אור ברסלב

ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק א

הקדמה

סימן א

דין דנשים האידנא אין שוחטות כלל. אפילו מומחות וידועות ועוד בארנו דאין להחזיק לנער להיות שוחט עד שיהא בן י"ח שנה א"ל שהוא מומחה ומלומד וזהיר ביראת השם:

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן. שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כתבו בעלי התו' וכל השותין מימיהן דאף נשים במשמע והוכיחו בראיו' מפ' כל הפסולים דאף לכתחילה שוחטות ולא כאותו חכם שכתב בהל' א"י שלא ישחטו מפני שדעתן קלות כי הרבה חומרות כתב שלא כדין ולא נהגו כן וכ"פ הרמב"ם אכן הכל בו כתב והר"י כתב שנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל. וכתב החכם לב"י ודבר תימא הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרי' דכ"כ צריך הכשר לזה כמו לזה. ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן ע"כ. ול"נ דלישנא לעצמן לא משמע הכי אלא שפשוטו דומיא דנשים מזמנות לעצמן והיינו טעמא משום שאין נאמנות לאחרים ומ"ש התו' בריש פסחי' ובפ' כיצד מעברין ומה שהנשים נאמנות על השחיטה ועל הניקור וכו' משמע שפשט להיתר אין פירושו שהן שוחטות אלא שנאמנות על השחיטה פי' לומר שהוא שחוט כראוי או מנוקר וכן פירו' נאמנות על בדיקת חמץ דהתם דמאן דס"ל כדברי הירושלמי שהן עצלניות ואין בודקות יפה א"כ אין נאמנות לומ' שהן בדקו יפה אלא שמעידות שכבר הוא בדוק ועיי' בריש פסחים אבל לא כוונות התו' לומר בפשיטות שהן נאמנו' על השחיטה. כי ידוע שדעתן קלות ומפני אימת בעליהן אפי' אם יקלקלו בשחיטה יעלימו הדבר. גם אפשר בימיהם לא היה כ"כ טור' בשחיט' כי השהייות לא נפסלו אלא בשיעור וכמה חומרות אשר נהגו להטריח בימינו מה שלא היה בימים קדמוני' ומתוך זה נתרבה הבהלה והחרד' ואיכ' חשש עילוף ביותר והתו' כותבי' בעצמן כל מידי דאית ביה טירחא אם הוא במילי דאורייתא אינן מהימנו' ויש לי סעד מדברי הא"ז שהקשה אפי' אשאר שוחטי' היאך אדם נאמן ביחידי היכא שלא אכל ממנו והלא הבהמ' בחזקת איסו' עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ותיר' ר' ברוך משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וז"א בסתם נשים אלא בפרטי וידועו' ומ"ה לא הפליגו עתה בנשים וכולן אינן שוחטו' לאחרי' ואף לדברי ר"א ממיץ (שכתב דעד א' אינו נאמן באסורין היכ' דאתחזק איסור' היינו דוקא באנשי' פוחזי' וריקים דומי' דשנים שהאמינ' התורה כמו שהן אבל בעד מהימן ומוחזק לכשרו' מהימן אפי' אשה כדאמרי' בפ' בא סי' ר"א מסר לאשתו ר' ישמעאל מסר לאמו ור' יהודה ור"ש ל"פ עליה ולא אמרו אלא בשאר נשים שהן מן הרוב ולא באמו של ר' ישמעאל כו' ק"ו האידנא שהדורות נתקלקלו שאין לסמוך אסתם נשים בפר' מילתא דאית ביה חששא דקלקולא כמ"ש ומ"ה היה נזהר בעל הס"מ בדבריו שכתב בהל' בדיקת חמץ ומה שהנשים נאמני' על הניקור ועל המליחה ולא כתב על השחיטה כמ"ש התוספת משום שאין נכון כ"כ להאמינן. ומ"ה נהגו האידנא בכל ישראל שהנשים אין שוחטות כלל ולפ"ז ראיתי בימי חורפי שבעלי הוראו' נהגו שלא להחזיק לנער לשחוט בסתם עד שיהא בן י"ח שנה ובר ישוב הדעת וחומר' זו ע"פ הלכות א"י ויש להם סמך ממסכת שבת סוף במה בהמה גבי יאשיהו המלך כל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזיר להן כו' והטור הביאו בח"ה (סי"א) מאחר דצריך ישוב הדעת ויראת השם בשחיטה ובפרט האידנא דנהגו כמה חומרו' בשחיטה כדפרישי' ראוי לדמו' לנדון ומ"מ הכל לפי מה שהוא הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם רגילי' אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה על הסתם אני אומר. ואם הוא בור וטפש אין ראוי להחזיקו עד שיבוא לכלל שנותיו דהיינו י"ח שנה ואף קדמונינו חלקו בפעוטות כבר תמניא כבר עשרה לפי חריפיתיה:

סימן ב

דין דאין הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאות ביניהם טריפות שהם קצת בדומה וגם אין נאמנות על ניקור האחוריי' רק על ניקור הפנים. ובארנו עוד דכל ירא שמים לא יאכל בשר המנוקר עד שרואה אחריו מנקר אחר:

פסק נשאלתי אם הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאות ביניהם טריפות שהן קצת בדומה:

והשבתי כבר כתבנו בפ"ק דכתובות סי' נ"ו שאינן נאמנות וכן הורה חכם וזקן אחד מהר"א מפראג ז"ל דאין הנשים נאמנות במידי דאית ביה טירחא מפני שהן עצלניות ובברירה ההוא יש טורח ועיון גדול ואף שלפי דברי הסמ"ג משמ' להדי' דנאמנו' שכתב בבדיקת חמץ וז"ל ואף שנשים נאמנות בניקור ומליחה היינו בדבר שיודעות הנשים שיש ודאי איסור אבל על בדיקת חמץ סוברות שאין חמץ בחורין ובסדקים ונמנעות לבדוק מפני עצלותם ומ"ה לא היו נאמנות אי לא דבדיקת חמץ מדרבנן כו' ע"כ וא"כ הכא דידעי שתי ביניהם טריפות בודאי נאמנות מ"מ איכ' למימר דשמא כשמצאו כבר כמה דגים ביניה' או כשבדקו הרוב ולא מצאו סברי באומד דעת דשוב לא ימצא ולא בדקו עוד מפני עצלותם. ועוד התו' לא כתבו הכי אלא תולין הכל בטירח' דכל מידי דאית ביה טירח' לא מהימני בדאוריית' כדאית' בירושלמי ואפשר אף הסמ"ג לא בא להקל ולומר היכא דידעי שיש בו איסור נאמנו' אפי' במידי דאית ביה טירח' אלא להחמיר בא אפי' במידי דלית ביה טירחא כולי האי אפ"ה אינן נאמנות במידי דלא ידעי ביה איסורא מפני עצלותם. אחרי כותבי תשובה זו מצא' בהגהו' ס"א שכ"כ הר"ח שאין להניח לנשי' לבדוק דגים קטנים דדוק' על חמץ נאמנות לפי שבדיקות חמץ דרבנן כו' וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלות' לא יפשפשו כ"כ ולא ינקרו כפי הצורך ומ"ש המחברי' שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמר דהיינו הפנים אבל לא האחוריים שצריכות ניקור היטב ואומנות רבה. ואומר אני דאף א"ת שהתו' היו מדברים בניקור אחוריים היינו שנאמנות לומר שהוא מנוקר ולא שמנקרות הן בעצמן כדפריש' לעיל ועוד אפשר לומר ולחלק בימי הקדמונים שלא החמירו כ"כ בניקור' כמו עתה כי מדין התלמו' אין הניקור קשה כ"כ רק שהוסיפו עליו אחרי כן כמו שהחמיר בה"ע בסדר הניקור ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בענין חטיטת הקנוקנות. וקליפת הבשר מהחלב וכמה ורידים מדם:

ואף שהרוב החומרות מדרבנן. ובדרבנן הימנוהו לנשי' מ"מ הכא לא ידעי מה הוא מדרבנן ומה הוא מדאורייתא ומה הוא משום חלב ומה הוא משום דם. או מהו גיד הנשה או קנוקנות כאשר ראיתי בהרבה מנקרים שאין יודעים. וא"כ מפני עצלותם לא ינקרו היטב. ולפעמים ימצא אחריה' כשעור חלב כאשר הוא נמצא בעו"ה עתה ברוב המנקרי' כשרבתה עליהם מלאכ' הניקור כגון בעת החורף והבציר שימצא אחריהם חלב וקנוקנות ודברי' כאלה ק"ו בנשים שאין לסמוך עליהם ואף בסת' מנקר אין ראוי לסמוך עליהם לבעל נפש א"ל שמכיר בו שהוא איש ירא אלקים ובקי במלאכ' הניקור ומשום שלא לחלק בין המנקרים ושלא לבייש בר ישראל נהג החסיד מהר"ם מינץ שלא לאכול שום בשר המנוקר עד ששלח אחר מנק' אחר שרא' אחריו אם נשא' בו דבר שאינו מתוקן וסיפר דבר זה לכל המנקרי' שלא יתביישו זה מזה ולא יתקנאו איש באחיו ותיקון גדול הוא ביראת השם דבודאי השני מעיין אחריו היטב כדי שימצא עליו עילה כי כל אומן שונא כו' ומתוך זה הראשון נזהר וכן כולם ניהרי' מפחד זה כאשר אירע ע"י ועיין לקמן פרק גיד הנשה סימן י"ט:

סימן ג

דין חש"ו אין מיסרים להם לכתחילה לשחוט כשאין אחרי' עומדים על גבם אפי' להאכיל לכלבים. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אסור לאכול משחיטתו. ואם יודע לאמן ידיו אפי' אינו מומחה שחיטתו כשרה בד בדיעבד כשגדול עע"ג. ואם יודע לאמן ידיו וגם מומחה שיודע הלכות שחיטה מותר לשחוט אפי' לכתחילה כשגדול עע"ג אבל אם אין גדול עומד על גביו אפילו בדיעבד אסור וביארנו דקטן נקרא עד י"ג שנה ויום אחד:

פיסקא שמא יקלקלו בשחיטתן קלקלו לא קתני זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה פירש"י אפי' אחרים רואים אותן וק' דמסיפא שמעינן לה דאמר וכולן ששחטו כו' שחיטתן כשרה דמשמע דוקא בדיעבד. ופי' ר"ת דאין מוסרין להם לכתחילה לשחוט אפי' להאכילו לכלבים דלמא אתי לאכול משחיטתן שיסברו שהם שוחטים לאכול לבני אדם ושחיטת' כשרה ומ"ה פטרינ' לקמן שחיטתן מכסוי הדם כי היכי דלא לימרו שחיטתן הוי שחיט' מעלי' וכ"כ הרא"ש אחריו ואומר אני שבודאי דברי ר"ת ישרים וכן משמע לישנא דאין מוסרין להם כו' דהיינו להם לבדם בלא אחרים רואין אותן ומ"מ צריכי' אנו לדקדק מה עלה על דעת רש"י שפי' דאיירי באחרים רואים אותו. וכי לא שמעינן להדיא מסיפא דדוקא בדיעבד שחיטתן כשרה ולא לכתחלה אלא בודאי לפירש"י צ"ל שבא להשמיע לנו שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה באחרים רואים אותן אפי' ביודעי' לאמן ידיהם ולא כמ"ש הרא"ש דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו דמותר לשחוט לכתחילה כדאי' בסוף לולב הגזול קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר משמע דאף לכתחלה ואיני יודע מניין לו זה דדילמא דוקא אחר ששחט בדיעבד מותר וקצת משמע הלשון כן מדאמר גבי תפילין אביו לוקח לו תפילין וגבי שחיטה לא אמר אביו מוסר לו לשחוט או מוסרי' לו לשחוט אלא מותר לאכול כששחט כבר קאמר וא"ל שראייתו דאי בדיעבד קאמ' אמאי קאמר היודע לאמן את ידיו הלא אפי' שא"י לאמן את ידיו שחיטתו כשרה כשאחרי' רואים אותו דלמ' אה"נ אלא הא קמ"ל דאפי' יודע לאמן את ידיו אינו אלא מות' לאכול משחיטתו ולא שימסרו לו לכתחילה ואמת שהרמב"ם לא כת' בספרו שמותר לשחו' לכתחלה באחרים רואי' אותו כשיודע לאמן את ידיו ומ"מ נ"ל לקיי' דברי הרא"ש כדיני' ולא כטעמי' דבודאי קטן היודע לאמן את ידיו וגם מומחה שיודע ה"ש א"כ יצא מכלל קטן לגמרי ולמה לא ישחוט לכתחילה אלא משום שאין נאמן באיסורין א"כ כשאחרים רואין אותו פשיטא שמותר לכתחילה אבל מ"מ ביודע לאמן את ידיו דסוכה לא ישחוט לכתחילה ואף א"ת שמותר לאכול משחיטתו דסוכה לכתחילה קאמר כדברי הרא"ש. מ"מ מכח סברא לא מוקמינן אלא במומחה דהא סתמ' קאמר היודע לשחוט ונוכל לומר שיודע לאמן את ידיו וגם יודע ה"ש. אבל בחדא לא סגי ואף הרא"ש לא עלה בדעתו שיהא סגי בחד' דהא קאמר להדיא קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו כו' ואף שרש"י פי' להדי' בסוכה קטן היודע לשחוט היינו היודע לאמן את ידיו אע"פ שאינו בקי בה"ש כו' היינו שמפרש מותר לאכול משחיטתו כששחט כבר קאמ' כדפריש' והשתא עלו דברי רש"י כהוגן. ומ"ש הטור (בסי' א') קטן שאינו יודע לאמן את ידיו לא ישחוט לכתחילה אפי' כשאחרים רואי' אותו דמשמע הא יודע לאמן את ידיו שוחט אפי' לכתחילה כמו שדיי' מהר"י קאר"ו. אומר אני שאינו נכו' כי אין זה דיוק וסמך על מ"ש אח"כ אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו לא ישחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה. ואם גדול עע"ג שוחט אפי' לכתחילה דמשמע כפשוטו דבעי' תרווייהו כדברי הרא"ש לפי מ"ש אבל מ"מ מה שמשמע מדברי הטור דאם אינו יודע לאמן את ידיו דלא ישחוט לכתחילה באחרים רואים אותו ובדיעב' כשרה ומשמע אפי' אינו מומח' לא נראה בעיני להתיר אף בדיעבד, כי נראה דבריית' דסוכה דקאמ' היודע לאמן את ידיו מותר לאכול משחיטתו דוקא קאמ' וס"ל דאם אינו יודע לאמן את ידיו אסור לאכול משחיטתו דומיא דתפילין שאם א"י לשמור תפילין שאסור לאביו לקנות לו תפילין והיינו טעמא דלא קרויה שחיטה אלא מעשה קוף בעלמא וכ"כ התו' לשם שכך משמע מדברי רש"י וכן נראה מדברי סמ"ג וס"ת והג"מ שכתבו הא דשחיטתו כשרה דוק' ביודע לאמן את ידיו כדאי' בסוף לולב הגזול והיינו ממש כמו שפי' ועיקר ויפה כתב האגו' שנזהרין באשכנז שלא להניח לשום קטן לשחוט אפי' יודע לאמן את ידיו ואחרים עע"ג לפי שאינו כשר אלא דיעבד כמו שפי' ולעולם נקרא קטן עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' ואף שכתבתי שאם הוא מומחה ג"כ דשרי מ"מ אין ראוי להקל משום לא פלוג גם מ"ש הטור שאם הוא מומחה ויודע לאמן את ידיו ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה ל"כ כלל דהא קטן אינו מהימן כלל אפילו א"ת שעד אחד נאמן באיסורין כה"ג קטן לכ"ע אינו מהימן וכ"כ בהג"א:

סימן ד

דין חרש שדברו בו בכ"ט היינו שאינו שומע ואינו מדבר והמדבר ואינו שומע שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט. ואלם כשר לשחוט לכתחילה כששומע הברכה מאחר ומ"מ מי שיכול לברך בעצמו אינו רשאי לשמוע מאחר אלא יברך בעצמו ושוטה נקרא היוצא יחידי בלילה או, הלן בב"הק או מקרע כסותו או המאבד מה שנותנים לו. באחד מאלו נקרא שוטה והוא שיעשה אותן דרך שטות וכן כשעושה איזה דברים דרך שיבוש וטירוף הדעת בכלל שוטה הוא ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשש"ל שחיטתו כשרה בדיעבד אפי' אין אחר עע"ג ולכתחילה לא ישחוט ואפי' הגיע לשש"ל אם שחט בפני יודע וראהו ששחט כהוגן שחיטתו כשרה וערום לא ישחוט לכתחילה:

פסק הרא"ש חרש שדברו בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע שחיטתו כשר' רק שלכתחילה לא ישחו' מפני שאינו יכול לבר' שהרי אינו משמיע לאזניו אבל אלם כשר לשחוט אפי' לכתחילה שהרי אחר יכול לברך והוא שומע. ומתני' דתרומה דקתני האלם וערום לא יתרמו לכתחילה והיינו טעמא מפני שאין יכולי' לברך אלם דהתם איירי בדליכא אחר שיברך ומ"מ נראה היכא שיכול לברך בעצמו שלא יכול האחר לברך אלא אותו שעשה המצוה א"ל היכא דלא אפשר ושוטה דמתני' היינו כמו שמפ' בפ"ק דחגיגה איזה שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבה"ק והמקרע כסותו ותניא נמי איזה שוטה המאבד כל מה שנותני' לו. ואמר ר"י אפילו באחד מהן והכי הילכת' והוא דעבי' דרך שטות וכ"פ הרא"ש והרמב"ם פ"ט מה' עדות ומשמע מדבריו דכל הני לאו דוקא אלא ה"ה לעוש' דבר מן הדברים דרך טירוף ושיבוש דעת בכלל שוטה יחשב ומ"ה נמי כתב הרמב"ם שכור שנתבלבלה דעתו דינו כשוטה (וכתב הרא"ש) והוא שהגיע לשכרות' של לוט וכ"כ העיטור ועוד כתב הרמב"ם שכור שהגיע לשש"ל ששחט בפני יודע וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשרה. ונראה בעיני אף שסתם שכור שלא הגיע לשש"ל שהוא כפיקח לכל דבריו. היינו ששחיטתו כשרה אפי' אין אחרים עומדי' ע"ג אבל מ"מ לא ישחט לכתחילה ביחידי א"ל שמיושב בדעתו וכן יראה דעת סמ"ג ודע' בה"ת שכתבו סתם שכור לא ישחוט מחמת דרסה:

סימן ה

דין מי ששחט לפנינו ב' ג"פ ולא נתעלף אפי' אין ידוע שיודע ה"ש מותר לשחוט לכתחילה וא"צ לשייליה כלום ואם אין ידוע אם מוחזק שלא יתעלף לכתחילה לא ישחוט אפילו על סמך שיבדקנו ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ושיילינן ליה נמי אם מומחה הוא. ואם ליתיה קמן דנישייליה אסורה א"ל שאחר עע"ג. ואם ידוע שלא שחט ב' ג"פ אפי' יודע ה"ש אסור לשחוט א"ל שאחרים ע"ג והיכא שנתחזק וידוע שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו ואם אחר עע"ג שרי. ומ"מ לכתחילה אסור ומן הסתם מותר לכתחילה באחר עע"ג אפי' לא איתחזק. והשתא נהיגי בישראל שלא ישחוט שום אדם אלא א"כ יבוא לפני החכם ויבדקנו החכם שיודע ה"ש הצריכים כמו שיתבאר וישחוט ג"פ כהוגן לפני החכם. המנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ובארנו דאסור לת"ח ליקח שכר על זה וגם התרנגולים שרגילין ליתן לחכם לא שרי אלא יהנה לעניים ולצדקה:

פיסקא וכולן ששחטו אהאי קאי דקתני וכולן אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אמר רבינא בלישנא בתרא ה"ק הכל מוחזקים שוחטים אפי' אינן מומחין. בד"א ששחט לפנינו ב' ג"פ ולא נתעלף אבל אי לא שחט לפנינו לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמ' ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשר' חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא ואם ליתי' קמן דנישייליה שלא נתעלף וכן חש"ו כשאחרים רואין אותן שחיטתן כשרה והך לישנא בתרא עיקר דסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומ"מ היכא דאיתא קמן ובעינן לשייוליה אם נתעלף אם לא ה"ה דשיילינן נמי אם מומח' הוא כלומר שיודע ה"ש והיכא שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו אפילו אם נתחזק רק היכא שנתחזק לא בעינן לשייוליה ביה אם הוא יודע ה"ש וכ"כ ר"י דרוב מצויין א"ש מומחין הן שוחט אפי' לכתחילה ומה שכתבו הגאונים דרוב מצויין א"ש מומחין היינו דווקא לעניין שמוסרין להם לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו ולא חיישינן שמא אישתלי ולא יבדקנו דאפי' לא שיילי' שרי לאכול משחיטתו משמע דלכתחילה לא ישחוט אלא ע"מ שיבדקנו אח"כ נראה דוקא מן הסתם שאינו ידוע אם שחט ב' ג"פ כהוגן. אבל אי שחט לפנינו כהוגן סמכינן אחזקה שהוא יודע ושרי לשחוט לכתחילה אפי' בלא בדיקה. אבל היכא שידוע שלא שחט לפנינו ב' ג"פ אפילו יודע ה"ש אסור לשחוט לכתחילה. אם לא שאחרים עע"ג וכ"פ הרמב"ם להדיא. וזו נראה בעיני דרך המחוור מתוך השמעתא דהשתא הוי שפיר הלכתא כרבינא דבתראה הוא וכלישנא בתרא שהוא עיקר. ותהוי שפיר הלכתא רוב מצויין א"ש מומחין הן. ואף שכתבנו היכא שאינו יודע ה"ש שאסור לאכול משחיטתו אפי' נתחזק מ"מ באחד עע"ג שרי כמו חש"ו דכשרי' באחרים רואים אותם מ"מ לכתחילה אסור ודוקא בודאי שאינו יודע אבל מן הסתם שרי אפי' לכתחיל' באחד עע"ג אפי' לא איתחזק ואף שכתב ר' ברוך מרעגנשבורק דמוכח מן הסוגיא דאסור לכתחילה מדמסי' בגמ' אשאינו מומחין. ר"ל שאינו יודעים בו שהוא מומחה ל"ל אחרים רואים אותו להכשי' שחיטתו בבודקין אותו סגי ואמאי לא פרי' אפי' לכתחלה נמי ישחוט. ואני מוסיף בראייה דאפי' ת"ל דעדיפא מיניה פריך דלא ברירא ליה להקשות לכתחילה נמי ישחוט. אבל לעולם לפי האמת שוחט אפי' לכתחילה א"כ מאי קמשני דליתי' קמן דליבדקיה ס"ס קשי' לכתחילה נמי ישחוט באחרי' רואים אותו אלא ש"מ דאסור לשחוט לכתחיל' והטור י"ד הפריז על המדה וכתב אפי' בא"י ממש מותר לשחוט לכתחילה באחד עע"ג וכל זה איננו שוה לי מאחר שמוכח מן הסוגיא דא"י ממש אפי' בדיעבד לא מהני אחרים רואים אותו. דהא מוקי בדליתי' קמן דליבדקנוהו דמשמע להדיא דאי הוה קמן ובדקנוהו ולא ידע דלא מהני אחרים רואים אותו וכ"כ התו' אלא שכתבו התו' דלקמן בפירקין משמע דכשר באחרים רואים אותו אפי' א"י א"כ ס"ס מאחר דאיכא סוגיא שפוסלת אפילו בדיעבד מכ"ש שאין לנו להכשיר לכתחילה בפרט מאחר דלא אשכחן לההיא דכשר אפי' לכתחלה. גם מ"ש ר' ברוך דאפי' מן הסתם אינו שוחט לכתחילה ל"נ כלל מאח' דק"ל דרוב מצויין א"ש מומחין הן ואפי' לכתחילה יכול לשחוט מן הסתם אלא דנישייליה אח"כ כדפרי' מכ"ש בעע"ג וראייתו של ר"ב אינ' ראייה כל עיקר. דבודאי הך סוגיא הכי ס"ל דאסור לשחוט לכתחילה אפי' ברואים אותו היכא דאין יודעים בו שהוא יודע ה"ש דהא ס"ל נמי דאי בודאי אין יודע ה"ש אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה אף ברואים אותו. אבל מאחר דק"ל בסוגיא דלקמן דאפי' בודאי אינו יודע אפ"ה כשר באחרים רואים אותו א"כ מן הסתם אפי' לכתחילה ישחוט ברואי' אותו וכן עיקר והשתא נהיגי בישראל שלא ישחוט אלא כשיודע ה"ש וישחוט ג"פ לפני החכם ויראה החכם שיוכל לאמן ידיו כראוי ויודע היטב ה"ש כפי הצורך כאשר נפר' לקמ' והמנהג באשכנז שמתחילין לשחוט בתרנגולים שקשה בהן השחיט' מפני חשש שמוטה וצריך אומנות ביותר וגם הן במצוי טפי משאר עופות ובתוך הג' רגילי' ליקח תרנגול אחד והמנהג נתפשט שאותן הג' תרנגולים ששוחט לפני החכם לוקח החכם בשכרו. וגם יש קצבה ושכר אל הרב במה שנותן לו אח"כ רשות לשחוט מנהג רע הוא בעיני כי נראה כאילו נוטל שכר על עדותיו שמעיד עליו וא"כ עדותו בטלה ומחמת זה באו כמה קלקולי' שנותנים רשות והסכמה לשחוט מחמת שכר פרנסתם וקצבתם אפי' אינו ראוי לכך לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו ולא יהנה מהן לא מן המעות ולא מן התרנגולים אלא יהנה לעניים ולהקדש:

סימן ו

דין דשחיטת עכו"ם נבלה הי' אפי' ישראל עע"ג ואפי' גר ותושב ואפי' עכו"ם קטן. ומומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק לו סכין ונותן לו מותר אפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו והוא דידעי' ביה בודאי שיודע ה"ש אבל אי לא ידעי אפי' בדיעבד שחיטתו פסול' ואם לא בדקו לו סכין אפי' אחרים עע"ג אסור אפי' בדיעבד ואם הסכין בעין בודקין אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיט' בדיעבד אבל לכתחילה אסור ליתן לו לשחוט ע"מ לבדוק הסכין אחר השחיט' ואם נאבד הסכין אחר השחיטה שחיטתו אסורה ובארנו שאם לא בדקו לו סכין מתחילה ושחט ושעה או שתי' אחר השחיט' הראה סכין ואמר שבזה הסכין שחט ואותה הסכין נמצא יפה יש להחמיר שמא לא בזה הסכין שחט אלא אח"כ נזדמנ' לו ואם בדקו סכין מתחילה א"צ לבדוק לו אחר השחיטה ואפי' שחט ק' בהמות וכן בדיקת סימנים א"צ לבדוק אחריו ותלינן בודאי בעצמו בדק וכל שלא בדקו לו סכין אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן וביארנו דמומר לעביר' אח' שאינה שחיטה לא הוי מומר לשאר עבירות ומותר לשחוט כשיבדוק לו ישראל סכין חוץ ממומר לחלל שבת בפרהסיא או לע"א דאז הוי כעכו"ם גמור אפי' לא עבר רק פעם אחד ולא עשה תשובה. ומי שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו שחיטתו כשרה כישראל גמור וכן שחיטת המסור כשרה:

והאנוסה אשר נשארו בארצות ההמרה ולא מלטו צריך החכם לחקור עליהם אם נהגו דת ישראל בינם לבין עצמם ושלא היה להם להמלט במקום ישראל בלי פחד ואז הם כישראל ושחיטתו כשרה:

ציבור שעשו חרם שלא ישחוט זולת השוחט קבוע ועבר אחד ושחט שחיטתו פסולה וביארנו דמי שחשוד על שתיית סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב ושחיטת כותי דינו כעכו"ם וצדוקי אם אחרים עומדים ע"ג שחיטתו כשרה. ואם הוא מומחה אפי' ביוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר אסורה:

מתניתין שחיטת עכו"ם נבלה אפי' אחרים עע"ג פי' אפי' עכו"ם שאינו ע"א כגון גר תושב ואפי' עכו"ם קטן אפ"ה שחיטתו נבלה. פי' משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אבל ממה שאמרה התורה וקרא לך ואכלת מזבחו ליכא למילף דהתם איירי אפי' בשחיטת ישראל מ"מ מאחר שאתה הולך לבתי החנות שלהם מעלה עליך הכתוב כאילו אכלת מזבחו כדאית' בע"ז ואמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודקין לו סכין ונותני' לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק היתיר' ואכיל איסורא ואפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו מ"מ חייש לפני עור וגו' וכת' הרשב"א דאפי' אם אינן יודעים אם יודע ה"ש מותר אבל המרדכי בשם ר"י כתב דאסור אפי' בדיעבד אם לא דידעינן בודאי שיודע כו' וכ"כ הר"ן ואפי' בדיעבד אסור. ואם הסכין בעין אז בודקים הסכין ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה. וכתב הרשב"א בחידושיו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקו לסכיניה אם ישנו לסכין בודקים אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה ואם נאבד הסכין אסור לאכול דמטרח לא טרח ושמא סכין פגומה היתה. אלא שיש לדקדק היכא דנמצא סכינו יפה אם צריכים לדעת בבירור שבסכין זה שנמצא בידו עכשיו שחט אם לאו וזה ודאי הוא שאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב"ג בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו מימר אמרי בודאי בסכין זו שחט האחרות אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט ואנו שואלין במה שחט והראה לנו סכינו ונמצא יפה לא נסמוך עליו כי שמא בסכין פגומה שחט ואח"כ נזדמנה לו זו שהיה בדוקה או דילמא חזקה דמעיקרא נמי בידו היה ואולי יש להכריע בלשו' זה כו' אלא שיש להחמיר בדבר עכ"ל ומ"מ לכתחיל' אין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו דחיישינן שמא לא יבדוק אחריו ויאכל איסור' כדאמר רב אשי להדיא דדוקא בדיעבד שרי לבדוק אחריו אבל לא לכתחילה ומומר לאכול נבילות לתיאבון פסק רשב"א אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני כתב בה"ע דאם בדק סכין קודם ונתנו א"צ לבדוק אחר השחיטה וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א וכתב דאפי' שחט ק' בהמות בבדיקה ראשונה די לו:

וכן הדין לענין בדיקת סימנים שלאחר שחיטה שכל השוחט כראוי הוא שוחט ובודק בסימנים כו' ור"י בשם הגאונים כתב שלכתחילה צריך לבודקו גם אחר השחיטה ע"כ אבל מפשיט' דברי הפוסקי' לא משמע הכי כתב הרשב"א שחט בינו לבין עצמו ולא ידענו באיזה סכין שחט ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואו' שביפה שחט נאמן ואפי' אם נמצא בשר שחוטה בידו אם יש טבחים מקולין ישראל נאמן לומר מן השחוטה לקחתי ואפי' אם יש בידו עוף שחוט שאינו נמכר במקולין אם יש אנשים מומחים עמו במדינה נאמן לומר ישראל מומחה שחט לי שאינו מניח היתר ואוכל איסור:

ומומר לעבירה אחרת שאינו שחיטה מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה:

ומ"מ בדיקת סכין בעי. כ"פ הרמב"ם ועיקר חוץ ממומר לאלילים או לחלל שבתות בפרהסי' דהוי מומר לכל התור' כולה ודינו כעכו"ם ומומר להכעיס פסק ר"י דדינו כעכו"ם ועיקר אפי' לא עבר רק פעם א' ולא עשה תשובה אז מכאן והלא' חשבינן ליה כעכו"ם כתב הרשב"א בתשובה מי שחזר לסורו מכח יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת כו' עד וכן מסור אע"ג דתנן פ' השולח שאינו כשר לכתוב תפילין ומזוזות אפ"ה שחיטתו כשרה כו' עכ"ל:

כתב הר"יבש האנוסים אשר נשארו בארצות ההמרה כמה זמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים כבר לא יצאו מחזקת כשרות וצריכים חקירת חכם שיחקור אם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ושאין בידם להמלט אל מקום שיוכל לעבוד ה' בלי פחד זה ואם הם בגדר זה ה"ה כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן כו' עכ"ל וכתבו האחרונים דה"ה מי שעבר על חרמת הציבור שעשו חרם שלא ישחוט אלא טבח הידוע ועבר ושחט ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר עד שיקבל תשובה:

ומ"מ נראה מי שהוא חשוד על הנסך יכול להעיד על היין כשנשבע עליו דאינו מושבע ועומד לפי שמקיל בסתם יינן שהוא מדרבנן:

בפרט האידנא בעו"ה שנפרץ גדר ישראל בכמה מקומות בסתם יינן ביודעים ואינן יודעי' עד שנעשה בעיני ההמון כהיתר:

והמונע מלשתותו יחשבו ליוהר' או לשטותו ומ"ה לא אמרינן דחשוד לשבוע' וכן הוריתי הלכה למעש' רק שיאיימו עליו היטב ויפרטו לו השבועה היטב שלא ימצא עילה ותרמית ושחיטת כותי האידנ' עשאו כעכו"ם גמורים ושחיט' צדוקי אם אחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואם הוא מומחה נראה אפי' בישראל יוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר ממנה אין סומכין עליו דכל מצוה שאין הלכותיה כתובות בתורה אפי' החזיקו בה לא סמכינן עליהם כ"כ הרשב"א בת"ה:

סימן ז

דין ישראל ועכו"ם ששוחטים באחיזתן בסכין אחד שחיטתן כשרה:

ודין קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחק ועבר אפ"ה נאמן למכור בשר ואם נחשד ששם ידו דרך הושט לנתק הסירכות קודם שיבדוק הבודק פסול הוא עד שילבש שחורים ויתכסה ש שחורים כו'. פסק כתב הא"ז ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין אחד ושוחטים שחיטתן כשירה וכן הוא להדיא בתוספת ריש פ"ק דחולין ואף שהרשב"א כתב בת"ה שחיטתן פסולה ודייק ממתני' דבפ"ב לקמן שנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים ואחד לשם דבר כשר שחיטת' פסולה וה"ה בה"ג שהאחד הוא ישראל והשני עכו"ם דפסולה אומר אני דלא דמיא דהתם מחשבת השוחט פסולה. אבל הכא בסתם עכו"ם או מומר לא אמרינן שחשבו לדבר אחד אלא שהם לאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש א' בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר ותדע שהרי לקמן בפ"ב מוקי מתני' דשנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים כו' דאיירי בישראל מומר וסתם מומר קאמר משמע אפי' מומר גמור ואפ"ה אי לאו דהוה שחיט לשם הרים הוי שחיטתן כשרה מאחר שהשני הוא בר שחיטה. אף שהתוס' בפירקי' גבי השוחט בשבת כו' כתבו דמהא דייקי דמומר בפעם א' לא הוי מומר לפסול השחיטה אי לא שחיט לשם הרים כו' לא נ"ל כלל חדא דסתם מומר קאמר אפי' מומר מזמן ארוך ואף התוספו' מוכרחים לדייק כך דאלת"ה נוקי במומר לדבר א' חוץ מע"א וחילול שבת דשחיטתה כשרה לכ"ע אי לא שחיט לשם הרים ומנ"ל להביא ראייה מהך סוגיא דיש לחלק בין מומר בחדא זימנא לשאר מומר אלא מדקאמר סתמ' ישראל מומר משמע מומר ממש היה נמי דנידוק מיניה דסתם מומר משמע מומר גמור בשכבר ועו' גופא דמילתא פריכ' בעיני לחלק בין מומר בחדא זימנא למומר בשכבר מאחר שהמיר דינו כעכו"ם בכל מילי אפי' בחדא זימנא כל זמן שלא חזר בתשובה. ואינו דומה לשוחט בשב' דשחיטתו כשרה אפילו במזיד דשאני התם דקמי השחיט' לא הוי מומר אלא שעת' נעשה מומר ואי שחיט זימנא אחריתי שחיטתו פסולה וא"כ מתניתין דלקמן דשנים ששוחטין בסכין אחד כו' דמוקי לה בישראל מומר ומשמע דאי לא שחט לשם הרים דכשרה היינו משום דנעשית שחיטה ע"י שניהם דכשרה כדברי התוספתא ועיקר ואפשר שהרשב"א לא ראה התוספתא גם מהרי"ה כתב במומר לנסך יין או לחלל שבת פעמים ושלש אסו' לאכול משחיטתו מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אח"כ אין ראייה ברורה להתיר ואע"ג שלא עבר ע"א אלא פעם אחת והיינו ממש כדברי. כתב הרשב"א שנשאל על קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחוק ועבר אם הוא נאמן למכור בשר. ועוד שאינו בחזקת כשרות ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק הבהמה קודם שיבדוק הבודק והשיב אפי' עבר על השבועה במזיד נאמן דמומר לדבר אח' אינו מומ' לכל התורה חוץ מע"א ומחלל שבת בפרהסיא ועוד שזה אינו עובר אלא לתיאבון ואפי' באותו דבר עצמו נאמן וכדרבאפ"ק דחולין אבל לענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול הו' כל שנחשד להאכיל טריפות ולהסיר סירכות ואין לו תקנה עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב כו' עכ"ל:

סימן ח

דין טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפשא ובדקוה ואין בה טריפות אז הבשר כשר. וטבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שיהיה נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה. ואח"כ אמר שהוא כשר ונתן אמתל' שלא אמר טריפה אלא שלא יקחו אותו בשר וישאר לו ליקח ממנו. אין ראוי להכשיר לא הבשר ולא השוחט. ואם בעל הבהמה בעצמו עשה כן מותרת הבהמה. ובארנו דאין ראוי לבר ישראל לבדוק בהמה שלו:

פסק כתב הריב"ש שנשאל על טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפשא ונמצא שהטבח לא נגע בריאה ופתחו הטרפש' ובדקוהו ואין בה טריפו' והשיב להכשיר אותה ונראה דוק' בה"ג דאיכא הוכחה שבטעות היו הדברים ראשונים הא ל"ה לאו כל כמיני' להכשיר מה שהטריף כבר אם לא באמתל' ישרה שניכרי' דברי אמת ומצאתי בשם הרשב"ץ טבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שיהי' נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ולא עשה כן אלא כדי שלא יקחו אותה וישאר לו ליקח ממנו בשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן כההי' דאשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ע"כ:

ונראה שאינו מן הראוי להכשיר לא הכבש ולא השוחט דלא אמרינן דמהני אמתלא אלא באמתלא הראוי והגון אבל אמתלא כהאי אינו ראוי לשום בר ישראל כשר דעל כל פני' לא טוב עשה בעמו חדא שהיה מצער בעל הבהמה בהפסדו וכבר אמרו חכמים לא תגנוב ע"מ למיקט הוי איסורא וה"ה להזיק כה"ג ועוד אמאי לא יקנו אחרים בדמיהם הלא כל הקודם לקנות ומוסיף בדמים זכה וא"כ לפי אמתלאתו לא עשה כראוי ולא מהימן א"ל שהטבח עשה רושם בבהמה שלו כדי שלא יקפצו עליו קופצי' ואל יפצרו בו ולא בע"א:

שאלה טבח העיר שהיה מוכר בשר ממה שהי' שוחט ובדק לעצמו ואח"כ מצא הקונ' בחצי הפנים סירכ' גדולה בצלעו' והרא' לטבח ואמור מה מכרת לי הלא טריפה היא שהרי סירכ' גדולה כמלא יד נמצ' בצלעות והשיב הטבח שבודאי בשעת שהיה קוצב הבש' על העלי היה ג"כ בשר טריפ' לפניו למכור לכותים ובודאי שהשטן היה מרקד לפניו שנחלף צד אחת של טריפה בכשרה ומה שהיה ראוי ליתן אל הכותי נתן אל הישראל והכשר נתן אל הכותי ונשבע על ככה שלא במרד ובמעל עשה כאילו וכדומה לו אי ראוי ומוחזק עוד למלאכתו הראשונה אי לא:

תשובה אף שאינו כשר בעיני שאדם אחד יבדוק לעצמו מפני החשד וגם אין אדם רואה חובה לעצמו בפרט בענין הבדיקה שתלוי כמה פעמים באומד הדעת ובעיון הלב וגם אמרו חכמי' על זה וכיוצ' בו הרחק מן הכיעור והדומה לו כאשר נאריך אי"ה בזה בפרק אילו טריפות מ"מ יראה דאין לפוסלו כלל והארכתי בפ' גיד הנשה סי' י"ז:

סימן ט

דין עד אחד העיד על השוחט ששחט שלא כהוגן וזה מכחישו אינו נאמן לפוסלו. ואפילו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן והלאה. אבל מה ששחט עכשיו אסור לכל העולם. וביארנו דיש לב"ד לחקור על השוחט אם הוא אדם כשר ופרקו נאה. ואם לא היה פרקו נאה יש להרחיקו אבל אין לקפח מחייתו תוך זמנו:

פסק על אשר שאלת על אחד שהעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אשיב לך הנלע"ד שדבר פשוט שאין ע"א נאמן בהכחשה ואין לפסול השוחט מעדותו של אותו העד כדפריך תלמודא בפרק האומר בקדושין ותסבר' ע"א בהכחש' מי מהימן ולא עוד אלא אלמלא הטעם דאפרושי מאיסור' היה לו ללקות לאותו העד הוציאו שם רע על אותו שוחט משום לא יקום ע"א באיש כמ"ש הסמ"ג אההיא דטובי' חטא זיגוד מנגיד כו' והלכה רווחת בישראל שאין ע"א נאמן בהכחשה כלל והאריך כו' ואשר שאלת אם מותר העד לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או נדמהו להא דנטמאו טהרותיו כו' לענ"ד נ"ל דל"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין או נטמאו הטהרות או נתפגלו הזבחים חל עליהם שם האסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפי' אם יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מ"מ אין מוחלט לפסול עולמ' ובשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו לעשות חזר לכשרותו ונמצא דלא שויא חתיכ' דאיסור' בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן ולהבא אם להרע או להיטיב. ונחזור לענין ראשון דאף כי לפי הנלע"ד אין לפסול השוחט מעדותו של זה מ"מ יש לדונו לפי מה שהוא אדם כמ"ש הפוסקים על כיוצ' בזה עכ"ל מהרי"ק ויפה כתב שאין לפסול השוחט גם יפה כתב שיש ליתן לב על השוחט ולבדוק על מעשיו אם פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בנערותו אבל אם יצא עליו כבר שם רע והעד הוא בר סמכא ואיש מהימן ראוי להחמיר ולהרחיק עצמו ממנו מ"מ אין יכולין לפסלו ולקפח מחייתו בתוך זמנו כאשר אכתוב בתשובה פרק גיד הנשה סי' י"ז אבל במה שמשמע מדברי מהרי"ק באותה תשובה דאפילו מה ששחט עכשיו מותר ל"נ לי כלל דמהרי"ק לטעמי' אזיל דס"ל בכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין בדברי אחד המכחיש כלום ואפילו העד הראשון בא להוצי' מחזקתו אבל אני כתבתי בפ' האשה רבה ס"ה כדברי הרי"טבא ודוק' גבי עדות אשה אמרינן שהוא כשנים אבל גבי שאר איסורים הרי הוא חד לגבי חד והוי הכחשה וא"כ מה ששחט עכשיו אסור דאוקמינן חד לגבי חד ובהמה בחיי' בחזקת איסור כו' ואם מוכחשים בעניין בדיקת הריאה אכתוב לקמן בסי' כ"א:

סימן י

דין ליבן סכין ושחט בה שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד. וכן היכא שנכוה הושט או ניקב אפילו כנגד מה שנשחט כבר מאחר שהוא קודם גמר שחיטה אסור:

אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה ודעת הרי"ף והרמב"ם ששחיטתו פסולה וטעמייהו משום דפסקינן לקמן דצריך סכין של שחיטה בדיקה אתלת רוחי והיינו משום דלא אמרינן בית השחיטה מרווח רווח ומאן דלא בעי בדיקה אתלת רוחי מסיק דסבר כר"ז ומאחר דלא ק"ל כאותו מ"ד ממילא אידחי הא דרבי זירא ויש רוצים לחלק בין ליבון דהכא שידע שהי' מלובנת ויכול לכוין שלא יטה לצדדין אבל היכא דלא ידע כגון שלא בדק מפגימה אתלת רוחי א"כ אינו מכוין שלא יטה לצדדין ומ"ה צריך בדיקה והראב"ד מחלק משו' דר"ז לא אמר אלא שכשירה בדיעבד אבל לכתחיל' צריך בדיקה וכ"ז ל"נ מדאמר לקמן למאן דל"צ בדיקה מי לא א"ר זיר' כו' משמע דמדמי הא לדר"ז ממש ואין לחלק בין דיעבד לכתחילה דא"כ מאי מייתי מדר"ז אלא משום דס"ל לתלמודא דאין תלוי הדבר בהטיית הסכין אלא אי אמרינן בה"ש מרווח רווח שרי אפילו לכתחיל' ואי לא פסיל אפילו בדיעבד ומאחר דלא ק"ל הכי אלא צריך בדיקה אתלת רוחי אם כן אפילו בדיעבד בין ידע בין לא ידע בין סכין מלובנת בין סכין פגומה לעולם שחיטתו פסולה. וכ"ד הרשב"א שהוא בתראי נגד כל המתירין. וכתב שמסתבר כדברי הראשונים והאריך וסיים דבשל תורה הלך אח' המחמיר ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל וכן עיקר ושמעינן מהאי סוגי' שאם נכוה הושט או ניקב אפילו כנגד מה שנשחט כבר והי' פתוח מאחר שהו' קודם גמר שחיטה שנאסר בכך שהרי כאן היה טריפ' אי לאו שחידודה קודם לליבונה כך העלו בתו' והר"ן אחריהם.

סימן יא

דין סכין חדש של אלילים שחתך בה עצים לאלילים. או סכין של אלילים שליבנה באור. מותר לשחוט בה בהמה בריאה. וכן מותר לחתוך בה בשר דקיימא לקורבנא, דמקלקל הוא. אבל אם שחט בה מסוכנת או חתך בה בשר כדרך לחתכו אסור אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח. והיינו שכר הסכין לשחיטה ושכר המחתכו ובארנו דסכין של שחיטה א"צ טבילה:

אמר רב נחמן סכין של אלילים פירש כגון סכין חדשה אלא שפסק בה גווזא לאלילים פירש חתך בה עצים לאלילים א"כ בישנה שליבנה באור בדליכא בה שמנונית טריפה מותר לשחוט בה בהמה בריאה דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא. אמר רבא וזימנין דאסו' בשחיט' כגון מסוכנת ומותר בחתיכ' באטמא דקיימ' לקורבנ' כתב הרא"ש והא דקאמר אסור אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו נאסר דהא לא נעשה כל הבשר באיסור אלא חיתוך בעלמא הוא דעביד ביה ומ"ה פריך תלמודא ות"ל משום שמנונית טריפה אבל אי הוה אסור כולו במחתך בשר לא הוה פריך תלמודא ותיפוק ליה משום טריפה וא"ת דפריך אהא דמותר לשחוט בהמה מ"מ לא הוה פריך מידי דדילמ' לא קאמר מותר אלא דאינו נאסר כולו משום אלילי' אבל לעולם צריך לקלוף מקום החתוך משו' שמנונית טריפ' ובמסוכנת צ"ע אם נאסר בסכין של אלילים שעיקר הנאה נעשה ונגמר ע"י הנאת אלילים שהרי אם לא היה שוחטה היתה מתה ובסוף נטה אף בזו להיתר ולא הבנתי דבריו דמה ראייה הביא מהא דפריך ות"ל משום שמנוני' טריפה דילמ' שפיר פריך מהא דמותר לשחוט דמשמע לכתחילה שרי וזה לא יתכן מאחר שנאסר החתך ואין ראוי לכתחילה לשחוט על סמך שיקלפנו כמ"ש הרא"ש גופיה לקמן בסכין של עכו"ם ואף שתאמר שהרא"ש היה סבור שהמקשן לא היה יכול להקשות דשמא מותר לכתחילה על סמך שיקלפנו. דא"כ לעולם האי קושי' לפנינו ממ"נ מאי פריך תלמוד' ותיפוק ליה משום שמנוני' טריפה דאי על הא דמותר לשחוט פריך דילמ' אין ה"נ דבעי קליפה דמותר לשחוט לכתחילה על סמך שיקלפנו ואי על הא דאסור לחתוך פריך דילמא הא קמ"ל דאסור לכתחילה משום אלילים אבל משום שמנונית היה שרי על דעת שיקלפנו אלא בודאי משום איסור שמנוני' נמי אסור לכתחיל' וא"כ כשל עוזר ונפל עזור ולפי הסבר' יראה דמסוכנ' אסורה לגמרי שהרי עיקר הנאה וגמרה נעשה ע"י איסור הנאת אלילים ולפי זה נראה בעיני דה"ה לחתוך בה בשר כי דוחק לחלק ביניהן מן הסתם ועכ"נ דעת המחוור מ"ש הרשב"א בת"ה שלעולם אסורה השחיטה במסוכנת והחיתוך בבשר אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח דק"ל כר"א אפה בו את הפת יוליך הנא' לים המלח והולכת הנא' היינו מה ששוה הבשר מחותך יותר ממה שהיה קודם לכן והיינו שכר המחתכו וכן גבי שחיטה כדי שכר סכין לשחוט בה ועיקר כתב המרדכי שיש ללמוד מסוגי' זו שאומר ואף גבי ישנה וכגון שליבנה באור שסכין של שחיטה לא בעי טבילה מדלא קאמ' כגון שליבנ' ומטבילה כדאמרי' סוף אלילים מגעילן ומטבילן והן טהורים ועוד דכלי סעודה כתובים בפרשה וסכין של שחיטה לא כלי סעודה הוא דהא אפי' צונן אסור לחתוך בו אם לא בהדחה ע"כ ובתשב"ץ מצריך טבילה ע"כ יש מחמירין להטבילן עם שאר כלים. ול"נ דלא בעי טבילה דדוקא כלים בעי טביל' אבל סכין של שחיט' לא דין כלי עליו דלכ"ע לא בעינן כלי בשחיט' חולין ומותר לשחוט בקרומית של קנה אפי' אינו מתוקן ומשופ' כמו כלי:

סימן יב

דין השוחט בסכין של כותים וידוע שהוא בן יומו צריך לקלוף בית השחיטה אבל לכתחילה לא ישחוט על סמך שיקלפנו ובסת' סכינים של כותים לא ישחוט לכתחילה אבל יכול לשחוט על דעת שיקלפנו וסכין שישחט בה טריפה סגי בהדח' בצונן לענין שישחוט בו פעם אחרת ואי איכא בלית' דפרסא למכפריה א"צ הדחה ואם שחט בלא הדחת סכין ובלא בלית' דפרסא צריך לקלוף בה"ש וסכין של כותים שחותכין בו איסור תמיד אינו רשאי לחתוך בו צונן א"ל בנעיצה בקרקע קשה י' פעמים וכן מי ששחט בהמות הרבה ונמצאו טריפות בבדיקה אסור לשחוט יותר א"ל בנעיצה י' פעמים וסכין ששחטו בו כשרות אסור לחתך בו רותח א"ל בהגעלה אבל לשחוט בו פעם אחרת אינו צריך אפילו הדחה וקינוח:

איתמר השוחט בסכין של כותי' ומיירי בידוע שהוא בן יומו אבל מן הסת' אם שחט לא בעי קליפה ולא בעי הדחה אם הסכין נקייה דסתם כלים ש"ג אינן ב"י אא"כ אינה נקייה ובה פליגי רב אומר קולף רבה בב"ח אומר מדיח לימא בהא קא מיפלגי מר סבר בית השחיטה רותח ומ"ס בה"ש צונן לא דכ"ע סברי רותח מ"ד קולף שפיר ומ"ד מדיח איידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי והלכה כרב לחומר' דגדול מרבה כדמוכח בריש סנהדרין ומהר"י קארו כתב (בסי"י) מאחר שהרי"ף והרמב"ם פסקו להקל הכי נקיטנן והיינו לפי סברתו שעשה פשרה בינו לבין עצמו כל היכ' שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקים הולכים אחר הרוב ומי כהחכם יודע פשר דבר כי לא ידעתי מאין לו סוד ההוא לפסוק בלא סבר' וראייה להקל ובפרט בנדון זה שר"ח עומ' נגדם שכל דבריו דברי קבלה וגם רש"י עמוד העולם ומן האחרונים הרא"ש והרשב"א ועוד הלא דברי המחמירים כותבים דבריהם בראייה מאחר שרב הוא גדול מרבה אז מסתבר לפסוק כדברי הגדול וכן השיטה מקבלת הגאונים עד אביי ורבא ובפרט לחומרא וגם הרי"ף בעצמו כתב בסוף דבריו ויש פוסקי' כרב לחומרא וע"כ אני אומר עליו פשרה כזו וכיוצא בזו חוזרת כי אין בה קניין ולכתחילה לא ישחוט על דעת שיקלפנו דשמא משתלי ולא יקלוף ובסתם סכין נהי דלכתחילה לא שרינן בו לשחוט כמו שנמצא כתוב בשם מהר"ם אבל על דעת שיקלוף בה"ש שרי דהא אפי' לא יקלוף ליכא ביה איסורא ודומה לזה שכתבנו לעיל סי' ה' ומסיק איכא דאמרי דכ"ע בה"ש צונן מ"ד מדיח שפיר ומ"ד קולף אגב דוחק' דסכינה בלע ולא אמרינן הכי אלא לענין בה"ש שהו' חם במקצת אע"פ שסבר בה"ש צונן היינו שאינו רותח גמור. ומ"ה אי חתך בסכין טריפה שהוא ב"י בשר צונן לא בעי קליפה אלא הדחה במקום החתך וכן לעניין בשר בחלב צונן חוץ מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלן בכותח משום חורפ' דצנון כ"כ התוס' והרא"ש:

וסכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מדיח את הסכין בחמין פירש הגעלה וחד אמר בצונן והלכתא בצונן לפי שלא בלע מבה"ש מידי אלא מה שנדבק בסכין ודוקא גבי סכין של היתירא הוא דאמרינן הכי אבל בסכין של עכו"ם פסקינן קולף לפי שהבשר רך לבלוע על ידו משא"כ בסכין שהוא קשה שיבלע מבה"ש אפילו הוא רותח אינו רותח כ"כ שיבלע בסכין כ"נ לפרש לפי סברת התוס' דס"ל דבה"ש רותח שהרי אפי' בסכין (ששחט בה כשר' ועיין בסמ"ג) פסקו שאסור לחתוך בה רותח בלא הגעלה כר"נ אמר שמואל לקמן בפ' כ"ה וכ"פ הסמ"ג וכל האחרונים אבל רש"י פי' דמ"ד דסגי בצונן משום דס"ל בה"ש צונן וכ"פ הלכתא א"כ הא דלקמן שאסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה אבל בהדחה לחוד סגי כמו שכתב הר"ן לפי שיטת רש"י או אפשר דרש"י לא ס"ל הא דר"נ אמר שמואל אבל אינו נראה עיקר אלא כמ"ש התו' והאחרוני' שאסור לחתוך בה רותח א"ל בהגעלה ודברי הרא"ש לכאורה מגומגם שכתב כדברי רש"י דפסקינן כמ"ד בצונן משום דק"ל בה"ש צונן גבי סכין דהיתירא שלא בלע מבה"ש וכת' אח"כ נמי כדברי התו' דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח דמשמע שלא מהני הדחה. אכן לקמן בפ' כ"ה כתב הרא"ש על הא דסכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח דלמ"ד בה"ש רותח היינו אסור א"ל בהגעלה ולמ"ד בה"ש צונן סגי בהדחת הסכין ולא חש אדקדוק התו' ומסקינן אי איתא בליתא דפרסא ל"צ הדחה אלא מכפרה בה ודיו והא דאמרי' בסוף אלילי' אפי' לחתוך בה צונן צריך נעיצה י' פעמים בקרקע קשה היינו בסכין של כותי' שחותכין בה איסור תמיד ונדבק בה שמנונית ואינו יוצא בלא נעיצה י' פעמי' כל נעיצה בפני עצמה אבל (סכין) ששחט בה טרפה באקראי בעלמא ואין רגילין לשחוט בו טריפות מ"ה לא בעי נעיצה וסכין טריפה דהכ' היינו לשחוט בה אבל לחתוך בה רותח אפי' לא שחט בה טריפה אלא ששוחט בה אסור לחתוך בה רותח משום איסור דם ולא מועיל אלא הגעלה ובקצת הגהות מהרי"ח נמצא כתוב דבבליתא דפרסי סגי אפי' לחתוך בה רותח וקשה דבהדיא מסקינן בפ' כ"ה אר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ולחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וא"ל לא בעי הדחה אלמא דאפי' בצונן בעי הדחה א"כ ברותח בעי הגעלה ואפשר דס"ל כמ"ד בה"ש צונן וכמו שפירש"י לקמן ואסור לחתוך בה רותח דלקמן היינו בלא הדחה וגבי צונן דקאמר א"ל בעי הדחה אצונן קאי ולא אסכין או אפשר דלא ס"ל כשמואל כמ"ש בסה"ת וכדאיתא בהגהות א"ז בפ' כ"ה אכן הוא נגד כל המחברים ובקצת נוסחי מצאתי במקום רותח הוגה בשר ואיירי בצונן או נראה ליישבו דאיירי בסכין ששחט בה באקראי ודברי הגמ' בפרק כ"ה דאסור לחתוך בה רותח היינו בסכין שרגילי' לשחוט בה תדיר וכן מחלקים התו' בין תדיר לאינו תדיר ומ"מ לא נהירא דלישנא סכין ששחט בה משמע אפילו באקראי מדלא אמר סכין ששוחטין בה וכן הא דאמרי' שם קערה שמלח בה בשר כו' ג"כ הוא אפי' בחד זימנא ודוקא סכין ששחט בה טריפה יש לחלק בין תדיר לאינו תדיר דסגי בליתא דפרסי למישחט ביה זימנא אחריתי משום דבלא"ה איכא הרבה דם בבה"ש וקשה לבלוע. וכתב הרא"ש והאידנא נהיגי הטבחים לקנח הסכין יפה בשער הבהמה בין שחיטה לשחיטה ע"כ. ואני אומר על הטבחים שלא תפסו מנהג אבותיהם בידיהם ומקנחים אותו עראי אבל לא יפה כראוי והטור (בסימן י') כתב ואם לא קנח הסכין או לא הדיח ידיח בית השחיטה ותימא בעיני מנין לו זה ונראה מכח סברא שצריך קליפה וכ"כ בסה"ת וכ"ש הוא דהא אפי' סכין של כותי' שמקונח יפה אלא שאיסור בלוע בו אמרינן דבלע ע"י שחיטה כ"ש שמנונית טריפה שנדבק בו ואינו מקונח דבעי קליפה גם כתב הטור ואם רגיל לשחוט בה טריפות תדיר צריך נעיצה י' פעמי' בקרקע קשה ולא אוכל להבין דעתו מי הוא שרגיל לשחוט טריפות בסכין כי איך ידע מקודם שיטריף וגם אינו בנמצא שמייחד אדם סכין לשחיטת טריפה אלא נרא' דאיירי כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהן טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט בו אלא ינעוץ י"פ בקרקע קשה ואף אם תאמ' שהטו' לא כיון לזה מ"מ ראוי להורות כן מאחר שכבר נשחטו בו כמה טריפות ינעוץ י"פ בקרקע קשה או ידיחנו היטב וישחיזנו אח"כ במשחזת דסגי כמו זה קודם שיתחיל לשחוט בהמות אחרות וכן יעשה בכל פעם בעת הבציר בין בית לבית. וסכין ששחט בה כשרה ולא טריפה ובא לשחוט בה פעם אחר' לא בעי הסכין לא הדח' ולא קנוח ואף שמדברי התו' יראה דבעי הדחה בצונן או בלית' דפרסי שכתבו בד"ה סכין טריפה משמע דסכין כשירה לכ"ע סגי בצונן והיינו לשחוט בה פעם אחרת כו' וכן בפסקי התוספות להדיא ולפ"ז מה שאמרינן בסוגי' סכין טריפה כו' לאו דוקא קאמר למ"ד הדחה בצונן ה"ה סכין ששחט בה כשרה אלא רבותא קמ"ל דאף בסכין טריפה סגי בצונן ולא בעי הדחה בחמין מ"מ נראה בעיני דמגוף התו' לא דייקא דה"ק בסכין טריפה הוא דפליגי הא בסכין כשרה לכ"ע ר"ל אפי' מאן דסבר הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל לעולם לפי מה דק"ל הלכתא בצונן אפילו בסכין טריפה א"כ בסכין כשרה לא בעי מידי לשחוט בהמה אחרת דבלא"ה איכא דם הרבה בבית השחיטה כמו שחילקו התו' וכ"כ מהרי"ח להדיא וכן עיקר.

סימן יג

דין הטבח צריך שיהא לו ג' סכינים א' ששוחט בה וא' שמחתך בה חלבים למכור בשוק וא' שמחתך בה בשר. והמנקר בשר א"צ ב' סכינים ונהגו שהמנקר נותן בגדו על יריכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד:

אמר ר"י אמר רב הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים. דחיישינן שמא יחתוך בה חלבים ואח"כ בשר בלא קנוח. אבל עכשיו שיש לו ב' סכינים אית ליה היכירא ועושה בהן סימן שלא יחליף ופירש רש"י סכין שמחתך חלבים למכור בשוק ולפ"ז סכין שמנקרין בו החלב שאינו חותך להדיא בחלב לא קפדינן והרא"ש כתב והאידנא דלא נהיגי טבחי למיעבד תרי סכיני צריך להדיח ולשפשף הבשר יפה ואפי' לצלי שלא ישאר לחלוחית החלב דבוק בו ע"כ ונראה דזה מהני אפי' בחתך חלב ממש למכור בשוק ואח"כ חתך בו בשר דסגי בהדחה ולא אמרי' אגב דוחקא דסכינא בלע אלא גבי בה"ש דאפי' מאן דס"ל בה"ש צונן. מ"מ רותח קצת לאפוקי צונן לא מהני דוחקא דסכינא כדפרי' לעיל. ולפי סברת הרא"ש צריך להזהר בהדחת בשר של אחוריים המנוקר לשפשף היטב יותר משאר בשר ולא נזהרו בזה. והעיקר כמ"ש הר"ן וז"ל ויש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך ב' סכיני' א' לחתוך בו בשר והאחד לחתוך בו חלב ואין נראה דא"כ אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם. אבל נהנו שהמנקר נותן בגדו על ירכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד ע"כ וכן נהגו המדקדקים והא דבעי סכין בפני עצמו לשחיטה פירש"י שלא יחתוך בו ד"א ותפגם ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה וכתב הר"ן והקשו עליו דהא ודאי כל ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו בבדיקת סכין שבדק בשחיטה אחרת שהרי עשוי לפגום לעצמו וכיון שכן למה הוא צריך ליחד סכין אם בדק ומצא כשר מוטב ואם לא הרי היא אסורה לכך פירשו והיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו וכן נמי בעי' שתהא סכין מיוחד לחתוך בו חלבים מפני שמנונית שעל הסכין דאע"ג דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי וכי מלח ליה לבשר ודאי מדיחו דהא ק"ל בפ' כ"ה מדיח ומוליח ומדיח הא אמרינן היינו היכא דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא צריך והכי נמי זימנין דבתר דחלליה טבחא מחתך בה בשר ואיכא משום דם או משום חלב ע"כ דבריו והנה יראה מדבריו דלא מכשירין היכא דלא בדק הסכין ושיבר בה עצמות או נאבד אלא היכא דבדק קודם שחיטה אבל לא בדק אף קודם שחיטה בודאי אסורה וכן יראה מדבריו לקמן גבי שיבר עצמות כו' שלא הכשיר כלל אלא בבדק קודם שחיטה אבל לפי דעת הרא"ש והמרדכי דס"ל שאם הניחו בדוק במקום מוצנע ושחט בה ואחר כך שיבר בה עצמות או נאבד הסכין דכשרה ולא פסלינן השחיטה בסכין שאינו בדוק אלא בסכין סתם ולא בסכין בדוק אפי' מונח שם כמה ימים אוקמי' סתמא אחזקתה שלא נפגמה א"כ שפיר פירש"י דלא יחתוך בו ד"א שלא יבא לידי תקלה וישחוט בו ויבא להתיר השחיטה בלי בדיקה בנאבד או בשיבר עצמות ואין זה נכון דשמא נפגם אפי' אם אמר שלא נשתמש בדבר קשה שמא לא היה רמיא אדעתי' מאחר שדעתו היה להשתמש בו תשמישי אחרים:

ועוד אמר ר"י אמר רב הטבח צריך שיהיה לו שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים וזה לא נאמר אלא בימים הראשוני' שדרך הטבח היה להדיח הבשר קודם שנמכרו כדאמרי' הא דחלליה בי טבחא כו' והאידנא אין דרך הטבח להדיח הבשר אלא כל אחד מדיח הבשר שקנה גם לא ראיתי להדיח החלבים:

סימן יד

(דין אין פורשין הכסלים בעודן חמין על הבשר והיינו לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה:) אמר אמימר לא ליסחוף אינש כפלא עילוי בישרא פי' לפרוש הכסלים בעודן חם על הבשר לנוי בעלמא דחיישינן שמא איידי דממשמש ידא באותו קרום שתחת חלב הכסלים שהוא דק וקליש יהיה נפחת ויזוב לתוך הבשר וכתב הר"ן שיראה מדעת רש"י אפילו בדיעבד אסור ומיהו בקליפה סגי והרמב"ם כתב שאינו אסור אלא לכתחילה כו' ואני אומר דאף לרש"י אינו אוסר אלא לכתחילה ומ"ש לפי שהחלב מתחמם וזב על הבשר מה בכך אינו אלא חששא רחוקה וגם איכא ספק ספיקא שמא יזוב שמא לא יזוב ואת"ל יזוב שמא לא נפחת קרמא ולא יבא כלל על הבשר:

סימן טו

דין שהת"ח צריך שידע ג' דברים כתב שחיטה ומילה וקשר של תפילין וביארנו באיזה אופן צריך שידען ולמה. גם ברכת חתנים ועשיית ציצית בקישורין ובכריכותן:

אמר ר"י אמר רב ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב פירש"י כתב לכתוב שידע לחתום שמו. ופשיטא שיכול לחתום אלא שיכול לכתוב שו"ת ופס"ד ואף אגרת שלומי' בצחות לשון נאה לת"ח. שחיטה לאמן את ידיו שמא יזמן במקום שאין מצויין שוחטים. ומילה נמי כה"ג שאם יבוא במקום שאין שם מוהל שלא תדחה המצוה מזמנו. רב חנינא בר שלמי' משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין אומר אני לא מבעיא (יש כאן חסרון עיין בתוספת פ"ק דחולין דף ט' בד"ה ואידך הני כו') קשר שעושין בתפילין של ראש שעשוי כדל"ת להשלים שם של שד"י עם היו"ד קטנה שעושין ברצועה של יד כפי אשר קבלנו מאבותינו עד עתה וברכת חתנים ועשיית ציצית בקישורין בכריכותן כפי אשר קבלנו מאבותינו עד עתה כאשר כתבתי בריש יבמות:

סימן טז

דין דכל טבח צריך שידע ה"ש דהיינו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקר ולכתחילה צריך שידע דקרוקן אבל בדיעבד אפילו אינו יודע אלא פשטן סגי וצריך לידע אם שהיות מצטרפות. וגם צריך לידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא ולכתחילה, צריך ג"כ לידע ענין כסוי הדם ואם אינו יודע הלכות כו' אפי' שואלין לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט שפיר אין לסמוך עליו ואפי' אמר ברי לי ששחטתי יפה. אמר ר"י אמר שמואל כל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו ואלו הן. שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקר. וכתב המרדכי בשם ר"א ממיץ שכתב בספר יריאים היינו שאינו יודע אפילו פשוטן של ה"ש אבל אם הוא יודע פשוטן אלא שאינו יודע דקדוקן שחיטתו כשרה דהא כמה חכמים מסתפקי להו כמה מילתי' בהלכות הלכך א"צ שידע דקדוקן אך שידע לתת לב בשינוי ולשאול על ספקו ע"כ וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה אינו ראוי שישחוט עד שידע דקדוקן לפי מסקנא פסק ההלכה ומ"מ כתב מהרי"ח וז"ל מאחר שאינו מזכיר אלא שהייה כו' ונראה לר"ת אפי' אם אינו יודע אלא אילו שרגילין לבא לידו א"צ יותר שהרי אם יסתפק בהן יודע לשאול. ואם לא ימצא שום אדם שישאול ממנו אז יחמיר דבזה בקי אפי' ע"ה דספיקא דאוריי' לחומרא ואו' ר"י כמו שצריך לידע שהייה כך צריך לידע הא דמספקא לן לקמן אי שהיות מצטרפות ועומד בתיקו ורגיל הוא לבא לידי השוחט ועוד נראה שצריך לידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא שלא ישחוט בסכין פגומה ע"כ ובס"א הוסיף כסוי הדם ובודאי לכתחילה קאמר אבל אינו אסור לאכול משחיטתו אם א"י ואף לא כיסה. ופריך פשיטא כולהו תנינא בפירקין דלקמן ומשני ל"צ דשחט לפנינו ב' וג"פ שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דאינו בקי בהן זימנין דשהה ודרס ולא ידע וכ' הרא"ש וז"ל ולא ידע פי' ואינו מרגיש כיון דאינו בקי בהן בהלכותיהם א"י אם נזדמן לידו ואפילו אם ישאלו לו עשית כך וכך ומתוך דבריו ירגישו ששחט יפה אין לסמוך עליו דכל מילתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה ע"כ ובמרדכי הוסיף להדיא אפי' אמר לא שהיתי לא דרסתי אין בכך כלום:

סימן יז

דין עיקור היינו שנשמט אפי' סי' א' קודם שחיטה אין שחיטה מועלת לאותו סימן ואפי' גבי עוף והוי נבילה ובעודה חיה חלבה מותר (וכן גבי תרנגולת לענין ביצה:) עיקור פי' ה"ג. והוא הפי' הנכון. כגון שנשמט אפי' סימן א' קודם שחיטה ואח"כ שחטו שאין שחיט' מועלת שוב באותה בהמה או אפי' עוף שהכשרו בסי' א' אם נשמט קנה או ושט ושחט הסי' השני פסולה שחיטתו ומ"ה תנינא לקמן הנוחר והמעקר פטור מלכסות וכך הל"מ שאין שחיטה מועלת בשמוטה והוי פסול בשחיט' ומטמאה אחר השחיטה ולא הוי כטריפה ששחטה שמטהרתה שחיטה להוציא מידי נבלה כי שמוטה אינה טרפה ומ"ה ק"ל נמי לקמן כרבא בר קיסי דאמר אין עיקור לעוף לא בשחיטה ולא במליקה לפי שעיקור אינה טרפה אבל אי הוה טריפה פשיטא ששוב אינו ראוי למליקה לכ"ע ושחיטה היא שאינה מועלת בו אבל במליקה אינה נפסלת ונ"מ אף לדידן דבהמה שנשמט בה סימן אחד חלבה שרי וכן בתרנגולת לעניין ביצה וכן הלכה.

סימן יח

דין הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה אם נשחטו רובן ואם בשעת שחיטה ראה בסימנים שהם שחוטים א"ע לבדוק ואם לא בדק הוי נבילה ומטמאה במשא ובהמה שנשחטה בסכין שאינו בדוק ונאבד נמי אסורה אבל אם שחט בסכין בדוק ואחר השחיטה נאבד כשר וכן הדין הוא בסכין בדוקה המיוחד לטבחים ושחט בו בלא בדיקה תחילה שחיטה מותרת אלא שלכתחילה אין לסמוך על זה ובארנו דא"צ לבדוק אם נעקרו הסימנים או נקבו והיכא שהקנה שמוט ואמר בריא לי שאחר שחיטה נשמט נאמן ואם זרקו מידו ואח"כ נמצא שמוט טריפה והיכא ששחט כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא בבעת מהגרגרת שלם על הסכין הבשר אסור ובארנו דאם בא זאב אחר שחיטה ונטל בני מעיים והחזירן נקובי' אפי' שלא במקום שניים אין חוששין שמא במקום נקב ניקב ואפי' יש בו נקבים הרבה ודוקא גבי איסורא אבל גבי סכנת' כגון צפור מנקר בתאינה והדומה חיישינן שמא במקום נקב נחש ניקב והאידנא לא חיישינן בניקור פירות ובארנו היכא דבדקו לטבח ונמצא שא"י אין להטריף למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים:

אמר ר"י א"ש הטבח צריך שיבדוק בסימני' לאחר שחיטה אם נשחטו רובן אבל א"צ לבדוק אם נעקרו הסימני' ממקומן או נקבו דסמכינן בהא ארובה כמו שאר שמנה עשרה טרפות כך כתב הרא"ש ואם בשעת שחיטה ראה הסימנים שחוטי' לפניו שוב אין צריך לבדוק והיכא שהתנה שמוט ואמר השוחט שברי' לו שאחר השחיטה נשמט כתב מהרא"י בכתבים שנאמן כמו שנאמנים על בדיקת הסימנים ואע"ג דאיכא השתא ריעותא שהרי שמוט לפניך מ"מ הא אמרינן נמי גבי טבל ועלה ונמצא בו דבר חוצץ דאיכא ריעותא אם אמר בריא לי שלא היה מקודם היה נאמן והאריך. אבל אם לא ראה אחר הקנה אלא ראה שנשחט הושט וזרקו מידו ואח"כ נמצא הקנה שמוט כתב מהרי"ק שטריפה ולא תלינן לומר אחר שנחבטה על הקרקע ופרכסה נעשית שמוטה ועיקר דין שמוטה תמצא לקמן בפ' שני סי' ט"ו. כתב האגור שנשאל מהר"י מולין על אחד ששחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין והשיב דכשר דע"י גלגול הגרגרת נעשה זה וחלילה לי לאכול מאותו עוף הלא כל ספק פסולה ומי יעיד שע"י גלגול הגרגרת שלאחר (שחיטת רוב) הסי' הוא בא שמא הוא בתחלת שחיטה או באמצע השחיטה וכן מסתבר למימר שבדחיק' הסכין על הגרגרת בא שקפץ חוליא אחת ממקומ'. לא בדק מאי אר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בן ינאי טריפה במתני' תנא נבלה ומטמא במשא וכן הלכה דאמר רב כהנא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה וכתב הרא"ש וז"ל פי' כל זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי משום שאינה זבוחה ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה בסכין שאין בה פגימה הלכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוח' וכמתה מאיליה ומטמא במשא כנבלה ואם נשחטה שחיטה כשרה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ע"כ ודעתו לפרש שקאי נמי אסכין שאינה פגומה ולמידק מיניה דאי לא נבדק מתחיל' ושחט בו מן הסתם ושוב נאבד אע"ג דליכא ריעותא קמן מ"מ היא בחזקת איסור עד שיודע לך ולישנ' דבמה נשחטה מסייע ליה דאל"כ הל"ל עד שיודע לך במה נשחט או במה נשחטו דהיינו סימנים אבל אם בדק הסכין קודם שחיט' ואח"כ נאבד פשיטא דכשרה וא"י על מה נתחבטו המחברי' בזה להביא ראייה לכשרות דהא אפי' רב הונא דמטריף לקמן בשיבר בה עצמות היינו משום דאיכא ריעותא שהרי הסכין פגום לפניך אבל בלא ריעותא ובתחילה (נבדקה) כדינה לכ"ע כשר וכתב הרא"ש בתשובה דהיכא ששחט בסכין בדוק ונאבד קודם שבדקו ואח"כ נמצא הסכין פגום אע"פ כן כשר הוא כו' ואף אם לא בדק הסכין מקודם כתב הרא"ש ויראה טבח שיש לו סכין מיוחד' לשחיטה (ומקום) מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוקה תמיד עומדת ואם שרט בה בלא בדיקה ונאבדה שחיטתו כשרה וכן במרדכי ומ"מ נראה שלכתחילה לא יסמוך על זה אפי' דעתו לבדוק אחר השחיטה דשמא לא יבא לידי בדיקה ואע"פ דכשר אם לא בדק אח"כ מ"מ לכתחילה אינו נכון דהא קרא דרשינן ושחטתם בזה. ומסקי' בסוגיא דאפי' אי איתיליד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעיים והחזירין כשהן נקובים אפי' שלא במקום השניים אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפי' יש בו נקבים הרבה כיון שבא הזאב תלינן כולו בזאב וכמו שתלינן נקובת הריאה בטבח היכא דממשמש' ידא דטבח' וה"מ באיסורא אבל בסכנתא כגון שראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב של נחש ניקב משום סכנת נפשות דחמירא סכנת' מאיסורא ודין זה דניקור בפירו' לא חיישינן האידנא כמו גילוי מ"מ שמעינן דלא נילף מידי דסכנה להתירא מאיסורא. כתב האגודה מדמסקינן סכין איתרע בהמה לא איתרע מכאן מוכח שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י אין להטריף למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתרע ונשחטה בחזקת היתר (עומדת) ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע ע"כ והיכא שמצינו נקב או שביר' ואינו יודע אם קודם שחיט' או לאחר שחיט' כה"ג לא אמרינן נשחט' בחזקת היתר כו' אלא מטרפין מספק ועיקר חלוקים אילו נכתוב לקמן גבי אינקב' ריאה דממשמשא ידא דטבחא כו' בפרק אילו טריפות סימן נ':

סימן יט

דין השוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה אחר השחיטה אם שיבר בה עצמות אחר השחיט' כשרה וכן אם נפל הסכין בחודו מידו על הקרקע קשה נמי כשרה ודווקא שנפל על חודה אבל אם נפלה סתם לא מכשרינן ואם לא שיבר עצמות ונמצאת פגומ' שחיטתו פסולה ולא חיישינן שמא במפרקת נפגמה ואפי' נמצא עצם מפרקת נפגם אבל אם העצם חתוך ניכר שחתך בכח תלינן שבו נפגם הסכין ובארנו דצריך לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואם לא בדק הסכין בין כל חדא וחדא ולבסוף נמצא פגומה כולן אסורות ואם בדק אז כולן כשרות חוץ מאחרונה ואם שחט הרבה ואינו רוצה לבדוק בין כל אחת ואחת הרשות בידו ואם ימצא פגומה באחרונה יהיו כולן טריפות. והיכא שבדק הסכין מיד אחר השחיטה והצניעו ואח"כ נמצא פגומה אמרינן בודאי שפיר בדק ובדבר אחר נפגמה ולאו אדעתיה:

איתמר השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום קודם שמצא הפגימה פסולה דחיישינן שמא בעור הסימנים נפגמה רב חסדא אמר כשרה אימ' בעצם נפגמ' ואפי' בלא שיבר בה עצמו' אימ' בעצ' המפרק' נפגמה מאחר שחתך כל הבשר עד שנגע במפרק' ומסיק הלכתא כוותי' דר"ה בשלא שיבר בה עצמות דלא תלינן במפרקת וכתב הרא"ש וז"ל לא תלינן במפרקת כי אינו חותך בכח במפרקת אלא לפעמים אחר שחיטת הסימנים והורידין נגע במפרקת יראה מלשונו שאם נמצ' חתך בעצם המפרקת דהשתא חזינן שחתך בכח ודומה לשיבר בה עצמות וכשרה וכ"פ במרדכי בשם ריב"ק שפסק כך הלכה למעשה ומ"מ דוקא שהעצם המפרקת חתוך אבל בפגימה בעלמ' לא סמכינן להתיר וכ"כ הטור (בסי' י"ח) בשם העיטור והלכת' כוותיה דר"ח בשיבר בה עצמות וכתב הרא"ש וכן אם נפלה הסכין בחודה על קרקע קשה ומדכת' נפלה על חודה משמע מדבריו שאם נפלה סתם לא תלינן להיתר כי ס"ס לאיסור שמא נפלה על חודה שמא לא נפלה על חודה ומעור נפגמה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע ומסי' בסוגי' דאי לא בדק הסכין בין כל חדא וחדא ולבסוף נמצאת פגומה דמטרפין לכולהו ע"כ ראוי לבדוק הסכין בין כל אח' ואח' שאם נמצאת פגומה באחרונה שהראשונות כולן כשרות לבד מהאחרונה ומשמע מהאי סוגיא שצרי' לבדוק הסכין אחר שחיטה לכתחילה אפי' שחט בהמה א' דדוחק לומר דכולה שמעת' איירי שנמצא' פגומה א"ל שבא כך במקרה שמצאה פגומה ומאחר שלכתחילה צריך לבדוק באחרונה א"כ אין צריך לבדוק הסכין בין כל חדא וחדא מאחר שבדק בתחילת שחיטה כולה כחדא שחיטה חשיבא שהרי לענין ברכת שחיטה אברכה ראשונה סומך אלא דעצה טובה הוא כדי להכשיר הראשונות והא דקאמר בסוגיא רב כהנא מצריך בדיק' בין כל חדא וחדא לאו דוקא אלא ר"ל מצריך אותו לבדוק אם בא להכשיר הראשונות וכן משמע מלשון הרי"ף והרמב"ם ומהרא"י כבר האריך בתשובה על זה (בסי' קפ"ד) וכתוב במרדכי היכי שבדק הסכין מיד אחר השחיטה והצניע אפילו אח"כ נמצאת פגומה לא אמרי' בודאי בעור נפגמה והוא לא בדק שפיר אלא אמרי' שפיר בדק ובדבר אחר נפגם ולאו אדעתי':

סימן כ

דין גבינות שעשו מבהמות הרבה ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה אם נטרפה בטריפות של סירכה או שאר טריפות שאין באין מן הבטן אז אסרינן כל הגבינות שנעשו תוך ג' ימים והנעשים קודם ג' ימים מותרות ובטריפות הבא מן הבטן מטריפי' כל הגבינות והחלב למפרע עד י"ב חדש:

מנא הא מילת' דאמור רבנן זיל בתר רובא רבא בר שילא אמר אתיא מפרה אדומ' דאמ' רחמנ' ושחט ושרף מה שחיטת' כשהי' שלימה אף שריפת' כשהי' שלימה וניחוש דילמ' טריפה הוה אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא וכתבו התו' כיון דפרה אדומ' בת שתי שני' דלמא משו' דאוקמוה אחזקת' דהא טריפה אינה חיה וכיון שעברה שנתה איגלאי מילתא שהיתה כשרה שעה אחת אחר שנולד' ותירצו דכל חזקה שלא נתברר ונודעה לנו שעה אחת בשעת' אלא שנתבררה אחר זמן למפרע לא אזלינן בתר' הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה כל הגבינו' אסורות ולא נאמר אוקמה אחזק' והשתא הוא דנטרפה משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה ומיהו אם היא טריפה מחמת סירכ' שאם היינו בקיאי' לברר אפשר שהיה לנו (נ"ל לה) היתר ע"י בדיק' לא מיתסרא משום דהוי ס"ס ספק טריפה ספק אינה טריפה ואת"ל טריפ' אימ' אח"כ נטרפה וכ"כ הרא"ש והוסיף ועי"ל למאי דמסקי' דאזלי' בתר רובא כל הבהמו' בחזקת כשרות ואפי' בתוך שנתן משום דרוב בהמו' כשרות הן ורובא עדיף מחזק' ע"כ פי' לדבריו אפי' בלא טעם דס"ס יש למצא היתר ומ"מ דוקא סירכות והדומה שנוכל לומר השתא הוא דנטרפה אבל יתרות והדומה לו שבא מזמן רב אסור הכל למפרע עד י"ב חדש והטור תפס דבריו הראשוני' שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב להתיר בטריפות שע"י סירכא מכח ס"ס ובודאי ס"ל דהאי ועוד י"ל שכתב הרא"ש לרווחא דמילת' אבל לא לסמוך אהאי שינוייא ולהתיר שאר טריפות דליכא בהו ס"ס משום טעמא דרובא דהא חזינן בהאי בהמה שנטרפ' שאינה מן הרוב ומ"מ ל"נ שהרי הר"ן כת' דברים של טעם להתיר בשם ר"ש בעל התוס' שאין לאסור הגבינות מטעם לא הוברר' החזקה אפי' שעה שאפי' אם ת"ל שאין הולכין אחר חזקה כזו מ"מ שאני הכא דהו' חזקה דאתא מכח רובא ורוב בהמות כשרות א"כ אמרינן השת' הוא דנטרפה וזה מספיק לכ"ע דאפי' א"ת דרובא לחוד לא מהני כדפרישי' מ"מ חזקה שבאה מתוך רובא מהני לאוקמי אחזקה דהשתא הוא דנטרפה ומ"מ יתרת א"א לאוקמי אחזקה שהרי איכ' חזקה שבאה מזמן רב ואף שהסירכ' ג"כ א"א שעתה סמוך לשחיט' באה כמ"ש הר"ן וז"ל ומיהו ה"מ בטריפות דא"ל דהשתא סמוך לשחיט' ממש נולד בה אבל בטריפות סירכא ושאר טריפות שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסור' דכיון דיצאת' מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציאה יצאת' ואין אנו יודעי' כמה אוסרין אות' למפרע כו' היינו שלא הזכירו טעם דס"ס להתיר טריפות הסירכות אבל מטעם דס"ס יש להתיר אפי' באו קודם זמן המציא' ומ"מ מוגלד פי המכה שידוע שבא הנקב ג' ימים קודם שחיטה כדלקמן בפ' א"ט (סי' ס"א) לית לן למישרי הגבינות ומ"מ כתב מהרא"י דלא נהגינן להקל אפי' בטריפו' של סירכו' וכן להחמיר בשאר טריפות אלא בכולן נהיגין לאסור החלב שנחלבה תוך ג' ימים לשחיט' ואוקמינ' אחזקת' שקודם ג' ימים לא היה בה טריפות אבל יתרת והדומה לו שרגילות לבא מן הבטן ואף שחייתה הבהמה יותר משנה הוברר למפרע שלא בא מן הבטן מ"מ מזמן רב בא הטריפות נהיגין לאסור כל החלב והגבינות למפרע עד שנים עשר חדש והכי נהוג:

סימן כא

דין דא"צ לבדוק אחר י"ח טריפות רק בטריפות הריאה דשכיחי ביה ריעותא בדקינן לה והיכא דאיתפיק או נאבדה ריאה בלא בדיקה טריפה רק בגדיים וטלאי' מכשירי' היכא דנאבדה וירא שמים יחמיר לעצמו אפי' בגדיים וטלאי' והיכא דנמצאת הבהמה מבפני' כשר' אע"פ שצריכין להוצי' הריאה ולנפחה מ"מ בדיעבד אם לא נפחוה כשר והיכ' ששני' מכחישין זא"ז בענין הבדיקה אז הוי חד לגבי חד והבהמה טריפה והיכא ששחטו בהמות הרבה ונמצאו מקצתן טריפות וכל האחרות כשרות ותלויות במוט אחד ונמצא ריאה אחת ביניהן שהיה נסרכ' מאונא לטרפשא והבודק אומ' שהיה יודע באות' סירכא ובשגגה נתערבה אותה ריאה בין הכשרות ומעול' לא היו ערבוביא ובין הכבשים ועתה יש לחוש שמא הבודק לא הרגיש באות' סירכא והכשיר' שלא כדין ונמצא טריפה מעורבת בין הכשרות או שמא בשגגת הקצבי נתערבה הטריפה בין הכשרות או איכא למימר שמא ריאה טריפה לבדה נתערבה בין הכשרות וליכא ריעותא בין הכבשים אז תלינן לקולא ומכשרינן כל הכבשים ובפרט שהבודק אומר שידע באות' סירכא ומעולם לא היתה ערבוביא בכבשי' רק בריאה והיכא ששוחט בהמה של קצב נכרי ומניח בידו הבהמות בין שחיטה לבדיקה והעכו"ם יכול להכניס ידו דרך ב"הש ולמשמש בכל דרכי הריאה אם ראינו שהוא במקו' שהטבחי' מורגלי' לעשות כן אז הוא אסור אבל מן הסתם מכשרינן:

אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ודילמ' היכא דאפשר אפשר והיכ' דלא אפשר לא אפש' דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בישרא אלא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר וכתב רש"י הלכך מכל הני לא שמעי' דאזלינן בתר רוב' היכ' דאפשר לברר הדבר אלא ודאי הלכה ל"מ הוא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר א"נ מאחרי רבים להטות קי"ל בין רובא דאית' קמן בין רובא דליתא קמן דמ"ש האי מהאי ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות ונקוב' הריאה משום דשכיחי בה ריעותא בדקי' לה והיכ' דאיתרמי דאיתפרקא ריאה בלא בדיק' סמכינן אהאי ואהא דאמר ר"ה נשחטה הרי היא בחזקת היתר ואין מפרסמי' הדבר ע"כ והרא"ש הוסיף על דבריו וז"ל ויותר מזה דאפי' ניקב' הריאה במקום דמששא ידא דטבחא תלינן בטבח אע"פ שנקובה בפנינו וכ"ש היכא שנאבד' דאחזוקי איסורא לא מחזקינן והאריך וכ"פ בפ' א"ל סי' י"ב אכן ר"י הלוי רבו של רש"י חולק עליו וכן ר"יבן כתב דאי מיתרמי דמתפרק' ריאה בלא בדיק' טרפה והוא מדברי ה"ג וקשה לחלוק עליה' גם בעל ס"ת הביא הרבה ראיות ואפ"ה לא עלה בדעתו להתיר יותר מגדיים וטלאים שכתב וז"ל דהיכא דלא שכיח טריפות כולי האי כמו בגדיים וטלאים הסומך על רש"י לא הפסיד וגם במרדכי כתב שמעשה היה בקולוני"א ואסרו כל חכמי הדור וא"כ מי הוא שיעלה על לבו להתיר ואף בגדיים וטלאים ראוי להחמיר עצמו שהרי רבי' ברוך כתב הסומך על רש"י לא הפסיד משמ' דלכתחילה כל בעל נפש ירחיק ממנו כי ראיתי גם בהם סירכות ושאר טריפו' ופעם א' הביאו לי איל מן היער לסעודת מילה ומצאו בו סירכות שנטרפה בו גם באותו הפעם הי' טבח מומחה ולא רצה לבדוק ואמר שמעול' לא שמע שיהיו בו סירכו' כ"א באותן הגדילי' בבתי' שרגילי' באות' סירכות מתוך שאוכלי' מאכל הבתי' שהו' חוץ לטבעם וב"ה שלא סמכתי על זה וצויתי לבדוק הריא' ומ"מ נראה דוקא שלא בדקו כלל אבל אם בדק אות' מבפנים שהיא נקייה מכל חסרון אף שצריכי' ג"כ להוציאה לחוץ ולנופחה אם לא נעשה בדיעבד אין בו בית מיחוש וא"כ לפ"ז מ"ש הר"ש ב"צ בתשובתו אם אמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחד מכחישו ואומר כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת היתר שכל שנשחטה בחזקת הית' עומדת וכ' תו' הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכ' מגב האונא למקו' שעוש' אותה טריפה והמוכר אומר שהסירכא היתה מחיתוך לחיתוך כיון שבאו שניהם בבת א' לב"ד אין כאן עדות והוי כבהמה שנאבדה ריאה שלה קודם שנבדקה ר"ל וכשרה אומר אני דאסור לדידן דמחמירין להטריף ריאה שלא בדקה ולא מעמידין אותה על חזקת כשרות משום דשכיח בה טרפות כדפרי' ואפי' באו שניהם לב"ד בבת אחת לפי מ"ש ביבמות כדברי הרשב"א והבאתי לעיל סי' ט' בענין הכחש' והבודק עצמו פשיט' דנעמידו על חזקת כשרת עוד כתב הרא"ש בתשובה על בהמו' הרבה שנשחטו ביום אח' ונמצאו מקצתן טריפות וכל האחרות כשרות היו תלויות במוט אחד ונמצא' ריאה אחת ביניהם שהיא סרוכה מאונא לטרפשא ועתה נולד ספק בכל הכבשים דאיכא למיחש שהבודק לא הרגיש באותה סירכא והכשיר שלא כדין ונמצאת טריפה מעורבת עם הכשרות או שמא הבודק הרגיש בה והטריף הכבש אלא שאח"כ בשגגת הקצב נתערבה הטריפה בין הכשרות ואמרת ששאלו הקצבי' ואמרו שמעולם לא נתערבו הכשרות עם הטריפה הלשון הזה יש לפרשו בב' דרכים הא' שאמרו הקצבים ח"ו לא יצאה שגגה זו מתחת ידינו לערב טריפ' בין הכשירות אלא (שהבודק) שגג ונתנה לנו בחזקת כשרה ועל דרך אחרת שלא שגגו הם ולא הבודק אלא שבשגגה נתערב' ריאה טריפה בין הכשרות ועוד כתבת ששאלו לבודק ואמר שהי' יודע באותה סירכא ובשגגה נתערבה אותה ריאה טריפה בין הכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בין הכבשים בנדון זה כיון דאיכ' לספיקי שמא הבודק לא השגיח בסירכא והכשירה שלא כדין או שמא בשגגת הקצבים נתערב (טרפה בין הכשרי') ואיכא למימר שמא ריאה טרפה היא שנתערבה וליכא ריעותא בין הכבשים כיון דאיכא למימר הכי ואל"ה תלינן לקולא דכיון שנשחטו הכבשי' ונבדקו ויצאו בחזק' היתר מיד הבודק מוקמינן להו אחזקתייהו ולא אסרינן להו מספק כדאמר ר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה וכ"ש בנדון זה דהעמיד בהמה בחזקת כשרו' והעמיד הבודק בחזקת צדיק שלא יצאת תקלה מתחת ידו והעמיד הקצבים בחזקת כשרות אלא ריאה טריפה נתערבה בין הכשירות ואפי' באיסור א"א אמרינן בכולי תלמודא דכל ספק שנולד בה אוקמי' בחזק' היתר ועו' כיון שהבודק אמר שידע באותה סירכא ובשגגה נתערבה הריא' הטריפה בכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בכבשים הרי נאמן הבודק להתיר דכל מידי דלא איתחזק ביה איסורא נאמן ע"א להתיר כדאמרינן בפ' האשה רבה כ"ש בנדון זה שהוחזקו הבהמות בחזקת כשרות וע"א מעיד על הספק הנולד דלאו כלום הוא שאין לפקפק בדבר ומותרות כולם והיכא שא' מעיד שהשוחט שחט שלא כהוגן כתבתי לעיל בסי' ט'. כתב הרשב"א על השוחט בהמו' של קצב עכו"ם ומניח בידו הבהמות בין שחיטה לבדיקה והעכו"ם יכול להכניס ידו דרך ב"הש ולמשמש בכל חלקי של הריאה אם הם מותרות אם הוא במקום שראינו הטבחים מורגלים ובקיאי' בכך מסתברא שאסור ומעשה היה במקומינו אפי' בטבחי ישראל והעברנום אבל מן הסתם יראה שמותר בדיעבד דלא גרע מנטל זאב בני מעיים כו' וכ"ש הכא דיש תרי ספיקי ספק הכני' ספק לא הכניס ואת"ל הכניס שמא לא מצא סירכא עכ"ל:

סימן כב

דין היכא דידוע לנו דלא גמיר ושחט בפנינו חד סימן שפיר ואידך סימן לא ראינו אם שחט יפה או לא אסור:

אמר רב נחמן בר אבוה ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו פי' בדיעבד ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ומוקי לה הש"ס בידע דלא גמיר וכגון ששחט קמן חד סימן שפיר מ"ד מדהאי שפיר שחט האיך נמי שפיר שחט קמ"ל האי איתרמוי' איתרמי ואידך שמא שהה שמא דרס ועיקר דינים אילו כתבתי כבר בסימן ה':

תוכן העניינים

ים של שלמה על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה