ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד · סימן מה
גרסי' תנן התם שביעית משמטת את המלוה בין בשטר בין שלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים. שלא בשטר. שאין בו אחריות נכסים כ"ש מלוה על פה. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה. אבל שטר שיש בו אחריות נכסי' אינו משמט. תני' אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא אפי' כתב נכסיי אחראין וערבאין לך אינו משמט. ומסיק ההוא דהוי לי' שטרא דהוי כתיב בי' אחריות נכסים אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט א"ל רב אסי לר' יוחנן והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעביד מעשה פי' רש"י מדמין נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו נעשה מעש' להוצי' ממון בידים א"ל והתניא כוותי' דמר א"ל דילמא ההוא ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכתב הר"אש דהכי הילכתא כרב ושמואל דאמרי בין בשטר שיש בו אחריות נכסים בין בשטר שאין בו אחריות נכסים משמט ואע"ג דר' יוחנן פלוג עלייהו הא הדר ביה ר' יוחנן ועבד עובדא בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט ואמרינן נמי בפרק איזהו נשך אפילו משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת. ע"כ ונראה בעיני דמ"ה מייתי נמי הר"אש להאי ראי' ממשכנתא באתרי דמסלקי כו' דאל"כ לא הוה אמרינן דהדר ביה ר"י וכ"מ דאינו משמטו דאי משום דאמר וכי מפני שאנו מדמין כו' כלו' לא לפסוק שאינה משמט ולהוציא ממון. אבל מ"מ אי הוי תפס המלוה ממון תפיסתו תפיסה ואינה משמט וכן הי' עיקר דהא כר' ס"ל דאינה משמט אלא שלא רצה לעשות מעשה ולומר שאינו משמט ויגבו ממנו חובו. ברב ענן מפסק הלכ' וממשכנתא דסלקי מוכח להדיא דשביעי' משמטת לאחריות נכסי' דלא עדיף ממשכנתא כתב הר"ן וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב דסיים לו בהלואתו נמי משמט דהא קסבר האי תנא בכל שטר אחריות נכסים שאינו משתמט ואדחי לה ואמרינן בהדיא בפרק הזהב האי משכנתא באתרי דמסלקי שביעית משמטת וכ"ש אם סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דהא משמט כיון שיכול לסלקו בכל שעה שירצה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ט' מה"ל שמטה דמשמט ליה ומשמע דס"ל דלא דחינן אלא מאי דמדחי בגמ' להדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מדחי לא דמי אע"ג דהאי תנא בכל אחריות נכסים נמי הכי ס"ל ודילמא לטעמי' אזיל והאי דמשכנתא לאו ראי' היא שהרי לא ייחד לפרעון ואע"ג דבאפותיקי נמי מצי לסלוקי א"ה כיון ד"ר יוחנן וריש לקיש סברי אפי' באחריות סתם אע"ג דודאי מצי לסלוקי בזוזי א"ה אינו משמט ותניא כותייהו הבו דלא לוסיף עליו בסיים לו שדה כיון דלא מדחו בהדי' בגמ' עכ"ל ויפה כתב נהי דק"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי בסיים לו שדה לא שמענו דפליגי ובפרט לענין שמטת כספים שהוא מדרבנן ואקילו בהו רבנן טפי כדפרי' לעיל והס"מג נמי פסק כדעת הרמב"ם:
תנן התם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. ירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט והיינו כרש"בג דאמר בפרק שבועת הדיינין אפילו אינה שוה אלא פלגא אינו משמט דלא כדעת הרמב"ם דס"ל אינו משמט מה שהוא כנגד המשכון אבל מה שהוא יתר על המשכון משמט דהא מן הירושלמי משמע להדיא דלא כרבנן ורש"בג לאו דוקא עד פלגא קאמר והנה כבר כתבנו דהמוסר שטרותיו לב"ד דאורייתא אינו משמט וכן המלוה על המשכון אפילו בשעת הלואתו מדרבי יצחק וכמו שפי' התו' דמאחר שלא בשעת הלואתו קני לגמרי א"כ בשעת הלוואה אלים שעבודי' דלא משמט אבל פרוזבול אינו אלא מדרבנן וז"ל בעל התרומות ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול שהפרוזבול אינו מועיל אלא בח"ל ואינו אלא בב"ד חשוב ואע"ג דכתיב בפרוזבול מוסרני לכם כך היה אומר אבל לא היה מוסר וזהו מה שהקיל ר"ג אבל מוסר חזק ומועיל יותר להיות אפילו בהדיוטות הואיל ויהא ג' בני אדם כנ"ל באמת עכ"ל ומה שמשמע לדבריו דאף מוסר שטרות הוא מדרבנן אלא שהוא חזק ומועיל כו' ואני כבר כתבתי דמוסר שטרו הוא דאורייתא ממש כמו שכתב הר"ן ומה שכתב דסגי אפילו בג' הדיוטות יפה כתב מאחר שהו' ב"ד אבל בפרוזבול בעי ב"ד חשוב בדורו ומה שכתב דאינו נוהג אלא בח"ל אין דעת המחברים כן ובודאי איהו סבר דאין הלכה כר' אלא שמטת כספים דאורייתא בא"י ולא מתוקמא תקנת הילל אליבא דהילכתא אלא בח"ל וס"ל נמי דרבא דקא משני הפקר ב"ד הפקר לא קאי אקושיא ראשונה כחד פי' דתו' וליתא לדבריו דהילכתא כר' וגם רבא בא לתרץ קושיא הראשונה אפילו לרבנן כדפרי' לעיל בסי' מ"א וא"כ אף בא"י כותבין פרוזבול גם לא מסתברא דהלל היה בא"י ותקן פרוזבול לאנשי ח"ל כתב הרא"ש בתשוב' והטור הביאו וז"ל וששאלתם אם התובע הלך והראה שטר שיש לו על חבירו והיה מתרעם ממנו קודם שביעית שלא היה יכול להשי' עמו דין ונתנו לו ב"ד הזמנ' שיזמין אותו לדין והלך והזמינו ולא הגיע לדין עד שבאת שביעי' אם יהי' זה כמוסר שטרותיו לב"ד אין לנו אלא מה שאמרו חכמי' ז"ל המוסר שטרותיו לב"ד דוקא משום דלא קרינן לא יגוש שאין צרך ליגוש שב"ד נוגשין אותו אבל בנדון זה נוגש ונוגש הוא. תו שנינו שם והקפת חנות ושכר שכיר אין משמיטין ואם עשאו מלוה משמיטין פי' הרא"ש שזוקפין למלוה לפרעון עד זמן פלוני משום דלא מינכרא במה נעשית ההלואה כ"א בענין זה וה"ה לעיל בפ' שני בסי' ח' גבי אונס קנס וכתו' משתפגום ותזקוף עליו במלוה כו' איירי נמי בכה"ג והרמב"ם תפס שיט' אחרת שחשב זקיפה במלוה משעת העמדה בדין ואפשר דנמי טעמו בהכי מאחר דזמן ב"ד שלשים יום הוי כזקיפת מלוה והקאר"ו רצה לחלק בין הכא לממון קנסות דהתם בעי משעת העמדה בדין וכתב דהתם משמע משעת העמד' בדין ולא ידעתי איך משמע לשם גם אין חילוק ביניהם ושניהם אמת אליבא דהלכתא רק אם תפרש משעת העמדה בדין צ"ל שלא כתבו פסק דין דאי כתבו אינו משמט כמו שכתב הטור והוא מספ' התרומו' שכת' וז"ל ב"ד שגמרו הדין וכתבו איש פלוני חייב לפלוני כך וכך אינו משמט שכל מעשה ב"ד כגבוי דמי. והקפת חנות פי' הרמב"ם היא האמנה במקח וממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון יפרענו וזה הנקבץ לא יהי' נשמט מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנויות ע"מ שיהא חוב אלא מוכר לו מעט עד שנקבץ לו הכל ויתן לו ממונו ירושלמי מלוה ונעשה כפרני'. אינו משמט. כפרני' ונעשה מלוה משמט פי' המחוור כמו שכתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל תבעו וכפר ונשבע לו והוא בכפירתו ולאחר השמטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית נעשה עליו כמלוה ומשמטת וכתב הרא"ש דהא דירושלמי איירי שלא כתבו פסק דין אבל היכא שהביא עדי' לפני ב"ד וכתבו לו פסק דין אינו משמט דהוי מעשה ב"ד וכדפרישית לעיל. כתב הרא"ש וז"ל ושביעית אינו משמטת אלא בסופה דתנן בפ' בתרא דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט פי' אלול מעובר א"כ יום ראשון של ר"ה שייך לשנה שעברה והוי סוף שמטה ומשמט וכתב עוד לקמן התו' אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית וה"ה קודם ולא בא למעט אלא בשנה שביעית דאע"ג דשביעית אינה משמטת אלא בסופה אפ"ה אין כותבין עליו פרוזבול ונתן טעם לדבר הא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אעפ"י שאינה משמטת אלא בסופה נראה לפרש הטעם על פי מקרא מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו מפשטא דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ ז' שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שאינו אלא בסוף השבעה שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחילה שנת השמטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה עצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו א"צ לומר משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית ע"כ אכן הסמ"ג כתב והוא מדברי הרמב"ם וז"ל אין שביעית משמטת אלא בסופו שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגומר ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב ע"כ ומדקאמר גובה כל חובו משמע דגובה בב"ד כשאר ימות השנה אם לא שתחלוק מאחר שהלוה לו בשביעית לא שייך לומר שתשמטנו קצת בענין שלא יגשנו שהרי לא עברה עליו שביעית כלל וזמן עקר השמטה שהוא בסופו עדיין לא הגיע מ"ה גוב' את חובו בדין ודוחק ובתשובות הרמב"ן והיא לרשב"א כתב שבעל העיטור כתב אין כותבין פרוזבול משנכנסה שביעית. גירסא משובשת נזדמנה לו בתו' פ' בתרא דשביעית אך לפי גירסא האמיתית כיון ששביעית אינ' משמטת אלא לבסוף כל זמן שהו' גובה מוסר שטרותיו לב"ד וכתב עוד אח"כ בדקתי אחר פי' המשניות לר' שמעון ז"ל שגם הוא הביא התוספתא בנוסחא שכתבתי עכ"ל:
תו שנינו פרוזבול המאוחר פסול והמוקד' כשר ופי' הרא"ש מדברי התורה לפי שפרוזבול אינו מועיל אלא לחוב שקדם הפרוזבול נמצא שהאיחור מיפה כחו של מלוה וההקדמה מגרעת כחו. תנן התם אחד שלוה מחמש כותבין פרוזבול לכל א' ואח'. חמשה שלוו מאחד אינו כות' אלא פרוזבול אחד לכולן תנן בסוף כל הנשבעין כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה שנאמר וזה דבר השמט' שאפי' דבור משמט ומפ' בתו' דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו פי' שבועת הדיינין וכיוצא בהן דבר שאם יודה בו שביעית משמטתו משמטת שבועתו בכל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן דבר שאפילו אם יודה בו קודם שביעית אין שביעית משמטתו גם שבועה שבו אינה משמטת. ותו תנן התם ומייתי לה הכא המחזיר חוב בשביעית פי' הרא"ש כלומר אחר שביעית צריך שיאמר לו משמט אני דבתוך השביעית אין צריך לומר משמט אני כדפרישי' לעיל ורש"י פי' בשביעית בזמן שהשביעית נוהגת ואם אמר אעפ"כ. יקבל שנא' וזה דבר השמטה. וכתב הרא"ש פי' כיון דאמר לו הדבור יצא ידי חובת שמטה וז"ל הר"ן פי' רש"י ז"ל צ"ל דבור של שמטה ולפ"ז ארישא מהדר ומסיים בהך מתני' בדוכתא דשביעי' הכי כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורוצי' אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח ע"כ ולפי פי' רבינו שמשון ז"ל הכי קתני שנ' וזה דבר השמטה אסיפא מהדר דכל שאמר לו משמט אני פעם אחת סגי וכי א"ל אעפ"כ א"צ לחזור ולשנות משמט אני ומקבל ממנו מיד וכדאמרינן בירושלמי דא"ל משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל ומסיק לי' מזה דבר כלומר דבור בעלמ' ומדכתיב וזה דריש דא"צ אלא דבור א' כדמוכח בתו' דמכות גבי רוצה דקתני לא יאמר אדם דבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אין צריך לומר אלא בדבור ראשון ומסיק אמר רב ותלי ליה עד דאמר הכי ופי' יתלהו על העץ אם גבר ידו עד שיאמר אעפ"כ וכתב הרא"ש ולא נהירא דאם כן בטלת תורת שמטה ונראה לפרש ותלי לי' כלומר יהו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך. וכן מפרש בירושלמי וצ"ל משמט אני א"ר יהודא א"ר אומר לו בפיו והימין פשוטה לקבל עכ"ל וכ"כ הר"ן רק שהוא משמט קצת וז"ל ובערוך פי' תולה עיניו בו כאלו רוצה להתקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן כתב הרמב"ם עכ"ל. וכן עיקר ופריך הא לא סגי ליה באעפ"כ דתני' כשהוא נותן לו לא יאמר בחובי אני נותן לך אלא שלי הוא ובמתנה אני נותן לך ומשני דהאי אעפ"כ נמי הכי קאמר אעפ"כ אני נותן לך ולא בחובי כו' ומסיק בסוגי' ואפילו לא אמר לו באותו פעם אעפ"כ ואחר שעה או יום או יומי' חזר ואמר אעפ"כ יקבלו הימנו ולא צריך לומר עוד בפעם שנית משמט אני. גם משמע שכל צורבא מרבנן צריך לומר ואעפ"כ ואי לא עביד הכי לא הוי בר דיעה למיחשב כצורבא מרבנן. כתב המרדכי פרק השולח שאל רבינו חזקי' לרבינו אביגדר בזה לבי נוקפו ונסתפקתי על מעשה באחד שהיה נושה בחבירו ז' שנים מכבר והוא השיב כבר השמיטם. ואמת שר"י פוסק שהשמטה נוהגת בזמן הזה אך שבשנת השמטה לא בא אליו ולא אמר משמט אני תו לא מחייב להשמיט שמטה אחרת. ולפי הענין נראה דשביעית מפקעתא דמלכא הוא אע"ג דלא אמר משמט אני זו השיב לענין השמטת כספים קבלתי משמטת מאליו אע"ג שלא אמר משמט אני אלא מצוה דרמיא עליה דכתיב וזה דבר השמטה ומ"מ אם בא להחזיר במוצאי שביעית בלשון המחזיר חוב בשביעית אמר לו משמט אני כו' אבל אם לא בא להחזיר במוצאי שביעית בלשון המחזיר חוב בשביעית אין צריך לומר לו כלום דשמוט הוא:
דומיא דקתני התם בסיפא רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר רוצח אני משמע דלא רמי עליו לומר כן אלא אם כן רצו לכבדו וכדי למונעם צריך לומר כן הכא נמי לא רמיא עליו אלא אם כן בא להחזיר אבל הדבור אין מעכב ההשמט וראי' לדבר נולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו אעפ"י שכבר קדוש מאליו משעת לידה ע"כ ופשוט הוא: