסור מדרבנן לאו דוקא אלא כלומר ממנהג של קדושי' אסור ונתפשט איסורו כאילו אסרו רבנן להדיא והלכה כר"מ דגיד בעי חטיטה דמסקינן לקמן בסוגיא בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל וקא מנקיר ליה אטמא היה גאים ליה פי' חתך למעלה גובה הגיד כר"י ולא הוה מחטט אחריו א"ל אותבי' טפי השתא לא חזיתך ספית לי איסורא ומסיק דבר פיולי הוה שקיל מה דהוה מדאוריית' לר"מ והוה שייר מה דהוה מדרבנן לר"מ כלומר החטיטה אבל לר"י אפי' מדרבנן לא הוי ואם הלכה כשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא על הכף בלבד ולא כל הירך לענין דאורייתא נכתוב לקמן במקומו תו פליגי רב ולוי בקנוקנות שהן גידין דקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר הגיד החיצון לצד הפנימי רב סבר לא אסרה תורה אלא הקנוקנות ולא גיד לפי שהן רכין וראוי לאכול יותר מהגי' וסבר כמ"ד יש בגידין בנ"ט עולא אמר עץ הוא והתור' חייבה עליה וס"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט אמר אביי כוותיה דעולא מסתברא דאמר ר"ש א"ר אסי חוטין שבחלב אסורי' ואין חייבי' עליהם אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין ה"נ גיד אמר רחמנא ולא חוטין וכת' התו' דבשאלתות דר"א בפ' וישלח איתא ואע"ג דאמרינן כוותיה דעולא מסתברא אסרינן קנוקנות מדרבנן משמע דלעולא אפי' מדרבנן שרי ע"כ ונרא' דשאלתות לא פליגי אעולא דאף עולא דס"ל דשרי אפי' מדרבנן מ"מ איסו' קדושים יש בהן דומי' דשמנו של גיד כמ"ש הר"ן בשמנו דג"ה דשריא מדרבנן וישראל קדושי' נהגו בהן איסורן וכ' בהג"א וז"ל המנקר את הבש' ישבר ראשי עצמו' שבירך לינקר הקנוקנו' וג"ה כולו עם שמנו ליטול הגידין שבצינ"קרון והרוקח כ' וז"ל צריך ליטול גידי הירך ויוציא כל הגיד שלא ישתייר אפי' כחוט השערה ויחתוך ראשי עצמו' שבירך שבהן שרשי הגיד וישליכ' ויחתוך צומת הגידין שצומתין וכל גידי הארכובה. האמצעי ויוציאן ליטול שמנונית שבירך שאסור משום חלב ויטול חוטין שבשוקין ע"כ וכן המנהג ולענין קרבן פסח כ' הרמב"ם שאינו מוציאי' אלא אחר צלייתו וז"ל כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה וכשהגיע לג"ה מוציאו ומניחו עם שאר הגידי' והעצמות והקרומים שיוציאם בשעת אכילה שאין מנקרין אותו שאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם ואם חתכו חתיכות בשר והוא שלא יחסר אבר ע"כ והשיג עליו הראב"ד וכתב וז"ל א"א בחיי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם ג"ה ועם שומנו ועם תרבא דתותי מתני ועם קרומים שבראש ואם אזכ' ואוכל פסח ויבא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפני ע"ה:
סימן ג
דין דלובן כוליא נוטל מה שחוץ לכוליא אבל מה שמתפשט בתוך החריץ א"ע ליטול רק המחמיר ורוצה לנהוג מידת חסידות נוטלו זה מדינא אבל כבר נהגו לאסור ולחטט אחריו:
מסקינן בסוגיא לובן כוליא ר' ור"ח חד אסיר וחד שרי רבה ממרטט ליה ר"א גאים ליה אמר אביי כוותיה דר"א מסתברא דאמר ר' אבהו אמר ר"י א"ש חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים ה"נ שעל הכליות ולא שבתוך הכליות ושרי אפילו מדרבנן אלא שרש"י כ' בלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש כיון דלא איתוקם הלכתא כרב אסי והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד ויפה כתב דלא אתוקם הלכתא כר"א כו' אע"ג שהרי"ף פסק כר"א משו' דסייעה אביי ואמר כוות' דר"א מסתברא מדר"י א"ש כל חלב שהבשר חופה אותו כו' אין זו ראיה דהא ר"י גופיה מסיק לקמן בסוגיא אנא לא טבחא ולא בר טבחא אנא ונהירנא כדהוו אמרי ביה מדרשא בהמה בחייה איפרוקי מפרקי פיר' כשהיא הולכת אבריה נעי' והמתניים פעמים הן נמשכין כלפי מעלה והכסלים למטה ואין החלב נכס' באותו הבשר המתניי' משמע להדיא דאי לא הוו הא דבהמה אפרוקי מפריקי הוי שרי משו' חלב שהבשר חופה אותו ואפ"ה ר"י הוי ממרטט ליה וכ' התו' שצריך ליתן טעם למה החמיר בלובן כוליא יותר משאר חלב שהבשר חופה בשלמא חוטי שבחלבי' אסורין מדרבנן יש טעם לגזור בהן דדמיין יותר לחלב מחוטי הכליות ולא נתנו טעם על זה והרא"ש כ' וז"ל ור' יונה פי' דמחמיר היה ר"י ואביי דאמר כוותיה דר"א מסתברא דינא דאורייתא קאמר ע"כ ראוי להחמיר ע"כ אבל ס"ס קשה אמאי החמיר ר"י מאחר דק"ל חלב שהבשר חופה אותה מותר לגמרי אפילו מדרבנן אלא נרא' עיקר כמ"ש הר"ן וז"ל דלא דמי חלב שבתוך הכליות לחלב שבתוך הכסלים דכיון דכסלים עצמן לא קרבין אם איתא דחלב שבתוך הכסלים שמיה חלב כי היכי דכתב רחמנא שעל הכסלי' ה"ל למיכתב שבתוך הכסלים מה שאין כן בכליות דלעולם חלב שבתוך הכליות שמיה חלב והאי דלא כ' רחמנא שבתוך הכליות משום דלא צריך דכליות עצמן קריבין הן וכ"ד הר"ז הלוי והרב ב"הת וז"ל ול"נ דאם אית' דאיכא למדחי' לסיוע' דאביי לא הוי שתיק גמרא מיניה למימר ולא היא א"ו כרב אסי ק"ל דגאים ליה ודרבא ור"י ל"ק דאינהו מחמת חסידות בעלמא הוי ממרטט ליה והיינו דקאמר רבה ממרטט ליה ור"י ממרטט ליה ולא קאמ' רבה ור"י אסרי וכי קאמר אביי כוותיה דר"א מסתברא לאו לאפוקי מדרב' ור"י דמדינ' אינהו מודי לר"א אלא לאפוקי ממאן דאסר בפלוגתא דר' ור"ח ע"כ וזהו קרוב לסיומה דברי רש"י המחמיר יחמיר מכח חומרא יתירא כמו שהחמיר ר"י אע"פ שגם הוא ידע דשרי אפי' מדרבנן והמיקל לא יפסיד שהרי אף הוא לא עשה אלא מידות חסידות ולחומר' יתירא ובכל מקומות אשכנז נהגו בו איסור גמור:
סימן ד
דין שומן שעל יותרת הכבד לאחר שהוסר הקרום ממנו אותו שומן מותר וביארנו דמן הדין א"צ להסיר קרום של יותרת הכבד אלא לצד הכבד אבל מנהג להסיר גם הקרום של צד הריאה וחצר הכבש שנתבשל עם שאר בשר ולא ניטל הקרום שלו אמרינן חנ"נ ריאה שנמלחה עם כמה חתיכות בשר ומצאו דבוק בריאה יותר' הכבד שלא ניטל הקרום שלה אמרינן חנ"נ וצריך לשער בס' נגד כל הריאה:
פסק כתב הרב ר"א ממיץ דשומן שעל היותרת הכבד אסור אף לאחר שניטל הקרום ממנו והביא ראייה מדתני' בת"כ בפ' צו כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' ואין לי אלא תמימים שכשרים ליקרב חלב ב"מ מניין ת"ל כי כל אוכל חלב א"כ למה נאמר אשר תקריבו וגו' לא אמרתי לך אלא חלב שבאותו כשר ליקרב יצא חלב הדפנות שאין כשר ליקרב משמע שהייתי אוסר חלב הדפנו' אי לאו משום שאין כשר ליקרב וא"כ חלב היותרת דקרב ליתס' והשיגו עליו התו' וכ' א"כ לדבריו לובן כולי' נמי ליתסר שהוא קרב עם הכוליא כמו שומן היותרת ומיהו י"ל דשאני לובן כוליא דמעטי' קרא בהדיא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות אבל מ"מ ק' כל שומן האליה ליתסר דקרב לגבי המזבח היא ואי משום דאמרי' בסוף פ' כ"ה חלב האליה איקרי חלב סתמ' לא איקרי מ"מ ליתסר מטע' שהוא קרב לגבי המזבח א"ו לא אצטריך למעוטי חלב הדפנות לפי שדומה לשאר חלב ושמא אף תותב קרום ונקלף היא אבל לובן כוליא וחלב האליה ל"ד כלל לשאר חלב האסו' וכי קריבי נמי לא בתורת חלב קריבי אלא אגב כולי' ואליה וכן שומן היותרת אגב היותרת ע"כ כתו' באשיר"י וכ"ד כל האחרונים וכ"ש לפי מ"ש הערוך מ"ש ויותרת אצבע הכבד פירש והיא חתיכת כבד קטנה נכפלת על הכבד ומ"מ כתב בס"ת שצריך לקלוף היותרת מבחוץ הכל לפי שחלב המכסה שוכב ונוגע שם אבל ביותרת של צד פנים לצד הריאה א"צ להסיר את הקרום שבאותו צד אין שום חלב ואם חתך היותרת מן הבהמה וא"י איזו היה לצד פנים או לצד חוץ צריך להסיר את הקרום מב' צדדין וכן צריך להסי' את הקרום מן הבהמה ולצד פנימי סמוך לדופן החזה וזהו הקרום שעל הכסלי' ע"כ אכן בא"ז כת' אע"פ שמן הדין א"ל ליטול את הקרום של יותרת הכבד ולא לצד הריאה מ"מ נהגו ליטול מכל צד דלא אתי למטע' וכן המנהג ומצאתי שכתב מהרא"י ז"ל בכתבים וז"ל ואשר שאלת על חצר הכבד שלא ניטל הקרום ונתבשל עם שאר בשר מי אמרינן חנ"נ וכת' שהעידו לך שאני נוהג בזה להקל דע כי המעידי' טעו ושגו ותלו בי בוקי סריקי אדרבה כמה פעמים הוריתי הלכה למעשה לאיסור ולא רציתי כלל לסמוך מהפסקת קרום כי"א דשערים כי בסמ"ק כ' דהנהו תרי שנוייא דכוליא בחלבא הוי וגדי כתו' תרווייהו ליתנהו אלא כולכי' באילפס הי' וא"כ אזלא לה טעמא דקרום מפסיק גם איכא למימר דצריך בדיקה אי מפחית קרום כדאמרי' בפ"ק דחולין דאיידי דמשמ' ידא דטבח מפחית וכיון דנימא הכי נרא' אפי' במליחה אין לסמוך על הפסקת הקרום א"כ כ"ש בבישול דלא לסמוך אפי' לכה"ג לשויה אותו חתיכה שדבוק בה רחוקה מבליעה כמו האחרות ע"כ והמרדכי כ' בס"פ וז"ל מעשה בא לפני רבותי שבמגינצ"א שנמלחה ריאה של כבש עם כמה חתיכו' בשר והנה מצאו בו יותר' הכבד דבוק בריאה שלא ניטל הקרו' שלה האסור משו' חלב והיו רבותי' רוצים להתיר בס' הכל לפי שיש בחתיכות של בשר יותר מס' לבטל אותו קרום ואני ברוך דנתי לפניה' ואמרתי שאין להתיר חדא שפסקו הגאוני' כ"מ שדבוק האסור עם ההיתר אמרי' חנ"נ וא"כ צריך לשער נגד כל הריאה והאריך עוד וקצרתי מאחר דק"ל דאמרי' בכל דוכתא נעשית נבילה וגם ק"ל מליחה בס' א"כ יפה כתב ומ"מ נר' דאיירי שלא היה בכל הריאה ס' נגד הקרום של צד החוץ שאסרו משום חלב אבל אם יש כ' כנגדו שרי ולא אמרינן שהיותרת התחיל נ"נ לפי שהו' קרובה לבלוע יותר משאר בשר הריאה ז"א דלא אמרינן שאותה חנ"נ אלא בחתיכה שחלב דבוק בה ומטעם שמולחין כל חתיכה בפני עצמה וא"כ החתיכה שהחלב דבוק בה נאסרה מיד ואח"כ אוסרת חברתא וכמ"ש לקמן:
סימן ה
דין חלב שתחת המתנים אסור והוא תחת הכסלים ונראה בגובה הכסלי' ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסל וכל שהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש לנקרו בין בכבש בין בשור וחלב בקליבס' אסור וענוש כרת והיינו עצם קטן ומניח על עצם שקורין הנ"קא ומחובר לחוליא האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורן לונבי"ל וכן חלב שעל הקליבוסת ממקום שהירכים מחברות נמי אסור וחייבים כרת:
גופא א"ר אבא אר"י א"ש חלב שהבשר חופה אותו מותר איני והאמר ר"א אר"י א"ש האי תרבא דתותי מתני אסור והרי"ף גרס חוורתא דתותי מתני' אמר אביי בהמה בחיי' פרוקי מפרקי כדפי' לעיל ופירש"י חלב שהבשר חופה אותו היינו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלי' ומשהבש' חופה אותו מותר כשכלה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקליש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב כדלקמן ותחת אותו קרום עב יש חלב ויש נוהגין איסור באותו חלב לפי שאותו קרום אינו חשוב חיפוי בשר שדק הוא אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נר' דחיפוי גמור הוא ע"כ וכת' האגור על חלב שתחת אותו קרום עב ולבן שרבו האיסורין ובני ספרד נוהגין בו איסו' בכבש אבל בשור ראיתי רוב המנקרי' שמסירי' הקרו' הלבן לבד ואין מנקרין שום חלב מתחתיו כלל זולת קצת נשים כשירות שמנקרות גם החלב שתחת הקרו' ההוא ויישר כחן כי אותן שאין מנקרין לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אין לחלק בין כבש לשור וכבר השיב הרשב"א ע"ז כו' ובסמ"ג הוסיף ומחלב שעל הכסלים הוא וחייבין עליו כרת ע"ז כת' ר"א ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקליבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האליה דבוקים זה בזה ואין ביניהם אלא גיד אחד לבן כעין ומראהו כמראה שומן מה שעל אותו גיד כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבש' חופה אותו וצריך לגרור אותו הגיד יפה ולפי שהוא לבן טועים בו כמה ב"א ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן ע"כ. ובגליל שלנו נהגו הטבחים להסיר אותו חלב שתחת קרום העב אף בחלק שלפנים אלא שאין מנקרים אותו לגמרי אלא דרך העברה ותרבא דתותי מתני פירש"י זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסה הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתני שקורין לונבי"לש שרחבו מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסיהו וכשהטבחים מפרישים נראה אותו חלב ע"כ תו מסקינן בסוגיא אר"א א"ר יהודה א"ש האי תרבא דקילבוסת אסו' וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים פירש"י תרבא דקילבוסת עצם קטן הוא ומונח על עצם שקו' הנ"קא ומחובר לחוליא האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת הראש המתן שקורין לונבי"לש ע"כ והאי עצם קטן שכתב רש"י לאו דווקא קטן הוא שהרי ארוך הוא והוא האסיתא שהבוכנה נכנסת בו שהיינו קולית האליה אלא שבראש העצם למעלה הוא עגול כעין מרדה קטנה וזהו לבן דנקראת קליבוסת אבל הרי"ף כתב שתרבא דקליבוסת הוא חלב שעל הכסלים פי' היכא דלייפן אטמהתא וזהו חלב שעל הכסלי' ולפיכך נקרא מי שרגלו אחת גבוה כסול כדתנן השחול והכסול גבי מומין וכן כתב הסמ"ג וז"ל ובשאלתות דרב אחאי ובה"ג כתבו חלב שעל הכסלים הוא חלב שעל הקליבוסת במקום שהירכים מחברות וכן כתב רבינו משה חלב שבעיקר היריכו' מבפנים חייבין עליו כרת והוא דתותי מתני והוא חלב שעל הכסלים ע"כ ואלו ואלו דא"ח ועוד כתב הרי"ף וקאמרי רבותא שהחלב שתחת השומן שבראש הכסלים הוא חיורתא דתותי מתני וקרום מפסיק בין זה חיורתא ובין השומן שתחת זה החיוורא והעליון אסור והתחתון מותר ע"כ וכתב מהר"ר יוסף קאר"ו מה שכתב הרי"ף בחיורא דתותי מתני נראה דהיינו חלב למטה אחר גמר הצלעו' אצל חוט השדרה בין אותו בשר בין פני בשר הסמוכי' לעור יש כמין שומן והוא נקלף בסכין כמו שהחלב נקלף וזהו שכתב שהחלב שתחת הבשר שבראש הכסלים שהרי בשר זה בראש הכסלים הוא ומה שכתב שתחת זה החיורא יש שומן היינו פני' בשר שהם כמין שומן ויש בני אדם שאינן נזהרין בו ואחרי' מנקרין אותו מהכבש ולא מהשור ואין טעם בדבריהם ולא ריח במעשיהם שאין לחלק בין כבש לשור ושמעתי בשם מהר"ר יוסף טאיט"צק נר"ו שזהו חלב שהיו נוהגין בו היתר בני ארגון עד שבא הרב הגדול מהר"ר יצחק ליוא"ן ז"ל אליהם ואסרו להם וראיתי בני בורי"ין שמנקרין חלב זה אך אינם מנקרין אלא עד חצי רחבו ואפשר שטעמא משום דליכא למימר ביה דבהמה בחייה איפרוקי מפרקי אלא עד חציו ואינו נוהג לנקרו כו' וכן נכון לעשות מאחר שאין אנו יודעין בירור הדבר מאן פלג לן לאסור חציו ולהתי' חציו ע"כ ומדברי המרדכי משמע להדיא שמה שכתב רבי אליעזר ממי"ץ לעיל והביאו הסמ"ג שסמוך לזנב יש שומן האליה כו' הוא פירש הרי"ף שכתב גבי תותי דחיורת כו':
סימן ו
דין בשר חי שנתנוה בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו אם שהה כ"כ עד שנתאדם הבשר אז החומץ אסור לאוכלו חי ואין לו היתר לבשלו אלא בחתיכה ומליחה ואם לא שהה כ"כ עד שנתאדם הבשר והחומץ מות' ודין בשד שנצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה לצלי א"צ חיתוך ודין חוטין שביד ושבכתף ובלחי ובלשון ובצואר וכל החוטין האסורין משום דם לבשל צריך לכתחילה לנקבן ולהסירן ואי התכוה ומלחי' לקדירה שפיר דמי ואם בשלו בלא חתיכה ומליחה בעינן ס' נגד הגידין ולצלי מדינא א"ע חתיכה ולא מליח' אפי' לכתחילה אך המנהג הוא לנקר אות' וליטול כל הגידין ואפי' לצלייה ואם לא נטלן ולא חתכן בצלייה או במליחה נוטלן אח"כ וא"צ קליפת הבשר סביביו:
ואמר ר' אבא אר"י א"ש חוטין שביד אסורין משום דם חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שרי ומסיק לקמן אומצא דאסמי' חתכיה ומלחה אפי' לקדירה שרי שפדיה בשפודא מידב דייב אחתיה אגומרי פליגי בי ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאס' מצמית צמית ומאן דשרי מישאב שאיבי וכן מזריקי חתכיה ומלחיה אפי' לקדיר' שרי תלויה בשפודא בית השחיטה לתתאי שרי מידב דייב אחתוהו אגומרי פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמית צמית ומאן דשרי משאב שאיב והלכתא משאב שאיב וכן ביעי חתכינהו ומלחינהו אפי' לקדירה שריין תלנהו בשפודא שרי מידב דייב אחתינהו אגומרי פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמת צמית מאן דשרי מישאב שאיבי והלכתא מישאב שאיבי האי אומצ' דאסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק חלייה שרי רבינא אמר אפי' לא אסמוק נמי חלייה אסור א"א דלית ביה שורייקי דמא א"ל מר בר מרימר לר"א אבא מגמע ליה גמועי איכא דאמרי ר"א גופא מגמע ליה גמיע א"ל מר בר אמימר לר"א אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימנא תו לא תאני חליט ביה מ"ש חלא מתמח' דחלטינן ביה התם איתיה לקיוהא דפירי בעיני' הכא לית ליה לקיוהא דפירי בעיני' והנה רש"י פי' אומצא דאסמיק בשר אשקנט"ורא פי' בשר שנתאדם ונצרר הדם בו מחמת מכה או חולי ומ"ש חליה אסור פי' מוהל היוצא ממנו ול"ג כגי' הספרי' הוא וחלייה אלא חלייה לחוד והקשה הר"י אי נצלה כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע צלייה מחמת מליחה דאמרינן לעיל לקדירה שפיר דמי ואע"פ דלשם בעי חתיכ' ז"א דלא בעי חתיכה אלא כח המלח וכשפלט כל צרכו תו לא בעי מידי אף ע"פ שא"א שלא ישאר בו בבשר מוהל וציר ואפ"ה שרי לקדירה ואי לא נצלה כל צרכו אמאי אינו אסור אלא המוהל אבל הבשר מותר נהי דדם האיברים שלא פי' מותר מ"מ היכא דאסמיק היה לנו לאסור דהא למ"ד גומר' מיצמית צמיתי ואסר ליה אע"ג דדם האברים שלא פירש מותר מ"מ אסמיק שאני לפי שהדם בא ממקום אחר וכנוס בתוכו ועוד מדמייתי עלה והאי חלא דחליט ביה חדא זימנא כו' משמע דאיירי בחלא ממש גם הל"א שפי' שהיו חולטין אותו אחר צלייה להפליט משמע דהבשר מותר דאל"כ למה היו חולטין אותו וא"כ מאחר שהחליטה אסור איהו נמי אסור שחוזר ונכנס בתוכו כדאמרינן בפ' כ"ה גבי כבד דחלט ליה בחלא כו' ע"כ נר' לר"י כמ"ש בשם ה"ג דבבש' חי מיירי ומנהג הוא כשנותנין בשר חי לתוך חומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר דאכתי לא פירש הדם וכי שוהא בתוכו עד דאסמיק נעק' ממנו הדם ונפלט לתוכו והיינו דקאמ' אומצא דאסמיק דאישתהי בתוכו עד דאסמיק הוא וחלייה אסור אבל אי לא אסמיק שרי וההיא דכ"ה בדלא אשתהי ורבינא כי לא אסמיק נמי חלייה אסור ס"ל אפילו לא אשתהי בגו חלא אלא פורתא הוא נפלט מחמת שורייקי מיהו לא כ"כ שתאסר הבשר בפליטה מועטת כזו ור"א מגמע גמוע כמסקנא דכ"ה דחיילי' נמי שרי וכן הלכה ובהאי אומצא דאסמיק הוא דפליגי לעיל ומ"מ אי חתכי' ומלחי' שפיר דמי וכ"ד הרא"ש מ"מ נרא' דאף האי אומצא דאסמיק שפירש"י נצרר בו הדם דינא הכי דבעי חתיכ' ומליחה וכ"כ הטי"ד להדיא וה"ה נמי אם החליטו בחומץ שהוא והחומץ אסור כמ"ש הר"ן הוא וחיילה אסור קאי אאומצא דאסמיק ממש ונהי שפי' ר"יבא עיקר שכת' בשם ה"ג והסכימו עמו כל המחברים מ"מ דינו של הר"ן דין אמת שאף זו אסור ומסתבר הוא והיכא דלא בעי לקדירה אלא לצלי דקדק ר"ת ור"י דבעי חתיכה מדקאמר דאי חתכי ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד מכלל דעד השתא איירי לצלי ובלא חתיכה הוא דאסור והא דאמרי' לקמן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד שפדי בשפודא מידב דייב ופירש"י תליא בשפודא בתוך התנו' בלא חתיכה ומליחה ועלה קאמר וכן בעי וכן מזריקי לא עלה על דעתו לפר' דצלי ל"צ מידי דפשיטא חתיכה צרי' אף לצלי אלא מ"ש בלא חתיכה ומליחה ר"ל שלא עשה שתיהן ואדלעיל קאי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי ועלה קאי דאי שפדי בשפודא ל"צ תרווייהו חתיכה ומליחה ומ"מ לכאורה דגבי אומצ' דאסמיק איירי בלא חתיכה מדקאמר רבינא דאי שדייא אגומרי נורא מיצמית צמית ואי חתכיה לא מסתב' ליה דמיצמית צמית שהרי הדם היה נפלט דרך החתך והא דדייקי דבעי הכא חתיכה לצלי היינו בחוטין שבתוך היד שהן נבלעין בתוך הבשר ואין הדם יוצא בלא חתיכה אבל באומצ' דאסמי' ומזריקי דהיינו גידי צואר שמוציאו מן הבשר א"צ וכ"פ הר"ן להדיא וכך חילק הרא"ש וכ' עוד הנהו לא בעי חתיכה לצלי ומיהו בפ' הזרוע אר"א א"ר הונא א"ר חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שא"י ליטול אין נותנין לו מתנה ולא היא מטוי להו מידב דייב או לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו מידב דייב ומדלא הזכיר חיתוך לצלי אלמא לא בעי לצלי לא חתיכה ולא מליחה וכן שדר ר"ע ז"ל דכל שהוא משום דם לקדירה אסור ולצלי מותר כל שהוא משום חלב בין לקדירה בין לצלי אסור הלכך חוטין דיד לצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה ומתוך זה נדחו דברי ר"ת שהיה אומר שמותר לבשל הכבד אחר המליחה כמו שנהגו לבשל אחר צלייה דמליחה ה"ה כרותח לצלי ולכך פי' ה"ג דשיעור שהייות מליחה כשיעור צלייה וכיון דחזינן למלית' בעי חתיכה ולצלי לא בעי חתיכה אלמא דצלי מפלט פליט יותר ממליחה וכן עמא דבר שאין לבשל הכבד אחר מליח' ע"כ דברי הרא"ש מדברי הרשב"א ומ"מ כבר כת' בפ"ק סי' כ"ו שנהגו העם כרש"י להצריך מליחה קצת לצלי לכתחילה ואף שדברי הרשב"א והרא"ש והר"ן נכוני' הן דלצלי לא בעי חתיכה כלל אפי' לכתחילה לא נהגו כן כמ"ש מהרא"י בשערים וז"ל המנהג הוא לנקר וליטול כל הגידין האסורי' אף משום דם ואפי' לצלייה ובדיעבד אם לא נטלו או לא נחתכו' בצלייה או במליחה נוטלין הגידין ואח"כ קולפין מעט סביבותיו ומשליכין אותם והשאר מותר ע"כ וכ"ש לקדירה שמנקרין ואין סומכין על חיתוכה ומליחה אף ע"פ דסגי בחתיכה ומליחה לכ"ע מ"מ מנהג הניקור עוקר הלכ' בפרט מ"ש הראב"ד שכל החוטין הצריכים חתיכה ומליחה הרוצה לצאת ידי חתיכה לא יסמוך על חתיכת הבשר לבד כי פעמים שחוטין סמוכין על העצם הרבה ונדבקין בו ואם חתך הבשר לבד שמא החוטין עדיין קיימים אלא יחתוך הבשר עם העצם לשנים ואז יחתוך ונעשה פתח ליציאת הדם ע"כ. ע"כ נר' מנהג יפה לנקרו עד שימצאם ויטול אבל במ"ש מהרא"י שקולפין מעט חומר' יתירא היא לרוב פרישות ולעצמו אבל לא לאחרי' כמ"ש הא"ז אם נצלית היד בחוטין אם הסירן אח"כ א"ל קליפה שהד' מתי מתייבש ואין נותן טעם בבשר כלל ומיהו המחמי' לקלוף תע"ב ואין נוגע בו שום פגע ע"כ אלמא אפי' לפי סברתו דס"ל דלצלי בעי חתיכה מ"מ קליפה חומרא בעלמא הוא דקחשיב א"כ לדידן שרי אפי' בלא חתיכה כמ"ש אלא שהמנהג הוא לנקר אפי' חומרא אינו והיכא דבישל לקדירה ולא חתכה ומלחה בעינן ס' נגד הגידין שנעשו נבילה מתחילה שנאסרו מכח הדם ואוסרין תו מסקינן בסוגיא אמר אביי ואי תימא ר"י ה' חוטין איתא תלתא משום תרבא וב' משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועה משום דמא וכ"כ הר"ן וא"ת במאי עסיקינן אי בשלא חתך את הוורידין מאי איריא הני תרי חוטין הא אמרי' בפ"ה דכל שלא שחט את הוורידין צריך לחתכה א"א והיינו ודאי משו' חוטין שבגוף שמלאי' דם ואי בששח' את הוורידין אמאי אסירי דידא ודלועה טפי משאר חוטין שבגוף שהותרו בחתיכת הוורידין ותירץ הראב"ד ז"ל דאין חתיכת הוורידין מועלת אלא לצלי וכדאמרי' עלה לא לכל אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאח' אבל לקדרה לא והכא לקדירה עסקינן וכשחתך את הוורידין והאי דנקט תרתי לאו לאפוקי אינך אלא לרבותא נקטינהו דאפ"ה דידא ודלועא שהן סמוכין לוורידין אין דמו יוצא בחתיכת וורידין וכ"ש שאין חתיכת וורידין מועלת לשאר חוטין שבגוף לקדירה כלל וצריך לחתכו א"א אלו דברי הרב ז"ל ולפ"ז אסו' לבשל עוף שלם אע"פ שנחתכו הוורידין ולא מחוויר מדקא נחית למניינ' משמע דהני תרי דוקא ותו לא ואע"ג דאיכא מניינא בתלמודא דלאו דוקא נינהו כיון דה"ק ג' משום חלבא וב' משום דמא משמע דכי היכי דתלת' דוקא ב' נמי דוקא שאל"כ היאך תפס חשבון מועט במה שהוא מרובה וחשוב מרובה במה שהוא מועט א"ו דוקא תרי קא אמרינן ותו לא דכשנחתכו וורידין עסיקינן שאע"פ ששאר חוטין שבגוף יוצאין מידי דמן בחתיכת וורידין חוטין אילו דידא ודלועא אין נשפכין דרך וורידין ולפיכך אין חתיכת של וורידין מועלת להן אבל שאר חוטין אפי' לקדירה חתיכ' וכי נקיט לעיל הואיל וצולהו כאחת לאו למימרא דחתיכת הוורידין לא תועיל לקדיר' אלא לרבותא נקטי' אפי' לצלי בעינן חתיכת הוורידין אבל ה"ה דאפילו לקדירה מהני חתיכ' וורידין לכולהו חוטין בר מידא ודלו' וכדכתיבנ' וכי בעינן חתיכה בחוטין דידא ודלוע דוק' לקדירה אבל לצלי לא בעי אפי' לא חתך את הוורידין דלא דמי לחוטין שבגוף מתוך שהן נשפכין דרך ב"הש דמן מתעור' לצאת וכשלא חתך את הוורידין אין הדם מוצ' פתח פתוח וחוזר לאחוריו ונקרש ואין כתב אש להפליטו אלא ע"י חתיכה דאע"ג דלגבי מזרקין אמרינ' לקמן מידב דאיב סתמא אלמא לא בעי התם ה"ט לפי שהן רואין פני האש ולפיכך אפילו שהדם בשעת התעורר נקרש בהן נורא משאיב שאיב מש"כ בכל החוטין שהן מובלעין בבשר ואינ' רואין פני האש ולפיכך כשהדם נקרש אין האש מוציאו אלא בחתיכה אבל ב' חוטין הללו מתוך שאין דמן יוצא דרך ב"הש אין דם שבהן מתעורר ואינו נקרש ולפיכך לצלי ל"צ חתיכה וקרוב לזה כ' בר"פה סי' ה' וכתב עוד בשם הראב"ד והא דאמרינן דידא ודלועא משום דמא ה"ה לחוטין שבגף העוף דגף העוף כיד הבהמה הלכך צריך לחתוך עצם האגפיים ולמולחן וכן העצם הלחיי' העוף והחוטין שבכתף בכלל ידא הם וצריך לחתכו או ליטול וכן החוטין שבלשון בכלל דלועה הם וצריך לחתכן או ליטלן ע"כ וכ"כ הרשב"א ולא נהגו כן ולא שמענו ניקור בעופו' אלא בוורידין כמ"ש הרוקח סי' ת"ט וז"ל צריך להסיר חוטין שבצואר והגידין מבהמה והם מזרקים שמלאים דם ובעוף יטול ב' גידין משני צדדי הצואר א' מימין וא' משמאל ויוציא חוט שבאמצע הצואר מלא דם ע"כ גם בירך העוף רגילין הצנועין למשוך ידם מן החוטין שמלאי' דם ולא לאכלן כמ"ש לעיל בפ"ה סי' ה' אבל לא לנקרן וחוטי דיד' פירש"י שאנו נוטלין מן הכתף ובטור סי' ס"ח משמ' דתרי ענייני חוטין הן שכ' חוטין שביד ושבכתף לנקר החוטין מן הכתף וחוטין אחרים מהיד, וכן משמע מדברי הרשב"א והר"ן שכ' חוש של דם אינ' דברים מגמר' אלא מדברי הראב"ד שכ' החוטין שבלשון בכלל דלועא הם וראוי להחמיר:
סימן ז
דין חלב שעל הדקין באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה בעי לגרור ומכאן ואילך שומן הוא וכן מנהג לנקר אורך אמה מן הכרכשתא ולהתחיל מן נקב הריעי ולא לצד העליון ובעזים נוהגין לנקר מב' צדדין:
אמר ר"א אר"י א"ש חלב שעל המסס וב"ה אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקר' ופירש"י ולא שזהו עיק' חלב המכסה את הקרב שהוא תותב קרום ונקלף אלא שאותו חלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס וב"ה ונר' דוקא מה שעליהם אבל מה שבין המסם וב"ה במקום דבוקה אינו אלא שומן ולא חלב כאשר כתב המרדכי בשם ר"י ומ"מ נהגו איסור בכולן וששאלתם על כרס שלא ניקרוהו מן החלב ונמלח עם בשר אי איכא בכרס גופא ס' כנגד החלב הדבוק אפי' הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירנה מעליו והשאר מותר אבל שאר החתיכו' בשר שאצלו שיגיע בחלב שאין בהן בכל א' בפני עצמה ס' לבטל החלב שעל הכרס אסורות ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמ"ש מטיפת חלב אם לא ניער וכיס' ואם יש ספק באותן חתיכו' הרבה דאיכא לאיסתפוקי דילמא בהא נגע או בהא נגע כל כה"ג כולו מותר דחד בתרי בטיל ואפי' אם הם חתיכות הראויה להתכבד משום דהא דאמר חה"ל אפי' באלף לא בטיל ה"מ כשהוא אסור מחמ' עצמה כגון חתיכה נבילה וטריפה וכיוצא בהן אבל כה"ג שאסור מחמת ד"א הבלוע בו אפי' ניכרת תחילה איזה חתיכה נגעה ונאסרה ונתערבה אח"כ בשתי' ולא מינכרת בטלה ברוב כ"ש היכא שלא ידע מעולם איזו נגע בחלב ואיזו לא נגעו בחלב דשרו כולהי מספיקא דאכל חדא איכ' למימר דילמ' הא לא נגע ושרו עכ"ל והנה סברתו נהי דרותח במליח' כבישו' כמ"ש ר"י וכמ"ש לקמן מ"מ לא עדיף מבישול גופ' דלא מסייעית החתיכות לבטל האיסור כ"א בניער וכיסה אבל בלא ניער וכיס' אותה חתיכה שנגע באיסור נאסרה אם אין בה ס' כנגד האיסור אבל דעת שאר רבותי' אינו כן אלא משערינן מליחה בס' כמו בבישול ואם אין ס' בשאר החתיכות נגד החתיכה שהחלב דבוק בה נאסרו כולן כמ"ש לקמן בשמעתא דגדי שצלאו בחלבו. אר"י א"ש ריש מעיא באמתא בעי גרירא וזהו חלב שעל הדקין כת' הרא"ש שפירש"י שהראש של מעיים הדקין היוצאין מן הקיב' צריך לגרור החלב מהן עד שיעור אמה מפני שסמוכין לחלב ומכאן ואילך הם דבוקי' בהדורא דכנתא והוא שומן ומותר ובלבד שינקרו אותו מן הוורידין שבו והרמב"ם ז"ל כ' חלב שעל הקיבה הוא חלב שעל ראש המעיי' ועוד כת' שיש מן הגאונים שכתבו דריש מעייא הוא סוף המעיים שיש בו הריעי עכ"ל והרשב"א כת' של"נ דלא נקרא מעייא אלא כרכשת' או חלחולית ומ"מ המנהג לנקרו וכ"כ הכל בו המנהג לגרור שניהם מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירי' מן הקרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם כרכשתא כשאר שומן עכ"ל וכ' מהר"י קאר"ו וז"ל וכן הוא בא"ח ועכשיו נהגו להסיר מהכרכשתא הנקראות טבחיא שהוא סוף המעיים דבר מועט כחצי אמה או פחות אפשר שהם תופסי' עיקר הפירוש הא' דאראש המעיים קאמר ולא אסוף או אע"פ שהם מפרשים דאסוף המעיים קאמר תופסי' עיקר כדברי הרמב"ם שלא הזכיר אורך ומשמע דבדבר מועט סגי וי"ש יצא ידי שניהם להסיר אורך אמה מכאן ואור' אמה מכאן עכ"ד ומנהג שלנו לנקר אורך אמה מן הכרכשת' ולהתחיל מנקב הריעי ונהגו לנקר אותו צד של גוף אבל צד העליון שאינו מחובר לחלב הכסלים כלל לא וקורין אותו שיטו"ל והנשים רגילין לנקר מב' צדדין בכרכשתא של עזים ושאלתי לנשים ואמרו מפני שיש לעזים קרום ג"כ למעלה כמו מלמטה והקרום בשעת הניקור הוא נקלף כאח' עם חלב שעליו כמו הצד של מטה אבל בכבש אין עליו קרום מלמעלה ונראה דמשום לא פלוג נהגו לנקר בשל עז מב' צדדין מאחר שדומין זה לזה בקרומי' דומיא דקרום של היותרת כדפי' לעיל עוד כ' בהג"א פ' ג"ה יטול חלב שעל הקבה דאקשת' דאיתר' עד אמה מן המעיים של קבה ויפרידנו בנחת שלא ינתק בכח וישאר ממנו עם הכנת' וכ' המ' שם דכשטב' מושך הדקין בעודן חמין אינו נדבק חלב בהן ונשאר אותו חלב הטעון גרירא בהדיא דכנתא הלכך הבא לאכול מהדרא דכנתא יגרור אמה מן החלב לצד הקבה ואם משך הטבח בדקים ולא נודע מקום צד הקבה צריך לגלח לחתוך הדרא דכנתא סביב עביו כד"ז במקום שנתדבק בה עכ"ל:
סימן ח
דין חוטין שבעוקץ שקורין הנק"א אסורים והם ה' חוטין שבכפל ג' מימינא ומפצלי לתרי תרי ותרתי משמאלא מפצלי לג' ג' וצריך מאוד ליזהר לשולפן בעודן חמין ואם לא חמימו צריך לחטוטי אחריהן שימצ' מספרן וקשה לחטוט ואם ישרה במים ה"ל כחמימי:
אמר ר"י א"ש חוטין שבעוקץ אסורין פי' עוקץ הנק"א והיינו ה' חוטין דמסיק ה' חוטין אית ביה בכפלא פי' פלאנג"א ג' מימינא וב' משמאלנו תלתא מפצלי לב' ב' תרי מפצלי לתלתא תלתא נ"מ דאי שליף ליה עד דחמימי משתלפי ואי לא בעי חטוטי בתרייהו פירש"י עד שימצא' כמספר הזה וראשון מחובר בשדר' וראשי הפצלים נדבקי' תחת החזה בראשי הצלעות וכת' התו' האי חטיט' לא הוי אלא מדרבנן חדא דהא חלב אמר רחמנא ולא חוטין ועוד שעל הכסלי' ולא שבתוך הכסלים ומ"מ צריך לחטט אחריהם מדרבנן ולא דמי לבשר החופה את החלב דשרי דהכא בהמה בחייה פרוקי מפרקיה ונמשכין החוטין בהליכתן ומתגלין, א"כ כיון דבלא"ה רובן גלויין אף מה שבתו' הבשר אסור מדרבנן ע"כ וכ' עוד וצריך להזהר אות' שקוני' חלק של פנים לחטט אחריהם עד החזה וכת' האגודה שצריך להזהר בהן מאוד לשולפן חמין ומי שאינו עושה כן לא יוכל לחטט הכל והן נשארים בו בצד שלפנים שקונין מן הטבחים וכן איתא בהג"מ וז"ל הסמ"ק כ' הר"י אי שליף להו חמימי משתלפי ואי לא בעי חטוטי בתרייהו ואי שריו' במים הוי ליה כחמימי ומורי הרב ר"י היה נוהג שלא היה אוכל כלל מאות' חתיכה לפי שאין הטבחין נזהרין להסיר אות' חמימי ע"כ ויישר כחו שהחמיר וחומרא יתיר' שהרי אינו אלא מדרבנן וא"כ למה נחמיר מספק וראיתי בין הליקוטים שכ' גדול א' מן האחרונים לגדול שכנגדו בל"ז מאחר שבאתי להחמיר חומרא יתירא אף כנגד ההלכה לצאת ידי כלם למה אין אתה מחמי' שלא לאכול בשרה מתני' שקורין פלנו"ק כו' אלמא שחומרא יתירא לרוב פרישות הוא בפרט לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל ואחרים כ' דלאו למימרא דאזיל ומחטט ליה עד מקום שהם כלין דהא בליעי בבשר ומותרין אלא לפי שהן חוטין דקין הרבה קאמר דבעי חטיטה עד שימצא מניינו שלם ע"כ ולא נהיגינ' כך אלא צריך להזהיר המנקרי' על ככה מ"מ להזהי' ולמנוע מלאכול לא מצינו ובמרדכי כ' וז"ל ובס"י כ' וז"ל חוטין שבעוקץ אסורי' י"מ עוקץ הנ"קא בלע"ז ואינו בקי באותן חוטין כי לא ידעתי חוטין הלב באותו מקום לבד מחוטי דכפלי הנמשכי' תחת המתני' ואני שמעתי ונ"ל עוקץ הזנב כדתניא ניטל עוקצו כו' הלכך צריך להסיר חוטי הזנב ונראה שהוא אסור משום דגדילי וינקר מחלב הכליות ע"כ ואף שפירושו חידוש הוא מ"מ נהגו המנקרים לנקר חוטי הזנב:
סימן ט
דין חוטין הטחול והכליות והכפלי אסורין משום חלב וצריך לחטט אחריהם ואין חייבין עליהם ודין קרום שעל דד הטחול והוא צד הגס חייבין עליו ושעל שאר הטחול אסורין ואין חייבין עליהם וטחול שנצלה בלא ניקור בטל החלב בטחול עצמה ובחלב הטחול וקרום העליון שעל הכליו' חייבין עליו משום חלב גמור וקרום התחתון אין חייבין עליו:
אמר אביי ואיתימא ר"י ה' חוטין הו' ג' משום תרבא ותרין משום דמא דטחולי ודכפלא ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועה משום דמא למנ"מ הנו דמשום דמא אי מחתך להו ומלח להו ש"ד הנך לית להו תקנתא אר"כ ואיתימא ר"י ה' קרמי הוי ג' משום תרבא ותרין משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דביעי ודמוקר', משום דמא וה"נ איכא האי נפקותא כדאמרן ומסיק אמר ר"ה תניא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו קרום שעל הקולית אסרו ואין חייבין עליו והא תניא חייבין עליו טחול אטחול ל"ק הא דמחייבים עליו כנגד הדד דהיינו קרום שעל המקום עוביו והא דאינה חייבין עליו שלא כנגד הדד שאסרו משום הרחקה דשעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור ומ"כ מעשה בטחול שנצלה בלי ניקור והתירה מהר"מ וחביריו משום דבטל חלב הטחול בטחול עצמו ובחלב כשר שבו כי כך שיערוהו דהטחול והחלב יש ס' מן החלב ראבי"ה והחוטין האסורין בטחול הוי נמי מדרבנן כמו חוטין שבעוקץ ובסדר הניקור לב"הע כ' הנוטל ראש הגיד שבתוך הטחו' ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין וכ"כ הרשב"א חוטי שבכוליא ושבטחול אסורי' משום חלב וצריך לחטט אחריהם ע"כ אלמא דדינא כחוטי שבעוקץ שצריך לחטט אחריהם כוליא אכוליא ל"ק הא בעילאי הא בתתאי פי' קרום העליון הוא חלב ממש שעל הכליות יש עליו קרום דק והוא חלב גמור חייבי' עליו קרום התחתון והחוטין שבו אינו חייבין עליו וז"ל המרדכי וגבי כוליא גזרו לחטט אחרי החוטין יותר ממה שגזרו לחטט אחר לובן הכוליא דהא אמרינן לעיל חוטי כולי' אסורין ואין חייבין עליה' ולובן כוליא מסקינן לעיל דשרי ע"כ ומ"מ כבר כ' שהמנהג לחטט אף אחר הלובן של כוליא ואם מותר לאכול אות' בבשול או דווקא בצלי וכן בשר המתניים שקורין לונבי"ל אכתוב בו אי"ה לקמן בפ' כ"ה גבי אין מחזיקין דם בבני המעיים:
סימן י
דין ביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מעורין בכיס אסורין ודין ביצת גדי או טלה עד תלתין יומין שריין בלא קליפה אפי' לקדירה מכאן ואילך אם איתא בהו שוריקי סומקי אסורי' ואי לאו מותרין ותוך ל' יום אפילו אית בהו שורייקי סומקא מותרין:
ביעי חשילתא פי' ביצי זכר של בהמה שנתלשו ועדיין הם מעורין בכיס וכ"כ הטור נמצא מ"ש רש"י מעורין בגופה לאו דוקא בגוף ממש אלא כשהן מעורין בכיס נקראים מעורין והרמב"ם ז"ל כ' בז"הל הבצים שמעך ונתקן פי' או נתקן והיינו כמ"ש ובערוך פי' ביצים דחשילת' הן ביעי זכר שנתמסמסו מלשון חשלי דודי ופליגי בה ר"א ור' אמי חד אסר וחד שרי מאן דאסר אמר מדלא קא בריין אם כן כתלושין דמי והוי אמ"ה ומאן דשרי סבר מדלא קא מסרחן חיות' אית בהו א"ל ר"י לרב שמן ב"א הני ביעי חשילתא שריין ואתה לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך פי' והוא היה מבבל ושם נהגו בהן איסור וא"ל במקומך לשם לא תיכול א"נ אפי' לשם בא"י א"ל שלא יאכלם מאחר שדעתו לחזור וק"ל כר"א דאמ' בפ"ק היכא שדעתו לחזו' נותנין עלי' חומרת מקום שיצא משם כ"כ התו' וכ"כ הרשב"א אבל הרמב"ם כ' שאסור לאוכלן ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם שהרי הוא דומה לאמ"ה ונר' מדבריו דבכל דוכת' אסורין וכ"פ הרא"ש והר"ן דאנו בתר בני בבל גרירנא ואסיר לן וכתב הר"ן בני בבל מדינא אסרי להו ולא ממנהגא לחוד וכ"נ מדברי רש"י תו מסיק אמר מר בר ר"א הני ביעי דגדיא עד ג' יומין שריין בלא קליפ' אפי' לקדירה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אי אית בהו שורייקי סומקי אסורין לית בהו שורייקי סומקי שריין וכ' המ"מ א"י אם הזכירו בגמ' גדי למעט בהמה גסה דאפי' תוך ל' יום יהיו אסורין וכ' עוד מתבאר מדברי רבינו שביצת גדי או טלה אפי' נראה בהם חוטין אדומים כל תוך ל' יום מותרין וכ"כ הרשב"א שאין אודם זה אלא שומן ופשוט הוא עכ"ל:
סימן יא
דין במקום שאין אוכלין כליות ולונבי"ל וטחול כ"א בצלי אין לבטל מנהג בפניהם:
פסק נר' בעיני הא דאסרינן ביעי דחשילתא מאחר שאנו נגררין אחר בני בבל והוא אסור מדינא ולא ממנהג כדפי' הא אי הוה ממנהג שאין לה שורש ויסוד מן התורה ולא מגזירת חכמים אין לנו לילך אחר המנהג ומ"ה מ"ש הטור סדר הניקור בשם ב"הע ואח"כ מעביר בשר המתניים שקורין לונבי"ל ואינו ראוי אלא לצלי אין ר"ל שיהא אסור אלא שכך אוכלין אותו בצלי כי עיקר טעמו בכך ולא כמו שכת' ר"י וז"ל שמעתי מפני שפניו חלקי' ואין המלח נכנס בתוכו כ"כ ולפיכך לא נהגו לבשלו בקדירה ולא דייק לן שהרי כמה חתיכות יש חלקים ממנו ובדברי רז"ל לא מצינו סמך לאסרו אלא שהיא חתיכה קטנה בפני עצמה ואז צריך לבודקו ולגוררו למטה ומלמעלה ונהגו ליטול אות' ולבטל בפני עצמה עם חתיכות אחרות ולכתחילה אסור לבשלו מפני המנהג אבל אם מלחו ובשלו עם בשר מותר וכן עמא דבר עכ"ל והשיג עליו מהר"י קאר"ו שאין לך מנהג טעות גדול ושפיר ראוי לבטלו אפי' במקום שנהגו בו איסור דגבי האי מילת' ליכא למימר שהיו יודעים שהוא מותר ואע"פ כן נהגו בו איסור משום כיון דאין בו דררא דאיסורא מה חומרא שייך בו וכ"כ בש לקט שמותר לבשלו בקדירה לכתחילה וכן אנו נוהגי' וכן אנו מקובלי' מאבותי' ורבותי' הראשונים שבצרפת ע"כ אכן מ"כ בליקוטי וז"ל אין אוכלין כליו' ולונבי"ל וטחול כ"א בצלי רוקח ומהרי"ח וכ"כ הפרנ' עכ"ל ירא' מזה שנהגו בו פרישו' בעלמ' לאיזה טעם אע"פ שידעו שהוא מותר ומ"ה כת' לאיסור משום אל תטוש תורת אמך ע"כ נראה שאין לבטל בפניהם במקום שנהגו' בו איסור:
ודין מולייתא שכתב הרא"ש כאן כתבתי בפ"ק סימן כ"ט:
סימן יב
דין הטומן הראש ברמץ למלוג או לצלות צריך לכוין שיבא בה"ש למטה כדי שיזוב הדם וכן אם הניחו אנחיריו ונעץ בו קנה או ד"א מותר ואם הניחו על הצדדים או אנחיריו ולא נעץ בו כלום המוח אסור והראש מותר ואפי' קליפה א"צ וביארנו דהאידנא אין מולגין תרנגולת ברמץ וכשמולגין הרגלים צריך לנקוב הטלפים ואם לא ניקבם מה שבתוך הטלפים אסור והשאר מותר וכן אם מולחם ולא ניקבם נמי דינא הכי הוא ובארנו דלפי' נראה מה שמולחי' הרגלים על השיער תחילה ואח"כ מחריכן אין ראוי אלא העיקר למולחם אחר חריכה:
רישא בכיבשא אותבי' אב"הש דאיב דמא ושרי אצדדין מיקפ' קפי ואסור אותביה אנחירי' דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר א"ד אנחירי ואב"הש דאיב אצדדים אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר וכ"כ בעל ה"ג האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי אב"הש לתתאי כי היכי דנידוב דמא והיכא דאישתלי ואפכי' מוקרא הוא דאסור ורישא גופיה שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח הנתבשל בתוך הקרו' אבל הראש מותר ואפי' קליפה א"ל ודוקא לצלי אבל לא לבישול כמ"ש לקמן סי' י"ג וה"ט לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכ' לבשר גבי צלי אין הדם נפלט לחוץ ואפי' אם קצת מן הדם נפלט ונכנ' לתוך בשר אמרי' כב"בפ גבי צלי וכן הביאו בעל הש"ד וכת' עוד וז"ל ובתרנגולת לא שייך זה שמשליכין הראש ואפי' נתנו על הרמץ אין איסור רק הראש ע"כ והנה דברים סותרין זא"ז שמתחילה אמר שאין אסור רק המוח ואח"כ כתב שאין אסור רק הראש א"ל שתאמר לאו דוקא קאמ' אלא כלומר שאין אוסר אח"כ התרנגולת אבל על הראש לא קפיד שבלא"ה אין רגילין לאכלו וכ"כ מהרא"י וז"ל הא דמשליכין הראש יראה משום דכת' ר"ת דהיכא דחתך הראש הוי כמנותח כל בשר א"א ולא חיישינן תו למידי אם לא נשחט הוורידין כדאמר במר' בפ"ה וכיון דחותכין אותו א"כ תו משליכין אותו דלא חשיב ע"כ ומ"ה הראש של אווזא שמהבהבין באור וברמ' להסיר השיער חוששין העולם להבהוב זה כאילו הוא נצלה בדמו ואסור המוח ע"כ המנהג הוא שמסירי' המוח עם הקרום שעליו וכ' הרא"ש מדברי התוספ' וז"ל שמגלגלים תרנגולת ברמץ למולגו ולכאורה היה נרא' דאסור דלא שרי ברישא אלא אנחירים וזה לא שייך בתרנגולת ויש לחלק דדווקא בראש של בהמה שיש עצמו' ודברי' המעכבים לצא' את הדם אבל בתרנגולת האש שואב את הדם ואינו מתקבץ בשום מקו' וכ"כ בה"ג האי מאן דמטוי רישא כו' ומשמע להדי' דלא אסור אלא משום קרום שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום וגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן וגם רגלים מותר לחרוך אותה בלא מליח' ובלבד שיסיר הטלפי' כי הם מעמידי' את הדם ע"כ והנה מ"ש על גלגול התרנגולת ברמץ כ"ד כל האחרונים אלא שמהר"אי כתב בשערי' שלו לא ראיתי בגבולינו נוהגין ואיפשר לא משום חששא איסור נמנעו או נימא דאיכ' חשש איסור מפני הכבד שעדיין בתוך התרנגולת ונבדא עלוי בשרא אסור לכתחילה אפי' בשפוד כ"ש כה"ג ע"כ ומ"ש נמי הרא"ש שחוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן זהו סברת ר"י בעל התוספ' אבל המחבר גופי' ס"ל דשרי לצליי' בלא חיתוך כלל כמ"ש לעיל ומ"ש שרגלים מותר לחרוך אותה בלי מליחה כ"כ במרדכי להיתר אלא שיש שמחמירין ומולחין אותם קוד' ההבהוב באור וכ"כ בעלי ש"ד ז"ל וכן מותר ברגלים שמשימין על האש להסיר השיער דלא אסרינן רק הראש דלפעמים נתבשל המוח עם הקרום אבל דם שנשאר בשאר מקומות מישאיב שאיב דמא ומיהו המחמיר לנקוב המנעלים של רגלים כדי שיצא את הדם תע"ב ויש שמחמירין ומולחין הרגלים ושוהין כשיעור מליחה ומדיחין אותו קוד' נתינתו על האש להסיר השיעור והמנעלי' דהיינו הציפורין ואח"כ חוזרין ומולחין אותה כהוגן משום דמליחה הראשונה היתה כנגד הטלפים והשיער ולא נכנס בבשר כל הצורך עכ"ל והנה מ"ש לנקוב המנעלי' כו' כ' מהרא"י בשערים שלו וז"ל הכי נהיגינן ואם לא ניקבו המנעלי' וחרכן הרגלים נוהגין לאסור מה שבתוך המנעלים והשא' מותר דלא דמי למלוח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור לפי דברי ר"פ דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחין בחריכתן לארכן ויש רוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצא' דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין ע"כ ובסמ"ק נמי כ' אע"ג דגבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסרינן הכא לא מחמרינן כולי האי אלא אוסרין מה שבתוך הטלפים והיינו כדברי מהרא"י ועל מ"ש שכתו' יש מחמירין למולחן מקוד' כו' כת' בספ' ת"ה וז"ל ולא ידעתי מה יצא י"ח אף בחומרא זו שאם מליחה ראשונה לא נכנסת בבשר רק מעט למה היה מועיל ולמה היא באה אבל נרא' שהמלח אין השיער מעכבן להפליט הדם הבשר כו' ואילו שמחרכין תרנגולות על האור שמעתי משם הרב ז"ל שצריך להדיח ב"הש יפה יפה כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואוסר ע"כ והנה מ"ש דמליחה מה תועלת כיון שלא נכנסה בבשר מחמת השיער תמיה הוא בעיני דילמ' ג"כ אותה החריכ' אינה מבשלת יותר מכניס' המליח' הראשונה ויש ליישב לע"ד דבודאי בע"כ לאותם שמחמירין ס"ל דאותה חריכה אינה דומה למליח' ראשו' אלא נכנס בכולו דאי ס"ל שאינו נכנס בכולו ואפ"ה מחמירין כדי שלא יעצר הטלפים א"כ המליחה שהיא קודם הסרת הטלפים ג"כ אסור כמו אותה חריכה אלא ודאי דקים להו דאותה מליחה לא נכנס רק מעט ואין בה לאסור אפילו כשהן בטלפים אבל החריכה בטלפים היא מעצר מלפלוט ואוסר יותר ממליחה וא"כ מליח' ראשונה מה מועלת כיון שלא נכנסה כמו החריכה וגם המר' כתב שהמליחה ראשונה א"צ וחומרא הוא וכי נמלחו בתחילה קודם שהסירו הטלפים או ניקבו המנעל אז אסרינן מה שנמלחו בטלפים כל מה שבתוך הקליפ' כדעת הסמ"ק והחריכה ג"כ אסרינן מה שבתוך הקליפ' לדברי סמ"ק דבודאי היה היא ומאחר שהחמירו לנקוב המנעלי' מקודם א"כ מליחה זו מקוד' מה מועלת ולמה צריכה ראוי למלוח אחר החריכה והוא יותר מן המובחר כיון שנחרך השיער כ"נ בעיני אע"פ שכתב הי"ד בסי' ע"א וכן הדין בטלפים מחתך אותם מעט למטה ומולחה לאו שצריך כך אלא לאפוקי מאותן שאמרו שאין מליחה מועלת כשיש בה עדיין שער כאשר כתב לעיל מיניה בשם הרשב"א שאין למלוח עם השער קמ"לן שמותר ומ"ש בסי' ס"ה א"צ למלחה תחילה משמע ראוי למלוח אינו כן רק כנגד המחמירי' קאמר שסברו שצריך מליחה בתחילה כו' לכן קאמר א"צ ומ"ש בתר הכי אלא שצריך להסיר הטלפי' כלומר זו צריך ולא מליחה אבל לעולם מצוה מן המובחר למלוח אחר חריכה ומ"מ אין איסור למלוח תחילה קודם חריכה שהרי אין השיער מעכבו כמ"ש הטור אלא שזו היא מן המובחר נ"ל ע"ד כתבתי ואע"פ שאין המנהג כן:
סימן יג
דין ראש של אווזא שנתבשל שלם ולא חתכו לשנים ולא היה נמלח כבר מבחוץ אסור עד ס' נגד כל המוח ואם היה כבר נמלח שרי ובראש של שור או כבש אפילו כבר נמלח ואחר כך בשלו אוסר עד ס' אבל במליחה אינו אוס' אם נמלח מבחוץ ולא בפני' אלא יחזור וימלחנו תוך מע"ל:
כתב המרדכי בפ' ג"ה מעשה היה בראש אווזא שנתבשל כשהיה שלם ולא חתכוהו לשניים והכשרוהו ר"ק לפי שלא היה בדמו כזית לאסור עכ"ל וכ' ע"ז מהר"י קאר"ו וז"ל ודברי תלמיד טועה הם שתולה עצמו באילן גדול דהא בפ' ג"ה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשר אמרינן שאע"פ שהאיסור פחו' מכשיעור צריך ס' כנגדו ומ"מ הדין זה מצאתי בספר א"ח אבל נתן בו טעם אחר וז"ל ראש עוף שלם שנתבשל של' כת' ר"ה בשם ר"י והר"ם שהכל מותר אף המוח לפי שדם שבמוח יוצא דרך בה"ש ודרך עצם שהוא רך ודרך החוטין ע"י רוטב ויש בו ס' ממנו ואם נצלה הראש מותר דנור' מישאיב שאיב דמא עכ"ל ואני אומר כדי דלא לשווייה טועה שה"פ שהראש היה נמלח מבחוץ ולא מבפנים והכשירו וה"ק מאחר שאין בדמו כזית א"כ לא היה בו שיעור דם וזה יוצא ע"י בישול ובטל אבל אם היה בו כזית דם דהוה שיעור חשוב א"כ ראוי לאסור הראש לעולם אכן מ"ש המרדכיג"כ שוב מצאתי מעשה בראש שנתבשל כשיש בו עדיין דמו ואח"כ קורעו ומוציא דמו ומולח הראש ושרי אפי' לבשל עם שאר בשר קדירה ע"כ קשה להולמו אפי' תאמר נתבשל דקאמר ר"ל נצלה דס"ס מה מועיל שוב המליחה אחר הצלייה א"ל שתאמר שט"ס הוא וטעה המעתיק בין שנמלח לשנתבשל וה"ק ראש שנמלח ולא קרעו ומוציא דמו ר"ל המוח עם הקרום ומולחו אח"כ מבפנים ושרי אף שאם בשלו בקדירה אסור בכל ענין היכא שהוא ראש של שור או של כבש כמ"ש לעיל שמצא בתשובת הגאונים דראש שנתבשל ולא נקרע בין נמלח בין לא נמלח אסור לקדירה דלא גרע מצלי דאי אנחי אצדדי מיקפא דמא ואסור וה"פ ואסור לגמרי וזהו מה שאמר אסור לקדירה פי' אין לו היתר לקדירה שנתבשל בה ואסור לגמרי אפי' תאמר שגם לצלי אינו אסור אלא המוח בישול שאני וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ם לצלי הוא דאינו אסור אבל לקדירה אם לא הוציא מוחו אסור עד ס' שא"א שלא יפלוט אע"פ שמונח בקדירתו צריך לשער בס' נגד כל המוח וכן פסק הרשב"א ומ"מ במליחה לא נאסר מקודם שאין כח כ"כ להפליט הדם חוצה שהקרום מפסיק ואפי' אם קצת מן הדם נפלט אמרינן כבכ"פ במליחה כמו גבי צלייה כמ"ש לעיל סי' י"ב וכ"מ מדברי הר"ן שכתב לאסור בנתבשל אפי' נמלח מקודם משמע דלמליחה לחוד לכ"ע אינו נאסר כל הראש אלא המוח לחוד וכן עיקר ויחזור וימלחנו בפנים כדלקמן פ' כ"ה:
סימן יד
דין בשר שחוטה שצלא' עם בשר נבילה בתנור אחד אפו' דאמרינן ריחא מלתא היא והיינו בתנורים שלהם שהיו קטנים אבל בתנוי' שלנו שהם גדולים מותר ודאי בדיעבד אבל לכתחילה אפ' בתנורים שלנו אסור אפי' לאפות פת עם פשטיד' או פלא"דין אסור לכתחילה ואותן לחם משנה שאופין לכבוד שבת אופין אותה עם פשטי"דא אפי' לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב והטעם שמותר לכתחילה משום שהוא דבר מועט אבל כשאינו ד"מ אסו' אם לא ע"י שינוי כעין תורא וה"ה אותן הלחמים שאופין בשבועות עם פלא"דין אסור לעשות כן אם לא בשינוי אכן אם לשו הלחם עצמו בחלב מותר כי נשתנו תארו וכן דין דתנור גדול א"צ שיהא מחזיק י"ב עשרונים אלא אפי' אם הוא גדול קצת אין להחמיר בדיעבד ואותן תנורי' שיש להם נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח יש להקל אפי' לכתחילה לאפות עם פשטי"דא או פלאד"ין ולאכול הפת עם מה שירצה כ"ז מיירי תנור פתוח אבל בסתו' אסור אפי' בתנו' גדול והיכא שהטמינו קדירה של איסור וקדירות של היתר יחד אז אם קדירו' האיסור מכוסה יפה מותרות כולן וכן אם כל קדירות של היתר מכוסו' יפה מותרות אבל אם הם מגולות כולן אסורות מאחר שתנור היה סתום:
גרסינן א"ר בשר שחוט שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסו' דאזיל האי ומפטם ליה להאיך והדר האיך ומפט' ליה להאי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שומן מותר ריחא לאו מילתא הוא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי וא"א הא מילתא פסקו בה רבוותא כלוי וסיעת' למילתא מדהאיך דגרסי' במסכ' ע"ז בפ' השוכר לענין בת תיוה' גוי לישראל שפיר דמי ישראל לגוי אביי אסר ורבא מתיר ריחא לאו מילתא היא וק"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן מינה דהלכתא כלוי דקאי כרב' הדין הוא סברא דקאמר ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר הלכתא כרב בהאי דהא מסתבר טעמא מהא דתני' הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות יין של תרומה ר"מ אוסר ור"י מתיר ור' יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבת ואמר רשב"ל וכו' והאי בשר כפת חמה וחביות פתוחה דמיא ועוד דהא תני ר"כ בר חיננ' סבא פת שאפא עם הצלי אסור לאכלה עם הכותח והאי בינית' דאיטוויא בהדיה בשרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכל בכותח אלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבר לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחי בהו לפסקא דקמאי אית להו דיחותא דהא דרשב"ל קושיא עלה דלוי ורבא נהי דהו' בתראי הא לא ס"ל הא דרשב"ל דהלכת' כבתראי הלכך כדמסלקת להאי מימרא דר"ל מהכא קאי' רב כר"מ ולוי כר"י וק"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י ולא עוד אלא דר"י נמי לענין ר' הא כר' יודא ס"ל ול"פ ר' יוסי עליה ר"י אלא בשעורים מפני שהשעורים שואבת גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל חיטין שאינה שואבת כר"י ס"ל דריחא לאו מילתא היא ועוד הא דתניא אין צולין ב' פסחים כאחד כלוי דיוקא ורב הוא דאיצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושינוי דחיקא הוא והא דתני ר"כ פת שאפאה עם הצלי אסור לאכול בכותח והאי ביניתא דאיטוויא בהדיא בשרא ואסרה רבא מפרזיקא למיכל בכותחא לאו כרב אסרה בלחוד אלא אפי' כלוי אסי' למיכלינהו בכותח מ"ט כיון דשרי למכלינהו בלא כותחא אי שרי למיכלינהו בכותחא אשתכח כמאן דשרי לאטווי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולוי לא קא שרי הכי אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחילה ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי בלחודא בלא כותחא הוי ליה כדבר שיש לה מתירין וכל דבר שיש לה מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא אח' מאלף כריח בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויל"מ והאי פת נמי הכין הוא ולא משום דס"ל כרב עכ"ל הרי"ף וכ"כ רש"י פ' כ"צ וז"ל ואע"ג דת"כ דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא דשרי סבר כוותיה גבי ב"ת והלכ' כרבא לגבי אביי וכ' התו' בפ' השוכר ול"נ דהתם קאמר דעובדא הוי בההוא ביניתא דאטוויה בהדי בישרא ואסרי רבא מפרזיקא למיכל בכותחא ומעשה רב וגם בר ר"א אוסר שם אפי' במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי ועוד ק' דאי פליגי אביי ורבא בפלוגת' דרב ולוי ה"ל לאתויי פלוגתייהו התם לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא והלכה כרבא נמי הכא גבי ב"ת דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכ' דאמר ריחא מילתא מצי למיסבר אפי' כלוי דאמר התם ריחא לאו מילת' היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח האיסור יין עצמו הלכך הוה לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריחא האיסור נכנס בתוך היתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מילת' היא ורבא נמי דהכא מצי למיסבר אפי' כרב דהתם אמר ריחא מילתא היא ושאני הכא דריחא מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמרו דריחא לאו מילתא היא הילכך לא תלי' האי פלוגתא כלל בפלוגתא דהתם ושפי' ק"ל התם כרב והכא כרבא והשתא הוי טוב' גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוח' דאסו' לכ"ע וריח בשר נבילה בפלוגתא דרב ולוי וק"ל כרב וב"ת דהכא ק"ל כרבא למט' מהם פת צוננות וחבית פתוחה או פת חמה והחביו' מגופה וכ"ש דשרי לכ"ע פת צוננות וחבית מגופה וכ' עוד שאף לענין ריחא מילתא דהתם דהלכה כרב דאמר ר"מ היא ה"מ בתנורים שלהם שהיו בו קטנים וה"ה תחת מחבת שלנו שקורין תריפד בלעז שאופין תחתי' פשטיד"א כמו כן ריחא מילת' היא אבל בתנורי' גדולי' שלנו אין לחוש לריח' ובלבד שלא יהא פי התנור סתו' ואין לחוש אם אפאו פשטיד"א של בשר עם טורט"א של גבינה בתנור א' רק שלא יגע זע"ז או עם האיסור פי' כגון פשטיד"א של נבילה אין לחוש כמו כן וכ"כ הרא"ש ממש כדברי התו' בשם ר"ת ולא הזכיר כלל דברי הרי"ף שנחת לחלק בין דיעבד לכתחי' דלאוכלו עם הכות' הוי כלכתחילה או משום דהוי דבר שיל"מ ואף בכאן לא הביא דברי הרי"ף כלל אלא שכ' ודין פיסק' ריחא מילתא שכ' הרי"ף כאן כת' בפ"ב דע"ז ע"כ ושם לא הזכירו וא"א לומר אלא שלא חש לדבריו כי לא מסתברא ליה כלל לחלק במה שחילק והאמת שכ"כ המ' בשם הראב"י דפליג על הרי"ף דכת' מ"ש הרב דה"ל דבר שיל"מ אין נ"ל דלאותו ענין שנאמר הוא אסור עד העולם ולאותו דבר שהותר דהיינו בלא כותח לא נאסר מעולם כאשר נמי הוכחתי בפרק הערל סימן ל"ו ונ"ל לרב דלא אסור אלא בבשר שחוט' ובשר נבילה שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום וכן בפת חמה וחבית פתוחה שאין דרך לנטות ימין או שמאל אם לא דרך המגופה ולהכי מדמה להו רב אבל לית ליה הא דתני ר"כ פת שאפאה אצל הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח דלר' נמי ס"ל דשרי ומזה נהגו אפי' למאן דאית לי' ריחא מילת' היא שהפת אינם מקפידי' עליו ואוכל אותו עם מה שחפצים בין עם בשר בין עם גבינה וכן דעתי נוטה שבפש"טידא ופלאדן שנאפו יחד דריחא מילתא היא אבל הפת שעמו שריא אפילו עם הפשטיד"א בלא כיסוי גם מורי אבי היה נוהג בהן איסור אבל בפת לא ע"כ אבל מדברי התו' שפסקו כרב משום האי עובדא דרבא מפרזיקי' כו' ומהאי דר"כ משמע דאסור אפי' הפת שנאפה עם הבשר לאכול בכותח ואף במלח כמר בר ר"א גם מ"ש התוספ' והרא"ש לחלק בין תנורים שלנו היינו לענין דיעבד אבל לסמוך לכתחילה על האי שריותא דתנורי' שלנו גדולים לא עבדינן כלל כ"א בפשטיד"א שהיא באגן מכוס' בבצק אבל אינה מכוס' לא ולא מבע' פשטי' פלדאי"ן אלא אפי' פת עם אחד מהם כמ"ש הא"ז שראוי להחמיר שלא לאפות פת עם אחד מהם אפילו בתנורים שלנו וז"ל הא"ז ואע"ג דריחא מילתא היא שרי לן לכתחילה לאפות פשטידא שלנו שהם מכוסו' למעלה בתנור עם הפת שהתנורים שלנו גדולים הם ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטידא ונבלע בתנור אע"פ שהפ' רחוק מן הפשטיד"א אסור לאכלו אפי' במלח וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולא ידע אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור ויאפה הפת ע"כ וש"ד האריך בענין בסוף מש' ומתן כ' אבל העול' נהגו איסור באפיית הפשטיד"א ופלאד"ן יחד אבל לאפות פת עם א' מהן שרי והמחמיר שלא לאפות לכתחילה פת עם הפשטיד"א או פלאדן תע"ב ע"ב וכ' מהרא"י עליו בשערים שלו יראה דנהגו להחמיר אפי' באפיית הפת עם אחד מהן ואפשר הוא מטעם דפרישנא בא"ז דילמא זוב שומן ואע"ג דרגילין לאפות כל הטפלות במחבת שקורין בל"א בעקין מ"מ חוששין וי' מקילין ומשימין הפשטיד"א בפי התנור ממש אם לא אין רצונו לאכול הפת אלא שהו' ממין הפשטי"ד סומכין על הוכחת התו' דשרי במילחא משום ריחא בעלמא ויש עושין היכר מועט בפת כי הא דאמרינן כי עבד' כעין תורא שרי והוא היתר פשוט שעושין לחמין לכבוד שבת ללחם משנה ואופין אותה עם הפשטיד"א לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב דהתם מטעם משום דדבר מועט הוא ונאכל מחר בשבת והוי כעין תורא לפי' התו' ע"כ וצריך פי' לדבריו כי מה שכותבי' סומכין על הוכח' התוספ' היינו שמחלקי' בין תנורי' שלהם שהיו קטנים לתנורים שלנו שהם גדולים ומשום הכי אנו מותרין לאפות פשטיד"א עם פלאדי"ן ע"כ וא"כ אנו לכל הפחות סומכין ע"ז דשרי לאכול הפת עם המלח אעפ"י שאין לאכול עם חלב וה"ה לאכול עם מה שהוא ממין הפשטי"ד ומ"ש והוא היתר פשוט שעוש' לחמי משנה כו' מזה יראה דשאר מיני פת אסור לאפות אפילו הוא עשוי ע"ד עילוי הנוי ויופי מכל מקום איכא למיחש שמא יאכלם עם מאכל חלב מאחר שאינו דבר מועט וגם אינו חשוב שינוי אלא כשעושין בו ג"כ דבר היכר מה שאין עושין בו בכל השנה וה"ה הלחמים שאופי' בשבועות עם הפלאדין בתוך התנור שאסור לעשות כן א"ל בשינוי ממש אכן אם אופין הלחם עצמו בחלב נראה דשרי כי נשתנה תוארו משאר תואר לחם דמסקינן בפ' כ"ש דא"ל ריב"ל לברתיה יומא קמא לא תלישא לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי בחלבא ופריך והתניא אין לשין את הפת בחלב ואם לש כל הפ' אסורה מפני הרגל עבירה ומשני דעבדי ליה כעינא דתורא דשרי דמשמע אי לא הוי כעין תורא דאסור ואיכא ב' פירושים רי"ף ורמב"ם פי' שעשו שינוי בצורת הפת ורש"י ותוס' פירשו שהפת עשה קטן וכ' מהרא"י וכן יראה דהני תרי פי' אליבא דהלכתא מסיקו דתרווייהו סברות יפות הן והכי כת' אשיר"י בכמה דוכתא בתלמוד משני פירושי' תוכל לסבור כתרווייהו ע"כ אלמא כל היכי דהוה כעינא דתורא שרי בין שהוא דבר מועט או עשה בו שינוי שאין תארו כשאר תואר הלחם ואף שלחמי המשנה אנו עושין בו כל השינוים שהוא מעט וגם עושין בו ציור ברישמית סכין מה שאין עושין כן בשאר לחמים וכן קבלתי שמ"ה עושין כן כדי להיות יוצא ב' פירושים לחומרא בעלמא עושין כן אבל סגי בחדא שהרי בלחמי משנה כ' לעיל דסגי בה אי טעמא שהוא דבר מועט והוי כעינא דתורא לפי' התו' ומש"ה ראיתי נמי שיש שעושי' לחמי משנה שאין בו שינוי כלל אלא עשוי כעין לחם שמוכרין בשוק וכ"ז לעניין לכתחילה אבל בדיעבד בשר וחלב שהיו בתנור אח' סומכי' על דברי ר"ת וסיעתיה שמחלקים בין תנורי' שלהם דנפיש פיטומייהו וכ' מהרא"י בשערים הכי נהוג דרוב הגאוני' הכי ס"ל אך לפי מ"ש הרמב"ם וסמ"ג דתנור גדול זהו מחזיק י"ב עשרונים של מנה וכזה אין מצוי לנו כ"כ ולפי דעת אשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסין הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט כמ"ש התוספ' ובדיעבד אין להחמיר בו כולי האי ע"כ דבריו ונראה באותן תנורי' שיש להן נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח שיש לה מן הצד נ"ל להקל אפילו לכתחילה לאפות הפת עם א' מהן ולאכול עם מה שירצה שהרי בעל ש"ד כ' לחלק איפכא ולומר אפילו לוי שהכשיר דוקא תנורים שלהם שהיה פיהן למעלה אבל בתנורים שלנו שפיהן מן הצד מחזיק ריח ומפטם כל מה שבצידו ומודו כ"ע דאסו' לכתחילה ע"כ אלמא דיש לחלק במקום שיש נקב בגובה התנו' שאינו מחזיק ריח וא"כ היכא דאיכא נמי אידך מעליותא שהתנור גבוה גדול אין בו איסור כלל אעפ"י דלסברת א"ז דכ' שמא יזוב כו' אין חילוק בוודאי כן הו' אבל אם הוא בקדירה או במחבת אין חוששין כולי האי אע"ג דמהרא"י כ' שמ"מ חוששין היינו במקום שיש ג"כ טעמ' דריחא אבל כאן דאין שום טעם דריחא מפני שהתנור גדול ועוד שיש בו נקב למעלה אין להחמיר וראוי להתיר אפי' בפשטיד"א ובפלאד"ן אם הוא במחבת רק שהוא קשה בעיני ההמון ואיכא למיחש שלא יקילו יותר הנראה בעיני כת' וכ"ז איירי בתנור הפתוח אבל בתנור סתום אסור לפי מ"ש אשיר"י אבל בתנורי' שלנו הגדולים ופתוחים משמע להדי' שאם לא היו פתוחים אפי' הגדולים אסורים וכ"ש דאיכא למימר דאף תנורים שלהם היו פתוחים ואין חילוק בין שלהם לשלנו אלא בקטנות וגדולות כדברי תוספ' אבל בסתומים אף לוי מודה דאסור דהוי כפת חמה וחביו' פתוחו' אסור לכ"ע ומ"מ נמי היכי שהמאכל הוא בקדיר' ומכוסה יפה אינו נאסר משום ריח אפי' בתנור קטן או מכוסה ומ"ה נראה בעיני היכא שהטמינו קדירה אח' שהיתה בה דבר איסור והיה בתוך תנור שאר קדירות הרבה של היתר ואם קדירה של איסו' מכוסה יפה בכיסוי ממש ואין בו נקב שיכול לפטו' ממנו לחו' אז כל הקדירות שרי ואם אינה מכוסה יפה אזי כל הקדירו' הפתוחות אפילו בדיעבד ולא היה בהן שומן מאחר שהתנור סתו' וכמדומ' שכן שמעתי ואף שמצאתי שכ' הרשב"א לא אמרו ריח' מילת' אלא דווקא לצלי אבל לקדירה ליכא למיחש כלל כדאמרינן בפסחי' כעין שתי קדירות לא וז"ל בת"ה הקצר ואם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור במקום צר ואפי' פה הקדירה מותר אפילו לכתחילה שאין ריח המתבשלי' גדול כ"כ וגם הר"ן כת' בפ"ק דע"ז דאפי' מאן דפסק כרב דאמ' ריחא מילת' היא ה"מ בצלי אבל בקדיר' לא ע"כ אכן בקדירה טמונה שאין לה שום מקום לצא' הרי ידוע שההטמנ' גורמות הפיטום ונאסרו:
סימן טו
דין לפי מה דק"ל ריחא מילת' היא בתנור צר או לדידן לכתחילה היינו אפי' כשהבשר הנבילה כחוש רק השחוט' שמינה וכן חתי' שנאסרה מחמת דם שנצלה עם בשר שומן אוסר אותה ומ"מ כבד מותר לצלות בתנור אחד עם שאר בשר שמן וביארנו דבשר נבילה והשחוטה שניהם כחוש' מותר לכ"ע בצל שצלאו עם דבר אסור אסורה הבצל אם הוא בתנור צר ובארנו דמותר לצלות דג עם בשר בתנור אחד אפילו לכתחילה בתנור שלנו:
פסק הא דאסר רב בשר שחוטה ובשר נבילה פי' רש"י בפרק כ"צ אפילו הנבילה כחושה משום דהשמינה מפטמ' כחוש' הנבילה והדרה הנביל' ומפטמ' לשחוט' וכתב מהרא"י בשערים שלו שצריך לחלק בין הא דאמרינן דאין הנאסר יכול לאסור ולילך במקו' שאין האיסור יכול לילך לשם דהא נמי הנבילה הכחוש' אין לה פיטום דריח' שאני לפי שהפיטום מוליך הריח והטעם הכחוש עמו ע"כ והנה מ"ש מוליך הטע' הכחוש עמו לפ"ז יראה היכא שנאסר הבשר משום דם כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב אוסר שאר בשר שנצלה או שנתבשל עמו בתנור משום ריחא אף דדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם מ"מ השמנונית מפטם אותו ומוליך הריח והטע' הדם עמו ומה שנמצא כתו' בכתבי' דכבד הצלאו עם בשר בתנור דאינו אוסר הבשר אפי' הוא שומן ולא אמרינן דהדר זהו ומפטם להאי היינו משום דדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש ולא שייך למימר גבי' פיטום אבל בנדון כבר נעשי' כל הבשר נבילה לפי מה דק"ל בכ"מ אמרי' חנ"נ אפי' גבי דם א"כ מפטמה הנבילה בכשיר' מאי אית לך למי' הלא אין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו או אפי' במקום שנעשה נבילה כדאמר בכמה דוכתא מ"מ אמרי' דשמנוני' מפטם ומוליך הריח הבשר שנעשית נבילה עם הדם שבתוכו דפיטום שאני כמ"ש מהרא"י לעיל מה שאין גבי כבד דכולו היתר אם יוליך הריח של הכבד עם הדם הנבלע בתוכו כאחת א"כ כולו היתר היא ודי"ק היטב ותמצא דברי כנים מ"מ בתנור קטן או כשהתנור מכוסה כ' הרשב"א דמלישנא דפלוגתא רב ולוי משמע דלא אפליגי אלא כשא' מהן שמן אבל בשנים כחושים כ"ע מודו דמותר דריחא כי האי לאו מילתא היא כת' במרדכי ובשר של איסור שנצלה עם בצל בתנור זהו ודאי איסור לפי שהבצל חריף כו' מ"מ ונרא' דאיירי בתנור קטן או מכוסה כדפי' ומ"ש ודאי אסור כלומר אפי' לוי מודה בזה כמ"ש אח"כ שדומה לפת חמה וחביות פתוח' אבל בתנור גדול ופתוח שרי בדיעבד לכ"ע ובסמ"ק כ' וז"ל י"א אפילו צלאו דג עם בשר אסור לאכלו משו' דקשה לד"א ודוקא בתנור קטן אבל בתנור גדול אין להקפיד עכ"ל אין לדקד' אהא דסמ"ק שלכל הפחות לכתחילה אסור אפי' בתנורים גדולים כמו שאנו נוהגין להחמיר בבשר עם חלב אפי' בתנורים גדולים כ"ש במקום סכנה גדולה ואפשר להחמיר ולאסור אפי' בדיעבד מ"מ נ"ל דמותר לכתחילה כיון שכ' המרדכי בשם מיימוני אם צלאו דגי' עם בשר אסור לאוכלו בחלב אלא אע"ג דקים ליה דבלע ריחא מן הבשר מ"מ ריחא מתיר הדג לבדו אלמא בריחא אין שום סכנה א"ל בממשות והוא היה אב לכל הרופאים והטבעיים וממילא שרי אפילו לכתחילה וליכ' למיגזר שמא יאכלנו עם החלב דלא מצינ' חומרא זו אלא בפת הראוי לאכול עם כל דבר ומ"ה היה צרי' לעשו' כעינא דתורא מה שאין בדג והדומה לו ומ"ש להדיא בפ' כ"צ דאסור אפי' במילחא וז"ל דמסקינן לשם האי ביניתא דאטוויה בהדי בישרא אסרה רב' מפרזיקיא מלאכול בכותחא מר בר ר"א אמר אפי' במילחה נמי אסור משום דקשיה לריחא וד"א והלכתא בוודאי כמר בר רב אשי דהוה בתראי וחלילה לומר שסמך על חכמתו נגד סוגיא הלכה צ"ל דהוא סובר דהאי עובדא לא איירי בצלאו בתנור א' כפרש"י דס"ל כה"ג אין בו חשש סכנה ולא הי' אסרו מר בר ר"א אלא צלא' עם בשר ממש ואעפ"כ לא אסרו רבא במילח' ומר בר ר"א אסרו אפילו במילחה והכי הלכתא אם נתבש' עם בשר ממש שאסורים משום סכנה וכ"מ שפסק מהרר"י לוי על קדירה של בשר שנפל לתוכה שלפוחית של דג שקורין בל"א בלאז ונתבשל שם ואסרו משום דחמירי סכנתא מאיסור' ויש שרוצים לדקדק מדברי הטור שכ' גבי דגים שעלו בקערה כו' וז"ל ורש"י מתיר אפילו נתבשלו בקדירה של בשר לאכלן בחלב אא"כ נתבשל עם הבשר בעצמו דמשמע אבל בעצמן שרי זה אינו כדפי' אלא שרש"י מפרש לשון התלמוד בפ' כ"ה דגים שעלו בקערה דשרו דנ"ט בר נ"ט הוא ופי' אם היו מבושלין עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח כו' אבל קערה כו' הרי שלא בא רש"י להחליט דינו אלא לפרש מהו נותן טעם בר נ"ט שאינו אוסר ע"י עליית קערה אם לא בנתבשל ובליעה ממש:
סימן טז
דין שהטבח נאמן על ג"ה ועל החלב ומיהו אין לוקחין בשר מכל טבח אלא א"כ מוחזק בכשרות ודין טבח שנמצא אחריו חלב כשעור' מעבירין אותו ולאו דוקא במקום אחד אלא אפי' בב' מקומות או ג' ואם הוא כזית מלקין אותו ומעבירין אותו ואפי' אין הכזית במקום אחד אלא בב' וג' מקומות וכשנמצא אחריו חלב כשעורה שמעבירין אותו יש ג"כ להכריו עליו בב"ה בב' וה' וב' פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שמצאו אחריו חלב כשעורה ויהיה חדש ימים שלא יעסוק באומנותו ואח"כ יצא אצל ת"ח שבעיר או בעיר הסמוך לו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו דין לפי ראות עיניו ואח"כ יכריזו עליו בב"ה הטבח שהעבירוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תהא ונתחרט על מעשיו וקבל עליו תשובה ומכאן החזרנוהו לאומנתו כשנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו ברבי' בב"ה כו' ומ"מ הכל לפי ראות העינים שבזמן הזה אין להכביד כ"כ להעבירו בפע' ראשונה אלא מזהירי' אותו שלא יעשה עוד והכל לפי פשיעות':
מתני' אין הטבחין נאמנים על ג"ה דברי ר"מ וחכ"א נאמני' עליו ועל החלב אר"י ב"א אר"י חזרו לומר אין נאמנין על ג"ה אר"ג ובזמן הזה נאמנין אכשור דרי מעיקרא סבר כר"י ולבסוף סבר כר"מ כל כמה דהוו דכירן לר"י לא הוי מהמני פי' לפי שמקיל בחטיטת הגיד חששו חכמים שלא יקיל השתא דאנשוה' לר"י הוי מהימניה וז"ל הטור הטב' נאמן על ג"ה כמו שנאמן על החלב מיהו כ' הרמב"ם שאין לוקחין בשר מכל טבח אלא א"כ היה אדם כשר ומוחזק בכשרות אותו שוחט לעצמו ומוכר לאחרים ונאמן ע"כ ולעיל מסקינן בגמר' איתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר"י אמר כשעורה ור' יוחנן אמר בכזית אר"פ ל"פ להלקותו בכזית לעברו בכשעורה אמר מר זוטרא כשעורה במקו' א' בכזית אפי' בב' ובשלשה מקומות והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה רובא דעלמא סברי דמ"ז לא פליג אר"פ אלא שמעתתא בפני עצמו הוא דכזית כדי להלקותו אפי' בכמה מקומות וכשעורה כדי להעבירו הוא דוקא במקום א' וכ"ה דעת הרמב"ם שכ' וז"ל וטבח שדרכו לנקר הבשר ונמצא אחריו חלב חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין אבל אם נמצא אחריו חלב אם הי' כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפי' במקומות הרבה מכין אותו מ"מ ומעבירין אותו מפני שהטבח נאמן על החל' ע"כ וכ"כ הטור אחריו וכ"נ קצת לדעת האלפס והרא"ש שהביאו נמי הא דמ"ז ומ"מ דוחק לישנא דהלכתא להלקותו בכזית מאחר דליכ' מאן דפליג עליה דר"י ע"כ נר' עיקר מה שמ"כ בפירושים אחרים וז"ל אמר מ"ז כשעורה במקום אח' כזית אפי' בג' מקומות מ"ז אתא לפירושא דר"י ל"פ אדר"י ולא ר"י אדר' יוחנן אבל אדר"פ מיהו פליג דקאמר ר"פ כאן לעברו כאן להלקותו ואתא מ"ז למימר או תרווייהו לעבר או תרוייהו להלקותו איירי אם יש לך חילוק ביניהם היינו לא שנחלקו זע"ז אלא ר"י דאיירי בחלב כשעורה היינו כשנמצא אחריו חלב כשעורה במקום אח' אבל חלב כבשעורה בב"ג מקומות א"נ פחות מכשעורה אפי' במקו' א' לא עבדינן כלום ור"י דאיירי בחלב דכזי' היינו כשנמצא אחריו חלב בכזית אפי' בב"ג מקומות אבל בכשעורה אי איתא במקום אח' מלקין ליה או מעברין ליה אבל בב"ג מקומות לא ומר אמר חדא ומר אמ' חדא ול"פ ע"כ ומ"מ הוא דוחק דמ"מ פליגי שהרי כזי' בב"ג מקומות הוא יותר מכשעורה והכי הול"ל כזית בכמה מקומות ושעורה במקום אח' ול"נ דמ"ז לא בעי לשנויי דל"פ ר"י ארבי יוחנן לא פליג אר"פ דאמר להלקות בכזית כו' דמשמע מיניה דאין חילוק בין כזית לשעורה אלא שזה למלקות וזה להעברה אתא מ"ז למימר דאיכא נמי חילוק' אחרינא בנייהו דשעורה שהוא להעברה בעינן שעורה במקום א' וכזית להלקותו אפי' בב' ג' מקומו' והרשב"א כתב בענין אחר וז"ל מדקאמר והלכתא משמע דמ"ז לאו לפירושי מילתא דר"י הוא דאתא אלא לאיפלוגי עליה דר"י דבעי כזית במקו' א' ומ"ז מחייב אפי' בכזית בב"ג מקומו' ומ"ה פסיק תלמודא כר"י דבעי כזית במקום אחד דמסתמא דכזית דקאמר במקום אח' הוא דבעי וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל דלא מייתי דברי מ"ז כלל ומדברי שהביא דברי מ"ז ומאי דפסיק תלמודא דהלכתא להלקותו בכזית לא נתברר דעתו בזה ע"כ ודוחק הוא בעיני דמנא ידעינן דר' יוחנן דאמר כזית במקום א' הוא ועוד אי קאי על ר' יוחנן מנ"ל לתלמודא דפליג דילמא פירושו קא מפר' לדבריו דכזית דלהלקותו אפי' בכמה מקומות היא א"ו עיקר כדפרשתי דפליג אדר"פ ומהשתא נוכל לומ' הא דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית ולהעבירו בכשעורה כר"פ דלא מחלק בין כזית לשעורה אלא לענין זה ולא כמ"ז א"כ אמרינן להחמיר דכזית ושעורה שתיהן אפי' בב"ג מקומות ומשום הכי הביא הרי"ף הא דמ"ז למימרא דהלכתא דקאמר תלמוד דפליג על מ"ז וס"ל כר"פ שאין חילוק ביניהן ושתיהן אפי בב"ג מקומו' ונתבררו דברי הרי"ף יפה וכן עיקר וכתב הר"ן הא דלהעבירו שלא יקח ממנו בשר עוד והא דקאמר להלקותו ה"ה דמעבירין אותו מיהו אע"ג דמעברינן ליה אין דינו כחשוד שהחשודים חזרתן קשה כדאיתא בסנהדרין מפני שהם מזידין אבל הכא לא חשבינן ליה מזיד אלא פושע הוא וחזרתו קלה ובקבלת חברות שיקבל עליו שיתנהג כחבר לענין זה בפני ג' סגי ליה כדמוכח בבכורו' גבי חבר ונעשה גבאי וכל הדברים האילו נידונין לפי מה שהם לפי כוונת האנשים ולפי אונסם ופשיעותם ע"כ והא"ז כ' וז"ל כ' ראבי"ה אפי' נמצא אחריו כזית אפי' בב' וג' מקומו' מלקין ליה גם מעברינן ליה עד שיקבל עליו דין שמים עד שיתקן עיותו ע"פ ת"ח ונר' שיש להכריז עליו בב"ה ב' ה' וב' פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חודש ימים שלא יעסוק באומנתו ולאחר חודש ימים יבא אצל ת"ח שבעירו או עיר סמו' לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו דין לפי ראות עיניהן ואח"כ יכריזו בב"ה פלוני הטבח שהעברנוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעור' כבר תיהא ונתחרט על מעש' הרע הזה וקיבל עליו מה שציוהו ת"ח ומכאן והלאה החזירו לאומנתו והוי הוא נאמן לסמוך עליו כבראשונ' וקודם שישמעו הכרזה זו בב"ה אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר ואם נמצא אחריו כזית מלקין אותו ברבים בב"ה ולאחר המלקות יאמר בעצמו בקול רם אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי חלב כזית והכל כמ"ש אבל אם מוכר חלבים בחזקת שומן או טריפות בחזקות כשרות מחמירים עליו טפי מפני שהוא מזיד וצריך לקבל דין בפני ת"ח ואפ"ה לא סמכינן לאכשורי ואפי' לעשות חנוני למכור אגוזים לא שבקי' ליה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו מדב' חשוב ומשלו והמוכר טרפו' בחזקת כשרות ומת קודם שעש' תשובה אסור להתעסק בקבורתו ואפי' כלבים אוכלין את בשרו ולוקקין דמו אסור להבריח מעליו אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה ע"כ שוב מצאתי תשובה א' ונ"ל מפני הפצרת הרב לא נמנעתי אני העלוב לכתוב על אידו' ר"י הלוי ששגג בטריפה שנמצאת אחריו סירכא במקו' דלא שכיחא כמ"ש הר"ש שכן הודה לפניו והבשר לא נאכל לא מצינו זה בהדיא בתלמוד אלא בטבח שנמצא אחריו חלב איכא פלוגתא פי' ג"ה ר"יא בכשעורה ור' יוחנן אמר בכזית א"ר פפא בכשעורה לעברו מאומנות בכזית להלקותו דמלקות חמיר מהעברה ויש מרבותי' שכותבין הבודק ששגג ומצא אחריו טריפה או השוחט ונמצא נבילה או המנקר ונמצא אחריו חלב יש להזהירו שלא לעשות עוד כן ואם אין נזהר עוד יש להעבירו מאומנתו לגמרי ולהלקותו ולבזותו ויש להכריז עליו בב"ה פלוני טבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו טריפה או נבילה או חלב ואם שוב נראה תשובתו בלא רמאות יחזרוהו לאמונותו וראוי לסמוך עליו כבראשונה וכן נמצא בהרוק' ולעולם לא יתעסק באומנתו חודש ימים ויש מרבותינו שכת' שאף טבח שנמצא אחריו כזית חלב דינו כן ודאי ר"י הלוי נמי ששגג בפעם הראשונה יש להזהירו ולא להעבירו כי ע"כ נקרא המכשילה דאין אדם עומד בתורה אא"כ נכשל בה פעם אחת ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו כחשוד בשאר בהמות שבדק למפרע לא יפה כיון דלא מחזקינן ליה בחשוד למפרע וכ"כ מורי הר"ש בפ"ב דחולין על ההיא דמסיק רשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמי' ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע עכ"ל והאי ר"י הלוי הרי ראיתי העדות שהעידו מחותני מהר"ש הרר"מ כ"ץ שסידר לפניהם ה"ש ובדיקה שפיר ידע אותם ומעתה יותרא כל אדם שלא להונות ר"י הלוי בהונאות דברים הקשים מהונאות ממון דזה ניתן להחזיר וזה לא ניתן להחזיר ושלום לכם כו' מנח' בר ר"פ מעילא צד"קו עכ"ד והנה מה שדימה החכם לומר דכל פעם ראשונה נקרא מכשול ויש להזהיר שלא יעשה עוד אין לו שום הכרע בתלמוד אדרב' סתמא קאמר תלמודא טבח שנמצא אחריו כו' וגם הרמב"ם לא כתב ענין זה שמלמדי' אותו ומזהירין אותו שלא יעש' עוד אלא לענין חוטין וקרומין שהן מדרבנן ולא בחלב וטריפה דמידי דאורייתא ומ"מ נר' בעיני לימ' מאחר שאותו חכם הנקרא ר"מ ר"מ ווירזו"ברק שהיה מגדולי אישטריי"ך כמ"ש עליו מהרי"ו בתשובתו והיה בעל הורא' וגדול הדור בזמנו ועשה כמה תקנות וגדר כמה גדורות בישראל עשה אף זאת כי הוא דבר שיכולין לעמוד בו כי ראה שבעו"ה הדור פרוץ ואין כח ביד החכמים להוריד את האדם מחזקתו ולהכלימו בדבר שיש עליו פתחון פה לומר שוגג א"א שלא ימצא צירוף אליו ממשפחתו או מריעיו להחזיקו שלא יכנע לבו לשמוע בפרט כל דבר שהוא תמוה בעיני ההמון להכלים האדם ולביישו בפעם הראשון בלי אזה' ע"כ הניח הדבר להקל מדברי התלמוד ודומה לזה כ' הרמב"ם בפ' כ"א מה"ש וז"ל וכבר נהגו כל ב"ד ישראל שאחר התלמוד שמושיבין הבע"ד ומושיבין העדים כדי לסלק המחלוקת שאין כח להעמיד משפטי הדת על תלם ע"כ לכן אני אומר מאחר שכ' נמי הר"ן לעיל שכל הדברים נידונים לפי מה שהם לפי מה כוונת האנשים לפי אונסם ופשיעותא יראה נמי להקל בפעם הראשון אם נראה בתקלה ולהזהירו שלא יעשה עוד ולפי ראות עיני החכם ולפי הענין והזמן אשר לפניו אבל בפעם הב' מלקינן ליה בכזית אפילו בכמה מקומות ומעבירין בכשעורה אפי' בכמה מקומות גם המלקות אם יראה בעיני חכמים לפי הזמן ולפי הענין אשר לפניהם שלא להלקותו ולפדות המלקות ולעשות לו שום ד"א תמורתו לפרסומי מילתא הרשות בידם ודומה לזה מה שאמרו בדקו עד מקום סכנה ופירושו גם מ"ש ראב"י שאם מוכר טריפות כו' שמחמירין עליו כו' עד שילך למקום שאין מכירין אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהא עומד במשקל הזה ובתשובה הארכתי בענין זה ואכתוב אותו בסימן שאחר זה: