ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
שאלות ותשובות · סימן ה
שוכ"ט לכבוד ידידי הרה"ג החריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מהו' שמואל מאיר הכהן האלאנדער נ"י דיין ומו"צ ומ"מ בק"ק טושערנאוויטין יע"א.
קבלתי לנכון ההערות ששלח לי על ספרי ילקה"ג ח"א על אגדות הש"ס וארשום כסדר לא) כתב מעכ"ת נ"י וז"ל, מ"ש בגמ' ברכות ד"ה פירוש על הגמ' מ"ש יזכור לו יום המיתה, יש הרבה פירושים וגם אנכי אמרתי בעזהי"ת ע"ז, אך ראיתי בס' דקדוקי סופרים מהג' ראבינאוויטץ. שאין גורס מלת "לו" רק סתם יזכור יום המיתה ע"כ א"א לומר שקאי על היצה"ר (ב) בדף ד' במאמר ריב"ל אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, י"ל הכוונה שיהיה ניכר שהוא לצורך המת ולטובתו כמ"ש בשו"ת הרדב"ז סי' רכ"ד ובשדי חמד מערכת אבילות אות קט"ו שאין נחשב לועג לרש אפילו להושיב ישיבה שם וכן הספד וצדוק הדין אפילו בתוך ד"א של מת אם עושה לכבוד המת וכמ"ש בטו"ז סי' שד"מ סק"א בשם הירושלמי שהמת ידע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכו', ועוד האריך מעכ"ת נ"י בענינים שאין שייכים לספרי ואני לקצר אני צריך ואינו יכול להעתיק כל דבריו ואתו הסליחה. (ג) מ"ש בהשמטות למס' ברכות איך רצתה חנה לגרום מחיקת השם ע"י. י"ל כדי לקיים פו"ר היתה עושה כן אע"פ שאין אשה מצווה על פו"ר מ"מ מצוה עושה כמ"ש הר"ן רפ"ב דקידושין מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה סי' ל"ב ע"ש אע"פ שהי' לאלקנה בנים כמ"ש ויהי לפנינה ילדים י"ל שלא היה לו בן ובת, רק או בנים או בנית, ע"כ לא קיים פו"ר, ובשביל פו"ר שהוא מצוה רבה אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש התוס' שבת דף ד' ע"א (ד) במאמר מנעו בניכם מן ההגיון, י"ל שקאי בעוד שהמה בנים קטנים בעת שעוד לא מלאו כריסם בש"ס ובפוסקים שיהיה אמונת השי"ת תקוע בלבם כיתד שלא תמוט אז אסור ללמוד שאר מיני חכמות, כי בקל יוכל אדם למשוך מדרך טוב לרע, ע"כ אמרו "בניכם" ולא להם בעצמם, כי לגדולים שכבר מלאו כריסם בש"ס ובפוסקים שפיר דמי ללמוד הכל עכ"ל מעכ"ת נ"י, וימחול א"פ לעיין בס' מדרש שמואל באבות פ"ה במאמר בן בג בג הפוך בה כו' דכילא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע וכו', וימצא שאינו מסכים לדבריו בזה ואינני רוצה להאריך בזה שכבר מבואר בכמה ספרים שצריך להרחיק לימוד שאר חכמות כל מאי דאפשר כי תורת ה' תמימה אינה חסירה כלום וכל החכמות כלולים בה:
ה במ"ש (ברכות ד' ל"ג) אם אומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותי, מפני שאומר שמדותיו של הקב"ה רחמים, הקשה מעכ"ת נ"י הא כתב בס' משנת חכמים בה יסוה"ת דאינו מחויב לשלח את האם ולא מענשין לי' אם לא שלחה רק בעידן ריתחא א"כ קשה מאי מדת רחמים שייך בזה והניחו בצ"ע ואם כי קיצר מאוד מאוד ולא ביאר קושיתו כל הצורך, אעפי"כ מראה מקום אני לו לעיין בחידושי חת"ס ז"ל למס' חולין דף קל"ט ע"ב ד"ה יכול יחזור בהרים וכו' מש"ש בשם הרמב"ם ז"ל, וממ יבין המדת רחמים ששייך בזה ע"ש ודו"ק היטב (ו) כתב מעכ"ת נ"י ליישב ג' קושיות התוס' בפסחים כ"ב ע"א בחדא מחתא ופלא גדול בעיני הלא בידו ספרי ילקה"ג ח"א על אגדות הש"ס ושם הבאתי בקונטרס "עמק הלכה" על סוגי' דחזקי' ור"א אות יו"ד ואות נ' תירוץ זה על ג' קושיות התוס' הנ"ל בשם החת"ס ז"ל ובשם האור חדש ז"ל, ובאמת לא ראו גם שניהם שתירוץ זה כבר כתוב בחידושי אבן העוזר על פסחים דף הנ"ל יע"ש וימצא, ותמה תמה אקרא על מעכ"ת נ"י שכתב זאת משמי' דנפשי' (ז) נתקשה בדברי התוס' גיטין מ"א ע"א ד"ה לישא וכו' שכ' וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בחולין ע"ט דפרידה שתבעה אין מרביעין עלי' אלא מינה וי"ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות עכ"ל, ועיינתי בדבריו פעם אחר פעם ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו מאי קשיא ליה אמנם כן יש קושיא חמורה מאד על דברי תוס' אלו, דהא לעיל מיניה הקשו התוס' ליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותירצו בתירוץ הג' דבדידה ליכא עשה (דלא מפקדא אפו"ר) דאפילו מפקדא אפשר לה בכיוצא בה, וכ"כ התוס' במס' ב"ב דף י"ג ע"א ד"ה כופין וכו' ועוד דהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ועוד אפי' מפקדא דאפשר לה באחר עכ"ל, והשתא קשה לריב"ב דס"ל ביבמות ס"ה דאשה מיפקדא אפו"ר א"כ מה בכך דאפשר לה באחר מ"מ ישא חצי עבד וחצי ב"ח אשה חצי' שפחה וחצי' ב"ח ואע"ג דאסורין זע"ז משום דאתי צד עבדות של זה ומשתמש בצד חירות של שני, מה בכך לריב"ב יבוא עשה דפו"ר שלו ושלה, וידחה ל"ת דלא יהיה קדש של שניהם, כיון דלא אפשר לו באחרת ולה באחר, וכן הקשה הפני יושיע ז"ל בגיטין, והטורי אבן ז"ל בריש חגיגה יע"ש והיא קושיא עצומה מאד, אמנם לפע"ד נראה דמ"ש התוס' דאפילו מיפקדא אפו"ר אפשר לה באחר, קושטא דמילתא קאמרי דהיכא דאפשר לה באחר ודאי דאין ע' דוחה ל"ת, אבל באמת גם התוס' מודה דאפי' היכא דלא אפשר לה באחר ג"כ אין העשה דפו"ר של האשה ואף למ"ד דאשה מצווה על פו"ר) יכול לדחות ל"ת, משום דבכל ע' דוחה ל"ת בעינן שיהיה דומיא דכלאים בציצית כדאי' בגמ' בכ"מ לענין בעידנא וכ"כ התוס' עירובין ק' ע"א לענין עשה דפשיעה דא"ד ל"ת דל"ה דומי' דכלאים בציצית) דמיניה ילפינן עשה דוחה ל"ת, א"כ אין לך בו אלא חידושו, דוקא עשה המפורש בתורה דוחה ל"ת. אבל עשה שאינה מפורש בתורה לא דחי ל"ת דלא דמי לכלאים בציצית דהעשה מפורש בתורה ועשו להם ציצית ומעתה הרי כתב בשיטה מקובצת כתובות דף מ' בד"ה ה"ג כגון מילה בצרעת וכו' כל שאין העשה מפורש אלא אתיא מריבוייא אתי עשה דמפורש להדיא ודחי לי', ולזה ניחא דנקיט כגון מילה בצרעת אע"ג דלחד לישנא איכא לאו ועשה דמ"מ לא מפרש בהדיא העשה דהא פליגי בה לישני יעויי"ש, הרי דכל היכא דאיכא פלוגתא לא מיקרי מפורש בתורה, א"כ אע"ג דלריב"ב אשה מיפקדא אפו"ר מ"מ כיון דרבנן פליגי עלי' תו לא הוי עשה מפורש בתורה כמו ציצית, א"כ ממילא אין העשה דפו"ר של האשה דוחה ל"ת, ומיושב שפיר קושי' הפני יושיע והטורי אבן הנ"ל ודו"ק:
ועפ"י הסברא הנ"ל דכל היכא שיש פלוגתא תו לא חשיב מפורש בתורה ואין עשה כזאת דוחה ל"ת, אמרתי בימי חרפי ליישב קושיא המפורסמת מהגאון החריף העצום מו"ה שלמה קוועטש ז"ל אבדק"ק ניקלשבורג יע"א, בפסחים ה' ע"ב דאמר רבא שמע מינה מדרע"ק תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. ופרש"י דאי השבתתו בכל דבר ס"ל, לוקמא ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים יעו"ש, והקשה הגאון הנ"ל מנלי' לרבא דסובר רע"ק גם לפי האמת דאין ביעיר חמץ אלא שריפה, דלמא באמת סובר השבתתי בכל דבר, רק רע"ק הכי קאמר אי אמרת תשביתו היינו ביו"ט עצמו אז עכ"ח הדין דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואם כן אסור לבערו ביו"ט. אבל לפי האמת דתשביתו היינו מערב יו"ט, שוב אמרינן השבתתו בכל דבר, והסגנון כך הוא:
דהנה אנן קיי"ל בחמץ לאחר זמנו דמותר כר"ש. ובחמץ לפני זמנו קיי"ל כר"י שהוא בלאו, והטעם כתב הרא"ש ז"ל בפסחים פרק כל שעה סוף סימן ד' יען דלפני זמנו צותה תורה להשביתו לכן סברא לאוקמי קרא דמייתר על לפני זמנו כר"י יעו"ש. והתינח אי תשביתו היינו מערב יו"ט אבל אי נימא תשביתו ביו"ט עצמו א"כ אז אין סברא לאוקמי קרא יותר על לפני זמנו מלאחר זמנו, ואז גם לאחר זמנו אסור כר"י – והנה הקשו התוס' בפסחים דף כ"ח ע"א ד"ה אמרו לו וכו' אמאי לא ילפי רבנן חמץ מנותר שהוא בשריפה, ותירץ הפני יהושע ז"ל דלדידן חמץ קיל מנותר דנותר איסורו איסור עולם, וחמץ לאחר הפסח מותר מה"ת דקיי"ל כר"ש, א"כ אי אפשר למילף חמץ מנותר, רק ר' יהודא לשיטתו דסובר חמץ לאחר זמנו אסור שפיר יליף מנותר יעו"ש – וא"כ אי הוי אמרינן תשביתו ביו"ט עצמו אז היה הלכה כר"י דחמץ לאחר זמנו ג"כ אסור כנ"ל, וגם אנן הוי ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה וממילא אסור לבערו ביו"ט. והיינו דקאמר רע"ק עכ"ח תשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט עצמו אז הדין אב"ח אלא שריפה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וא"א לשורפו ביו"ט, אבל לפי, האמת דתשביתו מעיו"ט והלכה כריש דחמץ לאחר זמנו מותר. באמת קיי"ל כרבנן דר"י דהשבתתו בכל דבר ע"כ הקושיא והיא קושיא שכליית מאד.
אמנם לפי הנ"ל ניחא, דהנה בתשו' בית יצחק להגאון מלבוב ז"ל יוד ח"ר סימן מ"ה הביא קושיא נאה מהגאון ר' מאיר צבי ז"ל אבדק"ק סאמבור בהא דאמר רע"ק דעכ"ח תשביתו היינו מעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי, הרי הקשו התוס' בפסחים דף ה' דהא כיון דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ אם כן יהא חייב, כרת על השבתת שאור, ותירץ בצל"ח דמתי יהי' חייב אם בערב פסח דהוא שעת השבתה אז גם על אכילה אינו חייב כרת ואם בתוך הפסח גם כן אי אפשר דאיך יתכן דבשעת השבתה אינו חייב ולאחר מכאן חייב, ולפי"ז איך הוכיח רע"ק דתשביתו מעיו"ט משום דאב"ח אלא שריפה ואסור ביו"ט. הלא אם נימא דתשביתו הוא ביו"ט א"כ חייב כרת כקושי' התוספת דתירוץ הצל"ח לא שייך, ולמה לא ישרף ביו"ט הלא עשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט, ואף דיו"ט הוי ל"ת ועשה, הרי כתבו התוס' זבחים ל"ג ע"ב דעשה שיש בו כרת דוחה לית ועשה ע"כ ולפי דברינו מתורץ שפיר דבכל עשה דוחה ל"ת בעינן שיהי' עשה מפורש בתורה דומיא דכלאים בציצית, א"כ הא דביעור חמץ הוא בשריפה אין מפורש בתורה, ואף דלר' יהודא ילפינן ליה מנותר ודבר הנלמד במ"מ הוי כמפורש דהא עונשין עליה (עיין משל"מ פב מנזירות הי"ז) מ"מ כיון דרבנן פליגי עלי' דר' יהודא תו לא מקרי מפורש וכשיטה מקובצת כתובות דף מ' הנ"ל, וכל עשה שאינו מפורש בתורה אינו דוחה ל"ת, אך התינח אי הוכחת ר' עקיבא כפשוטו אבל אי נימא דרע"ק הכי קאמר אי תשביתו ביו"ט עצמו אז חמץ לאחר זמנו אסור ולכ"ע ילפינן חמץ מנותר דהוא בשריפה, א"כ בהאי ס"ד גם רבנן מודו לר' יהודא א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך מוכיח רע"ק כלל הא י"ל דמותר להבעיר ביו"ט משום עשה דוחה ל"ת, דאי תשביתו ביו"ט עצמו גם רבנן מודו דהוא בשריפה והוי עשה מפורש ודחי שפיר ל"ת ועשה דיו"ט וא"ש ודו"ק.
כל זה אמרתי בילדותי, ואם כי עכשיו אנכי הרואה דיש לבע"ד מקום לחלוק ולומר ודאי בכל עשה דוחה ל"ת דילפינן מכלאים בציצית י"ל דבעינן שיהי' עשה מפורש דומיא דכלאים בציצית ואי לא"ה לא דחי, אבל בעשה שיש בה כרת דדוחה ל"ת ועשה מצד חומר דכרת זה דוחה מסברא כמו כל דבר חמור דדוחה הקל וא"צ למילפ' מכלאים בציצית א"כ י"ל דאפילו עשה שאינו מפורש דוחה ל"ת ועשה מצד דהוי עשה שי"ב כרת ואף דל"ה דומיא דכלאים בציצית, ונסתר כל הבנין דלעיל, אעפי"כ אנכי על משמרתי אעמודה ולא אסתור בזקנותי מה שבניתי בילדותי בעוד הי' כח עיוני חזק יותר, ואומר, דבאמת מיש התוס' בזבחים ל"ג ע"ב דעשה שי"ב כרת דוחה אף ל"ת ועשה, הוא ג"כ חידוש ואינו נמצא בשום מקום בגמ' אלא שהתוס' שם הביאו ראיה לדבריהם מגמ' פסחים נ"ט ע"א יבא עשה דפסח שי"ב כרת וידחה עשה דהשלמה, ואע"ג דאין עשה דוחה עשה מצד מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, מ"מ עשה שי"ב כרת דוחה שאר עשה, והה"ד דדוחה גם ל"ת ועשה (ולכאורה יתכנו דבריהם לשיטת הריב"א בכ"מ דאיכא ל"ת ועשה לגבי עשה, הל"ת נדחה ולא נשאר אלא עשה, א"כ א"ש ראיתם מפסחים נ"ט הנ"ל כיון דעשה שי"ב כרת דוחה עשה ממילא דוחה גם ל"ת ועשה, אבל לשיטת התוס' דחולקים בכמ"ק על הריב"א וס"ל דבכ"מ דאיכא ל"ת ועשה, ע"י העשה הוי הל"ת אלים ואף הל"ת לא נדחה, א"כ אין ראי' מהא דעשה שי"ב כרת דוחה עשה, לומר דדוחה גם ל"ת ועשה דהוי ל"ת אלים וחזק ע"י העשה שאצלה, וצ"ל דס"ל להתוס' דמ"מ עשה שי"ב כרת אלים יותר ודוחה אף ל"ת דאלים ע"י עשה שאצלה, וזהו חידוש שחירשו התוס' מסברא דידהו), וא"כ י"ל אין לך אלא חידושו, דוקא עשה שי"ב כרת המפורש בתורה דוחה ל"ת ועשה, דומיא דעשה בפסח שי"ב כרת והיא עשה מפורש בתורה, דמיני' ילפינן לכה"ת כולה דעשה שי"ב כרת דוחה ל"ת ועשה, אבל עשה שאינו מפורש בתורה דלא הוי דומיא דפסח, אע"ג דהוי עשה שי"ב כרת בכל זה אינו דוחה ל"ת ועשה, וא"כ א"ש נכון מ"ש לעיל דכיון דאינו מפורש בתורה להשבית חמץ ע"י שריפה דוקא אף דר"י יליף לי' מנותר מ"מ כיון דרבנן פליגי עלי' לא הוי מפורש בתורה, ואין בכח עשה כזאת לדחות ל"ת ועשה אף דהוי עשה שי"ב כרת, כיון שאינו מפורש בתירה ולא הוי דומיא דפסח דמיני' ילפינן לכה"ת דעשה שי"ב כרת דוחה אף ל"ת ועשה וז"ב לדעתי.
ואם ישאל השואל מה בכך דהשבתת חמץ בשריפה אינו מפורש בתורה לפי דפליגי רבנן עלי' דר' יהודא וכל היכא דאיכא פלוגתא לא חשיב מפורש בתירה כשימ"ק כתיבות דף מ' הנ"ל, הלא לפי"ז גם הל"ת ועשה דיו"ט ג"כ לא מפורש בתורה, דהא חזקי' ואביי ורבא דילפי דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מקראי, פליגי על רב אשי דאמר דא"צ קרא משום דשבתון דיו"ט הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואמוראי הנ"ל עכ"ח ס"ל דשבתון דיו"ט לא הוי עשה, וכל היכא דאיכא פלוגתא לא חשיב מפורש בתורה, אף אני אשיב אמרים לו דכבר כתבו האחרונים ז"ל (עיין מלא הרועים סוף כלל עדל"ת. וטעם המלך על השעה"מ פ"ג מה' נדרים) דגם חזקי' ואביי ורבא כולהו ס"ל דשבתון דיו"ט הוי עשה אלא דס"ל כשיטת הריב"א דבכ"מ דאמרינן אין עשה דוחה לית ועשה, הל"ת מיהא נדחה ולא נשאר אלא עשה, וע"כ כ אם עבר ועשה אין לוקין עליו משום דאין לוקין על העשה. לכן ילפי מקראי דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט ואם עבר ושרף לוקה ארבעים משום דגלי קרא דגם הלאו אינו נדחה, אבל בגוף הדבר דשבתון דיו"ט הוי עשה ומלאכה דיו"ט הוי בלית ועשה כ"ע מודים לרב אשי ואין פלוגתא בזה, וממילא א"ש מה שכתבתי דהשבתת חמץ בשריפה הוי עשה שאינו מפורש בתורה ואינו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט המפורש בתורה אע"ג דאי תשביתו ביו"ט עצמו הוי השבתת חמץ עשה שי"ב כרת ודוחה אף ל"ת ועשה כתוס' זבחים ל"ג ע"ב הנ"ל ולק"מ.
עכ"פ מיושב בסברתי הנ"ל קושי' הפנ"י בגיטין מ"א והטו"א בריש חגיגה ע"ד התוס' דישא חצי' שפחה וחצי' בת חורין וליתי עשה דפו"ר של שניהם ולידחי ל"ת לריב"ב דס"ל דגם אשה מיפקדא אפו"ר, משום כיון דפליגי רבנן עלי' ל"ה עשה מפורש בתורה ואין בכח עשה כזו לדחות הל"ת שלה, מאחר דלא הוי דומיא דכלאים בציצית כנ"ל, ואין להתעקש ולומר דהא כתבו התוס' בשבת דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים וכו' דפו"ר הוי מצוה רבה, ובחמור נגד קל לא בעינן דומיא דכלאים בציצית, ודוחה מסברא אפי' לא הוי מפורש בתורה, א"א לומר כן דהרי התוס' כתבו בתי' הראשון דמשו"ה ל"א עדל"ת משום דל"ה בעידנא דהל"ת עובר משעת העראה והעשה דפו"ר לא מקיים אלא בגמר ביאה דראוי' להתעבר, והשתא אי ס"ד דפו"ר הוי מצוה רבה, ודוחה ל"ת מסברא דהוי חמור נגד קל, א"כ לא בעינן דומיא דכלאים בציצית ודוחה ל"ת אף דל"ה בעידנא, כמ"ש התוס' בפסחים דף נ"ט ע"א בד"ה אתי עשה דפסח וכו' ע"ש, אלא ודאי הא ליתא, וקם תירוצי על קושי' הפנ"י והטו"א על נכון בעזהי"ת:
ומענין לענין באותו ענין הנני מעתיק לו מ"ש בספרי ילקה"ג על הלכות שחיטה (דף נ"א אות ט"ז) וז"ל שם:
בשיטה מקובצת כתובות דף מ' בד"ה ה"ג כגון מילה בצרעת וכו' כתב דכל שאין העשה מפורש אלא אתי' מריבוייא אתי עשה דמפורש להדיא ודחי לי' ולזה ניחא דנקט כגון מילה בצרעת אע"ג דלחד לישנא איכא לאו ועשה דמ"מ לא מפרש בהדיא העשה דהא פליגי בה לישני יעו"ש – ולפי"ז היכא דפליגי בה אמוראי נמי לא הוי עשה מפורש דמאי שנא אמוראי מלישני – וקשה לי האיך יפרנס הגמרא, ראש השנה דף ל"ב ע"ב דקאמר שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה, והא בשבת דף כ"ה פליגי אמוראי אי שבתון דיו"ט הר עשה או לא, א"כ לא הוי עשה מפורש ושופר הוי עשה דמפורש ואמאי לא דחי ל"ת ועשה דיו"ט וצע"ג עכ"ל שם – אמנם לפימ"ש לעיל בשם ס' מלא הרועים וטעם המלך ז"ל דכולהו אמוראי ס"ל דשבתון דיו"ט הוי עשה רק משו"ה ילפי מקראי דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט כדי שאם עבר ושרף קדשים ביו"ט ילקה ארבעים, משא"כ אי לאו קראי רק מצד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לא הי' לוקה בעבר ושרף כשיטת הריב"א ז"ל, א"ש ולק"מ מה שהקשיתי על השיטה מקובצת הנ"ל – ועוד מצאתי כעת דבר חרש בס' מהר"ם שיק למורי הגאון האמיתי ז"ל על תרי"ג מצות (מצוה שי"ב) שכתב בשם מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל דאפי' רבא דס"ל בעלמא יו"ט היא רק ל"ת מ"מ יו"ט של ראש השנה מורה שהוא ל"ת ועשה דאל"כ קשיא לרבא מתני' דר"ה דף ל"ב ע"ב דתנן אין מפקחין עליו את הגל ומקשה הש"ס אמאי יבא עשה דשופר וידחה ל"ת דיו"ט ותירץ דיו"ט הוי עשה ול"ת ואי נימא דרבא ס"ל דלא הוי רק ל"ת לחוד, הדרא קושי' הגמרא לדוכתה (וכן הקשה בטו"א שם), וע"ז תירץ מרן זצ"ל דדוקא ביו"ט דלא כתיב שבתון רק מקרא קודש בזה פליגי אמוראי אבל ביו"ט של ר"ה דכתיב ביה שבתון וגם מקרא קדש בודאי לכ"ע איכא למימר דהוי עשה ול"ת ומיושב קושי' הנ"ל דשפיר אין מפקחין על השופר את הגל משום דיו"ט הוי עשה ול"ת יעו"ש, וא"כ ממילא לק"מ קושיתי על השיטה מקובצת כתובות הנ"ל:
ועפ"ד מרן חת"ס הנ"ל עמדתי על כוונת רש"י ז"ל ביצה ח' ע"ב ד"ה עשה ול"ת היא. דכתיב (ויקרא כ"ג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות. דרצה ליישב בזה קושי' התוס' שם דהא רבא סובר דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד, ולכן כתב רש"י ז"ל דהא כתיב ויקרא כ"ג גבי סוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון ושם נאמר ג"כ. ביום הראשון מקרא קודש וגו' ביום השמיני מקרא קודש, והיכי דכתיב שבתון וגם מקרא קודש לכ"ע הוי עשה ול"ת, ושפיר קשיא לי' לרבא דעכ"פ ה"ל לתנא למיתני דאם שחט ביו"ט א' של סוכות וכן בשמיני עצרת אפי' חיה ודאי אין מכסין את דמה דבהני לכ"ע הוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומיושב קושי' הנ"ל והא דלא פי' רש"י דכתיב ביו"ט של ראש השנה שבתון וגם מקרא קודש וא"כ קשיא עכ"פ מיו"ט של ר"ה, י"ל משום דמנהג השוחטים שלא לשחוט בר"ה משום דצריך לעורר רחמים ושחיטה הוי אכזריות כמ"ש בשו"ת שערי צדק להגאון מהר"ם פאנעטה זצ"ל חאו"ח סי' קכ"א ע"ש, לכן לא פירש"י דקושי' הש"ס הוא מיו"ט של ר"ה, רק מיו"ט א' של סוכות ומשמיני עצרת כנלע"ד והוא כפתור ופרח בכוונת רש"י ז"ל, ובזה הנני ידידו הדוש"ת, גרשון הק' שטערן הרב דק"ק מ' לודואש והגליל יע"א