אור ברסלב
ים של שלמה על גיטין פרק ד › סימן לז

ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ד · סימן לז

סימן לו

פסק מה שמשמע בירושלמי שאין להתיר נדר של שחוק כך כתב המרדכי פרק השולח וז"ל מכאן ראיי' דאין להתיר הנדר של קוביאות דהיינו לשחוק בקוביא וגם ריב"א לא היה רוצה להתיר הנדר דקוביאות ע"כ. אכן בתו' בפרק השולח כתבו והיה אומר הר"ר טובי' זצ"ל כל נדר קוביא עתה יש להתיר כי השוחקי' אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם. אבל הרשב"א כתב וז"ל שאלת מי שנדר שלא לשחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה שתי רעות שוחק ועובר על שבועתו. תשובה מסתברא דאין נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו נדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבור עבירה קטנה כדי שלא יעשה גדולה. וכתב עוד בתשובה שמ"מ אם התירו מה שעשו עשוי. והרשט"ה אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות ודעתי מסכמת עמו היכא דאין ראוי להתיר הוי כאלו התירו בלא פתח וחרטה שאינו מותר כלל. אכן בהגה' בתשב"ץ בשם מהר"כ מצאתי דוקא משחק בקובי' שאין לו אומנות אחרת והוא פסול לעדות מחמת כן אין להתיר לו נדרו של שחוק. אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר לו. ע"כ. וכן מצאתי בשם מהר"מ מ"ץ הלכה למעשה להיתר וכ"ש להתיר משום פקוח נפש. ותמה על מה שמצאתי כתוב בשם הרשב"א וז"ל שאלת באותו שנשבע ע"ד רבים שלא ישחק לשום שחוק בעולם שיש בו מעות ונשתטה וחזר ונשתפה ולפעמים חוזר לשטותו ויום אחד שחקו לפניו ומצא מנוח ונוח לו אמר שאם יכול לשחוק במעות שימצא מנוח ורפא לו ושאלת אם מותר להתירו אם לא. תשובה מסופק אני בדבר זה דאפש' לומר שהוא מותר ויש בדבר משום פקוח נפש וכמו ששנינו המכבה את הנרוכו' מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור. ובסוגיא דשמעתין התם בחולה שיש בו סכנ' ומותר לכתחלה וכו' ומוקצ' מרבותיי ז"ל דכל הנך דתנן במתני' סכנה יש בהם ומותר לכתחלה ושמא אם הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפרק מפנין אמרו גבי יולדת שאם צריכה נר חברתה מדלקת ואוקמינהו בסומא ומשום דמיתבא דעתה וכו' וה"נ דאיכא רוח רעה ואפשר דאתי לידי סכנה ומשום יתובי דעתי' שרי' ליה כו' ותימא לי מה ספק יש בזו אין לך ספק פקוח נפש גדול מזו ואפילו לא יועיל אלא לשעה מ"מ מפקחין פקוח נפש אפילו לחיי שעה כדאי' ביומא ומ"ה נראה היכא דליכא חכ' או ג' הדיוטות אפילו בלא התרה שרי אבל בהתרה פשיטא ופשיטא דשרי אפילו לא הוי פקוח נפש כ"כ מ"מ אין לך מצוה גדולה מזו לרפאותי קצת מחליו ולהסיר ממשתגעותו אפילו לפרקים וכבר אמרנו דלדבר מצוה שרי להתיר אפילו על דעת רבים מצאתי כתוב מי שנדר שלא לשחוק לא ישחוק אחר עבורו שלוחו, של אדם כמותו ע"כ. ומהר"מ מ"ץ דלעיל התיר וז"ל מי שנדר שלא לשחוק בקוביא אם יכול אחר לשחוק עבורו הוי ידוע כי מהר"מ כתב דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם אם בלשון בני אדם שכל האומר כן ר"ל לא הוא ולא אחר בעבורו או לאו ואם לא נוכל להתברר נלך אחר לשון תורה דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו. ואע"ג דלר' סמא דאמר היכא דאי בעי עבד והיכא דאי בעי לא עבד לא מחייב שלוחו לית הלכתא כמותו אלא כרבינא. ולפי שאני יודע מעמדך ועניינך אני רוצה להתיר שתהא מותרת זוגתך לשחוק בקוביא אבל אתה יש לך למנוע, ע"כ וקולא גדולה היא בעיני להתיר לו שאשתו תשחוק וכדאי הוא להתיר נדרו בענין זה שתשחוק אשתו דהוא מילתא דלא שכיחא ואין יצרו כל כך מתגבר בזה ובסוף ימנע עצמו מן השחוק לגמרי אבל בלא התרה לשחוק בעבורו אסרו כל הגדולים. והא לך מה שכתב רבינו ירוחם בשם ר"ת הנודר או הנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורל ולא לשום אדם בשבילו ודוקא מנה גדול נגד מנה קטנה כדאמרינן פרק שואל אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא עכ"ל ובתשובה כתב שבסוף חזה התנופה כתב הנשבע שלא ישחוק בשום שחוק שחוק הנקרא ב"לא בלעז אפישטאר בכלל ועיקר התשובה היתה כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון וראי' בפרק זה בורר עכ"ל ומ"מ נראה דאסור לשחוק בעבורו אכן להטיל גורלות בעבורו שאוסר וכן בתשב"ץ לא ידענו איסור מאחר דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם גורלות אינו בכלל ואפילו הוא עצמו שרי אף שגבי איסור שבת וי"ט דאסרינן שחוק וה"ה גורלות ואף לומר לגוי להטיל גורלות בעבורו שאני גבי נדרים דהולכים אחר לשון בני אדם. אכן אם נדר בזה הלשון שלא לשחוק שום שחוק בעול'זה הלשון כולל אפילו הטלת גורלו' אבל מה שאמר שום שחוק אינו בא לטפוי כי כך הוא לשון בני אדם בל"א איך וויל קיין שפיל ניט טון ור"ל כל מיני שחוק בין בקוביאות בין בפספסין בין שחוק קרטין בל"א אבל גורלות והמראות שבא לפרקים אינו בלשון בני אדם בכלל השחוק אבל אותם המראה שהוא ממרה עם חבירו בענין שחוק שהוא תדיר וכן המראה. אם תקדים יונך ליוני וכן בענין הסוסים אם מקדים יונים או סוס לענין המראה הוי בכלל שחוק ואסור אבל בהא ודאי שרי. כתב הרשב"א בתשובה על קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקובי' ואח"כ רצו להתיר שאפילו כולם מסכימים להתיר אינם יכולים להתי' לפי שדבר זה מעצמו אסור ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך יוכלו להתירו הגע עצמך סלק את החרם כמי שאינו היאך יסכימו רבי' להתיר את האסור כל מי שמסכים להיתר זה כמי שמסכים עבירה א' בכנופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהי' עתה ההסכמה רבת החטא והמהומה. וכתב עוד שאלת הרי שכללו בחרם שכל מי שיעבור יהי' מנודה אם יוכלו להתיר את הנדוי אם לאו כיון שנעשה לקיים החרם וכמו שאין מתירין החרם שהחרימו שלא לשחוק בקוביא כך אין מתירין הנדוי דעו כל מי שכבר עבר יכולים להתיר כדרך שמתירים שאר המנודים וכן נראה שמתירים את הנדוי אפילו מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש בגוף השחוק אלא הקנס הוא שמתירין. ואיסור השחוק במקומו עומד:

ע"כ ודברים של טעם הן:

תוכן העניינים

ים של שלמה על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה