אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

שאלות ותשובות

וזה דבר השמטה

סימן א

החיים והשלום וכ"ט לככוד ידידי הרב החריף מהו' משה לעהרמאן נ"י מו"צ דק"ק ש"ב יע"א.

מכתבו היקר קבלתי לנכון וראיתי שמדקדק מעלתו הרמה נ"י בסוגיא דריחא מילתא פסחים דף ע"ו ע"ב דאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא ע"כ. ודקדק מעלתו נ"י אמאי לא אמר בדברי רב מ"ט מפטמי מהדדי וריחא מלתא היא הלא זה עיקר טעמא דרב וא"כ העיקר חסר מן הספר.

וחידוש בעיני שלא ראה מעלתו נ"י שכבר עמדתי ע"ז בספרי ילקה"ג על סדר א' ב' באות ריחא מילתא (ח"ג דף כ') וכתבתי שם דאולי זה כוונת הרי"ף בפ' גיד הנשה שכתב דכד דייקת למימרא דרב משכחת לי' דשאיך באידך מימרא דילי' דאמר מין במינו לא בטיל, ולשון כד דייקת צריך ביאור, ולהנ"ל א"ש דקשה במימרא דרב אמאי לא פירש דבריו משום דריחא מילתא היא. אבל לק"מ דאפילו אי ריחא לאו מילתא היא, מ"מ משהו מיהא איכא, דהרי מה"ט אפילו ללוי אסור לכתחלה וכדעת הרי"ף ורש"י ז"ל משים דאין מבטלין איסור לכתחל' וא"כ לרב אסור משום מב"מ במשהו, וז"ש הרי"ף כד דייקת למימרא דרב שלא הזכיר כלל הך דריחא מילתא היא. משכחת דשאיך באידך מימרא דילי' דמב"מ לא בטיל ואסור אפילו אי ריחא לאו מלתא וא"ש ודו"ק עכ"ל שם:

עוד הקשה מעלתו נ"י ע"ד רש"י בסוגיין שכתב דאביי במס' ע"ז דף ס"ו ע"ב גבי בת תיהא ס"ל כרב דריחא מילתא היא ורבא ס"ל כלוי ואביי ורבא הלכתא כרבא, א"כ אמאי לא פריך הש"ס בע"ז דס"ו הנ"ל על אביי מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד וכו' כדפריך הש"ס כאן על רב וקאמר לימא תהוי תיובתי' דרב, ואין לומר דהש"ס בע"ז סמך על הש"ס בפסחים דמתרץ הברייתא אליבא דרב, זה לא ניתן ליאמר כלל דא"כ מאי קאמר בע"ז כתנאי הרודה פת חמה וכו' הא כבר קאמר הש"ס בכאן לאו איתמר עלה דההיא אמר רבב"ח אמר ר"ל כו' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, הרי חזינן דהש"ס דע"ז לא סמך על הש"ס דפסחים וא"כ הדק"ל ע"כ – ידע מעלתו נ"י שבס' משיב נפש על מסי פסחים מביא קושיא זו בשם המפורשים, ואני תירצתיה בעזהי"ת בריוח עפ"י מה שנדפס כבר בשמי בקונטרס תל תלפיות (מחברת כ"ג משנת תרע"ה) אות קמ"ג ליישב מה שמקשים על רבינו תם וסיעתו דפסקו הלכתא כרב דריחא מלתא היא, הלא אחד מראיות הרי"ף ז"ל דאין הלכה כרב משום דברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד כלוי דייקא, ורב הא אצטריך לחסור' ולתרוצה לטעמי' ושינויא דחיקא היא, ומעתה צ"ב על הנך דפסקו כרב איך מתרצי הך קושיא, ותירצתי עפ"י הקושיא המפורסמת מהגאון מהו' משה פאללאק זצ"ל מבאניהאד מאי פריך לרב מברייתא הנ"ל דילמא טעמא דרב דריחא מלתא משום דגזרינן ריח אטו טעם וטע"כ דאיררתא ולכך בשני פסחים דהאיסור שלא למנוייו הוא לאו הבא מכלל עשה איש במכסת וגו' תכוסו וגו' הוי רק איסור עשה ובזה לכ"ע טע"כ לאו דאורייתא כמ"ש בתשו' נוב"י מהד"ת או"ח סי' ס"ו דרק בלאוין שיש בהם מלקות טע"כ דאורייתא עיי"ש, וממילא גם רב מודה דריחא לאו מלתא דהא כיון דבזה טע"כ לאו דאורייתא ליכא למגזר ריח אטו טעם משא"כ בשחוטה ונבילה ובגדי ודבר אחר דלאוין שי"ב מלקות נינהו והוא קושיא עצומה. ואמרתי ביה דהגמרא שפיר פריך לרב לשיטתו דס"ל בפסחים דף מ"ב ע"א כר' יהודה דכ"מ שנאמר בתחלת הפרשה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת (עיין בתוד"ה לאמר) בי רב אמרי לאמר לאו אמור עיי"ש, הרי דרב ס"ל בזה כר' יהודה. וא"כ לרב לשיטתו לוקין על איסור שלא למנויו (ועיין בתשו' חת"ס ז"ל חלק או"ח סי' קכ"ד דיה ואשר וד"ה ואני אומר, שכתב ג"כ דלרב לוקין אשוחט שלא למנוייו עיי"ש, וממילא הה"ד אאוכל שלא למנוייו דכולהו מחד קרא נפקי) וא"כ כיון דלרב איסור שלא למנוייו הוי לאו שיש בו מלקות פשיטא ודאי דטעם כעיקר דאורייתא. וממילא דגזרינן ריח אטו טעם, ופריך שפיר לרב, והוצרך לשנויי בשינויא דחיקא, והתינח לרב אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דפליגי בתורת כהנים פ' אמור על ר' יהודה וס"ל דלאמר אין בו ל"ת (עיין במל"מ פ"ה מה' ערכין וחרמין הלכה ו') א"כ הדרא קושי' הגאון הנ"ל לדוכתה ולק"מ מברייתא דאין צולין, ושפיר מצי הנך רבוותא למפסק הלכה כרב וא"ש:

וממילא מיושב גם קושי' המפורשים הנ"ל דאמאי לא פריך הש"ס בע"ז על אביי מברייתא דאין צולין שני פסחים וכו' כדפריך כאן על רב, דז"א דהא כל עיקר פירכת הש"ס ס כאן הוא רק לרב לשיטתו דס"ל כר"י דכ"מ שנא' בתחלת הפרשה לאמר הוא בל"ת, וממילא האיסור שלא למנוייו הוא איסור שיש בו מלקות וטע"כ דאורייתא. אבל לאביי דס"ל כרבנן דפליגי בזה על ר"י, הקושיא מעיקרא ליתא, וא"ש ויותר אין לי להאריך

וה' שנותיו יאריך כעתירת ידידו דו"ש באהבה.

גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א.

סימן ב

שלום וישע רב לכבוד ידידי הרבני החריף ובקי כש"ת מהו' מרדכי מייזנער נ"י אבן יקרה מתנוסס בק"ק גראסווארדיין יע"א:

לנכון הגיעני מכתבו היקר וראיתי מה שהקשה על מ"ש האחרונים ז"ל דאין שורפין קדשים בלילה והה"ד תרומה שנטמאת ג"כ אין שורפין בלילה, והלא משנה מפורשת בפסחים דף מ"ו א"ר יהושע לא זהו חמץ וכו' אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב, א"כ מפורש להדיא דשורפין חלה שנטמאת בלילה וממילא הה"ד תרומה שנטמאת עכ"ד ותמה אני על מעכ"ת נ"י שלא ראה דברי הגאון בעל הפלאה ז"ל בספר המקנה על קידושין דף ל"ד שכתב וז"ל, בתוס' ד"ה מעקה אבידה וכו' והקשה הר"ר יוסף מא"י דא"כ וכו' וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביום טוב, וכתב בס' פני יהושע יש מקשים דהא שריפת קדשים הוי נמי מ"ע שהז"ג דהא אין שריפת קדשים בלילה, ותירץ דשריפת תרומה הוי אפי' בלילה והביא ראיה דהא סתם הדלקה בלילה, ויש לדחות זה דאפי' אי אין שורפין קדשים בלילה היינו שלא להדליק בתחילה בלילה אבל אי מדליק אותם מבעוד יום אע"פ שדולק כל הלילה אין בזה איסור. אבל לענ"ד יש ראיה מפורשת ממשנה בפסחים דף מ"ו ע"א אמר ר' יהושע לא זהו חמץ וכו' אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב, משמע להדיא דמיתר לשורפה בלילה וחלה דינו כתרומה עכ"ל הגאון בעל הפלאה ז"ל, והוא כדברי מעכ"ת נ"י.

והנה בתשו' נוב"י מהד"ת או"ח סי' צ"ו מביא קושי' הגאון מהו' ישעי' פיק מברעסלא זצ"ל על לשון השו"ע או"ח סי' תק"ו ס"ד המפריש חלה ביו"ט והיא טמאה לא יאפה אותה ולא ישרפנה שאין שורפין קדשים בי"ט אלא מניחה עד הערב ושורפה עכ"ל והקשה הגאון הנ"ל הלא כשם שאין שורפין קדשים בי"ט כך אין שורפין קדשים בלילה וע"ש מה שהשיב לו בעל נוב"י זצ"ל באריכות, ולכאורה תימה על הגאון מהו' ישעי' ז"ל אמאי לא העמיד קושיתו על המשנה בפסחים דף מ"ו דא"ר יהושע מפרשתה ומנחתה עד הערב הלא אין שורפין קדשים לילה ואולי י"ל דמר' יהושע לא קשה די"ל דס"ל כדאיתא בירושלמי פ' במה מדליקין שהביא בתשו' נוב"י הנ"ל דמדליקין שמן שריפה בלילה שכיון שנטמאה הוה כעבר זמנו, וכתב הנוב"י דהירושלמי אזיל בשיטת רי ישמעאל דגם נותר אחר זמנו נשרף בין ביום בין בלילה אבל לדידן דקיי"ל דנותר גם לאחר זמנו אינו נשרף אלא ביום א"כ גם תרומה טמאה אסור לשורפה בלילה דילפינן מנותר וכדאיתא בתורת כהנים פרשת צו משנה ט"ו ביום השלישי באש ישרף בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפים אלא ביום עיי"ש, וא"כ אין להקשות על ר' יהושע היאך אמר מפרשתה ומנחתה עד הערב דהלא אין שורפין קדשים בלילה, די"ל דר' יהושע ס"ל כר' ישמעאל דגם נותר אחר זמנו נשרף בין ביום בין בלילה וכיון שנטמאה הוה כעבר זמנו, אבל לדידן דקיי"ל דנותר גם לאחר זמנו אינו נשרף אלא ביום וילפינן כל הנשרפים בבנין אב מנותר שאין נשרפים אלא ביום. שפיר הקשה הגאון מ' ישעי' פיק ז"ל על הטוש"ע סי' תק"ו ועל הרמב"ם פ"ג מה' יו"ט איך כתבו מניחה עד הערב ושורפה הלא אין שורפין קדשים בלילה וא"ש. כנלע"ד כוונת הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל אך בעיקר קושיתו כבר כתב בנוב"י שם להוכיח מהרמב"ם דדוקא נותר ופיגול אין נשרפים אלא ביום אבל קדשים טמאים ותרומה טמאה נשרפים אפי' בלילה, וכ"כ גם בס' מנחת חינוך מצוה קמ"ג ע"ש באורך הכ"ד ידידו, גרשוז ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א:

סימן ג

ישאו הרים שלום וגבעות ברכה והצלחה

לכבוד ידידי הגאון הגביר מו"ה יעקב גארדאן נ"י בעיר בארנעמוטה במדינת ענגלאנד יצ"ו. הערותיו היקרות אמרות טהורות על מ"ש בספרי ילקה"ג חלק שני על אגדות הש"ס הגיעו לידי לנכון, והנני להעתיק את אשר כתב הדר"ג נ"י באות א' וז"ל:

ראיתי מ"ש הדר"ג נ"י בדבר קושי' הפנ"י ז"ל בב"מ (דף ל"ב) דאמאי מיאן רש"י שם לפרש דקושית הש"ס הוא על חילול שבת ופירש קושי' הש"ס רק על השבת אבידה וטומאה, והדר"ג נ"י מתרץ די"ל דברייתא ר"ש היא דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור ומותר מה"ת כיון דכוונת הבן הוא רק לקיים רצון וכיבוד אביו ומה"ת מותר מטעם דהוי מלאכה שאצל"ג זהו תוכ"ד – ולענ"ד יש לכאורה פירכא על דבריו דידוע דברי הפנ"י ז"ל בשבת דף מ"ו ע"א דאף לר"ש לא פטור רק מחטאת וכרת אבל לאו גמור איכא מקרא דלא תעשה מלאכה שנאמר בסיני קודם מלאכת המשכן יע"ש וא"כ ליכא למימר לשיטתו כדברי הדר"ג דאכתי איסורא דאורייתא כאמור, אך מצאתי חבר לידידי הגאון נ"י והוא חבר טוב מאד, הוא ח"א מהרש"א ז"ל (ב"ב קי"ט ע"ב) גבי מקושש וצלפחד לש"ש נתכוין וע"ש שכתב המהרש"א ז"ל דכיון דנתכוין לש"ש הו"ל מלאכה שאצל"ג יע"ש וה"נ כן, ולפי"ז י"ל דנדחו דברי הפנ"י מכח דברי המהרש"א האלו, ונראה עוד לדחות דברי הפנ"י מגמ' מפורשת (שבת צ"ד ע"ב) אימר דפטר ר' שמעון מחטאת אבל איסורא דרבנן מיהא איכא ע"ש, הרי להדיא דליכא איסור רק מדרבנן בעלמא וזהו סתירה עצומה למרן הפנ"י ז"ל וכיון שכן צדקו דברי הדר"ג דלר"ש י"ל דפטור ומותר מה"ת ונתקיים תירוצו לדידן עכ"ל הדר"ג נ"י והנה מה שהשיג על הפנ"י ז"ל משבת צ"ד ע"ב הוא באמת השגה גדולה, אלא באמת הפנ"י ז"ל בעצמו חזר בו מחידוש שחידשה תורה דילי' מכח סוגיא דגמרא שבת דף מ"ב ריש ע"א דקאמר ואי ס"ד שמואל סבר לה כר"ש אפילו של עץ נמי יעו"ש, וא"כ י"ל דלא חש הפנ"י לכתוב דגם מגמרא שבת צ"ד ע"ב מוכח דלא כחידושו כיון דבלא"ה כבר נדחה מכח הגמ' שבת דף מ"ב הקדום, וימחול הדר"ג נ"י לעיין בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מ' מאיר דן פלאצקי שליט"א פרשת בשלח שכתב דמה שחזר הפנ"י מכח הסוגיא דשבת דף מ"ב כ"כ בקונטרסי דרך חיים שיש לתרץ בטוב טעם עכ"ל, ופלא שלא הרגיש דדברי הפנ"י נדחים מכח הסוגיא דשבת דף צ"ד הנ"ל.

ב) עמד הדר"ג נ"י על מה שכתבתי עוד לתרץ עפ"י ילקוט שמעוני פ' ואתחנן שכל מי שמכבד אביו ואמו אין חלול שבת בא על ידו ע"ש וא"כ י"ל דאשבת גופא לא פריך די"ל דהו"א דכיבוד או"א דוחה שבת כדי שישמור שבתות הרבה ולכך צריך קרא דלא, ומיושב דברי רש"י עכ"ד, וע"ז כתב הדר"ג נ"י דיש לשדות נרגא בזה דא"כ איך רצה לפשוט ביבמות (דף ו' ע"ב) דעשה דוחה ל"ת מכיבוד או"א הא יש לחלק שאני כיבוד או"א דחמירא כ"כ וכמובן אבל בעלמא מנא ליה דעשה דוחה לל"ת ומוכח דאין לחלק בכך עכ"ל הדר"ג נ"י הנה אודיע להדר"ג נ"י שלאחר זמן רב מצאתי, מפורש כדברי הנ"ל בחידושי אהבת איתן על בבא מציעא שנדפסו בעין יעקב החדש (דפוס ווילנא תרס"ג) בסוף מסכת סנהדרין, שכ' ג"כ דלכך פרט הכתוב את זה גבי שבת משום דהו"א שיציית לאביו משים דע"י שיקיים עתה מצות כיבוד אב ויחלל שבת זו, לא יבא לידי חילול שבתות הרבה, קמ"ל דלא, יע"ש וימצא, ומה שהקשה הדר"ג על זה מיבמות דף ה' ע"ב דקאמר דאצטריך "עליה" דאי לאו הכי הוה ילפי' מכיבוד או"א דדחי שבת אי לא כתב רחמנא את שבתותי תשמורו, ולפי הנ"ל הא איכא למידחי דבכיבוד או"א הו"א דדחי שבת משום חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, אבל בעלמא מנ"ל דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת, באמת קושי' נאה מאד היא, אמנם אף שהיא קושיא מ"מ אינה תיובתא לדברי, די"ל דבאמת הוי מצי הש"ס דיבמות לדחות כן, אלא דבלא"ה דחי שפיר דלא מצינן למילף מכיבוד אב ואם דמה לכיבוד אב ואם שכן הכשר מצוה וכפירש"י ביבמות דף ו' ע"א בד"ה אלא וכו' ע"ש, וא"ש ודו"ק.

ג' ומ"ש הדר"ג נ"י לתרץ קושי' הפנ"י על רש"י די"ל דרש"י סובר כהריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הל"ת ליכא מלקות. לכך אין קושי' על שבת די"ל דצריך קרא את שבתותי תשמורו שיחייב גם מלקות אם חילל את השבת (וכדרך שכתוב בס' מלא הרועים סוף כלל עשה דוחה ל"ת יעו"ש) לכך פרש"י דהקושי' רק על השבת אבידה, לפענ"ד זה דוחק דהא סתמא דגמ' הוא רב אשי, ורב אשי עכ"ח לא ס"ל כשיטת הריב"א מדקאמר בפסחים ריש דף פ"ד דא"צ קרא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דבלא"ה יו"ט הוי ל"ת ועשה ואין ע' דוחה ל"ת ועשה יעו"ש. ואי ס"ד כשיטת הריב"א הא איצטריך דלילקי משום לאו דיו"ט וכמ"ש בס' מלא הרועים הנ"ל (יעו"ש שמתרץ בזה קושי' התוס' ביצה ח' ע"ב דמקשו דרבא אדרבא), א"כ שפיר הוי מני רש"י בב"מ ל"ב א' לפרש קושי' סתמא דגמ' דהוא רב אשי כמ"ש תוס' בחולין דף ב' ע"ב יע"ש, על שבת ולא על השבת אבידה דוקא, ושפיר מקשה הפנ"י ז"ל ודו"ק.

ד) עוד כתב הדר"ג נ"י וז"ל:

ראיתי בילקוט הגרשוני ח"א על אגדות הש"ס (דף פ"ח) על ר"ה דף י"ז ד"ה עד שבא רע"ק ולימד כאן קודם גז"ד וכאן לאחר גז"ד וכו' שהביא שם בשם פתח עינים להגאון החיד"א ז"ל ליישב הלשון עד שבא רע"ק וכתב ומהיכן בא מכניסת הפרד"ס, ועפי"ד יישב הדר"ג גם כאן הלשון עד שבא רע"ק, ושוב הקשה הדר"ג עליו (מפיה דמעשר שני מ"ח) עד שבא רע"ק ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורין מן הביעור, ושוב הרבה להשיב גם (מנדרים דף כ"ה ודף כ"ז) עד שבא רע"ק ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ובקונטרס אחרון סוף אות א' הקשה עוד (מבבא מציעא דף ס"ב) עד שבא רע"ק ולימד חייך קודמין לחיי חבירך – ולי יש להקשות עוד ממקומות אחרים בש"ס, ממ"ש (שבת ס"ד ע"ב) עד שבא רע"ק לימד א"כ אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, ובתוספתא (פסחים פ"א) עד שבא רע"ק ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור, ובתוספתא (מועד קטן פ"ב) עד שבא רע"ק ולימד ששותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עקרין במועד יע"ש, ומה יענה החיד"א ז"ל לכל הני מקומות, וע"כ עלה במחשבתי לתרץ עפ"י אופן אחר כל המקומות בחדא מחתא, והוא עפ"י דאיתא (בסנהדרין ל"ח ע"ב) שהראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו דור דור וסופריו וחכמיו כיון שהגיע לדורו של רע"ק שמח בתורתו וכו' ע"ש, נמצינו למדין שבביאת רבי עקיבא לעולם היתה כמין תקופה חדשה וכל העולם נתמלא מזוהר זיו תורתו וחכמתו, וכמו שמצינו (יבמות דף ט"ז) שאמרו עליו אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם עד סופו, נמצא ששמו עשה רושם גדול וחזק מאד בעולם התורה והחכמה, ולא נשכח שנים הרבה אפילו לאחר מותו עד היום הזה, וע"כ שפיר השתמשו בלשון הזה "עד שבא ר' עקיבא הידוע לרוב גודלו בתורה, וא"ש כל המקומות הנ"ל שהזכרתי -- ברם אעפ"י שתירוצי טוב ויפה לתרץ הלשון עד שבא רע"ק, מ"מ אכתי לבי נוקפי בזה, דמה נאמר ומה נדבר על לשון זה שהשתמשו חז"ל בחכמים אחרים. כמו (בשבת פ"ג ע"ב) עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה וכו', וכן (בחגיגה ז' ע"א) עד שבא ר' אושעי' ברבי ולימד וכו', וכן (בנדה ל"א סוף ע"א) עד שבא ר' צדוק ופירשו וכו' ע"ש . והנה על ר' אושעי' יש לי לתרץ דר' אושעי' סידר את התוספתות ועד שבא ר' אושעיא היתה התוספתא כעיר פרוצה ולא היו יכולין למיסמך עלה כדאיתא (בב"מ ל"ד ע"א) שיילינהו לתנאי דבר"ח ור' אושעיא וברש"י שם (ובחולין קמ"א ע"א) כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' אושעיא ור"ח לא תותבוה בי מדרשא ע"ש, ולכן כשתיקן ר' אושעיא התוספתא עשה לו שם גדול בעולם ולכן אמרו עליו עד שבא ר' אושעיא וא"ש, וכן יש לתרץ גבי ר' צדוק עד שבא מתעניתו שהתענה ארבעים שנה כדי שלא יחרב המקדש וירושלים כדאיתא (בגטין נ"ו ע"א) ולכן אמרו עד שבא ר' צדוקי עכ"ל הדר"ג ני.

ואפריון נמטא למר הדר"ג בעד הבקיאות הרב הזה אשר הביא לנו, אך כבר קדמו במקצת, התייר הגדול המאסף לכל המתנות, ה"ה הגאון בעל שדי חמד זצ"ל, שכתב בחלק הכללים מערכת העי"ן כלל י"ב וז"ל:

עד שבא רבי פלוני ותקן, עד שבא רבי פלוני ופירש, כן נמצא בש"ס בכמה מקומות, ומהם עיין במס' שבת דף פ"ג ע"ב ובמס' נדה דף ל"א ע"א, וגבי ר' עקיבא נאמר לשון ולימד עד שבא ר' עקיבא ולימד וכו' וכתב הרב שושנים לדוד בפ"ט דמס' נדרים מ"ו דהטעם הוא לפי שרע"ק לא למד תורה בקטנותו כי רועה היה לכלבא שבוע ואח"כ בא לבית המדרש ולמד תחלה ואח"כ לימד וז"ש עד שבא רע"ק ולימד, והרב יד מלאכי באות תקי"ח השיגו דמה יענה ומה יאמר בעד שבא ר' אושעיא ולימד דפ"ק דחגיגה דף ז' ע"א עכ"ל, ויע"ש שהביא בשם הרב מקנה אברהם בח"ב סי' שמ"ג שרצה ליישב תמיהת היד מלאכי הנ"ל והוא דחאו וסיים דתמיהת הרב יד מלאכי קמה וגם נצבה יעו"ש – וקצת תמיה על היד מלאכי ז"ל שלא השיג על השושנים לדוד גם מהא דשבת דף פ"ג ע"ב ומהא דנדה דף ל"א ע"א שאמרו שם עד שבא ר' חנינא בן עקביא, וכן עד שבא ר' צדוק וצ"ע קצת – ומ"ש הדר"ג נ"י על הלשון עד שבא רע"ק, יפה כתב, אמנם לפענ"ד נראה יותר דלשון זה מיוסד על הא דאיתא (ביבמות ס"ב ע"ב) אמרו י"ר אלף זוגים תלמידים היו לו לרע"ק כו' וכולן מתו בפרק אחד כו' והיה העולם שמם (פרש"י שנשתכחה תורה) עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור"י ור' יוסי ור"ש ור"א בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה ע"כ, וא"כ י"ל דכל מקום שאמרו חז"ל עד שבא ר' עקיבא" רצוננם לומר עד שבא רע"ק אצל רבותינו שבדרום ולימד אותם כנלע"ד פשוט, ויותר אין לי להאריך בזה. ועל שאר ההערות שכתב לי הדר"ג נ"י לא עת לעשות ציצים ופרחים, מפני רוב הטרדות ומצוקי העתים אשר עלי מונחים, הכ"ד ידידו המצפה לישועת ה' ית"ש ויתעלה לעד ולנצח נצחים.

גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א.

סימן ד

העתק מכתב הגאון מהו' אברהם ליב טרוטצער נ"י אבדק"ק נעדעד ומלפנים בק"ק שאאק סעליצע מחוז נייטרא יצ"ו וז"ל:

ב"ה פק"ק נערעד יום ד' לסדר תצוה תרפ"ה לפ"ק. בחודש אדר שלמא אשדר לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה גרשון שטערן נ"י אבדק"ק מ' לודאש יע"א.

אחדש"ה כו' ראיתי בספרו ילקה"ג על אגדות הש"ס שהאריך מאוד עד להפליא בסוגיא דחזקי' ור' אבהי, ויש לי איזה הערות על דבריו. ואמרתי בלבי אציע אותם לפני כבוד הדר"ג נ"י, וזה החלי בעזהי"ת.

(א) באות ד' הביא הקושיא דאיך ילפינן מנבילה דכ"מ שנא' לא תאכל וכו' א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע, דילמא להכי פרט הכתוב לגר אשר בשעריך וגו' להורות דאין היתר לבטלה ברוב דיבש ביבש אסור לבטלו מה"ת לכתחלה. וכתב ליישב דגם החת"ס בי"ד סי' שי"ט כתב ג"כ דמוכח מה"ת שלא לבטל איסור לכתחלה ביבש ביבש דאלת"ה למה נשליך טריפה לכלב ונבילה לגר ולנכרי למה לא נבטלנו חד בתרי, וכתב כבוד הדר"ג א"כ כיון דכבר כתוב בפרשת משפטים בטריפה לכלב תשליכון כבר מוכח דאסור לבטל מדוע פרט הכתוב בפרשת ראה, שנית לגר וגו' אלא ודאי לגלות דכ"מ שנא' לא יאכל וכו' איסור הנאה במשמע – הנה לפע"ד יש להשיב דהחת"ס רק שיגרת לישנא נקיט למה נשליך טריפה לכלב ונבילה לגר ולנכרי, אבל אין כוונתו דגם מטריפה מוכח דאין מבטלין איסור לכתחלה, הא י"ל דאצטריך לכלב תשליכון שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אמנם מנבילה שפיר ילפינן דאין מבטלין איסור לכתחלה ושוב קשה קושי' הנ"ל – [אמר גרשון הקטן לפענ"ד אין זה מוכרח דודאי לפי האמת דיבש ביבש אסור לבטל מה"ת לכתחלה וטריפה אינו ראוי לישראל בשום אופן, לכך קבע הקב"ה את הטריפה שכר לכלב בשביל לא יחרץ כו' אבל אי היה טריפה ראוי לישראל ע"י ביטול ברוב לכתחלה, לא היה הקב"ה קובע לו שכר את הטריפה, דאטו נכבד הכלב מן הישראל, ובשביל לא יחרץ כו' היה קובע לו שכר את העצמות ואת הגירין שאינן ראויין למאכל אדם, אבל לא את בשר הטריפה ודו"ק]:

(ב) באות ט"ו הביא הדקדוק של לקוטי שלמה דבכל פרכות הש"ס פריך בלשון "דרחמנא" אמר, רק באבמה"ח פריך בלשון "דכתיב" -- ונ"ל ליישב בעזהי"ת בדרך נכון מאוד, דהנה ידוע מה שהביא בס' אוהל יעקב בפ' דברים בשם הגאון ר"א מווילנא זצ"ל דמפרש ההבדל בין תוה"ק ובין משנה תורה כי ד' ספרים היו נשמעים מפי הקב"ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון לישראל וכו' כן הי' ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה ע"ה בעצמו יע"ש והנה כל הקושיות שהקשה הש"ס, הם מהכתובים בד' ספרים חוץ פירכא זו מאבמה"ח שהביא הפסוק לא תאכל הנפש עם הבשר דכתיב בספר דברים. ומעתה הוא נכון מאוד דבכל הפרכות שהביא קאמר הש"ס "דרחמנא" אמר, מפני שהם כתובים בד' ספרים דשמעו מפי רחמנא בעצמו דרך גרונו של משה, אמנם בפירכא דאבמה"ח קאמר "דכתיב" משום דהביא הפסוק דכתיב בספר דברים, ולא יתכן לומר. "דרחמנא" אמר, וכמה גדולים דברי חכז"ל שמדקדקין בלשונם הזהב, וזה נ"ל נכון מאוד בעזהי"ת אמר גרשון הקטן, כבר קדמו בעיקר דבריו בספר פרי החג" דפוס אונגוואר כלל נ"ז בד"ה והרי אבר מן החי וכו' שדקדק ג"כ דקדוק זה וכתב ליישב כנ"ל יעו"ש]:

(ג) באות י"ח הקשה קושי' עצומה על החת"ס או"ח סי' פ"ו, וכבר הובא קושיא זו בשמי בתל תלפיות שנת תרע"ז אות קנ"א – אמר גרשון הקטן, ולמה לא ראה דכבר הובא קושיא זו בשמי בתל תלפיות משנת תרע"ד אות ק"ו ענף ד' יעו"ש]:

(ד) עוד שם באות הנ"ל הביא קושי' אור חדש על רש"י דפי' כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ל"ש גיד דנבילה ול"ש גיד דכשירה, והירושלמי מחלק בין גיד דנבילה לכשרה, והקשה מנ"ל לרש"י לפרש בסוגיא פירוש אחר ולעשות פלוגתא בין בבלי לירושלמי, וכבוד הדר"ג נ"י תירץ בדרך פלפול עפ"י דברי הפלתי – והנה הס' אור חדש אינו תח"י, אמנם לפע"ד נראה לתרץ בדרך פשוט, דלרש"י היה קשה דאי נאמר כהירושלמי אמאי לא קאמר הש"ס הך איכא בנייהו בין חזקי' לר"א דלחזקי' גיה"נ של כשירה מותר בהנאה ולר"א אסורה בהנאה, דהא ר' אבהו לא ידע היתר הנאה בגיד אלא משום כשהותרה נבילה גם גידה הותרה, ולהירושלמי הוא רק בגיד דנבילה א"כ גיד דכשירה אסור בהנאה לר' אבהו, אלא מדלא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו בין חזקי' לר"א מוכח דל"ש גיד דנבילה ול"ש דכשירה מותר בהנאה לר' אבהו כנ"ל נכון בעזהי"ת – אמר גרשון הקטן, לפע"ד אין זה מוכרח דהא י"ל דלכך לא אמר הש"ס הך איכא בינייהו בין חזקי' לר"א משום דלא פסיקא לי' דלחזקי' גיד הנשה מותר בהנאה דהא אנן קיי"ל אין בגידין בנותן טעם וממילא סברא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה וכמ"ש התוס' בסוגיין דף כ"ב ע"א ד"ה ור"ש וכו' עיי"ש]:

(ה) הקשה הדר"ג (באות כ"א) בפסחים דף כ"ב סוף ע"ב דפריך ואלא השתא דכתיבי הנך קראי, לכם למה לי, ומאי פריך הלא כתב הרמב"ם פ"י מה' מעשר שני ה"ז הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה ובמשנה למלך פ"א מה' שמטה ויובל ה"א הביא דגרסינן בתוספתא פ"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה וכתב המשל"מ הטעם משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם יע"ש, וא"כ מאי פריך הש"ס לכם למה לי, הא איצטריך למעוטי של הקדש דפטור מן הערלה משום דכתיב לכם והניח בצ"ע. הנה לפום רהיטא נראה לומר דהש"ס דילן לא ס"ל כהתוספתא הנ"ל, דאי ילפינן מלכם למעוטי של הקדש א"כ נילף מלכם דגם של עכו"ם דהיינו אם נטע עכו"ם לעצמו יהיה פטור מן הערלה, דהא בכמה מקומות בש"ס דרשינן מלכם להוציא של גבוה ושל נכרי, עיין תוס' פסחים דף ה' ע"ב ד"ה אבל -- [אמר גרשון הקטן, במחכ"ת זה לא ניתן ליאמר, דהא כיון דהש"ס דילן לא ס"ל כהתוספתא א"כ מדוע פסק הרמב"ם כתוספתא נגד הש"ס]:

(ו) עוד שם (באות ל"ב) הקשה קושיא עצומה על החת"ס הא אבמה"ח דבהמה מטמא כנבילה א"כ מאי קו"ח איכא מנבילה שמטמא במגע ובמשא הא אבמה"ח נמי מטמא כנבילה ואין לו שום קולא לגבי נבילה והוא קושי' עצומה ולחומר הנושא דלא לשווי' מרן החת"ס זצ"ל כטועה וכנעלם ממנו דגם אבמה"ח מטמא נראה לפע"ד ליישב עפ"י דברי חת"ס עצמו, דהנה כבוד הדר"ג נ"י ציין באות הנ"ל לעיין בתוס' חולין דף קי"ג בד"ה ושאני הכא, והנה התוס' הנ"ל כתבו בסוף דבריהם הם יהא דאמר בפ' גיה"נ דאיסור טריפה חל על איסור אבר מידי דהוי אאיסור חלב ואע"ג דאבמה"ח מטמא מ"מ כיון דחלב בכרת ואפי"ה חייל עליה כש"כ אאבר מה"ח, והחת"ס ז"ל בחידושיו כתב על קושי' התוס' הנ"ל הא אבמה"ח מטמא וז"ל ונ"ל לחלק בין נבילה לאבר מן החי דנבלה מטמא כבר אבל אבמה"ח מטמא לכשיתלוש אבל עדיין אינו מטמא אע"ג דבחיים לאברים עומדת לענין איסור מ"מ לענין טומאה אינו מטמא עכ"ל, ולפי דבריו יש ליישב קצת דשפיר ילפינן אבמה"ח מנבילה, דאבמה"ח אף דאסור משום אבמה"ח עדיין אינו מטמאה דהיינו קודם שיתלשו משא"כ בנבילה דמשהתחיל איסור נבילה מיד הוא ג"כ מטמאה, כן נראה לי לחומר הנושא ולי קשה על המכילתא הנ"ל שהביא הח"ס דילפינן טריפה מנבילה דמה נבילה דמטמא מותר בהנאה טריפה דאינו מטמא מכש"כ דמותר בהנאה, הא איכא למיפרך מה לנבילה שאין איסורו מחיים משא"כ טריפה שהיא מחיים, כדעביד צריכותא כזה בזבחים דף ע' מובא בתוס' חולין הנ"ל וצ"ע – [אמר גרשון הקטן בפשיטות י"ל דמכילתא ס"ל כהרמב"ם ז"ל דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי נבילה מחיים וא"כ בנבילה נמי איכא מין נבילה דאיסורו מחיים ואפי"ה מותר בהנאה דהא על כל נבילה אפילו אנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת אמרה תורה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי וא"כ שפיר איכא למילף טריפה בקו"ח מנבילה]:

(ו) באות ל"ג הקשה על החת"ס דנעלם ממנו מהרי"ל דכתב דלב"נ אבמה"ח מותר בהנאה, הנה בהגהות החת"ס כאן הביא דברי מהרי"ל ולא העיר עליו כלום, אמנם בחידושיו למס' דף קי"ד הביא ג"כ דברי מהרי"ל הנ"ל וכתב עליו "צ"ע" והנה אף שלא ידעתי מאי כוונתו בזה ומה יש להקשות על דברי מהרי"ל, עכ"פ החת"ס הניחו בצ"ע, וא"כ אין להקשות על החת"ס כמובן. והנה כל זה אמרתי להציע לפני כבוד הדר"ג נ"י, ואם יש אתו להשיב מאוד אשמח בדבריו וכו' וכו' ידידו המכבדו ומוקירו כערכו הרם ודובש"ת,

ה"ק אברהם ליב שטרוטצער רב דק"ק נעדעד יע"א.

סימן ה

שוכ"ט לכבוד ידידי הרה"ג החריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מהו' שמואל מאיר הכהן האלאנדער נ"י דיין ומו"צ ומ"מ בק"ק טושערנאוויטין יע"א.

קבלתי לנכון ההערות ששלח לי על ספרי ילקה"ג ח"א על אגדות הש"ס וארשום כסדר לא) כתב מעכ"ת נ"י וז"ל, מ"ש בגמ' ברכות ד"ה פירוש על הגמ' מ"ש יזכור לו יום המיתה, יש הרבה פירושים וגם אנכי אמרתי בעזהי"ת ע"ז, אך ראיתי בס' דקדוקי סופרים מהג' ראבינאוויטץ. שאין גורס מלת "לו" רק סתם יזכור יום המיתה ע"כ א"א לומר שקאי על היצה"ר (ב) בדף ד' במאמר ריב"ל אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, י"ל הכוונה שיהיה ניכר שהוא לצורך המת ולטובתו כמ"ש בשו"ת הרדב"ז סי' רכ"ד ובשדי חמד מערכת אבילות אות קט"ו שאין נחשב לועג לרש אפילו להושיב ישיבה שם וכן הספד וצדוק הדין אפילו בתוך ד"א של מת אם עושה לכבוד המת וכמ"ש בטו"ז סי' שד"מ סק"א בשם הירושלמי שהמת ידע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכו', ועוד האריך מעכ"ת נ"י בענינים שאין שייכים לספרי ואני לקצר אני צריך ואינו יכול להעתיק כל דבריו ואתו הסליחה. (ג) מ"ש בהשמטות למס' ברכות איך רצתה חנה לגרום מחיקת השם ע"י. י"ל כדי לקיים פו"ר היתה עושה כן אע"פ שאין אשה מצווה על פו"ר מ"מ מצוה עושה כמ"ש הר"ן רפ"ב דקידושין מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה סי' ל"ב ע"ש אע"פ שהי' לאלקנה בנים כמ"ש ויהי לפנינה ילדים י"ל שלא היה לו בן ובת, רק או בנים או בנית, ע"כ לא קיים פו"ר, ובשביל פו"ר שהוא מצוה רבה אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש התוס' שבת דף ד' ע"א (ד) במאמר מנעו בניכם מן ההגיון, י"ל שקאי בעוד שהמה בנים קטנים בעת שעוד לא מלאו כריסם בש"ס ובפוסקים שיהיה אמונת השי"ת תקוע בלבם כיתד שלא תמוט אז אסור ללמוד שאר מיני חכמות, כי בקל יוכל אדם למשוך מדרך טוב לרע, ע"כ אמרו "בניכם" ולא להם בעצמם, כי לגדולים שכבר מלאו כריסם בש"ס ובפוסקים שפיר דמי ללמוד הכל עכ"ל מעכ"ת נ"י, וימחול א"פ לעיין בס' מדרש שמואל באבות פ"ה במאמר בן בג בג הפוך בה כו' דכילא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע וכו', וימצא שאינו מסכים לדבריו בזה ואינני רוצה להאריך בזה שכבר מבואר בכמה ספרים שצריך להרחיק לימוד שאר חכמות כל מאי דאפשר כי תורת ה' תמימה אינה חסירה כלום וכל החכמות כלולים בה:

ה במ"ש (ברכות ד' ל"ג) אם אומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותי, מפני שאומר שמדותיו של הקב"ה רחמים, הקשה מעכ"ת נ"י הא כתב בס' משנת חכמים בה יסוה"ת דאינו מחויב לשלח את האם ולא מענשין לי' אם לא שלחה רק בעידן ריתחא א"כ קשה מאי מדת רחמים שייך בזה והניחו בצ"ע ואם כי קיצר מאוד מאוד ולא ביאר קושיתו כל הצורך, אעפי"כ מראה מקום אני לו לעיין בחידושי חת"ס ז"ל למס' חולין דף קל"ט ע"ב ד"ה יכול יחזור בהרים וכו' מש"ש בשם הרמב"ם ז"ל, וממ יבין המדת רחמים ששייך בזה ע"ש ודו"ק היטב (ו) כתב מעכ"ת נ"י ליישב ג' קושיות התוס' בפסחים כ"ב ע"א בחדא מחתא ופלא גדול בעיני הלא בידו ספרי ילקה"ג ח"א על אגדות הש"ס ושם הבאתי בקונטרס "עמק הלכה" על סוגי' דחזקי' ור"א אות יו"ד ואות נ' תירוץ זה על ג' קושיות התוס' הנ"ל בשם החת"ס ז"ל ובשם האור חדש ז"ל, ובאמת לא ראו גם שניהם שתירוץ זה כבר כתוב בחידושי אבן העוזר על פסחים דף הנ"ל יע"ש וימצא, ותמה תמה אקרא על מעכ"ת נ"י שכתב זאת משמי' דנפשי' (ז) נתקשה בדברי התוס' גיטין מ"א ע"א ד"ה לישא וכו' שכ' וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בחולין ע"ט דפרידה שתבעה אין מרביעין עלי' אלא מינה וי"ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות עכ"ל, ועיינתי בדבריו פעם אחר פעם ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו מאי קשיא ליה אמנם כן יש קושיא חמורה מאד על דברי תוס' אלו, דהא לעיל מיניה הקשו התוס' ליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותירצו בתירוץ הג' דבדידה ליכא עשה (דלא מפקדא אפו"ר) דאפילו מפקדא אפשר לה בכיוצא בה, וכ"כ התוס' במס' ב"ב דף י"ג ע"א ד"ה כופין וכו' ועוד דהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ועוד אפי' מפקדא דאפשר לה באחר עכ"ל, והשתא קשה לריב"ב דס"ל ביבמות ס"ה דאשה מיפקדא אפו"ר א"כ מה בכך דאפשר לה באחר מ"מ ישא חצי עבד וחצי ב"ח אשה חצי' שפחה וחצי' ב"ח ואע"ג דאסורין זע"ז משום דאתי צד עבדות של זה ומשתמש בצד חירות של שני, מה בכך לריב"ב יבוא עשה דפו"ר שלו ושלה, וידחה ל"ת דלא יהיה קדש של שניהם, כיון דלא אפשר לו באחרת ולה באחר, וכן הקשה הפני יושיע ז"ל בגיטין, והטורי אבן ז"ל בריש חגיגה יע"ש והיא קושיא עצומה מאד, אמנם לפע"ד נראה דמ"ש התוס' דאפילו מיפקדא אפו"ר אפשר לה באחר, קושטא דמילתא קאמרי דהיכא דאפשר לה באחר ודאי דאין ע' דוחה ל"ת, אבל באמת גם התוס' מודה דאפי' היכא דלא אפשר לה באחר ג"כ אין העשה דפו"ר של האשה ואף למ"ד דאשה מצווה על פו"ר) יכול לדחות ל"ת, משום דבכל ע' דוחה ל"ת בעינן שיהיה דומיא דכלאים בציצית כדאי' בגמ' בכ"מ לענין בעידנא וכ"כ התוס' עירובין ק' ע"א לענין עשה דפשיעה דא"ד ל"ת דל"ה דומי' דכלאים בציצית) דמיניה ילפינן עשה דוחה ל"ת, א"כ אין לך בו אלא חידושו, דוקא עשה המפורש בתורה דוחה ל"ת. אבל עשה שאינה מפורש בתורה לא דחי ל"ת דלא דמי לכלאים בציצית דהעשה מפורש בתורה ועשו להם ציצית ומעתה הרי כתב בשיטה מקובצת כתובות דף מ' בד"ה ה"ג כגון מילה בצרעת וכו' כל שאין העשה מפורש אלא אתיא מריבוייא אתי עשה דמפורש להדיא ודחי לי', ולזה ניחא דנקיט כגון מילה בצרעת אע"ג דלחד לישנא איכא לאו ועשה דמ"מ לא מפרש בהדיא העשה דהא פליגי בה לישני יעויי"ש, הרי דכל היכא דאיכא פלוגתא לא מיקרי מפורש בתורה, א"כ אע"ג דלריב"ב אשה מיפקדא אפו"ר מ"מ כיון דרבנן פליגי עלי' תו לא הוי עשה מפורש בתורה כמו ציצית, א"כ ממילא אין העשה דפו"ר של האשה דוחה ל"ת, ומיושב שפיר קושי' הפני יושיע והטורי אבן הנ"ל ודו"ק:

ועפ"י הסברא הנ"ל דכל היכא שיש פלוגתא תו לא חשיב מפורש בתורה ואין עשה כזאת דוחה ל"ת, אמרתי בימי חרפי ליישב קושיא המפורסמת מהגאון החריף העצום מו"ה שלמה קוועטש ז"ל אבדק"ק ניקלשבורג יע"א, בפסחים ה' ע"ב דאמר רבא שמע מינה מדרע"ק תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. ופרש"י דאי השבתתו בכל דבר ס"ל, לוקמא ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים יעו"ש, והקשה הגאון הנ"ל מנלי' לרבא דסובר רע"ק גם לפי האמת דאין ביעיר חמץ אלא שריפה, דלמא באמת סובר השבתתי בכל דבר, רק רע"ק הכי קאמר אי אמרת תשביתו היינו ביו"ט עצמו אז עכ"ח הדין דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואם כן אסור לבערו ביו"ט. אבל לפי האמת דתשביתו היינו מערב יו"ט, שוב אמרינן השבתתו בכל דבר, והסגנון כך הוא:

דהנה אנן קיי"ל בחמץ לאחר זמנו דמותר כר"ש. ובחמץ לפני זמנו קיי"ל כר"י שהוא בלאו, והטעם כתב הרא"ש ז"ל בפסחים פרק כל שעה סוף סימן ד' יען דלפני זמנו צותה תורה להשביתו לכן סברא לאוקמי קרא דמייתר על לפני זמנו כר"י יעו"ש. והתינח אי תשביתו היינו מערב יו"ט אבל אי נימא תשביתו ביו"ט עצמו א"כ אז אין סברא לאוקמי קרא יותר על לפני זמנו מלאחר זמנו, ואז גם לאחר זמנו אסור כר"י – והנה הקשו התוס' בפסחים דף כ"ח ע"א ד"ה אמרו לו וכו' אמאי לא ילפי רבנן חמץ מנותר שהוא בשריפה, ותירץ הפני יהושע ז"ל דלדידן חמץ קיל מנותר דנותר איסורו איסור עולם, וחמץ לאחר הפסח מותר מה"ת דקיי"ל כר"ש, א"כ אי אפשר למילף חמץ מנותר, רק ר' יהודא לשיטתו דסובר חמץ לאחר זמנו אסור שפיר יליף מנותר יעו"ש – וא"כ אי הוי אמרינן תשביתו ביו"ט עצמו אז היה הלכה כר"י דחמץ לאחר זמנו ג"כ אסור כנ"ל, וגם אנן הוי ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה וממילא אסור לבערו ביו"ט. והיינו דקאמר רע"ק עכ"ח תשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט עצמו אז הדין אב"ח אלא שריפה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וא"א לשורפו ביו"ט, אבל לפי, האמת דתשביתו מעיו"ט והלכה כריש דחמץ לאחר זמנו מותר. באמת קיי"ל כרבנן דר"י דהשבתתו בכל דבר ע"כ הקושיא והיא קושיא שכליית מאד.

אמנם לפי הנ"ל ניחא, דהנה בתשו' בית יצחק להגאון מלבוב ז"ל יוד ח"ר סימן מ"ה הביא קושיא נאה מהגאון ר' מאיר צבי ז"ל אבדק"ק סאמבור בהא דאמר רע"ק דעכ"ח תשביתו היינו מעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי, הרי הקשו התוס' בפסחים דף ה' דהא כיון דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ אם כן יהא חייב, כרת על השבתת שאור, ותירץ בצל"ח דמתי יהי' חייב אם בערב פסח דהוא שעת השבתה אז גם על אכילה אינו חייב כרת ואם בתוך הפסח גם כן אי אפשר דאיך יתכן דבשעת השבתה אינו חייב ולאחר מכאן חייב, ולפי"ז איך הוכיח רע"ק דתשביתו מעיו"ט משום דאב"ח אלא שריפה ואסור ביו"ט. הלא אם נימא דתשביתו הוא ביו"ט א"כ חייב כרת כקושי' התוספת דתירוץ הצל"ח לא שייך, ולמה לא ישרף ביו"ט הלא עשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט, ואף דיו"ט הוי ל"ת ועשה, הרי כתבו התוס' זבחים ל"ג ע"ב דעשה שיש בו כרת דוחה לית ועשה ע"כ ולפי דברינו מתורץ שפיר דבכל עשה דוחה ל"ת בעינן שיהי' עשה מפורש בתורה דומיא דכלאים בציצית, א"כ הא דביעור חמץ הוא בשריפה אין מפורש בתורה, ואף דלר' יהודא ילפינן ליה מנותר ודבר הנלמד במ"מ הוי כמפורש דהא עונשין עליה (עיין משל"מ פב מנזירות הי"ז) מ"מ כיון דרבנן פליגי עלי' דר' יהודא תו לא מקרי מפורש וכשיטה מקובצת כתובות דף מ' הנ"ל, וכל עשה שאינו מפורש בתורה אינו דוחה ל"ת, אך התינח אי הוכחת ר' עקיבא כפשוטו אבל אי נימא דרע"ק הכי קאמר אי תשביתו ביו"ט עצמו אז חמץ לאחר זמנו אסור ולכ"ע ילפינן חמץ מנותר דהוא בשריפה, א"כ בהאי ס"ד גם רבנן מודו לר' יהודא א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך מוכיח רע"ק כלל הא י"ל דמותר להבעיר ביו"ט משום עשה דוחה ל"ת, דאי תשביתו ביו"ט עצמו גם רבנן מודו דהוא בשריפה והוי עשה מפורש ודחי שפיר ל"ת ועשה דיו"ט וא"ש ודו"ק.

כל זה אמרתי בילדותי, ואם כי עכשיו אנכי הרואה דיש לבע"ד מקום לחלוק ולומר ודאי בכל עשה דוחה ל"ת דילפינן מכלאים בציצית י"ל דבעינן שיהי' עשה מפורש דומיא דכלאים בציצית ואי לא"ה לא דחי, אבל בעשה שיש בה כרת דדוחה ל"ת ועשה מצד חומר דכרת זה דוחה מסברא כמו כל דבר חמור דדוחה הקל וא"צ למילפ' מכלאים בציצית א"כ י"ל דאפילו עשה שאינו מפורש דוחה ל"ת ועשה מצד דהוי עשה שי"ב כרת ואף דל"ה דומיא דכלאים בציצית, ונסתר כל הבנין דלעיל, אעפי"כ אנכי על משמרתי אעמודה ולא אסתור בזקנותי מה שבניתי בילדותי בעוד הי' כח עיוני חזק יותר, ואומר, דבאמת מיש התוס' בזבחים ל"ג ע"ב דעשה שי"ב כרת דוחה אף ל"ת ועשה, הוא ג"כ חידוש ואינו נמצא בשום מקום בגמ' אלא שהתוס' שם הביאו ראיה לדבריהם מגמ' פסחים נ"ט ע"א יבא עשה דפסח שי"ב כרת וידחה עשה דהשלמה, ואע"ג דאין עשה דוחה עשה מצד מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, מ"מ עשה שי"ב כרת דוחה שאר עשה, והה"ד דדוחה גם ל"ת ועשה (ולכאורה יתכנו דבריהם לשיטת הריב"א בכ"מ דאיכא ל"ת ועשה לגבי עשה, הל"ת נדחה ולא נשאר אלא עשה, א"כ א"ש ראיתם מפסחים נ"ט הנ"ל כיון דעשה שי"ב כרת דוחה עשה ממילא דוחה גם ל"ת ועשה, אבל לשיטת התוס' דחולקים בכמ"ק על הריב"א וס"ל דבכ"מ דאיכא ל"ת ועשה, ע"י העשה הוי הל"ת אלים ואף הל"ת לא נדחה, א"כ אין ראי' מהא דעשה שי"ב כרת דוחה עשה, לומר דדוחה גם ל"ת ועשה דהוי ל"ת אלים וחזק ע"י העשה שאצלה, וצ"ל דס"ל להתוס' דמ"מ עשה שי"ב כרת אלים יותר ודוחה אף ל"ת דאלים ע"י עשה שאצלה, וזהו חידוש שחירשו התוס' מסברא דידהו), וא"כ י"ל אין לך אלא חידושו, דוקא עשה שי"ב כרת המפורש בתורה דוחה ל"ת ועשה, דומיא דעשה בפסח שי"ב כרת והיא עשה מפורש בתורה, דמיני' ילפינן לכה"ת כולה דעשה שי"ב כרת דוחה ל"ת ועשה, אבל עשה שאינו מפורש בתורה דלא הוי דומיא דפסח, אע"ג דהוי עשה שי"ב כרת בכל זה אינו דוחה ל"ת ועשה, וא"כ א"ש נכון מ"ש לעיל דכיון דאינו מפורש בתורה להשבית חמץ ע"י שריפה דוקא אף דר"י יליף לי' מנותר מ"מ כיון דרבנן פליגי עלי' לא הוי מפורש בתורה, ואין בכח עשה כזאת לדחות ל"ת ועשה אף דהוי עשה שי"ב כרת, כיון שאינו מפורש בתירה ולא הוי דומיא דפסח דמיני' ילפינן לכה"ת דעשה שי"ב כרת דוחה אף ל"ת ועשה וז"ב לדעתי.

ואם ישאל השואל מה בכך דהשבתת חמץ בשריפה אינו מפורש בתורה לפי דפליגי רבנן עלי' דר' יהודא וכל היכא דאיכא פלוגתא לא חשיב מפורש בתירה כשימ"ק כתיבות דף מ' הנ"ל, הלא לפי"ז גם הל"ת ועשה דיו"ט ג"כ לא מפורש בתורה, דהא חזקי' ואביי ורבא דילפי דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מקראי, פליגי על רב אשי דאמר דא"צ קרא משום דשבתון דיו"ט הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואמוראי הנ"ל עכ"ח ס"ל דשבתון דיו"ט לא הוי עשה, וכל היכא דאיכא פלוגתא לא חשיב מפורש בתורה, אף אני אשיב אמרים לו דכבר כתבו האחרונים ז"ל (עיין מלא הרועים סוף כלל עדל"ת. וטעם המלך על השעה"מ פ"ג מה' נדרים) דגם חזקי' ואביי ורבא כולהו ס"ל דשבתון דיו"ט הוי עשה אלא דס"ל כשיטת הריב"א דבכ"מ דאמרינן אין עשה דוחה לית ועשה, הל"ת מיהא נדחה ולא נשאר אלא עשה, וע"כ כ אם עבר ועשה אין לוקין עליו משום דאין לוקין על העשה. לכן ילפי מקראי דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט ואם עבר ושרף לוקה ארבעים משום דגלי קרא דגם הלאו אינו נדחה, אבל בגוף הדבר דשבתון דיו"ט הוי עשה ומלאכה דיו"ט הוי בלית ועשה כ"ע מודים לרב אשי ואין פלוגתא בזה, וממילא א"ש מה שכתבתי דהשבתת חמץ בשריפה הוי עשה שאינו מפורש בתורה ואינו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט המפורש בתורה אע"ג דאי תשביתו ביו"ט עצמו הוי השבתת חמץ עשה שי"ב כרת ודוחה אף ל"ת ועשה כתוס' זבחים ל"ג ע"ב הנ"ל ולק"מ.

עכ"פ מיושב בסברתי הנ"ל קושי' הפנ"י בגיטין מ"א והטו"א בריש חגיגה ע"ד התוס' דישא חצי' שפחה וחצי' בת חורין וליתי עשה דפו"ר של שניהם ולידחי ל"ת לריב"ב דס"ל דגם אשה מיפקדא אפו"ר, משום כיון דפליגי רבנן עלי' ל"ה עשה מפורש בתורה ואין בכח עשה כזו לדחות הל"ת שלה, מאחר דלא הוי דומיא דכלאים בציצית כנ"ל, ואין להתעקש ולומר דהא כתבו התוס' בשבת דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים וכו' דפו"ר הוי מצוה רבה, ובחמור נגד קל לא בעינן דומיא דכלאים בציצית, ודוחה מסברא אפי' לא הוי מפורש בתורה, א"א לומר כן דהרי התוס' כתבו בתי' הראשון דמשו"ה ל"א עדל"ת משום דל"ה בעידנא דהל"ת עובר משעת העראה והעשה דפו"ר לא מקיים אלא בגמר ביאה דראוי' להתעבר, והשתא אי ס"ד דפו"ר הוי מצוה רבה, ודוחה ל"ת מסברא דהוי חמור נגד קל, א"כ לא בעינן דומיא דכלאים בציצית ודוחה ל"ת אף דל"ה בעידנא, כמ"ש התוס' בפסחים דף נ"ט ע"א בד"ה אתי עשה דפסח וכו' ע"ש, אלא ודאי הא ליתא, וקם תירוצי על קושי' הפנ"י והטו"א על נכון בעזהי"ת:

ומענין לענין באותו ענין הנני מעתיק לו מ"ש בספרי ילקה"ג על הלכות שחיטה (דף נ"א אות ט"ז) וז"ל שם:

בשיטה מקובצת כתובות דף מ' בד"ה ה"ג כגון מילה בצרעת וכו' כתב דכל שאין העשה מפורש אלא אתי' מריבוייא אתי עשה דמפורש להדיא ודחי לי' ולזה ניחא דנקט כגון מילה בצרעת אע"ג דלחד לישנא איכא לאו ועשה דמ"מ לא מפרש בהדיא העשה דהא פליגי בה לישני יעו"ש – ולפי"ז היכא דפליגי בה אמוראי נמי לא הוי עשה מפורש דמאי שנא אמוראי מלישני – וקשה לי האיך יפרנס הגמרא, ראש השנה דף ל"ב ע"ב דקאמר שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה, והא בשבת דף כ"ה פליגי אמוראי אי שבתון דיו"ט הר עשה או לא, א"כ לא הוי עשה מפורש ושופר הוי עשה דמפורש ואמאי לא דחי ל"ת ועשה דיו"ט וצע"ג עכ"ל שם – אמנם לפימ"ש לעיל בשם ס' מלא הרועים וטעם המלך ז"ל דכולהו אמוראי ס"ל דשבתון דיו"ט הוי עשה רק משו"ה ילפי מקראי דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט כדי שאם עבר ושרף קדשים ביו"ט ילקה ארבעים, משא"כ אי לאו קראי רק מצד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לא הי' לוקה בעבר ושרף כשיטת הריב"א ז"ל, א"ש ולק"מ מה שהקשיתי על השיטה מקובצת הנ"ל – ועוד מצאתי כעת דבר חרש בס' מהר"ם שיק למורי הגאון האמיתי ז"ל על תרי"ג מצות (מצוה שי"ב) שכתב בשם מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל דאפי' רבא דס"ל בעלמא יו"ט היא רק ל"ת מ"מ יו"ט של ראש השנה מורה שהוא ל"ת ועשה דאל"כ קשיא לרבא מתני' דר"ה דף ל"ב ע"ב דתנן אין מפקחין עליו את הגל ומקשה הש"ס אמאי יבא עשה דשופר וידחה ל"ת דיו"ט ותירץ דיו"ט הוי עשה ול"ת ואי נימא דרבא ס"ל דלא הוי רק ל"ת לחוד, הדרא קושי' הגמרא לדוכתה (וכן הקשה בטו"א שם), וע"ז תירץ מרן זצ"ל דדוקא ביו"ט דלא כתיב שבתון רק מקרא קודש בזה פליגי אמוראי אבל ביו"ט של ר"ה דכתיב ביה שבתון וגם מקרא קדש בודאי לכ"ע איכא למימר דהוי עשה ול"ת ומיושב קושי' הנ"ל דשפיר אין מפקחין על השופר את הגל משום דיו"ט הוי עשה ול"ת יעו"ש, וא"כ ממילא לק"מ קושיתי על השיטה מקובצת כתובות הנ"ל:

ועפ"ד מרן חת"ס הנ"ל עמדתי על כוונת רש"י ז"ל ביצה ח' ע"ב ד"ה עשה ול"ת היא. דכתיב (ויקרא כ"ג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות. דרצה ליישב בזה קושי' התוס' שם דהא רבא סובר דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד, ולכן כתב רש"י ז"ל דהא כתיב ויקרא כ"ג גבי סוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון ושם נאמר ג"כ. ביום הראשון מקרא קודש וגו' ביום השמיני מקרא קודש, והיכי דכתיב שבתון וגם מקרא קודש לכ"ע הוי עשה ול"ת, ושפיר קשיא לי' לרבא דעכ"פ ה"ל לתנא למיתני דאם שחט ביו"ט א' של סוכות וכן בשמיני עצרת אפי' חיה ודאי אין מכסין את דמה דבהני לכ"ע הוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומיושב קושי' הנ"ל והא דלא פי' רש"י דכתיב ביו"ט של ראש השנה שבתון וגם מקרא קודש וא"כ קשיא עכ"פ מיו"ט של ר"ה, י"ל משום דמנהג השוחטים שלא לשחוט בר"ה משום דצריך לעורר רחמים ושחיטה הוי אכזריות כמ"ש בשו"ת שערי צדק להגאון מהר"ם פאנעטה זצ"ל חאו"ח סי' קכ"א ע"ש, לכן לא פירש"י דקושי' הש"ס הוא מיו"ט של ר"ה, רק מיו"ט א' של סוכות ומשמיני עצרת כנלע"ד והוא כפתור ופרח בכוונת רש"י ז"ל, ובזה הנני ידידו הדוש"ת, גרשון הק' שטערן הרב דק"ק מ' לודואש והגליל יע"א

סימן ו

שלום רב לכבוד תלמידי חביבי הרבני החריף ובקי כש"ת מהו' יצחק אייזיק שווארץ נ"י בק"ק דיטשא סט' מארטאן יע"א.

על הטוב יזכר שמך במה שהעתקת לי דבר יקר מהגאון בעל לבושי שרד זצ"ל בברכות ס"פ כיצד מברכין השותה מים לצמאו אומר שהנ"ב ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן:

א"ל רבא בר רב חנן לאביי ואמרי לה לרב יוסף הלכתא מאי, א"ל פוק חזי מאי עמא דבר, ויל"ד מדוע לא א"ל בפירוש איך הלכה ומדוע תלה הדבר במנהג וכי לא נמצא לפעמים מנהג טעות, ולא מצינו לשון זה רק פעמים בש"ס (עירובין י"ד ע"ב ומנחות ל"ה ע"ב), ותו יל"ד בתיבת מאי דהול"ל מה עמא דבר כטבע הלשון ויבואר ע"פ מ"ש בסה"ק אור החיים וז"ל, מדיבור של הקב"ה רוח, מים, אש, (וי"ל שתיבת א'מ'ר' שהוא ענין ושורש של דיבור ואמירה נקרא בשביל כן אמר שהוא ר"ת אש, ומים, רוח) שהרי כשאדם מדבר יוצא מפיו רוח ומים וחום האש, כ"ש וקו"ח מדיבור של הקב"ה, ע"כ לא נאמר איך נבראו בדיבורו של הקב"ה כשברא את העולם במאמרות, ולא הוצרך לבריאת אלו מאמר מיוחד כמו בשאר בריאות ע"י שאמר יהי אור ויהי כן, משא"כ אלו נתהוו במאמרו שאמר על שאר בריאות, ממילא ע"כ מברכין על מים שהכל נהיה בדברו עכ"ל, ר"ל דעל כל המינים מברכין בלשון בריאה בפה"א וכדומה לפי שנבראו במאמר, משא"כ המים נתהוו ממילא ע"פ המאמר, לכן אימר נהיה בדברו שע"פ דיבורו נהיה ממילא, נמצא ר' טרפון שחולק ואומר לברך בלשון בריאה בורא נפשות רבות ס"ל שגם במים היה בריאה ולא נתהוו ממילא, לכן כששאל לו הלכתא מאי, א"ל שתוכל להבין דבר זה מעצמך כי פוק חזי מאי עמא דבר ר"ל דיבור של אדם מאי הוא, והנה הוא אש, רוח, ומים א"כ כ"ש בדיבור של הקב"ה ולכן הלכתא כת"ק והבן כי הוא לפענ"ד אמת עכ"ל הזהב.

אמנם כן רש"י ותוס' וכל הראשונים פירשו מאי עמא דבר הוא מלשון מנהג, וא"כ צריך ליישב הני ב' דקדוקים הנ"ל מדוע לא א"ל בפי' איך הלכה, ומדוע תלה הדבר במנהג וכי לא נמצא לפעמים מנהג טעות, ונלע"ד דהנה כבר הקשה הצל"ח ז"ל על מה ששאל רבא ב"ר חנן הלכתא מאי וכי מה זו שאלה ומהי תיתי לא תהא הלכתא כת"ק ור' טרפון יחיד הוא (ובשלמא בעירובין י"ד ע"ב דשאל הלכתא מאי אי כת"ק או כר' יוסי, לא קשיא משום דשם שפיר ס"ד דיהי' הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ולכן שאל הלכתא מאי, ועיין שם בקרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל, משא"כ הכא) וע"ש בצל"ח שנדחק קצת ליישב זה, אמנם בימיו עדיין לא נדפס פי' רבינו אהרן הלוי ז"ל על הרי"ף דמס' ברכות וזה מחדש נדפס בעיר מאינץ תחת שם פקודת הלוים, ושם כתב לאמור:

מתני' השותה מים לצמאו אומר שהנ"ב ר"ט אומר בורא נפשות רבות פי' ולר"ט ליכא בי' ברכה לאחריו. כיון דבריך בנ"ר לפניו דהיא ברכה הבאה לאחריו. והאי דנקט לצמאו משום דמיא לא זייני כלל לפי שאינן אלא יסוד אחד ואינן פועלות במורכב אלא כעין משוש לפיכך אין לברך עליהן אלא כששותה לצמאו דמיתהני לשבר צמאו ולפיכך אמר בהו ר"ט בורא נפשות רבות וחסרונן דליכא לברוכי בהו אלא בורא תשלום חסרן הבריות, ומודה ר"ט בשאר דברים דמברך בהו שהכל ואחריהן בורא נפשית. א"ל רבא ב"ר חנן לאביי הלכתא מאי, א"ל פוק חזי מאי עמא דבר. זו ראיה לדברינו שלא נחלק ר"ט אלא במים דאי בשאר מינין מי מספקא ליה לרבא ב"ר חנה הא בכלהו פרקין אמרי' להדיא שהכל אלא כדפרישנא, ומשום דמסתבר טעמיה דר"ט אסתפקא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר דהילכתא כוותיה, וא"ל פוק חזי מה עמא דבר והיינו שהכל נהיה בדברו עכ"ל.

וא"כ לפי"ז מיושב שפיר שלא א"ל בפירוש איך הלכה משום דבאמת מסתבר טעמיה דר"ט לכן לא רצה להורות הלכה נגדו, לכך א"ל רק פוק חזי מה עמא דבר, ואין לומר שהוא מנהג טעות ז"א דבאמת בכ"מ הלכה כת"ק לגבי יחיד רק שכאן הו"א לפסוק הלכה כר"ט משום דמסתבר טעמיה לכן המנהג מכריע דאע"ג דמסתבר טעמיה מ"מ הלכה כת"ק לגבי ר"ט שהוא יחיד וא"ש ודו"ק ק' ועל קושי' הצל"ח הנ"ל י"ל עוד דמשו"ה היה רבא ב"ר חנן מסופק אי הלכה כת"ק נגד ר"ט, משום דבתוספתא פ"ד דברכות לא נזכר כלל דעת הת"ק אלא דעת ר' טרפון שמברך בורא נפשות רבות, ומזה ה' נראה לו קצת שר"ח ור' אושעיא שסידרו התוספתא סוברים דהלכה כרי טרפון בזה. ע"כ אמר לו פוק חזי מה עמא דבר. ואולי לזה נתכוין רבינו אהרן הלוי ז"ל במ"ש אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר דהילכתא כוותיה, ויותר אין לי להאריך), הכ"ד רבך הדוש"ת באהבה וחיבה יתירה,

גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א

סימן ז

אל מול פני המנורה הטהורה, שר התורה, ה"ה הרב הגאון האמיתי מאור הגולה, לו דומיה תהלה. כקש"ת מו"ה שלום מרדכי הכהן נ"י אב"ד דק"ק בעדזאן יע"א

מכתב קדשו מיום ג' פרשת תצא י"ד אדר א' שנת תרנ"ז הגיעני בעתו ובזמנו, בדבר ההיתר ממאה רבנים להאברך ר' יוסף בהרב מו"ה אהרן יהודא מהרימלוב לישא אשה על אשתו שנשתטית ר"ל. והנה הנוגע לדינא מי כמוהו מורה וגם אני הצעיר והשפל מסכים עמו להתיר וכו' ולא באתי אלא בשביל מה שיש לי להעיר בדברי קדשו באיזה ענינים הכתובים בגליונו הנדפס, וארשום בקיצור, א.) כתב הדר"ג הרמה וז"ל:

ובתשו' לק"ק חוסט ביארתי מה שהשיב בן עזאי (יבמות ס"ג ע"ב) נפשי חשקה בתורה וכו' והדבר יפלא שהרי הוא מ"ע שבתורה, ואמרתי שהרי בגמ' (ב"ב ס' ע"ב) אמרו מיום שפשטה מלכות אדום וכו' דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה וכו' אלא דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ובב"י יו"ד סימן קצ"ו בדין בדיקת חורין וסדקין וכו' כתב דהיכא דאמרו מוטב שיהיו שוגגין וכו' מי שהוא בעל נפש צריך ליזהר, ולז"א נפשי חשקה בתורה וא"כ הוא בעלי נפש ודין שיגזור ע"ע שלא ישא אשה, ואף דאנן לא קיי"ל כן דכיון שלא גזרו ע"ז אין שום זהירות גם לבעל נפש. מ"מ בן עזאי הוה ס"ל כן עכ"ל – ובמחכ"ת הרמה בגמר דבריו נתפס, דכיון דאנן לא קיי"ל כן, א"כ איך כתב הרמב"ם בפט"ו מה' אישות וכן קבע מרן המחבר בשלחנו הטהור (אבהע"ז סימן א' ס"ד) להלכה, דמי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון עכ"ל, ואמאי אין בידו עון הלא הוא מבטל מ"ע שבתורה.

ובגוף קושי' הדר"ג ימחול לעיין בספר בני אהובה לגאון עוזנו מו"ה יונתן ז"ל פט"ו מאישות ה"א שכ' עמ"ש הרמב"ם אשה שהרשית את בעלה שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א כשהיו לו בנים שכבר קיים המצוה אבל לא קיים לא, זה דוקא בהרשתו לדבר הרשות, אבל התלמידים היוצאים ללמוד תורה ברשות, מהני מחילה שלה אף דלא קיים פ"ו, דהא חזינן רע"ק ויתר תנאים ואמוראים דהרחיקו נדוד ולא קיימו עדיין פ"ו כדאיתא (כתובות ס"ב ע"ב) שאמרו עניה זו לשוא שומרת, וע"כ צ"ל לת"ת אין לחוש לזה, דגדול ת"ת יותר ממצות פ"ו, וקיי"ל מי שאומר שנפשו חשקה בתורה דפטור מפיו וכן עמא דבר יעו"ש, וגם ימחול לעיין בספר דרך פקודיך מהרב הקדוש מו"ה צבי אלימלך שפירא זצ"ל בדף י"ט ובדף ל' שכתב דודאי גם בן עזאי היה רוצה לקיים המצוה דמי פטרו ממצות עשה דאורייתא רק שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה דרצ"ל בהיות דע"י תשוקתו הנכבדת בלב ונפש בתורה לא היה לו שום מבוא לגופניית, וז"ש מה אעשה דהנני אנוס כמו הסריס ח"ו וכיוצא שאין בידו עון דמה אית לי' למיעבד ומשו"ה דקדקו הפוסקים ג"כ בדבריהם, וכ"ה בשו"ע בזה"ל מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי (דייקא) ונדבק בה כל ימיו (דייקא) רצ"ל שא"א לו להפרד תשוקתו כרגע לתקוע מחשבתו לדעתו בעסק הלזה כדי שיתפעל הכח המוליד כנודע איש כזה אין בידו עון דמה אית לי' למיעבד יעו"ש באריכות יותר.

(ב) כתב הדר"ג הרמה דמצוה מצד לשבת יצרה הוא רק מדרבנן ול"א בזה דברי קבלה כד"ת דמו, ומביא ראיה לדבריו מש"ס (דשבת דף קי"א) לירקונא תרין בשכרא ומיעקר. ופריך ומי שרי וכו' אלא באשה וכו' וקשה הא גם באשה איכא משום לשבת יצרה לשיטת התוס' וצ"ל דהא באמת הוי דבר שאין מתכוין אלא דהוי פסיק רישא דאסור. וכבר העלה החת"ס חיו"ד סי' ק"מ להוכיח מדברי הרא"ש דבשאר איסורים לכ"ע פסיק רישא מיתר בדרבנן ע"ש, וא"כ ה"נ במצות לשבת יצרה הוי רק מדרבנן ומותר בדבר שאין מתכוין עכ"ל – ולדידי אין זה ראיה דכבר כתב בס' נתיבות השלום על אהע"ז דעל האשה עצמה ליכא ציווי, לרך מותרת לשתות כוס של עיקרין בכדי שלא תלד. רק אנו צריכין לעשות תחבולות בכל טצדקי שתהא יכולה להנשא לאיש כדי שיקויים רצון הבורא ית"ש לא תוהו בראה לשבת יצרה יעש"ה כלל גדול בדין זה – ונ"ל שזה טעם הר"ן ז"ל שכ' בר"פ האיש מקדש בהא דמצוה בה יותר מבשלוחה אע"ג דאינה מצוה טל פו"ר מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו יעו"ש, ומיאן לפרש כפי' הגאון בעל קרבן נתנאל ז"ל דאע"ג דאינה מצווה על פו"ר מ"מ על מצוה דלשבת יצרה גם היא מצווה, ולכאור' טעמא בעי מדוע לא רצה הר"ן לפרש כן. אלא משם דעל האשה עצמה ליכא שום ציווי רק המצוה עלינו לעשות תחבולות וכו' כנתיבות השלום הנ"ל, א"כ לא שייך לומר מצוה בה מצד הציווי לשבת יצרה שמוטל עליה, דבאמת ז"א דעליה עצמה אין שום ציווי א"כ א"א לומר כפי' הק"נ אלא כפי' הר"ן וא"ש ודו"ק – וגם מה שנסתפק הדר"ג הרמה במצוה דולערב אל תנח ידך אי הוי מה"ת משום דד"ק כד"ת דמו, ימחול נא לעיין בשדי חמד חלק הכללים מערכת הוי"ו כלל י"ד שהביא להקת רבנים ראשונים ואחרונים דנקטו בפשיטות דאינו אלא מדרבנן ומכח זה תמה על הב"ח ביו"ד סוף סי' רכ"ח דאף שקיים מצות פו"ר מצוה מן התורה לישא אשה משום ולערב אל תנח ידך יע"ש פלפול עצום בזה, ויותר אינני רוצה להעמיס דברים על כהדר"ג הרמה ואחתום בשלום רב הכ"ד הצעיר באלפי ישראל, גרשון ה"ק שטערן דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א

סימן ח

שוכ"ט לכבוד הרב הגאון החו"ב מהו' מנשה אייכענשטיין נ"י בק"ק רישא יע"א

גליונו הנדפס ד' ניסן שנת תרס"ה בענין היתר ממאה רבנים קבלתי לנכון, והנוגע לדינא דבריו צדקו יחדיו וגם אני מסכים עמו להתיר להאברך מהו' מרדכי דוד ענקער נ"י מילידי ראזוואדוב יע"א לישא אשה על אשתו וכו' ולא באתי אלא בשביל מה שכתב חותנו הגאון העצום מהו' יהושע האראוויטץ אבדק"ק דזיקוב בשם גדולי המחברים שהקשו בגוף הדבר אשר האריכו אם רגמ"ה גזר במקום מצות פ"ו דמדוע לא נימא דעשה דפ"ו דוחה לל"ת דחרם וכמו שהקשו התוס' בגיטין ואי די"ל דחרם רגמ"ה דקבלו הדור על עצמם דינו כנדר וחשיב כל"ת ועשה דהא לאחר אלף החמישי הוי לכ"ע רק מדרבנן (ע' תשו' נוב"י מהד"ת אהע"ז סי' ח') ואיסור דרבנן לא חשיב רק כל"ת לחוד, וכתב חותנו הגאון שליט"א דנעלם מהם דברי הר"ן בריה והרא"ש בפ"ג דמו"ק שכ' דגם שבות דרבנן לא נדחה דחכמים עשו לדבריהם של תורה וגם איסור דבריהם חשיב כל"ת ועשה והה"ד בכל איסור דרבנן והאריך בזה – והנה אדמו"ר הגאון בעל מהר"ם שיק ז"ל בחלק אהע"ז תשובה ד' האריך בקושי' זו ויעו"ש שכתב דגם בעוד שהיה חל החרם דר"ג מדאורייתא ג"כ לא היה רק ל"ת לחוד דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך בזה יעויש, וממילא דלא שייך לומר דחכמים עשו לדבריהם כשל תורה מאחר דגם בשל תורה ליכא בזה כ"א לית לחוד וז"ב וימחול לעיין בתשובת מהר"ם שיק הנ"ל מה שתירץ על קושי' הנ"ל דליתי עשה דפ"ו ולידחי הל"ת – ולענ"ד נראה לדון בדבר החדש די"ל דעשה דפ"ו אינו דוחה לית, והוא עפ"י מ"ש בס' רב שלום עה"ת פ' תצוה בשם הגאון החסיד שבכהונה מהו' נתן אדלער זי"ע בפ' ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי, והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת השש, דידוע דבגדי כהונה היו שעטנז, והכהנים היו רשאים ללובשם מכח עשה דוחה ל"ת, והנה אף דאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה וכו', אבל במקום שעשה זו דוחה ל"ת פשיטא שצריך לקיים העשה לשמה, כדי שתדחה הל"ת, וז"ש ועשו בגדי קודש וגו' לכהנו לי, לי. לשמי דייקא וקשה למה דוקא לשמה, לז"א והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת השש והיה שעטנז, ועכ"ח מכח עשה דוחה ל"ת, א"כ צריך לשמה דוקא, ע"כ דפח"ח והנה ידוע דמצות פו"ר שיש בה הנאה גופניית קשה מאוד וכמעט א"א לקיימה לשמה בלתי לה' לבדו, ע"כ אין להתיר במקום איסור מכח עשה דוחה ל"ת, ועיין בס' דרך פקודיך להרה"ג מהו' צבי אלימלך שפירא זי"ע דף כ' ע"ב שהביא מסה"ק נועם אלימלך בפ' וישלח שכתב שראה בפוסקים דמש"ה לא תיקנו לברך על פרי' ורבי' קודם הזיווג משום דא"א למצוה הזאת שתעשה בלא צחצוחי תאות יצה"ר ע"ש, וא"כ מה"ט נמי לא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, ומה שלא תירצו התוס' בגיטין מ"א כן י"ל באמת הו"מ לתרץ כן, אלא דעדיפא מיני' מתרצי דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא אפשר לה באחר, אבל כאן דל"ש לתרץ כן דעלה דידה לא שייך האיסור דב' נשים כמ"ש הבאה"ט אהע"ז סי' א' סק"כ בשם הלכות קטנות סי' ל"ח יעו"ש, שפיר י"ל כנ"ל.

ומש"ל בשם הנועם אלימלך ז"ל דא"א למצוה הזאת שתעשה בלא צחצוחי תאות יצה"ר, ד"ז כתוב במדרש ומובא בילקוט שמעוני (תהלים סי' נ"א) על הפסוק הן בעוון חוללתי וגו' ר' אחא אמר בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהא צד אחד בעון (פי' בשמן רענן, צד אחד בעון. במה שמתכוון להנאת עצמו) אמר דוד כלום נתכוון ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו שמשעה שעשו צרכיהם זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן ואתה מכניס כל טפה וטפה ז"ש דוד כי אבי ואמי עזבוני וגו' עכ"ל – וא"כ ודאי מסתבר דמצות פו"ר דא"א שלא יהא צד אחד בעון אינו דוחה ל"ת, וכמש"ל בשם הגאון ר' נתן אדלער זצ"ל דאם לא מקיים העשה לשמה אינו דוחה ל"ת, ומה שמצינו בש"ס בכמה מקומות דשקלו וטרו אמוראי גם באיסורי ביאה דנימא עשה דוחה לית, צריך לדחוק ולומר דמיירי בקדושים אשר בארץ כגון רבינו הקדוש שאמר ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה ופי' המפרשים דהכוונה על אבר התשמיש (ועיין בכתובות דף ק"ד בעין יעקב בביאור ענף יוסף בשם באר מים חיים. הגם שבודאי אכל ושתה והיליד בנים מ"מ הוא לא נהנה מהם בשום פנים ולא עשה הכל כי אם כמו שכפאו שד בעכ"ח מפני ציוו הבורא ולא להנאתו כי שיבר והכניע כוח תאותו עד שהי' אצלו למיאוס ולביזיון גדול מאוד כל דברי עוה"ז, והלא ידוע אמרם ז"ל בתאות אשה, תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין וכו' עיי"ש), אבל בסתם בני אדם שאינם בבחינה ובמדריגה רמה כזו, באמת לא שייך לומר בשום איסור מאיסורי ביאה עשה דוחה ל"ת. יען כי אינם מקיימים המצוה לשמה רק להנאת עצמם הם

מתכוונין ודו"ק:

וארווחנא בזה ליישב קושי' הטורי אבן ז"ל בריש חגיגה בד"ה לישא שפחה אינו יכול, על תירוץ הר"י שבתוס' ב"ב דף י"ג לקושי' התוס' ליתי עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא קדש ותירץ ר"י דהיא אסורה להינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה דלא מיפקדא אפ"ו ועוד אפילו מיפקדא אפשר לה להינשא לאחר. והקשה הטו"א ת"ל לריב"ב דס"ל ביבמות ס"ה ב' דאשה מיפקדא אפו"ר מאי איכא למימר ואי משום דאפשר לה באחר מ"מ מי שחציו עבד ישא אשה בת מינו חציה שפחה וחציה בת חורין ואע"ג דאסורין זע"ז משום דאתי צד עבדות של זה ומשתמש בצד חירות של שני וצד חירות בצד עבדות מה בכך לריב"ב יבא עשה דפ"ו שלו ושלה וידחה ל"ת דלא יהיה קדש של שניהם כיון דלא אפשר לו באחרת ולה באחר, והניחו בקושיא, אמנם לפי הנ"ל י"ל דבאמת בסתם בני אדם שאין מקיימין מצות פ"ו לשמה רק להנאת עצמם הם מתכוונין לא שייך לומר עשה דפ"ו דוחה ל"ת כנ"ל, ומ"ש ר"י בתוס' הנ"ל אפילו מיפקדא אפשר לה להינשא לאחר האמת קאמר דכל כה"ג שאפשר לקיים שניהם ל"א עדל"ת ועדיפא מיני' קאמר עפ"י הכלל המבואר בש"ס, אבל לדינא גם ר"י מודה דאפילו היכא דלא אפשר לו באחרת ולה באחר ג"כ לא שייך לומר דעשה דפ"ו ידחה ל"ת מטעמא דאמרן וא"ש ודו"ק.

מיהו קושי' הטו"א הנ"ל בלא"ה לא קשיא די"ל דהתוס' אזלי לשיטתם בקידושין דף ל"ח ע"א בד"ה אקרוב וכו' שכ' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור, אי נמי י"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני, וכבר כ' בספרי הכללים דיש סוברים דבכ"מ שכ' תוס' ב' תירוצים התירוץ הא' הוא העיקר ובפרט כאן דתי' הב' דגזירה כזית ראשון וכו' הוא דוחק גדול לומר דבימי יהושע כבר גזרו גזירה זו, בודאי תירוץ הראשון עיקר אליבא דכ"ע, נמצא דס"ל להתוס' כירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור, א"כ לפי"ז מה מקשים התוס' דליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש הא פו"ר הוא עשה דקודם הדיבור, אך אדמו"ר הגאון ז"ל בתשו' מהר"ם שיק אהע"ז סימן ד' כתב דכיון דבסנהדרין דף נ"ט אמרינן דשובו לכם לאהליכם בא לחזור ולשנות א"כ הוי עשה דאחר הדיבור יעו"ש – ואם כן התינח לאנשים אבל לנשים אפילו לריב"ב דנשים גם כן מצווים אפו"ר כדאמר במשנה יבמות ס"ה ב' על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו, מ"מ לא הוי עשה דאחר הדיבור אלא עשה דקודם הדיבור, וזה אינו דוחה ל"ת, וא"כ לא קשיא קושית הטו"א לריב"ב ישא חצי עבד חצי' שפחה וחצי' ב"ח דעשה של שניהם דוחה לית כיון דלא אפשר לו באחרת ולה באחר, ולפימ"ש ז"א דדוקא עשה דפ"ו של האיש הוא עשה דאחר הדיבור מדכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, אבל העשה דפיו של אשה אפילו לריב"ב דמיפקדא אפ"ו מ"מ אינו אלא עשה דקודם הדיבור דהחיוב של האשה לא נאמרה דנישנית אחר הדיבור, א"כ אינו דוחה הל"ת דלא יהיה קדש, דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור ומיושב שפיר קושי' הטו"א ז"ל, ואף דבטו"א, שם כתב דבתשו' שאגת ארי' סימן צ"ו הוכיח דליתא להא כללא דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור מ"מ אין להקשות מכח זה על התוס' ב"ב דף י"ג בשם ר"י כיון דהתוס' כתבו בקידושין דף ל"ח דאיתא להא כללא וידוע דסתם תוספות הוא או ר"י או ר"ת, וא"כ יש לומר דהתוס' דקידושין היינו ר"י, ואזיל לשיטתו בזה, ולא קשה מידי כנ"ל נכון מאוד בעזהי"ת. הכ"ד ידידו הדוש"ת ברגשי יקר וכבוד.

גרשון הק' שטערן דק"ק מ'דלודאש והגליל יע"א.

סימן ט

יברכהו ה' מגבהי מרומו, ויאמר שלומים אלף לך של שלמה, ה"ה הרה"ג החו"ב חבל הכסף זו שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה שלמה נ"י בן הגאון מו"ה שמחה הלוי באמבערגער זצ"ל, בק"ק אשאפ- פענבורג במדינת בייערץ יצ"ו

שורותיו הטהורים האירו לנגד עיני ותוכם רצוף אהבה ויה"ר מן שמיא שיתקיימו כל ברכותיו אשר ברכני אכי"ר. והנה שמחתי בד"ת אשר כתב לי גרגיר אחד על קושית האחרונים שהבאתי בספרי ילקוט הגרשוני על שו"ע או"ח סימן קנ"ח ט"ג שכתב המחבר שיש מי שאומר שאם אכל פחות מכזית שאינו צריך נטילה והקשו האחרונים דסתר עצמו במה שכתב בסימן תע"ג ס"ו דנוטל ידיו לצורך טיבול ראשון ויאכל פחות מכזית והלא פסק כאן דפחות מכזית אין צריך נטילה, ואמרתי לתרץ בס"ד ע"פ דברי התוס' פסחים קט"ו ע"א ד"ה כל, שכתבו שם תוך דבריהם, ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא, אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו' עיי"ש, לפ"ז מיושב היטב פסק השו"ע דבנהמא שהנטילה משום קדושה ונקיות י"א דבפחות מכזית א"צ נטילה, אבל בדבר שטיבולו במשקה הנטילה משום קבלת טומאה מה לי כזית או כביצה או פחות מהם עכ"ל.

והנה הי' יכול לומר מעכ"ת נ"י דבנהמא כל שאין מברך עליו בהמ"ז הה"ד דאינו נוטל ידיו ולכך פחות מכזית דאין מברכין עליו בהמ"ז א"צ גם נטילה, וכמ"ש בביאור הגר"א ז"ל בסימן קנ"ח, אבל בדבר שטיבולו במשקה שהידים שניות מטמאין את המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו, בזה אין חילוק בין כזית לפחות מכזית ובכולם צריך נטילה – וצריך לעיין בתשו' חיים שאל סימן ע"ד (שציינתי בספרי ילקה"ג הנ"ל) שהביא תירוץ על קושי' האחרונים הנ"ל בשם ספר עצי אלמוגים, וכתבתי שם שהוא דחה דבריו ונשאר בקושיא, וכעת אין נמצא אצלי לא הס' עצי אלמוגים ולא הספר חיים שאל, ולכך איני יודע אם זה התירוץ שכ' מעכ"ת נ"ו כתוב בס' עצי אלמוגים, או תירוץ אחר כתוב שם, ואם יש אתו הספרים הנ"ל ימחול לעיין שם ויודיעני והך שמעתתא דפסחים קט"ו הואיל ואתי לידן אימא בה מילתא דלכאורה קשה אמאי ס"ל לרב פפא בדבר שטיבולו במשקה אי לא נגע ידיו במשקה לא חיישינן נן שמא יגע וא"צ נטילה, והדחיון דדחי ליה סובר דחיישינן שמא יגע והב"י באו"ח סי' קנ"ח פוסק כדעת הדחיין דדחי לרב פפא וכתב דחיישינן שמא יגע והביא הרמ"א בסי' קנ"ח ס"ד דאפי' אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי אפ"ה יטול וכו' ע"ש, וקשה מדוע לא נפסוק הלכה כרב פפא דל"ח שמא יגע, ונ"ל בדרך הפלפול דהנה הקשה הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ח באשל אברהם סק"ו על פירוש התוס' פסחים הנ"ל דדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו, הא מסתמא אין שותה רביעית מהמשקה בכא"פ ע"י טבולו וקיי"ל לפסול גוייה עכ"פ שיעורו ברביעית עתוס' פסחים י"ד א' דאיכא משקין כו' יעו"ש, ותירץ בתשו' נחלת בנימין להגאון מ' וואלף ברייער ז"ל אבדק"ק ק טאב יע"א בחלק או"ח סימן מ"ד בשם תשו' הרדב"ז חלק ד' סי' ע"ח דמ"מ אינו ראוי שיטמא עצמו פחות מרביעית דדמי לכל איסורין שבתורה דאין לוקין עליהם אלא כשיעור ש מ"מ חצי שיעור אסור, כן נמי לענין טומאה, אין ראוי לשתות משקין טמאים אפילו בפחות משיעור עיי"ש, וא"כ לפי"ז י"ל דרב פפא אזיל לשיטתו דס"ל ח"ש מותר מה"ת כמ"ש הגאון בעל נוב"י ז"ל בספרו דורש לציון סוף דרוש יו"ד עיי"ש, משו"ה סובר דלא חיישינן שמא יגע דאפילו יגע אין כאן איסור דאורייתא דהא ח"ש מותר מה"ת א"כ הוי גזרה לגזרה ולא גזרינן אמנם סתמא דגמרא ס"ל כר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת והה"ד בטומאה כרדב"ז הנ"ל א"כ אנן דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת שפיר כתב הב"י דחיישינן שמא יגע כסתמא דגמ' הנ"ל דדחי לרב פפא וס"ל דחיישינן שמא יגע וא"ש ודו"ק. (כן אמרתי לכאורה אך שו"ר דאין אנו צריכים לכל זה, רק בלא"ה א"ש ע"פ גמ' מפורשת ביומא דף פ' ע"ב מתקיף לה רבא כזית בכדי אכ"פ, חצי פרס בכדי אכ"פ, א"ל רב פפא הנח לטומאת גוייה דלאו דאורייתא היא, ומי א"ר פפא הכי והכתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ואמר רב פפא מכאן שטומאת גוייה דאורייתא, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל הגמ' שם. ומעתה רב פפא לשיטתו דס"ל דטומאת גויה יה לאו דאורייתא, לכן סובר אם אינו נוגע ידו במשקה לא חיישינן שמא יגע דהא אפילו יגע ג"כ לא נטמא גופו מדאורייתא א"כ הו"ל גזרה לגזרה ולא גזרינן אך סתמא דגמ' דדחי לי' סוברת הואיל ואית לי' אסמכתא מה"ת חמור יותר. וגזרינן אפילו גזרה לגזרה, (כמ"ש הראשונים בכמה דוכתי הואיל ואית ליה סמך בקרא חמור טפי) ומשו"ה אפילו אין נוגע ידו במשקה חיישינן שמא יגע, וא"ש בזה מ"ש הב"י בסימן קנ"ח בזה"ל:

בפרק ע"פ על הא דאמרינן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועיה כלומר בחרוסת משום קפא דאי ס"ד לא צריך לשקועיה נט"י למה לי, ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי נט"י דילמא משקעי ליה, ונראה שיש ללמוד מכאן שאע"פ שאינו מטבל אלא ראש הירק או הפרי, שנמצא שאין המשקה נוגע כלל בידים עכ"ז צריך נט"י עכ"ל הב"י ז"ל. וע"ז כתב הטו"ז שם ס"ק ז' ואינו יוד מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש עכ"ל, אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת כיון דטומאת גוייה לאו דאורייתא היה מסתבר לפסוק הלכה כרב פפא דלא גזרינן שמא יגע כיון דאפילו יגע ליכא טומאת גופו מדאורייתא ולא גזרינן גזלג"ז, לכך קמ"ל הב"י דמ"מ כיון דסתמא דגמ' דחי ליה לרב פפא וס"ל דגזרינן שמא יגע הכי נקטינן וא"ש ודו"ק.) וגם מש"ל בשם ס' דורש לציון סוף דרוש יו"ד שכתב דאפשר רב פפא ס"ל ח"ש מותר מה"ת נלע"ד להוכיח מכאן דרב פפא עכ"ח ס"ל ח"ש אסור מה"ת דאי לא"ה איך מוכיח דצריך לשקועיה בחרוסת דאל"כ נט"י למה לי, הא אפילו משקיעו ג"כ לא צריך נט"י לפי' התוס' לכך צריך נט"י שלא יטמא את המשקין ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו, דהרי הקשה הפמ"ג הא מסתמא אין שותה רביעית מהמשקה בכא"פ ע"י טיבולו וקיי"ל לפסול גוייה עכ"פ שיעורו ברביעית, וכתבתי לעיל בשם הרדב"ז דכמו באיסורין ח"ש אסור מה"ת כן נמי לענין טומאה אין ראוי לשתות משקין טמאים אפילו בפחות משיעור, והתינח אי ס"ל לרב פפא ח"ש אסור מה"ת שפיר י"ל אף דטומאת גוייה לאו דאורייתא מ"מ גם באיסור דרבנן אסור ח"ש דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמ"ש הפר"ח ביו"ד סימן ס"ח ס"ק ז' ע"ש, אבל אי רב פפא סובר ח"ש מותר מה"ת כנ"ל ורק מדרבנן אסור ח"ש, אם כן ודאי בדרבנן נחתינן דרגא וח"ש מותר לגמרי, א"כ הד"ק הפמ"ג לדוכתא דהא ליכא שיעור רביעית וא"כ אפילו אי צריך לשקועיה ג"כ אין צריך נט"י דהא לא נפסל גופו בפחות מרביעית, אעכ"ח מוכח דרב פפא ס"ל ח"ש אסור מה"ת ודלא כדורש לציון ז"ל. כנלע"ד בענין זה, ועוד רבות מחשבות עלו בלבי לפלפל בזה, ובפרט במ"ש בס' חמד משה על או"ח סימן קנ"ח ס"ק ו' שיש להכריח זה הדין שכ' הב"י דחיישינן שמא יגע מהא דמסקינן בחולין דף ק"ז ריש ע"ב דאסור לאכול ע"י מפה דחיישינן שמא יגע והנראה דדין זה דנ"ד עם האי דינא קרובים להיות שוים וקצת נראה דכ"ש הוא בנדון דידן עכ"ל, ולפענ"ד יש לפלפל ע"ז אך אינני רוצה להאריך בזה יותר כי ימשכו הדברים הרבה יותר מדאי, ולכן אקצר ואומר שלום למעכ"ת נ"י ולכל הנלוים אליו, ידידו נאמנו

גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מי-לודאיט והגליל יע"א.

סימן י

לאיש פלוני בעיר פלונית, אודות השאלה ע"ד התועבה שנעשתה בישראל בקהלה נעאלאגען אחת שקברו את המת ביום ג' למיתתו בשבת קודש בעוד היום גדול ע"י עכו"ם, ושאל אם מותר לעשות כן, הנה שמעתי ותרגז בטני איך מלאם לבם לעשות כדבר הרע הזה. פוק חזי מ"ש בזה הגאון מלבוב ז"ל בס' דברי שאול ויוסף דעת על יו"ד סימן שע"ו ס"ד בזה"ל:

וע' בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ד"ש שהאריך להוכיח דקבורת המת אסיר בשבת לא ע"י ישראל אף לא על ידי עכו"ם וע"ש שהרבה בראיות, ומהתימא שלא הביא הך דאמרו במס' בבא בתרא דף ק' ע"ב בית הקברות בשבת מאי בעי, שזו ראיה נצחת דלא משכחת לה כלל ודו"ק עכ"ל עיי"ש, ודין זה פשוט מאוד ואינו סובל שום פלפול כלל, ועל כל כזה וכיו"ב י"ל אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות, יבא בעל הכרם ויכלה הקיצים מכרמו ושלום על ישראל. הכ"ד הנאנח על פרצת הדור, ומעתיר על הגאולה ועל התמורה מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים:

ב"ב אכי"ר,

גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ-לודאש והגליל יע"א

סימן יא

נשאלתי מאיזה בעה"ב אודות הענין שאירע פה, דשמש החברה שאביו ואמו עודנה חיים הזכיר נשמות הרשומים על דף הח"ק ואמר בעדם תפלת אמ"ר, אם היה מותר לו לעשות כן וזה תשובתי:

הנה המעשה הזה אירע פה ביו"ט ב' של שבועות תרפ"ה לפ"ק ובשעת מעשה לא ידעתי אם אביו ואמו עודם חיים רק אח"כ נודעתי מזה ושאלתי את השמש ואמר לי שבעוד שאמרו הציבור "יזכור" לא היה בביהכנ"ס רק אחר שגמרו "יזכור בא לביהכנ"ס והזכיר הנשמות הנ"ל ואמר בעדם תפלת אמ"ר, כי לדעתו אין חשש בזה, ובאמת לא משמע כן בס' שערי אפרים להגאון מ' אפרים זלמן מרגליות זצ"ל דשם בשער יו"ד סוף אות ל"א כתב וז"ל: ונהגו שמי שאביו ואמו בחיים יוצא מבה"כ בעת אמירת האמ"ר יו"ט וימים נוראים עכ"ל א"כ מבואר מדברים אלו דלא רק בעת אמירת "יזכור" יוצא מי שאביו ואמו בחיים מבהכ"נ כי אם גם בשעת אמירת אמ"ר יוצא מבכנ"ס וכן באמת המנהג בכל הקהלות שהייתי, שעד שמתחיל הש"ץ "אב הרחמים נשאר מי שאביו ואמו בחיים בחוץ לבה"כ, ורק בשעה שמתחילים לומר אב הרחמים הוא בא אל הבהכנ"ס, אמנם ממ"ש הגאון הנ"ל בפתחי שערים (שם) יש קצת ראיה לדעת השמש הנ"ל, כי ז"ל הגאון הנ"ל שם:

ומ"ש שנהגו שמי שיש לו אב כו' אפשר שטעם המנהג לפי שהכל אומרים יזכור ועסוקים בדבר זה, ואלו היו שותקים אמרינן בברכות כה"ג שלא יהיו הכל עסוקים כו' וקצת יש לחוש לעין הרע בכה"ג וכדאמרי' (ביבמות ק"ו א א"ל אבוך היכא א"ל במתא, אימך היכא א"ל במתא, יהב בהו עיניה ושכיבן (פרש"י ושכבו אבו' ואימי') ע"ש עכ"ל הגאון הנ"ל, וא"כ משמע מזה דאין הקפידא שיצאו מבהכנ"ס אלא בשעה שהכל אומרים יזכור והוא שותק, אבל בשעה שהש"ץ מזכיר הנשמות הרשומים בפנקס או בדף הח"ק ואומר בעדם תפלת אמ"ר, שאז כבר כל הקהל שותקים ושומעים לדברי הש"ץ. מותר אף למי שיש לו אב ואם לבוא אל הבהכנ"ס:

אמנם לפי שבאמת המנהג בכל הקהלות שכל מי שאביו ואמו בחיים אינו בא אל הבהכנ"ס רק בשעה שמתחילים לומר "אב הרחמים" ש"מ שגם תפלת אמ"ד בעד המתים אין ראוי לשמוע כי אם למי שאביו או אמו כבר מתו, ונראה לפענ"ד אף שכתב הגאון הנ"ל אפשר שטעם המנהג וכו'. הרי רק בלשון "אפשר" אמר כן, אבל לא היה ברור בעיניו שזהו טעם המנהג, ע"כ נלע"ד ג"כ, אפשר שטעם המנהג לפי שבאמת יפלא מאד מה ראו הקהלות הקדושות לתקן המנהג להזכיר נשמות בכל השלשה רגלים, הא לא מצינו כן רק באו"ח סי' תרכ"א ברמ"א ס"ו גבי יוהכ"פ, אבל לא בשלש רגלים, שמצוה לשמוח ביו"ט, וזכרון נשמות המתים מכניס אבל ועצבון בלב כל אדם ומבטל שמחת יו"ט (וכבר הרגיש בזה בשו"ת דברי חבר בן חיים דף ק"י ע"ג ע"ש) רק באמת כתב בסידור יעב"ץ בסדר שביעי של פסח, וז"ל, בק"ק פולנייא מזכירין נשמות כל פעם שקורין כל הבכור שכתוב בה איש כמתנת ידו, לכן פוסקין צדקה ונודרים בעד נפשות המתים שיזכור אותם השי"ת וכו' עכ"ל, אם כן התינח מי שאביו ואמו כבר מתו והוא נודר צדקה בעד הזכרת נשמתם. אבל מי שאביו ואמו בחיים והוא אינו נודר צדקה בעד נפשות המתים, איך יהיה הוא אז בבית הכנסת ויטה אזנו לשמוע זכרון נשמות המתים המעציב ומדאיב את לבו, ויבטל שמחת יו"ט בכדי א

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה