ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת נדה · עג.
תנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות – הנה לא אמר מובטח לו שיזכה לחיי העוה"ב. אלא שהוא בן העוה"ב, רצה לומר שגם עכשיו הוא בן העוה"ב כמ"ש הבינה לעתים דרוש י"ג על מאמר חז"ל בברכות, עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב, כלומר יהי רצון שהעולם שמדרך הצדיקים הוא לראותו ולהשיגו בעת פטירתם, אתה תראהו ותדעהו בחייך, במשך זמן ימי חלדך שהוא רבוי החכמה והידיעה שתשיג בחיים חייתך, כאשר בארו מיד הכוונה. באמרם לבך יהגה תבונה ופיך ידבר חכמות **(אינו שייך בזה"ז שנוהגים חומרא בדם טוהר – אך צ"ע בטעם המדרש, מי הגביל גבול ח' ימים לחיזוק כחות הולד והלא רק בבהמה מצינו שיעור ז' ימים ליצאה מכלל נפל, ובאדם שלשים יום כמבואר בשבת קל"א ב'. וע"ד דרש י"ל כדי שיעבור יום השבת במשך השמונה ימים, ועפ"י מ"ש באגדות שמסגולת השבת לחזק כחות האדם והטבע וכמ"ש במדרשים קודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד וכשבא שבת נתחזקו כחותיו – ודע דממה שכתב רש"י בפי' אגדה זו כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה, יש קצת סמך לחיוב סעודה ביום המילה ויש לה סמך ורמז בתורה, שהרי פי' זה הוא על לשון הגמרא מפני מה אמרה תורה וכו' עכ"ל ע"ש. **(ותמהני עליו מאד ראשית מ"ש לפרש לשון התנחומא ר"פ תצוה ילמדנו רבינו לכמה תינוק נימול, לשמונה, כשם שנימול יצחק אבינו, דאז בימי אברהם עדיין לא ניתנה תורה ודין נדות, דהרי כתב רש"י ר"פ וירא ילחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה וכו' ונטמאת העיסה" הרי דנהג אז דין נדות ודוחק גדול לומר דרק לטהרות נהגו דין נדה ולא לבטלה, לה ומלבד זה הרי איתא במשנה סוף קידושין דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ומהיכא תיתי לומר דדייקא מ"ע ולית דנדה לא קיים אתמהא, וע' בסה"ק תפארת ישראל למהר"ל מפראג ז"ל דאברהם אבינו קיים כל העשין והלאוין שבתורה משא"כ שאר האבות ע"ש, לכן נלע"ד לפרש התנחומא הנ"ל בדרך שכ' בעל תורה תמימה דשאל לכמה תינוק נמול בזה יהו דלא שייך הטעם דשלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, וע"ז השיב, לשמונה, כשם שנמול יצחק אבינו, דאז ג"כ לא היה שייך הטעם הנ"ל, והוא עפ"י מ"ש בס' תפארת יהונתן עה"ת פ' וירא בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציה אותו אלקים, כי אמרו חז"ל בת היה לי לאברהם אבינו ובכל שמה ולא נזכר בחורה לידתה, אבל נראה שהיא תאומת יצחק ותאומים נולדו, והנה אמרו חז"ל דטעם המילה לשמונה כדי שלא תהא האם עוד טמאה לידה ויהיה האב והאם ג"כ שמחים, וזה לא שייך כאן כי שרה היתה טמאה לידה י"ד ימים מחמת לידת הנקבה שנולדה עם יצחק ואשמעינן קרא דמ"מ מל אותו בן שמונת ימים מחמת כאשר צוה אותו אלקים עכ"ל ע"ש, ובזה מיושב שפיר לשון התנחומא ר"פ תצוה ילמדנו רבינו קטן לכמה נמול בזה"ז דלא שייך הטעם דשלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, כך שנו רבותינו קטן נמול לשמונה אף בזמן דלא שייך הטעם הנ"ל, וע"ז שאל מה טעם כלומר מנלן הא, וע"ז השיב כשם שנמול יצחק אבינו ואף דהתם ג"כ לא היה שייך הטעם הנ"ל, כמ"ש בתפארת יהונתן הנ"ל, אעפי"כ הי' נמול לשמונה וא"כ ממילא הה"ד בזה"ז וא"ש נכון בעזהשי"ת. ושנית תמהני עליו שהתורה תמימה נדפס בשנת תרס"ב ובש"ס ווילנא נדפס בשנת תרמ"ו, א"כ היה לי לראות שכבר קדמו (במ"ש דמכאן יש סמך לחיוב סעודה ביום המילה) בש"ס ווילנא בהגהות הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל לכאן בזה"ל:
כולם שמחים. מכאן לסעודה שעושין ביום הברית נוסף על רמז ביום הגמל עכ"ל.)** וכו' שהוא פי' עולמך תראה בחייך עיי"ש דפח"ח, וה"נ כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא כבר בחיים חייתו בן העוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות, כלומר שאין צריך לו לקרות הליכות לאחר שכבר ילך מן העוה"ז יהי' עולם הנצחי לו. אלא הלכות, אם ישנה הלכות בכל יום אז כבר בחיים חייתו יהי' בן העוה"ב כי יטעום בכל יום מעין עידון הנפשות בעוה"ב כמאמר עולמך תראה בחייך וא"ש ודו"ק.