ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
שאלות ותשובות · סימן כא עוד להנ"ל
(א) מכתבו היקר קבלתי ונהניתי בפלפולו ואפתח במאי דסיים מעכ"ת הרמה שליט"א וז"ל הנה המג"א סי' שד"מ בדין ההולך במדבר וא"י מתי שבת דאם יש לו ממה לפרנס אסור לעשות מלאכה וכ' המג"א ואע"ג דרוב ימים הם חול זה קבוע עכ"ל וקשה לפימ"ש השעה"מ סוף הל' מגילה בשם לשון למודים דל"א קבוע כמע"מ דמי אלא היכא דשקיל או שפירש בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ע"ש, א"כ ה"נ לא הו"ל קבוע שהרי כל יום ויום באפי נפשי' קאי וצ"ע עכ"ל דמר נר"ו – והנה באמת סברת לשון למודים לכאור' כהלכתא בלא טעמא היא, ואחר החיפוש באחרונים מצאתי בס' לקוטי שלמה (חולין דף צ"ה) דבתשו' שואל ומשיב מהדו' קמא ח"א סי' רכ"ד מסביר סברא זו כיון דקבוע הוי חידוש, לכן ל"א קבוע רק אם לא עקרינן ע"י הקבוע את הרוב לגמרי כגון בט' חניות דבנמצא הלך אחר הרוב א"כ יש אופן דאזלינן בתר רוב, אבל בעיירות דהם תמיד קבוע א"כ ע"י הקבוע עקרינן לגמרי את הרוב בכה"ג לא אמרינן קבוע כמע"מ דמי עכ"ד שו"מ ז"ל – וא"כ סברא זו תליא באידך סברא אי קבוע הוי חידוש, או לא וכבר כתב בשערי תורה ח"ג כלל ז' פרט ט"ו דאי נימא דרוב הוא ספק ולא ודאי אז לא הוי קבוע חידוש ע"ש (ומובא בילקוט הרועים ח"ב אות קבוע ע"ש) ומעתה הרי ידוע דאנן קיי"ל כשמואל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב וכן אין הולכין בממון אחר הרוב וכ' האחרונים דהוא משום דרוב הוא ספק ולא ודאי וא"כ ממילא לדידן לא הוי קבוע חידוש ואי אפשר לומר כסברת לשון למודים הנ"ל א"כ שפיר כתב המג"א ז"ל בסי' שד"מ דשבת מיקרי קבוע דהא אליבא דהלכתא דרוב רק ספיקא הוי א"כ קבוע לא הוי חידוש ואפילו היכא דעוקר את הרוב לגמרי ג"כ אמרינן קבוע – וממקומו הוא מוכרע דהמג"א ז"ל לית לי' האי סברא דקבוע הוי חידוש, דהרי בתשו' מחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ה' כתב דבמק"א התפלא על המג"א הלא קבוע חידוש הוא כנודע מן ר"ן הובא בש"ך סי' ק"י א"כ דילמא דוקא כי ישבו יחדיו הרוב והמיעוט אז הוי קבוע כמע"מ, ובס' עט סופר ח"ר דף ח' ע"ג הביא ג"כ בשם מחנה חיים ח"ג על אהע"ז סי' ס"ב שכ' שקבוע חידשה התורה רק אם איסור והיתר שניהם יחדיו בעולם אבל בימים שא"א להיות ביחד ואדם מסופק אי היום קודש או חול מסתבר לילך אחר הרוב ע"ש, ולתרץ זה עכ"ח אנו מוכרחים לומר דהמג"א ז"ל ס"ל דקבוע לא הוי חידוש כמש"ל וע"כ בכל ענין אמרינן קבוע וא"ש:
ב) ובגוף קושי' המקראי קודש שהביא בשעה"מ ה' מגילה על הר"ן שכתב ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יב"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וכו' והקשה המ"ק דהא קיי"ל כל קבוע כמע"מ דמי. כבר תירצתי יפה ב"ה בילקה"ג על או"ח סי' תרפ"ח דהרי הקשה הר"ן גם בהא המוקפות חומה מימות יב"נ ניחוש שמא נתיישבה ולבסוף הוקפה, ותירץ דאזלינן בתר רוב מדינות שמקיפין והדר מיישבין, וא"כ הרי ידוע מ"ש בס' שלום ירושלים על ירושלמי פ"ז דשקלים דכל היכי שהקבוע צריך סיוע מריב ובלעדי הרוב לא הוי קבוע שם לא אזלינן בתר קבוע אלא בתר רוב כיון דגם הקבוע כח רוב קאתי ע"ש, וא"כ ה"נ מה בכך דעיירות שהן מוקפין חומה מימות יב"נ הם קבוע. מ"מ הא יש ספק דילמא נתיישבו ולבסוף הוקפו, מה אמרת דאזלינן בתר וב שמקיפין והדר מיישבין, א"כ כל הקבוע בא מכח רוב ובכה"ג לא אלים כחו לדחות הרוב וא"ש בעזהי"ת. ומעתה אין אנו צריכים לתירוץ הלשון למודים ז"ל ולסברתו דכל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות לא אמרינן קבוע כמע"מ דמי. ומה שמפלפל השעה"מ שם בדברי הר"ן ר"פ כל הצלמים ומכח זה מכריח דהר"ן ס"ל כסברת לשון למודים הנ"ל, הנה המעיין הדק היטב בחדושי הריטב"א לע"ז ר"פ כל הצלמים יראה דאין כל הכרח לומר כן עיש"ה בריטב"א ודו"ק כי קצרתי.
ג) כתב כת"ר נ"י וז"ל:
יעיין בפרמ"ג או"ח סימן תמ"ז א"א אות כ"ה שהביא תשו' רשב"א שהקשה אמאי גיטולי. מדין חידוש הוא דילמא משום דבר חריף וי"ל דהתורה הצריכה להגעיל אף להשתמש דבר שאין חריף ומשו"ה דייקינן דבלע חריף אין משוי לשבח ואי יין אין נפגם אכתי קשה ולכאורה דוקא ליין הא לשאר דברים לא וכאמור עכ"ל. וצע"ג מאי קאמר ואי יין אין נפגם אכתי קשה ממנ"פ אי יי"נ גמור הא אין דרכו לבשל בכלים ואי משום יין לנזיר יש לתרץ כמ"ש הרשב"א לקושי' מדבר חריף דודאי לא לנזירים בלבד צותה התורה הגעלה אלא לכל אדם, ואפשר לומר דהא ר"ש נמי ס"ל ג"נ חידוש הוא כמ"ש תוס' ע"ז ס"ח ורשב"י דהוא סתם ר"ש ס"ל קידושין ל"ח דערלה וכלאי הכרם נוהגין בחו"ל וא"כ משכחת שפיר יין של איסור בכלי מדין דהיינו של ערלה וכה"כ עכ"ל דמר נ"י – ואני תמה עליו אטו נעלם ממנו דברי התוס' פסחים מ"ד ע"ב ד"ה אלא וכו' דר"ע יליף טע"כ בנזיר משום דצוה הקב"ה להגעיל כלי יין האסורים לנזיר ע"ש ובפני יהושע ז"ל שם ביאר כוונתם כיון דאמר רחמנא אך את הזהב ואת הכסף וגו' כל אשר יבא באש וגו' ואין דרך לבשל בכלי כסף וזהב אלא יין שצריך בישול מעט וא"כ ע"כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן ע"ש, וע"ז קאי קושי' הפרמ"ג "ואי יין אין נפגם אכתי קשה, אמאי אמר שם דלרבנן ג"נ חידוש הוא דאסיר אפילו נטל"פ אכתי קשה לילפו טע"כ מדצוה הכתוב להגעיל כלי כסף וזהב לנזירים דבזה אין חידוש כיון דיין אין נפגם, וע"ז אמר הפרמ"ג דדוקא ליין אין יין נפגם אבל לשאר דברים גם היין דכלי אב"י פוגם בהם, א"כ א"ש דהא הנזירים לא יבשלו בהם יין רק שאר דברים ובזה שפיר פוגם א"כ הוה שפיר חידוש ולק"מ, כן תוכן כוונת הפרמ"ג ז"ל וכת"ר נ"י לחנם נתקשה בכוונת דבריו ז"ל ד) הביא לן מר דברי התוס' חולין ריש דף ע"ב שכתב וא"ת מנא לי' לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטימאה שאצלה הא לא אתי מקו"ח דצמיד פתיל וי"ל דכולה מלתא דרש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה עכ"ל. וע"ז תמה כת"ר נ"י דהא גמ' ערוכה היא בכריתות ז' פרט לזו שמחוללת ועומדת ע"ש א"כ בטל שם תרומה מינה ושרי לטמאותה אחרי שאכלה וע' בתוס' ישנים יומא דף פ"א שכ' גבי זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר, השני אינו משלם אלא דמי עצים, דהתרומה נתחללה באכילת הראשון ונפקא מתורת תרומה כדאמרינן פ"ק דכריתות עכ"ל דמר נ"י – והנה אין כאן לא תמיה ולא קושי' דכבר כתב הגאון מ' אברהם יצחק גליק אבד"ק טאלטשיוא בספרו באר יצחק על, חולין (שם) בהשגתו על דברי לב ארי' לשם, דכאן שרצונו לאכול תרומה זו שהיא תרומה גמורה ובקדושתה קיימא והולך לאכול אותה וידעינן בבירור שכשתבוא למעיו תקבל טומאה א"כ הרי הוא כמטמאה בידים, ונהי דאז וב כבר נמאסת מ"מ הרי עושה לה מעשה טומאה בתחלת בליעתו בעודה בעין, וזה דומה יותר למה דתנן פ"ח דתרומות משנה ח' בחבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ופליגי שם ר"א ור"י אי תלוי' צריכה ג"כ שימור ור"י ס"ל דאסור לגרום לה טומאה והלכה כמותו ע"ש וכן במשנה ט' שם בחבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה מאה ביכול להציל רביעית בטהרה יציל דאל"כ אסור לטמאה בידים כיון שיכול להציל וע"ש עוד, עכ"פ חזינן דאעפ"י שאינו עושה מעשה בידים לטמאותן מ"מ כל שאינו עוסק בהצלתן חשיבא כמטמאה בידים וכ"ש כאן שעושה מעשה בידים לבלוע תרומה טהורה ולטמאותה במעיו עכ"ל, וא"כ לפי"ז לק"מ (כלל הדברים בקיצור יעוין כריתות ז' ע"א ברש"י ד"ה כהן שסך כו' אלמא כיון דבטלה בהתירא בטלה ולתירוץ הגמ' כיון דחללי' הא איתחיל נמי י"ל כיון דחללי' בהיתר הא איתחיל משא"כ היכא דחללי' באיסור, וכ"כ בכסף משנה פי"א מהי תרומות הלכה ח' וכמבואר גם במשל"מ לשם, וממילא אסיר לאכול תרומה לכתחלה על סמך שאחר האכילה תהי' מחוללת ואז יהי' מותר לטמאה דזה דומה למבטל איסור לכתחלה, ודעת התוס' דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא כמבואר מדברי התוס' חולין צ"ח ע"ב בד"ה לאו למעוטי וכו' ע"ש ואפילו לדעת התוס' ישנים יומא פ"א וכן הוא דעת התוס' במנחות דף ס"ט דאפילו היכא דחללי' באיסור ג"כ חשיב מחולל, מ"מ ה"ד בדיעבד אבל לעשות כן לכתחלה מודו דאסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כנ"ל, ואגב אעורר על בעל כפות תמרים ז"ל ביומא דף פ"א גבי זר שבלע שזפין של תרומה כו' שהקשה קושי' התוס' ישנים שם ולא ראה התוס' ישנים וגם נעלם מעינו הבדולח דברי התוס' מנחות דף ס"ט ופלא).
שוב מצאתי בתשו' הרי בשמים מהדו' תנינא סי' ח' שהביא דברי התוס' יומא ע"ז ע"א ד"ה דתנן וכו' שכתבו ובמס' כריתות דף ז' אמרינן כהן שסך שמן של תרומה למעים בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא מדרבנן עכ"ל הרי דס"ל להתוס' דרק לגבי איסור סיכת תרומה לזר דמדרבנן הוא אמרינן דכבר נתחלל אבל לא בדאורייתא וע"ז כתב הגאון בעל הרי בשמים ז"ל בין שני חצאי לבינה וז"ל:
וכן אנו מוכרחין לומר בדברי התוס' חולין ע"ב ד"ה
כי קאמר כו' וי"ל דכולא מילתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה, ועכ"ח דלגבי דאורייתא לא אמרינן דנתחלל עכ"ל – ופלא בעיני דלא חלי ולא מרגיש הגאון ז"ל בקושי' הגדולה שהקשה בעל כפות תמרים ז"ל בתוס' יוהכ"פ ליומא דף ע"ז (וכת"ר נ"י שהקשה כן מעצמו לא
ראה הכפ"ת הנ"ל) על דברי התוס' ביומא הנ"ל הא אדרבה מכריתות דף ז' מוכח להיפוך דגם בדאורייתא אמרינן דנתחללה דאי כדברי התוס' דרק בדרבנן אמרינן כן אמאי צריך הגמ' לומר אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלקיו עליו שמן משחה קריי' רחמנא דאע"ג דאיתא עליו לא איתחיל, תיפוק לי' דסיכת שמן המשחה אסור מדאוריי' ובדאורייתא לא אמרינן דנתחללה וצע"ג -- ולחומר הנושא נ"ל ליישב דכבר כתב בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד ס' רנ"ד ד"ה ונ"ל הא וכו' דלהחמיר לכ"ע דרשינן טעמא דקרא, רק להקל עפ"י הטעם בזה קיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא ע"ש, א"כ כאן גבי שמן המשחה דכתיב כי, נזר שמן משחת אלקיו, עליו שמן משחה קריי' רחמנא דאע"ג דאיתא עליו לא איתחיל, צריך להבין טעמא דקרא מאי שנא שמן המשחה מתרומה דאמרינן בי' כיון דחללי' לשמן של תרומה הא איתחיל ומדוע החמיר הכתוב בשמן המשחה יותר מבשמן של תרומה ועכצ"ל משום דשמן המשחה אסור
בסיכה כמ"ש על בשר אדם לא ייסך, משו"ה כיון שהוא איסור דאורייתא לא אמרינן דנתחלל, ומן הטעם הזה ילפינן דבכל איסורי דאורייתא לא אמרינן דנתחלל, וא"כ הי' קשה להתוס' יומא דף ע"ז הנ"ל אמאי אמרינן בשמן תרומה דנתחלל הא סיכה בתרומה אסור לזר מדאורייתא אעכ"ח מוכח דכל הדרשות הן אסמכתא בעלמא וסיכה לזר אינו אסור אלא מדרבנן ע"כ אמרינן דנתחלל, א"כ שפיר הוכיחו תוס' מכריתות דף ז' דאם הי' סיכה בתרומה אסור מדאוריי' הי' אסור בכל ענין, משום דהוי ילפינן משמן המשחה, דהא לחומרא הכל מודים דדרשינן טעמא דקרא כנ"ל ומיושב שפיר קושי' הנ"ל:
והנה בס' תורה תמימה פ' אמור בפסוק ולא יחללו את קדשי בני ישראל הקשה ג"כ על הראי' שהביא ר"ת בתוס' יומא ע"ז מכריתות דף ז' דהוא ראי' לסתור ולא ראה שכבר הקשה כן בכפות תמרים ליומא שם, אך לדברינו א"ש כי ראי' ר"ת היא מן התרצן דקאמר דשמן המשתה לא איתחיל אפי' בעודו עליו וכדאמרן ועיין גם במנחת, חינוך מצוה רע"ט ומצוה ר"פ שהביא ג"כ קושי' הכפ"ת והניחו בקושיא ולפימ"ש א"ש בעזהי"ת, ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ באופן יותר טוב ורופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול:
ומפאת חולשת מזגי בעוה"ר לא אוכל כעת להאריך יותר ולהשיבו על הפלפול שהציע לפני בענין א"א איסר דבר שאינו שלי ועמו הסליחה. הכ"ד ידידו דוש"ת בא גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א.
אחר חיתום מצאתי שיש סתירה בדעת ר"ת שהביאו תוס' יומא ע"ז ונדה ל"ב בשמו דס"ל דסיכה בשמן תרומה לזר אינו אסור אלא מדרבנן, ואילו בחידושי הריטב"א לע"ז דף ט"ו ע"א בד"ה אלא לאו וכו' כתב בשם ר"ת דהנאה של כילוי בתרומה אסיר לישראל מדרבנן, אבל סיכה אסורה מדאורייתא מריבויא דקרא דסיכה כשתיה עיי"ש ותמצא. ויותר פלא דהריטב"א ז"ל בעצמו כתב בחידושיו לנדה דף ל"ב ע"א בשם ר"ת ז"ל דסיכה שהיא כשתי' אינו מה"ת אלא מדרבנן ע"ש ונמצאו דבריו סותרים זא"ז וצ"ע.