ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
שאלות ותשובות · סימן ד
העתק מכתב הגאון מהו' אברהם ליב טרוטצער נ"י אבדק"ק נעדעד ומלפנים בק"ק שאאק סעליצע מחוז נייטרא יצ"ו וז"ל:
ב"ה פק"ק נערעד יום ד' לסדר תצוה תרפ"ה לפ"ק. בחודש אדר שלמא אשדר לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה גרשון שטערן נ"י אבדק"ק מ' לודאש יע"א.
אחדש"ה כו' ראיתי בספרו ילקה"ג על אגדות הש"ס שהאריך מאוד עד להפליא בסוגיא דחזקי' ור' אבהי, ויש לי איזה הערות על דבריו. ואמרתי בלבי אציע אותם לפני כבוד הדר"ג נ"י, וזה החלי בעזהי"ת.
(א) באות ד' הביא הקושיא דאיך ילפינן מנבילה דכ"מ שנא' לא תאכל וכו' א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע, דילמא להכי פרט הכתוב לגר אשר בשעריך וגו' להורות דאין היתר לבטלה ברוב דיבש ביבש אסור לבטלו מה"ת לכתחלה. וכתב ליישב דגם החת"ס בי"ד סי' שי"ט כתב ג"כ דמוכח מה"ת שלא לבטל איסור לכתחלה ביבש ביבש דאלת"ה למה נשליך טריפה לכלב ונבילה לגר ולנכרי למה לא נבטלנו חד בתרי, וכתב כבוד הדר"ג א"כ כיון דכבר כתוב בפרשת משפטים בטריפה לכלב תשליכון כבר מוכח דאסור לבטל מדוע פרט הכתוב בפרשת ראה, שנית לגר וגו' אלא ודאי לגלות דכ"מ שנא' לא יאכל וכו' איסור הנאה במשמע – הנה לפע"ד יש להשיב דהחת"ס רק שיגרת לישנא נקיט למה נשליך טריפה לכלב ונבילה לגר ולנכרי, אבל אין כוונתו דגם מטריפה מוכח דאין מבטלין איסור לכתחלה, הא י"ל דאצטריך לכלב תשליכון שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אמנם מנבילה שפיר ילפינן דאין מבטלין איסור לכתחלה ושוב קשה קושי' הנ"ל – [אמר גרשון הקטן לפענ"ד אין זה מוכרח דודאי לפי האמת דיבש ביבש אסור לבטל מה"ת לכתחלה וטריפה אינו ראוי לישראל בשום אופן, לכך קבע הקב"ה את הטריפה שכר לכלב בשביל לא יחרץ כו' אבל אי היה טריפה ראוי לישראל ע"י ביטול ברוב לכתחלה, לא היה הקב"ה קובע לו שכר את הטריפה, דאטו נכבד הכלב מן הישראל, ובשביל לא יחרץ כו' היה קובע לו שכר את העצמות ואת הגירין שאינן ראויין למאכל אדם, אבל לא את בשר הטריפה ודו"ק]:
(ב) באות ט"ו הביא הדקדוק של לקוטי שלמה דבכל פרכות הש"ס פריך בלשון "דרחמנא" אמר, רק באבמה"ח פריך בלשון "דכתיב" -- ונ"ל ליישב בעזהי"ת בדרך נכון מאוד, דהנה ידוע מה שהביא בס' אוהל יעקב בפ' דברים בשם הגאון ר"א מווילנא זצ"ל דמפרש ההבדל בין תוה"ק ובין משנה תורה כי ד' ספרים היו נשמעים מפי הקב"ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון לישראל וכו' כן הי' ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה ע"ה בעצמו יע"ש והנה כל הקושיות שהקשה הש"ס, הם מהכתובים בד' ספרים חוץ פירכא זו מאבמה"ח שהביא הפסוק לא תאכל הנפש עם הבשר דכתיב בספר דברים. ומעתה הוא נכון מאוד דבכל הפרכות שהביא קאמר הש"ס "דרחמנא" אמר, מפני שהם כתובים בד' ספרים דשמעו מפי רחמנא בעצמו דרך גרונו של משה, אמנם בפירכא דאבמה"ח קאמר "דכתיב" משום דהביא הפסוק דכתיב בספר דברים, ולא יתכן לומר. "דרחמנא" אמר, וכמה גדולים דברי חכז"ל שמדקדקין בלשונם הזהב, וזה נ"ל נכון מאוד בעזהי"ת אמר גרשון הקטן, כבר קדמו בעיקר דבריו בספר פרי החג" דפוס אונגוואר כלל נ"ז בד"ה והרי אבר מן החי וכו' שדקדק ג"כ דקדוק זה וכתב ליישב כנ"ל יעו"ש]:
(ג) באות י"ח הקשה קושי' עצומה על החת"ס או"ח סי' פ"ו, וכבר הובא קושיא זו בשמי בתל תלפיות שנת תרע"ז אות קנ"א – אמר גרשון הקטן, ולמה לא ראה דכבר הובא קושיא זו בשמי בתל תלפיות משנת תרע"ד אות ק"ו ענף ד' יעו"ש]:
(ד) עוד שם באות הנ"ל הביא קושי' אור חדש על רש"י דפי' כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ל"ש גיד דנבילה ול"ש גיד דכשירה, והירושלמי מחלק בין גיד דנבילה לכשרה, והקשה מנ"ל לרש"י לפרש בסוגיא פירוש אחר ולעשות פלוגתא בין בבלי לירושלמי, וכבוד הדר"ג נ"י תירץ בדרך פלפול עפ"י דברי הפלתי – והנה הס' אור חדש אינו תח"י, אמנם לפע"ד נראה לתרץ בדרך פשוט, דלרש"י היה קשה דאי נאמר כהירושלמי אמאי לא קאמר הש"ס הך איכא בנייהו בין חזקי' לר"א דלחזקי' גיה"נ של כשירה מותר בהנאה ולר"א אסורה בהנאה, דהא ר' אבהו לא ידע היתר הנאה בגיד אלא משום כשהותרה נבילה גם גידה הותרה, ולהירושלמי הוא רק בגיד דנבילה א"כ גיד דכשירה אסור בהנאה לר' אבהו, אלא מדלא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו בין חזקי' לר"א מוכח דל"ש גיד דנבילה ול"ש דכשירה מותר בהנאה לר' אבהו כנ"ל נכון בעזהי"ת – אמר גרשון הקטן, לפע"ד אין זה מוכרח דהא י"ל דלכך לא אמר הש"ס הך איכא בינייהו בין חזקי' לר"א משום דלא פסיקא לי' דלחזקי' גיד הנשה מותר בהנאה דהא אנן קיי"ל אין בגידין בנותן טעם וממילא סברא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה וכמ"ש התוס' בסוגיין דף כ"ב ע"א ד"ה ור"ש וכו' עיי"ש]:
(ה) הקשה הדר"ג (באות כ"א) בפסחים דף כ"ב סוף ע"ב דפריך ואלא השתא דכתיבי הנך קראי, לכם למה לי, ומאי פריך הלא כתב הרמב"ם פ"י מה' מעשר שני ה"ז הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה ובמשנה למלך פ"א מה' שמטה ויובל ה"א הביא דגרסינן בתוספתא פ"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה וכתב המשל"מ הטעם משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם יע"ש, וא"כ מאי פריך הש"ס לכם למה לי, הא איצטריך למעוטי של הקדש דפטור מן הערלה משום דכתיב לכם והניח בצ"ע. הנה לפום רהיטא נראה לומר דהש"ס דילן לא ס"ל כהתוספתא הנ"ל, דאי ילפינן מלכם למעוטי של הקדש א"כ נילף מלכם דגם של עכו"ם דהיינו אם נטע עכו"ם לעצמו יהיה פטור מן הערלה, דהא בכמה מקומות בש"ס דרשינן מלכם להוציא של גבוה ושל נכרי, עיין תוס' פסחים דף ה' ע"ב ד"ה אבל -- [אמר גרשון הקטן, במחכ"ת זה לא ניתן ליאמר, דהא כיון דהש"ס דילן לא ס"ל כהתוספתא א"כ מדוע פסק הרמב"ם כתוספתא נגד הש"ס]:
(ו) עוד שם (באות ל"ב) הקשה קושיא עצומה על החת"ס הא אבמה"ח דבהמה מטמא כנבילה א"כ מאי קו"ח איכא מנבילה שמטמא במגע ובמשא הא אבמה"ח נמי מטמא כנבילה ואין לו שום קולא לגבי נבילה והוא קושי' עצומה ולחומר הנושא דלא לשווי' מרן החת"ס זצ"ל כטועה וכנעלם ממנו דגם אבמה"ח מטמא נראה לפע"ד ליישב עפ"י דברי חת"ס עצמו, דהנה כבוד הדר"ג נ"י ציין באות הנ"ל לעיין בתוס' חולין דף קי"ג בד"ה ושאני הכא, והנה התוס' הנ"ל כתבו בסוף דבריהם הם יהא דאמר בפ' גיה"נ דאיסור טריפה חל על איסור אבר מידי דהוי אאיסור חלב ואע"ג דאבמה"ח מטמא מ"מ כיון דחלב בכרת ואפי"ה חייל עליה כש"כ אאבר מה"ח, והחת"ס ז"ל בחידושיו כתב על קושי' התוס' הנ"ל הא אבמה"ח מטמא וז"ל ונ"ל לחלק בין נבילה לאבר מן החי דנבלה מטמא כבר אבל אבמה"ח מטמא לכשיתלוש אבל עדיין אינו מטמא אע"ג דבחיים לאברים עומדת לענין איסור מ"מ לענין טומאה אינו מטמא עכ"ל, ולפי דבריו יש ליישב קצת דשפיר ילפינן אבמה"ח מנבילה, דאבמה"ח אף דאסור משום אבמה"ח עדיין אינו מטמאה דהיינו קודם שיתלשו משא"כ בנבילה דמשהתחיל איסור נבילה מיד הוא ג"כ מטמאה, כן נראה לי לחומר הנושא ולי קשה על המכילתא הנ"ל שהביא הח"ס דילפינן טריפה מנבילה דמה נבילה דמטמא מותר בהנאה טריפה דאינו מטמא מכש"כ דמותר בהנאה, הא איכא למיפרך מה לנבילה שאין איסורו מחיים משא"כ טריפה שהיא מחיים, כדעביד צריכותא כזה בזבחים דף ע' מובא בתוס' חולין הנ"ל וצ"ע – [אמר גרשון הקטן בפשיטות י"ל דמכילתא ס"ל כהרמב"ם ז"ל דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי נבילה מחיים וא"כ בנבילה נמי איכא מין נבילה דאיסורו מחיים ואפי"ה מותר בהנאה דהא על כל נבילה אפילו אנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת אמרה תורה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי וא"כ שפיר איכא למילף טריפה בקו"ח מנבילה]:
(ו) באות ל"ג הקשה על החת"ס דנעלם ממנו מהרי"ל דכתב דלב"נ אבמה"ח מותר בהנאה, הנה בהגהות החת"ס כאן הביא דברי מהרי"ל ולא העיר עליו כלום, אמנם בחידושיו למס' דף קי"ד הביא ג"כ דברי מהרי"ל הנ"ל וכתב עליו "צ"ע" והנה אף שלא ידעתי מאי כוונתו בזה ומה יש להקשות על דברי מהרי"ל, עכ"פ החת"ס הניחו בצ"ע, וא"כ אין להקשות על החת"ס כמובן. והנה כל זה אמרתי להציע לפני כבוד הדר"ג נ"י, ואם יש אתו להשיב מאוד אשמח בדבריו וכו' וכו' ידידו המכבדו ומוקירו כערכו הרם ודובש"ת,
ה"ק אברהם ליב שטרוטצער רב דק"ק נעדעד יע"א.