אור ברסלב
ים של שלמה על גיטין פרק ד › סימן נה

ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ד · סימן נה

סימן נד

תנו רבנן עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר פירו' שכתב אחד מן הלשונות הללו בשטר ונתנו לעבד, וכתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל דוקא אמר אעשנו אבל אם כתב יהא בן חורין קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להכי לא קנה אבל יהא בן חורין לאו הבטחה הוא אלא לשון שחרור. אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא בן חורין אינו כלום ויכול לחזור בו וכתב עוד וה"מ בבריא אבל ש"מ שאומר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעתו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין. ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני' בי' נפשי' וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם דלעיל. ע"כ. ואני הבאתי לעיל בסוף סימן נ"ג שכתב כל מה שאמר הבעל שמשמעותו שלא נשאר עליו שעבוד שאינו יכול לחזור וכופין אותו שיכתוב גט שחרור וכתב עליו מהרר"י קאר"ו לא דמי' לההיא דהרמב"ם דההיא לא מטעם הודאה היא אלא משום דבההיא דיבורא מפקע שעבודו אבל הכא לא מטעם ההי' דיבורא גופא אתיא לה דהא אמר ר' יוחנן וכולן בשטר אלא משום דאמר בדרך הודאה אתיא לך. ע"כ. ומ"מ אומר אני שאף מצד הודאה הדין אמת כמו שנכתב לקמן בשם הר"ן. תו תניא האומ' נתתי שדה פלוני לפלו' נתונה היא לפלו' הרי הוא שלו אתננה לו ר' אליעזר אומר קנה וחכ"א לא קנה אר"י וכולן בשטר כת' הטו' ח"מ בשם הרמ"ה והו' מדברי הרמב"ן ז"ל אבל אם כת' לו בשט' שדה פלו' תהא נתונ' לו או תהא שלו קנה אבל בדבור' לא קנה בחד מהנך לישנא אא"כ קנו מידו אבל אם אמר אתננו לו אפילו אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מיחייב לקיימה בע"כ ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בקנין מקנה ליה גופא דארעא וכתב הר"ן וז"ל וכי תימא ובין בעבד ובין בשפח' ובשדה אמאי לא מהני אפילו בעל פה באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בעל דין י"ל דכי אומר בדרך הודאה ה"נ. אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות אלו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחילה אמר דלא מהני אפילו לענין מעשה ידיו אלא בשטר ומיהו בשטר הוי משוחרר גמור והיינו טעמא דמשמע ליה לר' יוחנן דתנא לאו מדין הודאה קאמר חדא דלא הוי בן חורין גמור דאכתי צריך גיטא דחירותא וכדאמרינן לעיל גבי עבד שנשא אשה בת חורין בפני רבו דאמרינן דיוצא לחירות מדין הודאה ואפ"ה צריך גט שחרור:

ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו מה אעשנו כשבא לעשותו עכשיו אף עשיתי ני. והא דשדה נמי כה"ג מיפרשא:

ע"כ. תו תניא האומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישי' שמא זיכה לו ע"י אחר. כתב הרא"ש מדברי התו' פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר דכיון דהעבד אפשר שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא בן חורין ואע"ג דאמרי חיישינן האי חיישינן ודאי קאמר ומותר בבת חורין כדאשכחן בחגיגה חיישינן שמא באמבטי עיברה:

ובשבת פרק השואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. וזהו עיקר ולא כדעת הרמ"ה שפירש חיישינן דוקא לחומרא ואסור בשפחה. והר"ן יש לו שיטה אחרת וס"ל אעפ"י שהוא ישראל גמור מכח הודאה דב"ד וחייב בכל המצות מ"מ אסור בישראלית בלא גט שחרור דומיא דעבד שנשא אשה בפני רבו. ולא נהירא מאחר דחשבינן הודאתו דבעל הודאה גמורה א"כ אף שחרור אינו צריך שהרי הודה שנתן לו גט שחרור ומותר בישראלית שהרי אומר עשיתי עבדי בן חורין ואינו אומר הפקרתי עבדי או מחלתי לו שעבודי. נחזור לבריית' ואם אומר כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי כלום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכתב הר"ן וז"ל הודאת בעל דין דעבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול לו לחזור ולזכות בו. ומ"ה אמרינן טפי במקבל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואין אומרים כן על הנותן דשמא הנותן מתוך שקדמה מחשבתו ליתנה הוא סבר שנתנה אעפ"י שעדיין לא נתנה והמקבל בהם ידע בדבר יותר ממנו. ע"כ כתב הרמ"ה והטור הביאו ואם שניהם עומדים בדבורם לא איצטריך לאשמעינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי ולא איצטריך לאשמעינן אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר לא נתתיו והעבד אומר כן קבלתי. אבל אם העבד חזר בו ואמר כן קבלתיו והרב לא חזר בו כופין אותו וכותב גט שחרור. ע"כ. ולא אבין נהי דהבעל אינו חוזר מ"מ יכול לומר אני מקבל הודאתו וישתעבד אצלי למעשה ידיו וכמו שכתבתי בפרק זה בורר היכא שאמר אחד לחבירו אני חייב לך מנה אעפ"י שיודע בעצמו בפירוש שאינו חייב לו כלום יכול לתובעו שישלם לו מצד הודאתו. ומ"מ נראה שלא יכול לשעבד עמו עבודת עבד ולא יכול למסור לו שפחה מאחר שהוא יודע בעצמו שהוא משוחרר גמור. ואף שכתבנו לעיל דגבי הנותן לא הי' הודאתו הודאה כי שמא צוה לאחר ליתן ולא נתן היינו לענין ממון אבל לענין איסורא פשיט' אם יודע בעצמו שנתן בידו שטר שחרור האומר נתתי לפלוני שדה זו והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדי' דמי אבל הודאת הנותן אינה ברורה כהודאת המקבל כי שמא צוה לאחר ליתן לו והוא לא נתן. ומסיק מי אוכל פירות. רב חסדא אומר נותן אוכל פירות רבא אומר משלשלין את הפירות. ולא פליגי הא באבא הא בברא כלומר מאן דאמר נותן אוכל פירות כשמקבל מתנה אומר לא נתן. ומ"ד משלשין כגון שמ' המקבל ואומר בנו לא נתן לאבא אז משלשלין את הפירו' ולא יאכל לא זה ולא זה עד שיתברר הדבר. והא דקאמר מי אוכל פירות פירוש אסיפא קאי ואינה בעי' אלא מפרש הברייתא אימתי אוכל הנותן את הפירות מכח הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דוקא באבא ולא בברא כדמסיק ולא פליגי וכן איתא בתו' להדיא וכן דעת הרא"ש. אבל הרש"בא כתב בחדושיו שהוא בעיי' וארישא דברייתא קאי וה"פ הא דקתני האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא נתן לו ע"י אחר ולא נתפרש בברייתא כי חיישינן מאי הוי ומי אוכל פירות ומ"ה איבעי' לן ומי אוכל פירות ואמר רב חסדא נותן אוכל פירות דאע"ג שאפשר שזכה לו ע"י אחר חזקה אם איתא דנתן כמו שאמר מידע הוי ידע דאין אדם עשוי לזכות במתנה בשביל חבירו ואינו מודיעו אחר שקיבל. ועוד דאפשר שזה כשאמר נתתי שדה פלו' לפלו' ע"י עצמו ממש קאמר וכיון שזה אמר שלא נתן הודאת בע"ד כמאה עדים וזה שאמר שנתן טועה הוא שסבר שנתן ולא נתן ומיהו חיישינן ליה ונ"מ דאעפ"י שאמר זה שלא נתן אם באו עדים לבסוף ואמרו שזכה לו ע"י אחר נאמנים ולא אמרינן אנן אהודאתו של זה סמכינן דאין הודאתו הודאה גמורה. ורבא אמר משלשלין את הפירות כלומ' האי חיישינן דקתני היינו שאם אמר לברא נתתי לאביך שדה פלונית והוא אומר לא נתן לי משלשלין את הפירות לפי שהי' קרוב] לטעות מאוד דאיפשר שזיכה לאביו ע"י אחר ואותו אחר לא הגיד לאביו ואפילו אם הגיד לו או אפילו נתן לאביו ממש אין ראי' כשלא ידע הבן דאפילו גדול במילי דאביו אינו יודע בהן ומסופק בהן הלכך הודאתו אינה הודאה וקרוב הדבר שהדבר כמו שאמר נותן ועדים יש שיעידו ולפיכך אין מניחין את הנותן לירד בו ולאכול את הפירות כדי שלא יהא זה צריך לחזור על בתי דינין לגבות פירותיו אלא משלשלין אותם בידי שליש עד שיבא אליהו או יביא עדי' ויקח פירותיו. ע"כ. אכן כתב בסוף דבריו וז"ל כן. נ"ל אלא שמצאתי בתו' פרק האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירו' כדברי נותן והודאתו של זה אין בו ממש ע"כ. ומאחר שלבו נוקפו לחלוק על פי' התו' ראוי לפסוק כדברי התו' מאחר שהתוספתא ממש כדבריהם. כתב הטור וז"ל האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר ואין ב"ח של הנותן גוב' ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו הודאתו לחוב בעל חובו כיון שב"ח קדום והקרקע הית' עד עתה בחזקתו ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אמר לא נתת הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי הוא של הנותן. ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנ' לאביו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תנתן ביד שליש עד שיתברר הדבר ודוקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתת לו ואפ"ה משלשלין ולא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא הטעהו וסבר שלא קבל וקבל. אבל אי לא הוי במעמד. היינו כמו נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. ע"כ. ודין היכא שמקבל אומר שלא קבלה אלא באונס ובע"כ או קבלה להיות עליו שומר כתבתי בפרק הכותב בסימן כ"ב:

תוכן העניינים

ים של שלמה על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה