ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת נדה
ט.
א"ר אלעי מ"ט דר"מ (כלומר מנ"ל לר"מ דדם נעכר ונעשה חלב), דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד (פרש"י טהור מטמא. חלב מדם. לא אחד. בתמיה כלומר יחידו של עולם) – ובתוספי הרא"ש שנדפס בגליון הש"ס ווילנא כתב, מי יתן טהור מטמא לא אחד. פי' דם הנדה שהוא טמא אם הי' יוצא לחוץ, נעשה טהור כשנעשה חלב. ורש"י פי' בדם בהמה משום דמשמע לי' לפרושי לענין איסור שהדם שהיה אסור נעשה חלב ומותר, ודם מהלכי שתים מיתר עכ"ל – וברש"י שלפנינו לא נמצא שפ' רש"י בדם בהמה, רק כתב טהור מטמא חלב מדם וי"ל דכוונתו ג"כ לענין דם הנדה כמ"ש הרא"ש ז"ל:
ורבנן (האי קרא מאי עבדי ליה) א"ר יוחנן זו שכבת זרע שהוא טמא ואדם הנוצר ממנו טהור, ור"א אומר אלו מי הנדה שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא כתב בחידושי חת"ס ז"ל על מס' נדה שנדפסו בליקוטי חבר בן חיים חלק שביעית כמי דם דמסברא מוקמינן קרא בדבר הטמא בעצמותו נדה שגם הגוים מרחקים אותה כמ"ש רמב"ן בחומש גבי
רחל כי דרך נשים לי, ואפ"ה נעשה חלב ממנו, אבל שכבת זרע אינו טמא אלא עפ"י גזיה"כ וה' האוסר והמתיר ואבש עכ"ל הטהור -- ומה"ט לא ניחא לי' לר"מ ג"כ לאוקמי קרא למי הנדה שהמזה ומזין עלי' טהור ונוגע טמא, דשם ג"כ אין הנוגע טמא אלא עפ"י גיה"כ --- ומזה עכ"ח מיהא דטהור מטמא דקאמר ר"מ היינו חלב מדם הנדה, ודלא כמ"ש בתוספי הרא"ש הנ"ל בשם פרש"י דהיינו חלב מדם בהמה, דהא דם בהמה ג"כ אינו אסור אלא עפ"י גזיה"כ, א"כ א"א לפרש טהור מטמא חלב מדם בהמה, דא"כ תיהדר קושיא לדוכתה אמאי לא ניחא לי' לר"מ לפרש טהור מטמא על שכבת זרע או על מי הנדה כדדרשו רבנן להאי קרא ודו"ק:
ובספר עדות ביוסף להגאון מ' יוסף שאול נ"ז ז"ל ש מלבוב (דפוס לעמבערג תרל"ח) כתב בחי' מס' נדה לכאן וז"ל:
לכאורה קשה לי למה לא אמר לרב דס"ל מעיין אחד הוא וכן קיי"ל, אלו דמי לידה ודמי טוהר ובשופעת מתוך שבעה לאח"כ. דבא טהור מטמא. ואולי זה לא מקרי בא טהור מטמא רק דבאמת הדם טמא וכעת הוא גזיה"כ דטהור אבל לא בא טהרה מתוך טומאתו וכדאמר רב התורה טמאתו והתורה טהרתו. מיהו גם מי הנדה לא בא הטהרה מתוך טומאה. ואולי כיון שבא הטהרה ע"י הזאתו ועי' תוס' ד"ה ונוגע) מקרי טהור מטמא. ובזה מיושב מה דלא אמר כמה דברים שחשב במדרש רבה (ר"פ חוקת) שמטמא ומטהר, משום דזה איני מכח הטומאה רק שגזיה"כ היא וכאן לא קחשיב רק מה שבא ע"י הטומאה. וזהו דמסיים הש"ס והיינו דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" והיינו דבא לשלול מ"ש במדרש דקאי על פרה אדומה, ולזה אמר הש"ס דזה אין חידוש כ"כ דגזירת הכתוב הוא, אבל עיקר החידוש איך יוכל לבוא הטהרה מתוך הטומאה. ועיין בספר החינוך פרשת אחרי דדם טהור דהיינו ירוק וכדומה אינו בא ממעיין אחד. ולכאורה ראיה מכאן דאל"כ הו"ל למחשב. אבל לפמ"ש אין ראיה עכ"ל:
יג:
אשי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף – כתבו התוס' והא דאמרינן אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלין. יש לומר דהרבה היו יולדות בכרס אחד עכ"ל. ובהגהות הגאון ר' צבי חיות ז"ל כתב, אולם לא יתיישב עדיין מ"ש באגדת חלק דשאל ריב"ל לאליהו אימת יבא משיח והשיב היום אם בקולו תשמעו, והרי כיון דלא ילדו עד כה הרבה בכרס אחד, שוב עדיין לא כלו הנשמות שבגוף, ואיך אפשר שיבא משיח היום עכ"ל ובחידושי חת"ס ז"ל לכאן הביא ד' התוספת דהרבה היו יולדות בכרס אחד, וכתב מהרש"א בחידושי אגדה היינו שתלד בן אחד ששקול כס' רבוא ע"ש, ובאמת דבריו צע"ג בפ"ק דע"ז קאמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא חטאו לא באנו לעולם ע"ש ופריך הא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והשתא מאי פריך הא אפשר שיכלו הנשמות ע"י שיהיו שקולים כס' רבוא, אע"כ דזו ליתא, ומה שהקשה על תוס' איך שייך לומר מיד נגאלים, י"ל דאמרינן במס' שבת עתידה אשה שתלד בכל יום וא"כ אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות היתה כל אשה יולדת מיד ביומו הרבה בכרס אחד ומיד נגאלין עכ"ל הטהור -- ועפ"י דבריו הקדושים מיושב ג"כ קושי' הגאון ר' צבי חיות הנ"ל מהא דהשיב אלי' היום אם בקולו תשמעו וא"ש.
ובגוף קושי' התוספת כבר כתבתי במק"א שנלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בכרתי ופלתי יו"ד סימן ק"י בסוף הקונטרס בית הספק וז"ל. הא דכתב הרמב"ם סוף הלכות מלכים דאין הדבר מוחלט שיבא אלי' קודם משיח אף דבגמרא אמרו כן וכו' אבל ידוע מ"ש חז"ל בעתה אחישנה לא זכו בעתה זכו אחישנה, וס"ל להרמב"ם ודאי סדר ותנאי ביאת משיח הוא שאלי' בא לבשר ביאתו רק ה"מ אם נעשה בעתה אבל אם זכו שימהר ויחיש הגאולה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות לשנות הסדר, ואהבה של הקב"ה כי זכו ישראל משנה השורה, והן הן דברי הרמב"ם כי ודאי ראוי שאלי' יבא קודם לבשר אבל אין מוחלט כי אולי ירחם ה' להערות על ישראל רוח קדשו לעבדו בכל לבב ואז יחיש הפדות והגאולה למהר ביאת בן דוד מבלי בשורת אלי' ז"ל עכ"ל הזהב, ולפי"ז י"ל דגם הא דאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף היינו שכן סדר וביאת משיח דוקא באופן הזה, ומיהו ה"מ כשהגאולה בעתה, אבל אם זכו שאז הגאולה בבחי' אחישנה אז לאהבת ישראל הקב"ה מדלג על ההרים לשנות הסדר, ולכך שפיר אמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלין, כי אז היתה הגאולה בבחי' אחישנה וא"צ לתנאי שיכלו כל הנשמות שבגוף ומיושב שפיר קושי' התוס'.
זולת זה איני רוצה להאריך רק אכתוב בקיצור דלפע"ד לא קשה מה שהקשה החת"ס הנ"ל על המהרש"א בח"א לכאי, דכוונת הגמ' בע"ז דף ה' ע"א דפריך על ר"ל מהא דא"ר אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. לא היה להקשות על ר"ל מביאת בן דוד, רק כיון דמר' אסי מוכח דיש אוצר ששמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות שעתידין ליולד ונותנן לשם כפרש"י ז"ל שם, וא"כ אותן הנשמות מוכרחין ליולד ולצאת משם ואיך אמר ר"ל דאי לא חטאו לא הוו מילדו, ולפי"ז אין כאן שום קושיא משם על המהרש"א כאן, וגם במ"ש החת"ס ז"ל דמה שהקשה מהרש"א על התוס' דאין שייך לומר מיד נגאלים י"ל דאמרינן במס' שבת עתידה אשה שתלד בכל יום וא"כ אלמלא שמרו ב' שבתות היתה אשה יולדת מיד ביימו הרבה בכרס אחד ומיד נגאלין עכ"ל (וכבר הבאתי דבריו לעיל), איכא למשדי בי' נרגא דהא כתבר התוס' בע"ז דף ה' ע"א בד"ה אין בן דוד וכו' והא דאמר עתידה אשה שתלד בכל יום לימות המשיח שמא י"ל גוף חדש ונשמות חדשות יהיו עכ"ל, א"כ אין מיושב בדבר חת"ס קושית המהרשיא כלל דהוא הקשה איך שייך לומר מיד נגאלין כיון דעדיין לא כלו כל הנשמות שבגוף הישן ואיך מתרץ החת"ס עפ"י דעתידה אשה שתלד בכל יום דזה יהיה גוף חדש ונשמות חדשות וצע"ג:
כד:
תניא אבא שאול אומר כו' קובר מתים הייתה פעם אחר רצתי אחר צבי נכנסתי בקולית (פרש"י עצם הירך) של מת ורצתי אחריו שלשה פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשהחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה – פי' בחי' חת"ס ז"ל, קובר מתים היינו מונע רשעים מעבירה ודר שעי' בחייה' קרויי' מתים) כשרואה שאחד רוצה להתיחד עם הערוה הוא. הולך עמהם לשלחם כדי שלא יתיחדו זע"ז כמו שעשה אביי. וע"ז אמר רצתי אחר צבי הוא הקדושה להשיג קדושת הבורא ית' דומה דודי לצבי, ובמה יושג יותר כ"א בתקנר את אחרים, ונכנסתי בקולית של מת הוא רשע בעל עבירה. כי קולית הוא הירך המכונה למשגל, והנה הוא אבא שאול רץ אחריו ג' פרסאות עד שנתיגע וחזר לאחוריו. מ"מ בעל תאוה ההוא לא חזר לאחוריו – וצבי לא. הגעתי וקולית לא כלתה – ש"מ שרב תאותו של בעל עבירה לעבירה יותר ממה שהי' תאותו של אבא שאול. לרדוף אחר צבי הקדושה, ואמרי ליה שהי' קולית של עוג. מלך הבשן, כלומר זה הרשע עריץ דומה לעוג הוא הפליט רץ כמה פרסאות להגיד לאברהם כי נשבה אחיו כדי שיהרג ויקח את שרה כפרש"י בפ' לך לך, ע"כ דפחיח ל: ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון זה יום הלידה שנא' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי' צדיק ואל תהי רשע – כתב מהרש"א וכ"כ החת"ס ז"ל כי לי תכרע כל ברך ביום המיתה יכרעו לפני על שעברו השבועה שנשבעו ביום הלידה וז"ש כי לי תכרע כל ברך משום תשבע כל לשון – ואפשר דמה"ט נזדעזע כל העולם כולו בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, דבשביל שיעברו על השבועה שנשבעו ביום הלידה יהיו מוכרחים למות ומשו"ה נזדעזע כל העולם כולו – והנה לכאורה הך דרשה אתיא כרב אמי דאמר (שבת נ"ה א') אין מיתה בלא חטא, ובאמת איתותב מחמת הברייתא דארבעה מתו בעטיו של נחש, אמנם י"ל דהרי כתבו התוס' (שם ב') בד"ה ארבעה מתו וכו', והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם כתיב, א"כ עכ"פ רוב בני אדם עוברים על השבועה שנשבעו ביום הלידה ולכך שפיר אמר קרא כי לי תכרע כל ברך משום תשבע כל לשון, והא דכתיב כל הוא לאו דוקא אלא ר"ל רוב דרובו ככולו, ובזה י"ל בש"ס (שבועות ט"ל א') פריך הש"ס מדוע נזדעזע כל העולם כולו בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם וגו' ומאי שנא משאר לאוין דעשרת הדברות, ולא ניחא לי' להגמ' לתרץ כמ"ש לעיל דלכך נזדעזע כל העולם כולו יען דעבירת השבועה לשוא הוא גורם המיתה, משום דבאמת אינו גורם המיתה רק לרוב בני אדם ומה דכתיב כי לי תכרע כל ברך ביום המיתה היינו משום דרובו ככולו כנ"ל, א"כ א"א לומר לכך נזדעזע כל העולם כולו, דכל העולם "כולו" היינו כולו ממש ולא רובו. כמ"ש רבינו הטו"ז ז"ל בהל' ר"ה דלכך אומרים ומלוך על כל העולם כולו לאפוקי דלא נימא רובו ככולו ע"ש וא"ש.
ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא וכו' – פי' מרן החת"ס ז"ל משו"ה ה תהיה בעיניך כרשע כי אעפ"י שלפי מעללי העולם אפשר שתהיה צדיק מ"מ מה נחשב כל זה נגד הקב"ה שהיא טהור ומשרתיו טהורים וכו' ודפח"ח:
(דעיין בהקדמה לס' שב שמעתתא מהגאון בעל קצוה"ח ז"ל שכ' דלכאורה מאמר ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, הוא סותר למה שאמרו במס' אבות ואל תהי רשע בפני עצמך, וע"ש מש ליישב בטיב טעם, אמנם לפום רהיטא לא ידענא שום קושיא דהלא ידוע דכ"ף הדמיון אינו השואה גמורה וכדאיתא בזיה"ק פ' משפטים דף קכ"ב בההוא דאמר לחברי כרשע עבדת לי אתא לקמי' דר' יהודא א"ל רשע לא קאמינא לי' אלא כרשע דחזי מילוי כרשע ולא אמינא דאיהו רשע וכו' ודאי לא אתחייב מנלן דכתיב היה ה' כאויב ולא אויב דאל"ה לא אשתאר מישראל גזעין בעלמא, כגוונא דא היתה כאלמנה ולא אלמנה כאלמנה דאזיל בעלה לעברא דימא ומחכת לי' וכו' יעו"ש., וה"נ אחז"ל כאן ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך "כרשע" ולא רשע ממש. ושפיר אמר התנא במס' אבות ואל תהי רשע, ר"ל רשע ממש. בפני עצמך. ואין כאן שום סתירה אלא חילוק גדול יש בין "כרשע" ובין "רשע" כנ"ל):
והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים – יובן עפ"י מ"ש בס' ישמח משה פרשת קדושים לבאר מ"ש רז"ל טוב מאוד זה המות, עפ"י מה שראיתי בשם הרב מהראדני דע מאין באת ולאן אתה הולך עפ"י שנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וה"מ כשדעתו לחזור ע"כ, ולכך טוב מאוד דאל"כ לא היה דעתו לחזור ולא הי' מתנהג כלל בקדושה דלעילא ע"כ דפח"ח -- וז"ש והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים וא"כ צריך לך להתנהג בקדושה דלעילא כדין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם, כי הנשמה הטהורה ממקום קדוש תהלך מתחת כסא הכבוד מושב ממה"מ הקב"ה ושרפי קודש עומדים ממעל לו וקרא זא"ז ואמר קדוש וגו' – וי"ל דמטעם זה נקראת החברה שעושה חסד עם המתים בשם "חברא קדישא" יען שכל אחד מבני החברה שבא בברית החברה הזאת. היא קונה לו אחוזת קבר בבית הקברות, וא"כ דעתו עתו לחזור, וממילא צריך לו להתנהג בקדושה דלעילא, כדין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ולכך נקראת החברה ההיא בשם חברא קדישא ודו"ק:
לא:
שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן – קשה איך שייך שאלה זו לר' שמעון ב"י דוקא, יעוד מדוע אמר בשעה שכורעת לילד הול"ל בעת לדתה, וכ' בס' עיון יעקב ובס' פתח עינים בשם הגאון רבי ר' העשיל ז"ל מקראקא, דלקמן דף מ' פליגי רשב"י ורבנן ביוצא דופן אי אמו חייבת בקרבן ורשב"י סבר דחייבת ויליף מדכתיב תלד ע"ש, ובפ"ח דבכורות כ' הר"ע ברטנורה בשם הרמב"ם דאמו של יוצא דופן שוב חינה יולדת עוד, א"כ א"ש דבשלמא לרבנן דסל יוצא דופן אין אמו חייבת בקרבן י"ל שפיר הטעם דיולדת מביאה קרבן משום דנשבעת שלא תזקק אבל לרשב"י דסובר יוצא דופן ג"כ אמי חייבת בקרבן שפיר קשה מדוע יולדת מביאה קרבן דאין לומר משום שנשבעת שלא תזקק לבעלה, הא יוצא דופן דאמו תלד עוד לעולם ג"כ חייבת בקרבן ואמאי הא היא אינה נשבעת דבלא"ה לא יהיה לה חבלי לידה לעולם, ולכך שאלו תלמידיו את רשב"י דוקא מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן והשיב להם תשובה נצחת, בשעה שכורעת לילד' דייקא דאכתי אינה יודעת אם וצא הולד כדרכו או יוצא דופן ואז קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה ולכך מביאה קרבן ע"כ דפח"ח ש"י:
ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לי"ד, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה נקבה הכל עצבים בה מתחרטת לי"ד – ומפני מה אמרה תירה מילה לשמנה שלא יהו כולם שמחים (פירש שאוכלין ושותין בסעודה) ואביו ואמו עצבים (שאסורין בתשמיש) והנה צריך ביאור למה שאלו זה לרשב"י דוקא, [ומ"ש בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל לכאן דר' מאיר הוא דאמר טעם מילה לשמנה, במח"כ בלי עיון כתב כן כי מפורש בגמי דשאלו זה את רשב"י, והוא השיב הטעם שלא יהו כולם שמחים כו']. ומאז אמרתי דהנה איתא בנדרים דף י' ע"כ, תניא ר' שמעון אומר מנין שלא יאמר אדם, לה' עילה לה' מנחה כו' אלא עולה לה' מנחה לה' כו' ת"ל קרבן לה' עיי"ש, והטעם כתב בשל"ה הקדוש ז"ל במס' פסחים בחלק מצה עשירה, דשמא קודם גמר דבריו ימות כי אין אדם בטוח רגע כמימרי' ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה לכך צריך להקדים לומר קרבן קודם הזכרת השם עכ"ל. ולפי"ז אם חייש ר"ש למיתה בזמן מיעט כזה, כ"ש דלמיתה דלזמן מרובה עד ח' ימים וודאי חייש, א"כ לר"ש לשיטתו דוקא הקשו מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה, הו"ל למול תיכף כשנולד, משום שמא ימות התינוק או האב, ולא יוכל לקיים מצות מילה אח"כ וא"ש – אמנם כעת ראיתי בהרי"ף שעל הע"י לכאן שכתב דהכל נמשך לדלעיל שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה כו' זכר לשבעה ונקבה לי"ד, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה כו' וע"ז הקשו התלמידים דא"כ ביום שהיא מתרטת היה ראוי להיות המילה ולמה תמתין עד יום הח' עיי"ש, ולפי"ז ל"ק כלל אמאי שאלו זה את רשב"י דוקא – ועפ"ד הרי"ף הנ"ל מובן היטב פי' רש"י ז"ל, ומפני מה מילה לשמנה ולא לשבעה, וכתב המהרש"א שהוא דחוק, ולפ"ז א"ש דהיה קשה לרש"י מה שייכות שאלה זו לכאן, אעכ"ח כפי' הרי"ף דכיון שהיא מתחרטת, לשבעה היה ראוי להיות המילה ביום שהיא מתחרטת, א"כ יפה פי' רש"י מפני מה מילה לשמונה ולא לשבעה וא"ש:
לח.
חסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהם אלא מרביעי בשבת ואילך שלא יבאו נשותיהן לידי חלול שבת ופרש"י שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת – כתב בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל דמזה מוכח כשיטת הרז"ה מובא בר"ן שבת פר"א דמילה לענין ינוקא דאשתפיך חמימא קודם המילה דאסור למול אף דאח"כ יהיה סכנה ומותר אף לכתחלה, והה"ד כאן אע"ג דאם תלד בשבת יהיה מותר לעשות כל צרכיה משום פקוח נפש בכ"ז אסור לגרום שיבא לידו כן, משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דאין למצוה רק מקומה ושעתה וכיון דאח"כ יהיה מותר לכתחלה שוב אין חוששין קודם על מה שנסתבב אח"כ, א"כ איזהו חומרא שייך כאן דהרי מיתר לגרום חילול שבת לכתחלה במקום דאח"כ יהיה סכנה ומיתר לכתחלה ע"כ – ונלע"ד ניישב דלא יקשה מכאן על שיטת הרמב"ן ז"ל עפ"י מ"ש בתשו' משיב כהלכה סי' א' דפלוגתא דהרז"ה והרמב"ן הנ"ל תליא בפלוגתא אי פקוח נפש דדוחה שבת הוא בגדר הותרה אצל פק"נ אמרינן כשיטת הרמב"ן מותר למול כיון דאח"כ יהיה פקוח נפש יהיה היתר גמור לחלל את השבת. אבל למ"ד שבת דחוי' היא אצל פק"נ אמרינן כשיטת הרז"ה דאי אשתפיך חמימא קודם המילה אסור למיל כיון דגם אח"כ שיהי' פק"נ ג"כ לא יהי' היתר גמור כ"א בגדר דחוי ע"ש (ומובא בקיצור בילקוט הרועים ח"ר אות פ"נ ע"ש) וא"כ י"ל דחסידים הראשונים היו סוברים כמ"ד שבת דחוי' היא אצל פקוח נפש אבל לא הותרה ולכך היו מחמירים שלא לשמש מטותיהם אלא מרביעי ואילך שלא יבאו נשותיהם לידי חלול שבת, אבל הרמב"ן ז"ל סובר כמ"ד שבת הותרה אצל פק"נ ולכך ס"ל כיון דאח"כ כשיהי' פק"נ יהי' היתר גמור אין למצוה אלא מקומה ושעתה ואח"כ יהי' פיקוח נפש ומותר וא"ש – ועיין ברא"ש יומא פרק יוה"כ במשנה דמי שאחזו בולמוס וכו' שהביא בשם רבינו מהר"ם בר ברוך ז"ל דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבילה משום דפקוח נפש הותרה בשבת וכחול הוא, ובקרבן נתנאל לשם הביא שו"ת הרשב"א ז"ל שכתב דזה תליא בפלוגתא אי שבת הותרה אצל פק"נ או אינו אלא דחוי' ע"ש, נלמד מזה דד"ז פלוגתא ישנה היא בין הפוסקים ועיין בתשו' חתם סופר ז"ל חלק או"ח סי' ע"ט שכתב דמהר"ם בר ברוך ז"ל ס"ל דשבת הותרה אצל חולה וכחול הוא, ושאר איסורים לגבי חולה אינם בגדר הותרה רק בגדר דחוי' והטעם משום דשאר איסורים דמותרים לחולה ילפינן מפסוק וחי בהם, וזה אינו עושה רק דחייה, אבל דרשה דושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה זה עושה היתר גמור עיי"ש והרמב"ן ז"ל נמי אזיל בשיטת מהר"ם בר ברוך הנ"ל ולכך ס"ל דשרי כיון דאח"כ כשיהי' פקוח נפש יהי' היתר גמור כנ"ל אמנם חסידים הראשונים לא ס"ל הך דרשה דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת וכו' אלא ס"ל דגם חילול שבת דמותר לחולה ילפינן מוחי בהם וא"כ ליה אלא דחוי' לכך לא היו משמשים מטותיהם אלא מד' ואילך שלא יבא לידי חילול שבת כנ"ל:
ובדרך הזה י"ל עוד דהרמב"ן ס"ל דשבת הותרה לגבי חולה כשיטת מהר"ם בר ברוך הנ"ל ולפיכך סובר באשתפיך חמימא קודם המילה שרי למול אף דיצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש, מה בכך הא משום פקוח נפש הוי היתר גמור לחלל את השבת ולגבי חולה כחול הוא נחשב אבל כאן בנידון דחסידים הראשונים דאם תלד האשה בשבת יצטרכו לחלל שבת ב' פעמים א' ביום לידתה וב' ביום המילה שיחול בשבת שאח"כ, (וכמ"ש מהרש"א בח"א לכאן), בזה אף הרמב"ן ז"ל מודה דאסור לגרום לכתחלה חילול שבת דאף דבשבת הראשון יהי' מותר משום פקוח נפש דהותרה בשבת, מ"מ בשבת השני שימולו התינוק זה אינו בגדר הותרה, דהא דמילה דוחה שבת זה ודאי לא הוי רק בגדר דחוי' וכמ"ש בשער המלך על הרמב"ם פי"ב מה' עכו"ם ה"א דאין לומר דמילה הותרה בשבת דמסוגיא דפ"ק דיבמות מבואר דמילה דחוייה הוא אצל שבת מטעם דאתי עשה ודחי לית כדקאמר התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ת שיש בו כרת מנלן וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות כו' ואם איתא מאי קאמר דנילף ממילה הא מילה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דהותרה אצל מילה עכ"ל ע"ש, ולכך שפיר היו חסידים הראשונים מחמירים שלא לשמש מטותיהם אלא מרביעי ואילך שלא יצטרכו שבת השני לחלל בעבור המילה דזה לכ"ע לא הי' רק בגדר דחויי' ובזה אף הרמב"ן מודה דאסיר לגרום לכתחלה החילול שבת וא"ש נכון בעזהי"ת:
סא:
זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא – בס' כרם שלמה (האאס) יו"ד סימן שניא הביא קושיית הרב בית הילל שהקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דמדמתיר לעשות תכריכי המת מכלאים משמע דס"ל מצות בטלות לעתיד לבא ואילו ר' יוחנן עצמו אמר בסנהדרין צ' ע"ב דתחה"מ מן התורה מדכתיב ונתתם:
ממנו את תרומת ה' לאהרן וכי אהרן לעולם קיים וכו' ע"ש ונ"ל ליישב בפשיטות עפ"י מ"ש בס' ערוך לנר, סנהדרין דף צ' וז"ל:
אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה פירש"י שעתיד לחיות לעולם הבא. וק"ק איך שייך תרומה לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי' וי"ל דמאי דאמר כאן שעתיד לחיות היינו כשיבא משית אף דאז עוד עדיין ליכא תחי' המתים מ"מ יחיו משה ואהרן ובניו להורות העם הדרך אשר ילכו בה כימי צאתם:
מארץ מצרים, ואז יתנו לו תרומה דאז עולם כמנהגו נוהג כדא' שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד עכ"ל – וכ"כ עוד שם בדף צ"ב ע"א ברש"י ד"ה לאחר שיחיו וז"ל:
במהרש"א וכו' ולענ"ד דברי רש"י מדוייקים וכו' ולכן פירש דקאי על הצדיקים שיחיו לעת ביאת המשיח כדאמרו רז"ל דצדיקים גדולים יחיו מיד לעת ביאת המשיח וכדאמרינן לעיל שאז יותן הארץ לאבות הקדושים ותרומה יותן לאהרן וכדכתבנו לעיל וכו' עכ"ל – ועפי"ז מיושב שפיר קושיית הרב בית הילל ז"ל, דלאחר התחיי' ס"ל לר' יוחנן מצות בטילות, אבל בימות המשיח דעולם כמנהגו נוהג בודאי יהיה שם קיום המצות (וכמ"ש בשדי חמד כחלק שו"ת דברי חכמים סימן נ"ג בשם היעב"ץ בהגהותיו למס' ר"ה דף ל' ע"א ע"ש) ואז יותן התרומה:
לאהרן כנלע"ד נכון בעזהי"ת.
ע' כתוב א' אומר כי לא אחפוץ במות המת וכתוב א' אומר כי חפץ ה' להמיתם, כאן בעושין תשובה כאן בשאין עושין תשובה – והקשו התוס' מר"ה דף י"ז מוכח דלאחר גזר דין לא מועיל תשובה ליחיד ובשמעתין משמע דמועלת תשובה אפילו ליחיד ואפי' לאחר גז"ד -- ובס' סדרי טהרה בחלק חידוד הלכות על מס' נדה תירץ דהא דמחלק הש"ס בר"ה דף י"ז בין יחיד לצבור דליחיד לא מהני תשובה אחר גז"ד היינו דוקא בעושה תשובה מיראה אבל בעושה תשובה מאהבה שמשנה מעשיו מכל וכל שע"י התשובה נעשו זדונות כזכיות ופנים חדשות באו לכאן. תשובה כזו מועלת גם ליחיד אפילו לאחר גזר **(בספר תורה תמימה פרשת תזריע הביא המאמר דלעיל דף ל"א ע"ב שאלו התלמידים את רשב"י מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, א"ל כדי שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים ופרש"י כולם שאוכלים ושותים בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ עכ"ל, וע"ז כתב בעל תו"ת, ובאור ענין זה עפ"י מה שיבואר בסמוך לפנינו דכל הדמים שרואה אחר שבעה הם דם טוהר ומותרת לבעלה – וכבר נודע מה שלמד הגר"א זיל מכאן דכל תקנה שנתקנה בשביל איזה סיבה, קיימת אעפ"י שבטלה הסיבה, כמו הכא שמבואר שטעם מילה בשמי כדי שיהיו נתרים בתה"מ, והרי בזה"ז שנהגו לישב בדם טוהר כמו בדם נדה, אם כן בטלה הסיבה ממילא בשמיני ובכ"ז הדין קיים – וי"ל דזה נרמז בלשון התנחומא ר"פ תצוה, ילמדנו רבינו לכמה תינוק נימול, לשמינה, כשם שנימול יצחק אבינו, ולא נתבאר ענין השאלה והתשובה, כי הלא מצות מילה לשמונה הוא מציה ידועה ומפורסמת בתורה, וכן זמן מילת יצחק, ומהו החידוש בזה אך לפי האגדה שלפנינו י"ל דמכוין התנחומא לשאול לכמה תינוק נימול בזהיזו אחרי דעתה בטלה הסיבה שיהיו אביו ואמו נתרם בתה"מ כיין דאחר שמונה נוהגים איסור, ומשיב דצמול לשמונה כשם שנמול יצחק שאז עדיין לא נתנה תורה ודין נדות וממילא לא היה שייך אז הטעם המבואר בזה ובכ"ז נמול לשמונה, ולכן גם בזה"ז כן, ודו"ק – ודע דהרמב"ם במורה פמ"ט משני כתב טעם על מילה בשמיני כדי שיתחזקו כוחות הולד, ותמהו עליו שהשמיט הטטם שבגמ' וכתב טעם מסברא דנפשיה, אבל באמת לא הוציא דברים אלה מלבו, כי מפורשים הם במ"ר ר"פ תצא בזה"ל, ולמה התינוק נמיל לשמונה שנתן הקב"ה רחמים עליו כרי שיתחזקו כחותיו, ע"כ, ומה שבחר הרמב"ם בטעם זה יותר מהטעם המבואר בגמ', י"ל משום דהטעם שבגמ')** דין, ועפי"ז מיושב שפיר קושי' התוספת עיי"ש באריכות דבריו כי נעמו:
בן שונמית מהו שיטמא (לאחר שהחיהו אלישע מי חשוב כמת) א"ל מת מטמא ואין חי מטמא ראיתי בס' דברי שאול ויוסף דעת ליו"ד סימן שע"ג ס"ה שהביא מה ששמע קושיא בשם ספר מנחת עני בהא דשאלו בן שונמית מהו שיטמא וע"ז הקשה דהרי הקשו התוס' בב"מ דף קי"ד היאך נטמא אליהו לבן הצרפית והא היה כהן, ותירצו דהו"ל פקוח נפש דידע בבירור שיחייהו וקשה א"כ כל שכבר החייהו למה נתן אותו לאמו כדכתיב (מ"א י"ז פסוק כ"ג) ויקח אלי' את הילד ויתנהו לאמו, והא כבר החייהו, ועכ"ח שאינו מטמא עוד ולמה לא איפשטא משם גם בבן שונמית ע"כ – ולענ"ד לק"מ דהא מדשאלו לריב"ח בן שונמית מהו שיטמא ולא שאלו על בן הצרפית שקדום, עכ"ח דס"ל דבן הצרפית לא היה מת ממש כמ"ש הרדב"ז תשובה ב' אלפים ר"ג וז"ל פנחס זה אלי' היאך נטמא לבן הצרפית י"ל דלא מת ממש וכ"מ מלשון לא נותרה בו נשמה וע' ת"י והכי משמע מסוף נדה עכ"ל, א"כ לא היה יכול ריב"ח לפשוט ספיקם מדאלי' טלטל בן הצרפית לאחר שהחייהו וזה פשוט (וע' בהגהות הרש"ש ז"ל ובהגהות מהר"צ חיות ז"ל וגם בספר לקוטי שלמה לכאן בענין זה).
מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, א"ל לכשיהיו נחכים להן א"ד לכשיבא משה רבינו עמהם בילקוט שמעוני פרשת חוקת רמז תשס"א הביא בשם ספרי זוטא, הנוגע במת, נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא, וכתב המג"א בזית רענן, ונ"מ כשיחיו המתים אין צריכין הזאה, ע"כ, וקשה לי דא"כ אמאי לא השיב להם ריב"ח כן ולמה לו לדחותם לכשיחיו נחכים כו'. אמנם לפי מ"ש דעיקר שאלתם היה אם צריכין הזאה ג' וז' כדין מי שנטמא במת, וכ"כ מהרש"א בח"א לכאן, דכמה מתים שיחיו לע"ל שנטמאו בהיותם בחיים במת ונעשו טמאי מתים ומתו אח"כ בלא הזאה ג' וז' ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה עכ"ל ע"ש, א"כ ליכא למיפשט מידי מהא דספרי זוטא, נוגע במת מא ואין מת עצמו טמא דמה בכך שאין מת עצמו טמא מ"מ נטמאו בהיותם בחיים במת ונעשו טמאי מתים, ופלא בעיני על המג"א ז"ל בזית רענן הנ"ל שכתב דנ"מ כשיחיו המתים א"צ הזאה, ואיך מוכח זה מספרי זוטא הנ"ל דאכתי יש להסתפק ולשאול דכמה מתים שיחיו לע"ל שנטמאו בחיים במת ונעשו ט"מ ומתו אח"כ בלא הזאה ג' וז' ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה כמ"ש מהרש"ל ז"ל וצ"ע – ועיין בס' אהבת ציון מהגאון בעל נוב"י ז"ל דרוש ח' שכתב דזה הוי פשיטא בבן השונמית ובמתים. שהחיה יחזקאל שצריכין הזאה שהרי נגעו בעצמם ואין לך נגיעה גדולה מזו, אבל במתים לעתיד לבא מספקא להו דהרי פנים חדשות באו לכאן דאפילו צדיקים גמורים עתידי דהיו עפרא שעה אחת קודם התחיה ולא נשאר זכר מגוף הראשון כלל רק פנים חדשות באו לכאן, אבל בן השונמית לא נהפך לעפר וכן מתים שהחיה יחזקאל קרב עצם אל עצם ולא נהפכו לעפר עכ"ל – ופלא שלא זכר שר דברי ספרי זוטא הנ"ל נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא וצע"ג.
עג.
תנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות – הנה לא אמר מובטח לו שיזכה לחיי העוה"ב. אלא שהוא בן העוה"ב, רצה לומר שגם עכשיו הוא בן העוה"ב כמ"ש הבינה לעתים דרוש י"ג על מאמר חז"ל בברכות, עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב, כלומר יהי רצון שהעולם שמדרך הצדיקים הוא לראותו ולהשיגו בעת פטירתם, אתה תראהו ותדעהו בחייך, במשך זמן ימי חלדך שהוא רבוי החכמה והידיעה שתשיג בחיים חייתך, כאשר בארו מיד הכוונה. באמרם לבך יהגה תבונה ופיך ידבר חכמות **(אינו שייך בזה"ז שנוהגים חומרא בדם טוהר – אך צ"ע בטעם המדרש, מי הגביל גבול ח' ימים לחיזוק כחות הולד והלא רק בבהמה מצינו שיעור ז' ימים ליצאה מכלל נפל, ובאדם שלשים יום כמבואר בשבת קל"א ב'. וע"ד דרש י"ל כדי שיעבור יום השבת במשך השמונה ימים, ועפ"י מ"ש באגדות שמסגולת השבת לחזק כחות האדם והטבע וכמ"ש במדרשים קודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד וכשבא שבת נתחזקו כחותיו – ודע דממה שכתב רש"י בפי' אגדה זו כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה, יש קצת סמך לחיוב סעודה ביום המילה ויש לה סמך ורמז בתורה, שהרי פי' זה הוא על לשון הגמרא מפני מה אמרה תורה וכו' עכ"ל ע"ש. **(ותמהני עליו מאד ראשית מ"ש לפרש לשון התנחומא ר"פ תצוה ילמדנו רבינו לכמה תינוק נימול, לשמונה, כשם שנימול יצחק אבינו, דאז בימי אברהם עדיין לא ניתנה תורה ודין נדות, דהרי כתב רש"י ר"פ וירא ילחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה וכו' ונטמאת העיסה" הרי דנהג אז דין נדות ודוחק גדול לומר דרק לטהרות נהגו דין נדה ולא לבטלה, לה ומלבד זה הרי איתא במשנה סוף קידושין דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ומהיכא תיתי לומר דדייקא מ"ע ולית דנדה לא קיים אתמהא, וע' בסה"ק תפארת ישראל למהר"ל מפראג ז"ל דאברהם אבינו קיים כל העשין והלאוין שבתורה משא"כ שאר האבות ע"ש, לכן נלע"ד לפרש התנחומא הנ"ל בדרך שכ' בעל תורה תמימה דשאל לכמה תינוק נמול בזה יהו דלא שייך הטעם דשלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, וע"ז השיב, לשמונה, כשם שנמול יצחק אבינו, דאז ג"כ לא היה שייך הטעם הנ"ל, והוא עפ"י מ"ש בס' תפארת יהונתן עה"ת פ' וירא בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציה אותו אלקים, כי אמרו חז"ל בת היה לי לאברהם אבינו ובכל שמה ולא נזכר בחורה לידתה, אבל נראה שהיא תאומת יצחק ותאומים נולדו, והנה אמרו חז"ל דטעם המילה לשמונה כדי שלא תהא האם עוד טמאה לידה ויהיה האב והאם ג"כ שמחים, וזה לא שייך כאן כי שרה היתה טמאה לידה י"ד ימים מחמת לידת הנקבה שנולדה עם יצחק ואשמעינן קרא דמ"מ מל אותו בן שמונת ימים מחמת כאשר צוה אותו אלקים עכ"ל ע"ש, ובזה מיושב שפיר לשון התנחומא ר"פ תצוה ילמדנו רבינו קטן לכמה נמול בזה"ז דלא שייך הטעם דשלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, כך שנו רבותינו קטן נמול לשמונה אף בזמן דלא שייך הטעם הנ"ל, וע"ז שאל מה טעם כלומר מנלן הא, וע"ז השיב כשם שנמול יצחק אבינו ואף דהתם ג"כ לא היה שייך הטעם הנ"ל, כמ"ש בתפארת יהונתן הנ"ל, אעפי"כ הי' נמול לשמונה וא"כ ממילא הה"ד בזה"ז וא"ש נכון בעזהשי"ת. ושנית תמהני עליו שהתורה תמימה נדפס בשנת תרס"ב ובש"ס ווילנא נדפס בשנת תרמ"ו, א"כ היה לי לראות שכבר קדמו (במ"ש דמכאן יש סמך לחיוב סעודה ביום המילה) בש"ס ווילנא בהגהות הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל לכאן בזה"ל:
כולם שמחים. מכאן לסעודה שעושין ביום הברית נוסף על רמז ביום הגמל עכ"ל.)** וכו' שהוא פי' עולמך תראה בחייך עיי"ש דפח"ח, וה"נ כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא כבר בחיים חייתו בן העוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות, כלומר שאין צריך לו לקרות הליכות לאחר שכבר ילך מן העוה"ז יהי' עולם הנצחי לו. אלא הלכות, אם ישנה הלכות בכל יום אז כבר בחיים חייתו יהי' בן העוה"ב כי יטעום בכל יום מעין עידון הנפשות בעוה"ב כמאמר עולמך תראה בחייך וא"ש ודו"ק.