ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד · סימן סה
פיסקא תנו רבנן המוכר עבדו לח"ל יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני והקשו התו' ה"ד אי אזיל מנפשי' איבד את זכותו כדקאמרינן בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות דאין הכל מוציאין וי"ל דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו וכ"כ הרא"ש וז"ל ואף אם אמר איני רוצה להוציאו לח"ל אלא אני רוצה להשתעבד בו בארץ לא שבקינן ליה דחיישינן שמה ישתדלנו בדברים וילך אחריו לח"ל תו קא בעיא ליה בסוגיא בעי ר' ירמי' בן בבל שנשא אשה בא"י והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור לבבל מהו מי הוי הך איתתא כמוכרת עבדים לח"ל לנישואין הללו דק"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא ולא איפשיטא ודינו שנפטר מן השעבוד ואסור בבת חורין עד שיתירנו אדונו שיכתוב לו גט שחרור כמו שכתבתי לעיל בסימן ס"ג. ותו מסיק אמר ר' אבהו שנו לי ר' יוחנן עבד שיצא אחר רבו לסוריא סוריא הוו ארם צובה וכח"ל היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק המוכר עבדו לסוריא כמוכר לח"ל ומכרו רבו שם יצא לחירות וה"מ כשדעתו רבו לחזור אבל אין דעתו לחזור איבד את זכותו תו מסיק ההוא עבדא דערק מח"ל לא"י אזיל מריה אבתרא אשכחי' אתו לקמי' דר' אמי א"ל לכתוב לך שטרא אדמי' וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקעינא ליה מינך מדר' אחי בר יאשי' דאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח"ל לא"י הכתוב מדבר. וכתב הרא"ש ומיירי בשלא מצא בא"י מי שרוצה לקנותו דבמצ' למה נזקיקנו לשחררו נהי שדרשו חכמים דאין להסגירו לאדוניו לח"ל מא"י לא יצא לחירות במה שברח לא"י הלכך אם יוכל למכרו ימכרנו ואם לא יכתוב העבד שטר לאדון בכדי דמיו וישחררנו אבל אם ירצה להשתעבד בו בא"י לא שבקינן ליה שמא ישתדלנו בדברים וילך אחריו. והכי אמרינן בפרק בתרא דכתובות שיכול למוכרו לישראל אחר. ע"כ. והנה מה שכתבנו אם ירצה להשתעבד בו בא"י לא שבקינן ליה כו' אין זה אלא סברת עצמו ואין לו הכרע כלל וכן משמע בר"ן להיפך ואי לא מפקעינא ליה מינך לאו דוקא הפקעה גמורה דאם רצה להשתעבד בו בא"י רשאי אלא לומר דלא יהיב ליה רשותא להשיבו לח"ל וממילא הוי כמופקע לפי שהוא לא יכול להתעכב בארץ ואף למכרו שם לא ימצא אלא בפחות דמיו כיון שהכל יודעים שאינו רשאי להוציאו לפיכך השיאו עצה דליכתוב לי' שטרא אדמי' וליכתוב לי' גיטא דחירותא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות עבדים ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שעבודו מעליו וילך לו משמע לי' מילתא כפשטא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו שאין מחזירין אותו לעבדות אפי' בא"י ומ"מ צ"ל שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור דא"כ אמאי אמר לו דלכתוב לו שטרא אדמי' והיינו טעמא משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר כלומר אל תחזירנו לעבדות ואין צריך גט שחרור ואין כופין את רבו לכותבו לו. ע"כ ונראה בעיני דעת הר"ן עיקר שיכול להשתעבד בו בא"י עכ"פ מדאמרינן בפ' בתרא דכתובות להדי' שיכול למוכרו לשם לאחר אם כן חזינן דלא מפרשינן לא תסגיר עבד אל אדוניו לעבדות כדברי הרמב"ם: