אור ברסלב

ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ד

פרק ג

סימן א

דין השולח גט לאשתו ובטלו קודם שהגיע הגט לידה הוי גט בטל. אבל משהגיע גט לידה שוב אינו יכול לבטלו ואפילו בתוך כדי דיבור של נתינה. וכן אם היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אצלו עד שנתנו לה לא הוי בטל. והיכא שהיה מחזר לרוץ אחריו ומצאו בתוך כדי דיבור ובטלו הוי ביטול. והיכא שהגיע הגט לידה קודם שביטל כגון שהקדימה היא ועשאה שליח לקבלה והוא לא ידע כלום והקדים עצמו קודם שבא הגט לידה וביטלו ונתיחד עמה אח"כ אז אמרינן בודאי שלא בעל לשם קדושין ומותרת לעלמא. או יקיימנה. ולשוות הביטול יתבאר לקמן סימן מ"ה.

השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא. הרי זה בטל קידם אצל אשתו. או ששלח שליח אצלה ואמר גט ששלחתי לך בטל הרי זה בטל משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו. ומפרש תלמודא דמ"ה תנא האי בבא יתירא לאשמעינן אפילו היכא שהי' מחזר לרוץ אחר השליח ולהקדימו ולא הספיק אליו להגיעו עד שנתנו לה דלא הוי בטל. וקשה לרבא דאמר לקמן גילוי דעת בגיטין הוי מילתא. א"כ למה אינו בטל מאחר שהיה מחזר לרוץ אחריו ודוחק לומר דאיירי כגון שלא נודע לא לב"ד ולא לשליח למה היה רץ אחריו אם לבטלו או לזרזו בשליחו' עד אחר שהגיע הגט לידה. דסתמא דמילתא הרץ אחר שליח לבטלו הוא דאתא. בשלמא הא דאמרינן לקמן בתלמודא האי דרטיה אבתרייהו דאמר להו אשור הייא פירוש לחזקם ולזרזם שימהרו לכתוב וליתן. היינו התם דאיירי בגט מעושה וכפאוהו תרי ותלת זימנא בכה"ג איכא למימר דלא מוכחא מילתא דהא דרהיט כדי לזרזם שימהרו בגט כדי לפטור הצער מעליו כדמשמע לישנא דתלמודא כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא. וגם דוחק לומר שלא גילה לבריות מקודם או בדרך למה הוא רץ ועל מה הוא רץ ונראה דבודאי תלמודא הא דמוקי הכי משום דס"ל הילכתא כאביי בגילוי דעת בגיטין דלאו מילתא הוא. אבל רבא משני דקמל"ן דכיון שהגיע הגט לידה שוב לא יכול לבטלו אפילו בתוך כדי דיבור דנתינה וכן פסק הרמב"ם והטור ונראה דאף אביי לא פליג בזה כדמסקינן בנדרים ובפרק יש נוחלין. בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי. חוץ מע"ז וקידושין וגירושין ומברך את השם ומ"מ נראה היכא שהיה מחזר לרוץ אחריו ולא הספיק להגיע עד שנותנו לה והו' מצאו בתוך כדי דיבור ובטלו דגילוי דעת כזה מהני ואף אביי מודה דסופו ותחילתו יש ידים מוכיחות לביטול. והיכא שהגיע הגט לידה קודם שביטל כגון שהקדימה היא ועשתה שליח לקבלה והוא לא ידע מזה כלום והקדים את עצמו קודם שבא הגט לידה דביטלו ונתיחד עמה אח"כ כתב הרא"ש בתשוב' דבודאי לא בעל לשם קידושין כי היה סבור שהגט בטל ובעל אדעתא דקידושין הראשונים הילכך מותרת לעלמא או יקיימנה ע"כ:

סימן ב

דין דשליח להולכה צריך לעשותו בפני שנים והשליח אינו מן השנים:

פסק כתב בסמ"ג וז"ל ביארנו בהלכות קידושין שאין שליח האיש צריך עדו' לא בגיטין ולא בקידושין שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו. וכן פסק רבינו יצחק בתשובה אחת וכן כתב ר' משה בספרו אבל אומר אני שצריך להתיישב בדבר משו' דגרסינן בירושלמי דפרק השולח העושה שליח להוליך גט לאשתו צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח מן השנים. ואח"כ עיינתי בתשובת ר"י וכתב שם דע לך כי אמת הדבר שאין שליח להולכ' המביא גט צריך חתימת ב"ד ולא חתימת העדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה שהרי גט שבידו מוכח כן אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים. ומזה לא הבי' שום ראיי' ע"כ. וז"ל הרא"ש ירושלמי עושה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עלה בפני שנים. עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים. ואין השליח עולה משום שנים. הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שני' והשליח עולה משו' שנים. הא דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים היינו כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. או אפילו כרבנן וכמו שפי' ר"ת דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכיון שניתרת לשוק בגט זה צריך שנים בנתינת הגט. ואין סומכין על עידי החתימ' ואין השליח עול' משום שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל ע"כ. וכתב הטור ויראה מלשונו דאפילו במקום אחד אינו עולה כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל ונ"ל שעולה במקום אחד שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום אחד דהא קיימא לן אמר לשנים גרשו לאשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו ה"ה נמי אמר לאחד עולה במקו' אחד ואחד מצטרף עמו. וכן דייק לישנא דירוש' דקאמר אינו עולה במקו' שנים אבל עולה במקום אחד, וכן ב"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד א'. הלכך נראה שהוא עולה במקום אחד עכ"ל. וקשה לי דדייק מלישנא דירושלמי שבמקום שנים אינו עולה אבל במקום אחד עולה. אדרבה אמרינן אי במקום שנים קאמר פשיטא דאינו עולה במקום שנים והא דקאמר גבי ביטול שעולה במקו' שנים היינו שליח קמא ושליח בתרא שמבטל בפניו דהוי שנים אבל שליח חדא פשיטא דאינו עולה במקום שנים. ועוד הלא כבר קאמר וצריך להחזיקו בפני שנים ויתנו בפני שנים. אלא מן השנים קאמר כמו שכת' הסמ"ג. ואפי' במקו' אחד אינו עולה. ומ"מ נראה דדוקא גבי להחזיקו הוא דבעינן שנים זולתו מאחר שצריך עדות לשליחות. א"כ בודאי לא יצטרף הוא להעיד על עצמו. וה"ה אומר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו. היינו להיות עידי החתימה ועידי המסיר'. אבל לעולם בעינן שימנה אותו בפני שנים את"ל דהתם לא בעינן היינו מאחר שהם שני עדים שפיר הוי דבר שבערוה בשנים. אבל השליח שיצטרף עם אחר אין זה דבר שבערוה בשנים כלל דשליח לגבי עד השני אינו דומה לעד כלל. אלא אומר שהוא שליח וצריך עדות ממקו' אחר ואינו פחות משני' אבל לעניין נתינת הגט. נ"ל דאף הירושלמי סבר שאפילו במקום אחד אינו עולה כדפרישית מ"מ תלמודא דידן עיקר שפסק ברי' מכילתין דשליח נעש' עד לעניין נתינ' בפני ג' ומ"מ ירא' להחמי' דבשלמא התם דמצטרף היינו דאיכ' שני' זולתו ואיכ' שפי' דבר שבערוה בשנים אלא דבעי קיום בג' לעניין זה הוא מצטרף אבל להיו' מן השני' שמא אינו מצטרף ועוד דהת' ממ"נ מצטרף דאי חשבינן לי' כאילו עומד במקו' הבעל ממש מצטרף לקיימו שהרי הבעל יכול לקיימו לבד אבל הכא לעניין נתינה חשבינן לי' במקו' הבעל וצריך שנים זולתו. ודין בשליח לקידושין אי בעי עדים כו'. כתבתי בפר' האיש מקדש סימן ט':

סימן ג

דין שליח ששלח הבעל לבטל הגט ששלח ע"י שליח הראשון. צריך להביא עדים ששמו הבעל שליח לבטל הגט. אבל אם בא אח"כ הבעל ואומר אמת ששלחתי השליח לבטל הגט נאמן הבעל:

פסק כתב במרדכי הא דשלח אחריו שליח מפרש ריב"א כגון שיש לשליח השני עדים ששמו הבעל שליח קודם שהגיע הגט ליד האשה שאם לא כן חיישינן לקנוניא. דאפילו אם יאמר אחר שהגיע הגט לידה אני שלחתיו לבטלו לא נאמינו עכ"ל ואני תמה וכי גרע מכל ערעורים דבעל דמהימן ואף שאין ערעורים פחות משנים מ"מ יכול הבעל לערער ולפסול הגט ומ"ה תקנו לומר בפ"נ דהמנוהו רבנן כדאיתא בריש פ"ק. ובמקום שאינו אומר בפ"נ יכול לערער א"כ כ"ש הכא שמערער ואומר אני שלחתיו לבטל ועד מסייעו שהרי השליח אומ' שהוא שלוחו לבטל פשיטא שהגט בטל, ואפילו הוא כהן מותרת לו להחזירה שהרי הוא אומר קים לי ששלחתיו לבטל. וכשם שמותרת לו ה"ה אם מת אח"כ שמותרת אף לכהן אחר שהרי אינה בחזקת גרושה ומ"ה נראה היכא דבעל אומר שלחתיו לבטל פשיטא שהגט בטל, אלא היכא דליתיה לבעל לפנינו והשליח בא וביטל לאו כל הימנו אי לאו א שמביא עדים ששלחו לבטלו. הנראה לע"ד כתבתי:

סימן ד

דין אשה שעשתה שליח לקבל גט מבעלה ונתעצל השליח בשליחותו ועשאתה שליח אחר וקבל השליח הזה האחר גט שאינו הגון ואח"כ נתחזק הראשון בשליחותו וקבל מבעל גט כשר. אז הוי גט. ולא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחות של שני. אם לא שבטלה בפירוש:

פסק תשובת רש"י וז"ל ששאלת על האשה שעשאתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשאה שליח אחר וקבל זה השליח האחר גט שאינו הגון. וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר דעתי נוטה דלא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני שלא מצינו בכל מקו' שליח בטל בגילוי דעתא. ואף המבטלת השליח עצמו לפנינו נחלקו בה רבי יוחנן ור"ל דתנן וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלה קדמו קדושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין. ואיתמר לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו. רבי יוחנן אמר חוזרת. דאתו דיבור ומבטל דיבור וריש לקיש אומר אינה חוזרת דלא אתי דיבור ומבטל דיבור. ואיתותב ריש לקיש מהא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר ליה, גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל. וטעמא דבטליה אבל גילוי דעתא לא אשכחינן דבטל. ועוד מדקתני אם הגיע גט לידה אינו יכול לבטל והוינן בה פשיטא. ומשנינן לא צריכא דמיהדר עלה מעיקרא וליבטוליה. מהו דתימא כאילו בטליה מעיקרא דמי קמ"לן. ועוד דאביי ורבא פליגי בגילוי דעתא בגיטין והלכה כאביי דאמר לאו מילתא היא. וכ"ש היכא דליכא גילוי לבטולי אלא להדור' בתר גירושין וכל הקודם קודם. ואנן סהדי דניחא לה כל היכא שתתגרשה שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין. ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש לנו ושחוט עלינו והלך ומצאו ושחט והן לקחו אחר ושחטו. אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו. ושלהן יצא לבית השריפה כו'. אלמא היכא דשלו נשחט ראשון. אעפ"י שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה. אלמא אעפ"י שמחזירין לעשות שליחותן ע"י עצמן. אפ"ה לא בטלה השליחות מן השליח. ושלום שלמה בר יצחק. עכ"ל מרדכ"י. וכ"כ הטור בשם גאון שאין שליחות הראשון בטל בשביל ששלחה שליח אחר. אם לא שבטלה בפירוש. וכן פסק הרא"ש בתשובה. ודברי הרמ"ה שחולק. הילכתא בלא טעמא ובודאי אם היה רואה תשובת רש"י היה חוזר. וביותר מזה כתב הרא"ש בתשובה וז"ל לשון שליחות קנינא מיניה שהוא נתן ארבע אמות קרקע בחצירו לר' שלמה ואגבן מינהו שליח להולכה להוליך גט ליד חנה אשתו ומיד שיגיע לידה תהא מותרת לכל אדם כדין שליחו'. אלא אח"כ כתב זה הלשון ויותר על זה ר' יונה זה מינה עוד שליח בזה הגט הנזכר לסופר. וא"ל תן בעידי הגט הנזכר מידך לר' שלמה הנזכר ומיד ותיכף שיגיע מידך לידו תהא בו מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ובפנינו ח"מ נתן גט הנזכר כשר ומקוים הסופר הנזכר מידו ליד ר' שלמה הנזכר מי אמרינן ביטל הראשון או לא. רואה אני שמינ' ר' יונה שליח להולכה וצוה הסופר שיתנהו בשליחותו לר"ש הנזכר. ומה שכתב תיכף ומיד שיגיע מידך לידו תהא מגורשת בו ממני. שמשמע שר' יונה חזר ועשאו לר' שלמה שליח לקבלה וביטל שליחות הראשון ההולכה כי היה סבר שבידו למנות שליח לקבלה. וראה שאין לתלות בזה שחזר בו משליחות ההולכה. חדא דא"כ למה כתב מעיקרא שליחות ההולכ' כי דרך הוא שאחר שיגמור כל השליחות בפני העדים כותב הסופר מינוי השליחות וחותמים בו העדים. ואם חזר בו משליחות ההולכ' ועשאו שליח לקבלה כי היו סבורי' שיש לו כח לעשות שליח לקבלה. א"כ למה כתב שליחות ההולכה. אלא ודאי תלינן האי מילתא בטעות סופר. וכך היה הענין אותו המגרש אדם רע היה ושכרוהו לגרשה ולא רצה להתעכב עד שיכתוב הגט ומינה לאלתר את ר' שלמה שליח להולכ' ומחמת שלא רצה להתעכב עד שיכתוב מינה להסופר שליח שיתננו בשליחותו ליד ר' שלמה. ובשביל שמינה שליח על שליח. טעה ואמר שמיד שיגיע הגט ליד השלי' תהא מגורש' ממני. וכך היה לו לומר לסופר תנהו לשליח שיתנהו לאשתי ומיד שיגיע ליד' תהי' מגורשת ממני וטעה והשמיט הבעל זה או הבעל אמרו והסופר השמיטוהו ולא תלינן שחזר משליחות ההולכה ועשאו שליח לקבלה. דאדם יודע שאין אדם עושה שליח לקבל ויותר מזה אמרינן בפ' התקבל האומר התקבל גט לאשתי דהוי שליח להולכה וכשיגיע הגט לאשה מגורשת. ואע"פ שאמר הבעל התקבל דמשמע לשון קבלה ונמצא שלא עשאו שליח להולכה ואפ"ה מגורשת כשהגיע הגט ליד האשה משום דאמרינן אדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר כ"ש בנדון זה שעשאו בפירוש שליח להולכה אנא שנפלה שגגה וטעו' בדבר דלא אמרינן שחזר בו משליחו' ההולכה ועשאו שליח לקבלה. ועוד אפילו נאמר דעם הארץ הוה ולא ידע שאין הבעל עושה שליח לקבלה ואע"פ שמלשון הגמרא משמע דכל אדם יודע זה נ"ל אף כי נאמר שזה לא ידע למה יש לנו לתלות הדבר בחזרה יש לנו לומר דליפות כחה נתכוין אם תועי' לשליחות הקבלה שתתגרש ואם לא ישאר שליחות ההולכה במקומו. והלשון שכתב בשטר מינוי ויותר על זה שר' יונה מינה עוד שליח וכו' דמשמא לתוספת נתכוין. מימר אמר דתתגרש כל היכא דמיגרשה. לכן הן נתלה הדבר בטעות הן נתלה הדבר בתוספת אין כאן ביטול לשליחות ההולכה. עכ"ל:

סימן ה

דין אלו הן לשונות של ביטול. אם אמר בטל הוא. אי אפשי בו. לא יועיל לא יתיר. לא יעזוב. לא ישלח לא יגרש. יהא חרס. הרי הוא כחרס. באח' מלשונות האלו שאמר הרי הוא בטל אבלםאש אמר פסול הוא. אינו גט אינו מועיל. אינו מתיר אינו מעזיב. אינו משלח. אינו מגרש. חרס הוא. כחרס הוא. אינו לשון ביטול ואם אמר בטל ולא אמר הוא. או אמר ביטול הוא. ה"ז ספק מגורשת ואם אמר הרי הוא פסול. אינו ביטול. ואם אמר יהא פסול הוי ביטול. וביארנו דכל אלו שאמרנו דאינו ביטול, מ"מ אם לא גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אלו הלשונות הוי ערעו' ואם לא נתקיים בחותמיו נאמן. ואם נתקיים בחותמיו כשר:

ת"ר בטל הוא. אי אפשי בו. דבריו קיימין פסול הוא אינו גט. לא אמר כלום. ואם אמר בטל פי' ולא אמר בטל הוא עלתה בתיקו והיא ספק מגורשת ופי' הרמב"ם והטור בשמו דאיבעיא בביטול שמשמעותיו פועל עבר. ואלו ואלו דא"ח. תנא במתניתין גט זה לא יועיל. לא יתיר. לא יעזוב לא ישלח. לא יגרש. יהא כחרס. דבריו קיימין אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזוב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום ואם אמר הרי הוא כחרס דבריו קיימים בהקדש ובהפקר אם אמר הרי הוא הקדש או הרי הוא הפקר על דבר שבא עתה לידו שידוע שלא הקדיש כבר או הפקיר דמכל מקום הוי הקדש והפקר אלמא דלהבא משמע ה"נ דמהני לעניין ביטול. מ"מ אם אמר גט זה חרס לא מהני. דאפי' אם אמר חרס הוא לא מהניא מכ"ש בלא הוא. וגבי הקדש אפילו אמר ככר זה הקדש מועיל כדאיתא בפרק אין בין המודר דלא דמי לגמרי להקדש. כ"כ התוס' והראש. כתב הטור וז"ל והרמ"ה אמר יהא פסול הוא בטל. אעפ"י שאינו יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא ר"ל יהא פסול לגרש בו. מידי דהוי איהא חרס. אע"ג דחזינן דלא חרס הוא. אמרינן כיון דמודה דלאו חרס הוא ואמר יהא חרס. יהא כחרס לעניין גירושין קאמר. ה"נ יהא פסול לגירושין קאמר. וכ"כ הר"ר מאי' כהן הרי הו' פסול. דמהני, מידי דהוי הרי הוא כחרס ונ"ל דלא דמי דשאני יה כחרס או הרי הוא כחרס. דשם זה אי אפשר להתקיי' על הגט כלל. לפיכך צריכין אנו לפ' דבריו שיהא כחרס לענין שלא להתגר' בו כיון שלהבא משמע דבריו קיימין. אבל יהא פסול הרי הוא פסול כיון ששם זה יכול להתקיי' על הגט. רצונו לומר שיהא פסו' וזה אינו פסול. שאינו יכול לפוסלו מעתה, הילכך אינו כלום. והא דאמר פסול שאינו מועיל פי' רש"י שאינו מועיל לבטל הגט אבל ערעור הוא לפוסלו וצריך שיתקיים בחותמיו. וכן פי' הרמ"ה בכל הנך דלא הוי לשון ביטול שהוא ערעור לפוסלו וצריך לקיים בחותמיו. ודאי אם גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד הלשונו' מאלו לא אמ' כלו' שאינו לשון ביטול. אבל לא גיל' דעתו מעיקרא שרוצ' לבטלו ואמר א' מאלו הלשונות כיון שנוכל לפ' דבריו שרוצה לערער עליו אם לא נתקיי' בחותמיו הוא נאמן אם נותנו אח"כ השליח ליד האש' אינו כלום אבל נתקי' בחותמיו כשר עכ"ל. ואני אומר דבודאי הרי הוא פסול. אינו דומה להרי הוא חרס. כמו שחילק מאחר ששם זה יכול להתקיים על הגט א"כ רצונו לומר יהא פסול. והוא אינו יכול לפוסלו מעתה מאחר שאינו פסול ואינו אלא ערעור לחוד. אבל כשהוא אומר יהא פסול הוי כאילו אומר יהא חרס דאין ש"ל שיהא פסול להבא אלא דרך ביטול שיתבטל מעתה:

סימן ו

דין מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו. מתנה זו מבוטלת היא תיבטל. אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא. אינה מתנה. דבריו קיימין והדרה מתנה למרי' קמאי וכל זה דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אחר שבאה לידו בכל הלשונות אמרינן כל הקודם בהן זכה:

גרסינן בכל הספרים אמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה. לא אמר כלום. בטלה היא אינה מתנה. דבריו קיימין ובפרק בתרא דכריתות גרסינן איפכא. והכי הגירסא. אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה. כל המחזיק בה זכה. ופריך מ"ש מהא דאמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת' מתנה לידו מתנה זו תיבטל, מבוטלת היא, א"א בה. דבריו קיימין. בטלה היא. אינה מתנה לא אמר כלום. מאי לאו דבריו קיימין דהדרה למרה. לא דבריו קיימין והוא נמי לא קנה אלא כל המחזיק בה זכה בה. ע"כ. אלמא דחד מינייהו ליתא. וה"ק רצה לישב בשם הספרדים דהמלות מהופכו' אבל כוונה אחת לכולם. והאריך בפי' ואין זו הדעת מתקבל שאמירה אחד יהפוך לשונו ויכוון לדבר אחד ויהיו דבריו דברי חידה לא הדרך כן בתלמודא אלא אמרינן אמורא היה לו לפרש דבריו וק"ו שלא להפוך דבריו ע"ד חידות בשינוי דחיקא מאחר שאחת מן הגרסא ליתא. בודאי גירסא שלנו עיקר שמסכת גיטין הוא הנהוג בימינו ועסקו בו בישיבה. משא"כ במסכת כריתות. לכן נראה כמו שפירש"י דהתם גרסינן כמו הכא ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום. דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירן. אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומ' אינו חפץ שתהא המתנה קיימת, אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא. אינה מתנ' דבריו קיימין דלשעבר משמע ומודה שלא קבלה לשם מתנ' והודאת בע"ד כמא' עדי' דמי מאי לאו דבריו קיימין והדרה למר' אלמא היכ' דאיהני דבריו מהדרי' למר' ומשני לא דבריו קיימין ולא אהדר' למרא וכן הסכי' הרא"ש לדעת רש"י ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכת' סתמא האומר אי אפשי כל הקודם בה זכה. ולא חילק בין מתנת קרקעי למטלטלי אלא עיקר כמו שפירש רש"י שחילק בין מטלטלי למקרקעי וכ"כ הטור להדיא. ועוד כתב הרמב"ם וז"ל. המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה. או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו. אחר שזכה למתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירו המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרא לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ע"כ. והראב"ד השיג עליו במה שכתב הרי הוא בטלה שלא אמר כלום. ובגמרא איתא להדיא דבטלה היא דבריו קיימין וכתב רש"י לחלק בין בטלה היא להיא בטלה. והר"ן והמגיד משנה תמהו עליו מה חילוק יש בין בטלה היא להיא בטלה מאחר שלא הוזכר בתלמוד. ואני אומר בודאי אין חילוק בין הקדים היא לבטלה או בטלה להיא. אלא עיקר החילוק כמו שאמר הרי היא בודאי להבא משמע כמו שכתבתי לעיל גבי גט הרי הוא כחרס שהוא כמו יהא כחרס. ונמצא דברי הרמב"ם ישרים אלא שהוא לא חילק בין מקרקעי למטלטלין ולדידן במטלטלין קיימא לן כותיה דהאי דינא בכולהו באומר אי אפשי במטלטלין לאחר שבא לידו שכל הקודם בה זכה אבל במקרקעי כל הני דלשונו להבא לא אמר כלום לגמרי ונשאר בחזקת המקבל ואם בא בעל חוב גובה ממנו והא דמשני התם לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא אינו לפי האמת אלא הדרה למרא קמא. והיינו טעמא דדוקא במטלטלין שכבר זכה הוי לשון הפקר. אבל בההיא דרב ששת איירי בקרקעי דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה. דכי יהיב אינשי אדעתא דמקבלי ליה מיניה. ואי לא. לא הוה מתנה מעיקרא. וכן פי' התוס' ולפ"ז נראה דאף בלשון בטלה היא. או אינה מתנה במטלטלין נמי אמרינן כל הקודם בהן זכה ואין חילוק בשום לשון בין להבא בין לעבר לעניין מטלטלין לאחר שבא לידו וזכה בהן. וא"ל מאחר דאומר לשון עבר על המטלטלין שכבר באו לידו וזכה בהן בודאי לא אמר כלום כמו אי אפשי על הקרקעות שלא אמר כלום. די"ל שאני התם שלא זכה בה דאמרינן מסתמא דעת' אביטול מתנה קאמר ולא ביטלה בלשון הראוי לעבר אלא להבא מ"ה לא אמר כלום. אבל מתנה של מטלטלין שכבר באה לידו וזכה דמסתמא דעתא לא הוי ביטול מעיקרא אלא להפקיר עתה בא. וא"כ כל הקודם בהן זכה, ואף שאמר לשון שלעבר מסתמא לא ידע לדקדק בין לשון הבא ללשון עבר. ולפ"ז מתיישב שפיר הא דקאמר משני התם בכריתות לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא. שקשה איך יאמר התלמוד דברים שאינם אמת והדין הוא שקר ולא שייך לומר דבלאו הכי משני שפיר לומר שקר מוחלט. אלא צ"ל שגם לפי האמת הדין כך הוא דאף בבטלה היא. או אינה מתנה שדבריו קיימין ולא הדרה למרא כגון במטלטלין. אלא שמתחלה לא בעי לחלוקי כך משום דבלאו הכי הוי משני שפיר התו' בפרט מאחר שהוא קצת אמת לפי המסקנא כדפרי' כך מצאתי אחר רוב העיון והטור לא השגיח בכל אלו החלוקים ולא נזכר בהן. כתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו וז"ל. יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזור לו שטר מתנה וכן עשה וגם עשה לאביו מחילה אח"כ נתעשר יעקב וביקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה שטר מתנ' לו כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבי' ואמר שלא יצא מתחת ידו בחזרת השטר המתנ' ובמחילתו שעשה לו הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב"ד יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן. ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם. אם עידי המתנה הם קיימין ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן. ואם לא יש עדים. ישבע יעקב שלא נתן לראובן. ע"כ:

סימן ז

דין דאם אמר זכי גט זה לאשתי אם הוא במקום שזכות הוא לה. כגון שנאסרה עליו מהני. אבל זולת זה לא מהני. אפילו הוא מוכה שחין. אם לא שגילתה בדעתה מתחלה שצוותה להתגרש. וביארנו עוד דמשומד שאינו לעכום ולהכעי' אלא מחמת שטות ומחלוקת וניאוף אז ג"כ אמרינן דלאו זכות הוא לה בגט כי שמא מצפה שיחזר בתשובה. ומ"מ לענין יבום לא שרינן. ומשומד לעכום או להכעיס אמרינן זכות הוא לה. וביארנו דמ"מ משומד שמגרש צריך שיאמר לו הרב צריך אתה לתת הגט על שתי דרכים וככה תעשה תמסו הגט לפלוני לידו שיקבל אותו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתן של זה. וגם תחזור ותקח הגט ותמסרנו ליד השליח להולכ' שתתגרש בהליכתו ודוקא שיתן לשם קבלה תחלה אבל לשם הולכה תחלה ואח"כ לקבלה לא מהני:

אמר אביי נקטינן שליח מתנ' כשליח הגט למאי נפקא מיניה להוליך לאו כזכי. ולסימנא בעלמא נקטי' דגבי גט אפילו אמר זכי לא מהני דחוב הוא. אלא כי היכי דהוליך לא מהני גבי גט. ה"נ דהוליך לא מהני גבי מתנה דהולך לאו כזכי. וכבר כתבתי בפ"ק בשם ר"ת דאפילו תן לא הוי כזכי במתנה. כך פי' התוס'. ואני אומר שדוחק הוא שיאמר נקיטנן כו' ויאמר כל הדברים שאין בהם צורך אלא סימנא לחוד. לכן נרא' דאף בגט מהני זכי כגון שנאסר עליו כמו שכתבתי לעיל בפ"ק סי' נ"ז. אבל מוכה שחין אמרי' טב למיתב טן דו. כדאיתא בפרק הגוזל קמא. גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. אף שיש לחלק דדוקא גבי יבמה מאחר שאינה אלא להכנס בספק שמא תפול לפניו ליבום הוא דאמרינן טב למיתב טן דו כו' ומשום דתפול לפני מוכה שחין לא אמרינן אדעתא דהכי לא נתקדשה. אבל היכא שנעשה מוכה שחין אצלה מנלן דאמרינן טב למיתב טן דו כו'. ולא ניחא לה בגירושין. מ"מ נראה מאחר דמוכה שחין אינו אלא משום דסניא ליה ומאחר דפסקינן סוף פרק האשה שלום דהמגרש אשתו במקום קטטה דחוב הוא לה אף דסניא לי' משו' טעמא דטן דו כו' ומביא לשם התלמוד כמה מתלין טובא מאמוראים להראות לנו שאשה ניחא לה אפילו באיש קטן מבוזה ומדולדל. א"כ בכל גוונא אמרינן הכי וכן איתא להדיא בירושלמי והתוס' הביאו בפ"ק דגיטין גבי האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי כו' שחכמים אומרים בגיטי נשי' יכול לחזור דחוב הוא לה אבל לא בשחרורי עבדים דזכות הוא לו לעבד שיצא לחירות. ואיתא בירושלמי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד היתה אשתו של מוכה שחין זכות הוא לה לית לך אלא בהדי אלו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש אשתו שלח מדעתו שמא מגורש' היא. וכתבו התוס' פירוש ע"י אחר העבד נמכר בע"כ. ואין האש' מתגרש' ע"י אחר בע"כ עכ"ל. פירוש לפירושם העבד מאחר שנמכר ע"י אחר בע"כ. א"כ לעולם אמרינן זכות הוא לו שיצא מעבדות לחירות. ולא שנצטרך לידיעת דעתו אם ניחא ליה שהרי הוא נמכר אף שלא לרצונו ע"י אחר שלא בידעתו. אבל האשה מאחר שאינה מתגרשת בע"כ ע"י אחר אלא שיגיע גט לידה דהיינו בידיעתה. א"כ לעולם אינה מתגרשת שלא בפניה ע"י אחר אלא בידיעת' מקודם. ס"ס שמעינן מן הירושלמי דאפילו אשת מוכה שחין חוב הוא לה וכן פסק בנימוקי יוסף בסוף פרק האשה שלום גבי זיכה גט לאשתו במקו' יבם וכתב עוד שחולצות או מתייבמות. ומחזיקינן אות' כזקוקה ליבם ולא אמרינן שחולצות ולא מתייבמת. ועוד שהוסיף לשם שאפילו, כבר צווחה להתגרש ממנו והביא ראיי' מהירושלמי בריש פרק התקבל בכל אחד אמרינן התקבל כזכה והכא אמרינן התקבל כהולך שנייה היא שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו התיב ר' שמאי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש. ומשני אני אומר שמא חזרה בה. ונ"ל דאין ראיי' משם. דבודאי גבי סתם אשה הוא דאמרי' הכי אפי' הית' קטטה ביניה' דשמא חזרה ונתפייסה בדעתה. אבל מוכה שחין שהו' מן אותן שכופין להוציא בודאי אם צווחה להתגרש זכות הוא לה שהרי גילתה דעתה דלא ניחה לה ביה. ומ"ה נרא' דה"ה אפי' היכא דנשתמד דאמרינן חוב הוא לה דמצפה שמא יחזור בתשובה. ובכל דהו ניחא לה. ועדיף לה ממוכה שחין אם יחזור לדת ישראל ומ"מ נראה דוקא חיישינן אבל להיותה זקוקה ועומדת ליבום לא שרינן דסתמא דמילת' לא ניחה לה למשומ' דשמא לא יחזור אלא חיישי' ומה שכתב בתשובה בשם רש"י שהורה לאחר לקבל הגט שלא מדעתה. אפשר דאותו מעשה הי' במשומד לעכו"ם בלי אונס או להכעיס דפקר טובא דניכר מחשבתו להרע. אבל משומד מחמת שטות ומחלוקת או מחמת ניאוף או לתיאבון דיש לצפות כשימצא מקו' לברוח אולי ישוב מדעתו. איכא למימר דרחימה לי' וניחא לה ביה אפילו תצפה עליו כמה שנים. ואפילו על היבם שאינו בעלה ומספקא לן אי מרחמיה ליה או סניא ליה. אפ"ה כתב המרדכי בשם אביאסף בסוף פרק האשה שלום סימן י"ט שאפילו הוא קטן איכא למיחש דשמא מרחמי לה ומצפה עליו. וא"כ גבי בעל פשיטא דלכ"ע חוששין. ומה שכתוב בתשובת אהא דאמרינן שליח מתנה כשליח הגט להוליך לאו כזכי. משמע דזכי מהני. ומכאן דן המורה במשומד ששלח גט לאשתו ואמר זכי גט זה לאשתי ששוב לא מצי הדר בי'. וכן איתא בספר אגודה. ע"כ אני אומר אפי' תאמר דאיירי בסתם משומדים מ"מ לא משגחינן בהו להקל. מאחר דעיקר ראייתו מגמרא דילן דמשמע דזכי מהני בגט. וראייה דחוי' היא מנלן דבכה"ג איירי דילמא איירי באשה הנאסרת על בעלה או במשומד להכעיס ולעכו' כדפרישי'. וא"כ מאחר שכשל עוזר נפל עזור. וכן מהר"ם פקפק עליהם וכתב שנוהגים להחמיר. ונראה דאפילו בדיעבד יראה להחמיר היכא שאמר זכי ולא בא הגט לידה (וכן פסק מורשד"ם בתשובתיו השייכים לאה"ע סימן פ"ג יעויין שם) או שביטל השליחות קודם שבא לידה דלא מהני אפילו במקום עיגונא ולא להקל בספק א"א שהוא דאורייתא. אבל היכא שבא הגט לידה רק שיש לחוש שמא ביטול השליחות וחזר בו. כה"ג יראה במקום עיגונא להקל ולסמוך. על אלו גאונים מאחר דאיכא בזה כמה ספיקות. חדא שמא לא ביטל וחזר בו וכן הדרך במשומדים שאינם חוזרים בהם. ועוד דשמא זכות הוא לה מתחלה ומ"מ לכתחל' יעשה כמו שכתב מהרא"י שיאמר הרב אל המשומד צריך אתה לתת הגט על שני דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמילתא. וככה תעשה תמסור הגט ליד פלוני שיקבל אותו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתו של זה. ואולי יש קצת גמגום בדבר אם תועיל קבלתו זאת ולכך תחזו' ותקח הגט ותמסרנו לשליח לידו להולכה בהליכתו. ובדרך זה מתוקנים כמעט כל הספיקות. דממה נפשך אם בקבלה יש די כמו שסוברים הרב' גאונים דלעיל תו לא צריכנן מידי. אפילו אם אינו די מ"מ המשומד הסיח דעתו מלבטל השליח כי יאמר שנסמוך על הקבל' לחודה בשעת הדחק. אבל מיהו למיעבד איפכא שימסור להולכה תחל' ואח"כ בקבלה ודאי לא שפיר דמי שאם אין הקבל' כלום גם ההולכ' לא הית' כלום בדרך זה שהרי בטל לפנינו את השליחות במסירתו לקבל' עכ"ל. ובכתבי' שלו מצאתי שכתב תלמידו של מהרא"י וז"ל שמעתי בשם מהר"יל ז"ל דאסור לעשות גט להולכ' כשמגרש משומד משום דודאי מבטל שליח כשישמע שצריך לקבל עליו שלא לבטל. ואפילו לאותן דיעות דלא צריך השבע' לגמרי הרי מילי בישראל דמקיים מילי דרבנן דרב מנגיד אמאן דמבטל כו'. וכן אומר שהי' נוהג כן מהרי"ל ז"ל אמנם מורי הגאון ז"ל עשה שליח להולכ' והיה משביע את המשומד בקללות האמורות בתור' שיבאו על ראשו אם יבטל הגט וקודם שעשה השליח להולכ' היה מזכה לה לאשה אותו הגט ע"י אותו השליח ואמר המשומד לשליח זכה גט זה לאשתי פלונית ואח"כ עשה אותו שליח להולכה. ודוקא שליח לקבלה מקודם אבל אלו עשה השליח להולכ' קודם ואח"כ לקבל' נמצא שהיה מבטל כח השליחות. וכן כתב מורי בחידושיו עכ"ל. ואומר אני דיש לנהוג כמהרא"י כמו שכתב בספרו שהוא באחרונה ועיקר. ושם לא כתב שהשביע המשומד בקללות. ואפשר בתחלת ימיו עשה כן. ובסוף ימיו חזר בו. וסברת מהרי"ל מסייעו לזה כשישמע שמאיימים עליו בעונשים שלא לבטל. א"כ תקנתו קלקלתו דאז ירגיש שיכול לבטל והכל תלוי בבטלה והוא לא יחוש לעונשים כאשר ידוע שרוב משומדים אין חוששין בעונשי ישראל. אלא אדרבה יראה לו פנים כאילו ביטולו אינו מעלה ולא מוריד. וכן עיקר:

סימן ח

דין אשת משומד שבקשה מאחד שיפתה את המשומד ליתן לה גט והלך אדם אחר וקבל את הגט מעצמו כדי לזכות לה. הוי גט. מאחר שגילתה בדעתה שחפצה בגט. ודוקא במשומד הוי גט. אבל באינש דעלמא אפילו גילתה דעתה ובקשה מכמה בני אדם שישתדלו לה גט מבעלה. והלך אדם אחר וקבל ממנו גט. לא אמרינן דנתנרשה בקבלתו:

פסק נראה אם אשת משומד בקשה מכמה בני אדם מי שיכול לפתות את המשומד או לשחדו שיתן לה גט זה עושה לה טובה ורצון. ואח"כ אירע שאחד מאותם ששמעו בקשתה נזדמן אל המשומד. ופיתה אותו לתת גט לאשתו. כה"ג מצינו למסמך אהנהו גאונים דסברי דדי בקבלה לחודה. דהא חזינן הכא דודאי זכות הוא לה להתגרש. וכעין זה כתב האשר"י בפרק קמא דקדושין. שאם גילה אדם דעתו לשדכן שחפץ באשה פלונית ובקש מהשדכן לשדכה לו. יכול השדכן לקדשה לו שלא מדעתו דכיון דגילה דעתו שהוא חפץ בה. א"כ זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דזכיה מטעם שליחות אתרבאי. צ"ע בא"ז פ"ק דקידושין מתשובת רש"י לענין הגט. ונראה דלדעת האשר"י לאו דוקא שדכן אלא ה"ה אינש אחרינא ששמע שגילה דעתו שהוא חפץ בה. וכ"כ בהדיא בא"ז בתשובת משום ר' שמחה ומשום א"ז אביו דאפילו אינש דעלמא מהני עכ"ל מהרא"י ונראה לאו דוקא קאמר שאחד מאותן ששמעו בקשת האשה נעשה שליח לקבלה אלא אפי' לא שמע ממנה כלום והוא קבל הגט מעצמו כדי לזכות לה דהוי גט מאחר שגילתה בדעתה שחפצה בגט וגם הא לאו דוק' שבק' מכמ' בני אדם כו'. אלא אפי' בקש' מאדם אחד שישתדל גט ממנו והלך אדם אחר וקבל גט דהוי גט בקבלתו דעדיף מצווחה לגירושין שהרי גילתה דעתה להדיא שחפיצה בקבלת הגט ומ"מ נראה דדוקא במשומד דינא הכי אבל באינש אחריני אפי' הפצירה בכמה בני אדם להשתדל לה גטו מבעלי ושמע אינש אחר וקבל הגט לא אמרינן דנתגרשה בקבלתו דשמא חזר' בה מאחר דאינו מוכה שחין ולא משומד שזכו' הוא לה. וא"כ לא הוי שליח עד שעשאוהו בפירוש. וכן ירא' מתשובת רש"י לעיל בפ"ק סימן ל' שכתב גבי אשה שמינתה שליח לקבל' שבמקום אחר והודיעוהו את השליח ששליח הוגנת הוא. משמע אי לאו דהוי שלוחה לא מהני גילה דעתה אע"פ שהיתה מפצה בו שיקבל גיטה ק"ו בשליח אחר וזהו מה שכתב מהרא"י וצ"ע בא"ז בתשוב' רש"י בפ"ק דגיטין דלשם משמע דלגילוי דעת להדיא אפ"ה לא מהני אלא שעשא' שלי' אבל לפי מה שחלקתי מיושב הכל שפי':

סימן ט

דין היכא דביטל את השליח. יכול לחזור ולגרש באותו הגט. והיכא דביטל את הגט בפירוש. לכתחלה אין לחזור ולגרש בו ומ"מ אם נשאת בו לא תצא היכא שחזר בו מביטולו:

מסקינן בסוגיא איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו כו'. פי' היכא דביטלו. רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו והלכתא כותי' דר' נחמן והא ק"ל הלכתא כותיה דר' יוחנן דאמר חוזר פי' היכא שקדשה וא"ל לאחר שלשים יום יחולו הקידושין אמר ר' יוחנן שיכול' לחזור מאחר שלא חלו ויכולה לבטל אף המעשה. וא"כ הכא מ"ש ומשני הכי השתא. התם דיבור ודיבור הוא שהרי בדיבור מתקדשה אתי דיבור ומבטל דיבור. הכא נהי דבטלה לשליחותא דשליח. גיטא גופא לא בטיל. וכתבו התוס' והרא"ש אחריה' כו' דהאי לישנא משמע דאפי' אם ביטל הגט בפירוש אין לו כח לבטלו מדקאמר תלמודא. גיטא גופא לא בטיל וכן מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא. משמע אבל כתיבת הגט שם האשה חשיב מעשה ואין לו ביטול אבל בקידושין בריש האומר לא גרסינן התם כל אריכות לשון זה אלא כך כתוב בספרים נהי דבטלה מתורת שליחות, מתורת גט מי בטלה. משמע דאם בטלה בפירוש הוי בטלה. ויש להשוות פי' שתי הגרסות. והכי קאמר. מתורת גט מי בטל' כלומר אין לו כח לבטלו מתורת הגט דכתיב' הגט לשמה חשיב מעשה. וכתב הרא"ש ומיהו אין לסמוך על זה לעשות הלכ' למעשה אלא אזלינן ביה לחומרא ולפי דעתו אינו אלא חומרא בעלמא דמצרכינן לגט אחר היכא דביטל הגט אבל אי מינסבא בהאי גיטא אפשר שלא תצא וכ"ש שהבני' כשרי' והרמב"ם פסק שיכול לבטל את הגט בעצמו היכא שביטל בפי' או אפי' בטלו בסתמא היכא שהגט בידו ואז שוב לא יכול לגרש בו. ולפ"ז אם נשאת בזה הגט הוי בנים ממזרים ול"נ דבודאי שתי הגרסאות אמת שיכול לבטלו ושאינו יכול לבטלו יכול לבטלו היינו אם לא חזר מביטולו הו' ביטול ולא גרע ממסירת מודעא ודלא כדעת הס"ת דס"ל כל גט שנכתוב ונחתום כהלכתו ששוב לא יכול לבטלו כלל שלא בפניהם. וראי' לדברינו מהא דאמרינן בפרק כל הגט וליחוש שמא פייס דהיינו עיקר פירושו שמא ביטל את הגט כמו שפי' התוס' וכן הסמ"ג בשם ר' שמשון וכן לקמן בפרקינן גבי אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין אטו לבטולי גיטא קבעי. משמע שאם היה מבטלו בפירוש שמועיל וג"כ אמת שאינו יכול לבטלו. היינו שאם חזר מביטולו שחוזר ומגרש בו ואינו צריך לגט אחר. וזהו מה שאומר כאן גיטא גופא לא בטיל וראיה לדברי דאם איתא דאפש' להתבטל הגט בעצמו. היכא דביטלו בפירוש היכא אמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו משום דסתמא לא בטיל אלא השליחות. והא כשאמר יהא כחרס טפי משמע ביטול הגט מביטולי שליחות ואמאי חוזר ומגרש בו שמא בטל את הגט ואין לו תקנה ועל כולן אמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו אלא בודאי משום דלא אפשר לבטולי הגט בעצמו ועל כל פנים יכול לחזור ומגרש בו. וכן כתב הר"ן על הרמב"ם דלא מחוור דעתו משום האי טעמא. אלא שלא ירד הר"ן לחלק כמו שחלקתי. ומכל מקום לכתחלה ראוי להחמיר היכא שבטלו בפירוש שאינו חוזר ומגרש בו. אבל אם נשאת לא תצא והיכא שבטלו לגט קודם שנגמר לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו עיין לקמן בפרק המגרש סימן כ"א:

סימן י

דין לכתחלה אין לבטל הגט אלא בפני השליח ששלח. או בפני האשה. אבל בדיעבד אפילו ביטלו בפני שנים אחרים הוא בטל. וכשמבטל בפני השליח אין צריך שום עד:

מתניתין בראשונה היו עושין ב"ד במקום אחר ומבטלו פי' שלא בפני השליח והאשה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהא עושין כן מפני תיקון העולם ומסיק תלמודא בפני כמה הוא מבטלי. קודם התקנה וממילא אף אחר התקנה לדברי ר' דאמר לקמן ביטלו מבוטל אלא לכתחלה לא יבטלה אלא בפניו. רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה. אף שמן הסתם הלכה כרב ששת באיסורא נגד רב נחמן הכא הלכתא כרב נחמן דפליגי נמי רבי יוחנן ור"ל בהכי וס"ל לר"י כרב נחמן והכי איתמר פלוגתייהו מפני תיקון העולם רבי יוחנן אמר מפני תקנת ממזרים ר"ל אמר מפני תקנת עיגונות. ר"י דאמר מפני תקנת ממזרים דס"ל כרב נחמן דאמר בפני שנים. ובי תרי לית להו קלא ולא ידעה ואזלא ומינסבא והוו בנים ממזרי' וריש לקיש דאמר מפני תקנת עיגונות ס"ל כרב ששת דאמר בפני שלשה ואית להו קלא ומסתמא שמעה ולא אזלא ומינסבא. אלא תקנת עיגון הוא. דאיכא למיחש דשמא יבטל הגט שלא בפניהם ויעגנה. ומשום הכי הטריחוהו לבטל בפני השליח או האשה. וא"כ לא יטריח כ"כ בשביל לעגנה וא"ל דלר"י דהלכתא כותיה דס"ל משום תקנת ממזרים אי הוי מבטל בפני ג' דשרי אפילו לכתחלה דהא אית להו קלא זה אינו דא"כ למה תקנו שלא לבטל אלא בפניהם יתקן שלא יבטל אלא בפני שלשה. אלא בודאי אף הוא ס"ל תקנת עיגונות ולא נקט מפני תקנת ממזרים אלא לפי דסבירא ליה דמבטלו בפני שנים וליכא נפקותא בהאי פלוגתא לעניין לכתחל'. והאידנא. שהתקין ר"ג, הזקן שלא יבטלנו שלא בפניהם אלא לענין דיעבד שאם בטלו מבוטל כרבי דלקמן. דאילו לרב ששת דוקא בשלשה אבל לא בשנים אפילו בדיעבד ולרב נחמן דוקא בשנים אבל לא באחד אפילו בדיעבד. ודוקא שלא בפני השליח. אבל בפני השליח יכול לבטלו אפי' בפניו לבדו דלא מצינו שבעי עדים אלא למינוי השליחות אבל לא בביטול השליחות מאחר שהוא בפניו. וכן פסק הטור:

סימן יא

דין אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה וכן אמר לעשרה עדים הולכה תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה. ועידות או שליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה:

ת"ר בטלו מבוטל דברי ר"י רשב"ג אומר א"כ מה כח ב"ד יפה. עוד תני אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה רשב"ג אומר א"י לבטל זה שלא בפני זה אלא זה בפני זה. עוד תני אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי ר' רשב"ג אומר אינו יכול לבטל כו' ומפרש בסוגיא דאעידי הולכה קאמר דהיינו שלוחי הגט כדמוכח בסיפא דברייתא. אבל אם היו עדי כתיב' ליכא למיחש מידי ויכול לבטל האחד שלא בפני חבירו דאין כאן תקלה דהתם בעינן תרתי סהדי דחתימה ומה יעשה השני בלא זה. וה"ה גבי עשרה אם אמר כולכם שיכול לבטל זה שלא בפני זה דליכא למיחש דאזלי אינך וכתבו ויהבו לה דהא כולכם קאמר. ואמר רב נחמן הלכתא כר' בשתיהן פי' לענין בטלו מבוטל ולענין שיכול לבטל זה שלא בפני זה ומאחר דהלכתא כר'. א"כ בע"כ הלכתא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ומ"ה סבר רבי דליכא למיחש למידי ואפילו לכתחלה אי מבטל זה שלא בפני זה דאי אזלי אינך דלא במלי וכתבי ויהבי גט לאשתו שפיר קא יהבי דהא לא בטיל והרמב"ם כתב שלח גט ביד שנים יכול לבטל זה שלא בפני זה. ואפילו היו עשרה משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט והשיגו הראב"ד שהרי ק"ל כר' דסבירא ליה עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. וכן השיגו הטור וכתב שמסקנת הרא"ש כסברא הראשונ' דל"ש גבי עדות ול"ש גבי שליחות אם נתבטלו מקצתן לא נתבטלו כלום ואף שהרר"ש לא כתב מידי בביטול שליחות. מ"מ הטור סבר דאין חילוק כלל בין בביטול עדות לשליחות לענין ביטול מקצתן ככולן. ועלה על דעתו שהרמב"ם סבר אפילו גבי עדות כן. ותמה אני הלא לעיל מיניה כתב הרמב"ם אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה אלמא דפסק להדיא כר' ור' סבירא ליה דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועוד אמאי לא כתב גבי עדות משבטלו בפני אחד מהם שבטל כולה. אלא בודאי כמי שכתב הר"ן וז"ל ול"נ שהרמב"ם סבר כיון דלא איפסק הלכתא להדיא בשליחות אלא כר' בשתיהן. א"כ בפלוגתא דשליחות לא נקטינן כותיה דלא ק"ל כר' במקום רשב"ג היכא דלא איתמר להדיא. ובודאי איכא לחלוקי בינייהו שהרי הוצרכו ר' ורשב"ג לחלק בשתים בעדות ובשליחות ע"כ. ומ"מ נראה דאין לחלק ביניהם כלל. שהרי ר' אבהו שאמר חדא כר' וחדא כרבנן כו'. ממ"נ יקשה עליו. הלא ג' דינין הן ביטלו מבוטל ועדות שבטלה מקצתה ושליחות כו'. וא"כ ה"ל בע"כ חדא כר' ותרתי כרבנן או איפכא. אלא בודאי שאין חילוק ביניהם כלל וכן עיקר. ומ"ה אפילו הם עשרה שלוחי הגט יכול לבטל תשעה והעשירי אינו בטל:

סימן יב

דין המוסר מודעא על הגט אפילו נתרצה אח"כ אם היה הריצוי ע"י כפי' לא נתבטלה המודעא. וביארנו דבגט ומתנות אפי' לא ידעי באונסא. וגם האונס האומר שקר הוא אפ"ה יכול למסור מודעא חוץ מאם נתפשרו קרובי האשה עם הבעל שיגרשנה אז לא מהני מסירת מו מודעא בלא ידיעת האונס. ואם מסר מודעא ואמר בפני העדים אף אם אבטליה אח"כ לא תבטל אז אם ביטל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המודעי הכל בטל. ונוסח ביטול מודעא הוא כך. וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקו מגו מודעי עד סוף כל המודעי כולהין אני מבטל בפניכם העדים בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלי בהן מודעי וכל הדברים שדברתי מעולם שאם יתקיימו יהיו ביטול לגט זה כל אותן הדברים אני מבטל בפניכם העדים ואותם הביטולים יעשה קודם שיתחיל לכתוב את הגט. וגם צריך לחזור ולבטל קודם הנתינה. ומדינא היכא דמגרש מרצונו אפילו לא ביטול מודעא אין בו חשש. אלא שהמנהג לבטל אפילו במגרש מרצונו:

כתב הרי"ף והרא"ש אחריו. גרסינן בערכין בסוף האומר משקלו עלי אמר רב ששת האי מאן דמוסר מודעא אגיטא. מודעא מודעא. פשיטא. לא צריכא דעשינהו וארצי. מהו דתימא בטלה למודעא קמ"לן ואימא ה"נ. א"כ ניתני במתניתין וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן. מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה למודעא קמא ע"כ. וענין מסירת מודעא בגט כתבתי בפרק ח"ה סימן ס"ג. דבגט ומתנה אפילו לא ידעי באונסיה כלל ואף האונס שאומר שקר הוא. אפ"ה יכול למסור מודעא ולבטולי דאינה אלא גילוי מילתא בעלמא שאינו חפץ בגט זה או מתנה זו. חוץ היכא שמתפשרים קרובי האשה עם הבעל שיגרשנה דאז לא מהני מסירת מודעא בלא, ידיעת האונס. דהוי כמו תלויה וזבין כו' כדפרישית לשם. וכתב הרא"ש אם מסר מודעא ואמר בפני העדים אף אם אבטלנו לא תיבטל אם ביטל מודעי ומודעי דמודעי עד סו' כל מודעי הכל בטל שכשם שביטולו מועיל על מודעא אחת כדאיתא בערכין. גם מועיל על כמה מודעות ועל כל התנאים שהתנה. וכן עמא דבר. ודלא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל וכתב אח"כ הגט ונותנו לה. אע"פ שבטל מודעא קודם שיכתוב הגט הרי זה בטל א"כ מאי תקנות דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין. והוא אומר הן. ואח"כ אומר להן לכתוב ולחתו' וליתן לה ולא יניחו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו. ואין המוסר מודעא ואין המבטל מודעא צריך קניין ע"כ ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פירו' דבריו מתחלה כתב אע"פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם או מודעא דמודעא קיימת. לפיכך אין ביטולו מועיל אבל, כשאומרים לו אמור לפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין. ואמר הן. או ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ"ל. ולכאור' משמע מדבריו כמה שכתבתי ואולי שכך פי' דבריו. שחזר ממה שפי' מתחלה ודלא כהרמב"ם. כי אף הרמב"ם מודה בזה ולא פליג אלא בביטול מודעא סתם. אכן הטור לא הביא בסימן קל"ד סיום דברי הרא"ש שכתב ואולי שכך פי' לפי שהרמב"ם ודאי פליג על דברי הרא"ש. והיינו טעמא דאפילו תימא היכא שהביטול מודעא הוא בלשון כולל אפילו המודעא נמי בלשון כלל דבטל. ה"ה מודעא. דאזלינן בתר אחרון. מ"מ אם ביטל מודעי דמודעי כו') אף שהזכיר כמה עניני ביטול מודעי מ"מ כולם בטלם מאחר שביטל הכל מקודם בדרך כלל כגון שמסר מודעא ואמ' אף אם אבטלנו לא תיבטל אם לא שיבטל באחרונה הכל דרך הכלל כמו שכתב הרמב"ן וכדבריו הסכימו כל האחרונים של חכמי הספרד גם בעיני ישרו דבריו ומ"מ של ביטול מודעי שלנו דהיינו וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי כולהון אני מבטל בפניכם העדים בכל לישנא דאמרי רבנן דמבטלי בהן מודעות. ובלשון הזה כלול כל הביטולים שבעולם כאשר פירשתי בפרק חזקת הבתים סימן קי"ג ועדיף מאילו אומר עשרה פעמים מודעי זו אחר זו ומ"מ נהגו גבי גט לומר ג"כ לשון הרמב"ם שהוא מבואר להדיא בזה וכל הדברי' שדברתי מעולם שאם יתקיימו אותן הדברים יהיו ביטול על הגט זה. כל אותן הדברים אני מבטל בפניכם העדים פלוני ופלוני, והמנהג שהחכם אומר ביטול המודעו' והבעל אומר אחריו מלה במלה. ואם אינו יודע בלשון הקודש צריך לחזור עמו בלשון לוע"ז שיכיר אותו ואותו הביטול יעשה קודם שיתחיל לכתוב את הגט דאי לא ביטלו מקודם שמא מסר מודעא על כתיבת הגט. והוי נכתב בפסול מאחר שביטלו הוי שלא לשמה. וגם צריך לחזור ולבטל דשמא מסר מודעא על נתינת הגט. אף שהרשב"א חוכך להחמיר לומר שאף בזו אינו מתוקן אלא שיפסול העדים שיעידו על מסירת המודעי, ולדברי הרמ"ה שיודה שלא מסר מודעא והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכל זאת אינו שוה לי כאשר כתבתי בפרק ח"ה. גם לשם כתבתי היכא. דהוה אונס בנתינת הגט או מתנה אפילו לא מסר מודעא או ביטל למודעא מ"מ לא הוי גט ומתנה בטילה דלא שייך לומ' אגב אונסיה גמר ומקני אלא במוכר שקיבל הדמים. אבל אין לחוש דשמא אחר הביטול חזר ומסר מודעא על כתיבת הגט לא חיישינן להכי מאחר שכבר ביטל כל המודעות. א"כ לא יעלה על דעת' שיהני. ואפשר דשוב לא מהני על כתיבת הגט מאחר שכבר ביטל המודעות וצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אלא שיבטל הגט עצמו וזה אינו אלא במסירת מודעא על הנתינה כדפרישית לעיל סי' ט' ומה צריך לבטל שנית קודם הנתינה ומה שכתב הרמב"ם שלא יניחו לילך כו'. היינו משום דסבירא ליה שאם יבטל הגט ששוב לא יכול לגרש בו אבל לפי מה שכתבתי לעיל לית ביה מיחוש כלל. ומ"מ יש מחמירין שלא מניחים הבעל לילך מן העדי' שלא יעלימו עיניהם ממנו אלא א"כ שיש צורך בדבר קצת. ובמשומדי' יש להזהר יותר. ומ"מ נראה היכא דליכא משומד וליכא עישוי כלל ומגרש את אשתו מרצונו אפילו לא ביטל מודעא אין בו חשש כיון דמדעתה מגרשה, אין חשוד לקלקלה. כ"כ הרא"ש להדיא וכן הוא דעת הרמב"ם אלא שהמנהג לבטל המודעי אפילו כשמגרש מרצונו כאשר כתבו המרדכי והטור וכל האחרונים. ודין גט מעושה אכתוב אי"ה בפרק המגרש. ודין כפי' עיין בריש המדיר סימן ב':

סימן יג

דין דגילוי דעתא לאו מילתא היא בגיטא:

גידל בר ר' אילעי שדר לה גיטא לדביתהו. אזיל שליח אשכחה דהות יתיבה בטולא. ספרים אחרים. וכולה. פי' היתה אורגת, א"ל הא גיטך אמרה ליה זיל השתא מהא ותא למחר. אתא גביה וא"ל פתח ואמר הטוב והמטיב. כלומר שלא מסרת לה גט זה. אביי אמר הטוב והמטיב ולא בטול גיטא. ורבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא במאי קמיפלגי בגילוי דעתא בגיטא קמיפלגי. אביי סבר גילוי דעתא בגיטא לאו מילת' היא אף שהוא גילוי דעת דמוכח. עד שיאמר בפירוש. ורבא סבר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכתא כאביי. והוא סימן הג' יע"ל קג"ם. דהלכתא כותיה ביע"ל קג"ם:

סימן יד

דין מי שיש לו שני שמות בשני מקומות. צריך לכתוב שם הנתינה וכל שם שיש לו. ואם כתב שם הכתיבה וכל שם שיש לו בדיעבד כשר. ודוקא שהוחזק בשני שמות משונות שלא ידעו במקום הנתינה השם שיש לו במקום הכתיבה. אבל אם מכירין שני השמות בשתי המקומות. אפילו לא נכתב אלא שם א' כשר בדיעבד אלא לכתחלה כותב שתיהן או כותב אחד והשני כולל בכל שום שיש לו. ואם המגרש אשתו הוי נמי באחד המקומות שהיא שם. אפ"ה צריך לכתוב שם אחד וכל שום שיש לו ואם יש לו שם כנוי. כותב השם העיקר וכל שום שיש לו, וגבי משומד אין לכתוב שם גיות כלל אלא שם דיהדות וכל שום וחניכא ואפילו כבר נשתקע ממנו שם דיהדות' אפ"ה כותבים שם דיהדות וכל שום וחניכא כו'. ומה שכתבנו למעלה לכתוב כל שום שיש לו. יתבאר לפנינו פירושו בסימן שאחר זה:

מתניתין בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. התקין ר' גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה. ומה שלא שנה נמי במשנה עיר פלוני וכל שום שיש לה לפרש לקמן אחר סיום השמות של איש ואשה. כתב הרא"ש מדברי בעלי התוס' הא דקתני שהיה משנה שמו, לא שהיה כתוב שם אחר שאינו שלו אלא כדמפרש בגמרא שהיו לו שתי שמות אחד ביהודה ואחד בגליל שכן דרך בני אדם הגולים ממקומן מחמת ממון או מחמת מרדין שמשנים את שמם פן יחקור אחר מקום חנייתן וירדפו אחריהן. ואם הוא מגרש באחד מן השמות זהו קורא שינוי שאם יגרש באותו שם שיש לו באותו מקום שהוא עומד קורא שינוי לבני אנשי המקום שהאשה עומדת כי יאמרו שאינה מגורשת כי אינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר. ואם יגרש בשם שיש לו במקום שהאשה עומדת. נקרא שינוי לבני אותו המקום שהוא עומד. ואם תבוא האשה לגבות מנכסיו או להינשא באותו המקום יאמרו שאינה מגורשת לפי שאינן מכירין באותו שם הכתוב בגט. לכך התקין ר' גמליאל איש פלוני וכל שם שיש לו. פי' שם שנקרא לו במקום הנתינה שהוא עיקר להתיר האשה במקום שהיא עומדת. וכן מוכח בגמרא דקאמר עד שיגרש אשתו שביהודא בשמו שביהודה ושם דגליל עמו משמע דשם הנתינה עיקר ושם הכתיב' טפל ואף שהתוס' כתבו בשם התוספתא דמשמע איפכא דשם הכתיבה עיקר. מ"מ נראה דאפ"ה תלמודא דידן עיקר לגבי תוספתא. ומ"מ נראה דאינו פסול אלא לכתחלה וכדאי הוא נמי התוספתא לסמוך עליה בדיעבד. גם בתלמודא שלנו לא לא נאמר להדיא דשם הנתינה עיקר אלא דהכי משמע שכך היו כותבים והיינו לכתחלה. ומה שכתב הטור. וכותב שם מקום הנתינה וכל שום וחניכא דאית ליה ואם לא כתב כן פסול. אינו ר"ל שאם לא עשה שם הנתינה עיקר אלא שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל. אלא קאי אמה שלמעלה שצריך לכתוב שתי שמות. או לכלול בו כל שום וחניכה ואי לא עשה כן אלא שכתב שם אחד אפילו שם הנתינה. הוי פסול. ולא כמהר"י קאר"ו שמפרש דאף אכתיבת שם נתינ' עיקר קאי. אלא עיקר כדפרישית. ואמרינן בגמרא דבני מערבא על הך ברייתא מתני' שהיה ביהודה וכתב לגרש אשתו בגליל. או שהיה בגליל וכתב לגרש אשתו שביהודה. אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שביהודה או שהי' בגליל וכתב לגרש אשתו שבגליל הרי זו מגורשת. פי' ואין צריך לכתוב שני שמות. ומיהו לקמן נפרש ע"פ הירושלמי דאפילו גירש באותו המדינה צריך לכתחלה לכתוב שני שמות. וכן יש לפרש שינ' שם עירו ושם עירך שצריך לכתוב שם העיר שהו' והיא ממנה. פירוש בגליל מתא דאנא פלוני מיהודה. וכן משמע ביבמות בקלוניא מתא אנא דוד בר נהילאי מנהרדעי. וכן בסוריא מתא אנא חנן מתגרא דנהרדעא. ואסיקנא בסוגיא אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי. וכתב הרא"ש פירוש שהוחזק באלו שתי מקומות שיש לו שני שמות. כגון שיודעים במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה וכן איפכא. אבל בני המקום אינם יודעים ומכירים אותו בשם הזה שיש לו במקו' אחר ע"כ צריך לכתוב שניהם דלא אתי לידי קלקול בין במקו' הכתיב' בין במקו' הנתינה וכדפרישי' אבל אי לא אתחזיק בתרי שמי שאינם יודעים במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקו' הנתינה וגם במקום הנתינה אין יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה הגט כשר. דאין לו אלא שם שהחזיק עצמו כן עכ"ל ודבר תימא הוא נהי דלא איתחזק בתרי שמי. ס"ס החכם המסדר הגט במקום הנתינה ורואה שיש לבעל שם אחר במקום זה ממה שכתוב בגט או שנודע להם אח"כ ששם זה הכתוב בגט אינו השם שיש לו פה במקום הזה של הנתינה והם אינם מכירים כלל בשם הכתיב'. א"כ יאמרו שאינו זה. ומה תועלת יש בזה שלא ידעו במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה. בשלמא היכא דבמקום הנתינה יודעים שיש לו עוד שם אחר במקום הכתיבה יש צד להתיר שהרי כשיראו שם אחר ישיגו שהוא בע"כ שם הכתיבה ובמקום הכתיבה לא היה להן לכתוב אלא בשם שהתחזק. אבל כשאינם יודעים במקום הנתינה כלל שיש לו עוד שם אחר. א"כ אין לך קלקול גדול מזה. ועוד אפילו היכא שיודעים במקום הנתינה שיש לו עוד שם אחר במקום הכתיבה אבל אין מכירין שם הכתיבה. נראה בעיני דפסול אפילו לא ידעו במקום הכתיבה שיש לו שם אחר מ"מ אח"כ כשנודע הדבר מהא דפסל דאיכא למיחש לקלקול. ואמת שהרא"ש תפס ממש פי' רש"י שפי' אבל לא אתחזק דכשר כו'. דאיירי בכה"ג שאין מכירין שיש לו עוד שם אחר כלל. אבל שרי לי מרי כי נראה בעיני שלא דקדק בענין כראוי. כי רש"י לא פי' כלל ע"ד התוס' לפרש הסוגיא בכה"ג שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה כו' ועיקר הקלקול אמקום כתיב' ונתינה קאי אלא תלוי הכל לפי' רש"י במקו' הכתיבה ואפילו אם הנתינה נמי לשם שאם מוחזק במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום אחר צריך לכתוב שניהם. וכ"ש אם מוחזק להדיא באותן שני שמות במקומו ואם אינו מוחזק לשני שמות אין לנו לכתוב אלא שם זה שהחזיק לפנינו. אבל לפי' התוס' אין לפרש כן אלא צ"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שמוחזק שיש לו שני שמות משונים שבני מקום הכתיבה אין מכירין מקום הנתינה וכן איפכא. לאפוקי אם מכירין לשם בשם האחר הוי כהוחזק במקום אחד לשני שמות שא"צ לכתוב שניהם כמו שנפרש לקמן. והנה הרא"ש פירש הסוגיא תחלה וסוף ממש כדברי התוס' וגבי אבל לא איתחזק דכשר תפס ממש פי' רש"י ואין זו מן הסוגיא אלא הכל ענין אחד ופירוש אחד. וכן פי' המרדכי בשם הס"ת בהדיא והוא דאיתחזק בתרי שמי משונים כו'. אבל לא איתחזק בשני שמות משונים במקום שאשתו עומדת ממקום שהבעל עומד שם כ' אלא מכירין בשני שמות בשני המקומות אם גירש באחד מהן מגורשת לה מזו נראה שאפילו הוחזק במקום הכתיבה בשני שמות ממש. מ"מ א"צ לכתוב אלא אחד מהם. כי לא שנינו היה לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשתיהן. אלא דוקא אחד ביהודה ואחד בגליל וכדפריש'. וכן איתא בירושלמי להדיא. והא דאמרינן לקמן רובא מרים ומיעוטא שרה כו' דבעינן תרווייהו. דמשמע אפילו בחד מקום צריך שניהן היינו לכתחלה וכן מפרש בירושלמי דלכתחל' צריך למיכתב שניהם וכן דעת הרמב"ן ואף שהרשב"א נוטה להקל בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן פשט המנהג. והא דאמרינן לקמן בפרק בתרא כתב חניכתו כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין יש לומר דאיירי התם בחניכות שדומות לשם המובהק או אנשי ירושלים שמותיהן שהלע"ז היו יודעין והכל מכירין אותם. רק כשהיה חותם בשטר או קורא בתורה קורין אותו בשם המובהק והכי סגי בשם חניכתו לחוד. וככל הדברים האלו כתוב בתוס' והרא"ש וכן דעת רוב האחרונים ועיקר. ולפ"ז כ"ש דשם המובהק שהו' חותם בשטר וקורא בתורה והכל מכירין אותו בו אלא שמקצת העם מכנים אותו בשם לע"ז דסגי בשם העיקר אלא שנהגו העם לכתוב אף הכינו ולכתוב המכונה כך. אכן בגט משומד אין נוהגין להזכיר שם של גיות בספר הנכתב בו כדת משה וישראל, וכן השיב ר"ת דלא גרע שם של יהדות מכתב חניכותו דכשר. וגדולה מזו שנינו גר ששינה שמו לשם גוי כשר. וכן אתה אומר בגיורת. וכ"ש משומד ששינה לשם ישראל דכשר אפילו לכתחלה. אכן המנהג לכתוב גבי משומד וכל שום וחניכה דאית לי'. ואפילו במקומות שאין רגילין לכתוב וכל שום וחניכה ועדיף ממה שכתב הרשב"א להחמיר ולכתוב תרווייהו. כי חילול להזכיר שם של גיות בספר. וכן דעת רוב האחרונים. ואין חילוק בין נשתקע שם יהדות ממנו ללא נשתקע לעול' אין כותבין אלא שם יהדות ולא של עכו"ם. וכן כתב מהרר"א אף שמהרר"י כתב שצ"ע שהרי לפי התוס' והרא"ש שכתבו טעמא של ר"ת דשם של יהדות לא גרע משם חניכתו דכשר והתם משמע שאם אין מכירין בחניכתו כלל דפסול, ואומר אני שאינו דומה לנדון דגבי חניכתו בודאי כשאין מכירין אותו יאמרו איש אחר שיש לו זה השם בפרט מאחר שלא נכתב שם המובהק שהכל יודעין בו. אבל הכא מה יעל' על דעתם מאחר שנעל' ממנו שם יהדות והכל יודעין שאין כותבין בגט אלא שם יהדו'. א"כ כך הוא שמו. שהרי אין אנו יודעין משם אחר ושם של עכו"ם שהכל יודעין בו הוא כלול בוכל שום וחניכא כו'. מ"מ גבי גר יש לחלק שנעתק ממנו לגמרי שם של עכו' כדלקמן סי' י"ז:

סימן טו

דין דאין לכתוב בגט וכל שום שיש לו היכא דלא ידעינן אלא משום אחד. אבל היכא שיש לו שני שמות. אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה. צריך לכתוב וכל שום וכו' כמו שנתבאר לעיל והיכא דיש לו שני שמות במקום אחד כותב שניהם בהדיא בלשון דמתקריא ונוהגין בארצות האלו דלא לכתוב וכל שום וחניכא אלא היכא דיש לו שני שמות כותבין שניהם בלשון דמתקריא. ואם יש לו כינוי כותבין המכונה כך וכך. חוץ ממשומד או היכא דנפל ספיקא בכינוי אז כותבין וכל שום וחניכא. והיכא דכותב וכל שום וחניכא אז כותבין קודם העומד היום כו' ואם הוא במקום שכותבין למקום. למקומי ולמקום אבותי. כותבין אחד מי מעינות:

ההיא דהוי קרו לה מרים. ופורתא שרה, אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה. ולא שרה וכל שום שיש לה. מלשון זה משמע שלא היו כותבין שם השני בגט. אלא וכל שום שיש לו לחוד. וכן משמע לשנא דהתקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו. וכן בטופסי גיטין של ה"ג כתב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכא שיש לו ולא שתיהן. ואין נראה לר"ת דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו השם הכתוב בגט ואין לו חניכה. וכשכותב בגט וכל שום וחניכא. נראה שהוא אדם אחר שיש לו שם וחניכה אלא נראה לר"ת וכל שום שיש לו דקתני במתניתין היינו כל שמותיהן בפירוש ותיקן. לכתוב בגט אני פלוני דמתקריא כך וכך. וכן גבי מרים ופורתא שרה נמי הכי פי' שיכתוב מרים דמתקריא שרה ולא שרה דמתקריא מרים. ויש שכתוב בהן בפירוש כדאשכחינן לקמן בגמרא אחא בר הדיא דמתקריא אייא מרי. וכן משמע מהא דקתני בשמו שביהוד' ושם דגליל עמו. משמע שכותב להדיא שניהן. ומ"מ לישנא דמתניתין לא משמע הכי דא"כ ה"ל למיתני התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כל שם שיש לו. אבל מדקאמר איש פלוני וכל שם שיש לו. משמע שכך הוא נוסח הגט. וכן הקשה הר"ן. ומ"ה כתב וז"ל אבל מדברי הראב"ד נרא' דהכי פי' התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני כלומ' שני שמות שיש לו בפי' של מקו' כתיבה ושל מקום הנתינה. ומפני שחשש ג"כ לשם לויי וחניכא. התקין שיהא כותב כל שם שיש לו כו'. ואני אומר דכ"ש לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ונראה דבודאי ר"ת יפה כתב שאין לכתוב בגט וכל שום שיש לו היכא דלא ידעינן אלא משם אחד. אבל מתניתין דאיירי שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה על כה"ג התקין ר"ג לכתוב בגט וכל שום שיש לו ועדיף מאילו כותבין שני השמות שהרי במקום הנתינה שהיא עיקר אין מכירין שם השני כדפרישית וא"כ יטעו לומר שהוא אדם אחר שיש לו אותן שני שמו' כי לא יעלה על דעתם לומר שיש לו שם אחר במקום אחר. אבל כשכותבין בנתינה וכל שום וכו' לא יטעו כי יאמרו אולי יש לו כינוי ולוי ממקום אחר. מ"מ היכא דיש לו שמות במקו' אחר בעינן לכתחלה למיכתב תרווייהו כה"ג כותבין שניהן להדיא בלשון דמתקריא. מאחר שיודעין משניהם כמו אתא בר הדיא דמתקריא אייא מרי וכן מרים דמתקריא שרה. וכן משמע בירושלמי שאם יש לו שלשה שמות שצריך להזכיר שלשתן. אלמא דלא כיילינן בוכל שום וחניכא. ועל פי' ר"ת נהגו בארצות הללו שלא לכתוב וחניכא כו' ומי שיש לו כינוי כותבין המכונה. ואם יש לו שני שמות כותבין דמתקריא חוץ ממשומד או היכא שנפל ספיקא באותו כינוי שאז כותבין וכל שום וחניכא כו'. ובאשכנז ובשאר ארצות נהגו ע"פ ה"ג לכתו' וכל שום וחניכא אפי' אין לו שום כינוי וגם אפי' היכ' דיש לו שני שמו' וכתובין בגט או יש לו כינוי וכתב בגט המכונה אפ"ה מוסיפי' וכל שום וחניכ' כדברי הראב"ד וכתב הרא"ש טעם למנהג לפי שנתנו העכו' באשכנז שקורין ליהודי' בחניכא הקרוב בלשון עברי. ואין ראוי לכתוב על אותה חניכא דמתקריא. ואפשר דה"ה המכונה. לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכא שמלה זאת כוללת את הכל. ע"כ. והוא מדברי הרמב"ן. לאותן שנהגו לכתוב וכל שום וחניכא אם כתוב קודם העומד היום כו' או אח"כ. הנה מהררא"י בכתבים כתב שיש לכתבו מקודם העומד היום וזהו המכוון יותר. דלמה לנו להפסיק בין שם המובהק לבין וכל שום וחניכא. אכן בכל הפוסקים כגון בנוסח הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם וכן בדברי ראבי"ה כולם כתבו וכל שום וחניכא אחר שם עירו. וכתב מהרר"י קאר"ו שהמנהג כדבריהם. ואמת שכן מצאתי בסדרי הגיטין של אשכנזי. אכן כתוב לשם בשם הג"ה וז"ל ראיתי בגט על ידי שליח שסידר מה"רר איסרלן ז"ל וכתוב בז"ל באותו הגט. וכל שום וחניכ' על האיש ולא על מקומו. והכי כתוב. אנא יוסף בר משה וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי העומד היום בניי' שטט מתא דיתבא כו'. וכן מנהג איי' שטרך שהם אינם כותבים וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתי ולמקומי ולמקום אבתי, וכותבים מיד אחר מי מעינות צביתי ברעות נפשי. ולהכי כתבו וכל שום וחניכה על האיש מקודם העומד היום אבל אנן דכותבים ולמקומי ולמקום אבהתי. אז כותבין וכל שום וחניכה אחר מי מעינו' דקאי חניכה נמי אמקום. ע"כ. וזהו המחוור מכולן כי כך חילק מהרר"י גופא. והאידנא שלא נהגו לכתוב במקומנו וכל שם וחניכא כי אם במשומד מאחר שאין לו, שום כינוי אין כותבין אלא וכל שום וחניכה דאית לי ותו לא. אם לא שאביו ג"כ משומד שאז כותבין לי ולאבהתי. ואם האב משומד והמגרש אינו משומד אז כותבין פלוני בן פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה. ועיקר לקמן בסוף סימן כ':

מצאתי כתוב בתיקוני גיטין וז"ל זוטכא שם המשפחה וכה"ג שמעתי בשם מהר"ר זלמן כץ וז"ל בא' שכתב חיי' המכונה גני"ש והיתה שם משפחה גבי"ש. ואמר שאינו כשר שאם רצה לכתוב יכתוב חיים החינוך גני"ש כי חניכה שם השמית והמשפחה והוא כולל והמכונה הוא שם היחיד ואנו לא נהגינן כלל לכתוב שם כינוי המשפחה כי לא נקרא בשם הכינוי לבד אלא בצירוף שם המובהק וכן קבלתי שאין לכותבו אפילו במקומות שאין כותבין וכל שום וחניכה וז"ל מוהרי"ו ואין כותבין שום כינוי בגט אלא א"כ קורין אותו בזה הכינוי כגון פי"לטו שכל העולם קורין אותו כך ועיקר שמו אלימלך וכגון גומופריכט ועיקר שמו מרדכי אבל כינוי משפחה שלא על איש לבד כגון אברה"ם לוקע"ר אין כותבין בגיטין עכ"ל וכן דעת מהררא"י בת"ה אלא שחילק קצת היכא שרוב הגוים קוראי' אותו בשם חינוך לבד שצריך לכתוב וכל שום וחניכה וז"ל אפס בהא מספקא לי דהרבה פעמי' מצוי בחניכה כי האי גוונא דהיהודים מזכירין שם המובהק עם החניכה אבל רוב הגוים מזכירי' לקרותו בחניכה לבדו. ובאשר"י פר' השול' משמע בהדיא דתליא מילתא נמי בקריאת העכו"ם דכתב וז"ל והעולם נהגו כה"ג לפי שנהגו הגוים באשכנ"ז שקוראין ליהודים בחניכה הקרובים ללשון העברי ואין ראוי לכתוב על אות' חניכה דמתקריא לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה דאית לי שמלה זאת כוללת הכל עכ"ל. לכך נראה דכל כהאי גוונא או חניכה המשפחה כגוין שטוי"ס גאצו"ז אפילו במקומות שלא נהגו לכתוב וכל שום וחניכ' בכהאי גוונא יכתבו וכל שום וחניכה כדכתב האשיר"י לעיל כי מלה זאת כוללת הכל וכן כתב בסמ"ק על גט המשומד שטוב הדבר לכתוב וכל שום וחניכה כדי לכתוב שם דגיות עם שם דיהדות ואע"ג דמסיק התם דבגט של ישראל אין כשר לכתוב וכל שום וחניכ' כפר"ת ה"ה נידון דידן. ומכ"ש דבגט משומד כתבו כל החיבורי' בפשיטות דחלילה להזכיר שם דגיות עם כדת משה וישראל. ואפ"ה טוב הדבר לכללו. וכינוי שהוא לשם גנאי כגון מן איר והדומה לזה. נראה דכלל וכלל אין כותבין בגט כי אין זה ראוי לכתוב בספר דת משה וישראל. לכנות שם לחבירו הוא היפך דת משה וישראל ואין לו חלק לעולם הבא אפילו דש ביה ואינו מתבייש ממנו כמו שאמרו חכמינו ז"ל על המכנה שם לחבירו מכנה היינו מלבין לא צריכא דדש ביה ומ"מ אם רגיל לקרות באותו שם לבד נכון לכתוב כל שום וחניכה אפילו במקומות שאין כותבין וכל שכן נידון דידן. ע"כ:

סימן טז

דין שיש לו שני שמות כגון רובא מרים ופורתא שרה ויש לכתוב לכתחלה מרים דמתקריא שרה. מ"מ אם כתב שרה דמתקריא מרים גט כשר מי שהיה לו שם בילדותו ונשתקע ממנו לגמרי אם כותב אח"כ שם המובהק בלשון דמתקריא כשר. והיכא דלא היה לו כלל שם זה אפילו בילדותו. אלא שבא להחזיק עצמו בשם אחד אפי' כותב אח"כ שם מובהק בלשון דמתקריא. אינו גט דהוי שעה שמו כ' ומשומד שכתבו שם דגיות אע"פ שאינו נכון מ"מ בדיעבד כשר. ואע"פ שעדיין לא ניתן הגט אם יש חשש עיגון נותנים אותו. ובגר שכתבו שם דגיותו כשר. ואם נשתקע ממנו לגמרי. אם כתבו אח"כ שם של יהדות להדיא בלשון דמתקריא כשר בדיעבד. אבל אם כוללו רק בוכל שום וחניכה פסול:

פסק כתב הטור בשם הרמ"ה כשמגרש במקומו כותב שם העיקר בפירוש והטפל כולל בוכל שום וחניכה כו'. ואם כתב שם הטפל בפירוש וכולל שם העיקר הוי ספק מגורשת ואם גירש בשם שלא הוחזק כלל אע"ג דכתב וכל שום וחניכה. לא הוי גט כלל. וכששולח גט זה למקום אחר. צריך לפרט שני השמות בפרט שם המקום הכתיבה ומשומד אין לו לגרש אלא בשם ישראל. ואם גירש בשם הגוי. אע"ג דכתב וכל שום שיש לו פסול. וגר ששינה שמו וכתב בשמו של גיותו כשר. ע"כ. ועתה אשיב על דבריו. מה שכתב כשמגרש במקומו שכותב שם העיקר בפרט והטפל כולל כו'. אין המנהג כן אלא כר"ת לכתוב לעולם בפירוש. ואדרבה כששולח גט למקום אחר ויש לו שם במקום הנתינה שאינם מכירין במקום הכתיבה. וכן שם מקום הכתיבה אינם מכירין אז כותבין שם הנתינה שהוא עיקר, וכותב כל שום וחניכה וכולל בו שם מקום הכתיבה כדפרישית לעיל סימן ט"ו ומ"מ פשיטא דבדיעבד אינה קפידא. אם בשניהן כולל או בשניהן כותב שני השמות בפרט. ומה שכתב שאם כותב שם הטפל בפרטי וכולל בשם העיקר דהוי ספק מגורשת לא ידענא למה נהי דאמרינן לעיל סימן י' מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. אין הלשון הזה לכאורה אלא לכתחלה, ומניין לנו לפוסלו בדיעבד ולכל היותר אינו אלא פסול בדיעבד כמו שכתב הרמב"ם והיינו שלא תינשא כן ואם נישאת לא תצא אבל להיות ספק מגורשת לא נהירא כלל. ואף הא דפסלינן נראה דוקא לפי פירושם שאפילו במקום אחד כותבין שם העיקר בפרט והטפל בכלל בוכל שום וחניכה כדמשמע לישנא מרי' וכל שום וחניכה סי'. אבל לפי ד דעתנו דבמקום אחד כשיש שני שמות כותבים שניהם בפירוש וכותבין שם העיקר קודם וכותבין מרים דמתקריא שרה ולא שרה דמתקריא מרים כדפרישית לעיל אין זה קפידא אלא לכתחלה. אבל אם כתב שרה דמתקריא מרים פשיטא דכשר, וכן פסק ריב"ש בתשובותיו, ומ"ש שגירש בשם שלא הוחזק כלל כו' נראה דוקא שלא הוחזק בו כלל והוא בא להחזיק לו שם לעצמו, כהאי גוונא הוא דלא הוי גט כלל. אבל אם היה שם זה בילדותו אלא שנעתק ממנו לגמרי בין בחתימת שטר ובין בקריאתו לס"ת. הוי כשינה שמו. ונהי דאין ראוי לכותבו ואפשר דפסול. אבל להיות הגט בטל ולומר שאינה מגורשת כלל לא נהירא דלא הוי שינה שמו ממש דאמרינן בהזורק שאינו גט. ודוקא בכה"ג שכולל שם המובהק. אבל אם כתבו בפירוש אפילו אם כתבו אח"כ בלשון דמתקריא כשר בדיעבד. אבל היכא דלא הוי ליה האי שם בילדותו. אלא שהוא בא להחזיק עצמו בשם אחד שאינו מובהק אפי' כותב שם המובהק אח"כ בלשון דמתקריא הוי שינה שמו ממש ואינו גט ומה שכתב משומד שגירש בשם של עכו"ם דפסול לא ידענו מאי שנא מגר דכותב שם של גיות דכשר. אף שיש לחלק דגר כותב שם דילדותו. אבל זה שבא לשנות שמו של ילדותו וכותב שם אחר שאינו ראוי לכתוב בספר דגרע יותר. מ"מ איכא למימר נמי איפכא דאפילו גר שכתב שם הנעתק ממנו כבר דכשר. וכל שכן זה שכתב לו שם שיש לו עתה דכשר. ועוד הר"ן ומגיד משנה כתבו דאף במשומד עדיף למיכתב תרווייהו בפירוש ונהי דקיי"ל כר"ת דלא עדיף מכח חלילה להזכיר שם של גיות בספר אצל כדת משה וישראל. מ"מ מניין לנו לפוסלו אפילו בדיעבד. וכן השיב הגאון מהרר"י קאר"ו. ויותר מזה אני אומר דאפילו עדיין לא ניתן הגט ויש קצת חשש עיגון. שיכולין ליתנו אפילו לכתחלה דעיקר קפידא של ר"ת אסופר ומשום חשש עבירה הוא אבל אין בו שינוי כלל בשם ועדיף מחניכתו דלעיל דכשר אפילו לכתחלה. ומה שכתב גבי גר כו' דכשר. משמע בכל ענין אפילו נעתק ממנו לא נהירא דדוקא במשומד הוא דכשר ומטמא דפרישית לעיל סימן י"ד. אבל בגר שכתב שם דגיות שאין דרך לכתבו ואין העולם יודעין בו. נראה בעיני דלא הוי אלא כשם שלא הוחזק בו אלא בילדותו שאם כותב אח"כ שם של יהדות להדיא בלשון דמתקריא דכשר בדיעבד. ואם כוללו בוכל שום וחניכה נראה דפסול:

סימן יז

דין דנוהגין עתה שלא לכתוב ולזכור בגט לא שם של רבי ולא לכתוב. בר. רק. בן. ולא לכתוב בן הקדוש מי שנהרג. אלא פלוני ובדיעבד אינו פסול. אלא אם כן כתב רבי. או לשון גדולה למי שאינו ראוי ואינו נקרא כן. ובמקום שהמנהג שהעדים חותמין בר אין קפידה אם האחד חותם בר פלוני והאחד חותם בן ר' פלוני:

פסק עוד כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל והני ספרא דפלוגי יקרא לבעלי זרועות וכתבו פלוני החכם או הרב או הנשיא. אע"ג דלא קרו ליה אינשי הכי ואיהו נמי לאו בר הכי הוא. אין זה שינה שמו וכשר. דכיון דקרי ליה בשמיה בפירוש אע"ג דפליג ליה יקרא דלא חזי ליה לאו שינוי השם הוא. ע"כ ונראה דוקא בכי האיגונא שהמנהג לפלוגי יקרא ולכתוב או לקרות אפילו מי שאינו חכם שהוא חכם ונבון וכן לומר עליו נשיא אלקים כמו שאנו נוהגים ומפליגים יקרא בכתבים ובאיגרת שלומים. אבל אם אינו בנמצא המנהג לקרות למי, שאינו נשיא. נשיא. א"כ הוי שינה שמו ממש אפילו ראוי להיות נשיא. ומ"ה האידנא בארץ אשכנז שמקבלים הסמיכות חבר ומורינו מן הזקנים והגדולים המסכימים. וזולת זה לא יקרא בשם זה. א"כ אם כתב מורינו על החבר או החבר על מורינו הוי כשינה שמו ממש דבודאי יאמרו שאיש אחר הוא. ומ"מ נראה שאינו אלא פסול ולא הוי אלא כשינה שמו ולא שינה ממש דהא ראוי הוא לאותו השם באם יסמכנו החכם ויפליגו ליה יקרא ואף שאינו ראוי מצד עצמו. והאידנא נהגו שלא להזכיר שם הבעל ולא שם העדים אפילו בלשון רבי. אלא ראובן בן יעקב ואין כותבין בר פלוני וראיתי כתוב בתיקוני הגט של ר' שמשון מגיטין שאנו נוהגין אחריו משום דאיכא למטעי ולומר שהוא לשון ברותא כמו בר בר חנה. ומה שכותבין בן פלוני ולא בן הרב. אפילו היה אביו רב. משום דהרב אינו שם שלו אלא משום כבודו קורין אותו רבי או רב. ולא דמי להיכא דיש לו שני שמות דכותבין שניהם. דהתם כל חד שם בפני עצמו הוא בלא שם אחר. אבל הכא בלא שם האחר אינו שם כלל. ולפ"ז ה"ה דאין כותבין בן הקדוש אם נהרג אביו על קידוש השם. ע"כ. ואני אומר ואשיב על ראשון ראשון מה שכתב דאיכא למיטעי ולומר לשון ברותא הוא דבר נפלא בעיני. הלא מעולם הורגלו לכתוב בו ולחתום ולהעלותו לקרות בתורה מימות התלמוד ועד עתה ולא באו לטעות גם אין לנו לחוש לטעות כי אם מה שחשש התלמוד. גם מה שכתב דאין כותבין שם רבי ורב משום דאינו שם בפני עצמו. אם כן ניזל לאידך גיסא ונאמר מאחר שהוא מורגל שנקרא בשם הרב ר' יעקב. אם כן יעקב אינו שם בפני עצמו שהרי לא נקרא כך אלא ר' יעקב ומה בכך שאינו שם בפני עצמו מ"מ נכתוב כמו שנקרא וכמו שעולה בתורה. בשלמא שם של הבעל אינו שייך לכתוב ר' ראובן מאחר שנכתב בגט אלא פלוני כו' ואין הדרך שיזכיר שם של גדולה על עצמו. אכן על שם אביו ראוי היה לכותבו. אלא בודאי עיקר הטעם כדפרישית לעיל משום דאיכא למיחש שמא יפליגו יקרא למי שאינו ראוי לשמו ושמו אינו נאה לו ופעמי' יבא להפלי' במה שאין דרך להפליגו ואין קוראין אותו כלל בשם זה כדפרישית. ומ"ה אין כותבין בר. דבר הוא בראשי תיבות הוא בן ר' ומ"ה כשאביו הוא מוסמך בשם חבר או מורינו קוראין אותו בן החבר או בן מורינו וכן בן הקדוש דקדוש הוא במקום רבי. וכן קבלתי א"כ בדורות האחרונים חשו שאם יכתוב בר אז יבא לכתוב בן החבר או בן מורינו או בן נשיא נדיב וכה"ג ואתו לידי תקלה ומ"ה בדיעבד אין קפידא אלא לפלוג יקרא במה שאינו ראוי כלל כדפרישי' ובמקו' שהמנהג שהעדים או בן חותמין בר פלוני כתב מהרר"יק דאין קפיד' אם האחד כותב בר יכרא פלוני ואחד בן ר' פלוני. ופשוט הוא:

סימן יח

דין היכא שהבעל כהן או לוי יכתוב פלוני בן פלוני הכהן או הלוי וכן אם היא בת כהן יכתבו פלונית בת פלוני הכהן וכן בלוי ואם יש לאביו או לאביה הכהן כינוי אז יש לכתוב מלת הכהן קודם המכונה כו'. ואם המגרש הכהן יש לו כינוי. יכתבו פלוני המכונה כך וכך בן פלוני הכהן ובמשומד שהוא כהן והוא מגרש יכתבו הכהן על אביו. וכשאכי המגרש משומד יכתבו פלוני הכהן בן פלוני ולא יכתבו כהן על אביו. ואם ניתן הגט ולא כתבו כהן או לוי כשר. אבל אם עדיין לא ניתן הגט יש לכתוב גט אחר:

פסק כתיב בתיקוני גיטין שהזכרתי וז"ל שאין כותבין בן הרב' אכן אם הוא כהן או לוי יכתוב פלוני בן פלוני הכהן או בן פלוני הלוי וכן אם היא בת כהן או בת לוי יכתוב פלוני' בת פלוני הכהן או בת פלוני הלוי. ואם יש לאביו או לאביה שם כינוי יכתוב בן פלוני הכהן המכונה כו' או בת פלוני הלוי המכינה כו' ע"כ. וזו היא העיקר ועדיף טפי מלכתוב המכונה קודם הכהן או הלוי ואומרים מה שמרחיק הכהן משם המובהק אין חשש וראי' מויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברהם ולא כתב את לוט בן אחי אברהם כו' וכן ראיתי במקצת נוסחי גיטין מ"מ נראה דעדיף טפי לכתוב הכהן קודם שלא יאמרו אף הכהן הוא מן הכינוי וכן המנהג לכתוב הכהן קודם המכונה. ואם יש כינוי לבעל יכתוב פלוני המכונה כך בן פלוני הכהן. וזה הוא ברור. ואם הוא או אביו משומד יש מונעים מלכתוב כהן עליו כי אינו ראוי עוד לעבודת קשה אך במסקנא הסכימו גדולי האחרונים לכתוב הכהן. והוכיחו מן הכתובים של דברי הימים שאפילו כשהקטירו לבעלים קרוין כהנים על שם היחוס ולא על שם השירות כדכתיב לבני ברזילי הכהנים ואותם נשמדו כו'. והמחוור מה שחילק מהר"ר משה מה"לא. היכא שהבעל משומד דאין קפידא שהרי כותבין על אביו כהן. אבל כשאביו משומד ראוי לשנות ולכתו' פלו' הכהן בן פלוני וכל שום וחניכ' דאי' ליה כו' והיכא דלא כתב כהן או לוי לגמרי נראה דכשר בדיעבד היכא דאיכא חשש עיגון ואף שמהרא"י כתב להחמיר ולפסול אפילו בדיעבד וז"ל מהרר"י קאר"ו אם המגרש כהן ולא כתב בגט הכהן. בכתבי והר"ר ישראל בסימן ז' שאמר מה"רר אליעזר בשם הר"ר יעקב מווינא שיש לפוסלו אפילו בימי האמוראים כדאיתא בפרק ב' דכתובות אין מעלין משטרות ליוחסין משמע שכותבין בשטרות כהן. עכ"ל. ול"נ דאין משם ראייה אעפ"י שהיו נוהגין לכתוב בשטרות כהן מהיכי תיתי שאם לא כתב כהן בגט שיפסל מפני כך. ועוד דהא בחניכתו לחוד כשר דיעבד. והא ודאי שמו בלא כהן לא גרע מחניכתו לחוד אפילו יש שני יוסף בן שמעון בעיר אחד והאחד כהן וגירש את אשתו שלא בפני חבירו ולא כתב בגט הכהן נ"ל דבידעבד כשר. וכן נראה שהוא דעת מהר"ר ישראל להכשיר היכא דלא כתב הכהן שכתב בסימן ו'. ועוד אומר הגאון אם המגרש ישראל והשני כהן או לוי אין צריך לכתוב שום הפרש. ע"כ. ולא הבנתי דבריו איך נראה מדעת מהרר"אי להכשיר היכא דלא כתב הכהן ממה שכתב שאם המגרש ישראל וכו' שאין צריך לכתוב שום הפרש כו'. ואדרבא משמע מזה דאיכא קפידא למיכתב כהן דאי לאו הכי מה היה מוכח שהוא ישראל דלמא הוא הכהן ולא כתב הכהן. אלא ש"מ דבעי למיכתב הכהן. מ"מ אין ראיי' מזה לפסול היכא דלא כתב כהן. ומה שסגי במגרש ישראל בלי הפרש. היינו מאחר דאיכא קפידא לכתחלה לכתוב הכהן. א"כ ראוי לתלות בישראל ולומר שכתבו כדין וכהלכה. מלומר שהוא כהן ושגג או עבר אלכתחלה וכתב שלא כדין אבל מ"מ אין ראיי' כלל מדבריו להכשיר. ומ"מ יש לישבו דה"ק מדקאמר אעפ"י שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש. א"כ ש"מ היכא דלא כתב כהן דכשר בדיעבד. דאי פסול א"כ אין הפרש גדול מזה והוא ניכר בתוך הגט שאם היה כהן בע"כ היה כותב כהן. אלא ש"מ שיכול להיות שהוא כהן ולא נכתב כהן. מ"מ סגי בהפרש מועט כזה מאחר שהדרך לכתוב כהן לכתחלה בגט אנו תולין בישראל וכדפרישית. ול"נ להביא ראיי' מדבריו להכשי' ממה שכתוב למעלה באותה התשוב' שבימי האמוראים לא היו רגילין לכתוב כהן אם לא להפריש מדאמר בב"ב בפרק גט פשוט בשני יוסף בן שמעון כו' שאם הם שניהם מכונים יכתבו כהן ומדקאמר יכתבו ולא אמר אם אחד כהן יש כאן היכר אלמא דלא בעי למיכתב אי לאו משום היכר ולכתחלה. וממילא האידנא שנוהגין לכתוב כהן ולוי כדי לברר הדבר יפה שאינה אלא מנהג לכתחלה ולא לקפידא. והיינו ממש להיפך ממה שכתב בסימן ז' שאפילו בימי האמוראים היה ראוי לפוסלו ג"כ מצאתי בסדורי גיטין שמעשה היה לפני מהרי"ל שדילג הסופר לכתוב הלוי וצוה לכתוב גט אחר ואמר מהר"יל לא צויתי לכתוב גט אחר אלא מאחר שעדיין לא ניתן. אבל אם היה הגט ניתן היה כשר וכתב עליו הכותב. ונראה להביא ראיי' מהא דפרק גט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון ממש כמו שכתבתי וכן עיקר:

תוכן העניינים

ים של שלמה על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה