ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
שאלות ותשובות · סימז טו"ב
העתק שני מכתבים שקבלתי לפני כמה שנים מאת הרב הגדול בתורה חריף ובקי טובא מהו' חיים דוב במהו' בנימין צבי גראס ני' מק' בריסטער יע"א והמה מלאים הערות יקרות על חיבורי ילקוט הגרשוני ג' חלקים על סדר א' ב' (דפוס פאקש תרנ"ד, תרנ"ה, ותרנ"ו לפ"ק), והנה בכל המקומות שכתב הרב הנ"ל שכבר קדמוני רבנן בחיבורי טהרה אשר להם, מלתי כבר אמורה במק"א שאין לי כל הספרים שבעולם, ואם כיוונתי לדבריהם מסברא דנפשאי ע"ז אומר ברוך שכיוונתי, אך ורק במקום שהוא משיג על דברי, אראה בעזהי"ת לתרץ דברי, ואם לא אוכל לתרצם, אז יהיו דברי בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, וכבר נלכדו ברשת הטעות, הרבה גדולים וטובים יותר ממני, כי מצודת השגיאה פרוסה על כל החיים, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב (אין טוב אלא תורה) ולא יחטא..
וז"ל הרב הנ"ל נ"י (א) בח"א אות "אבר" הביא קושי' על הרמב"ם למה הוצרך לכתוב דב"נ מוזהר על אבמה"ח, כיון דיש משהו בשר חייב משום בשר מה"ח וכ' שראה בס' אחד דהיה בטל הבשר כדאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז פטור עיי"ש -- תי' זה כ' בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו' תליתאי סי' ק"ז. אבל לא כלשון מעכ"ת אלא דאי ב"נ אינו מוזהר על אבמה"ח הוי איסור בהיתר ובטל, ומעלתו שכ' משום איסורין מבטלין זא"ז, תמיה לי דלמאן קיימינן להרמב"ם ואיהו סובר פי"ח מפסהמ"ק הי"ח דאין איסורין מבטלין זא"ז, יעויין בכנה"ג ודגול מרבבה ססי' צ"ח, ול"ש תירוצו [אמר המעתיק, לא עלי תלונותו כ"א על הגאון מליסא ז"ל שכתב תירוץ זה בשו"ת נחלת יעקב סי' ג', ואם יעיין שם היטב יראה דבטלה השגתו], והחת"ס חיו"ד ססי' ע' תי' דנפ"מ לענין מאכילין אותו הקל הקל ע"ש, ואני הארכתי בדבריו בדרוש לחנוכה ואכ"מ (ב) בערך הוקשה כה"ת לתפילין הביא בשם הב"ח סי' ח' דבתפילין לכ"ע מצ"כ מדכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך וגו' א"כ כיון דהוקשה כה"ת כולה לתפילין הי' מהראוי לנו לומר כן בכל המצות ויקשה למ"ד מצות אצ"כ עכ"ד. תמוה דלמ"ד מצות אצ"כ אפי' בתפילין סובר כן כמבואר בעירובין ד' צ"ה ע"ב ואבע"א דכ"ע שבת ז"ת היא והכא במצות צ"כ קמיפלגי ע"ש ואזדא קושיייתו [אמר המעתיק. הביט הכותב אל תחלת דברי ולא הביט על סוף דברי שסיימתי "ובמק"א הארכתי ובאמת שמה ביארתי די"ל דכוונה לצאת י"ח המצוה גם בתפילין לא בעינן למ"ד מצות אצ"כ, רק הכוונה פרטית דכתיב בתורה למען תהי' תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים זה לכ"ע בעינן, כמ"ש הטור באו"ח סי' כ"ה ויכוין בהנחתן כו' כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה ה' עמנו בהוציאנו ממצרים, ואם לא כיוון זה י"ל דאפילו בדיעבד לא יצא וכמ"ש בס' בכורי יעקב ריש הל' סוכה לדעת הב"ח ז"ל בסי' ח' הנ"ל ע"ש]:
(ג) בק"א ע' דבר שבמנין הזכיר תי' השערי צדק על קושי' התוס' ב"מ דף ו'. וכ' שכן ראה בשואל ומשיב בשם הגאון מהר"ם ק"פ ז"ל. אחזיר לו אבידתו שלא הזכיר מקומו. והוא במהדורה רביעאה ח"ב סי' קל"ז אלא שהביא בשם הרי"מ מווארשא ז"ל ודחה זה בשתי ידים וסיים שא"א לאומרו ע"ש, (אמר המעתיק, הנה ז"ל השואל ומשיב שם:
הגיד לי אחד מה ששמע מהרב הגאון מוה' יצחק מאיר מווארשא ז"ל שאמר בישוב קושי' התוס' בב"מ דף ו' גבי קפץ אחד מהמנויים לתוך וכו' שהקשו דלבטיל ברובא ואמר הא דלא שייך ביטול ברוב כל דהוא דבר שבמנין ואף דדבר שבמנין אינו רק מדרבנן זה רק בדבר שאינו מצוה מה"ת למנות אבל דבר שמצוה מה"ת למנות לא בטל. ואם כי לכאורה הדבר מסתבר, אבל הדבר תמוה דא"כ בהזאות שבפר ושעיר שמצוה מה"ת למנות ואפ"ה בעירה דם הפר להשעיר פלפלו בש"ס מנחות אי עולין מבטלין או מב"מ לא בטיל ועיין בתוס' יומא דף נ"ז גבי עירה דם הפר והרי שם הוי דבר שבמנין מה"ת ולא בטיל וע"ש לענין כוסות בכוסות שנתערבו, וגם לפ"ז בנרות חנוכה שהן מדרבנן מצוה למנות מהראוי שלא יתבטלו, ועיין בתה"ד ובש"ע סימן תרע"ג מה שפלפלו בזה וע"כ א"א לאומרו עכ"ל ולפענ"ד אין מכל זה שום השגה ע"ד הגאון מ' יצחק מאיר זצ"ל דבשלמא גבי קפץ אחד מן המנויין כו' הטלה גופא כבר, נמנה קודם שנתערב בטלאים שבתוך הדיר ע"כ הוי שפיר דבר שבמנין ולא בטיל, אבל דם השעיר שנתערב בדם הפר, זה הדם גופא עדיין לא נמנה קודם שנתערב, ואטו בשביל ההזאת שהזו ממנו במנין בעודו בפני עצמו, כבר נחשב כל הדם לדבר שבמנין קודם שנתערב בדם הפר על שם העתיד דאח"כ יזו ממנו במנין ויהיה דבר שבמנין, הלא השתא עדיין לא נמנה, וגם בלא"ה אינו השגה כלל דהא גופא קשיא ליבטל דם השעיר בדם הפר דמרובה ואי דאח"כ יזו ממנו ויהי' דבר שבמנין. ז"א דמאחר דבטיל א"כ לא תהי' ההזאה אלא מדם הפר דהוא הרוב ומיעוטא כמאן דליתא דמיא, כללו של דבר במעשר מונין גוף הטלאים ע"כ גוף הטלה הוי דבר שבמנין, אבל בדם השעיר אין מונין טיפי הדם רק טיפי ההזאה והן הן דבר שבמנין. אבל הדם הנשאר לאחר ההזאה אינו בכלל דבר שבמנין מאחר דהא עדיין לא נמנה וז"ב כשמש. וגם מ"ש השואל ומשיב מנרות חנוכה ג"כ לק"מ דבחנוכה אין מונין הנרות א' ב' ג' כמו במעשר דמונין הטלאים א' ב' ג' וכו' כדאיתא במשנה בכורות נ"ח ב' ודו"ק]:
(ד) בח"ב ע' טביחה ומכירה הביא מס' אחד קושי' לר"ש דגיה"נ אסור בהנאה. כן הקשה באמרי בינה הל' טריפות סי' ו'. ומה שתי' מעלתי כן כ' בספר המקנה ח"א כלל ח' פ"א, והי' בידי לפי שעה בימי בחרותי (ה) ע' טומאת מת מ"ש בשבועות י"ז טמא ששימש, דמשכחת לה בטו"מ שאין הנזיר מגלח עלי'. של כת הקודמין הוא ושגורה בפי הלומדים והובאה בשואל ומשיב קמא ח"ג סי' י"ט. והרב מהרש"ש מווילנא תריץ יתיב דמקשה אליבא דר"מ דפליג אהאי כללא ע"ש. לא הועיל דיקשה להרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ד מביאת המקדש ה"ג דלא משכחת לה אלא בהיפך בצנורא ע"ש. ואמאי לא כתב דמשכח"ל מטו"מ שאין הנזיר מגלח עליה. וכן תי' השני דפריך ממחוסר כפורים, לא שייך לדעתו דמח"כ אינו חייב מיתה בשימוש [אמר המעתיק, עיין בזה בתשו' כתב סופר חלק חו"מ סי' ל"ב מש"ש בזה]. ובאמת שעל הגמ' י"ל בפשוט לפמ"ש הריטב"א והר"ן ז"ל בחי' דיכול לשנויי בשינויא אחרינא אלא דחדא מתרי וג' טעמא נקיט ע"ש הובא במל"מ פ"ג מביאת המקדש ולק"מ. אבל על הרמב"ם יקשה. ומה שכ' בשם הה"ג ממארגארעטין ז"ל, לענ"ד א"א לומר כן. דהרי טבול יום ששימש במיתה כדאי' בסנהדרין וברמב"ם פ"ד מביאת המקדש ה"ד, ובפ' י"ח מפסהמ"ק הל' י"ד כ' הטבו"י שאכל קודש אינו במיתה, והשתא לדברי הה"ג הנ"ל כיון דטבו"י ששימש ילפי' חילול חילול מתרומה, ותרומה ילפינן מקודש דהיכא דפטור באוכל קודש פטור בתרומה, ולפ"ז טבו"י שאכל תרומה אינו במיתה ביד"ש יעוי' בתוס' סנהדרין דף פ"ג ע"ב ובמל"מ ס"ז מתרומות ה"א, והאיך חייב טבול יום ששימש כיון דפטור באוכל תרומה בטומה"ג. וע"כ צ"ל כמו דלא ילפי' קודש מתרומה כמ"ש במים חיים להפר"ח פ"ז מתרומות, הה"ד דלא ילפי' תרומה מקודש. וא"כ נסתר תירוצו כנ"ל ודו"ק. אמר המעתיק, הגאון ממארגארעטין ז"ל אינו יחיד בדבר זה כי גם הגאון האדיר ר' משולם טיסמניץ ז"ל השיב כן להגאון חת"ס ז"ל שהקשה מ"פ טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, הא משכחת בנגע בלובן ואודם דטומטום ואנדרוגינוס שאינו חייב על ביאת מקדש כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' משכב ומושב, אבל חייב מיתה על ששימש, והשיב לו הגאון רי משולם ז"ל (כמובא בתשוב' כתב סופר חו"מ סי' ל"ב ובמעשי למלך על הרמב"ם הל' ביאת המקדש בדף רע"ד מדפי הספר) עפימ"ש הרמב"ם בפי"ח מפסהמ"ק הל' י"ג שדין אכילת קודש וביאת מקדש שוין הן. וטמא ששימש יליף בסנהדרין פ"ג ע"ב חילול חילול מתרומה שאוכל זר, ואכילת תרומה ואכילת קודש שוין הם א"כ מהאי קרא דאימעט ביאת מקדש אימעט נמי טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה ע"ש. וזה ממש כדברי הגאון ממראגרעטין ז"ל שהבאתי בספרי ובשעה שכתבתי תירוצו עדיין לא נודע לי דברי הגאון ר' משולם טיסמניץ הנ"ל, ומה שהקשה הכותב לפי"ז אמאי קיי"ל טבול יום ששימש במיתה, זה ודאי קושיא גדולה וצ"ע רבתי, אבל אין ספק אצלי שהגאונים בעל חת"ס ור' משול' טיסמניץ ז"ל בעת פלפולם פא"פ בזה הרגישו בקושי' זו, ואפשר שהגאון ר' משולם טיסמניץ ז"ל בעוצם חריפותו אמר יישוב גם על זה, הגם שאנחנו לא נדע מה להשיב כבר אחז"ל אין משיבין את הארי לאחר מותו, ושו"ר די"ל קצת דבשלמא בטבול יום דלא משכחת לעולם שיהא חייב כרת על אכילת קודש או מיתה ביד"ש על אכילת תרומה א"כ עכ"ח גזיה"כ הוא דטבו"י ששימש הוא במיתה דאל"כ מאי אהני גז"ש דחילול חילול מתרומה אבל בטמא ששימש דמשכחת לה בטמא גמור שחייב על ביאת מקדש ועל כילת קודש ותרומה, לא ילפינן בגז"ש דחילול חילול מתרומה, אלא היכא דחייב מיתה על אכילת תרומה, משא"כ בנטמא בלובן ואודם דטומטום ואנדרוגינוס או בטו"מ שאין הנזיר מגלח עלי' דא"ח על אכילת תרומה וא"ש ודו"ק ויותר אין לי להאריך בזה:
וי"ו ערך טומאת מת השני, מ"ש המשך הפסוקים בסוף התורה הקדושה, כבר כ' כן הישמח משה שם. אלא שמ"ש דמהרש"א תמה דכה"ג אף לבנו אינו מטמא, ליתא במהרש"א אלא הדרשנים הק' כן והובא בס' ראש דוד להחיד"א ז"ל. ומ"ש מע"כ על ישמח משה שמיני. זה לפי שלא ראה בגוף דבריו שבעצמו מסיק דאף שנתברר לנו שהוא צדיק אפ"ה התורה השווה מדותיו לבני אדם וע"ש מ"ש בעובדא דריב"ז רק גבי הקב"ה ל"ש זה ע"ש ולק"מ. אלא שעל דבריו בפי וזאת הברכה וכ"כ מעלתו בפירוש הפסוקים דלכך טימא הקב"ה עצמו למשה כיון שמת בנשיקה. הגם שדרך בזה הרב פרשת דרכים וכ' דמתחיית המתים מוכח דאנו בנים למקום ע"ש והבאים אחריו כת הדורשים הכבירו מלים בזה, אני תמה דזה שאלת המין לר' אבהו בסנהדרין דף ט"ל אלקיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קברי' למשה במאי טביל כו' וכתב המהרש"א ז"ל בח"א לשם, המין הזה המאמין בגשמות כי דבר הרוחני לא יקבל טומאה ולפי טעותו השיב לו ר' אבהו בדרך דחייה וכו' ע"ש ואנחנו עם הקודש מאמינים שהשי"ת רוחניי פשוט. ואיך שייך לומר צד קבלת טומאה, וצע"ג בעיני על הרבנים הנ"ל שלא ראו דברי מהרש"א (ז) ע' טומאת כהנים הביא קושי' מנחת עני בנדה דף ע' בן שונמית מהו שיטמא מתוס' בבא מציעא דף קי"ד גבי בן הצרפית ותי' דכל שכבר נטמא אינו מטמא עוד לדעת ר"ת, ומע"כ הקשה דהראב"ד קאמר רק היכי דמחולל ועומד אבל כאן דהותר לטמא מצד פקוח נפש ודאי אחר דעבר הפק"נ אסור לטמאות דל"ש בזה לומר מחולל ועומד וז"ב ואמת עכ"ל, ונפלאתי ע"ד ואיני יודע מאי קאמר דהא ר"ת מיירי באם טימא עצמו לקרובים דמצוה לטמא להם ואפילו פירש ממתו וטימא למת אחר פטור ע"ש ברא"ש ובטור יו"ד סי' שע"ג וא"כ מאו קאמר מע"כ כיון דמותר לטמאו' ל"ה מחולל ועומד ואסור שוב לטמאות עצמו הרי בקרובי' מצוה איכא ואפ"ה רשאי שוב לטמא עצמו. ודברי כ"ת תמוהים. [אמר המעתיק, אע"ג דמצוה לטמא לקרובים מ"מ כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הט"ו הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה ובכ"מ דאמרינן דחוי' היא היינו דרק בקישוי הותרה, ולכך י"ל דמקרי מחולל ועומד, אבל התוס' ב"מ קי"ד דכתב דאלי' דהוא כהן טימא עצמו למת משום פקוח נפש, אם נאמר דהוא רק בגדר דחוי' ובקישוי הותרה, לא הותר רק לאדם שעודנו חי אבל לא כשכבר מת, אלא ודאי אזלי התוס' אליבא דמ"ד הא דהותר מצד פק"נ הוא בגדר הותרה לגמרי, והיכא דהוא היתר גמור לא שייך לומר דהוא מחולל ועומד וז"ב לדעתי]:
ח ערך טומאת משא מ"ש לתרץ קושי' החת"ס דכיון דמדרבנן הוא דלא אמרי' נהפך האיסור להיתר אמאי לא ימכרנו לנכרי כיון דספק דרבנן הוא. בס' מחנה ישראל לע"ז הקשה מעצמו קושי' זו של החת"ס ותי' כמ"ש כ"ת, ואני תמה עליו ועל כ"ת דמפורש ביו"ד ססי' פ"ו דאין מוכרין ביצת נבילה לעכו"ם אף דאין אסור אלא מדרבנן, וכן בסי' קי"ב גבי פת של נכרי ויעוי' בפ"ת שהביא תשו' נוב"י בזה. ועכ"פ מפורש יוצא דאפי' באיסור דרבנן אסור מכירה לעכו"ם ונסתרו דבריו. וכן מ"ש לקושי' המל"מ מטומאת משא דהוי נמי רק מדרבנן. בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' נ"א רצה ג"כ לתרץ כן, אלא שדחאו מיו"ד ססי' פ"ו כמש"ל [אמר המעתיק, הנה בתשו' נוב"י חיו"ד ססי' קפ"ו שהביא הפ"ת ביו"ד סי' פ"ו תמה על הטור והמחבר דהרי בברייתא בחולין ד' ס"ד לא שנינו אלא ביצת טריפה וכ"ה גירסת הרא"ש ומנ"ל למילף גם ביצת נבילה שאינו אסור אלא מדרבנן. אמנם בחלק או"ח סי' ע' כתב דלדברי המרדכי בפ' כ"ש דהא דרבא במס' ע"ז בחטין שנפל עליהן חביתא דחמרא מיירי ביי"נ דרבנן ניחא ע"ש. ועכ"פ אין דין זה מפורש בש"ס ואין מוכח דגם באיסור דרבנן גזרינן שמא ימכרנו לישראל רק לדברי המרדכי בפ' כ"ש הנ"ל, וא"כ י"ל דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי הנ"ל ולכך ס"ל באמת דבאיסור דרבנן לא גזרינן שמא ימכרנו לישראל, וממילא מיושב קושי' החת"ס והמל"מ כמ"ש בספרי ובטלה השגת הכותב (ט) ע' טעה בשיקול הדעת אות ב' מ"ש להקת הנביאים האחרונים ז"ל ביישוב קושי' התוס', וחתרו למצוא פתרי דיפסיד בטיהר את הטמא, יעוי' בתשובת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' שכ"ח מ"ש ע"ד השואל ובזה ימצא דיחוי גם לתירוצים הללו ע"ש (יו"ד) ערך טעם כעיקר אות ב' כ' לתרץ קושי' הישועת יעקב דלר' עקיבא מודה הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו מה"ת מדיליף טע"כ מג"נ אבל לרבנן דילפי ממשרת י"ל דא"מ אי' לכתחלה מה"ת. ולאו מילתא הוא דא"כ בגמ' פסחים דף מ"ד למה הוצרך לומר ורבנן ג"נ חידוש הוא דכל נטל"פ בעלמא שרי והכא אסור והוצרכו לדחוקי נפשייהו דקדירה ב"י נמי פגמה פורתא, בפשיטות הו"ל למימר משום דאין מבטלין אי' לכתחלה ועכ"ח צריכים לתרץ קושי' הישי"ע באופן אחר ונסתר דרושו. [אמר המעתיק, לא ידעתי מה דוחק יש בזה דרבנן ס"ל דקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא, הא כתבו תוס' בע"ז ס"ז ב' ד"ה ואידך, דרבנן דר"ע היינו ר"ש ואית לי' נמי דקדירה ב"י פגמה פורתא אלא דלא יליף פגם רבה מפגם זוטא וג"ל חידוש הוא כיון דפוגם אפי' פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא, א"כ ר"מ ור"ש גם שניהם סוברים דקדירה ב"י נמי פגמה פורתא, וכיון דהתוס' ס"ל כן מסברא פשוטה דכ"ע מודים בזה, ודחו מה שפירשו מעיקרא דפליגי בבת יומא אי פגמה אי ל משום דזה אינו סברא דא"כ נחזי אנן יעו"ש אלא לומר דכ"ע סוברים דקדירה ב"י פגמה פורתא זה הוי סברא, וא"כ איך ניקום אנן ונאמר דזה אינו סברא אלא דוחק אתמהא]:
(י"א) שם אות ו' ז' כ' לחדש דבאמה"ח ודם מותר לבטל איסור לכתחלה מה"ת לפי טעם הגאון הרי"מ ז"ל מגור. ולענ"ד א"א לומר כן דהרי זהו דעת רש"י והראב"ד ז"ל דא"מ איסור לכתחלה הוא מה"ת וחילא דידהו הוא מדקאמר הגמ' חולין דף צ"ח חידוש הוא ולכך לא גמרי' מינ' והיינו חידושא דהותר לבטל האיסור לכתחלה, והר"ן פ' גיה"נ דחה ראי' זו ע"ש. ואם איתא דבדם ואמה"ח שרי לבטלן לכתחלה א"כ מאי חידושא דזרוע בשלה הלא בדם ואבמה"ח נמי שרי לבטל לכתחלה, דוגמא דפריך בפסחים מ"ד אחידושא דבב"ח דשניהם היתר ובהדדי אסור כלאים נמי הכי הוא יע"ש, ועכ"ח לפי טעם הרי"מ ז"ל מוכרח לומר דלא סבר כמ"ש הפ"ת דדם מותר בסחורה והני תרי סברות לצרף יחד א"א כי היכי דלא תקשי סוגיא דחולין כדכתיבנא. [אמר המעתיק, אפשר ואפשר לצרף הני תרי סברות יחד, דשפיר הוי זרוע בשלה חידוש, דבכל איסורין שבתורה אסור לבטל איסור לכתחלה מה"ת חוץ בזרוע בשלה ובדם ואמה"ח. וכמ"ש התוס' בחולין ס"ד ע"ב בד"ה שאם ריקמה כו', דחלב הוי חידוש דאתי מחי ושרי, ואע"ג דאיכא נמי בצים, כיון דכל שאר אבמה"ח אסור מקרי הנך חידוש יעו"ש, ובחת"ס חיו"ד סי' ע"ח הרגיש א"כ מאי קאמר בפסחים מ"ד כלאים נמי הכי הוא, ותירץ דלא דמי לכלאים דאית בי' זרעים ולבישה והרבעה והנהגה, א"כ איכא טובא דכל א' מותר ובהדדי אסור, אבל הכא ליכא אלא ב' התירים חלב וביצים, ומשו"ה הוי חלב חידוש לגבי כל שאר אבמה"ח יעו"ש, א"כ ה"נ זרוע בשלה ודם ואבמה"ח (דכחדא חשיבי הואיל דאיתקש אבמה"ח לדם) מותר לבטל לכתחלה מה"ת משא"כ בכל שאר איסורין, א"כ הוי זרוע בשלה שפיר חידוש, דהא ליכא אלא ב' התירים זרוע בשלה ודם ואמה"ח דמותר לבטלן לכתחלה ובכל שאר איסורין אסור לבטל לכתחלה מה"ת ודו"ק היטב (י"ב) ערך טריפות, ליקט דינים מספרים ובאות י"ג הביא מלקט הקמח בשם בית יעקב דמעוברת שנדרסה מזאב יש להתיר, ולא ידעתי מדוע לא הביא מפמ"ג סי' ע"ט שכ' כן בשם הב"י, ובתחלה בח"א כ' זה מסברא דנפשי' ולא הי' הפמ"ג למראה עיניו (י"ג) ע' טלית שאילה הביא ראי' דלא כתשו' בשיר. והנה כבר הביא ראי' זו בהגהת יד שאול ליו"ד סי' ש"ל (ט"ו) ע' יום הכיפורי' הב' הביא תי' לקושי' התוס' ברכות ח' ע"ב דמאי עינוי נפש יש לאחר שאכלו ושתו כבר תי' כן בס' דברי שאול על אגדות הש"ס, ואני תמה מיומא דף פ"א דדריש מפסוק זה תוספות עינוי מדכ' ועניתם א"נ בתשעה דמתחיל להתענות מבע"י ע"ש הרי דשייך עינוי אף אחר אכילה ועיין בב"י או"ח סי' תר"ד. [אמר המעתיק, קושי' התוס' בברכות קאי לחייא בר רב מדיפתי דדריש בתשעה לכל האוכל ושותה בתשיעי וכו' ולית לי' הך דרשא לענין תוספות כר"ע מחריש וקציר תשבות כמ"ש תוס' בר"ה ט' ע"א וכ"כ הב"י באו"ח ר"ס תר"ד, א"כ לא כתיב עינוי על תשעה אלא שצריך להוסיף מחול על הקודש לענין להתחיל מבע"י שלא לאכול, אבל עינוי מאן דכר שמיה לחייא בר רב מדפתי, ועיין בלקוטי שלמה ברכות ח' ע"ב שמביא בשם זוה"ק אחרי ד"ה תענו את נפשותיכם ס"ט ע"ב וז"ל אך ביום הראשון תשביתו אך חלק אוף הכי אך בעשור דהא עינוי לא אשתכח אלא מפלגות יומא ולהלאה ושפיר אך חלק עכ"ל]:
(ט"ז) ערך יו"ט כ' דצ"ע על המג"א על סי' ש"ו דכ' לאסור ליתן מתנה לחבירו ביו"ט מפי' המשניות להרמב"ם סוכה. ולא ראה שכבר העירו בזה בהגהות רב"פ ז"ל לסי' ש"ו ובהגהות יד שאול לאו"ח סי' י"ג ובתשו' מהר"י אסאד ז"ל חאו"ח (י"ז) ערך כהנים אות ז' הקשה על הגה' מל"מ מגרים דמביאין בכורים משום דלעתיד יטלו חלק בארץ דא"כ גם מכהנים ולויים שייך טעם זה, כבר הקשה כן בהגהות יד איתן להרב משכיל לאיתן על הרמב"ם ע"ש (י"ח) ערך כ"ש למכות מ"ש ליישב ד' הרמב"ם פ"ו מה' חומ"צ וכו' אמר המעתיק, יריב הכותב את ריבו עם הרה"ג בעל ילקוט הרועים ח"ר אות טבל שכתב ג"כ כדברי יעוש"ה ואין להאריך]:
(י"ט) ע' לאו הנל"ע. מה שהביא מצרור החיים בשם הר"ש מקינון. יעוי' פני יושע מכות ט"ו האריך בסברא זו. ומה שהקשה כ"ת מב"ק דף ס' אע"פ שגזילה משלם רשע הוא, י"ל למ"ש מהרי"ט חח"מ סי' צ' דהא דמיקרי רשע היינו בשעה שגזל אף דהוא עמ"ל. אבל לאחר שהחזיר שוב אינו ע"ש והזכירו בהגהות רב"פ ז"ל על נוב"י קמא חאהע"ז סי' נ"ז א"ש כמובן. (כ) ערך לאו שאב"מ הביא מחתן סופר שהזכיר בשם חת"ס אי מהני שבועה בכתב א"כ האיך קאמר בתמורה דף ג' חוץ מנשבע, וכ"ת כ' גם התומים סי' צ"ו הביא ראי' זו. הנה החת"ס בעצמו הזכיר ד' התומים ע"ש ובת' דברי חיים למרן הגה"ק מצאנז ז"ל חיו"ד בזה. ומ"ש עוד כמדומה שראיתי בהגהות מהר"צ חיות כן הוא בהגהות למס' שבועות י"ז ע"א. ומ"ש על שם חכם אחד מסנהדרין דף ס"ה. כבר העיר בזה בהגהות מצפה איתן לשבעות דף ד' תוס' ד"ה אבל ע"ש (כ"א) ערך מבשל, הביא ראיה מכ"מ פ"ד מתרומות דיש לחלק בין לכתחלה ודיעבד בדאורייתא. המעיין היטב בנקה"כ ביו"ד סי' ש"ה יראה דלאו ראיה הוא ודו"ק [אמר המעתיק, הנקה"כ אינו תח"י כעת לעיין בו מאי אמר רב בענין זה] ואני הארכתי בזה במקומות שונים ואכ"מ (כ"ב) ערך מופלא סמל"א, הביא ראיה מנדה מ"ו לפשוט ספיקא דגברא רבה המל"מ, פ"ב מנזירות. וכבר הוזכר ראי' זו בתשו' בנין ציון ח"ב סי' ס"ה בדברי השואל והרב השיב ע"ז ע"ש. וכן בתשו' יד יוסף סי' צ"ג. העיר ג"כ מזה. (כ"ג) עתך מפרכסת, מ"ש לתרץ קושי' פמ"ג. כבר כ"כ בתפארת ישראל על מס' טהרות פ"א מ"ג. (כ"ד) ערך מצוה דרבנן. הביא דבמצוה דרבנן ל"ש בל תוסיף. יש להקשות ממה דכ' באו"ח סי' תרס"ד ס"ז די"א דהנוטל הוענה עם הלולב עובר על בל תוסיף וטעות הוא, והטעם ע"ש בט"ז סק"ד. אבל לולא זה היה עובר, והלא לולב אחר יו"ט ראשון אינו אלא דרבנן וד"ק. [אמר המעתיק, גם בס' גנזי יוסף על הפמ"ג פתיחה כוללת העיר בדף כ"ח מדפי הספר דהא בס"ס תרנ"א סתמא כתבו דאסור להוסיף על ארבעת המינים ולא משמע לחלק בין יום ראשון לשאר ימים יע"ש]:
(כ"ה) ע' מ"ע שהז"ג. מ"ש על רמב"ם פ"א מבית הבחירה. כבר נשאל ע"ז בשואל ומשיב תנינא ח"ג סי' פ"ט ע"ש (כ"ו) ע' מתנת חנם. מה שנסתפק אם מתנה ע"מ להחזיר בכלל זה. יעוי' בכתב סופר חא"ח סי' ס"א משמע נמי דאסור ובחידושי הבאתי מכמ"ק ואכ"מ (כ"ז) ע' סומא, מה שפי' בקרא ותכהין עיניו מראות, כיוון בזה למ"ש בתשו' שם אריה חוו"ד סי' א' (כ"ח) ערך סמוכין, מ"ש ע"ד תקוני זוהר, לא ידעתי מה דחקו להוציאו מפשוטו שפי' בהאי פקודא דאיסור אכילת בב"ח וכמו דתרגם אונקלוס על ל"ת גדי לא תיכול בב"ח ויעוי' בפר"ת סי' פ"ז [אמר המעתיק, לשון התק"ז וסמיך לי' לראשית בכורי אדמתך וכו' ל"ת גדי בחלב אמו מאי האי לגבי האי, קם ר"ש על רגלוי וכו' אלצני לפרש הסמוכין בב"ח לבכורים, דלא ייתון למיכל בב"ח דהיינו שיסברו ח"ו דבב"ח אינו נוהג בחוצה לארץ מדסמיך לבכורים כתוס' ר"ע כל הבשר בשם רשב"ם יע"ש, ואחר זמן רב מצאתי כפירושי הלז בספר אחד כמדומה לי בס' שיחות צדיקים או בספר קטן אחר איני זוכר כעת מה שמו, רק זאת אני יודע בבירור שראיתי פירושי, בתק"ז הנ"ל בספר אחד וכיוונתי בזה לדעת גדולים.
(כ"ט) ערך ספר תורה ד"ה מכתב. הביא ראיה מרש"י שלא פי' משום ס"ת. יעוי' במהרש"א ובמהרש"ש שפי' באמת משום כתיבת ס"ת ע"ש. ומ"ש בסוף במגילה דף ח' מהגאון רש"ש דאיכא כסדרן. קושי' זו הוא בתשו' הר"ן סי' ל"ט הובא בחת"ס חא"ח סי' ח' ע"ש (ל) אמר המעתיק באות זה השיג הכותב על מ"ש בח"א בקו"א אות זקן דבתקוני זוהר תיקון כ"א איתא בן חמשים לזקנה וסיימתי "וצ"ע לדינא" אך לא עיין כלל במ"ש בחלק א' אות זקן בשם המנחת חינך מצוה רנ"ז לכך כתב דשגגה פלטה קולמוסי, אמנם אילו הי' מעיין היטב במ"ש בח"א לא היה כותב כן, כי אני על המנ"ח סמכתי ואם ירצה הכותב יריב עמו את ריבו אבל מה לו מי כי ישפוך עלי את חמתו (לא) בח"ב בקו"א ע' כיבוד או"א הביא קו' לדברי רדב"ז דמצוה איכא אפילו במחל האב א"כ אמאי אין מברכין על כיבוד או"א. כן הקשה בס' שמחה לצדיק על קידושין. וכן בהגהות הג"מ מאיר אויערבאך ז"ל לטורי אבן מגילה דף כ"ח ע"ש (לב) במכתב ה' להרב דקריפטש אות בת שבע. זה העתיק מס' שארית יעקב דף ק"ג. ומ"ש באות המבזבז זה העתיק מס' יד שאול סי' רמ"ט יע"ש ותימה בעיני שכתב על שמו (לג) באות מטלטלין הביא נתיבות. וכתב שנתיבות לא מצא. נ"ב הוא בנתיבות המשפט סי' רמ"א סק"ג ע"ש (לד) בח"ג ע' עבר הירדן הביא מס' עץ יוסף וכתב שבר"ן לא נמצא זאת כלל. נ"ב זה פלא שלא ראה ד' הר"ן בנדרים דף כ"ב סוף ע"א אהא דקאמר ל"ע ירדנא ע"ש, ומהר"צ חפש לאחריו והניח לפניו. ועיין בהגהות ר"ע איגר העיר מרש"י סנהדרין י"א, ובברכי יוסף או"ח סי' תפ"ט יש בזה אריכות גדול (לה) ערך עבדים. הקשה על חוות יאיר תיפוק לי' ולא בנות ישראל נ"ב החו"י בעצמו הזכיר זה וגם זכר עשה לדברי המג"א סי' י"ד ע"ש (לו) ערך שאול ביו"ט ראשון, הקשה על הרא"ש עפ"ד תשו' הר"ן וקצוה"ח סי' ע"ב, וסיים וחידוש ששום אחרון לא התעורר בזה. נ"ב אתפלא על כ"ת שעיניו כיונים על אפיקי אחרונים ולא ראה שכן הקשה הגאון מהר"מ זאב ז"ל בישועת יעקב או"ח סי' י"ד בתשו' שם ותירוץ בפשוט ע"ש (לז) ערך שבת הגדול, מה שפי' בפ' כי תשא. נ"ב כבר כ' כ"ז בס' דברי שאול עה"ת במקומו (ל"ח) ערך שחרור, מ"ש קושי' המהרש"א ס"פ האומר. נ"ב כבר תירץ כן מהרש"ש מווילנא ז"ל במקומו. ובעיקר ד' מהרש"א יעוי' בשעה"מ ה' עבדים פ"ג ה"ג. (ט"ל) ערך ערלה בחו"ל, כ' דרק למ"ד מנהג מדינה כ' תוס' רי"ד דשריא בהנאה וכו' נ"ב יעוי' בס' טעם המלך פ"ה מה' אישות שהוכיח מברכות ד' ל"ו דרבינא ומר בר רב אשי ס"ל דערלה בחו"ל מדרבנן ע"ש, א"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' מרבינא דשייף לברתי' בערלה. אולם לדין יש תשובה. יעוי' פנ"י בפסחים כ' באו"א. (מ) ערך ערבה הביא מ"ש המנ"ח ע"ד רש"י סוכה דכ"ז. נ"ב לא ראה שכבר עמד ע"ז בשערי תשובה לאו"ח סי' תפ"ב. ומ"ש לתרץ מצד ביטול. ק"ל מגמ' שם דפריך לר"א האי קרא דכל האזרח מאי עביד ליה ולדבריו י"ל דגם ר"א דורש כרבנן לכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת ואי דהוי שאול יסבור כר"י דמב"מ לא בטיל כמ"ש כ"ת לר' יונתן ויעוי' בס' חכמת שלמה ליו"ד סי' ק"ב הוכיח הגאון מ' שלמה קלוגר ז"ל מזבחים שר"א סובר מב"מ לא בטיל ע"ש, והגם שסמוכות שלו תמוהים (וכ' בזה בסוגיא דזוז"ג) עכ"פ בלי הוכחתו יש לתרץ כן ולמאי אצטריך לומר דמוקי לה בגר שנתגייר בנתיים ודו"ק וקושי' שהביא בשם הה"ג דפאקש נ"י מקידושין מ"ג. כבר הקדימו בזה בס' ארי' דבי עילאי שם במקומו. אמר המעתיק, הא בלא"ה קשה אמאי לא אמר הגמ' דר"א מוקי כל האזרח כרבנן. דכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת ואי דהוי שאולה י"ל דר"א סובר כר"ש דס"ל כיש למכות וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה סי' כ"ז ומובא בילקוט הרועים ח"ר אות סוכה שאולה. דלר"ש דס"ל כ"ש למכות ולדידי' בגזל חשיב ממון אף פחות משוה פרוטה, י"ל לדידי' דסוכה שאולה פסול, והא דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת משום דיש לכל אחד עכ"פ פחות משו"פ יעו"ש, אעכ"ח צ"ל דלא רצה הש"ס לאוקמי ר' אליעזר כחד תנא, א"כ הה"ד נמי לא רצה הש"ס לאוקמי ר' אליעזר דס"ל מב"מ לא בטיל כחד תנא ודו"ק.]:
(מ"א) ערך פסיק רישא, הביא מ"ש שיטה מקובצת דחיוב חטאת ליכא בפ"ר. ותמוה משבת ק"ג. ואני מצאתי בתה"ד סי' רס"ה שכ' דלר"ש פטור מה"ת בפסיק רישא עש"ה והוא פלא ולא ראיתי מי שעמד על דבריו.
(מ"ב) ערך קבוע, תי' קושי' שיטה מקובצת לכתובות גבי רוב מצויין א"ש מ"ה נימא קבוע כמע"מ דמי, דלכאורה צ"ל מאי קושי' הא ע"א נאמן באיסורין וכיון שאומר ששחט יפה מה בכך דהוי קבוע, נ"ב הקושי' הוא באם השוחט ליתא קמן ומכשירינן מכח רוב. ע"ז יקשה היכא דהובא לביתו של השוחט ואח"כ הלך לו הא הוי קבוע. וממילא נסתר תירוצו. [אמר המעתיק, מה בכך דהלך לו מ"מ אנן ידעינן שישראל שחט וע"א נאמן באיסורין דאלו שחט טריפה בודאי היה מודיע לנו ע"י אחד דטריפה שחט ואסורה באכילה, וא"כ שתיקה כהודאה דמיא דשחט כשר, א"כ מה בכך דהוי קבוע וצ"ל כמ"ש בחיבורי וממילא א"ש תירוצי]:
(מ"ג) ערך קרבנות, תמה מתוס' מגילה דף כ"ג. נ"ב כלל ידוע דאין להקשות מדברי התוס' דמסכת זו על התוס' דמס' אחרת כי לא מחבר אחד עשאם כמ"ש מהרש"א בפסחים דף כ"ז וכידוע ולק"מ. (מ"ד) ערך שינוי קונה, כ' בשם הרב מקריפטש כי נעלם מהישועות יעקב במח"כ דברי תוס' רי"ד לסוכה. נ"ב זה העלם דבר שתוס' רי"ד נדפס אחר פטירת הישיע"ק ז"ל הרבה שנים. ואין להשיג מס' שלא נדפס בימיו. וע' בס' שם הגדולים ח"א מערכת הח' סי' מ"ה כיו"כ (מ"ה) ערך שלא כד"א, הביא קושי' הנוב"י על התורת חיים דבליעה הוי שלא כד"א מס"פ גיה"נ דחייב לר"ל דבלע גרומתא זעירתא, ותי' מעכ"ת עפ"ד החת"ס בחי' לסוגי' דח"ש דלר"ל דמחייב בכל איסורין משום הנאת מעיו אפי' שלכד"א חייב וא"כ ל"ק מר"ל. נ"ב כפי הנראה אין ביד מעכ"ת ס' תו"ח עצמו. כי המעיין בתו"ח בעצמו לבבו יבין דמפרש לכולה סוגי' דנפש, אמאי חייב אכילה כתיב בה היינו משום דהוי שלכד"א דאין לוקין עלי' ותירץ קושי' התוס' דקאמר במצה לחם עוני אמר רחמנא ולא קאמר משום דאכילה כתיב בה. דלגבי מצה לא בעינן דרך אכילה ע"ש היטב א"כ אזיל תירוצו דמפ"כ דעכ"ח התו"ח סובר דרר"ל בעינן נמי כדרך אכילתן, דאל"כ למה הוצרך ר"ל לתרץ נפש לרבות את השותה, הלא לדידי' בלא"ה לק"מ מאם חמץ הוא ענוש כרת, מאחר דלדידי' חייב אפי' בשלכד"א, ובפרט לפמ"ש התוס' ר"פ אלו מציאות ועוד בכמה דוכתין דהתרצן בעצמו הוא המקשן יע"ש, דודאי לא שייך לומר דהתו"ח יסבור כהחת"ס ונסתר תירוצו. ומ"ש בתחלה עפ"ד רש"י שם. המעיין בנוב"י יראה דהרגיש בזה די"ל דגרומתא זעירתא דרך לבולעו אלא דהקשה דגם חתיכה קטנה של מצה דר לבולפו ע"ש [אמר המעתיק, דברי הכותב בזה הם אמת וצדק ואני מבטל מ"ש בחיבורי לתרץ קושי' הנוב"י על התו"ח עפ"ד הח"ס, כי החת"ס לא סבר כתו"ח והת"ח לא סבר כחת"ס וכמו שמבואר בדברי הכותב, ואילו הי' ספר תורת חיים מצוי בידי בעת שכתבתי זאת בודאי הייתי מרגיש בזה אחר העיון דאין להרכיב התו"ח והחת"ס כאחד. והנה אחז"ל מגלגלין זכות ע"י זכאי, וכן ע"י הכותב שהביא התוס' ב"מ ר"פ אלו מציאות דהתרצן בעצמו הוא המקשן, נזכרתי מה שאמרתי מכבר במסכת ע"ז דף מ"ג ע"א תנן התם דמות צורות לבנות היתה לו לר"ג וכו' ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי וכו' אמר אביי וכו' עיי"ש כל הסוגיא, דכל הקושיות מתרץ להו אביי וי"ל דהא גופי' הי' המקשן, ובזה מיושב מה שהקשה בס' מעשי למלך על הרמב"ם דלכאורה קשה קושי' הלחם סתרים בע"ז שם מה פריך מי שרי הא י"ל דעשה דקידוש החודש דוחה ל"ת דלא תעשון אתי, ותי' דלא הוי בעידנא והקשה בס' מעשי למלך הא כתב בשכולי הלקט בשם ר"ת דבמצוה דרבים לא בעינן בעידנא ודוחה ל"ת אפי' היכי דל"ה בעידנא א"כ הדק"ל דהא קידוש החודש הוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא. אמנם להנ"ל י"ל דאביי לשיטתו שפיר מקשה, דהא איתא בר"ה דף ל"ב דשופר ואין מפקחין עליו את הגל ומפרש בגמ' משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין ע' דוחה עשה ול"ת, והקשה הטורי אבן לחזקי' ואביי ורבא דס"ל בשבת כ"ד ובפסחים פ"ג דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד איך יפרנסו המשנה ואין לומר משום דל"ה בעידנא דהא כתב ש"ל בשם ר"ת דשופר הוי עשה דרבים ודוחה אפילו היכי דל"ה בעידנא, ולתרץ קושי' זו עכצ"ל דחזקי' ואביי ורבא ס"ל דגם בעשה דרבים בעינן בעידנא, וש"ל בשם ר"ת לא אמר סברתו רק אליבא דרב אשי דס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת א"כ י"ל דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא, אבל לחזקי' ואביי ורבא דס"ל דיו"ט רק ל"ת לחוד עכ"ח צ"ל דגם בעשה דרבים בעינן בעידנא, ומשו"ה שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ול"א עדל"ת משום דל"ה בעידנא, א"כ אביי דהוא התרצן והוא גופי' המקשן שפיר הקשה ומי שרי, ואין לומר משום עדל"ת, דהא ליה בעידנא, ואין לומר בעשה דרבים ל"ב בעידנא, דאיהו לשיטתו דיו"ט רק ל"ת לחוד עכ"ח סובר דגם בעשה דרבים בעינן בעידנא וא"ש]:
מ'ד ערך תרי מיעוטי, כתב לחדש דבאיסור שא"ב מלקות דלא חייש ר"מ למיעוטא כמ"ש בנוב"י יו"ד סי' ע"ח גם לדידן לא מצטרפין תרי מיעוטי. נ"ב שגגה גדולה היא דהא הר"ן כ"כ אהא דלוקחין בצים מן הנכרים דפריך וליחש שמא מעוף טמא הן ע"ש. והרי ביצת עוף טמא אינו אלא איסורא ואין לוקין עליו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מאכלות אסורות. וסברת הנוב"י הוא דבאיסור שא"ב מלקות לא שייך לומר מה לי איסור לאו או כרת וה"ה בעשה ע"ש. מבואר דאפילו באיסור שא"ב מלקות מצטרפין תרי מיעוטי. [אמר המעתיק, לא ידעתי מי הגיד לו דהר"ן ס"ל בזה כהרמב"ם דאין לוקין על ביצת עוף טמא. כיון דאתא מריבויא, דילמא לא ס"ל כדעת הרמב"ם וס"ל דביצת עוף טמא לוקין עליו כמ"ש הרב המגיד בפ"ג ממא"ס ה"ו משום דנפקא לן מבת היענה ואמרו דלמלקי עלי' הוא דאצטריך דאי למיכל גופא תיפוק לי דכל היוצא מן הטמא טמא יעו"ש, ואפילו את"ל דהר"ן גופי' סובר כהרמב"ם וסובר כהיש דוחין שהביא הרה"מ שם שאמרו דלמיסר גופ' איצטריך סד"א ביצה טהורה דשרי חידוש הוא דה"ל למיסר משום אבמה"ח ביצה טמאה נמי תשתרי קמ"ל וכ"כ באמת הר"ן בפ' אלו טריפות, אכתי מי הגיד להכותב דהיש מתרצים שהביא הר"ן בד"ה ת"ר לוקחין בצים בכל מקו' וכו' ס"ל כהרמב"ם בזה, דילמא ס"ל כדעת החולקים עליו, דביצת עוף טמא לוקין עליו, ולכך תירצו בזה דמצרפינן תרי מיעוטי ואיתרע לה רובא דהרי הר"ן לא כתב זה בשם עצמו אלא "תרצו בזה" הוא דקאמר וזה הלשון מוכיח דאחרים תירצו כן ולא הוא וא"כ קמה סברתי וגם נצבה דבאיסור שאין בו מלקות דל"ח ר"מ למיעוטא גם לדידן לא מצרפינן תרי מיעוטי והני מפרשים שתירצו דמצרפי' תרי מיעוטי ס"ל כדעת החולקים על הרמב"ם וסוברים דביצת עוף טמא לוקין עליו, ואדרבה מיושב בזה מה דלא ניחא לי' להר"ן בתי' זה וכתב תירוץ אחר, משום דהר"ן לשיטתו סובר כדעת היש דוחין שהביא הרה"מ וס"ל כהרמב"ם דביצת עוף טמא אין לוקין עליו, משו"ה א"א לומר דמצרפי' תרי מיעוטי, לכך כתב הר"ן א"נ יש לומר וכו' ודו"ק]:
יותר אין לי פנאי כעת להעתיק ממכתבים של הרב הנ"ל. ועמו הסליחה על העלמת דברים שאינם נחוצים כל כך. הכ"ד הצעיר באלפי ישראל, גרשון הק' שטערן הרב דק"ק מ'-לודאש והגליל יע"א.