ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד · סימן סד
אמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוים קונסין אותו עד עשרה בדמיו דוקא או לאו דוקא ת"ש דאמר ריש לקיש המוכר בהמ' גסה לגוי קונסים אותו עד מאה בדמים אלמא דלאו דוקא ודחי שאני עבד דלא הדר לי' פי' דילמא תרווייהו דוקא ועבד היינו טעמא דלא קנסיה כולי האי דלא הדר למרי' בתר דפרי' לי'. אלא בהמה טעמא מאי משום דהדר' לי' לקנסי' טפי חד אלא עבד מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וכתבו הרי"ף והרא"ש דהאי לישנא עיקר לפי שהוא לישנא בתרא ושניהן דוקא קאמר ותימא אעפ"י שבגמ' נאמר בלשון דחוי כי התלמוד בעי למיפשט מר"ל דלאו דוקא עשרה קאמר גבי עבד דהא הכא גבי בהמה מאה קאמר ודחי דילמא שאני בהמה ואפשר לומר שמ"מ פסקו בהאי דיחוי כי היכי דליהוי דברי ריב"ל ור"ל דוקא. ואולי סמכו נמי אלישנא דתלמודא דקאמר אלא שאני עבד כו' וקאמר אלא עבד כלומר בלי דיחוי כלל כך הוא הדין דעבד דלא שכיחא אינו אלא עשרה בדמיו. וכתב הרא"ש וז"ל כתב הרי"ף וחזינן לי' לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בח"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל. ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותם בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמיכות בבבל אבל אם חכמי' תקנו קנסות לעשות סיג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל. ע"כ. ודבריו ישרים. ומסיק בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא מכר עבדו ומת מהו שיקנסו בנו אחריו פי' לפדותו אבל בהא לא מיבעי' לי' אם כופין את בנו ליתן גט שחרור דבודאי כופין אותו מאחר דיצא לחירות ופשיט לי' מהא דתנן שדה שנתקווצה בשביעית פי' נטלו ממנו קוצין וברקנין לייפותה תזרע למוצאי שביעית דאין זו עבודת קרקע מן התורה נטייבה פי' נזדבלה הוליך להזבל בעגלות ומשאות או נדיירה פי' ע"י דיר כה"ג בזבלה לא תזרע למוצאי שביעית דעבודת קרקע הוא וקונסין אותו והתו' פירשו נטייבה חרש בה חרישה יתירה דהוי דאורייתא ונדיירה כפי' בקונ' ומייתי ראי' מנטייבה וא"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה ומת בנו זורע אלמא לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן תו מסיק אמר אביי טימא טהרות ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר כגון הטומאה שאינה ניכרת בפירות לא שמיה היזק וקנס רבנן הוא לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן: