ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן כח
דין כשמולחין בשר לצלי צריך למולחו בשכבר נתחב בשפוד וצולהו מיד ואין שוהין ואם שהה במלח צריך להדיח מן המלח קודם צלייה ואם לא הדיחו וצלו אפי' בשלו אחר הצליי' בלא הדחה לא אסרינן ומ"מ צריך שידיח אחר הצלייה אפי' אינו מבשלו וגם כל צלי שלא שה' במלחו ונצלה צריך להדיח אח"כ ומ"מ בדיעבד לא נאסר ומה שנהגו הנשים שקוד' גמר צלייה מדיחין וחוזרין וצולין אין בו חיוב ובארנו דהפרושים נזהרי' שלא להשהות הבשר על השפוד לאחר שהוסר מן האש אבל בדיעבד לא מורינן לאסור והשפוך שצולין בו צריך ליבון:
צלי דאתא לידן נימא ביה מילתא כתב הי"ד (בסי' ע"ז) בשם הרשב"א והרוצה למנוח צלי ולאכלו בלי הדחה עוש' ואין לחוש לדם שכל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע בד"א במולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה ע"כ והנה רבים טעו בדבריו וסברו מה שאומר ונאסר על הבש' קאי ר"ל דתו לא מהני ליה הדחה וכ"נ מדעת המ"מ שכ' בפ"ו מהלכו' א"מ על דברי הרשב"א ותימא דאי דוקא במעליהו (נ"ל בצוליהו) מיד הוא שמותר ואם לא נאסר היה להם לחכמים לגזור בזה אלא נראה שאפי' אם בלע המלח מן הדם הכל יוצא ע"י האור והיינו שהו' הבין דעתו שנאסר הבש' ושוב אין לו תקנה אבל אינו כן בהדחה אחרונה לעולם שרי אלא כשרוצה לאכלו בלא הדח' שיעמוד הבשר בטעמו קאמר שיזהר שצריך למלוח ולצלות מיד ואי לא עביד הכי צריך להדיח קוד' שיאכלנו ותדע שהרי כ' למלוח צלי ולאכלו בלי הדחה כו' (ואלו) כפירושם הל"ל הרוצה למלוח צלי בלי הדחה כו' ובד"א כו' דהוי משמע שאם אינו צולהו מיד אחר מליחה שאסור לצלות בלי הדחה אלא לאכלו קאמר דהיינו בלי הדחה אחרונה עוד הם טועים בתשובת מהרא"י בת"ה סי' קס"ט. שאלה בשר ששהה כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ונצלה מאי אידון ביה:
תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דכתב בטי"ד וז"ל כתב הרשב"א רצה למלוח צלי לאכלו בלא הדחה עושה ולא ליחוש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונעה המלח לבלוע הדם בד"א כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלח המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיח יפה קידם ע"כ מל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ובפ"ה איתא בפסקי מהרי"ח דבשר לצלי בעי הדחה אחרונה וכן מוכח התם מן התו' שלנו מההיא דחותך בשר מב"הש כו' אמנם הגה"ה ישנה נמצא בש"ד ממהר"י טרוי"שין דאין לחוש אם לא הודח אחר מליחה לעניין צלייה משום דהאו' שורפו אך י"ל דאיירי שלא שהה במליחה דהכי קאי התם אפס במרדכי פ' כ"ה מוכח דאם שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועשה ממנו מולייתא דסמידא וצלו אות' בשר שרי ונראה דכ"ש אם צלאו בלא מולייתא וכ"מ קצת בס"הת דכתב אין מניחין כלי תחת הבשר בשע' צלייתו לקבל השמנונית הנוטף אלא א"כ הודח הבשר הדחה אחרונה משמע דבלא הנחת הכלי תחתיה לא בעי הדחה אח' לצלי ולכך נר' דלכתחילה ודאי צריך להיזהר למיעבד הדחה אחרו' ובסמ"ג נמי משמע דבעי הדחה אחרונה לצלי אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי דאין מבור' כלל בכל דברי המחמירין דלעיל דאסרו אף בדיעבד ואף כי יש לסמוך בדיעב' אדברי המתירין בכה"ג ע"כ והנה המביני' לשוא טעו בדברי הגדול וסברו מה שאמר מלשון זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ר"ל שהבשר נאסר וכן מ"ש אח"כ אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי ר"ל שהבשר נאסר לאוכלו ואין מועיל לו הדחה דאל"כ ידיחנו עתה ואיננו כן אלא ר"ל בדיעבד היכא שא"א להדיחו באחרונ' כגון שעשה ממנו מולייתא מבפנים או בשלו אח"כ בלא הדחה אחרונ' ע"ז כתב במסקנ' שאין לאוסרו בדיעבד כו' אפי' לדברי המחמירין כגון רשב"א אין כ"כ ראייה ברורה לאסרו בדיעב' אף שכ' לעיל המלח בלוע מדם שמא לכתחיל' קאמר שאין לאכלו כך בלי הדחה אבל שיאסר בדיעבד א"ל הודח לא קאמר אבל אם היה כפירושם שנאסר הבשר קאמ' ולא מועיל לו הדחהא"כ מהרא"י שבא למצ' פשר שלא לאסרו בדיעבד הלא דיעבד זה לכתחילה הוא לדברי הרשב"א שנאסר כבר הבשר ואסו' לאכלו ודוחק לומר שמהרא"י מסופק על מה קאמר הרשב"א ונאסר אם על הבשר או על המלח א"ו מעולם לא דיבר הרשב"א בעניין איסור הבשר אלא בעניין אכילת הבשר במלחו בלי הדחה וע"ז קאמר בתחילת דבריו שמל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד כו' וכדפרי' שעשו ממנו מוליית' או בשלו אותו בלי הדחה והארכתי בזה בעבור הטועים שאם בא אדם להחמיר ולומ' שהבשר נאסר לדברי הרשב"א ולא מהני ליה תו הדחה ע"ז אני אומ' ששוא ענו בו אבל לעניין עיק' פסק ההלכה אין לי נפקות' בזה שהרי מהרא"י כ' להית' בדיעבד אפי' לא הודח ובשלו אח"כ בקדרה וכ"כ בשערים דסמכינן אראבי"ה להתיר אפי' כבד שנתבשלה אחר צלייתה בלי הדחה ומה שנזהרין עתה למלוח הצלי כשכבר נתחב על השפוד ואין שוהין בדבר כמ"ש מהרא"י בשערי' מנהג יפה הוא אף לפי מ"ש דאפי' שהה במולחו דשרי בהדח' אחרונ' מ"מ איכא למיחש שמא ישכח להדיחו ואף שכתב מהרא"י שבדיעבד שרי אפי' בשלו אח"כ ה"ט משום שאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר עצמו ואם היה המלח כולו דם אותו מעט שנתייבש עליו מסתמ' בטל בס' אף עתה בטל בס' אף שהמלח נותן טעם בכולו אבל מ"מ לאכול אותו בלא הדחה הוי כאילו אכיל איסורא בעיניה וממולייתא דשרי אף שלא הודח אחר מליחה ה"ט דאמרינן כבולעו כך פולטו דרך צלייתה והמלח נמוח בתוכו (מה שאין) במלח שבחוץ שנתייבש שהוא אסור משום דם ע"כ מולחין הצלי על השפוד דהשתא אע"פ שג"כ נוהגין להדי' אות' באחרו' מ"מ אינו אלא חומרא בעלמ' שהרי לדעת הרשב"א מות' אפי' לכתחל' לאכלו בלי הדחה ומ"ה אפי' אישתלי ולא עביד הדחה אחרונ' לית ביה מיחש ובעל אגודה כתב בפ' כ"צ שכל בשר שלא שהה כדי מליחה וצולין אותו שצריך להדיחו ג"פ מן הדם כו' לא נהיגין כן אלא בפעם א' סגי בהדחה אחרונה כדפרישי' ואל תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו אבל לכתחילה נזהרים שלא למלוח אותו קודם צלייה ואח"כ מולחין אותו בשפוד כדפרי' ומה שנהגו הנשי' להדיחו אח' שנצלה קצת קודם שנגמ' ונצלה כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו אפשר לאו משו' איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל הצלי ויפיג טעמו בהדחתו ואפש' נמי אחר שנצלה ממש נדבק המלח ולא יכול להדיחו כ"כ מן המלח שעליו עוד כ' הטי"ד בשם הרשב"א וז"ל והורה א' מן הגדולים שאסור להשהו' הצלי בשפוד לאחר שהוסר מן האש דשמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולהשהו' דכל זמן שהבשר פולט הימנו אינו בולע מדם בשפוד וא"א הרא"ש ז"ל כתב דשפוד מותר כו' והנה שמעתי הפרושים נזהרי' בו לכתחילה ומ"מ אי עבר ושהה בו זמן רב לא מורינן שיאסר מן השפוד לפי שאינו בולע מן השפוד אלא בשעת צלייתו כשהוא על האש ואז אמרינן ככ"פ אבל לאחר שהוסר מן האש לא חיישינן דאל"כ יאסר מיד כשמסיר השפוד מן האש ולא היה תקנה בדבר אלא לחתוך הבשר מן השפוד בעודו על האש וא"כ אין שיעור בדבר ומ"מ ראוי ליזהר לכתחילה ומ"ש הרא"ש שהשפוד שרי לא ק"ל הכי אלא צריך ללבן השפוד וכן המנהג כמו שנכתוב לקמן בפרק כל הבשר בסימן נ"ז: